29 אוגוסט 2010 | 10:00 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

והיא עולה לגג (על הפסטיבל לסרטי נשים)

 


פורסם ב”פנאי פלוס”, 25.8.2010



א.


זו שנה שנייה שבה הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות מצליח להשיג לערב הפתיחה שלו את אחד הסרטים המדוברים של השנה החולפת. בשנה שעברה זה היה “חלב הצער” של קלאודיה יוסה, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין. השנה זה “נשים ללא גברים”, שביימה הצלמת ואמנית הווידיאו, שירין נשאט, שנולדה באירן וחיה ופועל כיום בניו יורק. סרטה זכה בשנה שעברה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה (באותו פסטיבל שבו “לבנון” זכה בפרס הראשי). וכך, פסטיבל שנטייתי המקורית היתה להיות ציני כלפיו, מצליח להצדיק את קיומו באמצעות שיבוץ מוצדק וחכם, שכל הפסטיבלים הגדולים ממנו ודאי היו מתקנאים בו.

 

 

ב.

“נשים ללא גברים” הוא בראש ובראשונה סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. רואים שזה סרט של צלמת, ובמידה רבה הסרט ממשיך כמה וכמה מהמוטיבים הוויזואליים שנשאט פיתחה לאורך הקריירה שלה כאמנית סטילס. הוא עמוס רגעים מפעימים של פיוט ושל אסתטיקה מרהיבה.

 

 

כמו “פרספוליס” של מרג’אן סטראפי, גם “נשים ללא גברים” הוא מבט נשי אל החיים באירן רגע לפני מהפכה. “פרספוליס” התרחש בסביבות תקופת מהפכת האייטולות של 1979, “נשים ללא גברים” מתרחש ב-1953, כשהמשטר הדמוקרטי ששרר לתקופה קצרה באירן הופל בהפיכה שמומנה על ידי אמריקה ואנגליה והביאה לעלייתו של השאה הפרסי. אותו שאה שהופל בהפיכה של 1979. שני הסרטים, לפיכך, מציגים את תחילתה ואת סופה של תקופה. אבל בעוד סרטה של סטראפי, שהוקרן בפסטיבל סרטי הנשים לפני כמה שנים, משתמש בהומור, אירוניה ואנימציה כדי לספר סיפור התבגרות מרדני, נשאט בוחרת בסגנון אחר לחלוטין, הרבה יותר חמור סבר, כדי לספר את סיפורן של ארבע נשים בימים שלפני ההפיכה. נשאט וסטראפי עזבו את אירן אחרי המהפכה של 1979 והשיקו קריירות אמנותיות במערב, האחת בפריז, השניה בניו יורק. מאז אמצע שנות התשעים נאסרה כניסתה של נשאט לאירן, ואת סרטה הראשון היא צילמה במרוקו במקום באירן. אבל היא ללא ספק מושפעת ממה שקורה בקולנוע האירני בעשרים השנים האחרונות, כמו גם מה שקורה בקולנוע הטורקי וההונגרי של העשור האחרון, של יוצרים כמו נורי בילגה ג’יילון או בלה טאר. זה בוודאי לא מקרי שאחת מארבע השחקניות בסרטה היא שחקנית הונגריה שהתגלתה בסרט “דלתא”. העוצמות האסתטיות של הסרט מוגברות בזכות שיתוף הפעולה שלה עם הצלם מרטין גשלאכט (שצילם את “נקמה”, הסרט האוסטרי שהיה מועמד לאוסקר, ושגם בו היה צילום מדויק ומוקפד) והבחירה המבריקה לתת את מלאכת המוזיקה – האלקטרונית האווירתית – לידי ריואיצ’י סקמוטו.

