"חתולים על סירת פדלים", ביקורת
בהמשך הפוסט תמצאו את הביקורת ה"רשמית" שלי על "חתולים על סירת פדלים", אבל לפני כן אני רוצה להרחיב נקודה שנכתבת בתמצית בביקורת עצמה. אני מחובבי הסרט הזה מאז שראיתי אותו לראשונה לקראת פסטיבל קולנוע דרום, כש"חתולים" ועוד שלושה סרטים ("2 בלילה", "ג'ו ובל" ו"פלנטה אחרת") נבחרו להשיק מסגרת של הקרנות חצות לסרטים עצמאיים. אני הייתי אז חלק מהצוות שבחר את הסרטים, וחשבתי ש"חתולים" מבדר להפליא, פרץ של אנרגיה ורוח שטות (והמון סינפיליה) שהקולנוע הישראלי כה זקוק לו. בפסקאות הבאות, לפיכך, אני לא רוצה לכתוב על הסרט, אלא על הפצתו. אני חושב שההפצה הרסה את "חתולים על סירת פדלים".
חזרה לפסטיבל דרום בשדרות לפני שנה. הקרנת הבכורה של "חתולים על סירת פדלים" היתה, כך שמעתי אז, נפלאה. הקהל קלט את הסרט והלך איתו והתגלגל מצחוק. למחרת התכנסנו לפאנל על קולנוע ישראלי עצמאי. היו שם גם אנשי קרן הקולנוע ולירון אדרי, בתו של משה אדרי. אני לא יודע אם דבריי שם תועדו או צולמו, אשמח אם כן כדי למצוא את הציטוט המדויק. אבל מה שאמרתי הוא פחות או יותר ברוח הזאת: ברגע שקרנות הקולנוע וסינמה סיטי נכנסות לתמונה, אין יותר קולנוע עצמאי. כל מה שיש ב"חתולים" זה את רוח החופש והאנרכיה, לעבוד בלי לדפוק חשבון, בלי שיהיו לך בוסים על הראש שיידרשו דברים ש"המבוגרים" רוצים. כמו קונטיניואיטי, נגיד. או חתולים שנראים אמיתיים ולא מפלסטיק. "חתולים" הוא בעיטה נפלאה במפשעתו של הממסד הקולנוע הישראלי… ואת זה מקרינים בסינמה סיטי? אני פשוט לא מבין.
אני מדמיין את האיש שבא לסינמה סיטי לראות את… נגיד… "מחוברים לחיים". הכרטיסים אזלו. אז הוא מחליט להיכנס לסרט אחר. הוא רואה שיש סרט עם מיכאל מושונוב ושמוליק וילוז'ני, הם דווקא חמודים, הוא יחשוב לעצמו ויקנה כרטיס לסרט. מרגע ש"חתולים" מוצג במקום כמו סינמה סיטי זו מעין הכרזה של מפיצי הסרט ובעלי המקום שהסרט הזה הוא כמו כל הסרטים האחרים שמציגים שם, שאפשא להיכנס אליו מהרחוב וישר להבין במה מדובר. אני חושש מה יעשה אותו איש שבא לסרט אחר ומצא עצמו ב"חתולים על סירת פדלים". אני חושש שזה יגמר באלימות.
לדעתי ולהבנתי, "חתולים על סירת פדלים" הוא סרט שכדי ליהנות ממנו צריכים להגיע אליו מוכנים. לדעת למה באים. לבחור אותו מראש ולא להיכנס אליו באקראי. לכן זה סרט שחברה כמו יונייטד קינג לא אמורה להפיץ. זה סרט שעצם שלטי החוצות שלו עובדים לרעתו.
