02 יולי 2011 | 23:43 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

לקראת פסטיבל ירושלים 2011: עיון דוקומנטרי

 

בינתיים יצא לי לראות בעיקר סרטים דוקומנטריים מתוך התפריט של פסטיבל ירושלים הקרוב. על “חוף בומביי” הנהדר של עלמה הראל עוד לא יצא לי לכתוב בהרחבה, אבל הנה שניים אחרים: “איך למות באורגון”, שזכה בפרס התיעודי של פסטיבל סאנדאנס האחרון; ו”טבלואיד”, החדש ומשעשע של ארול מוריס.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 29.6.2011

 

שניים מהסרטים התיעודיים המדוברים של השנה החולפת יוצגו בפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח ביום חמישי. למרות ששניהם שונים לחלוטין זה מזה – האחד כבד ועצוב, השני קליל ומשעשע – שניהם מצליחים במשימתם לרתק, לרגש וללכוד את הצופה, בזכות העובדה ששניהם מציבים במרכזם דמות נשית ראשית כה מרתקת, שהיא סוחבת את הסרט כולו על כתפיה, גם כשנדמה (בשגגה) בשלב מסוים שהסרט מיצה את רעיונותיו ואת האנרגיות שלו. הנה עיון מקרוב בשני הסרטים, “איך למות באורגון” ו”טבלואיד”.

 

1. “איך למות באורגון”.

הסרט הזה זכה מוקדם יותר השנה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס. הישג מרשים כפליים כשמעיינים ברשימת הקרדיטים ומגלים שיוצרו, פיטר ריצ’רדסון, עשה אותו כמעט במו ידיו: הפיק, ביים צילם והיה אחד משני עורכי הסרט.

 

אם אתם מגיעים לירושלים לצפות בו באחד משלוש הקרנותיו, עליי להקדים ולהזהיר שמדובר בסרט עצוב ומדכא מאין כמוהו. אבל אם אתם כבר בתוכו, עשו את המאמץ להתגבר על היגון שהסרט הזה מפיל על צופיו והישארו בו עד סופו. היו כמה וכמה רגעים בסרט שחישבתי להישבר ולפרוש ממנו – מתוך מחשבה שגויה שהסרט מיצה את עצמו והבנתי הכל – אבל שיאו האמיתי מגיע רק ממש בסופו שובר הלב.

 

הסרט עוסק בהמתות חסד (זאת, שנה אחרי שפסטיבל ירושלים הציג את הסרט העלילתי “ד”ר מוות ומיסטר ג’ק” עם אל פצ’ינו העוסק בנושא דומה ומספר את סיפורו של ג’ק קבורקיאן, שסייע לכמה וכמה מהפציינטים הסופניים שלו לסיים את חייהם, ישב על כך בכלא והלך לעולמו לפני מספר שבועות), ובעובדה שבמדינת אורגון המתות חסד רפואיות הן עניין חוקי.

 

למרות שדי ברור מהסרט שריצ’רדסון תומך בהמתות חסד – עניין קונטרוברסלי מכל כיוון שנבחן אותו – הוא שומר בסרטו על ריחוק קליני משלל הסוגיות האתיות-משפטיות-תיאולוגיות, ומציג סדרה מגוונת למדי של מקרים של אנשים שפנו להתעניין באפשרות של סיום חיים מוקדם. דווקא השפה העברית היא זו שעושה לאפשרות הזאת את השירות הטוב ביותר בכך שהיא מצהירה על כך כעניין שיש בו חסד. המושג האמריקאי קליני בהרבה, ונטול פניות. תחילת הסרט מעבירה תחושה לא נוחה: על ידי מעקב אחר כמה מתנדבות בגוף שעוזר לפציינטים הסובלים ממחלה סופנית לקבל החלטה האם ברצונם לשקול סיום חיים מוקדם, נדמה שגם במקרה הזה הצליחו האמריקאים לקחת עניין אינטימי ולהפוך אותו לעניין כלכלי המתחבא תחת שלל מכבסות מילים שמוחקות מהלקסיקון מילים כמו “התאבדות” או אפילו “מוות” (זהו “סיום חיים”). וגם כאן נדמה, למרבה האירוניה, שמדובר בעסק לא זול כלל וגדוש בביורוקרטיה. את מה שחפיסה אחת של אקמול (11 שקלים) יכולה לעשות, הצליחו באורגון להפוך לעניין הדורש חתימת שני רופאים ורכישת תרופה שעלותה נע בין מאה לאלף דולר (ומדובר, בסופו של דבר, במנת יתר של משככי כאבים, משהו שאנשים כמו ג’ודי גרלנד והית לדג’ר הצליחו לעשות בלי ניירת ובלי כסף).

