30 אפריל 2012 | 22:31 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

"זוהר הרקיע", הסרט העצמאי הרביעי בפסטיבל קולנוע דרום

 

הנה עדכון וחידוש לפוסט שלי מלפני כשבועיים בו ליקטתי מפה ומשם את שמות הסרטים הישראליים שיוקרנו בבכורה בפסטיבל קולנוע דרום. היו לי שם ארבעה סרטים, ביניהם “המשגיחים” של מני יעיש, והנחתי שכולם יוצגו במסגרת הבכורות לסרטים ישראליים עצמאים (מסגרת שהושקה בשנה שעברה). בינתיים התברר ש”המשגיחים” הוא בכלל סרט הפתיחה, כלומר שהיה לי חסר סרט אחד לרביעיית הסרטים העצמאיים. ובכן, נמצא הסרט שמצטרף ל”לא בתל אביב”, “יותר איטי מלב” ו”מעשייה אורבנית”. והוא מפתיע למדי.

 

“זוהר הרקיע” הוא סרט הבכורה של אליהו בנימין, בוגר בית הספר לקולנוע יהודי “תורת החיים” ביד בנימין. תקציר הסרט הולך ככה:

 

אדם, טייס מצטיין, נלקח מקורס הטייס רגע לפני קבלת הכנפיים, היישר אל מבוכי ההכנה המנטאלית- האימון הפסיכולוגי שקדם לתוכנית ההתנתקות, המכונה בצבא “מבצע זוהר הרקיע”. אדם מיטלטל בתוך הדילמות הגדולות של ההתנתקות עוד לפני שבכלל החלה, עוד בשלב “החזרות” שעשו הכוחות המפנים לקראת הביצוע עצמו, מה שמביא אותו להכרעה בלתי אפשרית בין הנאמנות לחלום חייו לבין האמת הפנימית שלו.

 

ויש גם טריילר:

 


 

ואני עכשיו מתפלל חזק שזה לא יהיה עוד “העפיפונים של ארמנד”, שגם שם היה טייס עם לבטים מוסריים. והאמת, אני סקרן מאוד מהסרט הזה. אבל גם חושש ממנו. התוודעתי לבית הספר “תורת החיים” לפני קצת יותר משנה כשאחד התלמידים שם הביא לי מקבץ מסרטי הבוגרים. מאז שצפיתי בסרטים – חלקם היו טובים, בעיקר התיעודיים, אחרים פחות, כולם היו מאוד נאיביים – אני שואל את עצמי שאלות שאני לא מצליח לפצח. ובעיקר: איך נראה קולנוע יהודי? בית ספר “תורת החיים” סמוך לישיבת של בקיבוץ יד בנימין ותלמידיו הם דתיים וחוזרים בתשובה שלהט הקולנוע בוער בליבם. אני מכיר את הסרטים הדתיים של מעלה, סרטים שעוסקים בתהיות לגבי אמונה, לעיתים משברי אמונה ממש, ובעיקר סרטים שבהם לגיבור יהיה איזשהו קונפליקט דרמטי מעיק עם איזושהי מצווה. בסרטים הבודדים שראיתי מאנשי אורות החיים לא מצאתי לבטים כאלה (שלמען האמת, כבר די מייגעים אותי) וזה גרם לי לתהות האם סרט שבו האג’נדה – בין אם זו אג’נדה אמונית או אג’נדה פוליטית – נמצא בחזית ולא ברקע, יכול לעבוד. או שמא הוא מיד ייראה מגויס. האם סרט דתי לא יהיה תמיד סרט פרופגנדה?

 

שולי רנד וגידי דר הוכיחו עם “האושפיזין” שלא. ונדמה לי ששולי רנד הפך למעין מודל לחיקוי, כי הוא הצליח לייצר אמנות מתוך אמונה. הגל היהודי במוזיקה הישראלית, והקבלה שלו גם על ידי מאזינים חילונים, הוא גם עדות לכך. האם אפשר ליצור גל יהודי שכזה גם בקולנוע? (הכוונה היא לסרטים המיועדים לצפייה על ידי כלל הקהל, ולא לסרטים שנוצרים עבור קהל חרדי, בעיקר קהל נשי, בלבד). גל של סרטים שמגיע מאת יוצרים חרדים, חרד”לים או חוזרים בתשובה? אני כבר הרבה זמן סקרן מהסרט “למלא את החסר” של רמה בורשטיין, שאני תוהה האם יצליח לפצח את הסוגיה הזאת. והנה מגיע הפיצ’ר הראשון מאנשי “תורת החיים”. אני ממש מקווה שהסרט הזה טוב. ממש.

