פורקי מת
בוב קלארק, במאי לכאורה לא מאוד מפורסם ולא ממש איכותי, נהרג היום בתאונת דרכים בקליפורניה. קלארק היה בן 76. איתו במכונית היה גם בנו אריאל בן ה-22 שנהרג אף הוא. השניים נסעו בשתיים לפנות בוקר שעון לו אנג'לס בכביש הפליסיידס במכונית אינפיניטי משנת 1997 כשג'יפ GMC יוקון סטה מהמסלול מולם והתנגש בהם חזיתית. האב ובנו נהרגו במקום. נהג ה-GMC והנוסעת לצידו נפצעו קל. הנהג ההורג היה שתוי ונהג ללא רישיון.
ב-1983 קלארק ביים סרט קטן וזניח בשם "סיפור חג מולד" ("A Christmas Story"), על ילד משנות ה-40 שחולם לקבל רובה אוויר במתנה לחג המולד. אלא שדבר משונה קרה: בשידורים חוזרים בטלוויזיה הפך "סיפור חג מולד" לסרט פולחן ולאחת החוויות הכריסמסיות המכוננות של דור שלם שגדל באייטיז. עבור מי שנולד אחרי 1975 "סיפור חג מולד" הוא ה"אלו חיים נפלאים" של דורו.
הלהיט הגדול ביותר של קלארק היה "פורקי" מ-1982, מין "אסקימו לימון" אמריקאי המבוסס על נעוריו שטופי הזימה של הבמאי בפלורידה בשנות החמישים. הסרט הניב סרטי המשך בהפקתו של קלארק. שאר סרטיו של קלארק כבמאי, ביניהם "אחד מבריק, השני מדליק" עם ג'ין הקמן ודן אייקרויד, לא עזרו לקלארק לבנות מוניטין של במאי איכותי או קופתי.
מצטער אבל לשלוש מילים הבאות אין שום קשר לכתוב למעלה:
ישו, שווארצנגר, טרמינייטור –
חובה.
מעמד הפולחן של "סיפור חג המולד" קבל חיזוק רציני לאחרונה, כאשר נכנס לרשימת 400 המועמדים לדרוג "100 שנים 100 סרטים" המעודכן של מכון הקולנוע האמריקאי.
מצד שני, על זה שהנסיכה הקסומה, אמריקן ספלנדור, האחים בלוז וכמעט מפורסמים לא ברשימה, קשה לי לסלוח.
הרשימה המלאה.
לא נורא, פינגווין, הם שמו את "ג'רי מגוויר". חצי נחמה.
ג'רי מגווייר הופיע גם ברשימת המועמדים לפני עשור (בעצם תשע שנים, אבל מי סופר?). אז, כל הסרטים הכשירים היו כאלה שיצאו עד שנת 1996. הרשימה החדשה מגיעה עד שנת 2005 וכוללת מספר תוספות מפתיעות לצד זוכי אוסקר ושוברי קופות.
עד כמה שאני מופתע לטובה מחלק מהבחירות, שכחתי להתמרמר על כך שגם 12 הקופים ושבעה חטאים המופתיים בעיני לא ברשימה. בנוסף, סרטים מאוד פופולאריים מהשנים האחרונות, כמו משפחת סופר-על, מלהולנד דרייב ולהרוג את ביל, לא מופיעים.
לא פחות מעצבן: טים ברטון, הבמאי האהוב עלי ועל רבים אחרים, כלל איננו מיוצג ברשימה. לפני עשור, היה לו לפחות את באטמן. עכשיו, ספיידרמן הוא הנציג היחיד של גיבורי העל (אפילו סופרמן בחוץ!).
