מלחמת אחים
מטה המאבק של התסריטאים והבמאים פוצץ אתמול את הקרנת הבכורה של הסרט הישראלי (המוצלח) "למראית עין". טירפוד האירוע הוא חלק ממאבק שהסלים באחרונה בין איגודי התסריטאים והבמאים ובין חברת HOT סביב סוגיית תשלום תמלוגים ליוצרים עבור שידורים חוזרים.
האירוע אתמול היה תקדימי, כי הוא לכאורה פגע בחברי האיגוד עצמם – הבמאי, דני סירקין, והתסריטאית נועה גרינברג – שהקרנת הבכורה היתה אמורה להיות יום חגם, מול אנשי הצוות ובני משפחתם. אם עד עכשיו הסנקציות שנקטו חברי האיגוד היו מול HOT בלבד (ע"ע השחתת שלט הפירסום הענק של החברה באבן גבירול, מקרה שלא בטוח שנעשה על ידי חברי האיגוד, אבל ללא ספק נעשה מתוך הזדהות עם מאבקם), כעת מצהירים היוצרים שהם מוכנים להקריב את הפרמיירות של עצמם ושל חבריהם למען המטרה.
לפני שנמשיך עם הפולמוס הזה, מילה אישית. האירוע אתמול, למרות שלא הוזמנתי אליו ולא נכחתי בו, הציב אותי בסיטואציה לא פשוטה כעיתונאי קולנוע. מצד אחד, כעיתונאי אני אמור להיות אובייקטיבי, משקיף מן הצד. אבל אינני כזה. אני מזדהה לחלוטין, ומצהיר על כך בגלוי, עם מאבק היוצרים נגד כל תאגיד תקשורת עשיר שאינו מבין את תפקיד היוצרים בתהליך היצירה, לוקח את עבודתם כמובנת מאליה וחומס את זכויותיהם הבסיסיות לשכר הוגן. כמבקר קולנוע אני נדראש להביע את דעתי הסובייקטיבית בענייני תוכן ומלאכה של הסרט עצמו, ובכן זו חובתי המוסרית גם להביע עמדה בעניינים הקשורים לפוליטיקה של העשייה הקולנועית. כשהייתי עורך התרבות של "העיר", בשנת 2000, השקתי – בגיבויו של אמנון רבי, עורך העיתון – את המדור "העיר עם היוצרים", שתמך בגלוי במאבקם. גם אז נלחמו היוצרים נגד הכבלים, ובעד קביעתה של מכסת הפקה מקורית, ותנאים להפקה נאותה (כלומר, תקציב מינימלי להפקת שעת דרמה או שעה תיעודית). עכשיו אני מקווה להשיק במה דומה באתר זה, ולהצדיע מכאן למטה המאבק על מלחמתו.
אבל רגע, זה לא נגמר כאן. כדי לסבך את העלילה, אני גם חבר באיגוד התסריטאים. בתור מי שמדי פעם נוטל חלק בכתיבה ובעריכה עבור תוכניות טלוויזיה, הרגשתי שזו צביעות מצדי לדרוש ממפיקים שמעסיקים אותי שיעמדו בקריטריוני השכר שנקבעו באמצעות מאבק היוצרים מבלי להיות חבר באיגוד. הם נלחמים ואני, המשקיף מן הצד, קוטף את פרי עמלם? לא ראיתי הגיון בכך. מה גם שאם ממילא אני תומך במאבקם, ואם ממילא אני לא אמון על הסיקור היומיומי של מאבק זה, ואם ממילא אני מביע את עמדתי, תוך מתן גילוי נאות על עמדותיי והשתייכותי, אין סיבה שתמיכתי בהם תישאר מבחוץ (השתייכות לאיגוד מקצועי אינה שקולה להשתייכות למפלגה. איגוד מקצועי רק מגן על זכויות החברים בו, כדי שלא כל אחד מהם יצטרך להילחם באופן בודד על תנאי העסקתו. לו היה איגוד העיתונאים, שאינני חבר בו, אקטיבי חיוני כמו של הבמאים והתסריטאים, יכול להיות שמקצוע העיתונות לא היה נשחק בארץ, הן מבחינת שכר, הן מבחינת יחסי מו"ל-מערכת, והן מבחינת דרישות המינימום המקצועיות לתפקיד).
אבל את הקו של אתמול לא הצלחתי לחצות. כשזה מגיע לפיצוץ פרמיירה לסרט ישראלי, אני עדיין יותר מבקר קולנוע מתסריטאי, ולא יכול להיות חלק מהאירוע. אחרי הכל, "למראית עין" הוא סרט שביקורת שלי עליו תתפרסם בגיליון הבא של "פנאי פלוס", וערבוב העיסוקים האלה הותיר אותי הפעם מחוץ לדבר. מה גם, שרגשותיי בנושא פיצוץ ההקרנה היו מעורבים. האין הקרנת הבכורה מאמש יותר אירוע יחצני, הנועד לקדם את הצלחת הסרט בקופות בעת הקרנתו התיאטרלית, ולא אירוע ממנו מרוויחה חברת HOT. אם כבר, אז המפסידים הגדולים מאירועי אמש היו האחים אדרי, אנשי יונייטד קינג וסינמה סיטי, שהם המשקיעים הפרטיים הגדולים ביותר בקולנוע הישראלי, שעושים זאת ללא דרישת הרגולציה. אלה אנשים שהאיגוד צריך לשמור עליהם מכל משמר. יותר מכך: אלה אנשים שהאיגוד צריך לגייס אותם לצידם, כי הם אלה שבאמת מסוגלים להפעיל על HOT את הלחץ שהם יבינו – לחץ כלכלי.
ומסכן דני סירקין, במאי סופר מוכשר, ואחד האנשים האהובים בתחום. הפרמיירה הראשונה של סרט עלילתי שלו הלכה פייפען.
סירקין, חבר איגוד, פנה למטה המאבק וביקש מהם שלא יפוצצו את הבכורה שלו. הנה המכתב ששלח להם שלשום:
שלום רב, הערב הובא לידיעתי באופן רשמי כי מטה המאבק מתכוון "לפוצץ" את הקרנת הבכורה של הסרט שלי "למראית עין" שתתקיים בסינמה סיטי גלילות ב-1 במרץ.
אני חבר איגוד זה כמה שנים, אני תומך נלהב ברעיון האיגוד, וברעיון הסולידריות המקצועית. כמו כן אני תומך במאבק של האיגוד נגד חברת HOT ונגד כל גוף שמנסה לגזול מהיוצרים בישראל את מה שמגיע להם. חתמתי על מכתב התמיכה במאבק ואני מאמין שאנחנו זכאים לתמלוגים.
למרות זאת אני נאלץ למחות בחריפות כנגד הכוונה "לפוצץ" את הפרמיירה של הסרט שלי. מה תועלת תצמח מזה? האם לוח השידורים של הוט ייפגע והיא לא תשדר את הסרט? האם גרוש אחד ייגרע מכיסה של חברת הוט בעקבות פיצוץ הפרמיירה?
היחידים שייפגעו יהיו אני, חבריי ליצירה שעמלנו עליה קשה, בני המשפחה שלנו, וחברינו שבפניהם אנו רוצים להציג את פרי עמלנו.
ולמה צריך לפוצץ? האם אי אפשר להפגין? או למחות?
בעיני, האקט הבריוני הזה יפגע מעל לכל בסולידריות המקצועית בינינו כאנשי תרבות המכבדים זה את יצירתו של זה, ונלחמים יחד למען היצירה הישראלית.
ישאל את עצמו כל חבר איגוד שמתכוון לבוא "לפוצץ", איך הוא ירגיש כשירצה להציג את הסרט שלו בפני קרוביו, וחבריו, כשעמיתיו היוצרים מונעים זאת ממנו.
יש דרכים רבות לפגוע במי שרוצה לגזול מאתנו את זכויותינו הלגיטימיות: באפיקים משפטיים, בתקשורת. ועל סט הצילומים.
אל תחשדו בי שאני מוכן להאבק רק על גבם של אחרים – לראיה, בזמן צילומי הסרט "למראית עין" נתגלע סכסוך מקצועי בין איגוד עובדי הקולנוע לבין חברת ההפקה, הוכרזה שביתה של אק"ט והעבודה על הסט הופסקה עד שהסכסוך נפתר. אני תמכתי במאבק ובהשבתת הסט, וישבתי לצד העובדים בזמן השביתה מכיוון שאני מבין שכוחו של איגוד עובדים הוא במקום העבודה, על סט הצילומים. ולא בארוע שבא לחגוג יצירה ישראלית חדשה.
לסיום, לידיעת חברי האיגודים:
עלי לציין שהאופן בו נודע לי על הכוונה להשבית את הפרמיירה שלי מקומם. איש לא טרח לצלצל אלי מטעם האיגוד שאני חבר בו ואמור לייצג אותי, נודע לי על ההפגנה מן האינטרנט. רק לאחר שיחה אישית בין נועה גרינברג התסריטאית לבין יוסי מדמוני, הרים יוסי טלפון ובישר לי רשמית על כוונות מטה המאבק. אני מודה ליוסי על ההודעה, המאוחרת אמנם, אך רואה טעם לפגם בכך שנודע לי על הדבר לראשונה מפי השמועה.
דני סירקין, במאי
מי שענה לסירקין היה גל פרידמן, יוצר "אהבה מעבר לפינה", שהסביר לו בטון אמפתי למה בכורת סרטו היא הנזק ההיקפי המתקבל על הדעת במאבקם:
היי דני. מה שלומך?
קראתי את הקריאה של מטה המאבק לפוצץ את ההקרנה של סרטך, וקראתי את מכתב תגובתך. הגם שאינני מסכים עם דעתך, המכתב שלך נגע לליבי, ונגע לי שבעתיים כי אני מכיר אותך אישית. בגלל עובדה זו אני חש אי נעימות גדולה לבוא ולפוצץ הקרנה שלך. שקלתי את העניין, אני מרגיש קרוע משני הכיוונים.
