כי כולם הולכים
לכבוד היציאה המסחרית של "הערת שוליים" בניו יורק רואיין יוסף סידר ל"ניו יורק טיימס", בכתבה מצוינת שמעובה על ידי ציטוטים טלפוניים משלמה בראבא ופרופ' מש הלברטל, שהיה אחד האנשים שעזרו לסידר ולליאור אשכנזי בתחקיר. לסידר יש כמה תובנות מרתקות למדי בראיון הזה, בעיקר לגבי חשיבות הפרסים לחייו, ובכלל. הוא אומר "אני משוכנע במאה אחוז שללא האוסקרים הקולנוע האמריקאי לא היה מגיע לשיאים שלו". והוא מודה, בפתיחות מרשימה, שפרסים מדרבנים אותו וחשובים לו, ושהוא מנסה להבין למה.
אני מכיר את זה היטב. ב-2004 סידר ואני נכנסנו לוויכוח סביב השאלה האם ל"מדורת השבט" יש סיכוי באוסקרים. זה היה לפני זכייתו של הסרט בפרס אופיר. אני טענתי שאם ישראל רוצה להגיע לאוסקרים באותה שנה אז "סוף העולם שמאלה", "הכלה הסורית" ו"ללכת על המים" (בהנחה שהם היו עומדים בתקנוני האוסקר בענייני השימוש שלהם באנגלית) הם הסרטים שצריכים לייצג אותנו. ל"מדורת השבט", טענתי, אין סיכוי. סידר ניסה להוכיח לי – באופן משכנע מאוד, אגב – שאני טועה. זה ש"מדורת השבט" לא היה מועמד אנחנו יודעים, אבל אנחנו לא יכולים לדעת האם "סוף העולם שמאלה" או "הכלה הסורית" כן היו מועמדים. אגב, אני אהבתי מאוד את "מדורת השבט" (אותו ראיתי לראשונה בפסטיבל ברלין, בביקור הראשון של סידר שם, שלוש שנים לפני זכייתו בפרס הבימוי), רק חשבתי שהוא קאמרי מדי לאוסקרים. אבל זו השנה שגיליתי שלא משנה כמה צופים מגיעים לסרטיכם, וכמה ביקורות טובות קיבלתם, ובכמה ]סטיבלים הייתם, פרסים זה דבר שחשוב לקולנוענים. סידר אינו היחיד בזה, אבל הוא כרגע הראשון שמודה בכך. אני מאמין שבקרוב נשמע עוד קולנוענים שיגידו און-דה-רקורד, "לעזאזל, חשוב לי לזכות. זה חשוב. כלומר, זה לא באמת חשוב. אבל זה חשוב לי". (ובעיקר נדמה לי שיותר משהם רוצים לזכות, זה מבאס להפסיד. ונדמה לי שבכך אין הבדל בין במאי קולנוע או עיתונאי או בלוגר או קצב בסופרמרקט שרוצה שיכריזו שהוא העובד המצטיין של החודש).
ואגב, נדמה לי שעם "הערת שוליים" סידר הוכיח גם לי שקאמרי הולך באוסקרים. והכי מפתיע: הסרט שזכה, "פרידה", הוא סרט שהנפח הקולנועי שלו והצניעות שלו אינם שונים באופן משמעותי מזה של "מדורת השבט", כך שגם תיאוריית ה"אוסקרים מחפשים קולנוע גרנדיוזי" קרסה השנה. במילים אחרות, אני בזאת רשמית כבר לא יודע להגיד יותר איזה סרט ישראלי "נכון" ללכת לאוסקרים. לפחות לא באותה בטחה שהיתה לי בעבר. זה בסופו של דבר רק עניין של ההשפעה הרגשית על הקהל.
האין זה אירוני (או שמא "אירני") שמי שמודה שפרסים חשובים לא יפסיד לבסוף את האוסקר לפרסים?