האמת, אי אפשר שלא להבין את השלישייה מאחורי הסרט (תלמידים שלי לשעבר במגמת התסריטאות של סם שפיגל, אגב). אם אדרי שולח את בתו ומציע להם דיל להפיץ את סרטם, לפרסם אותו, ליחצן אותו, לתת לו מסכים, מי היה אומר לא? מבחינתם, אני מניח, זה גם שיחוק המאה. הם הלכו לעשות סרט בשני שקל עם החבר'ה והוא מגיע להקרנות מסחריות בסינמה סיטי? הם את שלהם עשו, ואני מניח שהם מבסוטים (לצערי בארץ מעמד "הפצת הסרט" כמעט ולא כולל שום החלפת כספים בין המפיץ והיוצרים, כך שאני לא יכול אפילו להגיד שהם דפקו את הקופה). אבל אם היתה להם אחריות אמיתית לסרטם, הם היו צריכים לסרב בנימוס.
שנה אחרי הבכורה של אותם ארבעה סרטים ועלייתו של צירוף המילים "קולנוע ישראלי עצמאי" מתחילה התעשייה להבין שבימינו, להפיץ סרט מתחיל להיות אפילו קשה יותר מלעשות אותו. ארבעת הסרטים שהוצגו אז חשפו דרכי הפצה שונות: "ג'ו ובל" הלך בדרך העצמאית, בסינמטקים, בחצות. "2 בלילה" בינתיים לא הופץ כלל. ו"חתולים" הלך על הפצה "רשמית". בעוד כמה שבועות נוכל לנתח מי הפסיד ומי ניצח, מי צדק ומי טעה. אבל הגישה שלי היא כזאת: אם אתם עושים סרט חוץ-ממסדי, בועט, אחר, עצמאי, חופשי, משוחרר, פרוע – למען השם: הפיצו אותו באותו אופן. הבעיה היחידה היא שלצילומים יוצאים עם המון אנרגיה, לשלב ההפצה, שנתיים אחר כך, מגיעים עם הלשון בחוץ. למי יש כוח להתחיל לעשות בוקינג בסינמטקים ולפמפם הזמנות בפייסבוק.
אבל זה (לדעתי, אך ורק לדעתי) מה שאנשי "חתולים" היו חייבים לעשות. ללכת בדרך שחצב גור בנטביץ' עם "הכוכב הכחול" ושאותה אימצו ושכללו אנשי "המוסד הסגור". את "חתולים" היה צריך להפיץ עם אותה רוח פראית שבה הסרט נעשה. למשל: להקרין אותו בחצות באוהל בפארק הירקון. למכור בירה בחוץ. להוסיף הופעות רוק לפני. צריך להודות, הסרט הזה זקוק לקהל קצת שיכור. הסרט הזה היה מרוויח אם היה חלק מאירוע גדול יותר. בסינמה סיטי הבדיחות שלו, חוששני, לא יעבדו. הבדיחות שעבדו מצוין בסינמטק שדרות מול הסטודנטים של ספיר, ועבדו מצוין בסינמטק תל אביב מול הקהל של פסטיבל אייקון. בסינמה סיטי הסרט הזה יהפוך לוואט-דה-פאק אחד גדול. ובגלל שהוא מופץ כסרט ישראלי של ממש, אם הוא יביא כמה אלפי צופים בודדים תדבק בו תדמית של כשלון. אם הוא היה עף מתחת לרדאר הוא היה חי לתקופה ארוכה, הופך לתופעה, יוצר דיבור מפה לאוזן, הופך למושא חיקוי. נדמה לי שאדרי החליט להפיץ אותו כדי למעוך כל סיכוי שסרט כזה אי פעם ייעשה שוב. נדמה לי שהם, ואנחנו, הפסדנו.
לכן, אם אתם רוצים לעזור ל"חתולים על סירת פדלים", ארגנו קבוצות חברים, ציידו אותם בבירות, ושלחו אותם כקבוצה לצפייה בסרט. או: קנו מראש את כל הכרטיסים, וחלקו אותם רק לאנשים שאתם חושבים שיבינו את הבדיחה. אם כל ההקרנות של הסרט יהיו מלאות, לא ייכנסו אליו צופים רנדומליים שעשויים לשרוף את המועדון מרוב תסכול ומתוך חוסר הבנה למה הגדם של מיכאל מושונוב נראה כמו פיברגלס.