 

 

הסרט נפתח באשה הקופצת מגג ביתה אל מותה. הילוך איטי מאוד. הנפילה נראית באופן מרומז ומקוטע. כיסוי הראש שלה נופל ומתעופף באוויר. כבר הדימוי הזה זרק אותי באסוציאציה ויזואלית ל”אשה עדינה” של רובר ברסון (על פי “לב רך” של דוסטויבסקי). לא יודע אם זה הומאז’ מכוון או סתם טיפול סגנוני דומה בסיטואציה דרמטית דומה, אבל אין ספק שנשאט פועלת בטריטוריות הקולנועיות של יוצרים כמו ברסון (סצינה אחרת, של אשה הנשכבת על מיטה ומתחילה לרחף מגיעה מאוצר המילים הוויזואלי של “נוסטלגיה” של טרקובסקי). סרטה עובר באופן בלתי מורגש בין רגעים של ריאליזם ובין רגעים של פיוט, חלום, פנטזיה או הזיה, והוא משוטט בחופשיות פנימה והחוצה ממצבי התודעה של גיבורותיו, עד שאנחנו מחויבים לתהות לא פעם מה קורה באמת ומה מדומיין. מה המציאות ומה המטאפורה (היא, למשל, עושה שימוש נפלא בכמה לוקיישנים של חורשות ומטעי עצי פרי, שלרגעים מתפקדות כאתרים הקשורים לעלילה ולרגעים מייצגים מטאפורות סמליות של מעין עולם הבא).

 

 

ג.

אני חוזר שנייה לציניות. אחרי “חלב הצער” ו”נשים ללא גברים” – שניהם סרטים של נשים על דיכוי נשים במדינות עולם שלישי דתיות ודיקטטוריות – ותוהה: האם זה מהות הפסטיבל לסרטי נשים? דיכוי? אין סרטי נשים שמחים? סרטים על שחרור? על שגשוג? האם ההיצע שמציע לנו הפסטיבל הוא אכן מראה למה שמעסיק את היוצרות הנשיות בעולם או שהוא מייצג את טעמן של מלקטות הסרטים? בכל מקרה, גם השנה הפסטיבל הרחובותי מציג סרטים בעלי תוקף אמנותי בלתי מבוטל, אבל כולם – לפחות ממה שראיתי – נורא חמורי סבר ומדכאים. דרוש “פסטיבל לסרטי נשים שמחות”. ואולי אני סתם גבר מפונק שלא מבין מה זה להיות אשה.

 

 

 

 

נ.ב א’:

 

התוכנית העיקרית של הפסטיבל לסרטי נשים אורזת מחדש את ההיצע הישראלי של השנה האחרונה שהוצג כבר בפסטיבלים אחרים (ירושלים, דוקאביב) ומציג את מיטב הסרטים שנוצרו בארץ על ידי נשים. וכאן, גם השנה, פליאה: לא מעט סרטים תיעודיים וסרטים קצרים מבוימים על ידי נשים. אבל כמעט ואין סרטי עלילה באורך מלא מאת יוצרות. למעשה, מתוך כעשרים סרטים עלילתיים שנעשו השנה, רק אחד (“מאיה” של מיכל בת אדם) בוים על ידי אשה. למה זה?

 

 

נ.ב ב’:



ביום רביעי ייפתח פסטיבל ונציה. רק סרט עלילתי ישראלי אחד משתתף בו: “התפרצות X” של איתן צור על פי ספרה של עדנה מזי”א. הסרט ישתתף במסגרת המיועדת לסרטי בכורה, שבה ישפטו פאטיח אקין ושמוליק מעוז, שזכה בפרס הגדול של ונציה בשנה שעבר עם “לבנון”. הסרט שזכה בפרס השני באותו פסטיבל היה “נשים ללא גברים” של שרין נשאט, ובאותו יום ממש הוא יפתח את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות.

 

 

 

נ.ב ג’:

עידן בתגובות לפני כמה ימים עידכן שבעוד כשבועיים ישודר “נשים ללא גברים” בערוץ יס 3. למי שלא נוסע לרחובות, מומלץ.

