19 יוני 2011 | 11:11 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

"חצות בפריז", ביקורת

We’ll always have Paris

 

אפשר להגיד ש”חצות בפריז” ממשיך רעיונות שבהם התחיל וודי אלן עוד ב”שחק אותה סם”. שם היה זה ריק מקזבלנקה – זה שאמר לאילזה שתמיד תהיה להם פריז – שייעץ לגיבור על חיי האהבה שלו; וכאן, המינגוויי וגרטרוד סטיין מייעצים לגיבור על חייו כסופר. מתוך העצות האמנותיות, הוא לומד את האידיאל שעליו לשאוף אליו בחיים ובאהבה. ובכלל, גיבור שנכנס לתוך עולם קסום, מכושף, שנדמה שהוא על גבול החלום או הפנטזיה (ומחוץ לזמן), יהיה לבסוף (ככל הנראה) המוטיב המרכזי שוודי אלן ישאיר אחריו בסרטיו – “שחק אותה סם”, “ישנוני”, “שושנת קהיר הסגולה”, “צללים וערפל” – זאת, וגם גיבור שלומד מהאמנות אך לחיות. ולהבדיל משאר סרטיו הקודמים שצולמו מחוץ לניו יורק, נדמה שבין “שחק אותה סם”, “כולם אומרים אני אוהב אותך” ואפילו הסוף של “סוף הוליוודי”, פריז הסתתרה שם כשחקנית משנה – או המאהבת, לניו יורק, האשה החוקית – מאז ומתמיד.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 15.5.2011

 

מכיוון שחיבבתי את סרטו החדש של וודי אלן – אם כי “קום סי, קום סה” תהיה תשובה הוגנת יותר מבחינתי לשאלה “מה דעתך על הסרט?” – ומכיוון שכבר אמור להיות ידוע שאני מחובביו גדולים של אלן, בכל תקופה (אם כי, אני מודה, שבחמש השנים האחרונות מצאתי את עצמי מגמגם כמה וכמה פעמים כשנדרשתי להגן עליו) – אני חייב לפתוח את העיון שלי ב”חצות בפריז”, סרטו החדש, בתהייה מעט קנטרנית:

 

במשך בערך 40 שנה, ובערך 40 סרטים, לכל סרטיו של וודי אלן יש אותי סימן היכר בפתיחתם: קרדיטים באותיות לבנות על רקע שחור, כתובים תמיד באותו פונט (ווינדזור מוארך), כששמות השחקנים מופיעים כולם יחד בסדר אלפאביתי, ובפסקול מתנגנת יצירת ג’ז, או שיר עתיק, שנשמע כאילו הוא מנוגן מתקליט ישן (גם בעידן הסאונד הדיגיטלי של ימינו). “חצות בפריז” אינו שונה. יש בכך משהו מרגיע, כמובן: כשנכנסים לסרט של וודי אלן יודעים תמיד מהפריים הראשון שהגענו למקום הנכון. תחושה של מסורת, של המשכיות, של בית. מצד שני, אני מכיר יוצרים מהעולם מספיק זמן כדי לדעת שאף אחד לא באמת אוהב למחזר את עצמו או להיות מקוטלג באותו מקום לאורך זמן, מה שגורם לי לתהות: האם וודי אלן הפך לאסיר בתוך סימני ההיכר של עצמו?

 

הסיטואציה שבה חי אלן ברוב העשור האחרון היא כזאת: אחרי שגילה שהוא לא מצליח יותר להשיג מימון אמריקאי לסרטיו, הוא החל להיענות להצעות מצד מפיקים זרים לבוא לצלם סרטים במדינותיהם. וכך הוא המיר ברוב סרטיו האחרונים (למעט “מה שעובד”) את הנוף הניו יורקי שהיה כה מזוהה עם סרטיו בנוף לונדוני (חמישה סרטים), קטלוני (סרט אחד) ועכשיו צרפתי (אם כי, יש לזכור שפריז כבר הופיעה כשחקנית משנה אצלו לפני כן ב”כל אחד אומר אני אוהב אותך”). אני מניח שלתקציב הסרט מלווה לרוב תנאי מפורש: הצג את נופי עירנו. עשה ללונדון/ברצלונה/פריז את מה שעשית לניו יורק. בתחילה נדמה היה שאלן ממילא שולף תסריטים שהיו לו מוכנים ופשוט המיר את הלוקיישן בעזרת פקודת חפש/חלף במעבד התמלילים. אבל ב”חצות בפריז”, וגם ב”ויקי כריסטינה ברצלונה”, נראה שאלן מראש כתב תסריט מוזמן על סמך הצעת העבודה שהוא קיבל. אבל התהייה שלי קטנה יותר: האם באותה הצעת עבודה אלן גם מתחייב לתת למשקיעיו את הטאץ’ ה”וודי-אלני” ולהקפיד להשתמש בסימני ההיכר של סרטיו, קרי אותיות הקרדיטים והמוזיקה הנוסטלגית? האם, לרגע, לא חשב לעצמו אלן שהוא רוצה לנסוץ משהו אחר אבל נעצר על ידי משקיע (ספרדי? צרפתי?) שאמר לו “לא!”? או שמא וודי אלן הוא האיש הראשון שיודע שהוא חייב להחזיק את המותג של עצמו, ולתת לקהל שלו – שהולך ומזדקן איתו – את אותו חיוך נעים של היכרות כשהוא נכנס לסרטיו?