וכל זה, לסרט שבידר אותי כהוגן. הנה הביקורת:
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.3.2012
האם יעלבו יוצרי "חתולים על סירת פדלים" אם אגדיר את סרטם שטותי? אני מקווה שלא, כי כשאני כותב "שטותי" אני מתכוון לכך במלוא מובן המחמאה. אני חושב אפילו שהמילה "שטותי!” (עם סימן הקריאה!) צריכה להופיעה בתור הציטוט מהביקורת הזו על מודעות הסרט. היא תביא לסרט את הקהל שיידע להעריך אותו הכי טוב. יהיה מדכא אם בסוף הסיבוב של "חתולים על סירת פדלים" בארץ יתברר שלא מספיק אנשים ידעו להעריך רוח שטות הגונה.
הסיבה שאני חושב שאין בכך עלבון, היא כי אני ממש מדמיין את השלישייה מאחורי הסרט – נדב הולנדר (בימוי), יובל מנדלסון (תסריט, בימוי ומשחק) ויהונתן בר-אילן (תסריט והפקה), שחברו זה לזה בעת לימודיהם במגמת התסריטאות של סם שפיגל – יוצאים לכל יום צילום עם חיוך של שטות וטירוף על הפנים, יוצאים לעשות בלאגנים.
ובואו נעצור שניה ונחשוב על זה: מתי אי פעם נעשה סרט ישראלי מתוך קלות דעת גמורה? אני לא מדבר על קומדיות. הן נדירות בארץ, אבל יש. אבל קומדיות הן עסק רציני. “זוהי סדום", למשל, היתה קומדיה, אבל אני לא מצליח לדמיין אף אחד בסרט עובד עליו עם רוח שטות. זה הרי בלתי אחראי בסרט בסדר גודל הפקתי כזה. אני מדפדף בראשי בכל הסרטים הישראליים שאני מכיר בחיפוש אחר סרט שכולו רצון מופגן, ומלא אנרגיה נערית לעשות הכל ההפך, ומוצא רק סרט אחד: “שוברים" של אבי נשר (ואולי-אולי גם “גבעת חלפון אינה עונה” של אסי דיין).
בקומדיות עומדים על הסט אנשים רציניים מאוד ומנסים לעשות סרט שיצחיק את הקהל, ולעומת זאת בסרט שטות עומדים על הסט אנשים לא רציניים בכלל ומנסים להדביק את הקהל בקדחת הפרועה שלהם. מכיוון שקולנוע הוא עסק יקר, נדיר למצוא סרטים הנעשים כשרוח שטות נושבת בהם. אלא ש"חתולים על סירת פדלים" הוא סרט כמעט מחתרתי שניזון כולו מהאנרגיה של יוצריו – לפני המצלמה ומאחוריה – ולא מכספם.
במילים אחרות: הסרט הזה הוא משב רוח מרענן של הבל מוחלט ומקסים.
הסרט עוסק בנער ונערה שיוצאים לדייט בפארק הירקון. שם נתקלים באדמירל מטורף ששופך רעלים לנהר, רעלים שגורמים לחתול שלהם להפוך למוטציה טורפת, מוטציה שמתחילה לחסל את כולם אחד אחד, החל מחבורת צופי הים שמגיעה לעזור (ולכולם קוראים דב). ובקיצור: הסרט הוא רצף של גגים מודבקים מסרטי אימה טראשיים. למעשה, בתעשיית קולנוע כה מהוגנת, זה ניסיון נדיר להיאחז במודל הקולנועי של חברת טרומה, חברת הפקות ניו יורקית עצמאית ומחתרתית לסרטי אימה זולים במופגן, שהוקמה על ידי לויד קאופמן, קולנוען יהודי שהתחיל את דרכו בקולנוע הישראלי.