לטובת מי שהדבר למעשה מעניין אותו (יאיר?), ערכתי רשימה של הסרטים שנוספו לרשימה המעודכנת. סמנתי בכוכבית סרטים בעלי סיכוי טוב להיכנס למאה הגדולים:
Ace in the Hole, טיסה נעימה, אמריקן ביוטי*, הכי טוב שיש, אוסטין פאוורס, הטייס, נפלאות התבונה, להיות ג'ון מלקוביץ'*, המצעד הגדול, התרדמה הגדולה*, קטיפה כחולה, לילות בוגי, החבר'ה מהשכונה, הר ברוקבק*, Broken Blossoms, מעריצה צמודה, שיקגו, סיפור חג המולד, התרסקות, ארין ברוקוביץ', שמש נצחית בראש צלול*, A Face in the Crowd, מועדון קרב, מוצאים את נמו, רחוב 42, The Freshman, גלדיאטור*, לילה טוב ובהצלחה, סיפורו של וויל האנטינג, הדיקטטור הגדול*, The Great Escape, לקום אתמול בבוקר, ליל המסכות, הרולד ומוד, הארי פוטר והאסיר מאזקבאן, ימים של תהילה, מלון רואנדה, השעות, המקור, ג'זבל*, המלך ואני*, מלך הקומדיה, סודות אל. איי, שר הטבעות: אחוות הטבעת*/שני הצריחים/שיבת המלך*, אבודים בטוקיו*, מטריקס*, ממנטו, מילדרד פירס, מיליון דולר בייבי*, הנס במורגנס קריק, מולין רוז', מיסטיק ריבר*, שודדי הקריביים: קללת הפנינה השחורה, פורגי ובס, הדוור מצלצל פעמיים, The Public Enemy, המלכה כריסטינה, A Raisin in the Sun, ריי, רקויאם לחלום, חופשה ברומא*, המרוץ לצמרת של מקס פישר, להציל את טוראי ראיין*, שייקספיר מאוהב, שרלוק ג'וניור, הניצוץ*, שרק*, דרכים צדדיות, החוש השישי*, ישנוני, ספיידרמן 2, אני והחבר'ה, Stormy Weather, ריחה המתוק של ההצלחה, משתגעים על מרי, יצור מכוכב אחר, ספיינל טאפ*, שלושה מלכים, טיטאניק, טראפיק*, שניים עשר המושבעים*, החשוד המיידי*, כשהארי פגש את סאלי, נשים תחת השפעה, פרנקנשטיין הצעיר.
בהקשר לפתיל קצר שהתנהל בעין הדג לפני כמה ימים:
מעניין שבעוד הנסיכה הקסומה לא מופיע, לא פחות משלושה סרטים של רוב ריינר (ספיינל טאפ, אני והחבר'ה, כשהארי פגש את סאלי) הפכו בתשע השנים האחרונות למספיק מוערכים בכדי להיכנס לרשימה.
טוב, לגבי מלהולנד דרייב ולהרוג את ביל, אני לא חושב שיש להם מקום ברשימה כזאת או בכל רשימת סרטים טובים כלשהי. טרנטינו קיבל נציגות אחת, ואם כבר אז לכלבי אשמורת יש עדיפות רבה על פני להרוג את ביל.
לגבי הנסיכה הקסומה ושבעה חטאים זה באמת ביזיון, כמו גם ההתעלמות מטים ברטון.
בכל מקרה, אני לא הייתי מייחס יותר מדי חשיבות לרשימה שמכילה את ספיידרמן אבל לא את סופרמן.
