12 ינואר 2008 | 09:09 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

אנג לא סקסי

לא יעזור, אני פשוט פחות מחבב את סרטיו דוברי הסינית של אנג לי. ועם כל חיבתי ל"נמר דרקון", גם הוא מדורג במקום נמוך יותר בהשוואה לסרטיו המרגשים יותר. "תשוקה, זהירות", לפיכך, הוא אכזבה מבחינתי. הוא מתחיל נהדר, עם גיבורה מסקרנת, ועם עלילה שגזורה הישר מ"חסמב"ה" (או "זעם ותהילה") אבל מתפזר לכל הכיוונים. גם הטוויסט הפסאודו-פורנוגרפי מגיע בשלב כה מאחור בסרט כשכבר לא אכפת לנו מאיש, וגם התשוקה בין הדמויות כבר לא לחלוטין ברורה (היא היתה מובנת יותר בחצי הראשון של הסרט).
הנה הביקורת שלי על הסרט:

לא בא לי
אנג לי שוב חוזר אל דמויותיו הנואשות, המיוסרות והאובדניות שהעסיקו אותו בסרטים נפלאים כמו "סופת קרח" ו"הר ברוקבק", אלא שהפעם – עם כל הלהט האירוטי – הסרט נותר קר

תשכחו מפדרו אלמודובר. במאי המלודרמות הכי פעיל והכי יציב כרגע בעולם הוא אנג לי. הצליח לבלבל אותי, לי. בגלל שהוא זפזפ בכשרון בין סוגים שונים של ז'אנרים בשנים האחרונות נוצרה תחושה מזויפת של גיוון בעבודתו. אבל לא: האיש עוסק אך ורק בז'אנר אחד – המלודרמה. כל מה שמסביב הוא רק עיצוב של מקום ותקופה, אבל המנגינה נשארת זהה. התובנה הזאת גורמת לי לעיין מחדש בסרטיו המוקדמים ולדפוק את הראש בקיר: איך לא הבחנתי בכך. גם כשהוא ביים קומדיה רומנטית כמו "על תבונה ורגישות" הצד הרומנטי והקומי פחות עניין אותו, הוא עסק במצוקות. אולי לכן כה חיבבתי את הסרט, זו היתה קומדיה רומנטית מאוד שנונה, אבל עם טוויסט מלנכולי. כשהוא לקח על עצמו לביים סרט קומיקס רב תקציב – "הענק" – הוא למעשה עשה מלודרמה עם אפקטים. לכן הסרט איכזב כה רבים: כוחות על לא עניינו אותו, רק דמותו המיוסרת של הגיבור שהחברה מקיאה אותו מקרבה.
זו, חלילה, לא בעיה. להפך. אנג לי הוא אחד היוצרים המרתקים בעיניי, דווקא בגלל שהוא הצליח לייצר רגעים של תבונה ורגישות במנעד כה מגוון של סגנונות: מערבונים ("לרכוב עם השטן", "הר ברוקבק"), אמריקנה פרברית ("סופת קרח"), אמנויות לחימה ("נמר דרקון"). אבל רק עכשיו, עם "תשוקה, זהירות", סודו נחשף. הסרט הזה, למרבה הצער, פשוט לא מתוחכם מספיק כדי ליצור מהלך קולנועי מורכב בו המלודרמה מסתתרת מאחורי עולם סגנוני חלופי. הפעם זו מלודרמה פר-אקסלנס, מהפריים הראשון עד האחרון. כן, היא מערבבת עלילת ריגול ותת-עלילה אירוטית כדי לתעתע בנו, אבל כוונותיה ברורים מהתחלה: זהו נראטיב נשי, על גיבורה שגורלה חתום, שמנסה להשתלב בחברה שמחוץ להישג ידה המעמדי, עסוקה בהעמדת פנים, ותהליך הענישה שלה על ניסיונותיה להתחזות למה שהיא לא. ומשום מה, בפעם הראשונה בקריירה שלי לי, הסיפור לא סחף אותי. לי מצליח תמיד, בזכות יכולת התבוננות מופלאה במין האנושי, לסחוב את צופיו פנימה, בעדינות ובלי התלהמות, אל העולם מלא היצרים האסורים, רב הטאבואים, של גיבוריו. אבל "תשוקה, זהירות" נותר ברובו קר.