אם מגיעים ל"חתולים" עם רוח השטות – ומבינים שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות ולא מתיימר להיראות לרגע אמיתי או אמין – מקבלים סרט שהוא לרגעים מצחיק ופרוע מאוד. חבורת צופי הים מחזיקה את עיקר הבדיחות בסרט, ושמואל וילוז'ני חוזר ומזכיר למה הוא היה האיש הכי מצחיק בתל אביב בסוף שנות השמונים.
הבעיה העיקרית של "חתולים" (יש לו בעיה אחרת, לא עיקרית, של סיפור מסגרת שהרגשתי שהוא ממש מיותר, ובו סבא מספר את הסיפור לנכדו) היא שהקהל שלו חייב להגיע אליו מכווננן בציפיות, אחרת לא יבין א) למה הכל נראה בצחוק ו-ב) מה זה כל השפריצים של הדם המזויף הזה והאלימות המופרזת. איך גורמים לקהל המזדמן שמגיע ל"חתולים" להבין שהם נכנסים לטייק-אוף על סרטי הגריינדהאוס של שנות השמונים (חשוב לשים לב שנקודת ההתייחסות של הסרט למקורותיו מגיעה משנות השמונים, של סרטי קאנון נגיד, ולא של שנות השבעים; כי כמו סרטי קאנון הסרט פוריטני למדי. בסרטי שנות השבעים כמות הסקס היתה משתווה לכמות האלימות. ב"חתולים" אין סקס). וזה הפרדוקס המסחרי של הסרט: סרט שהופק באופן עצמאי וזול מופץ באופן ממסדי ויקר על תאגיד קולנוע (סינמה סיטי). סתירה. ועוד כזאת שעשויה להביא פנימה קהל עוין שבכלל תכנן לראות סרט אחר בחופשת הפסח. זו עשויה להיות טעות פטאלית לסרט, שיוצריו החליטו להפסיק להיות מקוריים, בועטים ועצמאיים בשלב ההפצה. את הסרט הזה היה צריך להקרין באוהל על גדות הירקון, עם דוכן לממכר בירה במקום פופקורן ולהפוך את הצפייה בסרט לחוויה מגלגלת מצחוק (ומגועל), לסרט פולחן פעיל (להעביר את המעיים של דובי בין הצופים, למשל).
“חתולים" הוא לכאורה סרט האימה הארוך השני של ישראל, והוא מגיע שנה וחצי אחרי “כלבת”. אבל כדי לומר זאת צריך להחמיץ ניואנסים מהותיים בז'אנר. “כלבת" אמנם שיחק עם הז'אנר ובעט בקרקפתו כהוגן, אבל עדיין תפקד בתוך כלליו: הסרט הפחיד והלחיץ מאוד. “חתולים" אמנם משתמש במסגרת של סרטי אימה טראשיים (מוטציות קטלניות במים בסגנון "פיראנה" מחד, פסיכופט מטורף בסגנון "ליל המסיכות" מאידך), אבל הוא עושה זאת למטרות סלאפסטיקיות. ובכל זאת, מפתיע איך שני סרטים שנעשו בנפרד, בסמוך זה לזה, נושאים קווי מתאר כה דומים: שניהם נוצרים על ידי צוותים שנוצרו במפגש בבית ספר לקולנוע; שניהם משתמש בלוקיישן מיוער כדי לייצג בו את האלימות; בשניהם יש ארבע דמויות הלבושות מדים לבנים (נבחרת טניס באחד, צופי ים בשני); ושמו של האחד עוסק בכלב, ועוד השני עוסק בחתול. על טבעי, לא?
ההפצה שלהם באמת מבאסת. רק 4-5 בתי קולנוע בארץ. אפשר להגיד שזה סוג של מחתרתי בפני עצמו.