עם זאת, ולמרות הכל, אני תסריטאי חבר באיגוד. היה כינוס לפני למעלה מחודש שם הצביעו כמאתיים חברי איגוד פה אחד בעד ההחלטה להיאבק בהוט לפי הנהגת מטה המאבק. אין סיכוי לשום מאבק בכל נושא, אם הנאבקים אינם מאוחדים תחת הנהגה אחת. אם כל יוצר יעשה מה שבראש שלו, לא נשיג כלום.
מטה המאבק החליט שלא תהיינה יותר הקרנות חגיגיות של הוט, ואני כמו חייל ממושמע, חייב להגיע ולהתייצב.
לא אהיה שותף לשום צעד אלים שיפגע גופנית באדם אחר. אבל כל עוד מדובר במניעת הקרנה, אין לי ברירה. למרות אי הנעימות הגדולה והצער על הפגיעה המקצועית והאישית בך, אני מתכוון להגיע לסינמה סיטי ולהיות שותף להפגנה נגד הוט.
אני מתנצל שוב ומקווה שתבין אותי.
ידידך, גל פרידמן.
כשהתקרבה שעת הבכורה, התגייס אריק שגב, מכותבי "ארץ נהדרת" וחבר איגוד התסריטאים, בניסיון למחות נגד הפעולה. גם שגב שלח מכתב:
בעקבות הכוונה לפוצץ את הפרמיירה החגיגית של הסרט "למראית עין", אני, אריק שגב, מודיע בזאת כי לא אסכים יותר, וזאת לצערי העמוק, לשתף פעולה עם פעולות המחאה של מטה המאבק כנגד "הוט", כל עוד ימשיך המטה לפוצץ הקרנות כחלק ממסע המחאה. איגוד התסריטאים והבמאים מפגין לדעתי חוסר רגישות ואטימות חושים כאשר הוא מונע מבמאים ותסריטאים לחגוג את יצירתם,
כאשר כל אחד מהעוסקים במקצוע יודע עד כמה קשה להגיע לכדי הפקת סרט, לא כל שכן להגיע לשלב המוצר המוגמר.
איגודי הבמאים, התסריטאים והשחקנים הואשמו לא אחת, על פי רוב בחוסר צדק, בניהול משא ומתן בצורה לא מנומסת, לא הגיונית וחסרת כל נכונות להקשיב. חבל שמטה המאבק מטעם ארגון שאמור לייצג אותי ואת חבריי למקצוע התסריטאות, אינם יכולים לנהל דיאלוג סבלני אפילו עם הקולגות שלהם, ובמהלך המאבק למנוע מהם ליהנות מחגיגת יצירתם המוגמרת.
איגוד שעומד בשם מאבק למען התסריטאים והבמאים להשבית את שמחתו של בשר מבשרם, אינו מייצג את האינטרסים שלי. פעולות מחאה כנגד "הוט" חשובות בעיניי, ואקטיביזם חריג ותקיף שיוצא מגבולות העצומות והמכתבים הוא חלק בלתי נפרד מהפעולות האלה, אך מקומו אינו באירועים של מי שאמורים להיות אחיהם למקצוע, לא כל שכן למאבק.
אני קורא בזאת לחבריי התסריטאים, הבימאים והשחקנים שלא לשתף פעולה עם הקריאה למחות תוך כדי חבלה מכוונת בעמלם של אחרים.
כולי תקווה כי בקשתו של דני סירקין, כמו גם בקשתי שלי, לא יפלו על אוזניים ערלות, וכי תחזרו בכם מהכוונה לפוצץ את הפרמיירה של סרטו.
תודה רבה על הזמן שהקדשתם לי.
אריק שגב
הפעם היה זה יוסי מדמוני, קודמו של עמית ליאור בתפקיד יו"ר איגוד התסריטאים, שהשיב לשגב. מכתבו של מדמוני נשלח היום, אחרי שהצליחו היוצרים לחדור לאולם הקולנוע ולמנוע את הקרנת הסרט.
אריק שגב שלום,
קראתי את תגובתך בנוגע לפיצוץ הפרמיירה של "מראית עיין" והרגשתי צורך לקיים דיאלוג עמך.
המאבק מול הוט הוא בן 3 שנים ובמהלכו נעשה כל ניסיון הדברות. הוליכו אותנו שולל לאורך כל הדרך.
לפני יותר מחודש הוכרזו עיצומים מול הוט בכנס בו השתתפו למעלה מ 200 חברי איגוד.
העיצומים כללו – 1. אי חתימת חוזים חדשים מול הוט. 2. מניעת פרמיירות של הוט.
נערכה הצבעה בין חברי האיגוד – כל הידיים הורמו לתמיכה בהצעה. לא נרשמה התנגדות. כידוע לך, כשאיגוד פותח בעיצומים – אין לו תקומה באם הוא נכנע לגוף שמולו, בדרך כלל גוף חזק ממנו בהרבה, ומפסיק את העיצומים עליהם הכריז. אין תקומה – נקודה.
לשמחתי ההיענות של יוצרים למאבק מול הוט, כולל פיצוץ פרמיירות, היא הגבוהה ביותר מזה שנים רבות.
למה? כי מדובר בפרנסה של מאות יוצרים, בעתידם הכלכלי, עתיד משפחתם, עתיד ילדיהם. ועתיד היצירה. כן. חברה שגוזלת זכויות יוצרים מאמניה היא חברה ששונאת יוצרים. קשה לי ליצור בחברה כזאת.
האם כל אלא לא שווים פגיעה בערב שמח אחד? בעיני התשובה היא ברורה – בהחלט.
הנזק (הגדול) בפיצוץ פרמיירה של חבר, בשר מבשרנו,בטל בשישים אל מול התועלת העתידית.
דקות ספורות אחרי הפיצוץ כבר הגיעו אלינו ניסיונות גישוש של הוט, לראשונה מאז המאבק. המאבק הזה הוכיח את עצמו. לא לתת להוט לחגוג. כל ערוצי המאבק האחרים, אקטיביסטיים או משפטיים ממשיכים לפעול, אבל לפעולה אתמול היתה משמעות מיוחדת מסתבר.
חשוב לציין – יוצרים רבים מבטלים בעצמם פרמיירות של סרטים שעשו עבור "הוט". הם מודיעים להוט שיפעלו נגד הפרמיירות הללו אם בכל זאת תנסה "הוט" לקיים אותן.
לטעמי, זה פירוש המילה סולידריות – לוותר על אינטרס של עצמך לטובת אינטרס של ציבור גדול יותר ועקרון חשוב יותר.
בלי גילויי סולידריות אין לנו סיכוי.
לסיום, אני חושב שלדיאלוג הזה בינינו ובין כלל היוצרים יש חשיבות מיוחדת. אכפתיות ומעורבות כמו שלך היא תנאי הכרחי לפעילות ציבורית. אני קורא לך להצטרף כחבר לאיגוד התסריטאים. לפי תגובתך התרשמתי שיש לך מה לתרום לנו.
בכבוד רב
יוסי מדמוני (אקס יו"ר איגוד התסריטאים)
ההקרנה אמש בוטלה. המוזמנים חזרו לביתם בלי לראות את הסרט, אבל אחרי שחזו בהופעה חיה של מרי אזרחי. כמו תמיד בפעילויות טרור, עם המניעים קל להזדהות, אבל הקורבנות החפים מפשע לעיתים מצליחים לגרום למאבק להיראות חסר ערך. לפחות אם מסתכלים על זה לטווח הקצר. בטווח הארוך, אחרי ש-HOT ייכנעו – ואני מאמין שזה עניין של זמן – יוכל סירקין לספר בגאווה בעוד חמישים שנה, ב"חיים שכאלה", איך בזכות סרטו העוסק בעיוורון נפקחו עיניהם של פרנסי הטלוויזיה בארץ ותסריטאים ובמאים התחילו להתפרנס ממלאכתם, גם בלי להידרש לחלטורות.
התסריטאית שרה עזר, שהיתה שותפה לכתיבת "סוף העולם שמאלה" (גם הוא הופק בחלקו על ידי HOT, וכרגע אין סיכוי שעזר תראה אגורה מרבבות ההזמנות שהסרט רשם ב-VOD), ענתה לסירקין היום בתגובות בוויינט, אחרי שנודע שהקרנתו פוצצה:
דני ידידי. תאמין לי שברגע שתבוא להוט ותבקש את התמלוגים שלך, הם יגידו לך ללכת ולא לחזור. שמעת על השיחה שהיתה לי עם מנכ"ל הוט, בלניקוב ועל האמת האחת שיש לו לעמך ישראל והאמת השניה ליוצרים?
התעשת. אם היו אומרים לי שיפוצצו את הפרמיירה של "סוף העולם שמאלה" למען העתיד שלי ושל בני וכדי שלא נגמור את חיינו כמו דוד אבידן, רביקוביץ' או שיחיה קניוק, הייתי תומכת באקט הזה וחבל שהוא לא קרה אז כי הוא היה עושה הדים גדולים.
אל תתבאס, המטרה, במקרה הזה, מה אפשר לעשות, מקדשת את האמצעים וזה רק מקרה שיצא שזה אתה. מחר, זה יהיה מישהו אחר. בכל מקום שהוט תציג, שם נהיה כדי להאבק גם בשבילך. אתה יודע שאני צודקת, אז בוא, שים בצד את ההרגשה הרגעית המבאסת ותחשוב על הילדים שלך.
