27 אפריל 2007 | 14:42 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

האיש שתמיד היה שם

כמה הודעות ממזכירות הבלוג לפני הכל:

– התוכנית האסיאתית במוזיאון תל אביב תימשך עד ה-9 במאי (ב-10 במאי יעלה שם הסרט הצרפתי הדי מקסים “אל תדאגו, אני בסדר”), כך שמי שעדיין מתכנן לראות את אחד הסרטים במוזיאון אל תשכחו את הקופון שאירגנו לכם כאן בפסח ועדיין תקף, בו תוכלו לקנות כרטיס שני בחצי מחיר.

– לפני כשבועיים הוספתי בטור הצד משמאל מודעה קטנה המפנה למארז הדי.וי.די של “יומן”. כמו עם קופון הסרטים האסיאתיים גם מדובר במין פרסום פרו-בונו להפנות את תשומת לבכם לדברים שאני חושב שהם מעולים, וממילא אינם מסחריים מדי. אבל שימו לב, אגלה לכם סוד קטן. המחיר של מארז פרלוב בחנות “האוזן השלישית” הוא 350 שקל, ואני מודה שזה לא סכום פעוט. אפילו אני נרתעתי ממנו בתחילה. אבל אם תקנו את אותו מארז און-ליין דרך אינדיק, החנות המקוונת של “האוזן”, הוא יעלה לכם רק 300 שקל.

============

כל מי שנולד אחרי שנות הששים והתעניין אפילו במעט בפוליטיקה הפנימית של הוליווד יכול היה להיות בטוח שג’ק ולנטי, שגריר הוליווד לעולם, היה שם תמיד והוא חי לנצח. אתמול, אחד האנשים הכי חזקים בהוליווד, וללא ספק האיש שעיצב את פניה של הוליווד בת זמננו, של אחרי עידן האולפנים, מת בגיל 85. הוא היה השמעון פרס של הוליווד.
ולנטי היה הפה של האולפנים מ-1966 עד 2004. ב-1966, כדי לנתק את האולפנים מאכיפת הצנזורה המוסרית של הממשל הפדרלי, הוקם אירגון הגג ה-MPAA, המייצג את האינטרסים של שבעת האולפנים ההוליוודיים המרכזיים. הארגון הזה נועד להיות הגוף המתווך שבין הוליווד לוושינגטון, גוף שיעשה בקרה עצמית, וולונטרית, על הוליווד. כשחיפשו מישהו שיעמוד בראשו הגיעו האולפנים אל ולנטי, יד ימינו של נשיא ארצות הברית באותם ימים, לינדון ג’ונסון.
ולנטי היה חברו הטוב והקרוב ביותר של ג’ונסון. שניהם ילידי טקסס. ולנטי היה גם פעיל במפלגה הדמוקטית ועזר לקמפיין הבחירות של הצמד קנדי וג’ונסון ב-1960. ב-1963 ביקש ג’ונסון מחברו הטוב מטקסס לרכז את כל נושא יחסי הציבור לקראת מסעו הגדול ומתוקשר של הנשיא קנדי למדינה בנובמבר של אותה שנה. במסע ההוא נרצח הנשיא קנדי. ולנטי היה בשיירת המכוניות. והוא היה לצד ג’ונסון על אייר פורס 1 כשהוא הושבע לנשיא אחרי שהוכרז מותו של קנדי.

pic via Deadline Hollywood Daily
לינדון ג’ונסון מושבע לנשיא על סיפון אייר פורס 1,
22 בנובמבר 1963. מוקף בעיגול: ג’ק ולנטי,
ילדון בן 41

ב-1966 הוא נטש את הפוליטיקה לטובת הקולנוע, בעיקר כי האולפנים רצו לצידם תועמלן שהוא חברם הטוב של אנשי הבית הלבן וגבעת הקפיטול. והיה המייסד והנשיא הראשון של ה-MPAA, הוא שלט באירגון הזה עד פרישתו לפני שלוש שנים. הוא האיש שהגה ויזם את שיטת מידרוג הגיל הקיימת בקולנוע האמריקאי מאז 1968.
בשלוש השנים האחרונות לכהונתו הוא הפך לדובר התקיף ביותר של תעשיית הבידור נגד ההורדות הפירטיות באינטרנט. העובדה שוולנטי הפך את המלחמה בפיראטיות האינטרנטית למסע צלב שלו בסוף חייו הפכה אותו גם למושא ביקורת מצד מבקרים צעירים, שראו בו סמן מיושן להוליווד שלא מצליחה להתחדש (אירוני, או אולי בעצם הגיוני, כשחושבים שזה האיש שעזר להוליווד לעצב את פניה המודרניות אחרי שתפיסת העולם הקודמת, זו של שיטת האולפנים, קרסה בשנות הששים).

ג'ק, האמפרי ואינגריד
ולנטי, חבר קרוב של קירק דאגלס, ידע להצטלם
כמו כוכב קולנוע. בפעם היחידה שפגשתי אותו, בפסטיבל
ונציה 2003, הופתעתי לגלות כמה הוא איש קטן עם ראש ענק

ואכן, כשהגיע לגבורות הודיע שהוא מתחיל לחפש יורש ומסמן את תאריך פרישתו. הוא ניסה לשכנע את ביל קלינטון להחליף אותו. אך לבסוף נבחר ברנש בשם דן גליקמן.
בשלוש השנים מאז פרישתו עמל ולנטי על ספר זכרונותיו, שייראה אור ביוני השנה. אם אני זוכר נכון – אנסה לאמת בהמשך הסופשבוע – ולנטי גם היה אחד התורמים לבניית סינמטק ירושלים.

הוושינגטון פוסט” פירסם הספד מקיף על האיש ופועלו. ויש שם גם גלריית תמונות מצוינת שלו.

נושאים: הספד

2 תגובות ל - “האיש שתמיד היה שם”

  1. דן ברזל 27 אפריל 2007 ב - 22:49 קישור ישיר

    כתבה ב”הארץ” מימי פרישתו של ולנטי, ודיון ב”עין הדג” בעקבותיה:
    http://www.fisheye.co.il/story?id=2096#155966

  2. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:09 קישור ישיר

    Thanks a lot. That is fun reading


השאירו תגובה