אבל אני לא בטוח שמי שירצה ללכת ל"מחוברים לחיים" יסתכל על הפוסטר של "חתולים" ויחליט שזה הסרט בשבילו. זה כמו להגיד שהם יכנסו ל"נחשים על מטוס". השם של הסרט די מסגיר במה שמדובר במשהו מטופש וכיפי, ונדמה לי שגם סיפור המסגרת דווקא עוזר לזה.
שיהיה בהצלחה!
אומנם לא ראיתי את הסרט אבל קראתי ושמעתי עליו ואני חושב שבנושא ההפצה אתה כנראה צודק בכל מילה. אבל כמו שאתה גם אומר: למי יש כוח?
אני חושב שכבר כתבתי כאן לא פעם שהחלק הבאמת קשה בלעשות סרט זה מה עושים איתו אחרי שהוא גמור.
הבעיה היא לא רק שמגיעים להפצה עם הלשון בחוץ, אלא שאף אחד לא מתקצב להפצה ולפרסום, ומעטים הם המפיקים (ובמיוחד המפיקים העצמאיים) שיש להם מושג בהפצה ופרסום.
חלק מהבעיה היא כמובן תרבות קולנוע יחסית צעירה שלא מבוססת על הצלחה קופתית וחסרת הערכה למפיקים. מה מלמדים סטודנטים לקולנוע על הפצה? חוזים? שווקים בינלאומיים? תקציבים? פרסום? מיתוג?
אם לצטט את הדעה היותר ויותר רווחת היום בקולנוע האמריקאי העצמאי. מפיק צריך לחלק את התקציב 50/50 בין הפקה להפצה.
אם צילמת סרט ב-200,000 דולר תצפה להוציא מספר דומה על הפצה ופרסום (רוב הסיכויים שבשוק יותר קטן כמו ישראל המספר יהיה נמוך יותר, אבל עדיין משמעותי)
התגובה הראשונית של כל מי שקורא את זה היא בד"כ התפלצות. גם של מפיקים.
יאיר היקר, כולי תקווה שהימים הקרובים לא ילמדו אותנו שיעור בצניעות. המילים שלך מדויקות אם כי הרשה לי להוסיף שאת אותה הדרך שחצבו בנטוביץ', לרנר, ו-ורוניקה בשוליים, אנחנו מנסים לחצוב במרכז. זו משימה יומרנית מאין כמוה, אני מבין את זה. אך קשה לי להאמין שגור ודני לרנר לא הרגישו כך על אופן ההפצה העצמאי שלהם. תאר לך אולמות קולנוע בהם מוקרנים סרטי ז'אנר ישראליים, כאלה שמרחיבים את ההשפעות מעבר לים, שמפרקים סוגות קולנועיות, שמעלים שיח מערבי מיינסטרימי על קולנוע מקומי. זה כל כך קרוב שאפשר לגעת בזה. זן המטרה, כי כסף, כאמור, אין.
לקרוא ולא להאמין. זה החלום שלכם: שהקולנועים בישראל יתמלו בסרטי זאנרים ישראליים? השתגעתם לגמרי? למה שלא תגידו את האמת – התגלגלתם לתוך הרפתקא שהייתה לא מתוכננת אבל כיפית. התמזל מזלכם וכמה בוגרים שעלי השפעה תמכו בכם וגם שלטו בכם. עכשיו אימצתם אידיאולוגיה שנשמעת קול. הניחו. קולנוע זאנרי לא יצליח בישראל כי התעשייה כאן קטנה מידי והחברה הישראלית מתוחכמת מידי. אנחנו לא אמריקה וטוב שכך. סרטי זאנרים יכולים להיות נהדרים בתעשייה גדולה ועתירת כסף. סרטים דלי תקיב של צעירים צריכים להיות נועזים – חסרי זאנר לחלוטין. הם צריכים להיות דרמות אקסטרים. אתם והסרט ישפטו אך ורק על איכותם. שום נסיון להסתפח לתנועהזרםמרד נעורים לא יועיל. כולם בסופו של דבר רוצים שהמימסד יחבק אותם. אם הסרט מבריק כקולנוע יש לכם עתיד מובטח אם לא תתחילו להתפלל כי המציאות עומדת לדפוק בדלת ושם חברים לדרך לא יעזרו כאן.