שרה עזר, רחובות
אני לא צד במאבק, מעולם לא כתבתי משהו עבור כסף ואינני חבר איגוד, אבל כמנוי HOT אני מקווה שהסכסוך יפתר במהרה. כמו רוב בני ישראל, הידע שלי על המאבק של התסריטאים והבמאים מתבסס בעיקר על הדיווחים בתקשורת. הדיווחים האלה לא עובדים לטובת חברי האיגוד, משום שהם גורמים להם להראות כבריונים ונדלים שאינם יודעים לנהל מו"מ כמו בני אדם מתורבתים. באופן כללי, אני חושב שהתקשורת עושה בכך עוול נורא לחברי האיגוד, אולם פיצוץ ההקרנה הוא גם בעיני חציית קו אדום.
ראיתי את "למראית עין" (ביקורת בעין הדג: http://www.fisheye.co.il/story_3177) ולדעתי, מדובר בסרט נהדר, גם אם התסריט הוא כנראה הנקודה החלשה שלו. מלבד ההמלצה שלי ליוסי מדמוני ללמוד איך קוראים לסרטים שבפיצוץ הקרנתם הוא תומך ("מראית עיין"?), אני לא מבין מה עשה להם דני סירקין. הסרט הזה חייב חלק עצום מהחיבה שלי אליו לסירקין ולצלם גיורא ביח שעמלו ליצור סרט שממוקם ברמה הטכנית הגבוהה ביותר אליה ניתן להגיע בארץ. אני גם לא מבין מה עשו להם בעלי סינמה סיטי שזכו להתפרצות כזו ולפרסום שלילי בזכות הפגנה מאוד לא סימפטית.
אולי זה היה הצעד שיביא את HOT להתקפל ולענות לחלק מדרישות האיגוד, אבל מבחינתי, כצופה מהצד, הארוע ירשם כשפל מצד חברי האיגוד שמנפנפים את רצונו של סירקין להקרנת הבכורה החגיגית שמגיעה לו. הרבה אנשים עבדו קשה מאוד על יצירת "למראית עין" ובאופן מפתיע, רובם חברי איגוד זה או אחר. לשלול מאנשים את הזכות להציג את סרטם לתקשורת ולאנשים הקרובים אליהם בשל מאבק שאינו קשור למיקום ותזמון הארוע, זה צעד נבזי בערך כמו שלילת הקרדיט או התמלוגים מיוצר עקב סכסוך כספי.
בשנה שעברה, נערך "שוק התסריטים" של ביה"ס לתסריטאות של עדית שחורי בין השאר בחסות "הוט", שאפילו חילקה שי לסטודנטים. לשי צורף אז מכתב שמביע תקווה לשיתוף פעולה פורה בעתיד.
האם זה יהיה כך גם השנה? יהיה מעניין לראות.
הכבלים הם עדיין הגוף הגדול ביותר בארץ המשקיע בהפקות מקור, וחבל מאוד שמוסד התמלוגים על היצירה (המקובל בכל העולם) אינו מקובל עליו. בתור מישהו שרוצה להיות תסריטאי מקצועי, אני בהחלט תומך במאבק האיגוד אבל כן, גם אני מרגיש קרוע כשנעשות פעולות כגון פיצןץ פרמיירה של סרט ישראלי. יש בזה משהו עצוב. ש"הוט", באטימותה, מדרדרת יוצרים לפגוע ביוצרים אחרים.
כולי תקווה שהבלגן הזה ייגמר בקרוב וש"הוט" תוכל באמת ובתמים לקיים את מה שהשמיעה בגאווה כה גדולה בפני סטודנטים לתסריטאות בשנה שעברה, גם בכתב וגם בעל פה, ושיהיה שיתוף פעולה פורה.
לא קל לפוצץ פרימיירה של קולגה. מכל הפעולות, שרק את חלקן מנה יאיר, הקשה מכולן, נפשית, היא המעמד שבו אתה כיוצר, עומד מול חבריך למקצוע, משפחותיהם, חבריהם ואורחיהם ומודיע להם, שיום חגם לא יחול. בעבודה הסיזיפית, הבלתי מתגמלת כראוי של יוצר בישראל יש מעט רגעים שבהם ניתן לחגוג, לשמוע מילות הערכה על עבודתך ולהודות לכל מי שנטל בה חלק. הייתי במעמדים הללו, אני מקווה להיות בהם שוב, אני מאחל לכל היוצרים הצעירים שחולמים על סרטם הראשון לחוות את החוויה הזו. יאה לה ליצירה לחגוג, זה מגיע ליוצר, ובימים כתיקונם הייתי שמח לחבק את דני סירקין ולומר לו (כפי שעשיתי אחרי הקרנת סרטו "למראית עין" במסגרת הקרנות האקדמיה לפני שנה) "עשית אחלה סרט דני, מברוכּ".
אכן קשה גם לראות את משפחת אדרי, משה וליאון, שעשו ועושים למען הקולנוע הישראלי, עומדים מול יוצרים שהם תמכו או יתמכו ביצירותיהם, פוגשים את אותם יוצרים בתוך ביתם, כאשר הם מפריעים למהלכו התקין של הפצת סרט שהם השקיעו בו. זה באמת לא מגיע להם, מגיע להם שנכבד אותם ואת דרכם, כי הם עושים יותר לקידום הקולנוע בישראל מאשר חלק מהמועצות והרגולטורים שאמורים להגן ולקדם את היצירה במחוזותינו.
אבל מה לעשות ש"למראית עין", כמו "בטיפול", "פרשת השבוע", והסרטים שאני אישית עשית בהוט, בינהם "חצוצרה בואדי", "סיפורי בית קפה" וסרט שנמצא בעריכה בימים אלו, "No Exit", נגועים ב-Hot. נגועים ב-Hot משמע שהיצירות הללו מקפלות בתוכן גזל ורמיסת זכויות. הגוף שעבורו יצרתי את היצירה, החליט על דעת עצמו, באקט בריוני, חסר תרבות, שאין לי זכויות ביצירות שלי. במקרה של "חצוצרה בואדי", הם שמים זין גם על סמי מיכאל, שכתב את הספר הרבה שנים לפני שפרנסי Hot חלמו לשלשל עוד כסף ושררה לארנקם הטפוח. האם עולה על הדעת שלסמי מיכאל אין ולא יהיו תביעות כאשר "חצוצרה בואדי" הוקרן או יוקרן בעתיד ב-Hot? המקרה של "סיפורי בית קפה" מקפל בתוכו אבסורד לא קטן משלו. על מנת לחסוך קצת כסף להפקה, לקחתי על עצמי את אחד התפקידים בסרט ושיחקתי את דמותו של "זיו". לפני חודשיים קיבלתי תשלום מ"אשכולות", חברת התמלוגים של השחקנים בישראל, ובתוך הדוח גיליתי כי קיבלתי תמלוגים על התפקיד בן חמש הדקות בסרט. תמלוגים כשחקן זניח בסרט של עצמי קיבלתי וכתסריטאי ובימאי לא? איפה ההיגיון? איפה ההגינות? ולמה זה קורה? כי החוק בישראל מגן על שחקנים ומוסיקאים ועל במאים ותסריטאים לא. החוק פרוץ, ניתן לפרשנות, ולתוך הכשל הזה Hot מנסה למצוא פרצה ולמוטט את מה שמקובל בכל העולם, שמירה על זכויות יוצרים, תשלום תמלוג בעבור הקניין הרוחני של מי שיצר את היצירה.
Hot עושה את זה מסיבה אחת. כי הם יכולים. כי הרגולציה בישראל, המחוקק, האופנה המכוערת של קדושת ההון ושיקולי בעלי ההון, האווירה הציבורית שבה אילי הון עושים במדינה ובחוקיה כשלהם, איפשרה להם לטרטר את תל"י ואת חברי האיגודים במשך שלוש שנים, וכל אותה העת להתעלם לחלוטין מחובתם לשלם תמלוגים. אחרי שלוש שנים של לך ושוב, הם הודיעו באופן חד משמעי במסמך משפטי מפולפל, מלא ב"הואיל והואיל" שאין לי זכויות. הם מבקשים ממני ומחבריי להיכנס לבוררות, לא על גובה התמלוגים, אלא על עצם הזכות. לתפישתי, זכויות היוצרים שלי הם שלי בדיוק כמו שהיד שמתקתקת על המקלדת היא שלי, כמו שמוחי וכל מה שיוצא ממנו שייכים לי. הפרומיל הקטן הזה שנשאר בידי, הוא שמותיר אותי יוצר חופשי. אסור ששום גוף כלכלי או פוליטי יהיה בעליו המוחלט של יצירותיי, זו סכנה לי כיוצר, זו סכנה לחברה, והדוגמאות מן ההיסטוריה בהם בעלי כוח ושררה שלטו באופן מוחלט ברוח היצירה מוכרות לכולנו.
למול הכוחנות הזו, לא נותרה לאיגודי היוצרים ברירה אלא לפעול. ובמלחמה כמו במלחמה, יש קורבנות. דני סירקין שילם, אני אישית הודעתי ל-Hot שלא אאפשר לפרימיירה של "No Exit" להתקיים אם בבוא מועד ההקרנה הסכסוך עדיין ירחף מעלינו. זה קורבן קטן בעיני, זה לא נעים, אבל בטל בשישים כאשר אני חושב על התמורה שתבוא (והיא תבוא כי אנחנו ננצח במאבק הזה), זה מחיר זניח למול עמידה על עקרונות כה חשובים. לא ניתן לתאגיד הזה להכניע אותנו. ולכן בכל מקום שקשור אליהם, כל יצירה אשר בקצה שלה עומד הלוגו של הוט, לא תזכה להרקנה חגיגית. כי אסור לחגוג גניבה, אסור לפאר גזל, אסור לתת לבריונים האלה לחשוב ש"העסקים כרגיל".
והפתרון הוא פשוט, כל מה שהם צריכים לעשות זה להרים טלפון, להגיד "ניסינו, טעינו, השתכנענו שאתם נחושים, בואו נחזור למשא ומתן, נדבר על כמה, לא על עצם הזכות". והדרך היחידה שזה יקרה, היא אם אנחנו, היוצרים, נמשיך לעמוד איתנים, לעיתים במעמדים שנויים במחלוקת, נדרוש את שלנו ולא נוותר.