חיכיתי בסבלנות שהנושא יעלה לבד, והשיחה של הפינגווין ו-JNH כללה את המילה ספיידרמן. זה מספיק בשבילי כדי לפרסם את הפרק הבא שלי בנושא, בדיוק ארבעה שבועות לפני הבכורה של ספיידי 3. אני שוב מצטער על הניסוח, התזה המקורית אבודה, הכל מהראש (והלב). הנה זה בא:
"אורון נגד העולם, פרק #22 – למה אני שונא ספיידרמן 2". בעקבות האכזבה מהסרט הראשון, היו לי שתי ברירות. להאמין שהשני יהיה יותר טוב (כמו שקרה ב"אקס-מן" למשל), או לוותר. בחרתי באופציה הראשונה כמובן, אני לא מזניח כה בקלות אליל ילדות כמו ספיידי. ראיתי את הטריילר. עברתי לאופציה השנייה. השנים חלפו, וביום שבת בהיר אחד, אחי הצעיר (אותו אחד מהסיפור הקודם), קרא לי לסלון. הוא הודיע לי שיש עכשיו את ספיידרמן 2 בטלוויזיה. לא היה לי הרבה זמן להתלבט, ובהחלטה חפוזה שכללה נימוקים כמו "עבר מלא זמן, למי אכפת בכלל איך זה יהיה" ו-"נו, אני כבר פה", התיישבתי לראות. בדרך כלל, כשאני רואה סרט אני שותק. בקולנוע, בבית לבד, או עם אנשים – לא חשוב. נדיר שאני מדבר. הפעם, מצאתי את עצמי, יותר מפעם אחת, צועק ומקלל את הטלוויזיה כמו אחרון קופי הכדורגל המשולהבים. בסצנה עם הרכבת כבר השלכתי חפצים. הקלוז-אפ על הפרצוף של טובי מגוויר (עדיין הוא לעזאזל), שנראה כאילו הוא ממש מתאמץ להפליץ, האנטי ספיידרמניות המובהקת שנטפה מהסצינה, והצידוק המטומטם לזה שרואים אותו בלי מסיכה כל הסרט – "אל תדאג ספיידרמן, אנחנו לא נגלה מי אתה, כי אנחנו מסכנים וצריכים גיבור!". זה היה ללא ספק הרגע התסריטאי הכי אומלל שראיתי אי פעם בסרט קולנוע. כאשר העניין חזר על עצמו, בסצינה עם הילד השכן של אנט מיי שעובר דירה ומספר לפארקר שהוא גם צריך גיבור, לראשונה מזה ה-מון שנים התגנבה דמעה לעיניי. כבר לא כעסתי על אף אחד, רק שקעתי בייאושי, והתחלתי מתאבל על מותו של ספיידרמן שהכרתי. חשבתי על כל הילדים שספיידרמן של ריימי יהיה הגיבור שלהם, אבל הייתי כבר מיואש מדי בשביל לכעוס. אחי רצה לכבות את הטלוויזיה, אבל אני, מזוכיסט שכמותי, רציתי לראות עד הסוף המר. והוא היה.
אציין גם שהסצינות הדרמטיות היו אמריקאיות להחריד, ושקטעי האקשן היו חסרי מעוף בלשון המעטה. דוק אוק הוא אחד הרשעים שהכי חיבבתי בקומיקס. אלפרד מולינה ממש לא אשם בשורות העלובות שכתבו לו, אבל הדמות שלו הייתה לא מספיק טובה. קירסטין דאנסט, הייתה, ובכן מעצבנת כהרגלה. והמיני עלילה של אוסבורן הבן הייתה סתם קדימון אחד ארוך לסרט הבא.
בקרוב הפרק השלישי – למה אני עומד לשנוא את ספיידרמן 3. ואני עומד לשנוא אותו.
אורון אורון אורון….
עכשיו אני מבין את הכעס שלך, את האכזבה, ו…את הפספוס.
אם הבנתי נכון, אתה טוען כי הפעם הראשונה שראית את ספיידרמן 2 הייתה בטלוויזיה….
אם זו העובדה, דן, איי רסט מיי קייס דיר פרינד.
לראות את ספיידרמן 2 בטלוויזיה זה כמו לראות תמונות על המחשב ולא לעמוד מולן במוזיאון. זה כמו לשמוע אופרה במונו ולא ללכת להופעה.
איך אפשר להשוות חווית צפייה במסך (ואני לא יודע איזה גודל מסך יש לך בבית) טלוויזה אל מול צפייה על המסך הגדול שבו יש לך את התמונה המלאה, הרחבה ולא איזה קרופ מסכן.
הרי ידוע שבטלוויזיה הולכים לפחות 25 אחוז מהתמונה המקורית וכך גם הולכים 25 אחוז (לפחות) מן ההנאה.
