תעלילתי
The plot thickens. בשבת שלח שאול דישי מייל למרק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, בו הוא דורש מהנהלת האקדמיה לכנס בהקדם דיון ציבורי דחוף בנושא הכללת "המדריך למהפכה" בתוך קטגוריית הסרט העלילתי בפרסי אופיר. דישי, כזכור, מתנגד להכללת הסרט בקטגוריה הזאת. למעשה, באותו מכתב הוא הציע לרוזנבאום שבמקרה ש"המדריך למהפכה" ייכלל בחמישיה של אחת הקטגוריות העלילתיות, להוציא אותו ממנה ולהכניס במקומו את הסרט שהגיע שישי במניין הקולות. ובתמורה, להכניס את "המדריך למהפכה" כסרט שישי בקטגוריית הסרט התיעודי. כלומר, לפעול בניגוד לבחירת הרטב. בתגובה, שלחו גם אורי ענבר ודורון צברי מייל לאקדמיה בו הם מבקשים אף הם לקיים בזריזות דיון ציבורי עם הנהלת האקדמיה בו הם מבקשים להגן על זכותם לכלול את הסרט בקטגוריות העלילתיות.
ההצעה שלי: שדיון כזה יתקיים אחרי שחברי הנהלת הקדמיה, וחברי האקדמיה, יצפו ב"אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" ויגידו לנו האם לדעתם זהו סרט "עלילתי" או סרט "תיעודי". ואם אכן "המדריך למהפכה" יתמודד בקטגוריה התיעודית, האם לא תתעורר כלפיו התרעמות כפי שקרה כשסרטים כמו "פורד טרנזיט" או "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" זכו בפרסים תיעודיים בירושלים. ומה קורה כשסרט הוא פיקטיבי מדי כדי להיות תיעודי, אבל תיעודי מדי כדי להיחשב עלילתי? באיזה רובריקה מכלילים אותו? והאם זה לא מקרה מובהק שבו האמנים מקדימים את הממסד, שמנסה לקרקע את האמנות באמצעות ביורוקרטיה?
וגם מאיר שניצר ואורי קליין נוקטים עמדה מובלעת בסוגיה. שניצר כתב (בידיעה מ"מעריב" של אתמול שנסרקה בבלוגו של דישי): "שני פרסים עבור התסריט והעריכה המצטיינים הוענקו ל'המדריך למהפכה' של דורון צברי, שהוא למעשה סרט תעודה ולא סרט עלילתי". ואילו קליין כתב הבוקר ב"גלריה": "אין זה משנה אם סרטם של דורון צברי (שחתום על הסרט כבמאי) ואורי ענבר (שחתום עליו כמפיק) הוא עלילתי, תיעודי או מתקיים בטריטוריה שמעבר להבחנה בין קולנוע תיעודי לעלילתי. הכללתו בתחרות היתה מוצדקת". אני מקווה שהנהלת האקדמיה תפסוק להלכה כקליין. שכן, הטעות היא בעצם החלוקה למגירות של "תיעודי" ו/או "עלילתי", שכן אמנות רשאית – ואף נדרשת – להיות חשוחררת יותר ממגבלות של הגדרות נוקשות.
אגב, בפוסט הנ"ל של דישי הוא מוסיף את המשפט הערמומי הבא: "גם אם הסרט התיעודי "המדריך למהפכה" לא יזכה במקום הראשון (והתאמתו לחוקי האוסקר האמריקני כלל לא תבוא לידי מבחן)…". כלומר, הוא רומז שמעבר לענייני התקנון הישראלי יש סיכוי שהסרט בכלל לא יעמוד בתקנוני האקדמיה האמריקאית. ובכן, הסירו את האיום הזה מעל ראשיכם לאלתר. ל"המדריך למהפכה" אין שום בעיה תקנונית להתקבל לתחרות האוסקרים. גם אם על פי כל קנה מידה מחמיר הוא יוגדר כסרט תיעודי, לאף אקדמיה בעולם אין בעיה עם התמודדות של סרט תיעודי בתחרות הסרט הטוב ביותר. הקריטריונים היחידים הם אורך הסרט, ארץ הפקתו ושנת הפצתו. לכן, אגב, אני חושב שהדיון בשאלה האם "המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי או עלילתי הוא מיותר וחגוחך. הדיון צריך להתקיים בשאלה האם סרט, שיכול להיחשב על ידי רבים כסרט הטוב ביותר באותה שנה, צריך להיפסל בגלל ענייני תקנון? ואם זה היה סרט הופעה? או סרט טבע? או סרט אקספירמנטלי שאין בו "עלילה"? אני מאמין שהבעיה היחידה בדיון היא המילה "עלילתי" בקטגוריה, ולא לאיזו מגירה הסרט שייך.