 

המחשבה על יחסיו של אלן עם האנשים המממנים את סרטיו האחרונים עולה גם למראה סצינת הפתיחה. כרגיל, מוזיקת ג’ז עתיקה. וכרגיל, שוטים של אקספוזיציה שיציגו לנו את העיר בה מתרחשת העלילה. זו מוסכמה כזאת, 2-3 שוטים להראות באיזו עיר, באיזו תקופה ובאיזו עונה אנחנו נמצאים. אלן בעצמו השתמש בפתיח מעין זה באופן מושלם ב”מנהטן”. אלא שחולפים אותם 2-3 שוטים, ומגיעים עוד. ועוד. ועוד. להערכתי היו שם לפחות מאה שוטים של נופי פריז בדקות הפתיחה המוזיקליות של הסרט. זה כמעט קומי. תהיתי האם זו אובססיה – להציג את העיר באופן כה אינטנסיבי, לשורר לה שיר אהבה פוטוגני כה בוטה מיד בפתיחת הסרט – או שמא התרסה כלפי המפיקים. רוצים שוטים יפים של העיר?! קחו מאה ותחנקו איתם! קצת כמו שמפיקיו של גודאר דרשו ממנו שישלב עירום של בריז’יט ברדו בסרטו “הבוז”, בתמורה למימונם, והוא – עצבני שכמוהו – תקע שוט שלה עירומה על השטיח מיד בפתיחת הסרט, בלי קשר לכלום, כמי שאומר קיבלתם את מבוקשכם, עכשיו תנו לי את הכסף והניחו לי לעשות את הסרט שלי בשקט.

 

 

מצד שני, כשמתוודעים לגיבור הסרט (אוון ווילסון, שהוא לדעתי פשוט הליהוק המושלם ביותר לסרטי וודי אלן בני ימינו), ולאהבה שלו לפריז – במיוחד פריז בגשם – סצינת הפתיחה הארכנית (אך היפה) הזאת מקבלת צידוק. ראינו את הנוף מנקודת מבטו של הגיבור, תייר בעיר, שמגלה את נופי התיירות, פינות החמד, וממשיך לצעוד בעיר מבוקר עד לילה, במזג אוויר יבש וגשום.

 

“חצות בפריז” מעלה בראשי את השאלות האלה – על חופש אמנותי, פשרות ורצון להיצמד למוכר –  כי הסרט מנהל דיון שנון למדי עם כל עניין הנוסטלגיה והכמיהה לעבר אחר, לכאורה טוב יותר. גיבור הסרט הוא תסריטאי הוליוודי מצליח, אך שחתום על סרטים רדודים שהוא עצמו מתעב, שמנסה לכתוב רומן ראשון ומתאהב בפריז. עד כדי כך שבביקור משפחתי בה הוא מתחיל לפנטז לעבור לגור בעיר, למורת רוחה של ארוסתו (רייצ’ל מקאדמס, שחקנית שאני מאוד מחבב אבל שנורא עיצבנה אותי בסרט הזה). התסריטאי כה לכוד ברצון שלו לברוח אל העבר, שהוא מקבל את משאלתו. זה מעין “ישנוני” בהפוך, במקום מסע קדימה בזמן, זהו מסע אחורה: הוא מוצא פינת רחוב קסומה שבכל יום בחצות מחזירה אותו לפריז של שנות ה-20, התקופה ממנה הוא שוב השראה. וכאן אלן מתחיל טריפ מדהים של ניים-דרופינג. שם הוא פוגש את המוזה שלו (מריון קוטיאר) שדווקא עורגת לתקופה אחרת, פריז של סוף המאה ה-19. מה שמעלה את השאלה: למה אנחנו כל הזמן מפנטזים על מקום אחר וזמן אחר במקום להיות מרוצים בכאן ובעכשיו? שאלה קצת מצחיקה כשהיא באה ממישהו כמו וודי אלן, האיש שמעולם לא השתמש בקטע מוזיקלי שנכתב אחרי 1940 בסרטיו. ואולי, האיש שבגיל 75 רוצה להזכיר לנו שאולי בעוד 80 שנה מישהו יביט לאחור אל ימינו וימצא עצמו מוצף נוסטלגיה אל הימים האלה, של 2011, בהם מישהו כמו – נגיד, וודי אלן – חי ופעל וביים וניגן והסתובב ברחובות. והתגעגע לעבר טוב יותר, ממנו הוא שואב את השראתו.

