עדכון: הוספתי בסוף הפוסט את הביקורת שלי מ"פנאי פלוס", להמשך הדיון בסרט.
עוד רגע נגיע לסרטו החדש של כריסטופר נולן, אבל לפני כן מילה על ההקרנה: הספקתי להציץ במתחם יס פלאנט החדש בראשון לציון בדיוק 25 שניות לפני שנכנסנו לאולם האיימקס ומיד התאהבתי במקום. זה כמו בונבוניירה של קולנוע. גדול מדי, מואר מדי, צבעוני מדי, אבל הכל שם נוצץ לכבוד הקולנוע. אני אוהב כשאורזים לי את הקולנוע שלי באריזות גדולות וחגיגיות, והיס פלאנט הזה נראה לי חגיגי מאוד. סוכר למוח.
ולגבי האיימקס: תיאום הציפיות שעשיתי ביני ובין עצמי (ובין עצמכם) אתמול היה מדויק מאוד וחיוני. כל מי שראה סרט באיימקס אמיתי – למשל, זה באילת – מזהה מיד: זה לא דומה לאיימקס כמעט בכלום. המסך קטן, להערכתי, בחצי ממסך איימקס אמיתי. למעשה, בהרבה מובנים אולם האיימקס בראשון די דומה לאולם 6 ביס פלאנט רמת גן או לאולם 25 בסינמה סיטי ראשל"צ. המסך שלו רק במעט גדול יותר. אבל כזכור, איימקס של ימינו הוא כבר לא ממש מותג למסך ענק (Giant screen projection) אלא תו תקן לאיכות הקרנה. וכאן: חגיגה! הסרט מוקרן מתוך שני (!) מקרנים, כך שהרזולוציה וכמות האור נהדרים. והסאונד. אח, הסאונד. ככה צריך להישמע שובר קופות. עם סאונד שבאמת יכול לשבור קופות. במשך כמעט שלוש שעות הדבר היחיד שגרם ללב שלי לפעום זה רק הבאסים של האיימקס. זה לא קולנוע, זה דיפיברילטור.
והכי חשוב: כ-70 דקות מתוך ה-167 של "עליית האביר האפל" צולמו במצלמת איימקס 70 מ"מ. ברגעים האלה, המסך מתמלא לכל גובהו (גם כמיני-איימקס, זהו מסך גבוה בהרבה ממסך קולנוע רגיל) ורואים בקלות את הבדלי הרזולוציה והבהירות של צילום האיימקס, אלה הרגעים שבהן העיניים כמעט מנתרות מחוריהן. אלה הרגעים שבהן הסרט כמעט יוצא מדעתו מרוב אנרגיה קינטית. למעשה, יש בזה אפילו אלמנט מקלקל: אם אתם מבחינים בהבדל בין צילום האיימקס וצילום ה-35 המ"מ הרגיל (ואתם אמורים להבחין: גובה הפריים משתנה והסרט נהיה בבת אחת חד ובהיר יותר) אתם בעצם מבינים שאנחנו נכנסים לסצינה שעבור כריסטופר נולן היתה חשובה במיוחד ושזוכה להדגשה. זה כמעט עובד ככה: דיבורים וקידום עלילה ב-35 מ"מ, אקשן ב-70 מ"מ. יש לזה מגרעת: זה יוצר תחושה שסצינות ה-35 מ"מ פחות חשובות ומביא לנפילת מתח בסרט. אז הערבוב הזה בין איימקס לפורמט רגיל, אני לא בטוח אם זה כל כך טוב. מה שכן, סרטים שאני יודע שצולמו (כולם או בחלקם) במצלמות איימקס ארצה לראות שם. למשל, "ההוביט". שאר הסרטים – שעברו המרה דיגיטלית לפורמט איימקס (DMR) ארצה לראות שם בשביל רמת הווליום העצומה.
עד כאן האדרנלין שנבע מוואטים ופיקסלים. ועתה לסרט.
הנה דבר שגיליתי: אנחנו חודשים מדברים על אלון אבוטבול ותפקידו בסרט, אבל איש – עד כמה ששמתי לב – לא אמר מילה על כך שאורי גבריאל גם נמצא שם (בתור אסיר עיוור). למעשה, אני מעריך שזמן המסך שלהם בסרט די זהה (קרי, מועט). אבל בעוד שאלון אבוטבול נמצא שם כדי להתניע את העלילה, מי שמקבל רגע היחידות עם ברוס וויין ואומר לו את דברי התבונה שמזניקים אותו מחושך לאור ומהמערכה השנייה אל השלישית הוא גבריאל. אז איך קרה שלא ידעתי שגבריאל שם (ועוד כפרטנר בכל הסצינות שלו לטום קונטי הנפלא). איך? כנראה שלאבוטבול יש פשוט סוכן נפלא. עם אותן דקות מסך, אבוטבול מופיע בקרדיטים שלפני הרולר, אורי גבריאל לא נמצא אפילו ברולר (עד כמה שזיהיתי). כן, יש אלמנט אחד שלאו דווקא קשור לזמן מסך: סוג הסצינות. אבוטבול מופיע בשתיים הסצינות הכי גרנדיוזיות בסרט, סצינות מורכבות למדי ופיזיות מאוד. גבריאל נמצא בסצינות קאמריות וקטנות (או בלשון הפסקה הקודמת: כמעט כל הסצינות של אבוטבול צולמו ב-70 מ"מ, ואילו אלה של גבריאל צולמו ב-35 מ"מ).
