08 ינואר 2011 | 21:35 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"אי שם", ביקורת

sofia_coppola_somewhere

Just a Coppola guys

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.1.2011

 

בסוף השבוע יצא בארץ הסרט החדש של סופיה קופולה, “אי שם”. סרטה הרביעי, והראשון מאז “מארי אנטואנט”. בעוד שבועיים ייצא בארץ “טטרו”, הסרט החדש של פרנסיס פורד קופולה, אבא של סופיה ומי שחתום כמפיק אחראי על הסרט שלה. זה הסרט הראשון של קופולה האב שמגיע להקרנות מסחריות בישראל מאז “מוריד הגשם” שלו מ-1997. שני סרטים של בני משפחת קופולה בתוך שבועיים. מרשים. מרשים יותר הוא איך שני היוצרים האלה – לאבא יש חמישה אוסקרים, לבת יש אוסקר אחד – בוחרים בסרטיהם החדשים להמר על כיוון בלתי-מסחרי, ומציעים סרטים לא פשוטים לעיכול, שמצליחים להיות גם מתסכלים אבל גם מאוד מרשימים בה בעת. שני הסרטים גם ממשיכים ומפתחים את המוטיבים הכמעט קבועים, ואולי התסביכים, שהם מאכלסים בהם את סרטיהם. נתחיל עם סופיה.

 

לסופיה קופולה יש עניין עם אבות. לעיתים, כמו עם “אבודים בטוקיו”, זה דמות אב מטאפורית, קשר אפלטוני/אבהי בין איש מבוגר ואשה צעירה. לעיתים אלה אבות ממש. “אי שם” הוא ככל הנראה חלק מטרילוגיית המלונות של קופולה הבת. כמו ב”אבודים בטוקיו”, גם כאן מסופר על כוכב קולנוע מדופרס שחי בחדר מלון ורוב היום בוהה באוויר, כשהוא לא עסוק בענייני כוכבי-קולנוע, כמו מסיבות עיתונאים, תוכניות טלוויזיה בשפה זרה וראיונות לקידום סרטיו. למעשה, “אי שם” נראה לרגעים כמו הרחבה לאורך מלא של הסרט הקצר שכתבה קופולה הבת כשהיתה נערה, “החיים בלי זואי”, אותו ביים אביה במסגרת סרט האפיזודות “סיפורי ניו יורק”. שם זה היה סיפורה של ילדה שאביה הוא מנצח מפורסם (חכו, זה יתחבר לנו כשנדבר על “טטרו”) והיא חיה די לבדה בסוויטת מלון ענקית. “אי שם” מתאר עולם דומה, הפעם מנקודת מבטו של האב (והפכם לבתו קוראים קלואי, לא זואי).

 

סטיבן דורף מגלם כוכב קולנוע שנראה שהחיים פשוט מייגעים אותו. כל מה שנותר לו לעשות זה רק לספק את תאוותיו המיניות. הוא מזמין חשפניות לחדרו, כמעט מדי ערב, ורואה נשים משליכות עצמן עליו ומציעות לו סקס זמין כמעט בכל רגע. והוא לוקח כל מה שנותנים לו. אבל לא נראה שזה מלהיב אותו. ואז הוא מתבקש לשמור במשך כמה ימים על בתו. וכך, רגע אחד הוא בוהה בצמד חשפניות מרקדות מולו כשהן לבושות בחצאיות טניס קצרצרות, ורגע אחרי זה הוא מביט גאה בבתו בת ה-12 מחליקה על הקרח כשהיא לבושה בעצמה בחצאית קצרצרה (באופן כללי, לסופיה קופולה יש איזושהי משיכה ארוכת ימים גם להתעמלות קרקע וגם לחשפניות). אם בתחילה החיבור בין מושאי התבוננות של האב נראה מטריד, בהמשך יתברר שהימים במחיצת הבת יגרמו לו לראות את העולם סביבו מעט אחרת, וגם סדרי העדיפויות שלו ישתנו, ולו במעט. למרות שנדמה שהם כמעט ולא עושים כלום יחד.

 

מרגע שבתו איתו, הם משחקים יחד ברוק-באנד, הוא לוקח אותה איתו לפרמיירה של הסרט שלו באיטליה, הם שוחים בבריכה, אוכלים במסעדה. בתור גבר שרגיל שנשים או מתעבות אותו או משכיבות אותו, נראה שהימים שהוא מבלה עם בתו מאזנים אותו, מקרקעים אותו, מחברים אותו לחיים. אבל הוא עדיין לא נראה מאושר. יש לו הכל – פרסום, כסף, נשים – כל מה שנחשב בגדר פנטזיה, אבל ריק לו.

 

קופולה הבת משרטטת כאן פרופיל לא מחמיא של כוכבי קולנוע, אבל זה פרופיל שאנחנו כבר יודעים שהיא מתארת מתוך היכרות אינטימית. תחילה כבתו של אחד מגדול במאי הקולנוע של דורנו, ואז כאשתו של במאי קליפים מפורסם, וכבת זוגם של שלל ידוענים וזמרים, ולבסוף, בזכות עצמה והקריירה שלה כבמאית שמכירה את החיים האלה מקרוב. קופולה לא עונה על השאלה המתבקשת: אם חייהם של הכוכבים והמפורסמים כל כך מלאים (בחומריות וגשמיות וגופניות) איך יתכן שהם כה ריקים? ואיך יתכן שאנשים שחיים חיים שרוב צופי הקולנוע והטלוויזיה חולמים עליהם, הם עדיין לא מאושרים? היא לא עונה על השאלה ולא מציעה ממש תשובה או תיקון. תשובה אין, אבל היא מתארת ברצף אווירירי מאוד של סצינות ושוטים איך האישיות של הכוכב הולכת ונמחקת. זה מתחיל כשעיתונאי אחד שואל אותו במסיבת העיתונאים “מי אתה באמת?” וקופולה חותכת לפני שהוא מפסיק לענות. בסצינה אחרת היא מראה איך מגיע השחקן לסטודיו איפור באולפן הוליוודי בו יוצקים על פניו מסיכת גבס כדי ליצור תבנית של פניו. וכך הוא עטוף ואטום בתוך הגבס, פניו מחוקות, הוא לא יכול לזוז או לדבר או לראות, נשאר לבד. כלוא, בתוך הפנים שלו.

