01 יוני 2011 | 20:15 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

עשינו סרט. יש! ועכשיו מה?

משמאל: נדב הולנדר ויובל מנדלסון, יוצרי “חתולים על סירות פדלים”. ואלעד פלג

 

מימין: עידן זעירא (“פלנטה אחרת”), רוני קידר (“ג’ו ובל”), רני בלייר (שהנחה), רועי ורנר (“2 בלילה”)

 

 

אז איך היה אתמול בשדרות? כיף. זה פסטיבל שתענוג לראות בו סרטים.

 

התמונות הנ”ל הן מפאנל היוצרים העצמאיים. לא חושב שמישהו מאיתנו – הדוברים או המאזינים – יצאנו עם תובנות מסעירות. מצד אחד, היה איזשהו ניסיון להפוך את קולנוע העצמאי לממוסד: שהקרנות ישקיעו בו כסף, ושיונייטד קינג יפיצו אותו. מצד שני, כולם יודעים איך מתחילים סרט עצמאי, אף אחד לא יודע איך גומרים אותו. איך מוצאים כסף לאון-ליין, למיקס. ואיך מפיצים אותו. האם התשובה נמצאת אצל הקרנות או המפיצים הגדולים? מסופקני. כל הרעיון בקולנוע כזה הוא שהוא לא קולנוע של אבא ואמא, הוא קולנוע בועט.

 

התזה שלי היא שתכל’ס, הקולנוע הישראלי – ברובו – הוא קולנוע עצמאי. גם אם הוא מקבל כסף מקרנות. זה קולנוע של במאים, של אמנים. לא של מפיקים. אז נכון שבערך בשבע השנים האחרונות התייצב לו כאן סוג מהודר, חגיגי, יקר, מושקע ולמלוטש יותר של קולנוע. אבל גם הם, במשמעות האמריקאית של המילה “עצמאים”. “אביבה אהובתי” ו”מיס סאנשיין הקטנה” עצמאים באותה מידה בדיוק.

 

העצמאות החדשה, זו של “גל הסרטים העצמאיים” שצמח כאן פתאום בשנים האחרונות והגיע לשיא השנה – ארבעת הסרטים שמוצגים השבוע בשדרות, “העפיפונים של ארמנד” שמציג כעת בסינמטק, למשל – היא של יוצרים עם קוצים בישבן וחוצפה בפרצוף שלא מחכים לקרנות, או לא נשברים מסירוב, ויוצאים לצלם בכוחות עצמם.

 

אז מה חדש השנה? ובכן, אני חושב שבפעם הראשונה יש גל של יוצרים שגם יוצאים לצלם בלי קרנות, והם גם מוכשרים! עד עכשיו, ההפקות העצמאיות היו במקרה הטוב קיקיוניות (בהכללה גסה. היו הברקות. אבל הן היו מפוזרות). לכן צריך למצוא לגל הזה שם (שנדמה לי שאם צריך לתארך אותו לטובת ההיסטוריה הרי שהוא די נולד עם “ימים קפואים”, לא?). זה לא ממש קולנוע עצמאי. קולנוע אלטרנטיבי? סינמה-חוצפה?

 

אם היה איזשהו רגע שנראה היה פרקטי בפאנל הזה הוא בא מצד נציגי העולם האקדמי: אבנר פיינגלרנט ממכללת ספיר וראובן הקר מהחוג קולנוע באוניברסיטת תל אביב. שניהם הודו שהם מתחילים לחשוב שצריך לכוון את הסטודנטים שלהם לעבר פיצ’ר, ולאו דווקא סרט קצר. אם בתי הספר לקולנוע יהפכו לחממות של סרטים באורך מלא, בעוד שנתיים-שלוש יהיו לנו כבר 40 סרטים עלילתיים בשנה בארץ.