כשהסברתי את זה לאילן הייטנר, שסרטו "ברונו מאוהב" היה אמור לחגוג פרימיירה ביום שישי, יומיים אחרי פיצוץ הפרימיירה של "למראית עין", הוא, והמפיק שלו שי ורקר הבינו וביטלו את ההקרנה בעצמם. לדני סירקין ניתנה אותה אפשרות, הוא בחר להעמיד את עצמו ואת היוצרים במעמד הלא נעים הזה. קשה לי לשפוט אותו, אני אפילו מבין לליבו, זה לא קל. אבל המסר שיצא מהערב הזה הוא ברור. היוצרים הכריזו ויעמדו בדיברתם, "אין חגיגות בלי זכויות". כולנו נשמח ליום שבו נוכל לחגוג עם חברינו ואם חברת Hot, עשייה קולנועית וטלויזיונית. אנחנו יוצרים, ומעל לכל אזרחים, שיצאו לפעולה ממושכת, לא נתעייף עד שמה ששלנו יושב לנו במלואו.
ככל שיוצרים אחרים ישכילו להבין את זה ויבטלו בעצמם את החגיגות הנגועות הללו, ככל ש-Hot יזדרזו להפנים את רצינות כוונותנו, כך נחיש את היום שבו הסדר יחזור על כנו. המאבק רק יחריף מעכשיו, להוט הפתרונים, שיחזרו להתנהג כמו בני תרבות ולא יעמידו אותנו במבחנים הללו. הם אשמים בכך שלדני סירקין לא הייתה בכורה, בידם לעצור את ההתדרדרות.
עמית ליאור
יו"ר איגוד התסריטאים
זוהי בדיוק ה"סולידריות" שאיני סובל. מן הסתם, גם אני תומך במאבקם של היוצרים כנגד HOT, ומפריעה לי חוסר ההערכה הקיימת בארץ כלפי יוצרים ואי קבלתם את גמולם. אך ניסיון לכפות "סולידריות" על אדם שמבקש במפורש שלא לעשות זאת, תוך יומרה לטעון שפגיעה זו היא שתביא את הגאולה וסופו של חוסר הצדק, הוא מבחינתי גרוע לא פחות מחוסר הצדק שנגרם ע"י התאגידים הגדולים.
דני סירקין התאמץ כדי להגיע לעמדתו הנוכחית, ובחירה מצידו לקיים ערב פרמיירה בהתאם לנסיבות היא לגיטימית בהחלט. לחבריו לאיגוד אין הזכות לערער על החלטתו האישית, וכך הם רק פוגעים במטרה שלשמה הם כביכול קיימים, והיא הגנה על חבריה.
מה שכן, אני שמח שחברי האיגוד כה קרובים זה לזה ואפילו יודעים כיצד עמיתיהם יחושו בעוד 50 שנה. מחמם את הלב לדעת שגם אם הם לא עושים מה שאתה רואה כסולידריות, הם עושים זאת מתוך כוונות נעלות. הרי, הם יודעים מה הכי טוב בשבילך.
פרנציפ יקר. מהי סולידריות אם איש לא מקריב?
כיצד תנהל מאבק אם אין הסכמה שכל אחד תורם את חלקו?
אף אחד לא כופה סולידריות. אדם צריך לבחור אותה. היתה הצבעה של חברי איגוד שהסכימו לצאת למאבק הכל כך הוגן וצודק הזה. מר סירקין היקר שעשה סרט נפלא חבר איגוד. אני בטוח שהוא לא היחיד שנפגע או יפגע בעתיד. אני שאינני חבר איגוד, מאמין שהדברים נרשמים על כף הזכות במקום שאינו קיים שם למעלה. גם לעמית ולדורון ולעוד הרבה אנשים יהיו זכויות של חלוצים.
בסופו של דבר, אם כולנו נרוויח חברה מתוקנת יותר ולו כזית, דיינו.
סולידריות אינה עניין של בחירה. אני סולידרי כשזה לא נוגע בי, אני לא מוכן כשזה נוגע לציפור נפשי? אם אדם לא מוכן להקריב את הכיבודים שלו, שזה כולה מה שדני סירקין התבקש לוותר עליו, אז על מה כן?
יש היום תסריטאים ובימאים שקיבלו הצעות עבודה מהוט, אני בטוח שהם זקוקים לכסף הזה יותר ממה שדני סירקין זקוק לזה שאמא שלו תראה אותו על הבמה. הם מוכנים להקריב את פרנסתם, מעל ל-600 חברי איגודים נכונים להקריב. הערב העצוב של דני סירקין הוא קורבן זניח במסגרת התמונה הרחבה יותר.
בישראל לצערי, האזרחים אינם מוכנים להקריב את העגבנייה בסלט שלהם. מוכנים לדבר, לכתוב מאמרים ומאמרי נגד, אבל לעמוד על שלהם? להקריב קורבן??
אנחנו חברה נגועה באפאטיות, שמזכירה חברות טוטליטריות שמוחזקות תחת איום קיומי בה האזרחים אומרים הן על כל מה ש"האח הגדול" מכתיב להם. יפה שציבור חשוב כמו ציבור היוצרים מראה שאפשר אחרת.
שדני סירקין יצטרף למשפחה הזו, יחזור בו מהחלטתו האומללה לראות את עניינו האישי לפני העניין הציבורי החשוב שעומד על הפרק, יכתוב משהו לאתר הזה. הוא טעה, הוא יכול לחזור בו. זה בידיו.
פרימיירות או זכויות? מה יותר חשוב?
התשובה ברורה, לא?
למספר 6 (בבקשה בחר כינוי, אני שונא לפנות לאנשים כמספרים),
סולידריות, מעצם הגדרתה, היא הזדהות שנעשית מתוך בחירה ורצון חופשי. זה לא משהו שניתן לכפות על אחרים. באותה מידה (סליחה על ההשוואה הגסה), אפשר לטעון שפיגועי טרור נעשים בכדי שהקורבנות יגלו סולידריות עם המפגעים.
הסיבה שאני מתנגד באופן עקרוני להתנהלות המקובלת באיגודים שונים (כפי שהם משתקפים בתקשורת) היא ביטול זכות הבחירה של היחיד. לדניאל סירקין יש זכות המעוגנת בחוק, לקיים באישור בכורה לסרטו החדש. באותה מידה שלשאר חברי האיגוד יש את הזכות להתפרנס בכבוד, לבמאי יש את הזכות לחגוג עם חברים ובני משפחה, תוך חשיפת הסרט *שלו* לתקשורת. האם האיגוד מתכוון להפקיע מסירקין את הקרדיט על סרט רק משום שנעשה בידי חברה איתה האיגוד מסוכסך?
מה קשורים האזרחים בישראל לסכסוך בין איגוד לבין חברה מסחרית עצמאית? האם אני, מעצם היותי בעל תעודת זהות כחולה, אשם בכך ש-HOT מנסים לשמר תנאי תשלום לא הוגנים? יותר מזה, כמנוי של הכבלים, האם אני אחראי אישית לכל החלטה של מנהל בחברה? הרי גם חברי האיגוד הם בעצמם אזרחים ישראליים, אלא שלהם יש מעורבות אישית בסלט אליו נכנסו.
הדמגוגיה שלך מגוחכת. אתה מכיר איגוד כלשהו שקרא לחברי האיגוד שלו לשבור שביתה? איזה גוף השיג הישג כאשר פרטים החליטו שהתחת שלהם בוער יותר אדום משל אחרים? זכויותיו הקדושות של דני סירקין מתמצות בענייני אגו במקרה האישי, בענייני קידום הסרט שלו במקרה הענייני. הוא קיבל ים תקשורת לסרט, כל מיני מגיני זכויות כמוך ידברו, יסנגרו, יעשו עניין – וזו הרי מטרתה של פרימיירה מעבר לכיבודים – לעורר עניין.
אתה באמת חושב שדני סירקין יכול לחגוג באולם כשהחברים שלו הולכים מכות בחוץ עם שוטרים, כי הם נאבקים על הכבוד והחופש שלו כיוצר, על בעלותו על הפאקינג מוח שלו?
ומה לך עם העניין של הקרדיט של סירקין? מישהו מאיתנו רוצה את הקרדיט שלו? אנחנו רוצים שהוא יקבל כסף על הקרדיט הזה, שבכל פעם שמישהו יקרין את למראית עין, יזכרו שהיה במאי בסרט הזה, ויתגמלו אותו על ההצלחה. שהילדים של דני יזכו גם הם להנות מהקרדיט שלו, והנכדים שלו עד 70 שנה אחר כך. קרדיט זה לא רק כבוד, זו בעלות, על היצירה, על הרוח, בבעלותו של בעל השם ולא בעל ההון שהכריח אותו לוותר עליו.
ובוא נדבר גם על האזרחים בישראל והקשר שלהם למאבק. בטח שהם לא אשמים בכך שהוט גנבים. אבל יש להם את האופציה להגיד להוט שיפסיקו עם זה. ויש להם את האופציה לומר שהם לא מוכנים לקחת חלק בגזל הזה ולפרוש מהוט. יש גם יס בעולם. יש צלחת שאתה יכול לקנות. האם כשאתה יודע שחברה מסוימת מעסיקה ילדים סינים בדולר ליום גם אין לך את האופציה לומר שאצלם אתה לא קונה?
בגלל עבדים כמוך, שנכנעים לתכתיבים, שלא מבינים את הזכות שלהם למחות, שלא מוכנים לוותר על מסיבות וחגיגות בתמורה למאבק על זכויות, הפכנו לעם של עבדים. למדינה עם הפער הגדול ביותר בעולם בין עשירים לעניים. מדינה שבה 13 משפחות משלמות 600,000 משכורות – ולא מוכנות להעלות את שכר המינימום ל-1,000 דולר לחודש.