 

sofia coppola somewhere

אחרי האוסקר על התסריט של “אבודים בטוקיו” עברה קופולה לאתגר הגדול יותר של “מארי אנטואנט”, סרט תקופתי, ראוותני ונפלא בעיני שמספר את הסיפורים שקופולה מתמחית בהם – חייהם של העשירים, המפורסמים, המשועממים, הריקניים והלא מובנים, שכלואים בתוך פרסומם ועושרם – אבל על קנווס גדול ממה שהיא היתה רגילה לו.

 

בבואי להעריך את “אי שם” אני מצוי בקונפליקט מסוים. זוכרים את הסצינה ב”אבודים בטוקיו” בה מתוודה סקרלט ג’והנסון בפני ביל מוריי שכמו לכל נערה מתבגרת גם לה היתה פאזה בה היא ניסתה להיות צלמת וצילמה בעיקר את כפות הרגליים של עצמה? ובכן, יש רגעים ב”אי שם” שנראה כאילו סופיה קופולה היא קצת בת 15 שמצלמת את כפות רגליים של עצמה. שמבחינת התוכן והאבחנות, היא עדיין ילדה שמנסה להתחשבן עם הוריה, אבל כאמנית ויזואלית היא מציגה בסרט התבגרות ויזואלית.

 

ביחס לשלושת הסרטים שלה עד כה, “אי שם” הוא סרט נועז בהחלט: סרט אווירה שכלום לא קורה בו, אבל הכלום הזה ממוסגר בפריימים יפהפיים (לא ברור למה נטשה קופולה את לאנס אקורד, הצלם הנפלא הקבוע שלה, אבל בחירתה בהאריס סאווידס, אחד הצלמים הכי נהדרים כרגע באמריקה, משאירה אותה בידיים טובות). עד כדי כך שלרגעים נראה ש”אי שם” הוא כמעט וידיאו-ארט שמקום הקרנתו הראוי הוא בגלריית אמנות. אבל הצמצום הזו הוא בדיוק משמעות הסרט: קוםולה עושה דיאטה סגנונית אחרי האקססיביות של “מארי אנטואנט” והיא לוקחת את האנטי-גיבור שלה – הוא אנטי-גיבור משום שהוא לרוב פאסיבי, בשעה שגיבורים אמורים להיות אקטיביים – למסע של דיאטה כזאת, שהמפגש שלו עם הבת שלו יגרום לו לבחון מחדש את כל מה שיש לו, ולעזוב את הכל מאחור.

 

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “"אי שם", ביקורת”

  1. לביא 9 ינואר 2011 ב - 14:39 קישור ישיר

    ביקורת טובה, שיכנעת אותי שלסרט הזה אני לא הולך, כי הוא נשמע כמו “אבודים בטוקיו”- שלא אהבתי. אבל גם אם מאוד הייתי רוצה ללכת לסרט הזה, לא הייתי יכול – הוא פשוט לא מוצג בצפון! וזה ממש מדאיג- מה יהיה אם סרטי “לב” אחרים? “אי שם” לא מוצג בטיקוטין ולא ביס פלנט- זו בעיה רצינית!

  2. שלום ברכה 9 ינואר 2011 ב - 14:49 קישור ישיר

    צפיתי בסרט בסטרימיניג לפני הביקורות שצצו להן בישראל ונפעמתי מהניואנסים המרגשים, האיפוק, העריכה המהירה ביחס לצמצום השוטינג ומהויזואליה המדוייקת. ואז באו הביקורות של השמרן מהארץ והילדים הבורים מוולאה והרגשתי שהם עשו לבחורה עוול גדול. הסרט מרתק ויש בו ניסונות ראויים להערכה וכמה סיקוונסים של קולנוע מלא במחשבה. עיצוב החלל מרשים, הארט והלבוש מסוגננים ונונשלאנטים, המוזיקה (אולי החלק החלש והמתאמץ בסרט) מצליחה למרות מגבלותיה לחזק את הפורטרט של הגיבור הבודד וכל אלו שווים מרכיבי קולנוע מהותיים, מנומקים וקריטים לכל יצירה קולנועית. לא ברור לי למה. לפחות בווינט תיקנו את העוול. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4009858,00.html אני בטוח שההיסטוריה תשפוט את הסרט הזה כמייצג איכותי של השפה הקולנועית בהקשר לרוח הזמן בו נוצר

  3. צור שפי 10 ינואר 2011 ב - 14:50 קישור ישיר

    ביקורת שעושה תיאבון לראות ואני כבר מחכה לחיבור ל”טטרו”. תודה.את הסרט

  4. צור שפי 10 ינואר 2011 ב - 14:52 קישור ישיר

    אופס, צ”ל כמובן “ביקורת שעושה תיאבון לראות את הסרט וכו’..”

  5. Marija 17 ינואר 2011 ב - 22:14 קישור ישיר

    I want to say this blog is almost amazing. I always like to learn something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the topic and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for writing so much in your blog.. Greets, Marija

  6. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:43 קישור ישיר

    Thanks a million. This is cool reading


השאירו תגובה