 

וזה מוביל אותי למה שלי הכי מציק: מה עושים עם כל הסרטים האלה? הרי המצב הקיים לא באמת ישתנה: בכל שנה יהיו 2-4 סרטים שיביאו 150-250 אלף צופים וייחשבו ללהיטים המקומיים של אותה שנה. הם יהיו המיינסטרים. הם יהפכו, בשל הצלחתם, ל”ממסד”. אני מניח שהם גם יופקו בתקציבים של בין 1.2 ל-2 מיליון דולר (ומעלה). הם יהיו הסרטים הבאים של אבי נשר, ערן ריקליס, שמי זרחין, יוסף סידר, שבי גביזון ואחרים.

 

איפה הקהל לסרטים האחרים?

 

יונייטד קינג של משפחת אדרי יודעת ממש טוב איך מפיצים שוברי קופות. הם יודעים לקחת את “זוהי סדום” ואת “פעם הייתי” ואת “סוף העולם שמאלה” ואת “אביבה אהובתי” ואת “איים אבודים” ואת “סיפור גדול”, להפיץ ב-20-30 עותקים, להפציץ פרסום ולהביא לכל אחד מעל 200 אלף צופים. אבל הטקטיקות שלהם לא עובדות בסרטים בינוניים וקטנים. “לבנון” לא עבד (50 אלף צופים). ועכשיו “מבול” לא עבד (27 אלף צופים). ו”ציון ואחיו” ו”ביום השלישי” עבדו עוד פחות מזה. לתת להם את “2 בלילה”, למשל, זה יהיה סיפור עם סוף ידוע מראש, שישבור את ליבם של יוצרי הסרט.

 

במילים אחרות: אני חושב שלצאת לצלם סרטים כה רעננים כמו “2 בלילה”, “חתולים על סירות פדלים” ו”ג’ו ובל” ואז לשבת ולקוות שמשה אדרי יתקשר כדי להפיץ את הסרט זה לבגוד בסרט של עצמך. אני אומר את זה שוב ושוב: האתגר הכי גדול ליוצר צעיר הוא לא לעשות את הסרט, אלא להפיץ אותו. כל ארבעת היוצרים שמקרינים השבוע את סרטם תכף יגלו את זה בעצמם.

 

אז מה עושים? כמו שהם קמו ועשו סרט באופן עצמאי, בועט, מתריס, כך גם הם צריכים לתכנן את ההפצה. ואולי הגיע הזמן שיקום איזשהו ברנש צעיר ומקורי ויקים איזה מיראמקס ישראלית, שמתמחה בסרטים הקטנים, הצעירים, המגניבים, שלא מיועדים למאות אלפים, אלא יהיו סרטי פולחן עם אורך חיים והקרנות חוזרות והקרנות פולחן. לקבור את הסרטים האלה בסינמה סיטי הוא לא הדבר הנכון.

 

ואולי זו סוף סוף תהיה שעתם הגדולה של הסינמטקים, שוב?

נושאים: בשוטף

14 תגובות ל - “עשינו סרט. יש! ועכשיו מה?”

  1. קולנוענית 1 יוני 2011 ב - 20:31 קישור ישיר

    כמה נכון !!!!!!!!!

  2. רון 1 יוני 2011 ב - 21:33 קישור ישיר

    כשאתה כותב “אולי זו תהיה שעתם הגדולה של הסינמטקים?”, אתה בוודאי מתבדח.
    ראית את התוכניה של סינמטק ת”א החודש? זה נראה לך כמו מוסד שיגדיל ראש ויקרין משהו כזה?