 

 

נ.ב ד’:

ואם “נשים בלי גברים” יעשה לכם חשק להתעמק קצת בעבודות האמנות של שירין נשאט, אתם יכולים להתחיל במוזיאון תל אביב, שם מוצג הצילום הזה (“נשים ללא סירה”) מתוך הסדרה “Rapture”:

 


נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “והיא עולה לגג (על הפסטיבל לסרטי נשים)”

  1. קוראים לי חיים 29 אוגוסט 2010 ב - 10:12 קישור ישיר

    ליאיר : נראה שיש צורך לשמוע את דעתך בעניין החרם של שחקני התיאטרון.
    האם בעוד שבוע זה יקרה גם בקולנוע?
    יהיה אסור לצלם לונג שוט שפונה כלפי מזרח ובאופקיו רואים את שטחי הכיבוש? האם יהיה אסור לקרוא לדמויות בסרטים “אריאל” ?
    אני לא כזה יצירתי אבל יש מצב שהחרם הבא שיגיע מכיוון האומנים יהיה קרוב לרמת מופרכות הזאת.
    חשובה דעתך בנושא.

  2. דבורית 29 אוגוסט 2010 ב - 10:12 קישור ישיר

    “….פליאה: לא מעט סרטים תיעודיים וסרטים קצרים מבוימים על ידי נשים. אבל כמעט ואין סרטי עלילה באורך מלא מאת יוצרות. למעשה, מתוך כעשרים סרטים עלילתיים שנעשו השנה, רק אחד (‘מאיה’ של מיכל בת אדם) בוים על ידי אשה. למה זה?…”

    זה גם מה שאני שואלת. שנים. נשים.

    וגם בעניין סרטי הצער אתה צודק, אם כי אתה יודע איך זה: אנשים לא אוהבים חדשות טובות.

  3. עמית איצקר 29 אוגוסט 2010 ב - 10:32 קישור ישיר

    תיקון טעות: התפרצות X בויים על ידי איתן צור ולא איתן פוקס.
    בשנה הבאה כבר בטוח יש סרט אחד של יוצרת מעניינת וזה “הנותנת”, פיצ’ר הביכורים של הגר בן-אשר. יהיה מעניין.

  4. ניר נ. 29 אוגוסט 2010 ב - 11:17 קישור ישיר

    בתור אחד שמגיב כאן מעט מאוד – הייתי שמח אם פעם ביום היה נפתח פוסט אוף – טופיק בוא אפשר לכתוב ולדווח מבלי לקטוע רצף דיונים.

    ===============

    רוה לניר: צודק. פעם הייתי עושה את זה. אכן אשקול לחזור כך. מצד אחד האוםטופיקים תמיד מסקרנים ומעניינים, מצד שני אני ממש מתאפק לא למחוק תגובה שלא עניינית לפוסט. וזה אכן הפתרון.

  5. אורון 29 אוגוסט 2010 ב - 11:43 קישור ישיר

    את “נשים ללא גברים” יש כבר באוזן השלישית. למי שלא רוצה לחכות שבועיים ליס או יומיים לפסטיבל 🙂