 

אבל מרגע שהביורוקרטיה עברה והתרופה מונחת במגירתם של הפציינטים, זה רגע שבו מתחילות הדילמות האמיתיות, וזה הרגע שבו הסרט נהיה מעניין הרבה יותר. כי אם עד אותו רגע הסרט עסק ברצונם של האנשים למות, מתוך תקווה שבכך ישימו קץ ליסוריהם ויחסכו מבני משפחתם את הסבל שבטיפול ממושך בבן משפחה חולה, מרגע שהתרופה בידיהם נדמה שכל הפוקוס משתנה. האופציה בידיהם, וכעת השאיפה היחידה אינה למות, אלא לחיות. מסרט שעוסק במוות, הופך “איך למות באורגון” לסרט שמציג תשובות אפשריות לשאלה “מה הם החיים?”, ואיך כל אחד מגדיר לעצמו את החיים.

 

כך למשל אנחנו פוגשים טיפוס מרתק בשם ריי קרניי, זמר ושדרן רדיו וטלוויזיה בעברו, אדם בעל קול מרשים גם בגיל שמונים ומשהו, בנו של יהודי אורתודוקסי. כשנמצא גידול בגרונו מתבשר ריי שעליו לעבור ניתוח להסיר את תיבת הקול שלו ושתותיר אותו אילם. ריי אינו משועשע מהאירוניה המקאברית שלתוכה הוא הושלך ומצהיר שחייו ללא מיתרי קול אינם חיים, קולו הוא חייו, ובלעדיו עדיף לו למות. הוא מקליט בקולו הערב מבעוד מועד את ההספד שלו על עצמו ומתכונן ליום בו יסיים את חייו. אבל גם כאן אלוהים מתערב וריי הולך לעולמו בנסיבות טבעיות, לפני הניתוח להסרת מיתרי הקול, ולפני שסיים את חייו באופן וולונטרי. ומולו ניצב אדם אחר, חולה סרטן (פעם שנייה), שמזדעזע לקבל מכתב מביטוח הבריאות שלו שמבשר לו שהביטוח לא מוכן לממן לו סבב נוסף של כימותרפיה, אבל כן מוכן לממן לו המתת חסד (בסיוע רופא). מה שרק מבהיר לנו ש”חסד” באמריקה מתאפשר רק כשזו האפשרות הכלכלית והרווחית מבין שאר האפשרויות.

 

לכאורה, כך היה הסרט יכול להמשיך, להציג זה מול זה מקרים של אנשים שהם בעד או נגד התהליך. אבל כאמור, עוצמתו של “איך למות באורגון” נמצאת בזכות דמות אחת. קוראים לה קודי, היא הצעירה מבין המרואיינים בסרט, רק בת 54. אבל היא חולה בסרטן כבד סופני שאינו ניתן לטיפול. לפניה מספר חודשי חיים בלבד. קודי, עם רעמת שיער כסופה, ועם נוכחות שיהיה קשה לדמיין את הוליווד מגייסת את סוזן סרנדון או מריל סטריפ לגלם אותה בסרט עלילתי על פי סיפורה, והרופאה המנתחת המלווה אותה (שנראית ככפילתה של ג’נין גרופלו), הן שתי מרואיינות כה רהוטות וכריזמטיות שהן מצליחות לבד להציג את כל המורכבות של הנושא בו עוסק הסרט.

 

לכאורה, לקודי יש משנה סדורה וברורה על האופן שבו היא רוצה לסיים את חייה. הדאגה העיקרית שלה היא לא להפוך לנטל על משפחתה. חיים מכובדים, עבורה, הם חיים שלא הופכים את חיי משפחתך לסיוט. זאת, למרות שבעלה ובנה מסתייגים מפורשות מהבחירה שלה (אבל בג’נטלמניות מעוררת השתאות, תומכים בה). אבל קודי היא גם ההוכחה לקיומו של רצון חיים בעל עוצמה שלא יודעים לקלוט כשלא נמצאים שם: מרגע שהתרופה בידה נדמה שקודי מעדכנת משבוע לשבוע את מה שהיא הגדירה כקו אדום לסיום חייה. ככל שמצבה מידרדר, כך כוחותיה מתעצמים ויכולתה לשרוד ולהסתגל גוברים.