    ==============

    רוה לרון: מה שקורה עכשיו לא מבטיח שזה מה שיקרה בעתיד. ואולי זה לא חייב להיות בתל אביב. אולי אנשי סינמטק חולון יחליטו שהם הולכים להתאבד על “ג’ו ובל”. להקרין אותו עכשיו חצי שנה רצוף כל חמישי-שישי בערב. עם בירה לפני. להשקיע בפרסום בכל גוש דן. להוציא סטיקרים. להפוך אותו לסרט פולחן. ואז להשתמש בקשרים שלהם לתאם הקרנות דומות בחיפה וירושלים. ושדרות. מי יודע, זה עשוי לעבוד. אולי בסינמטק תל אביב ידלקו על הסרטים האלה ויחליטו להקדיש את אולם 2 רק לסרטים ישראליים עצמאים מגניבים. עם סלקציה קפדנית. שפונים לקהל צעיר. כזה שנרתע בדרך כלל מסרטים ישראליים, אבל מגיע לסינמטק באדיקות לראות את “הטרמפיסט” ואת “המוסד הסגור”. ואגב, שיניב אידלשטיין יקים חברת הפצה. שיהיה לכם ברור שבזכות אידלשטיין באופן פרטיזני, עם פייסבוק בלבד והמון עקשנות, “הטרמפיסט” – הסרט הגנוז מ-1972 – שמוקרן פעם בחודש בחצות, מכר יותר כרטיסים מ”ציון ואחיו”, וכמעט כמו “וביום השלישי”. מדהים. “ג’ו ובל” ו”חתולים על סירות פדלים” צריכים להפוך לסנסציות כאלה. שיחת העיר. קצת כמו פעם, בימים של קולנוע פריז.

  3. יאיר הוכנר 1 יוני 2011 ב - 21:37 קישור ישיר

    מניסיון לא צריך לחכות לאדרי או קולנוע לב, ואפשר להצליח בארץ ועוד יותר בעולם גם בלי תקציב פרסום, נראה לי ש”ילדים טובים” ו”אנטרקטיקה” הוכיחו את זה.

    גם בפסטיבל הישראלי בברלין אנחנו נתמקד ביצירה עצמאית והיוצרים מוזמנים לעביר את סרטיהם ידנית למנהלי הפסטיבל שמגיעים ארצה, ויקיימו פגישה ב-15 ביוני, 14:00, בסינמטק תל אביב.

  4. ידידיה 1 יוני 2011 ב - 21:37 קישור ישיר

    אהבה קולומביאנית נעשה בזמנו בלי תמיכה של אף קרן. עם אדרי JCS הוט, שי כנות ורשף לוי. הוא הוקרן בשנת 2004 והיה הסרט השני הכי רווחי באותה שנה. 140 אלף צופים ראו אותו.

  5. ידידיה 1 יוני 2011 ב - 21:38 קישור ישיר

    הראשון אגב היה סוף העולם שמאלה.

  6. ציבוקא 2 יוני 2011 ב - 3:31 קישור ישיר

    יש סיבה פשוטה שתהפוך את “ג’ו ובל” לסרט כושל עוד לפני שבכלל ידוע אם ייצא לאקרנים, ואם כן אז איך: הוא פשוט סרט רע. הוא מגוחך, לא ממוקד, משנה ז’אנרים באופן דבילי בכל כמה דקות ולא מהנה בכלל. הוא יהיה פשוט בזבוז לחברת ההפצה והוא בזבוז בכלל לכל מי שיצפה בו.

    ============

    רוה לציבוקא: “החלפת הז’אנרים”, כמו שאתה קורא לזה, הוא בעיניי ההברקה האדירה של הסרט. זה ואוצר הרפליקות השנונות שיש בו. ומה חשבת על “חתולים על סירות פדלים”?

  7. שירה כרמי - סינמטק חולון 2 יוני 2011 ב - 12:26 קישור ישיר

    כל כך מסכימה איתך, יאיר. אנחנו נתגייס לטובת העשייה החשובה הזו, ננסה למצוא את הדרך. ונשמח לכמה שיותר רעיונות.

  8. אבירן ב. 2 יוני 2011 ב - 19:30 קישור ישיר

    האמת שנושא הקולנוע העצמאי בארץ מרתק אותי זמן רב ואני אף כותב עליו במסגרת הפורום ב”תפוז”. אני מודע לבעיות של הפצת סרטים כאן והייתי רוצה להציע משהו שעשוי להתאים לארץ כי אין ספק שפועלים בתחום הזה כוחות שכבר אין אפשרות להתעלם מהם. איך שאני רואה את העניין- הפתרון הוא שילוב של קרן נפרדת יעודית לסרטים עצמאיים ומסגרת הקרנה קבועה באחד או יותר מהערוצים המסחריים.(או אפילו בערוץ הראשון, כשיקום ממיטת חוליו) מה שאני מציע זה לשנות את היחס (גם של הבמאים!) לסרטים העצמאיים ולתפוס אותם כפיצ’רים טלוויזיונים.