 

 

נ.ב: ניים דרופינג


יתכן ויהיו כאלה שייראו ברשימת כל השמות שצצים פתאום ב”חצות בפריז” מעין ספוילר. יתכן. זה אכן מאוד משעשע לפגוש בהם בלי הכנה. ויותר משעשע לנסות לזהות את כולם לבד. וודי אלן מקדיש לצופיו המתוחכמים שעשועון אינטלקטואלי מרענן למדי. הנה כמה וכמה מהם, למי שכבר צפה: המינגווי, פיקאסו, דאלי (אדריאן ברודי), בונואל, מאן ריי, פיצג’רלד, ט.ס אליוט, ג’וזפין בייקר, גרטרוד סטיין, אנרי מאטיס. אבל אז מגיעים עוד, וזה כבר ממש ספוילר, אז היזהרו: דגה, גוגן, טולוז-לוטרק. רק הרהור אחד: יש לי תחושה שהסרט הזה, שבו לארנסט המינגווי יש תפקיד כה מרכזי, יהיה שנוא למדי על ידי כל מי שמעריץ את המינגוויי.

נושאים: ביקורת

16 תגובות ל - “"חצות בפריז", ביקורת”

  1. איתן 19 יוני 2011 ב - 13:37 קישור ישיר

    הפוך,יאיר.
    בתור מי שמעיד על עצמו שדי סימפט את הסרט, כתבת עליו ביקורת די מעוצבנת.

    ואני לא מסכים איתך. דווקא יש שינוי בפתיחה. שינוי קוסמטי, אבל שינוי: המונטאז’ של פריס מגיע בהתחלה, ורק אח”כ כותרות הפתיחה. בפוסט שאני כתבתי לבלוג שלי (ושיעלה בקרוב) אני מעלה את התזה שהשינוי הקטן הזה, הקוסמטי למראה, הוא שעשה את השינוי הגדול יותר: אני מסכים עם אורי קליין שכתב שזהו סרטו הגדול ביותר של אלן זה הרבה שנים. הרעיון הוא שבשינוי קטן, ביציאה קטנה מהקופסה השגרתית, יצר וודי אלן משהו רענן ומקסים. ומצחיק ומרגש.
    אני רואה במה שכתבת על מונטאז’ הפתיחה היפהפה בעיניי ציניות שאינה במקומה. אולי ההצעה לעשות את הסרט באה ממניעים עסקיים (בעיניי המפיקים), אבל הסרט עצמו חף מציניות בעיניי. “סקופ”, להרגשתי, היה סרט שוודי אלן עשה על אוטומט. “חצות בפריס” אולי לא סרט גאוני, אבל הוא מציע חוויה לא רגילה בעיניי, לא רק לחובבי וודי אלן, אלא גם לצופי קולנוע שרק מתוודעים אליו עכשיו.
    מאוד מומלץ בעיניי.

  2. הש"ג 19 יוני 2011 ב - 15:56 קישור ישיר

    אני חושב שהדיאלוג שאתה מדמיין מאחורי סצנת הפתיחה קצת מרחיק לכת, בייחוד שזאת בעיניי היתה אחת הסצנות היפות בסרט וככל שהיא נמשכה יותר ויותר הרגשתי איך הקהל משתתק ויוצא מה”מוד” הרגיל של סרטי וודי אלן ומבין שיש כאן משהו מיוחד, אולי הכרזה חגיגית שהוא עבר לפריז באותו הלהט שהיה לו לפני זה לניו יורק, וזה באמת מוזר שהוא אף פעם לא עשה סרט מלא בפריז קודם. מנגד דווקא עבורי אוון וילסון לא התאים, זה נראה לרגעים כאילו הוא מחקה את וודי אלן במקום לשחק את הדמות שלו. והניימ-דרופינג היה קצת מייגע, כפי ש ניימ-דרופינג הם בד”כ. ועדיין בהחלט סרט טוב שלו, מהטובים בתקופה האחרונה.