קטעי האקשן ב"ספיידרמן 2" הם לא פחות מוירטואוזים ועל כן חבל לי שפספסת אותם.
נכון, יש הגזמות ואני לא אומר שהסרט מושלם, אבל קשה לשפוט אותו, לדעתי, באופן הוגן, בצורה שבה ראית אותו.
(ואני לא יודע אם לא היו באמצע בני משפחה שהפריעו, טלפונים, שכנים שבקשו כוס חלק או סוכר וכאלה שהוציאו אותך מהריכוז).
אז כן, יש בסרט השני בעיות, יש כמה דיאלוגים מביכים שרק חובבי הדמות יוכלו להעריך אבל מכאן ועד סרט איום ונורא המרחק גדול כמו המרחק לראות אפוס בקולנוע ובין לראותו בטלוויזיה.
הרי אם תראה את "ספרטקוס" בטלוויזיה הוא יראה לך משעמם…
אשמח להזמינך אלי הביתה לכוס קפה, כיבוד וגרסת המסך הרחב של הסרט בתקווה ואוכל לשנות, ולו במעט, את דעתך…
🙂
אלון, תרשה לי לענות לך למרות שסיימת את הקייס וכו'.
הבנת נכון, הפכם הראשונה שראיתי את ספיידי 2 הייתה בבית הוריי, בטלוויזיה. ליתר דיוק, על מסך 52 אינץ' דרך מערכת קולנוע ביתי מאוד איכותית, בטח באותם ימים. ככה שמבחינת הויזואליה – בקולנוע ה"שכונתי" שלי בקריית שמונה, לא הייתי זוכה לחווית צפייה טובה יותר, מנסיון. אין דבר כזה אצלי הפרעות בסרט, אלא אם אחד הצופים ממש חייב ללכת לשירותים או משהו כזה. אך רוב ההפרעות דווקא באו הפעם מכיווני…
אבל נניח שאתה צודק. זה לא משנה את העובדה, שסרטים טובים נשארים כאלה (גם אם איכותם נפגמת מעט) גם בחווית צפייה לא מושלמת. את "ספרטקוס" דווקא כן ראיתי בטלוויזיה, ודי אהבתי אותו כפי שזכור לי. ושאני לא אתחיל לפרט את כל יצירות המופת שראיתי על מסך 21 אינץ', ושמעתי דרך רמקולים של מחשב. כולן נשארו כאלה.
אני לא מנסה לחפש סיבות שיסבירו מדוע אני לא אהבתי את הסרט, כי הרי כאלה לא חסרות. ניגשתי אליו בצורה סובייקטיבית לחלוטין, מה עוד צריך כדאי לקלקל?
הנקודה שלי היא שלמרות שהצעתך נחמדה מאוד (בהנחה שהיא הייתה אמיתית), הפעם הבאה שאני אראה את ספיידרמן 2 תהיה רק אם אקלע לסצינה ההיא מתוך התפוז המכני. ואת ה-3 אני אראה רק אם ישלמו לי על זה. מה שכנראה הולך לקרות…
נו באמת…
זה כבר נהיה ממש מביך. כדי להנות מספיידרמן אתה צריך לקרוא את הקומיקסים במשך עשרות שנים, לראות את סדרת הטלביזיה, להכיר את הסגנונות השונים של הגיבורים, לראות אותו רק על מסך קולנוע גדול וסאונד THX, לעצום עיניים בקטעים המביכים, להתעלם מתצוגות המשחק המגוחכות, לזמזם איזה מנגינה כשדודה מיי מדברת, לחשוב על השואה כשטובי מגוויר מנסה לשחק.
מישהו יכול לתת לי אולי תפריט דיאטה וערכת שטיפת מוח כדי שאוכל להנות מספיידרמן 3?
אורון ויובל.
אורון, לא אני לא סגרתי קייסים וכאלה, אני לא מאלו שאוהבים להגיד את המילה האחרונה אלא דווקא לדבר עלה המילה הראשונה.