    מה בעצם נרוויח מכך? היות וקרן יעודית תהיה מעורבת בהפקה של אותם סרטים- הערוצים המסחריים עשויים(או יהיו מחוייבים) להשקיע כסף בהפקות כאלו. בדרך זו, נבטיח נאותות הפקה ברמה מסויימת וגם את החשיפה המתבקשת שתהיה מעט יותר משמעותית מכמה הקרנות בסינמטק. בארה”ב יש מה שנקרא Movie of the Week והנה קצת היסטוריה: http://en.wikipedia.org/wiki/ABC_Movie_of_the_Week

    אפילו “Duel” התחיל כסרט טלוויזיה באותה מסגרת וכולנו יודעים לאן הגיע אותו במאי.
    מודל דומה של פיצ’רים טלוויזיונים קיים גם בערוץ ארבע הבריטי וסרטים שבמקור הופקו כסרטי טלוויזיה הפכו לסרטי קולנוע מצליחים מאוד בעולם.

    עכשיו, אני לא מתיימר שיהיה פה באמת סרט טלוויזיה באורך מלא כל שבוע, אבל סרט החודש (או סרט פעם בחודשיים) זה באמת לא בשמיים עם כל הכוחות שפועלים פה. לרגע אחד אפילו הייתה בארץ דוגמה מצויינת לאפשרות שזה יקרה- זה התחיל ברצועה ששודרה בערוץ 3 ונקראה “ראשון בדרמה” . נכון שהיה מדובר בדרמות של 50 דקות ולא בפיצ’רים טלוויזיונים אבל עדיין זה היה אימון מצויין לכולם(ופרנסה) מראשון הכותבים ועד אחרון הטכנאים. היה כמובן פרוייקט גרין לייט הישראלי שבמסגרתו הופק
    “ילדי CCCP” ולאחרונה מיני סדרות כ”סוזנה הבוכיה”.

    סתם דוגמא מקרית, אחד ערן קולירין שמו כתב וביים את
    “המסע הארוך” פיצ’ר טלוויזיוני. בהמשך הוא יצר את “ביקור התזמורת” שנחשב לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של הקולנוע הישראלי, גם כלכלית.

    אולי גם על הדרך נצמצם את נגע הריאליטי. רק היום התבשרנו על עוד מגה ריאלטי רדוד. תחשבו כמה פיצ’רים טלוויזיוניים היה אפשר לעשות בכסף הזה…

    http://www.kolnoan.co.il/news/news.aspx?newsId=4899

  9. תשובה לציבוקא 2 יוני 2011 ב - 20:18 קישור ישיר

    ציבוקא, תהיה בבקשה נחמד. תן לאחרים לקבוע עם הסרט רע ואם החלפת הז’אנרים עובדת או לא. אולם מלא באנשים חשב אחרת ממך ועליך להזהר לא לפגוע ביוצרת הסרט. או אולי אתה רוצה לפגוע בה בעצם ?

  10. יועד 3 יוני 2011 ב - 4:10 קישור ישיר

    לי נראה שיניב אידלשטיין מחביא עכשיו את העותקים של הסרטים שהזכרת, כדי שיהיה לו מה להפיץ בעוד ארבעים שנה (געגועיי לסינמלצ’ט).
    וברצינות, אין פתרון פשוט. אני רואה בגרמניה שסרטים עצמאיים או דלי תקציב עושים סבב בין בתי קולנוע “ארט האוס” הרי אין פה ממש סינמטקים, זה לא כמו במעצמת הקולנוע הים-תיכונית שלנו. יכולים להיות סרטים סבירים, חלק מהם סרטים שכן זכו לתמיכה כלשהי, אבל עדיין עונים על הנישה האלטרנטיבית, ובכל זאת לפעמים מגיעים 6-7 צופים. גם בעותקים להקרנה דיגיטלית זה אומר לספוג הפסדים לאולם. יש לי חבר שמראש לא בנה על זה שהפיצ’ר הראשון שלו ימשוך צופים להקרנות והעלה אותו ישר לצפייה ברשת כי עדיף שמישהו כבר יראה, סרטים לא מצלמים למגירה.