  3. איציק 19 יוני 2011 ב - 21:01 קישור ישיר

    מגניב.. הכתיבה . אבל הפסקתי כשהתחיל
    הספויילר…אחזור אחרי.

  4. ניר נ. 20 יוני 2011 ב - 0:27 קישור ישיר

    חשבתי שוודי אלן ממשיך כאן מהלך ממושך שהוא ואלמודובר חולקים – הגדרה מחדש של יצירות של עצמם הכולל בימוי מחדש של סצינות שביימו בעבר. בעיניי “חצות בפריז” הוא יצירה משלימה ל”המודרנים” של אלן רודולף. וכיון ש”המודרנים” הוא הסרט שקיבע את אהבתי לקולנוע (ראיתי אותו ברגילה הראשונה שלי)- התייחסתי ל”חצות בפריז” כאל מתנת ניחומים מתוקה – שכן את “המודרנים” אי אפשר להקרין היום בסינמטקים בשל בעיית זכויות שאני מקווה שתיפטר בשנה הקרובה.

    ================

    רוה לניר: כאמור, נהניתי למדי מ”חצות בפריז”, למרות שזה לא הסרט הכי מבריק של אלן, וגם אני חשבתי על “המודרנים” בעת הצפייה, אלא שההשוואה בין שני הסרטים רק עושה עוול גדול יותר ל”חצות”. פשוט כי “המודרנים” הוא סרט מבריק שמשתמש בדמויות התקופה ההיא כדי לשאול שאלות מהותיות על אמנות. ויש לי תחושה שאלן מעולם לא ראה את סרטו של רודולף.

  5. איתן 20 יוני 2011 ב - 9:38 קישור ישיר

    עדכון חדשות:
    האמת, זה דווקא סבבה בעיניי. ארגונים מוניציפליים רוצים לקדם את עניניהם, ומשקיעים כסף בסרטים בתנאי שיצולמו בעיר שלהם. זה עובד טוב בירושלים. וזה עובד נהדר עם וודי אלן. ועכשיו גם המבורג, גרמניה.
    אני בין הבודדים שנשפך לגמרי מ”האמריקאי” של אנטון קורבין, ולכן שמחתי לקרוא שהוא עומד לצלם סרט חדש, הפעם בהמבורג, גרמניה. הסרט יהיה עיבוד של “אדם מבוקש מאוד”, ספרו של ג’ון לה קארה. מועצת הקולנוע המקומית של המבורג מסבסדת את הסרט ב-1.3 מיליון דולר.
    בלינק, ג’ון לה קארה בעצמו מספר על ספרו (שאח”כ יהפוך לסרט):
    http://www.youtube.com/watch?v=To32Cd9ul1k

  6. איציק 20 יוני 2011 ב - 12:38 קישור ישיר

    לאיתן.
    האמריקאי היה מדהים.. אבל קלוני הרס לו את הצורה .ולא החזיק את התפקיד.בכלל..

  7. יעקב 21 יוני 2011 ב - 9:22 קישור ישיר

    אוף טופיק, מעולם לא הבנתי למה אין ציון כוכבים בגירסת האינטרנט… יש סיבה מיוחדת?

    ================

    רוה ליעקב: כן. כדי שתקראו את הביקורת.

  8. חיים 23 יוני 2011 ב - 8:19 קישור ישיר

    אווופס,איזה פספוס של חיים…
    כן,וודי אלן כתב כאן בעצם על חייו שלו.ועל הפספוס שלו שלא להיות סופר אמיתי,רק כותב תסריטים,שאף על פי שהם מבוקשים ופופולריים (כפי שמעידה ארוסתו בסרט) בעיניו הם קלושים וריקניים,וחלומו הגדול הוא להיות סופר – מין המינגווי שכזה,פיצ’ג’רלד,ט.ס.אליוט.ויש אף מן הקנאה בשאר האומניות – מוסיקה,ציור,פיסול ,ריקוד – ואפילו קולנוע (בונואל).
    כן,בגיל 75 הוא עושה בדרכו את חשבון הנפש האישי שלו – ומעדיף לחזור לעבר לחיות בין גיבורי רוחו-תרבותו אף שהוא יודע שלעתיד הם שישארו בזיכרון הקולקטיבי התרבותי ולא הוא.
    והוא כו מצר על כך …
    ואוון וילסון,שפרט למראהו בעצם שיחק ודיבב את וודי אלן,לא היה משהו והזכיר רכיכה מצויה ללא הנוירוזות והאנטי כריזמה של וודי האמיתי .
    ולסיכום : סרט מהנה אך בעל כובד של עלה שלכת.