ולפני כמה ימים יצא "הערת שוליים" בדי.וי.די בארץ. אני מהמר שזו תהיה מתנת השנה בפסח הקרוב בין פרופסורים ירושלמיים, שישימו את הסרט בדי.וי.די בחברותא ויצטטו משם רפליקות כשם שמילואמניקים מצטטים את "מבצע סבתא" או "גבעת חלפון" ("זה כלי ריק!").
=================
אני חייב להודות שאני ממש לא מכיר את הסופר וו. ג זבאלד, אבל מחר (שני) ב-18:00 יתקיים עליו כנס בסינמטק חולון, בו יתארח הבמאי גרנט ג'י, מי שביים את הסרט התיעודי על רדיוהד וכעת ביים סרט תיעודי על זבאלד.
===================
זוכרים שהתלהבתי לפני כמה חודשים ממיצג הווידיאו "השעון" שהיה מונטאז' קולנועי עצום מימדים? אז הנה עוד מיצב אמנותי/קולנועי, צנוע יותר, אבל עם רעיון דומה, ובעיקר – בר הטמעה בבלוג:
מעניין האם בסרטים ישראלים תנועת ההליכה היא גם משמאל לימין, או שאצלנו היא מימין לשמאל, בדומה לכתיבה מימין לשמאל?
קילרוי – נקודה מעניינת, שווה בדיקה.
רווה – האם המועמדות של הערת שוליים ומה שכתבת מסיים את הדיון בנושא דרך בחירת הנציג הישראלי לאוסקר ומעתה גם לדעתך מי שיזכה באופיר יהיה הנציג שלנו?
===================
רוה לאלי: פחחח… נראה לך?
לגמרי. אתה עצמך כתבת שאתה כבר לא יודע מה הסרט ה"נכון" לאוסקר?
אם מישהו ילקט יום אחד את כל ההתייחסויות של סידר לפרסים ולתחרויות, אני חושב שהוא יגלה קולנוען באמת גדול, מוכשר ומוצלח, אבל בן אדם שמונע מאגו גדול לא פחות.
מי שקרא את הטור שכתבה בזמנו אשתו אחרי פסטיבל קאן זוכר היטב את התיאורים איך סידר, שהוא אב לילדים, מוטרד אך ורק בהאם הסרט יתקבל לברלין, ומה יהיה. אין לי רצון לשפוט, כי אני לא מכיר את האיש, אבל אני חושב שכשיש לך משפחה, וכשהגעתם להישגים באמת מרשימים (ראבאק, פרס התסריט בקאן זה לא דבר רע) עם לא מעט סרטים שהפכו למשמעותיים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, אתה צריך להירגע ולהנות מזה.
קצת קשה לי להינות מסרט שלו כשאני כל הזמן נזכר שהאיש פשוט מגלומן, שרודף אחר ביקורות טובות (כל סיפור אורי קליין), ולא מרוצה כפי שכתב יאיר מכמות צופים גדולה, פידבק נהדר ממבקרים וצופים, ובאופן כללי מסרט שכולם מסיכימים שהוא טוב ומשמעותי.
לא ברור לי.
רוב האמנים הגדולים הם אנשים רדופים, זה אחד הדברים שמניעים אותם. תנסה להסתכל על היופי שלמרות השריטות הם גם מצליחים לגעת בך ולהגיד לך משהו על חייך.
מה הקשר בין העובדה שיש לו משפחה לבין הרצון שלו לזכות בהוקרה? גם בריאות זה דבר חשוב, אולי פשוט נסתפק בזה? אני מצטער אבל הטיעון "יש לו ילדים" לא מקובל עליי במקרה הזה. ואני לא מבין איך הרצון של יוצר להצליח משפיע עליך (ועוד באופן שלילי) בזמן הצפייה בסרט. דייויד או ראסל למשל, הוא מישהו שממש לא הייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל אני אוהב את סרטיו. בואו נשמור על האמנים שלנו כפייתים/מגלומנים/משוגעים ולעולם לא נחים על זרי הדפנה או מרוצים מן ההישגים שלהם. יש לי הרגשה שכך נקבל יצירות יותר מעניינות.