תמשיך עבד, לדבר את דברו של העבד, תן לאלו שמוחלים על כיבודים, שמבינים שלמען החופש ראוי וצריך להיאבק להמשיך בשלהם. גם אתה בבוא העת תהנה מהחופש הזה.
או שאולי אתה בסאדו מאזו הזה מעדיף להמשיך להתחפש בתחפושת הפינגווין שלך, לרכון על ארבע ולחטוף.
לא, אני לא מכיר איגוד שקורא לחבריו לשבור שביתה (מלבד אש"ש – איגוד שוברי השביתות), אבל אני מכיר לפחות איגוד אחד שפוצץ הקרנה חגיגית של חבר איגוד וגרם לו לחשוב פעמיים לפני שיפנה שוב בבקשה לעזרה מהאיגוד. יש לדני סירקין זכויות בסיסיות בגלל הדבר הזה… איך קוראים לו? חופש. מהתגובה שלך, עולה כאילו כל חברי האיגוד משועבדים לאותה צורת מחשבה שנכפית עליהם מלמעלה והם צריכים לומר תודה למי שהציל אותם מאותה חשיבה חופשית איומה. נכון לעכשיו, דרך ההתנהלות של האיגוד (ואני שוב מדגיש: כפי שהיא משתקפת בתקשורת) מזכירה משטר טוטאליטרי ולא מאבק למען זכויות היחיד. כן, אני חושב שלדני סירקין יש את הזכות לחגוג באולם סגור את היום הכי חשוב בקריירה שלו בלי ש"חברים" יבואו לפוצץ את ההקרנה ויתחילו להתקוטט עם שוטרים.
אני לא אקנה מוצר של חברה שאני יודע שמנצלת עובדים באופן נפשע. HOT, למרות מה שמנסים להציג, היא גם בית לעובדים רבים ומתנהלת באופן עצמאי ולא דרך המדינה. היוצרים הם לא היחידים שמקבלים משכורות ואני לא בקי ברזי חלוקת הכספים בחברה. למה לא התלוננת על כך ש-Yes מצלמים פרסומות מנופחות תקציב בחו"ל במקום להשתמש בשחקנים ישראליים? בינתיים, מי שנוקטים בבריונות ומוציאים לעצמם שם רע הם חברי האיגוד.
אני לא חבר איגוד וכל מה שכתבתי עד היום נעשה בהתנדבות. אם בעתיד תהיה לי בחירה בין כתיבת טלנובלה לבין מציאת עבודה חדשה, האופציה השניה תהיה עדיפה בעיני מאחר ואני מציב אמנות מעל כסף. אם אפשר לקבל כסף על כתיבה, סבבה. אם לא, מסתדרים, זה לא סוף העולם.
לפינגווין.
אני חושש שיש לא מעט נאיביות בתגובות שלך, לכן אני פורש לרגע ממעמד המשקיף מן הצד בדיאלוג שלכם ומנסה לעורר אותך למחשבה (אני כותב "נאיביות" כי אני מקווה שאתה עדיין צעיר, ואני לא רוצה להשתמש ב"אטימות"). דבר אחד תגובותיך מבהירות לי: שהאתר הזה, בהיעדר במה אחרת, חייב להציג באופן ברור יותר את מהלכי המאבק של היוצרים נגד הוט. אמנם, בהיותם במאים ותסריטאים המתפרנסים לרוב מטלוויזיה חוש הדרמה של הנאבקים בפועל מספיק מפותח כדי להפוך את מאבקם לפומבי, כזה הזוכה לכותרות ולסיקור. אבל אם התוצאה היא שאנשים כמוך חושבים שמדובר במעשי קונדס ובריונות, ולא מבינים את הקונטקסט שבה הם נעשים, הרי שיש כאן כשל.
קח כמה נקודות למחשבה:
– האיגוד קיים הצבעה האם לפתוח במאבק. חברי האיגוד הצביעו בעד. נכון, לא כל חברי האיגוד היו בהצבעה, אבל כל חברי האיגוד קיבלו על כך עידכון. סירקין ידע שפרמיירה שלו מתקרבת, והוא ידע על החלטת האיגוד. הוא היה יכול לפרוש מהאיגוד במחאה (לא שזה היה מונע את פיצוץ הפרמיירה שלו), והוא היה יכול לדחות את הפרמיירה עד שהסכסוף יפתר. הוא העדיף להאמין ש"יהיה בסדר" ולקיים אותה כסדרה. בכך הוא גם פעל נגד האיגוד שהוא חבר בו, וגם הפסיד בהימור. הוא ציפה שאיגוד של 600 איש יפגין סולידריות בו. אבל זה עובד הפוך: הסולידריות באה מהפרט. הוא היה צריך להתייצב לימין האיגוד.
– עוד בענייני איגודים: לך תצפה (שוב, אני מקווה בשבילך) ב"חופי הכרך". יודע מה, לך תצפה ב"סינדרלה מן".
– לפני כמה שבועות ישבתי עם מפיק והצעתי לו רעיון לסדרה תיעודית. המפיק התלהב ואמר שיציע את הרעיון ליס, להוט ולזכייני ערוץ 2. אמרתי לו "להוט לא". הוא שאל "למה", ועניתי "כי אני חבר איגוד ויש שביתה מול הוט". ושוב, לשמחתי לא עבדתי מימי עם הוט וככל שאני יודע הם לא חייבים לי כסף. אבל זו גם סולדיריות, וגם קומון-סנס. אם הם יפיקו את הסדרה אקבל שכר עבור שעות הכתיבה שלי, אבל לא אראה אגורה נוספת אם הסדרה תהיה מצליחה במיוחד ותחייה לנצח בשידורים חוזרים.
אין לי מושג כמה יוצרים אמרו למפיקים "צר לי, אבל עם הוט אני לא עובד כרגע". ואולי באמת אני, או מישהו, צריכים ללקט את המידע הזה. אני בטוח שברגע שאנשי הוט יגלו שהמגירות שלהם מתרוקנות ושאין להם הפקות חדשות באופק, הם יכנסו ללחץ וינסו להזיז את העניינים. נדמה לי, בראייה לאחור, שאולי זו היתה טעות של האיגוד שלא השבית את הפקת "האלופה", טלנובלת הכדורגל המצטלמת כעת. זה היה מזיז דברים הרבה יותר מהא (אבל גם פוגע בפרנסה המיידית של חברי האיגוד).
– למעשה, המסר של הוט ליוצרים הוא כזה: תנו לנו מוצאים מתכלים. כאלה שממילא יחזיקו מעמד צפייה אחת. אותנו לא מעניין הנצח. לא מעניינים שידורים חוזרים. אלא שבפועל, הם חיים משידורים חוזרים. הם מקרינים בגאווה גדולה את כל הדרמות שכבר הפיקו, את הסרטים מכאן שלהם, הם מוכרים אןותם ב-VOD. הם ממשיכים לעשות מהם כסף. המלחין שכתב את הפסקול מקבל תמלוגים מאקו"ם על כל שידור כזה (תמלוגים שהוט מעבירים לאקו"ם). השחקנים מקבלים תמלוגים דרך אשכולות. המפיק מקבל אחוזים. רק הבמאי והתסריטאי, רק הם, בסך הכל הם, לא מקבלים כלום. וזאת על פי איזה הגיון?
– נכנסתי לאתרך. גיליתי שכמוני, גם אתה חובב אוסקר מושבע. יפה. מה עושים האיגודים המקצועיים שבוחרים את הזוכים בשבועות שלפני האוסקר (או, למעשה, גילדות – שכן הם מאגדים עצמאים ולא שכירים)? רק מחלקים פרסים? להבדיל מהאקדמיה ומאירגון הצלמים, שאר הגילדות אינם מועדונים של כבוד (שההצטרפות אליהם היא בהזמנה בלבד), אלא איגוד מקצועי לכל דבר. למעשה, אתה לא יכול להשיג עבודה בהוליווד מבלי להיות קודם חבר באיגוד של המקצוע שלך. הם אלה שדואגים לייצג אותך מול אולפני הענק. הם דואגים שיהיה לך כשחקן, למשל, שכר מינימום ליום צילום. שכשאתה כבר מקבל עבודה, שתוכל להשתכר בכבוד. זוכר את האיום על הוליווד מפני שביתת תסריטאים לפני כמה שנים? למה איגוד התסריטאים איים בשביתה? למה כל בעלי האולפנים רצו להסדיר את העניין כדי למנוע את פריצתה? מה הושג שם? אנא, חפש בגוגל. זוכר את שביתת התסריטאים של סוף שנות השמונים? זוכר את שביתת השחקנים הגדולה בתחילת שנות השמונים? שוב, חפש בגוגל. מה קרה שם? למה כשזה קורה בארץ, עם האנשים שמספקים לך את מוצרי הטלוויזיה והקולנוע שאתה צורך כאן, ומי שעושק אותם היא ספקית הטלוויזיה לה אתה משלם מאות שקלים בחודש, למה אז את מרגיש שהמאבק הזה אינו כולל אותך?
ובתור המודרייטור של האתר הזה, מחקתי זליגות רגעיות לאיבוד שליטה מילולי גם אצל "אנטי פינגווין" וגם אצל "פינגווין". שניכם מקבלים התראה.
אנטי,
עדיין, אני חושב שהמאבק של האיגוד, אפילו שאני מסכים עם הרעיון מאחוריו, הוא ראוותני מדי וגורם בעיקר נזק עצמי. פגיעה בחבר איגוד כי "הפר שביתה"* מנוגדת בעיני לכל רעיון ההגנה על זכויותיו. זה עדיין הסרט שלו וקרדיט זה לא רק שם ותמלוגים. חלק מהרעיון בקרדיט זה לאפשר ליוצר להחליט בעצמו כיצד סרטו ישווק. זה לא שהאיגוד מימן את הפקת הסרט, או השתתף באופן אקטיבי ביצירתו. סרט נעשה בידי אנשים אינדבידואלים. האיגוד הוא גוף שמורכב מאינדבידואלים בכדי להגן עליהם, לא בכדי לכפות עליהם דרך חשיבה.