  6. אסף קורמן 29 אוגוסט 2010 ב - 15:47 קישור ישיר

    השאלה המתבקשת בעיניי היא לא מדוע היה השנה סרט ישראלי עלילתי אחד בלבד שביימה אשה (שזה עצוב אך לא חריג בנוף הקולנוע המקומי או העולמי) אלא מדוע אתה יאיר רוה בחרת לחלוטין להתעלם ממנו, ולא פרסמת עליו אף לא מילה אחת כתובה לא כשיצא לבתי הקולנוע ולא כשהשחקנית הראשית לירון בן שלוש התברגה לחמישיית המועמדות לשחקנית הטובה ביותר באופיר. אני חושש שחיפוש תשובה לשאלות הללו תניב תשובה דומה. קולנוע נשי עדיין נתפס כקולנוע שולי העוסק במגוון מצומצם של נושאים ומסומן אוטומטית על ידי החברה כנישה/ז’אנר קולנועי ולא כקולנוע בפני עצמו. הקולנוע הוא בכך אולי תחום האמנות השוביניסטי ביותר שקיים כיום וגם מבקרים שמנסים לגעת בסוגיה הבעייתית הזו כמוך בעצם עוזרים לקיים את השוביניזם הזה. רבים טוענים, אולי כמו שאתה מנסה בין השורות לטעון כאן, שהבעיה גם נובעת מהצורך של הפסטיבלים האלה לאגד קולנוע של נשים תחת קורת גג אחת ובכך בעצם לתרום להבדלה, ואולי יש אמת מסוימת בטענה, אבל אם מעמיקים קצת מעבר לרפרוף על תקצירים בתוכנייה ומנסים באמת לבחון את מגוון צורות העשייה והקולות המעניינים שהפסטיבל ברחובות מביא אי אפשר שלא להעריך אותן על כך. אם היית רואה את “מאיה” למשל היית יודע שיש ברחובות לפחות סרט אחד שהוא דרמה רומנטית קומית שעוסקת בעיקרה באמנות התיאטרון ולא מעלה שום סוגיה שמתיישבת ברובריקה העגומה שמבקרים ציניים (בין היתר) הותירו לקולנוע הנשי.
    אמנם זו עלולה להתפרש כתגובה מטעם (אני העורך של “מאיה”, ואשתי המדהימה היא השחקנית הראשית בסרט…)ולקח לי רגע להחליט אם לחתום בשמי או בשם אחר אבל אני חושב שמתוך גאווה רבה על חלקי בסרט של מיכל בת אדם (זהו סרטה ה-12 במספר ובמונחים של קולנוע ישראלי זה סוג של שיא) ועל כך ששלושת הסרטים העלילתיים האחרונים שאני עובד עליהם הם סרטים של במאיות (אחרי “מאיה” ערכתי את “כלת הים” של קרן ידעיה וכעת אני עורך את סרטה של הגר בן אשר) ואני גאה להכריז שאכן זו תגובה מטעם. קולנוע ישראלי עלילתי של נשים הוא אכן מצרך נדיר, אבל אם אתה מתכוון להתעלם ממנו כשהוא מופץ לבתי הקולנוע אז אין לך זכות להתלונן על כך שהוא כה נדיר.

  7. רודריק ג'יינס ג'וניור 29 אוגוסט 2010 ב - 18:07 קישור ישיר

    חזק ואמץ אסף!

  8. שלומי 29 אוגוסט 2010 ב - 21:03 קישור ישיר

    קורמן, תגובה אנונימית מטעם מעוררת לעיתים קרובות גועל.
    תגובה כמו שלך, שהיא מטעם, אבל מלאת עומק ומשדרת אמת פנימית וכוללת את כל הגילויים הנאותים – ראויה להערכה ולהתייחסות רצינית. חבל שאין עוד הרבה כאלה.

  9. שיר 30 אוגוסט 2010 ב - 10:57 קישור ישיר

    סתם הארה:
    התפרצות X זה של איתן צור ולא של איתן פוקס, לא קשורה לאף אחד מהם , אבל חושבת שלכבודו של הבמאי ושל הסרט – לדייק בשמו

  10. קפטן אמריקה 14 ספטמבר 2010 ב - 22:47 קישור ישיר

    אני לא מצליחה להבין איך אתה מקדם ללא הרף את הסרט של קרוב משפחתך, ולא מסקר אפילו במעט יוצרת מוערכת כמו מיכל בת אדם, או צעירה ומבטיחה כהגר בן אשר…רווה, אל תישאר מאחור

    ==============

    רוה לקפטן/דנה: קורמן, זה אתה? כפי שכתבתי, אני מוכן לארח כאן כל יוצר או יוצרת שרוצים לעדכן בזמן אמת חוויות מצילומי סרטם. הגר בן-אשר (שחקנית השנה של “סינמסקופ” לשנת תשס”ט) יודעת את זה היטב כי “ג’וליה מיה” בו שיחקה פומפם כאן בלוג על ידי יוצרו לא פחות מ”אף פעם לא מאוחר מדי”. עם זאת, עם “משעולים” שלה היו לי בעיות. כך שאני קצת בחרדות לקראת סרטה הארוך הראשון, ותוהה האם אוהב אותו. עם סרטיה של מיכל בת-אדם יש שנים של בעיות. אבל זה לא ימנע ממני לתת לבן-אשר או לבת-אדם, או לכל יוצר אחר, מקום כאן לפרסם יומן צילומים או יומן הפצה.

  11. Chicken Pox Symptoms 16 ינואר 2011 ב - 22:13 קישור ישיר

    Thank you for this unique article. I especially enjoyed reviewing it and ought to discuss it with everyone.


השאירו תגובה ל - קפטן אמריקה