====================
רוה לאבי: דיקטטורת הטעם שלך מסוכנת. אם דבריי לא היו ברורים בטקסט אחדד אותם: אני מצדיע ליוצרי "חתולים על סירת פדלים" ומחבק אותם בהערצה. הם עשו סרט מגניב לאללה! יש לי איתם ויכוח (הם שמעו את הנאום הזה גם בע"פ ממני) לגבי הפצה. ואם זה לא היה ברור אוסיף: אם במקרה המצב היה הפוך ובו אני הייתי עושה סרט כזה ומקבל הצעה מאדרי, אני בספק אם היה לי את האומץ והתעוזה להגיד לו לא. בעיקר, לא היה לי את הכוח ואת הכסף להגיד לו לא. אז אני מבין אותם ורק מצביע על מה שנראה לי כרגע כחוליה החלשה עדיין בקולנוע הישראלי. ועם 17-20 סרטים בשנה, אפשר שעשרה מהם יהיו "דרמות אקסטרים", שניים יהיו סרטים פוליטיים, שניים-ארבעה יהיו סרטי ז'אנר, וארבעה יהיו קומדיות או כל דבר אחר. יש מקום להכל. לכל הסגנונות, ולכל הסוגים, ובעיקר יש מקום להעז, לשנות, לנפץ, ממש כמו שיש חובה להתמקצע ולשכלל. האתגר הנוכחי הוא (והוא אגב, אתגר ההפצה הגדול ביותר בישראל כרגע, לאו דווקא לקולנוע הישראלי) הוא למצוא את הקהל הנכון לכל סוגי הסרטים האלה (הקהל קיים, אני מבטיח לך) ולמצוא דרך לעשות את זה כלכלי. אני מאמין שכשם שהקולנוע הישראלי זינק מבחינה הפקתית בעשור האחרון, כך הוא יזנק הפצתית בעשור הבא. סרטים כמו "חתולים על סירת פדלים", "השוטר" ו"כלבת" ייזכרו כחלוצים שהקדימו את זמנם, ממש כמו ש"משהו טוטלי" ו"הכוכב הכחול" של בנטביץ' הקדימו את זמנם.
קראתי על הסרט לפני המון זמן,אני מאוד רוצה לראות את הסרט ומכל הדיבורים לא הבנתי איפה הוא מוקרן. אז איפה רואים אותו?
תן לי רגע להבין, כותב אחד היוצרים מלבו לעיניי כל ואז אתה כותב שאתה מתוחכם מדי לסרטים כאלה? ולא רק זה, אתה טוען שכל החברה הישראלית מתוחכמת מדי. ואתה לא עוצר שם חלילה.. אתה עוד מעז לנחש מה העם בישראל רוצה לראות, "דרמות אקסטרים".. שאלוהים יעזור לנו. חבר, אוי ואבוי לנו אם שלושה קולנוענים עשו סרט פרוע רק כדי שאתה תכתוב עליהם שהם לא נועזים. אני מנסה לדמיין מצב שבו לא תהיה ברירה לצופה הקולנוע והוא יצטרך להחליט לאיזה סרט מדכא הוא ילך הפעם. ובנוגע לנבואת הזעם שלך על חיבוק מהממסד והסתפחות למרד נעורים, מעניין מה היית אומר לחבורת נערים שיצאה עולצת וצוחקת עד הגג אחרי צפייה בסרט.. זה בטח יהיה משהו כמו: "למה אתם צוחקים?!? היוצרים רק רוצים חיבוק…" אני מציע שתקום מהשבעה שאתה עורך לקולנוע הבידורי בארץ, פזר את המתאבלים בבתי הקולנוע והנח להם להשתעשע כהוגן.