הוא אדם עדין שמודה בזה שהוא זקוק להכרה. לדעתי צריך הרבה אומץ בשביל זה.
רוה לקוראיו: אבוי, היתה כאן מתקפת טרולים מצערת הבוקר. כוחותינו השתלטו עליה. חזרה לשגרה.
רווה – אתה לא חושב שהשאלה של אלי מצריכה תגובה יותר עניינית מ"פחחח". כי אתה אכן חוזר בך בפוסט למעלה מהטיעון המרכזי שעליו ביססת את הקריאה כל השנים להפריד בין הקטגוריות. אם אתה כבר לא יודע לאיזה מהסרטים הישראלים יש יותר סיכוי באוסקר, אז מדוע שלחברי ועדה או חברי אקדמיה יהיה יותר ידע על זה? אם השיטה של פיצול הקולות היתה קיימת אז אפשר להניח שעז'מי לא היה מועמד לאוסקר ולעולם לא היינו יודעים זאת.
אם "זה בסופו של דבר רק עניין של ההשפעה הרגשית על הקהל" האם זה לא בדיוק הקריטריון של פרס אופיר? אי אפשר להתעלם מזה שפרס אופיר עשה עבודה לא רעה בחמש השנים האחרונות.
==================
רוה לרז: זה שחברי האקדמי האמריקאית מגוונים עם סרטים שלא היו צפויים שיזכו בעבר לא אומר שלא תהיה לי דעה לקראת ספטמבר מה הסרט שנראה לי שנכון שיהיה נציג ישראל באוסקר. אני גם אנסה לנמק את זה באופן משכנע. האם אצדק? אין לדעת. הרי אמר כבר וויליאם גולדמן: "אף אחד לא יודע שום דבר", ואני מקדים כעת ואומר ש"פרידה" ו"הערת שוליים" פתחו אפיקים באוסקר שהיו פחות נפוצים בעבר (זה תחום דינמי למדי. למשל, בעבר דווקא סרטים ללא הפצה היו זוכים בקטגוריה הזאת, כמעין פילנתרופיה, כיום דווקא סרטים עם הפצה כן זוכים. צריך כל הזמן לעקוב מה קורה שם). זה נכון שמתוך ארבעת הסרטים שהגיעו למועמדות לאוסקר, שלושה נבחרו על ידי האקדמיה, ואכן לכאורה המוסד מתפקד היטב (אני חושב, אגב, שב-2010 ל"הדקדוק הפנימי" ול"פעם הייתי" היו סיכויים יותר טובים להגיע לאוסקר מאשר ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", אבל אין לי שום דרך להוכיח את זה עד שלא אבנה מכונת זמן). אבל גם אם זה נכון: האם מטרת האקדמיה היא לבחור את נציג ישראל לאוסקר? כל המנגנון העצום הזה בשביל משימה שיכולה להעשות על ידי עשירית המשאבים? האקדמיה אמורה להיות גוף שמצדיע למיטב התוצרת הישראלית, לבחור סרט אחד ולהגיד: "זה הקולנוע הישראלי לדעתנו". אם כל הפוקוס כרגע הוא על בחירת המועמד לאוסקרים, אין ספק שהאקדמיה השתכללה, אבל בה בעת הפסיקה להיות אקדמיה. לכן עתה יותר מקודם חיוני להפריד בין קטגוריית הסרט הטוב ביותר ובין קטגוריית "נציג ישראל לאוסקר".
רז – זה לא העניין.
הבעיה היא שהרבה חברי אקדמיה מצביעים לסרט שהם חושבים שיש לו סיכוי להיות מועמד לאוסקר, ולאו דווקא לסרט הטוב ביותר לטעמם. אלו שני שיקולים שונים, אלו שתי שאלות שונות, והן לא תמיד מצביעות על אותו סרט.