 

“איך למות באורגון” הוא תיעוד מצמרר של גסיסה, אולי הדוקומנט החזק ביותר שראיתי על הדבר הזה שנקרא “מוות” מאז “סילברלייק” מ-1993, בו תיעד טום ג’וסלין את גסיסתו ומותו מאיידס (גם הסרט הזה זכה בפרס הדוקומנטרי הגדול בפסטיבל סאנדאנס). למרות שגורלה של קודי ברור – הרופא שלה נותנת לה, בנדיבות, שמונה שבועות לחיות – השאלה איך יסתיימו חייה לבסוף נותרת פתוחה עד הסוף. לטובת המעטים מכם שאחרי התיאור הנ”ל עדיין ירצו לצפות בסרט לא אסגיר את הסוף, רק אמסור שמדובר באחת הסצינות המצמררות ביותר שראיתי כבר המון זמן.

 

 

2. “טבלואיד”.

ארול מוריס הוא אחד הבמאים האהובים עליי בעולם, וללא ספק הבמאי הדוקומנטרי שאני הכי מעריץ. כל סרט חדש שלו הוא חגיגה. מדובר בבמאי חכם להפליא שיודע להשתמש בראיונות, שחזורים וקטעי ארכיון ולשאול שאלות אדירות על העולם שבו אנחנו חיים. מוריס עוסק בסרטיו בעיקר באניגמטיות של התיעוד עצמו, במושגים כמו “אמת” ו”שקר” ובעובדה שלמעשה אין לנו דרך אמיתית לדעת את האמת, כי כל האמצעים לתעד אותה הם אמצעים שקריים ומפוברקים: בוודאי הצילום והקולנוע. סרטיו הקודמים עסקו בעניין ה”אמת” וה”שקר” בקונטקסט פוליטי: “ערפל מלחמה”, עליו זכה באוסקר, ו”שגרה מבצעית”, שעסק בתחביבם של סוהרי אבו-גרייב לצלם את עצמם בתמונות היתוליות עם אסיריהם העיראקיים, בסיטואציות של עינוי והשפלה, מבלי להבין עד כמה התמונות האלה מפלילות אותם.

 

בסרטו החדש הוא פונה לכיוון קליל בהרבה, כמעין המשך לסדרת הטלוויזיה שלו, “בגוף ראשון”, בה הוא סיפר את סיפורם של אנשים אקסצנטריים למדי. גיבורת סרטו היא ג’ויס מקיני, מלכת יופי לשעבר שבסוף שנות השבעים זעזעה את אנגליה כשעמדה במרכזה של שערוריית סקס פיקנטית. על פי העיתונות הצהובה, מקיני חטפה מיסיונר מורמוני בו היתה מאוהבת, כבלה אותו למיטה, והכריחה אותו לקיים איתה יחסי מין. מקיני טענה שהם היו מאוהבים ושהכל נעשה בהסכמה. כששוחררה ממעצר הפכה לסלבריטי מתוקשר מאוד באנגליה, אבל בהזדמנות ראשונה היא ברחה מהמדינה לפני מועד משפטה. בחציו ראשון של הסרט מוריס מציג את הסיפור כפי שהוא פחות או יותר סופר בתקשורת, כשהוא נעזר בכותרות ביניים חצופות ומשעשעות למדי המציגות את מה שהוא רואה כסאבטקסט האמיתי של הסיפור, קצת באופן שבו הצהובונים משתמשים בכותרות סוגסטיביות. בהמשך הוא מראה היטב איך, למעשה, אין לנו שום דרך לדעת מה באמת קרה שם, ושאולי דווקא אותם טבלואידים – אותם עיתונים כה נלוזים שאנחנו כה בזים לאתיקה העיתונאית שלהם – אולי דווקא הם ידעו לחפש ולמצוא את האמת מאחורי הסיפור.