פול היקר. חצי מדברי לא הבנת ואת החצי השני עיוותת. מילא. סרט פרוע איננו אומר סרט נועז. במה הוא נועז לכל הרוחות. כי הוא מוציא לשון לנורמאלי? יופיי. דרמות אקססטרים אומר קולנוע קונוונציונאלי שהולך על הסף משהו כמו "סקס שקרים ווידאוטייפ". התמודדות קונוונציונאליות עם הבורגנות. בשביל זה צריך להיות מנומק היטב חכם ומורכב. קולנוע שבני שלושים יעריכו לא בני שמונה ועשר. לחבורת הנערים המצחקקת לא אגיד דבר. אחכה כמה שנים שיתבגרו. ההפך משטותי איננו דכאון בהכרח. ההפך משטותי הוא אינטליגנטי. תחשוב על זה. אם אתה מסוגל כמובן.
לאבי- בהמשך לדברייך הייתי אומר שההיפך מאבי אבן הוא פול קרסי. וכמה טוב שכך.. אני עם פול בקטע הזה כי אני מעדיף את התקווה ואת החזון ואת החוצפה ואת התעוזה על פני השיממון המתנשא שלך. בעיקר חורה לי העובדה שבמשיכת קולמוס אתה מבטל את דבריו של יהונתן בר אילן, מיוצרי "חתולים", שהפגין אומץ כשנכנס לפולמוס האינטרנטי הזה כאשר הוא מזדהה בשמו שלו.
וזה עוד כלום, הבנאדם עשה סרט! ואתה מה עשית? כתבת טוקבק רצוף בשגיאות דפוס..
חן חן
אין לי דבר נגד יהונתן בר אילן. וכל הכבוד שעשה סרט (לא דבר של מה בכך) אני מאחל ומקווה שסרטו הוא טוב. התפלאתי שהוא לוקח על עצמו לשנות את הקולנוע בארץ והתפלאתי על האיכות החלום שלו. אתה יכול לזלזל בי עד מחר אבל במקומך הייתי חושב על כך פעמיים. אני מדבר בשמי – ואתה?
שאחשוב על כך פעמיים? אחרת מה? אני מזהה בדברייך איום סמוי ואולי הוא לא כל כך סמוי.. לכן אעצור את התכתובת בינינו כאן.
ליאיר אומר שדבריו חשובים ומעוררי מחשבה. הצרה בתעשיית הקולנוע הקטנה שלנו היא שהשוליים בה צרים עד כדי כך שכמעט ואינם קיימים. האלטרנטיבה שיאיר מציע ליוצרי "חתולים" היא לכתת את רגליהם מסינמטק לסינמטק. ומהי הארץ המובטחת הצפויה להם בסוף מסע שכזה? מרבים להזכיר בהקשר זה את "הכוכב הכחול" ואת "המוסד הסגור" כאילו שהם סיפור של הצלחה. אני תוהה כמה אנשים כבר צפו בסרטים (החשובים באמת)האלה ומי בכלל שמע עליהם מלבד קומץ לא גדול שפוקד את הסינמטקים ומבקר בבלוג זה ובדומיו? "חתולים" יצא לאקרנים רק לפני יומיים וכמעט שאי אפשר להתחמק ממנו. זה כשלעצמו הוא הישג של ממש. יאיר צודק בכך שהפצה מסוג שכזה היא פרובלמטית ל"חתולים" והסיכונים שכרוכים בצעד זה ברורים ומדאיגים. אבל נדמה לי כי הפצתו של הסרט כשווה בין שווים לצד שוברי הקופות של הפסח הזה היא מעשה אמיץ ושפוי. מעשה שאין בו גרם של התנצלות או של הרכנת ראש. מי יתן וצעד זה ישתלם להם, וגם לנו.