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “"זוהר הרקיע", הסרט העצמאי הרביעי בפסטיבל קולנוע דרום”

  1. JNH 1 מאי 2012 ב - 0:05 קישור ישיר

    אוף-טופיק:
    המלחין ג’ואל גולדסמית נפטר היום בגיל 55 מסיבה לא ברורה. גולדסמית הלחין בין השאר את הסרטים “קאל הכובש”, “יהלומים” ו”מסע בין כוכבים – המפגש” (יחד עם אביו, ג’רי גולדסמית) ואת הסדרות “סטארגייט אטלנטיס” ו”סטארגייט SG-1″, עליהן היה מועמד ל”אמי”.

  2. אילן 1 מאי 2012 ב - 6:14 קישור ישיר

    למיטב ידיעתי, גם הסרט המשימה איקס, שרץ מדי פעם בסינמטק, הוא גם של בוגר בית הספר הזה. לצערי, הסרט אכן דומה יותר לארמנד מאשר לקולנוע. זה הטריילר:

    http://youtu.be/jcR5gckRXRU

    הדעה שלי בעניין הקולנוע היהודי הוא שאין ממש דבר כזה. יש קולנוע של יהדות כתרבות (וודי אלן, נניח), אבל זה לא מה שהם עושים, כי כדי לעשות קולנוע כזה אני מניח שצריך לקבל את העובדה שליהדות יש קשת רחבה של התממשויות.
    וקולנוע יהודי כקולנוע דתי-יהודי גם לא ממש קיים, כמו שאין קולנוע נוצרי או קולנוע מוסלמי. יש לספר סיפור. “אושפיזין” סיפר סיפור, ועשה זאת בצורה נהדרת.

  3. דיסקו אליקו 1 מאי 2012 ב - 9:59 קישור ישיר

    שאלת המיליון דולר.
    נראה לי שהיה רצוי לתת הקדמה על שתי המוסדות האלה כדי שלא יערבבו בין תורת החיים למעלה.
    במובן מסוים, תורת החיים נולד כתגובה למעלה. היו אנשים שהרגישו שבמעלה עוסקים ביהדות מהצד הלא נכון שלה. שהם אפולוגטיים ומנסים להחניף לממסד השמאלני-חילוני, ולכן פתחו בית ספר לקולנוע מהסוג “הנכון” מבחינתם.
    כלומר, בית ספר ש”מציג” יהדות. הוא לא מעורב בעולם התרבותי הישראלי, הוא רק בא להגיד את מה שיש לו לומר והולך.

    אבל בסופו של דבר , כשיוצר יתחיל לכתוב לא בשביל לייצג את היהדות, אלא יכתוב על הדברים שקשים לו בחיים, כלומר ברגע שהיוצר יפסיק למכור לנו משהו ויתחיל להתעסק באמת שלו, אז גם הם יעמדו מול שוקת שבורה. כשמתעסקים עם האמת אי אפשר לברוח.
    האמת זה עסק מלוכלך.
    זהו, בנושא הזה.

    בלי שום קשר, הרבה כבוד להם שהם הצליחו להרים פיצ’ר ולהכניס לפסטיבל.
    ושוב, שלא יישמע צר עין, מקווה מאד שהסרט יהיה טוב. {גילוי נאות: למדתי במעלה. אם לא הובן עד עכשיו}

  4. אביטל 17 יוני 2012 ב - 2:53 קישור ישיר

    דיסקו אליקו, למה זה עסק מלוכלך?
    אם אתה חושב שלכל הדתיים קשה עם המצוות או שהם מתוסבכים בין החיים לבין הדת אתה טועה. כל כותב תסריטים כותב מתוך העולם שבו הוא חי, יוצר שחי את היהדות ומה שיפה ביהדות (שזה הכל בעצם) ויצליח ליצור מתוך זה יביא משהו באמת באמת חזק.


השאירו תגובה