אני מניח שגם אצלך וגם אצל יובל בסופו של דבר הויכוח יסתיים בהסכמה שאיננו מסכימים 🙂
אני כן חושב שכדי לראות ולשפוט נכונה יצירה קולנועית צריך לראות אותה בקולנוע, ולו רק בגלל גודל המסך.
העובדה שחלק לא קטן מהאינפורמציה נעלמת מורידה בהכרח מן ההנאה.
ספיידרמן 2 הוא פופקורן פליק, הוא לא בעל יומרות חברתיות, הוא לא בעל יומרות אומנותיות שישנו את פני הקולנוע אבל הוא בהחלט בעל יומרות ויומרני.
אני לא חושב שהיה איזה סרט קומיקס (לא כאלו המבוססים על נובלות אלא על סדרות רצות) להוציא אקס-מן 2 שניסה להשליך את עלילת הקומיקס על נושאים בוערים בחברה (הומוסקסואליות וקבלת השונה).
אורון, הצעתי היתה רצינית, תמיד שמח לארח אנשים 🙂
אני די מחכה לספיידרמן 3, לא עוצר את נישמתי, אבל אהיה הראשון בתור ביום שהסרט ייצא…
סיכום ענייני ספיידי לעת עתה:
אלון- אני רק ציטטתי אותך בהומור, אין לי סיבה לסגור דיון שאני יזמתי. כנראה שאנחנו באמת ניפרד בלי הסכמה, אבל מטרתי הייתה לחפש סיבות לזוז מהעמדה שבא אני נמצא כרגע. ואין לך מושג כמה אני מקנא בך, על שהצלחת להתחבר לסרטים למרות/בזכות היכרותך המוקדמת עם ספיידרמן. הלוואי שזה היה קורה גם לי.
תרשה לי להסכים איתך בעניין אחד – זה אכן סרט שהיה ראוי לראות בקולנוע. אם לא הייתי סובל מהראשון, אולי הייתי הולך.
אבל אתה עדיין מפספס נקודה מאוד משמעותית (בעיניי):
אמריקה עדיין מתאוששת מטרואמת 9/11, לפחות בקולנוע. השיא עוד רחוק, אני בטוח. בספיידרמן הראשון הסירו דיגיטלית את מגדלי התאומים, והוסיפו שוט אחרון של ספיידי עם דגל ארה"ב המתנופף. לא מקרי.
הסרט השני כבר הגזים לגמרי בפטריוטיות האמריקאית שלו, והיה שותף רציני מאוד לטרנד "הגיבור הפנימי" שפקד את הוליווד. אני בטוח שהשלישי רק יחריף את העניין (ונום הוא הרי סמל למאבק פנימי), אבל אני כבר גולש לדיון על ספיידי 3…
יובל- נראה לי שאני מאמץ את הדיאטה/שטיפת מוח שלך! לחשוב על השואה כשטובי מגוויר משחק – איך לא חשבתי על זה קודם?!? (אגב, לא הייתי מנחש שהוא משחק, הייתי בטוח שהוא באמת חייב להפליץ…)
סליחה שאני מזכיר את בוב קלארק, אבל משום מה יאיר הזכיר את הסרטים הזניחים שלו משנות השמונים אבל התעלם מהסרטים החשובים שלו משנות השבעים. ביניהם Black Christmas, סרט הסלאשרים האמריקאי הראשון, ו-Deathdream, סרט אימה על חייל שחוזר ממלחמת וייטנאם בתור זומבי. Homecoming האובר-רייטד של ג'ו דאנטה הוא פחות או יותר רימייק שלו.
מזל ש-LA וויקלי נזכרים לשלוח לי גם את הניוזלטר האמיתי שלהם ולא רק את זה שמכיל פרסומות:
http://www.laweekly.com/film+tv/film/remembering-bob-clark/16072/
(מה שחשוב זה הלינק בסוף)
אה, איזה קטע, התגובה שלי עדיין פה ולא נעלמה (בינתיים) במסנן הספאם ההפכפך.