*מהביטויים השנואים עלי בכל הזמנים. תמיד עושה לי אסוציאציה לאנשים עם לפידים רודפים אחרי מישהו שרק רצה לפרנס את משפחתו.
יאיר,
אני רוצה להבהיר משהו: מהמידע שבכלל מגיע אלי, אני תומך במאה אחוז במאבק היוצרים לקבל תמלוגים בדיוק כמו שמגיע לכל שותף אחר ביצירה. אני לא תומך בדרך המאבק שרק פוגעת בדימוי הציבורי של האיגוד וגורמת לו להראות כמו קבוצה סהרורית של ונדליסטים שרק מחפשים עוד כסף. אם האיגוד היה משקיע יותר בהסברה ופחות בהפגנתיות, היה הרבה יותר קל לראות דברים דרך העיניים שלהם. עד עכשיו, בכלל לא ידעתי שדני סירקין ידע על הכוונה לפוצץ את הבכורה ולקח הימור כדבריך. אני עדיין לא מצדיק את הפגיעה בו, אבל זה אכן כשל מצד האיגוד שלא טרח ליידע את הציבור על המאבק לפני ששלח בחורה (שאינה חברת איגוד, ככל הידוע לי) לרוץ חצי ערומה באמצע משחק כדורגל.
ראיתי את "סינדרלה מן" ומאוד לא אהבתי את הקטעים בהם הצלחתי לא לנקר מול המסך. בדיעבד, הסרט מעצבן אותי במיוחד בגלל רצח האופי שנעשה למקס בר בשם הדרמה. אם סרט משקיע כל כך בלהרוס מוניטין של אדם אמיתי כדי שיוכלו לגלות יותר סימפטיה לגיבור, לא תוכל לצפות ממני לראות בו הצגה אמינה של ההיסטוריה. את שביתת התסריטאים של שנות השמונים אני לא זוכר, הייתי בגן (כלומר, "נאיבי" לפי הגדרתך). את זו שהייתה לפני כמה שנים אני זוכר במעורפל מאחר ואז עוד לא התעניינתי כל כך בנבכי הוליווד כמו עכשיו. היחס שלי כלפי איגודים וגילדות הוא בכלליות: יש להם זכות להאבק למען החברים, לא להשתמש בכוחניות. אם מישהו פועל נגד החלטות האיגוד, שהאיגוד יטפל בזה באופן מכובד, לא בקטטות עם שוטרים וחילופי האשמות בתקשורת. מצד שני, מה אני מבין?
פינגווין. הדרך היחידה של החלש לפעול נגד החזק היא באמצעים של הפגנת כוח, או הצקות. כי החזק מפעיל לפי החלש כוחנות, לעיתים סמויה, באופן יומיומי. כששלחתי אותך ל"סינדרלה מן" זה כדי שתיזכר בקטעים העוסקים בשביתות בנמלים. עזוב. לך ל"חופי הכרך". לך ל"סוריאנה". לחלש יש מעט מאוד אמצעים לכופף את החזק. בריונות? האם כשגורילה כלואה בכלוב הקטן ממידותיה והיא מנטצת את כל מה שיש בפנים בזעם ובתסכול זו בריונות, או דרך להפגין מצוקה, מלחמה על הישרדותה. היוצרים אף פעם לא יהיו יותר עשירים מהוט, אבל הם יוכלו לעשות להם בושות. ואת זה אף מנכ"ל לא רוצה. אף יו"ר דירקטוריון לא רוצה. זכייני הטלוויזיה מחויבים, על פי תנאי הזיכיון שלהם, לקיומו של "שקט תעשייתי". הדרך היחידה לגרום להם לנהל משא ומתן הוא לגרום "רעש תעשייתי" שיאלץ את שר התקשורת לחייב אותם לנהל מו"מ. בקיצור, זו אינה בריונות. אלא שריטות דקיקות בדלת הכניסה העשויה יהלומים בגורד השחקים היוקרתי והמנותק בו גרים פישמן, תשובה ושות', בעלי הבית של הוט.
אנא ממך: קרא שוב את מכתבם של יוסי מדמוני ושרה עזר בפוסט שמעליך. קרא את מכתבו של דני סירקין. שאלתך לסיום "מה אני יודע?" מביעה עניין לדעת. אנא, קרא. יש במאבק הזה שני צדדים. אתה מתעסק בביקורת קולנוע, מכאן שאתה דעתן ויש לך עמדה שאתה לא מהסס להביע בקול. אל תעצור כאן. בחר צד. למד אותו. והגן עליו.
ואם לצטט מ"צוצי": Have some decency.
הפגנת כח והצקות היא לא הדרך היחידה של החלש להתמודד עם החזק, היא הדרך המקובלת ונורמה גוררת נורמה. מאחר ובארץ קיימת נורמה של התפרצות וצעקנות כדרך להתבלט, נוצרה נורמה של מאבק אלים. אף על פי שדרך זו נפוצה בהרבה, היא לעיתים קרובות גורמת הרבה יותר נזק מאמצעים "רגועים" יותר.
הנזק התדמיתי כבר נגרם ל-HOT, אולם הוא הושג מבלי לידע את הציבור מראש ותוך יצירת נזק גם לאיגוד. אם תיגש לאדם אקראי ברחוב ותשאל אותו מה עמדתו על דרישות איגוד היוצרים, לא תהיה לו דעה, זה פשוט לא מעניין אותו. אני אפילו לא משוכנע שהאיגוד הוא הצד החלש בסיפור. אמנם מבחינה כלכלית, HOT חזקים בהרבה, אבל היוצרים הם אלה שיוצאים לרחובות (ולמגרשי כדורגל), מפגינים, שובתים וכו'. בעיני רבים, האיגוד הוא החזק שמתנפל על חברה שאין לה את האמצעים להגיב. לפחות מבחינה פרסומית, האיגוד הוא החזק.
אגב, ההשוואה לגורילה בכלוב לא מדויקת. אם האינסטינקט של הגורילה הוא להשתולל ולשבור דברים כדי להביע מצוקה, הגורילה עושה את זה. לבני אדם, לעומת זאת, יש את היכולת לחשוב על דרכי פעולה אחרות. אחרי הכל, אם לגורילה הייתה יכולת החשיבה של האדם, רוב הסיכויים ששני המינים היו מנהלים גני חיות מתחרים, או משתפים פעולה בפארק בו שוכנות חיות נחותות יותר.
ואם לצטט מלמראית עין: "את יכולה לראות כל מה שאת רוצה לראות." (לא באמת קשור, אבל אהבתי את המשפט).
אם ניתן להסיק זאת מדבריי, אני מדגיש שאני לא חושב שאין להביע ביקורת על החלטתו האישית של סירקין לקיים את הערב. החלטות פנימיות של האיגוד אינן נוגעות אליי ונכון- זכותו של הארגון להחליט (וואו! עפ"י רוב!) שמדיניותו היא לבטל פרמיירות חגיגיות. מצדי, הארגון רשאי אם הוא מעוניין בכך לסלק משורותיו את מר סירקין או ליידע אותו שהוא יסולק במידה ויעשה כך וכך. לא זאת מה שנעשה.
למיטב זכרוני, אנו חיים במדינה בה עיקרון מרכזי הוא שלטון החוק. עיקרון זה כלל אינו מובן מאליו, ובאמת לעתים קרובות מדי אנו שומעים על מקרים של אי-אכיפה מלאה של החוק. ובכלל, בארץ זו התנהלות רווחת- חוסר מעש מצד השלטון כנגד פרחחים כאלה או אחרים שמרשים לעצמם לעגל פינות וזויות אחרות.
בהתפרצותם של חברי איגוד למניעת הפרמיירה של דני סירקין, הם עברו על החוק. בניגוד לקלות הבלתי נסבלת בה כיום פוגעים בחוק, מבחינתי הוא עדיין ערך עליון, כמעט קדוש. במצבים קיצוניים ביותר ארשה לעצמי לעבור על החוק. גם כשאני מרגיש שזכויותיי נרמסות, ושקשה לי לבטא את מצוקתי בדרך שעולה בקנה אחד עם החוק, לא אעבור עליו. זאת, אפילו אם איני מסכים עם החוק.
חברי האיגוד שפרצו וזעקו, גימדו את החוק. לא מענייני, לצורך העניין, הנסיבות שהביאו אותם לעשות זאת (לא, אני לא רואה את המצב הזה כקיצוני בו אין מנוס מכך). הדרך היחידה לפעול להשגת המטרה שלך היא במסגרת החוק, שהרי הוא מחייב. אני יודע, שמי שנכנס בכוחנות והתנגד לאבטחה בסינמה סיטי, הוא עבריין. ומי שאומר שלא ניתן לפעול בדרך אחרת, משלה את עצמו ובוחר בדרך הקלה.
אולי אני נאיבי ומאמין בחוק יותר ממה שכדאי. אבל אני יודע שאני רוצה לחיות במקום בו לא עוקפים את החוק, ואני יודע שלשם כך אני צריך קודם כל לא לעקוף אותו בעצמי.
שכחתי לציין שהמוחים אפילו לא פעלו בניגוד לחוק לו הם מתנגדים. אני בספק אם מישהו מהם היה מוכן להעברת חוק המאפשר פריצה לשטח פרטי, התפרעות ופגיעה בחירויות כאלה ואחרות. המוחים לא עשו מה שעשו כי הם מזלזלים בחוקים המגבילים התנהגות כזו. הם עשו זאת בגלל שהסיבה שלהם הכי חשובה, ושיקפוץ החוק. הרי הם הקרבנות האמיתיים.*
ומר רווה- "הוא היה יכול לפרוש מהאיגוד במחאה (לא שזה היה מונע את פיצוץ הפרמיירה שלו)". אתה מבין מה אתה אומר? האיגוד היה משתמש באמצעים כוחניים לעניין שאין לו כל עסק בו, רק מאחר שהוא בסכסוך עם אחד הגורמים המעורבים בעניין? אני מקווה לטובת כולנו שאתה טועה.