 

אבל הסרט לא נגמר שם. אם זה היה סרט עלילתי, סיפורה של מקיני היה מסתיים עם סיומה של הפרשה העסיסית הזאת. אבל מוריס ממשיך לספר את סיפורה עד להווה, ועד לתפנית הלא-קשורה, אבל המאוד משונה, בו אותה מקיני התפרסמה 30 שנה אחר כך כמי ששיבטה את הכלב המת שלה במעבדת שיבוטים מפוקפקת בקוריאה. האפיזודה הזאת, שהופכת את סרטו של מוריס לפרברטי במיוחד, לא רק מוכיחה שאי אפשר לסכם חיי אדם במשפט אחד, אלא היא גם משליכה משהו על אופיה של האשה וצובעת את כל עדותה באור אחר לחלוטין. אילולא היה מדובר בחיים אמיתיים של אנשים מסכנים, “טבלואיד” הוא הדבר הכי קרוב לקומדיה דוקומנטרית.

 

נ.ב:

 

כבר כ-35 שנה שוורנר הרצוג וארול מוריס חברים, שמתראיינים תכופות יחד על הפרויקטים הקולנועיים שלהם ועל גישתם לקולנוע תיעודי. זאת, למרות שהם לכאורה שני יוצרים הפוכים לחלוטין בגישתם הקולנועית. לפני שלוש שנים הציג פסטיבל ירושלים זה לצד זה את סרטיהם החדשים של הרצוג ומוריס. והשנה זה קורה שוב: לצד “טבלואיד” של מוריס יקרין פסטיבל ירושלים את סרטו התיעודי החדש של הרצוג, “מערת החלומות הנשכחים”. והפעם עם חידוש: זה יהיה הסרט הראשון בתולדות הפסטיבל שיוקרן בתלת מימד (כן, סרט תיעודי חדש של ורנר הרצוג, בתלת מימד). זה יקרה בקולנוע סמדר הירושלמי, ששודרג באחרונה להקרנות דיגיטליות ותלת מימדיות.

נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “לקראת פסטיבל ירושלים 2011: עיון דוקומנטרי”

  1. יורם 2 יולי 2011 ב - 23:59 קישור ישיר

    מענין, אבל.
    פסטייבלים בישראל בוחרים באופן מסורתי להביא סרטים שמישהו אחר כבר בחר. הולכים על בטוח.
    אלו סרטים טובים, נכון, אבל זה הופך את עורכי התכנית ללא יותר מטכנאים.
    ואני שואל: איפה האמירה העצמאית? איפה היכולת לקחת סרט שאיש לא שמע עליו ולהציג אותו פשוט משום שהוא טוב?

    האם סאנדאנס או טורונטו כבר לקחו את כל הסרטים הטובים בעולם? שטויות. אני בטוח שנשארו עוד כמה, אבל זה דורש מאמץ מסוי לאיתור ופה כנראה קבור הכלב.

  2. רונן 3 יולי 2011 ב - 0:16 קישור ישיר

    עשית ספוילר ענקי לסוף של ‘טבלואיד’. כן, לדעתי לחשוף כזה טוויסט מבריק ומפתיע זה בגדר ספוילר. ממליץ להוריד אותו או לפחות להזהיר את הקוראים

  3. אלבר 3 יולי 2011 ב - 3:19 קישור ישיר

    בנושא המתת חסד יש סרט תיעודי מאוד מעניין של טרי פרצ’ט, הסופר, ב-BBC, על המכון השוויצרי שבו אנשים באים כדי להתאבד. אפשר לצפות בכולו כאן:
    http://vimeo.com/25239708
    גם כאן מדובר בסרט חזק ואולי מטריד, ולו רק בגלל הנושא.

  4. אלבר 3 יולי 2011 ב - 3:20 קישור ישיר

    ועל הלבטים של פרצ’ט עצמו

  5. ליורם 3 יולי 2011 ב - 6:44 קישור ישיר

    יורם לדעתי הסיבה היא מכיוון שיוצרי הסרטים עצמם לא ממש מעונינים בפרמיירה בפסטיבל הירושלמי או החיפאי ומעדיפים קודם להקרין אותו בפסטיבלים חשובים יותר אלה אם כן זהו סרט שואה. למעט כמה סרטים ישראלים שההקרנה המקומית לא פוסלת אותם מלהשתתף בפסטיבלים בחו”ל, ישראל היא פרובינציה -למרות הכל. למרות זאת האוצרים של שני הפסטיבלים הישאלים עושים עבודתם בליקוט המיטב ואין זה רק עניין טכני.


השאירו תגובה