  9. איציק אחר 24 יוני 2011 ב - 20:30 קישור ישיר

    לא אהבתי את הסרט אבל כמו תמיד נהנתי מקריאת הביקורת. מה לא אהבתי בסרט? אז ככה:

    הכרתי את כל אןתם דמויות שפוגש גיבור הסרט במסעותיו בזמן – אני מכיר את עבודותיהם ואת קורות חייהם…מה לעשות? כמו כל אדם בגיל מסוים והשכלה מסוימת הם חלק מההויה התרבותית שלי… אינני צריך טפיחות שכם ממר אלן על רוחב השכלתי הכללית, להפך טפיחות שכם אלה רק מרגיזות ומקניטות אותי. דבר נוסף שלא אהבתי בסרט זה את חוסר העומק של הדמויות הראשיות ובעיקר ארוסת הגיבור ומשפחתה. לקרוא להם קריקטורות לא יהיה הוגן לקריקטורות כי אלו נועדו לגרום לנו לחייך ואוסף הקלישאות שאסף הבמאי רק אעלה חיוך עצוב על “איך נפלו גיבורים….”. אבל מה? פריז יפה והמוזיקה של קול פורטר נפלאה….

  10. ציבוקא 25 יוני 2011 ב - 16:26 קישור ישיר

    בקשר ל”האמריקאי”, זה אחד הסרטים הגרועים שראיתי בחיי. כן, מנסה להגיד הרבה בעזרת מבע קולנועי – אבל זה פשוט לא מעניין. אין פלא שכמעט חצי מהאולם שהייתי בו יצא החוצה במהלך ההקרנה.

  11. סימונה איל חוזה 25 יוני 2011 ב - 17:43 קישור ישיר

    אני איתך איציק האחר.
    כרגע חזרתי מהסרט. חוץ מהתחושה שבא לי ביום קיץ לח להיות בגשם בפריז באורות הצהבהבים שלה, הסרט ממש הכעיס אותי.
    וודי אלן שם בפי הדמויות שלו את פילוסופית החיים המגייעת שלו, הם מדברים ללא הרף. השחקן שנבחר לגלם את הסופר המבולבל בעל מבע מטומטם. לא משכנע. לא מעניין. מתחנף לקהל. ושיטחי. חבל. ולאחרונה, אני חוזרת מסרטי וודי אלן ואומרת לעצמי. די.

  12. בובי 26 יוני 2011 ב - 1:10 קישור ישיר

    סימונה את כנראה לא ראויה לוודי אלן…

  13. צור שפי 26 יוני 2011 ב - 23:16 קישור ישיר

    אלן הפסיק לעשות סרטים גדולים לפני כעשרים שנה אם לא למעלה מזה. בהתייחס לתוצרת שלו מאז, “חצות” הוא לא רע, ודאי שהוא טוב בהשוואה ל”זר גבוה ומסתורי” הירוד.

  14. אילנה 13 יולי 2011 ב - 12:07 קישור ישיר

    “חצות בפריז” – ראיתי את הסרט של וודי אלן, ומרגישה שאהבתי העזה אליו פגה. ישבתי חסרת מנוחה בכיסאי, סימן שהסרט לא ממש הצליח לרתק אותי. כן, פריז יפה, וזה לא חדש. אפשר לסכם את המסר הוודי אלני בשורה אחת: “לא משנה היכן אתה נמצא ובאיזו תקופה, תמיד יהיה נדמה לך שבמקום אחר או בזמן אחר יכול היה להיות לך טוב יותר…”

  15. נלא 13 יולי 2011 ב - 23:24 קישור ישיר

    ביקורת מרתקת והתגובות גם כן. (כמעט) כל אחד מכם שיכנע אותי. אבל אף אחד לא יקח ממני את החיוך שעלה על שפתיי במשך מאה דקות, אז תודה לאל(ן) על החוויה הפנטסטית. (ותודה על הגיחה של אדריאן ברודי המהמם).

  16. יערה 25 נובמבר 2011 ב - 20:58 קישור ישיר

    אני לא ידעתי שהסרט הוא וודי אלן והת פלצתי לשמוע שהוא היה הבימאי של הסרט המגוחך הזה. באמת שפל המדרגה. מזל שלא ראיתי אותו בקולנוע כי אז הייתי כועסת. המשחק מזעזע לטעמי, הדחיפה המאולצת להחריד של שמות גדולים מהעבר פשוט מרגישה שזה התירוץ “הטריק, (הזול) של הסרט. אני חשתי שהוא זלזל באינטילגציה שלי. חבל.


השאירו תגובה