*אני מקווה שלא משתמע שאני חושב שהיוצרים אינם קרבנות, כי אני בהחלט חושב שהם כן.
ליאיר וכל החבורה,
על מה אנחנו מדברים פה? על סכסוך עסקי.
כל צד רוצה לקבל עוד קצת כסף על חשבון הצד השני. סכסוך עסקי הוא לגיטימי, גם דמגוגיה זולה היא לגיטימית (משפחות, ילדים, נכדים – כולם הוזכרו כאן).
אלימות והפרת חוק היא לא לגיטימית. האם בשביל עוד עשרת אלפים שקל שתקבל בשנה אתה מוכן להרביץ לשומרים בסינמה סיטי? ובשביל חמשת אלפים? ובשביל אלף?
והנושא של בולשביזם נחות, כמו הלחץ שמופעל על סירקין – סתם משאיר טעם רע בפה. אתם רוצים הפגנה? תעמדו מול משרדי הוט, תזמינו תקשורת ותחסמו את התנועה. תכפישו את הוט בתקשורת, תשרפו צמיגים – אבל אל תהיו חכמים על חלשים. במקום לדון בהוט מתעסקים כל הזמן בסירקין.
לקריאת התגובות של פינגווין אני לא יכול שלא להעיר הערה קטנה משלי. טקסט וקונטקסט הוא דבר שימושי וחשוב מאד הבנה רחבה של סיטואציה. זה כמו לקחת עדשה צרה מאד ולהפוך אותה לרחבה וגם לצעוד אחורה קצת, ליתר ביטחון.
לפני כמה שנים פגשתי נערה חמודה מאד, במינכן. היא סיפרה לי על משפחה פלסטינית שצבא מסוים הגיע והוציא את כל הגברים החוצה. מכאן לשם היא לבסוף ציינה שזה בדיוק כמו שהנאצים עשו. כעסתי. והרי היא ואני באותה דעה בסופו דבר. מה קומם אותי כל כך? אלה לא היו שדיה הנפולות.
הקריאה של הטקסט.
איך מנתחים טקסט כזה?
הרי היא צודקת. גם אלה דפקו על דלתות וגם ההם דופקים יום יום. האם הדלת היא אותה דלת? האם דלת היא רק עץ, מנעול בריח, מזוזה בקצה? האם הדיון הוא דלת? מי דפק עליה חזק יותר? ולמה לעזלזל שילמתי על הקפה שלה. הדיון הוא על סיכסוך גבולות לגיטימי וכואב בין שתי תנועות לאומיות צודקות ולא על פשע אזרחי עצום בקצה הרחוק של הסקאלה.
צריך להיזהר כי יש לכל פעולה מוטיבציה שונה בהקשרים אחרים. גם בשיח החולין הקטן שלנו פה.
יש לי הרגשה שאתה צמוד מידי לפרטים. למושגים כמו "חוק" "סולידריות" "אחווה" "אינדוודואליות" שהם טובים מול "פרחחים" "כפיה" "כוחני" שהם דברים רעים לכולנו.
לזה קוראים דממגוגיה ידידי הצעיר. עירוב מילים והקשרים. העיר מלאה בסגנון המאוס הזה. צא והילחם למי שאתה יודע ומאמין שצודק במקום לפרוס לפרוסות את הסיגנון והאנרגיות.
נ.ב
סליחה שהייתי חייב לתת דוגמא טיפשית כמו זאת למעלה. לכך קוראים הגזמה ישראלית טיפוסית. פשוט זאת הדוגמא הכי זמינה לכולנו. ואני קצת עצלן הערב.
azteka,
לא שיש לי מושג איך הגענו לדיון על קונטקסט, אבל נראה לי שבימינו, עצם השימוש במילה "דמגוגיה" הוא דמגוגי. אין ספק שיש נטיה לדמגוגיה בדיון הזה וסביב סכסוכים מתוקשרים בכלל. לצערי, לא הבנתי מה בדיוק רצית לומר.
אגב, אני חוזר ומבהיר: אני לא צד בסכסוך ולא רוצה להיות צד. אני תומך ברעיון התמלוגים ליוצרים, אבל לא מכיר את הנושא (והחוזים שנחתמו) מספיק לפרטים בכדי לקבוע האם הם צודקים או שהחוק עומד לצד HOT. מה שכן מקומם אותי הוא התחושה שפעולות אלימות ועבירה על החוק מתקבלות כדרך לגיטימית להביע מחאה נגד גורם אחר. אני עדיין לא מבין במה חטאו בעלי קולנוע גת שנאלצו להוריד את שלט הפרסומת ל"רומא" שהושחת, או המאבטחים בסינמה סיטי שנאלצו להפעיל כח בכדי לעצור את מכסחי הבכורות.
תגובה לה"הפינגווין"
בתור מי שמגדיר עצמו כסתם מנוי של הוט, שלא ממש בקי בפרטי המאבק על זכויות היצרים, מה שאכן לא ממש ברור לרוב קהל ההדיוטות שטורחים להכנס לאתר הזה (כמו גם למנהל האתר עצמו), אתה מגלה בקיאות מופלגת בכל הקשור לסרט הנ"ל – "למראית העין" – וחוץ מאשר לומר לך ש.. אם אתה לא דני סירקין עצמו או מי מטעמו, אתה ניחן בטעם רע מאוד. מכל הבחינות.
גלעד,
הבקיאות שלי ב"למראית עין" היא בדיוק כמו של כל אדם שראה את הסרט ועוקב טיפה אחרי עולם הקולנוע הישראלי בשנה האחרונה. אם תקרא את התגובות לביקורת שלי, תגלה שיש עוד כמה הניחנים ב"טעם רע מאוד".
http://www.fisheye.co.il/story_3177
העובדה שיש עוד כמה שותפים לטעמך בסרטים, לא ברור לי מה היא באה לומר פרט לזה שיש עוד כמה אנשים שניחנו בטעם שלך.
מפתיע לשמוע, ממי שמהלל סרט בשל איכות טכנית, משפט בנוסח: "אם בעתיד תהיה לי בחירה בין כתיבת טלנובלה לבין מציאת עבודה חדשה, האופציה השניה תהיה עדיפה בעיני מאחר ואני מציב אמנות מעל כסף.". להזכירך. איכות טכנית. היא בס"ה מעשה אומנות (בשורוק) ולא מעשה אומנות (בחולם), והיא יכולה להתקיים, ועוד אייך, גם בטלנובלה.
בכל קריטריון, "למראית העין" הוא בס"ה עוד טלנובלה. אני לא אומר את זה לגנותו של הסרט (אני לא חושב שאני נהיה מבין גדול בקולנוע אם אני מגנה טלנובלות). אני בס"ה מתקומם כנגד יצירה שמתיימרת בכוח להציג פוזה שהיא אינה כזו ובפועל היא סתם משעממת.
לעצם הויכוח הלא ברור שמתקיים כאן בפורום, תרשה לי להעיר לך כמה דברים בסיסיים.
ראשית. כולה "פוצצו" פרמיירה. זה הכל. אולי היית בין אלה שנמנעה מהם החגיגה ואני משתתף בצערך אבל, מכאן ועד לשימוש בכל המילים שבחרת להביע בהן את דעתך – קו אדום – חופש מחשבה – סולידריות – שלטון החוק – שרפת ספרים – הדרך מאוד מאוד רחוקה. למה מה קרה? מישהו כאן שרף למישהו את הנגטיב? היצירה הלכה לאיבוד?
.
אני חייב להודות שאני לא מאלה שתומכים באופן שבו איגוד היוצרים מציג את הקייז שלו. לטעמי, הוא בכייני שלא במקום ומתנצל שלא לצורך.
זכויות יוצרים הם קניין רוחני, רכוש לכל דבר.הרכוש הזה שייך ליוצר לא בגלל שהסבתא שלו שוכבת בבית אבות או בגלל שהיוצר רוצה שיהיה לו כסף לקנות מתנה לנכד/ה שלו. . הוא רכוש היוצר בגלל שהוא כזה נקודה ובלי שום התנצלות.
מי שעושה שימוש בקניין הזה צריך לשלם ליוצר בגלל שהוא עושה שימוש ברכוש שאינו שלו ולא בגלל שום דבר אחר.
לפי ההיגיון המשונה שלך. אם מישהו יפרוץ לבתי וינסה לגנוב את רכושי ואני בתמורה אכה באלה על ראשו אזי אני הוא זה שפוגע בשלטון החוק ואני הוא זה שאמור להיות מובא לדין בגין תקיפה.
מי שעושה שימוש ברכוש שאינו שלו (זכויות היוצרים) מבלי לקבלת את הסכמת הבעלים החוקיים של הרכוש הזה (היוצרים) הוא הפושע, הוא הפורץ ובהעדר משטרה בסביבה ראוי להיפרע ממנו בכל דרך, בכלל זה, לא עלינו, השבתת פרמיירה.
וליוצר, שום יוצר (גם לא סירקין), אין את ה"חופש" להחליט שהוא מוותר במצב מסויים. "חופש" כזה של יוצר, ואתה לא ממש תבין ולי אין כוח לפתח, עלול להביא למצב שבו אף יוצר לא יקבל את המגיע לו. בעולם "הרגיל", לא זה הקולנועי, זה שאתה שקוע בו , קוראים לזה "כללי התחרות ההוגנת", לא נתון לויכוח ולא נתון לוויתור. ואם הסירקין הזה בתמורה לפריימרה מוכן לוותר אזי יש לחשוד בו כיוצר ויש להטיל עליו "משמעת סיעתית" שיגבה את הכסף ובמידה והוא לא זקוק לו, שיתרום אותו לעניים.
