"טטרו", ביקורת
הצל שלו ואני
פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2011
אחרי שעסקנו ב"אי שם" של סופיה קופולה, ותסביך האבות שהיא סוחבת, נעבור ל"טטרו", שביים אבא שלה ושייצא בארץ בעוד שבועיים. לפרנסיס פורד קופולה יש עניין עם אחים. מהאחים לבית קורליאונה בטרילוגיית "הסנדק" ועד לאחים ב"נערי הכרך" וב"ראסטי ג'יימס". למעשה, לרגעים "טטרו" מזכיר מאוד את "ראסטי ג'יימס", גם בכמה שוטים שנראים כמעט זהים (ובמעברים שבין שחור לבן וצבע) וגם בעלילה: מפגש מחודש בין שני אחים, האח המבוגר והפגוע נפשית, והאח הצעיר שמעריץ אותו, מפגש שמוביל לגילויים, חשיפות ולפיצוץ.
אבל ראשית, מעט על הצילום. הצלם הרומני הצעיר והאלמוני מיהאי מאלומר יכול להיות מאוד גאה בעצמו. לפרנסיס פורד קופולה יש בוודאי עליות וירידות בקריירה שלו, אבל יש דבר אחד שהוא עקבי בו: הוא תמיד בוחר בצלמים הטובים בעולם שיצלמו את סרטו. החל בגורדון וויליס ("הסנדק"), דרך ויטוריו סטוררו ("אפוקליפסה עכשיו", "אחד מהלב", "טאקר") וכלה בסטיבן בורום ("ראסטי ג'יימס") ומיכאל בולהאוס ("דרקולה"). מאלומר, שזה הסרט השני שהוא מצלם עבור קופולה (אחרי "נעורים ללא נעורים"), נכנס בזאת למועדון יוקרתי מאוד. ואכן, הצילום ב"טטרו" פנונמנלי. למעשה, הסרט מכיל כמה מהשוטים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.
בביקורת על "אי שם" דיברנו על זה שסופיה קופולה כתבה בנעוריה סרט על ילדה שאבא שלה הוא מנצח מפורסם. ובכן, אביה הוא במאי מפורסם. אבל אבא של אבא שלה – סבא קרמיין המנוח – היה מנצח מפורסם ומלחין. כלומר, כשפרנסיס קופולה עושה כעת סרט על שני אחים שמתמודדים עם זכר אביהם המפורסם והמהולל שהיה מנצח, אי אפשר להתחמק מהתחושה שהסרט הבדיוני הזה מבוסס על רגשות וחשבונות אישיים ואמיתיים מאוד.
"טטרו", שצולם בארגנטינה ודובר אנגלית וספרדית, הוא סרט משונה, לרגעים מתסכל – כבר הליהוק של וינסנט גאלו לתפקיד הראשי משדר באיזו אטמוספירה משוטט קופולה. הוא בוודאי סרט יומרני מאוד בניסיונות שלו לספר סיפור רגשי וייצרי מאוד, על קנאה בין אחים, טרגדיות, ושלל פרברסיות וסודות משפחתיות, ולרגעים נדמה שקופולה שולף כל תחבולה קולנועית אפשרית ומבחינה סגנונית הוא מפציץ עם ארטילריה כבדה, שלא תמיד מתאימה לאינטימיות של הסרט. אבל ככל שהסרט נמשך כך המימד הוויזואלי שלו משתלט עליו.
זה סיפורם של שני אחים. כשהאח הצעיר מוצא מחזה שכתב האח הגדול, אבל גנז, ומנסה להפיק אותו, הסרט מתחיל לנדוד בין ההווה, לפלאשבקים, לדמיונות, חלומות, הזיות וקטעים מתוך המחזה, המועברים בצבע ובסגנון כמעט סוריאליסטי אך מרהיב. הסיפור רב התפניות והדרמה הגועשת לא הרשים אותי, התפניות העצומות לא עבדו עליי, אבל הסרט היה כה יפה לצפייה שבסופו של דבר איכשהו הכל הצליח להתחבר: העלילה האופראית קיבלה טיפול ויזואלי אופראי בהתאם. גם את הסרט הזה כדאי להציג באותה גלריה מול סרטה של קופולה הבת. שניהם יצרו סרטים מרהיבים לעין, אבל קצת ריקים ומנוונים מבפנים.
קראתי במקום אחר שיש בו רגעים ונגיעות מאוד פליניות, וגם מהטריילר זה נראה כך. אני מאוד סקרן לראות אם הבמאי הכי גדול בהיסטוריה שלי (אחרי קובריק כמובן) חזר לעצמו. אני מאוד מקווה שכן.
Excellent job over again. I am looking forward for your next post;)
I must say, as significantly as I enjoyed reading what you had to say, I couldnt help but lose interest after a while. Its as if you had a good grasp on the subject matter, but you forgot to include your readers. Perhaps you should think about this from much more than one angle. Or maybe you shouldnt generalise so significantly. Its better if you think about what others may have to say instead of just heading for a gut reaction to the subject. Think about adjusting your personal believed process and giving others who may read this the benefit of the doubt.