טוב, כריסטופר נולאן. מה אגיד, האיש הזה הוא פלא. הוא פלא, מבחינתי, אגב, דווקא בגלל שמבחינות תסריטאיות רבות "עלייתו של האביר האפל" הוא סרטו הפחות מושלם מבין חמשת סרטיו האחרונים. ואם ככה נראה סרטו הפחות טוב, ובכן… אנחה. אין עוד במאים כאלה כיום שיודעים לחשוב על קולנוע בקנווס כל כך עצום מימדים, ועדיין לרדת לרזולוציות של ניואנסים תסריטאים ואמירות בעלות תוקף וחשיבות. מול מי אפשר להציב אותו? לדעתי, הוא עוקף את פיטר ג'קסון בשליטה שלו בקולנוע של ראווה וגם בכתיבה. אז הוא ניצב, אם כן, כרגע בליגה של ג'יימס קמרון. מישהו שחושב מאוד בגדול. בעצום. בהבדל קטן: נולאן הוא תסריטאי פי עשר יותר טוב מקמרון (ואני חושב שקמרון תסריטאי מצוין, אגב).
אגב, גם המגרעת התסריטאית שאני מוצא ב"עלייתו של האביר האפל" היא כמעט בבחינת פינוק: זה הסרט הראשון בטרילוגיית באטמן של נולאן שהרגיש לי כמו סרט גיבור על קומיקסי. שני הסרטים הקודמים היו מעוגנים כל כך יפה בתוך עולם מציאותי ונענו לחוקים הפיזיים של העולם הזה, שבכמה מקומות בסרט השלישי צרמו לי רגעים ששוברים את העולם הזה – התחכמויות מיותרות מכיוונה של קאטוומן, בסיטואציות שלא הייתם מדמיינים מישהו שמעז לפלוט שנינה צינית; כמה רגעים של "זה כבר קצת יותר מדי" מבחינת סיכויי ההישרדות של דמויות (למשל, המפקח גורדון שיוצא בשלום ממשאית שלפני רגע נפלה מגשר, ובתוכה… פצצת אטום); וכמה רגעים שפשוט היו קלים ונוחים מדי ברמת התפירה במעבר מסצינה לסצינה. כך שהתסריטים המושלמים של נולאן ושות' בארבעת סרטיו האחרונים ("באטמן מתחיל", "האביר האפל", "יוקרה" ו"התחלה") מגמדים את התסריט הפחות שלם של "עלייתו".
אבל נולאן רק משתכלל כבמאי שמזין את צופיו באקשן עצום מידות שמתלווה אליו מסר מרשים שמציב בפני צופיו (בפני צופיו! לאו דווקא בפני דמויותיו) דילמה מוסרית אמיתית. גם כאן, כמו ב"האביר האפל", השאלה הבסיסית שהצופה צריך לשאול את עצמו היא: אם גותאם היא עיר כה מושחתת, למה שארצה להריע לאיש שמעוניין בהצלתה, ולא אריע לאיש המעוניין בהחרבתה? נולאן חובט לנו בראש עם השאלה הזאת טוב-טוב לאורך כל הסרט, וזה הופך לדיון המרכזי של כל שלושת סרטיו אלה: מה בעצם ההבדל בין טוב ורע? ואיך רע יכול להיחשב לרע אם כוונותיו הן, לכאורה, מוסריות?
אבל הרבה לפני פצצות העומק הפילוסופיות, נולאן מפלח את המוח עם מראות עצומי מידות. מהבחינה הזאת, הסרט הזה הוא השיא מבין סרטיו בשאפתנות. החל מסצינת הפתיחה עוצרת הנשימה שבה מטוס קטן נבלע על ידי מטוס גדול, ועד למערכת הסיום שהיא בבחינת סרט מלחמה אדיר מימדים. והכי חשוב: נולאן לא רק יודע איך להתחיל את סרטיו, אלא הוא גם נהיה אשף בסיומים. אם "התחלה" הפך לסרט השנה שלי בזכות הסיום המושלם שלו – שמוביל את הסרט לשיא רגשי – הרי שגם הסיום של "עלייתו של האביר האפל", מחבר יפה את כל עלילות הסרט לסיקוונס נפלא ומספק של סגירות. ונולאן, ערמומי שכמותו, מחביא שם בסיום המון חומרים מהם אפשר לצאת לדרך לבאטמן רביעי. אלא שבלעדיו, יש לי תחושה וחשש, שזה לא יהיה אותו דבר.