הסרט דובר הסינית, על כל השעתיים וחצי הלא מאוד מוצדקות שלו, עוסק בנערה המצטרפת לקבוצת תיאטרון בסין תחת שלטון יפן בשנות ה-40. אין לה רקע במשחק אבל היא מתגלה כשחקנית טבעית ומשכנעת, שסוחפת אחריה את הקהל. ואז קבוצת התיאטרון מחליטה להפוך לתא מחתרת שיילחם בכיבוש היפני. האנלוגיה ברורה ומבריקה: מרגלים ושחקנים חד הם. חלקו הראשון של הסרט, בו מציע לי מעין גרסה סיני ל"זעם ותהילה" – על חבורת נערים שמנסה לשחק בחסמב"ה במגרש של הגדולים מתוך מחשבה שזה מעין חוג בית מתנ"סי – מכיל את הרגעים הסוחפים, המותחים והאירוניים ביותר של הסרט. גיבורתנו, מומחית בהעמדת פנים רגשית, נשלחת להתחקות אחר סיני המשתף פעולה עם מנגנון הביון היפני. היא משתלבת בין חברותיה של אשתו במשחקי מה-ג'ונג נצחיים (זכרונות קשים מ"חוג שמחת המזל" הכבידו על עפעפיי). שנים מאוחר יותר היא נתקלת באותו איש ביון שוב, מאמצת פעם נוספת את זהותה הסודית, והפעם פוצחת איתו ברומן סוער והלוהט. על 20 הדקות האלה בוודאי שמעתם: מדובר ברצף סצינות סקס, המאכלסות את הרבע האחרון של הסרט, שהפכו את סרטו של לי לנודע לשמצה.
לי, יחד עם התסריטאי, המפיק והשותף הוותיק שלו ג'יימס שיימוס, יצרו אנציקלופדיה של רפרורים קולנועים: מ"קזבלנקה", דרך "הטנגו האחרון בפריז", "שוער הלילה" ו"אימפריית החושים". אהבה ואובדן בימי מלחמה, טשטוש מוסרי ומערכת יחסים כמעט כפויה בין שובה ונחקרת, סוהר ואסיר, חוקר ונחקרת. הבעיה היא שאותה שחקנית/מרגלת/מאהבת לא הצליחה לשכנע אותי – בשלב המאוחר של הסרט – מה המניעים שלה להיסחפות אחר אותו חוקר קשוח. מחויבות למשימה שגרמה לה להפקיר את גופה למען מדינתה, או תשוקה בלתי ניתנת לשליטה שהופכת אותה למאהבת מרצון, ובעצם מאותו רגע גם משתפת פעולה עם האויב. כוונתו של לי ברורה: זה מתחיל אחד וממשיך השני. אבל התובנות האלה נותרות עמומות, לא רגשיות. להבדיל מתחושות האובדן והנואשות שהוא הצליח לייצר ב"הר ברוקבק" ו"סופת קרח", כאן הנואשות של הגיבורה נותרת קרה, מרוחקת, מדווחת. כמעט בלתי מורגשת.
לכן "זהירות, תשוקה" נכשל בדיוק במקום בו "הפצוע האנגלי" הצליח: הדיון במושגים "נאמנות" ו"בגידה" גם במישור הבין-אישי וגם במישור הלאומי. גם מערכות היחסים האסורות, בכל מובן מוסרי של המילה, בין מישהו אחד ובין מישהו אחר שאינו מי שהוא אומר נחקרו היטב ב"הפצוע האנגלי". שם ההיסחפות של שתי הדמויות לתוך מערבולת ההתאהבות הבלתי רציונלית, שלא לוקחת בחשבון מוסר, אידיאולוגיה או השלכות (וזו מערכת יחסים שבקולנוע תמיד יהיה לה סוף טראגי מר) עבדה היטב. כאן היא נותרת תיאורטית.

(נ.ב: חשבתי רבות על "הפצוע האנגלי", סרט שמאוד אהבתי, גם בעת הצפייה ב"כפרה". עוד על כך בשבוע הבא).

Categories: ארכיון, ביקורת

6 Responses to “אנג לא סקסי”

  1. איתן 12 ינואר 2008 at 10:09 Permalink

    מסכים עם רוב מה שכתבת. כמה הערות קטנות:

    "חוג שמחת המזל" אולי קצת עצבן, אבל לא היה עד כדי כך רע (ואיפה לעזאזל ווין וואנג ? מאוד אהבתי את "עישון")

    אני לא יכול להתווכח עם רגש, אבל לדעתי הסיבה לכך שמצאת את הסרט קר היא תסריטאית : בחלק השני של הסרט, התשוקה נמשכת יותר מדי זמן. רבאק, תביאי אותו כבר למקום שבו חבריה אמורים להתנקש בו. את זה שהתאהבת בו הבנו כבר. אבל לא, אנג לי ממשיך להראות עוד סצינה. ועוד סצינה.