אגב, נקודה מעניינת: כמה מפיקים אמרו לי שהבעיה הכי גדולה שיש להם עם "המדריך למהפכה" היא שהסרט מעות את המציאות ולא באמת מייצג את מה שקרה, ושההישג המתואר בסוף הסרט הוא למעשה כשלון. ואני אומר: אדרבא. זה רק מוכיח עד כמה ההסרט בדיוני. או תיעודי-שקרי. או מוקיומנטרי. או מה שתרצו. כי, כאמור, בסופו של דבר, זה לא באמת סרט על רשות השידור. זה סרט על אובססיה בשם קולנוע, ועל כל המלחמות והקורבנות שצריך להילחם ולהקריב כדי לעשות סרט, כדי ךחיות מקולנוע, מאמנות, מהרצון לנער א המערכת ולשנות את העולם. והנה, המלחמות האלה ממשיכות, גם אחרי שהסרט גמור.
אגב, נכון לרגע זה לא הקבלה שום תגובה מהאקדמיה האם דיון כזה יתקיים. ההערכה שלי: הם יחכו לסיום ספירת הקולות ויתייחסו לסוגיה במסיבת העיתונאים שתתקיים ביום שלישי הבא (מסיבת עיתונאים שבוודאי תהפוך ל"דה שאול דישי שואו"). ואז, התגובה של ראשי האקדמיה תהיה בבחינת: רצון המצביע. אם הסרט נכלל בחמישיות, הרי שזו עדות לכך שכלל חברי האקדמיה שקל בעד ונגד ובחר לתמוך בסרט. ואם הסרט לא יקבל אף מעמות, גם זה יוצג כהחלטה של חברי האקדמיה בסוגיה. מה שלא משנה את העובדה שהאקדמיה חייבת לקבוע תקנון ברור יותר. הימור שלי: בטופס של שנה הבאה המילה "עלילתי" תיעלם.
לחציית הז'אנרים המבורכת יש להמציא
קטגוריה חדשה:
תעלולתי
על צביעות וצבועים.
"הדיון צריך להתקיים בשאלה האם סרט, שיכול להיחשב על ידי רבים כסרט הטוב ביותר באותה שנה, צריך להיפסל בגלל ענייני תקנון?.." וצריך לזכור שאת זה אומר מי שבימי ביקור התזמורת העליזים רץ עד פינקי שמינקי כשהוא צורח לפסול ותקנון!
1. שאול דישי נודניק.
2. האקדמיה, בהתנהלותה, נדמית כמו גיבורי הסרטים הקלולסים, שדברים קורים סביבם, והם לא מבינים למה ואיך. בהבדל אחד: גיבורים אלו, בד"כ, זוכים לאהדת הצופים. האקדמיה לא.
3. מכיוון שעקבתי במשך השנים אחרי סיפור ערוץ 1 במקביל לצברי (בהבדל אחד (לו יש כשרון וחוצפה. לי אין): מה שהמפיקים אומרים לא מדויק. מה שמוצג בסרטו כנצחון אינו כשלון, אלא נצחון קטן שמוצג כגדול. הרי את הסאגה היה ניתן למשוך עד היום, כשדיונים על הרפורמה עדיין נמשכים. צברי הגיע כנראה לנקודה שבה הוא החליט שהוא רוצה לסגור את הסיפור של הפרויקט הזה, ותסריטאית, סגר עם נצחון, גם אם לא סופי.
4. רוב הסרטים הישראלים בתחרות לא עומדים בתקנון האקדמיה האמריקאית נכון להיום. אם הם לא יופצו בארץ עד סוף ספטמבר, הם לא יוכלו להשתתף בתחרות האוסקר (לאקדמיה האמריקאית יש תקנון ברור. לא כמו לאקדמיה אחרת).
ואגב, לטקס האופיר עצמו יש תאריך?
5. בשולי הדברים: שאפו לאורי קליין על הסקירה שלו את מצב הקולנוע הישראלי לאחר פסטיבל הקולנוע ירושלים 2010 ב"גלריה" היום. כאחד שבד"כ זוכה לביקורות קשות (ומוצדקות, לטעמי) על כתיבתו על קולנוע ישראלי, כותב הפעם קליין כתבה מאוזנת שמעוררת תיאבון (במקום להרוג את התיאבון, שזה מה שהוא עושה בד"כ).