====================
רוה לליאו: אמן!
האיום הוא אינטלקטואלי. אתה פשוט עלול להתחרט על דבריך. תנסה לא להעליב אישית בפעם הבאה כי אתה מדבר עם מישהו שעשה כמה דברים כבר לפני הרבה שנים עם התסריטים שלו באירופה. אבל אתה בודאי לא תעריך סרטי איכות אז על מה יש לדבר. אתה מוזמן להתנתק.
אבי לרווה. אני לא מאמין בדיקטטורה של סגנון. אין דרך אטחת לעשות סרטים. אם כך הבנת את הערותי – כנראה שלא הסברתי את עצמי טוב מספיק. אני בעד מגוון סגנונות. זה כלל לא משנה לי. אני בעד שכל סרט יתעלה לרמה גבוהה ובעד שמעטפת התומכת ביוצרים – כמו מנהלים אמנותיים בקרנות – יעזרו וידרשו מהם זאת. החשש שלי שאנשים מסתפקים בסרטי זאנר לכשלעצמם ומריעים להם גם אם הם חלשים. לא הגבתי על הסרט הזה כי לא ראיתי אותו ואינני רוצה להיות בפוזה של נגד יוצרים כלשהם.האם אסור לדרוש מכל יוצרי הקולנוע בכל הזרמים שסרטם יתעלה לרמה גבוהה?
===================
רוה לאבי: רוה, אבי, רוה. לא רווה.
ראיתי את "חתולים" פעמיים. אהבתי את "חתולים" פעמיים. אבל לאור המצב החשוך של ההפצה של סרטים ישראלים בשנה וחצי האחרונה, אני מאוד סקפטי לגבי ההצלחה הקופתית שלו.
לכן
או שאני לא מבין את ההומור של אבנר שביט, או שיש כאן סנסציה משמחת מאוד:
http://twitter.com/#!/ashavit23/status/186190239331647488
למרבה הצער זה כנראה ההומור הלא מובן. בלי שום קשר למידת הבאזז סביבו, לא נראה לי הגיוני שבפחות מעשרה אולמות הוא יצליח לעשות מה ש"בופור", נשר ודומיהם לא עשו בכ-40 אולמות.
רק רציתי לומר שלאחרונה נשלח אליי עותק מתורגם של הסרט "חתולים על סירת פדלים" ואני מצדיע ליוצריו. אני עוקב כבר מספר שנים אחרי קולנוע מהמזרח התיכון ומוכרח לומר שדבר כזה עוד לא ראיתי.. זה סרט ממש יופי!! ואני ג'וש ברולין! ראיתי דבר או שניים בחיים. בנושא ההפצה יש צדדים לכאן ולכאן ורווה צודק, קיים סיכון לסרט מסוג זה בהפצה מסחרית אבל מצד שני לא בטוח שאם הסרט היה מופץ עצמאית עותק שלו היה מתגלגל אלי.. כך שאני שמח שזו הדרך שהיוצרים בחרו. לסיום רק אומר שאני מאחל הצלחה לסרט ולקונוע הישראלי בכלל, מי יתן ויתפתח על כל סוגיו ויינתן מקום לעוד ועוד סרטי ז'אנר שהאינטיליגנציה והעומק נשפכת מהם בטיפשיותם (אבי אבן). יובל, יהונתן ונדב בפרוייקט הבא שלכם אנא קראו לי לאודישן במידה וימצא לי תפקיד מתאים.. נראה שהיה לכם כיף לעשות את הסרט, אני מדמיין שזה מסוג הכיף שאני חוותי בפעם האחרונה רק על הסט של "ההחלקה לניצחון".. ותנו לי לומר לכם שהיה שם ממש כיף!! יאללה ביי..
איתן – חתולים הופץ בשישה עותקים וצפו בו כמה מאות אנשים. אבנר צוחק כמובן