גלעד, יהיה מאוד קשה לענות לך ברצינות אם תפסול דעות של אחרים בכזה זלזול.
אם תקרא את הביקורת שלי על הסרט ביותר תשומת לב, תבחין שאהבתי אותו בזכות הרבה יותר מרק הצד הטכני. גם לי לא ברור מה אמורה להביע ההערה שלך על הטעם שלי. זה הטעם שלי ואני מביע אותו. בשביל זה קיבלתי את הכרטיס. אגב, אין לי ולו את הקשר הקלוש ביותר לדני סירקין. הגעתי לסרט כמבקר מטעם "עין הדג" להקרנה שנערכה שבוע לפני הבכורה שפוצצה (רק אל תגלה לעידן).
לפי ההגיון הביזארי שלי, אם מישהו פורץ לביתך, הוא פושע. אם תכה אותו מעבר לנדרש להגנה עצמית סבירה, גם אתה פושע. אם הוט "גונבים" זכויות יוצרים (אין לי מספיק נתונים כדי לקבוע אם כן או לא), הם פושעים. אם היוצרים מתפרצים בכח לסינמה סיטי, מתעמתים עם שוטרים ומאבטחים ואף גורמים נזק למקום (לפי עדות הבעלים), הם פושעים ואין שום צידוק להתנהגותם.
ליוצר, כמו לכל בן אדם במדינה דמוקרטית, יש את הזכות לבחור לא ליטול חלק במאבק, בדיוק כמו שלאיגוד יש את הזכות לנקוט בצעדים משמעתיים נגדו. אין לאיגוד זכות לעבור על החוק רק כי מישהו אחר עבר על חוק אחר לפניהם. אני חוזר ומדגיש: ההתנגדות שלי היא לצורת המאבק, לא למאבק עצמו.
האמת. לא יודע למה בחרתי להתעמת דווקא איתך ולמה דווקא על הסרט הזה. שתי סיבות שהן לא ממש ראויות ושיש בהן משום השחתת זמן. בכל אופן, משכבר התחלתי, אז אולי סתם קצת נתפלפל על דרך כתיבה, מן הטעם שיש לי אלרגיה קשה למי שאינו מעביר מבט נוסף על מה שהוא כותב.
"למראית עין, מדובר סתם בדרמה משפחתית על בחורה שחוזרת מחו"ל אל זכרונות הילדות. למעשה, זוהי דרמת מתח המתקדמת לעבר גילויים מפתיעים הקשורים לחיי המשפחה ולאמת מאחורי הזכרונות."
ואם המשפט הנ"ל היה כתוב באופן הזה: המדובר הוא בדרמת מתח משפחתית על בחורה שחוזרת מחו"ל אל זכרונות הילדות ומגלה גילויים מפתיעים הקשורים לחיי המשפחה ולאמת מאחורי הזכרונות..
ז"א אני מכוון לשאלה מהי ל"מראית העין" שבין, למשל, סתם דרמה משפחתית לודרמת מתח? הרי יכול להיות דרמת מתח משפחתית וגם דרמה קומית משפחתית וגם יכול להיות, סתם דרמת מתח משפחתית. זה שאתה בוחר לעצור אחרי משפחתי ולא להוסיף לזה איפיון נוסף שאתה יכול להוסיף, לא הופך את זה לאיפכא מסתברא או בלע"ז למפתיע.
וכל זה בא לומר לך רק שזה נחמד לקשקש מילים לצקת בהן תוכן ממשי זה קצת יותר קשה.
מבחינתי שלא תשודר בכלל יצירה ישראלית בטלויזיה,אין לי עניין בה,היא נלעגת ומעוררת רחמים. איני משחית את זמני וכספי על סרטים ישראלים.טוב תעשה הוט אם תאפשר צפייה בסדרות שיס משדרת כמו עקרות בית נואשות במקום להשקיע כסף בפיגולים כמו "למראית עין".
גלעד,
רציתי לכתוב שבאופן כללי, תלונות על ניסוח של ביקורות עדיף לכתוב לעורכים של "עין הדג", מאחר והם אלה שקובעים אם לשנות את המשפט מהטיוטה המוגשת להם, או להשאיר אותו כמו שהוא. לצערי, בדקתי אצלי במחשב והניסוח הוא כולו שלי, אז אין סיכוי להעביר אחריות.
ההבדל בין "דרמה משפחתית" לדרמת מתח הוא לא משהו מוגדר. הכוונה היא שבעקרון, דרמה משפחתית היא כזו שמתרחשת בתוך חיי המשפחה, מתמקדת בהם ונוגעת ישירות ליחסים בין בני המשפחה (לדוגמה: הוכחה, או האגם המוזהב). דרמת מתח, להגדרתי, היא דרמה המשלבת אלמנטים של מותחן והדמות הראשית נעה לעבר פתרון תעלומה בסוף הסרט. במקרה של "למראית עין", יש שילוב של שני התחומים, כך שמה שנראה בהתחלה כדרמה משפחתית, מתברר כדרמת מתח בהמשך.
תכל'ס, אני מסכים שהניסוח לא משהו ואני לא לגמרי מרוצה ממנו. עם זאת, יש לעין הדג דרישות גודל של 600-800 מילים לביקורת והפסקה ממנה הובא הציטוט הנ"ל, נועדה בסה"כ להוות מעבר בין תקציר העלילה בתחילת הביקורת לנימוקים להתרשמותי מהסרט. מכל הביקורת, דווקא הקטע הזה נועד להיות תמציתי ופחות מפורט. חברים עכשיו?
נראה לי שלהגיב אליך הופך אצלי בימים אלה לעניין של שעשוע, מן הסתם תפסתי כמה לילות שועממים.
אז שוב.
לומר משפט בנוסח (ואתה ממשיך להתעקש):"כך שמה שנראה בהתחלה כדרמה משפחתית, מתברר כדרמת מתח בהמשך." זה כמו לומר משהו בסגנון: "בתחילה חשבתי שהגיבורה רואה אבל בהמשך הסתבר לי שהיא חכמה…"
במקומותנו נהוג לומר שבמקרים כאלה הקשר בין הרישא של המשפט לסיפא שלו הוא בדיוק כמו הקשר שבין המחט לתחת.
וכדי שכל עניין ההתעקשטת על הבנת הנכתב לא יהא לו תלוי סתם כך לעצמו באוויר וללא כל משמעות, אנסה להשליך ממנו על הסרט שבנדון.
אז זה הולך כך:
ההיא חוזרת אל בית ההורים של חברתה שהתאבדה ובתוך כדי השבעה והשקיעה אל הזכרונות והרגעים של הביחד היא מגלה שלעבר הצבעוני והעליז של שתיהן, יש בעצם גוון אחר ופרספקטיבה שונה ——אבל——-
בעצם האבא שלה…….. (אני לא אמשיך את המשפט כדי לא לפגוע באותם מתי מעט שעשויים להיות מופתעים מ"התגלית" בסוף.)
אז כשזו הקונסטרוקציה של סרט (חוסר קשר מוחלט בין הרקע, ההסתבכות וההתרה) הוא לא יכול להיות טוב.לא רק במתמתיקה אחד ועוד אחד לא יכולים לתת שלוש, או ארבע, או חמש.
אבל במחשבה שניה, אתה הרי דוגל בחופש בכלל ומן הסתם גם בחופש היצירה, אז לשיטתך, ומן הסתם, היוצר יכול להחליט שאחד ועוד אחד שווה כמה שהוא רוצה שיהיה שווה מתוך העיקרון של חופש הבחירה, או סתם כי ככה או אולי שאין לו מושג. אולי.
ובכל אופן, ולמרות חופש הבחירה, ולמרות המשחק המצויין ולמרות ולמרות ולמרות, אם לא נשכבת מצחוק בסצינת הבריכה עם אסי דיין אז אתה כנראה בחור מאוד רציני, כמעט כמו יאיר נווה.
וברוח הסגנון שלך אני מסיים באבל כולה צללוייד, יש דברים יותר חשובים בחיים.
מבחינתי, היוצר יכול להחליט שיעופו לגיבורה דרקונים מהתחת שיתחילו לשיר מחרוזת שירי פסטיגל 92'. זה הסרט שלו ואני, כצופה, מבקר רק את התוצר הסופי ולא מתערב בשיקולים האמנותיים/מסחריים של היוצר. הקטע עם אסי דיין בבריכה גרם לי קודם כל לרחם על אסי דיין (איך הוא השמין), אבל כבר הייתי שקוע בתוך הסרט והצלחתי להתנתק ממה שהיה ידוע לי על השחקן מפרויקטים קודמים.
אגב, יאיר נווה זה העורך של האתר סינמשקוף (כן, אני עייף)?
נתתי לך קצת קרדיט, כנראה שלא ראוי.
אתה מזכיר לי אפיזודה מסיינפלד על הילד המחוצקן ששמשמש מבקר לסרטי די וי די.
בכל מקרה, מסיים תדיאלוג (דיאלוג=בהגדרה של שיקה אופיר – תחפש במקורות) ובמילות הגריפים (זה לא הגדרה של חיות)"לוז מי אופ"..
ביי..
זה הרגיש יותר כמו טריאלוג: בן אדם אחד כאילו מדבר לעצמו והשני מדבר אל הראשון, בעודו שומע רק את עצמו. אני אתן לך להחליט מי זה מי. תהנה מהחיים.
הממ… עכשיו שאני קורא את התגובה האחרונה שלי, זה נראה כמו עוד ניסוח שאני אצטער עליו. בכל אופן, גלעד (זהירות, קלישאה!), נאלץ להסכים שלא להסכים ואני אשמח לקרוא ביקורות שלך. ביי.