ממש לא נכון. רוב חברי האקדמיה מצביעים לסרט שהם הכי אוהבים, והשאר על פי אינטרסים של קירבה לסרט או ליוצר או לחילופין חשבונות אישיים. אני לא מכיר אף אחד שמצביע לפי התאמה לאוסקר האמריקאי.
==============
רוה לאלי: אתה טועה, למרבה הצער. עיין בדיווחיי באיזור ספטמבר.
"הבעיה היא שהרבה חברי אקדמיה מצביעים לסרט שהם חושבים שיש לו סיכוי להיות מועמד לאוסקר".
בעיני הקורא הפשוט שאינו רוה ואינו מעורה באנשי האקדמיה, זאת לא יותר מטענה טעונת הוכחה. אז בפראפרזה על שאלתו של רוה מהפוסט הקודם, האם היה סרט שנבחר ע"י האקדמיה כטוב ביותר (ואח"כ גם נשלח לאוסקר) שלא היה הטוב ביותר באותה שנה (או אחד הטובים) או לפחות זכה לקונצנזוס מסוים בלי שום קשר לסיכויו באוסקר? מסופקני.
================
רוה למוק: שאלה של טעם. אני חשבתי ש"סיפור גדול" טוב יותר מ"עג'מי". וש"הדקדוק הפנימי" ו"פעם הייתי" טובים יותר מ"משאבי אנוש". בטח אחרים חשבו אחרת על סרטים אחרים. אבל הרוב קובע, וכנראה שאתה ברוב.
השנה הייתה היעדרות מבזה של סרטים רבים מהאוסקר. אין חדש תחת האקדמיה.
רווה – לדעתי כן אבל לא ערכתי משאל, תצרף לינק לנתונים שבידך.
ומעבר לזה אתה סותר את עצמך שוב ושוב. פרסי אופיר מחולקים לסרט "הטוב ביותר". הבונוס הוא להיות נציגנו לאוסקר. אם ווליאם גולדמן לא יודע, וגם אתה לא, מי הוועדה הזאת שכן תדע מה הסרט שיעבוד על חברי האקמיה האמריקאית? ומי יחליט מי הם חברי הוועדה הזאת? ואיזה מידע סודי יש ברשותם המסמיך אותם לדעת משהו? הבונוס היחידי בקיומה של וועדה כזאת הוא מתן מקום לעיוותים ושחיתויות הקשורים בקידום מכירות והפצה ועוד קצת חשבונות אישיים.
================
רוה לאלי: לא ועדה. אותם 900 חברי אקדמיה יבחרו גם וגם. ואם בכל שנה ושנה יזכה אותו סרט כאן וכאן, הטענה שלך תוכיח את עצמה. ואגב: אתה מודאג מ"עיוותים ושחיתויות" של ועדה מצומצמת? אני רואה עיוותים, שחיתויות וחיסול חשבונות אישיים בקרב הוועדה בת 900 האיש שאירגנתם לעצמכם, אבל עם השכנוע העצמי האדיר שאם 900 איש מחליטים כך זו בוודאי האמת.
הערה שולית על "הערה" והערה גדולה על הקולנוע הישראלי.
רציתי רק להגיד לעניין הערת שוליים משהו:
שאם מנתחים את הרצונות של הבן והאבא, רואים שבעצם הם רוצים את אותו דבר שסידר מודה שגם הוא רוצה – הכרה.
האבא רוצה את הכרת הממסד.
הבן רוצה את הכרת האבא.
זו טרגדיה ולכן אף אחד משניהם לא מקבל את מה שהוא רוצה. אבל סידר כן…
סתם הערה קטנה.
אני דווקא חושב שזה יפה שהוא מספיק אמיץ כדי להתוודות על משהו שכולנו רוצים באמת. ואני חושב שזה יותר יפה שהוא מצליח להכניס את עצמו לתוך הסרטים שלו. אפילו מאד יפה.