לאפשר לסרט תיעודי להתמודד בקטגורית העליליתי ולבקש מהבוחרים להחליט האם זה תקין, מקומם בערך כמו לאפשר לסרט עלילתי להתמודד בקטגורית האנימציה, ולדרוש מהמצביעים להכריע בעניין.
מובן ששם הקטגוריה צריך להשתנות ל"סרט הטוב ביותר". למה לא פשוט משנים את השם?? זה בהחלט יהיה טפשי לשמוע שהסרט העלילתי הטוב ביותר הוא בכלל לא עלילתי. וזה טפשי לא פחות שאין קטגוריה מרכזית – הסרט הטוב ביותר – שעליה כל הסרטים באורך מלא יכולים להתמודד.
אם סרט הוא תיעודי אז יש לו בונוס – הוא יכול לתמודד גם בתיעודיים וגם בכללי. בדיוק כמו שסרט זר באוסקר יכול (תיאורתית) לזכות בכל הפרסים, אבל סרט אמריקאי לא יכול לזכות בקטגורית הסרט הזר.
כנראה שפשוט לא רוצים לשנות כלום עכשיו, כדי שזה לא יראה כפרוטקציה. אז נותנים למצביעים להחליט. אבל לתקן את שם הקטגוריה, ע"י שינוי שמה למה שנהוג בכל האקדמיות בעולם – זה לא נשמע לי כדבר שיהיה קשה להעביר, ומי שיטען כנגד, יצטרך להתווכח עם העובדה הבסיסית שלא רק שזה הגיוני, אלא זה מה שמקובל בכל מקום.
איתן,
אורי קליין תוקף את "הדקדוק הפנימי" בגלל שהוא סרט מיינסטרים, כאילו שיש בכך טעם לפגם. לי זה לא מעורר תאבון.
אנחנו חייבים קולנוע של זרם מרכזי (כמו סרטיהם של ברגמן, נשר, זרחין, סידר ואחרים) בכדי שתהיה הצדקה לסרטים שנוצרים בשוליים במטרה להוות אלטרנטיבה כמו "המשוטט" וסרטים אחרים שחושבים מחדש על הצורה ו/או שעלילה אינה האלמנט המרכזי בהם (אנדנטה, ביקור התזמורת, שבעה, אור, עטאש וכו').
יובל, אורי קליין לא אהב את "הדקדוק הפנימי" לא מכיוון שהוא "מיינסטרים", אלא שמכיוון שלטעמו הוא יותר מדי "מיינסטרים". הוא ראה בסרט חוסר דמיון של הבמאי, שלטעמו אייר את הספר, מבלי להוסיף דבר, ובנוסף, גנב מהרבה סרטים אחרים (טרם ראיתי את הסרט בעצמי, ואני לא יכול לחוות דעה).
אבל קליין היום מברך על הגיוון שהקולנוע הישראלי הציג בירושלים (גם מיינסטרים, וגם נסיוני – "אנדנטה"), וגם בתוך העיבודים לספרים הוא מצא גיוון בדרך התמודדות הבמאים עם הטקסטים.
בנוסף, יוצא היום קליין בקריאה יוצאת דופן, אפילו אקטיביסטית הייתי אומר (עד כמה שלמבקר קולנוע, גם אם שמו אורי קליין, יש כוח), להפיץ בבתי הקולנוע שני סרטים דוקומנטריים ישראליים – "שתיקת הארכיון" ו"חיים יקרים".
לא מדובר בכתיבה רגילה על קולנוע ישראלי, אלא בכתיבה אמוציונלית, של אחד שרואה שהקולנוע הישראלי היום מעניין מאוד (גם אם חלקים ממנו חביבים עליו פחות). לדעתי, זאת כתיבה סוחפת, כזו שלא ראיתי מקליין כבר זמן רב (בכל הקשור לקולנוע ישראלי, אני מתכוון).
נאור עלה פה על נקודה יפה. יאיר רוה ללא ספק מזגזג. היה לו כל כך חשוב להלחם אז לטובת בופור על ענייני התקנון ופתאום הוא מעלה את השאלה המתחסדת הזו… תמיד יפמפם את ידידיו הבמאים (ברגמן, סידר, נשר) ויעצב מחדש את דעותיו וטענותיו לטובתם. וזה כל כך חשוף לעיני כל בבלוג הזה, שזה נהיה מביך.