    מה גם שלי הפריעה העובדה שהקצין הסדיסט לא נראה בסרט בסדיסטיותו. כלומר, הוא מוציא את זה בסצינות הסקס, אבל 2-3 סצינות בסגנון "המבוך של פאן" (שם הקצין יורה בלי לחשוב, וגם כשהוא טועה, הוא לא חושב על זה פעמיים) היו תורמות הרבה יותר לרגש.

    חבל שלא מצאת כמה שורות לכתוב על שני השחקנים הראשיים : טאנג ווי מופלאה בעיניי. הסצינה בה היא מתוודה בפני חבריה לתא הריגול על אהבתה ההרסנית לקצין היא זו ששכנעה אותי מעל לכל שהקונפליקט הפנימי שלה אמיתי, וחותך בבשרה. וכמובן שטוני ליונג סמכותי ומרשים כתמיד.

    אני לא יודע איפה אנתוני מינגלה עכשיו, אבל פעם תצטרך להסביר מה פשר ההתלהבות שלך מבמאי שנראה לי די פושר.

  2. h.w. 12 ינואר 2008 at 11:37 Permalink

    אין ביקורת על "גרייס איננה"?

  3. עופר ליברגל 12 ינואר 2008 at 13:05 Permalink

    רק אני מצאתי את סצנות הסקס יותר כואבות מאירוטיות? בעיקר הסצנותהראשונות, המוצלות יותר, מראות את הכאב של האישה ואת המחיר שהיא נאלצת לשלם. כמובן שזה משתנה בהמשך מסיבות הקשורות לעלילה. אבל הבעיה של הסרט היא אורכו- כמעט כל חלק ניתן היה לקצץ. לצד רגעים נפלאים יש רגעים מאוד באנלים. והסרט מסתיים כמה דקות אחרי השיא ללא הצדקה בעיניי.

  4. סטיבי 12 ינואר 2008 at 14:25 Permalink

    hw – קצת סבלנות, הוא יצא לפני יומיים.

    כולם – בשעה טובה (ויש שיגידו, איחור אופייני), ובלי סיבה נראית לעין, פתחתי בלוג.

  5. אורון 12 ינואר 2008 at 23:47 Permalink

    סטיבי, תחדשי והכל, אבל מה זה אומר על הבלוג שלך כאן? 🙂 סתם, פשוט באמת תתחדשי והכל.

    h.w – ביקשת, קבל ביקורת על "גרייס איננה": סרט אמריקאי ומשתפך מדי, שנוסע הרבה מאוד זמן הישר אל שום מקום. מקווה שעזרתי 🙂

  6. ניר4819 22 ינואר 2008 at 11:14 Permalink

    אני אהבתי את הסרט, אפילו מאד. למרות זאת, אני מסכים שהוא קר ומאופק ומנוכר מאד – או במילים אחרות, מתקשה לסחוף ולרגש לחלוטין. אולם, אני לא חושב שזה חסרון, אלא דווקקא היתרון הגדול של הסרט. בגלל שהוא פחות מרגש ויותר מאופק ומנוכר, הוא מאפשר יותר לחשוב, לנתח ולשקול אותו ואת המסרים שלו, בלי הספחות רגשית.

    אני כן חושב שהוא ארוך מאד, בלי שום הצדקה. בכיף אפשר היה לקצץ אותו לשעה.

    ובעיקר – הייתה תחושה שכבר ראיתי את הסרט הזה פעם. קראו לו הנודעת, היצ'קוק ביים אותו והוא עשה את זה בהצלחה יותר גדולה מלי. אולי אם לי היה רואה כמה פעמים את סרטו של היצ'קוק, הוא היה לומד "איך לעשות זאת נכון".

    יחד עם זאת, השחקנים הראשיים מופלאים, ובפרט טוני ליונג שפשוט עושה עבודה נהדרת ומצמררת בתור מר יי.

    ואשר לסצינות הסקס – הייתה בהן תחושה יותר נואשת וכואבת מאשר סקסית או מהנה. הסצינות הללו נראו כמו התעללות לשמה, לפחות לרגעים – ובעיקר בסצינה הראשונה והקשה שבהן.


Leave a Reply