אני דווקא הייתי מעלה שאלות אחרות בעניין הערת שוליים, ואם מישהו רוצה להתייחס , אשמח.
אותי מטריד שבקהילת הקולנוע הישראלי יש מקום למעט מאד סרטים. אני מדבר מבחינת ההתייחסות וההכרה.
ללא ספק שהערה היה הטוב ביותר השנה.
אבל יש משהו קצת מפחיד בצורה שהוא השתלט על הקולנוע הישראלי מכל בחינה אפשרית. גם על השיח באתר הזה.
בעולם של הקולנוע הישראלי השנה, יש רק הערת שוליים. זה כמו הבחירות של אסעד לנשיאות. הוא זוכה ב99 אחוז מהקולות. תמיד. {נראה שבקמפיין הבא שלו זה ירד קצת..}
ועם כמה שהוא טוב {הערת שוליים}, אולי הגיע הזמן להניח לו לשבת בפנתיאון , ולפנות מקום ליצירות אחרות.
אחרת אנחנו תמיד נהיה תעשיה של סרט אחד או שניים בשנה. וזה דבר מאד בעייתי.
אם אנחנו רוצים שצופים ילכו לראות 10-12 סרטים ישראליים בשנה, כדאי שנפנה מקום בשיח של הקולנוע לאפשרות הזאת.
כי אחרת גם בשנה הבאה יהיו רק אבי נשר ושמי זרחין {שכנראה באמת יהיו סרטים נפלאים, לפי השמועות}.
להתאוורר , חברים. יש עולם שלם של קולנוע.
והנראה לעניות דעתי, אמרתי.
תציץ במה שכתבתי בתגובה (האחרונה בינתיים) לביקורת של יאיר על הסרט כאן: http://blog.orange.co.il/cinemascope/?p=7133
הי יואב,
קראתי את התגובה היפה מאד שלך.
אתה אומר שסידר נפגע מאורי קליין מהמקום של יוצר דתי מול אליטה שמאלנית חילונית.
אני לא בטוח בזה. כי סידר הוא הכי קרוב לאליטה דתית שיש {גם ללא הרקע הקולנועי שלו, אפילו מהבית}.
וצודק אורי קליין כשאומר שהוא לא מבין למה הבמאי הכי מעוטר בקולנוע הישראלי מגיע אליו ככה.
ויכול להיות שאכן למרות הכל אנחנו עדיין פועלים הפגיע שלנו. ויוצרים וכותבים ומביימים ממנו.
ויכול להיות שעדיין סידר מרגיש שהוא עושה דברים נחותים ממה שאביו עושה.
לדעתי, וזו רק פרשנות שלי. יש לזה הד חזק בסרט.
אני מציע רק רק פרשנות שלי:
שני דברים סידר מסרב לענות עליהם בהקשר לסרט – עלילת האישה המבוגרת עם האבא. ועלילת הילד, יוש, שנעלם לטבע. שני העלילות האלה הם עלילות משנה שלא צריך אותם והם נשארות במכוון בסרט. סידר , מבדיקה, לא עונה על שאלות בכל מה שקשור לעלילות האלה.
אני מציע פרשנות לאחת מהם, לעלילה של הילד.
אנחנו נוטים לחשוב שסידר הבן מזוהה כפרופסור הבן, אבל לדעתי סידר עשה כאן מהלך מאד מתוחכם.
הוא גם האבא וגם הבן. כלומר גם הבן וגם הנכד.
גם יוש, וגם אבא של יוש {ליאור אשכנזי, שכחתי את השם}
ובאחת הסצינות הכי קשות אנחנו רואים איך האבא מתפרץ על הבן שלו על זה שהוא לא עושה כלום עם החיים שלו, ואני מוכן להישבע שזה נראה לי לרגע כמו משהו שסידר הרגיש בחיים שלו: זה אמיתי להחריד.