=========
רוה למשה: קודם כל, אתה לא יכול לדמיין איזו קורת רוח יש לי מהעובדה ששניים מקוראי הבלוג האנונימיים בקיאים במהלכיו ברמת אינטימיות כזאת כדי למצוא בו סתירות במרחק שלוש שנים. תודה על ההשקעה. שנית, ערן קולירין הוא חבר שלי בדיוק כמו יוסף סידר (אולי קצת פחות מאז ענייני האוסקר…). מה שכן, את "בופור" אהבתי יותר מ"ביקור התזמורת". את זה לא הסתרתי לרגע. זה לא קשור לחברות, זה קשור לטעם. אבל העניין השלישי הוא העיקר: אנא עלעל לאחור ביתר הקפדה לאיזור ספטמבר 2007 ותראה שלרגע לא קראתי לפסול את "ביקור התזמורת" מהתחרות בגלל התאמתו או אי התאמתו לתקנון האמריקאי. למעשה, הפרסום הראשון שלי על הבעייתיות התקנונית של "ביקור התזמורת" באוסקר האמריקאי פרסמתי למחרת פרסי אופיר, מתוך הבנה שפרסום מוקדם יותר ישפיע על ההצבעה וישחק לידיים של המתחרים. גם אז, בדיוק כמו היום, באתי בטענות לאקדמיה המקומית על כך שהיא מעדיפה להתעלם מבעיות תקנוניות ולקוות לטוב, במקום לתת את הדעת מבעוד מועד ולפעול באופן יזום מול בעיה שמתעוררת בזמן אמת.
אין לי בעיה עם שאר הדברים שכתב קליין, ההפך. אני פשוט לא אוהב את ההתנשאות על קולנוע של הזרם המרכזי (שמאפיינת בדרך כלל מבקרים ויוצרים צעירים ויהירים) ולא מוכן לקבל הגדרה כמו "יותר מדי מיינסטרים".
מה זה אומר? סרט שהוא יותר מדי מתקשר? סרט שהוא יותר מדי מרגש? סרט שיותר מדי מחויב לצופה?
צריך לזכור שאנחנו לא מדברים על איזה סרט עתיר אפקטים או עטור כוכבים פופולרים שמסתיר מאחורי הפיצוצים או המחשופים את עובדת היותו ריק מתוכן ורגש.
בתור מי שכן ראה את הסרט, אני יכול לומר שמדובר בסרט קטן מאד שמתרחש כמעט כולו בתוך שכונה קטנה וגיבורו הוא ילד קטן ומבולבל. מהחומרים האלה לעשות מיינסטרים זה אומר לביים בצורה מרגשת, מחויבת ומרתקת את העלילה והדמויות ולוותר, אולי, על גחמות קולנועיות, ציטוטים וקונספטים צורניים קיצוניים (אפילו שלא בטוח שעל כולם ברגמן ויתר בסרטו).
יעקב, אם לקסיקלאיות היא העניין, אז מדריך המהפכה בוודאי יכול להתמודד על הסרט העלילתי הטוב ביותר. יש בו עלילה, היא רק מתעדת את המציאות (בחלקה).
אם שם הקטגוריה היה פרס לסרט הבדיוני בהחלט (או שם יפה אחר) אז הוא היה בחוץ. אבל עלילה? גם לשתיקת הארכיונים יש.
יובל, אתה עשית לסרטים עתירי אפקטים וכוכבים את מה שאורי קליין עשה לדקדוק הפנימי לדעתך. גם אלו יכולים לרגש, ולהיות מרתקים באותה מידה כמו סרט שנטול את כל אלו.
הבעיה היחידה שיש לי אם מה שאורי קליין כתב היום, היא שהוא טען שהסרט לא מנסה להתמודד עם מהותו הסגנונית של הספר, שנעה בין הריאלסטי לסימבולי. יכול להיות שברגמן לא הצליח בכך (לדעתי זו ההצלחה העיקרית שלו, אבל אני מקבל דעות אחרות), אבל נדמה לי שזה די ברור שהוא מנסה, בעיקר בדקות הסיום של הסרט. אני חושב אבל שעיקר הטענה של קליין כלפי הסרט היא שיש בו משהו מכני, שזה אלמנט שאין עליו בלעדיות למיינסטרים -וזו גם טענה שאני יותר מסכים עימה.
עלילתי-תיעודי, למי אכפת? מייאשת העובדה שהדיון העבש והפאסה הזה בכלל ממשיך להתקיים.
מ-צ'-ע-מ-ם
והיום בבוקר, נירית אנדרמן מדווחת ב"הארץ" שיהיה דיון. ביום ראשון. יומיים לפני ההכרזה על המועמדים. אני אהיה מופתע מאוד אם תהיה פסילה.
הרשו לי להרים גבה !!!