  11. מיכאל 3 יוני 2011 ב - 20:34 קישור ישיר

    האמירה “החלק הקל בלעשות סרט זה לעשות סרט, החלק הקשה הוא מה לעשות איתו אחרי שעשית אותו” (סליחה על התרגום המסורבל) היא עתיקת יומין, אבל אין ספק שהיא רלוונטית היום יותר מאי פעם, ולא רק בארץ.

    המחשבה על פרסום והפצה צריכה להתחיל בשלב הפרה, אם לא מוקדם יותר. וכמו שמתקצבים פוסט, כל יוצר עצמאי חייב גם לתקצב הפצה.

    אני ממליץ בחום על הספר:
    Think Outside The Box Office של Jon Reiss.
    http://www.thinkoutsidetheboxoffice.com

    בהצלחה.

  12. יורם שפר 3 יוני 2011 ב - 20:59 קישור ישיר

    מוזר לי שלא הזכרת את האינטרנט כאף אחת מהאופציות….
    סינמטקים?.. בתי קולנוע? גיב מי א ברייק.
    חבל. נראה לי שהבלוג הזה נהנה מפופלולריות לא רעה באינטרנט ואם זה נכון לטקסט כתוב, למה שלא יהיה נכון לסרטים???
    בפרט שאצל אחותנו הגדולה אמריקה כבר הראו שזה אפשרי ושהאינטרנט הוא הממלכה הגדולה של הסרטים העצמאים.

    וכן – אנשים אפילו מוכנים לשלם על זה! אז נכון שמוכרים/משכירים סרטים בזול באינטרנט (בין דולר לארבעה), אבל היי, גם במבה היא מוצר זול ולא נראה לי שאסם לא מרוצים (רמז: הכמות מפצה על המחיר הנמוך).

    =========================

    רוה ליורם: אוי לי ואבוי לי אם לזה יגיע המצב שסרטי קולנוע יופקו כדי להפוך לבשר תותחים באינטרנט. האינטרנט מבחינתי הוא עדיין פלטפורמה להפצה שנייה, אחרי הקולנוע. אומרים לי שאולי זה ישתנה בעתיד, אבל לדעתי כל סרט שמופק ישאף לעשות את הפרמיירה שלו באולם קולנוע, ורק אחר כך להגיע לאינטרנט/טלוויזיה.

  13. מור 4 יוני 2011 ב - 2:50 קישור ישיר

    כבר כמה שנים טובות מתקיימים דיונים, שרובם נותרים עקרים, על נושאי הפצה בארץ. ולמרות שקיימים לא מעט בתי ספר לקולנוע, אני חושבת שרק בסם שפיגל עשו בעבר קורס על הפצה, ואיני יודעת אף אם הוא ממשיך. בתי הספר ממזמן היו צריכים להרים את הכפפה, וללמד לא רק עשיה, אלא גם “ביזנס”. הלימוד היה מעלה את הנושא מעל פני השטח, ומתוך הלימוד היו מתפתחות עוד דרכי חשיבה ועשייה. במקום זה- יש “פאנלים” על הפצה, בהזדמנויות כאלו או אחרות, שתמיד נותרים עקרים. התחום השחוק הנ”ל יכול להתעדכן ולהתחדש, כמו כל דבר אחר בתעשייה. מספיק לראות את עבודת ההפצה יוצאת הדופן של SUMMIT עם סרטי דמדומים. ובסופ”ש אחד דיונים גם על הפצה וגם על יחסי מבקרים-יוצרים? בשעה טובה השיח על קולנוע בארץ יוצא מתחום הביקורת והראיונות בלבד. שמייח בתעשיה 🙂

  14. נמרוד 4 יוני 2011 ב - 16:51 קישור ישיר

    מה עם אולמות ההקרנה של האוזן בר? האם זה לא המקום המושלם להקרנות ערב (רגע לפני ההופעות במקום, עם בר פתוח) לסרטים מהסוג הזה?


השאירו תגובה ל - קולנוענית