לרגע התפקידים חוזרים על עצמם, בדור אחר.
אם אתה שואל אותי אם זה אמיתי או לא, אין לי מושג. אבל אני יודע שהוא לא עונה על זה כי הוא לא רוצה, והוא השאיר את זה בכוונה בסרט {אפשר היה לחתוך אותם ושום דבר לא היה נפגע}.
וכנראה שהוא אכן היה באיזה מקום בנחיתות על מה שהוא עושה : טיולים בטבע וסנפלינג….
יואב ודיסקו – אחלה דיון. חבל שאין בבלוג עוד מהחומר הזה.
מעניין לקרוא את מה שפרסם הרב בני לאו בדף הפייסבוק שלו. נראה שיתכן מאד, ואף סביר, שדמות הבן מבוססת עליו. בספריו הוא משתמש אמנם בעובדות, אך לעיתים קושר להן דברים שאינם קשורים (למרד בר כוכבא הוא קרא "אינתיפאדה" כדי להבאיש אותו מחד ואולי גם לרמוז על לגיטימיות האלימות הערבית. הוא מתייחס לרבי עקיבא כאילו הוא זהה כמעט לבר כוכבא ומסכים עם פגמיו הניכרים של האחרון, מה שכמובן אינו עולה על הדעת, ועוד).
דבריו מהווים כתב הגנה מעניין על הבן:
"גדול כח האב מכח הבן".
בסרט "הערת שוליים" מוצג האב – החוקר התלמודי הקפדן, כמי שחופר במעמקי האדמה, מעלה חרסים, ממיין אותם לסוגיהם ומקטלג אותם. הבן, המפזז בין הרצאה להרצאה, דומה למי שלוקח את החרסים ומדביק אותם לכדים הנמכרים בשוק.
הערב בבית הכנסת רמב"ן בירושלים עמד מורי הראשון בחוג לתלמוד, פרופ' דוד רוזנטל, והציג את דמות האב במלוא גובהו ותפארתו. לכבוד צאת הספר "חכמים ד" הביא פרופ' רוזנטל את הדיון על משנת ארץ ישראל ומשנת בבל על פי סימני כתבי היד ועל פי מימצאים תלמודיים. חלק גדול מן הדוגמאות מוזכרות בספרי "חכמים" (פעמים רבות משמו של פרופ' רוזנטל). אלא שבספרים שלי הלכתי בעקבות הבן וביקשתי להשתמש בכל ההישגים של המחקר התלמודי ולייצר מהם את הכדים – דמותם של חכמי המשנה והתלמוד.
המהלך הזה אינו מוצק ומוחלט כמו מלאכת החוקר התלמודי. היצירה הזו נמצאת במחזות שיש בהם מן ההשערה. בודאי שאפשר לחלוק על המסקנות ולשרטט דמויות באופן שונה. המבחן הגדול של יוצר הכדים הוא ההבדל בין האפשרי לבין הבדוי. אם יוכיח חוקר שהיצירה הזו היא בדויה – העבודה נכשלה. אם יאמר החוקר שהתוצר אפשרי – העבודה הצליחה.
זכיתי שפרופ' רוזנטל יברך על "חכמים". על כך אני אומר "גדול כח האב מכח הבן" – תרתי משמע:
משמעות אחת – גדולה תורתו של החוקר היורד למעמקי האדמה ומגלה את אבני היסוד של אוצרות הרוח שלנו, יותר מתורתם של דרשנים המהפכים באבנים אלו כבשלהם.
משמעות שניה – כוחו של האב גדל בזכות הכדים שיוצרים הבנים. ללא תורתם של בנים הייתה תורתו של האב ספונה ומוטלת בקרן זוית. הדבקת החרסים לכדים ושיווקם בהמון עם מעלה את כוחו של האב וכך מתרווחת השמועה ומוארת התורה.