====================
תוספת: הביקורת שלי מ"פנאי פלוס", 25.7.2012
את הטקסט הזה התחלתי לכתוב בנשימה עצורה אחרי הצפייה ב"עלייתו של האביר האפל", סרט פטישים שהולם בראש, בגוף, בלב, בנשמה, ללא הרף וללא הפוגות, במשך למעלה משעתיים וחצי. סיימתי אותו כשבקולורדו נספרו 14 הרוגים מטבח שביצע יורה שנכנס חמוש, וכנראה מחופש לג'וקר, להקרנת הסרט ופתח באש ללא הבחנה. אני נרתע לחבר את האקטואליה לביקורת הקולנוע (שאם כן, הרי שהייתי צריך להגיב לעובדה שיום לפני הצפייה בסרט נרצחו ששה ישראלים בפיגוע, שהיה קצת פחות חסר אבחנה), ואני מקווה שכשההתלהמות התקשורתית תשכך, הסרט הזה ייזכר במנותק מאירוע הירי הפסיכופטי שהעיב על בכורתו. מצד שני, אי אפשר שלא לראות בשלושת הסרטים שיצר כריסטופר נולן סביב דמותו של באטמן תמרור אחד גדול של "אמרתי לכם". יהיו כאלה שמיד ינסו למנף את הירי הזה לכיוון הטענות שהקולנוע מלבה אלימות. במקרה של נולן זה מקרה מובהק של קולנוע שמנבא אלימות. נולן הזה עושה סרטים על אמריקה, רגע לפני שאמריקה מגיעה לשם.
אפשר להגיד ש"עלייתו של האביר האפל" הוא תגובתו של כריסטופר נולן – בריטי מושחז ושמרן למדי שכבר עשור מביט באמריקה סביבו בזעזוע ובתוכחה – לאירועי מחאות הקיץ שעבר. אפשר, אבל נדמה לי שזה לא יהיה לגמרי הוגן כלפיו. לא נראה לי הגיוני שנולן שינה קווי עלילה מרכזיים והמציא סצינות חדשות רק כדי שבקיץ 2012 נחשוב על האקטואליה של קיץ 2011. לא. אני נותן לנולן קרדיט הרבה יותר גדול מזה. “עלייתו של האביר האפל" סוגר כל כך יפה את המהלך העלילתי שהתחיל ב"באטמן מתחיל" שלו מלפני שבע שנים, שכל מה שקורה בגותאם ב-2012 הוא תוצאה ישירה של המצב שבו היתה שרויה גותאם ב-2005 (בזמן-סרט, מדובר במשך זמן שהוא גדול משבע השנים של זמן-המציאות שבין הסרט הראשון והאחרון, מדובר בפרק זמן שהוא לפחות כפול, אבל בוודאי אף יותר מזה). המציאות של העיר גותאם, בה מתרחשת עלילת סרטיו, הולכת ומקצינה מסרט לסרט. המצב הכאוטי, האנרכיסטי, שבו מצויה העיר ב"עלייתו של" היא המשך ישיר למצב אליו הידרדרה בשני הסרטים הקודמים.
ההחלטה הסגנונית המשמעותית ביותר שנולן עשה במעבר בין "באטמן מתחיל" (2005) ובין "האביר האפל" (2008) היתה להפוך את גותאם סיטי באופן מוצהר לכרך אמריקאי בן זמננו. עד אז, בין אם זה בקומיקס, בסרטיו של טים ברטון או בסרטו הראשון של נולן בטרילוגיה, גותאם סיטי תמיד היתה עיר גותית, שרויה באפילה תמידית, ונראית כאילו היא נשלפה מסיוטי האקספרסיוניזם של במאי ויימאר של שנות העשרים. גותאם היתה המשך של מטרופוליס. אלא שמשהו גרם לנולן להבין שבסיפור הזה מסתתרת מטאפורה עכשווית, ולא עתידנית. את הסרט הקודם הוא צילם בשיקגו, ואת הסרט הנוכחי הוא צילם בפיטסברג ובמנהטן (בוול סטריט ממש, בנובמבר ודצמבר של השנה שעברה, ממש בסמוך להפגנות המחאה בעיר – אלא שברור שהרמת שבועות צילום כאלה כרוכה בקדם-הפקה הנמשך חודשים, ושלא מדובר באירוע תגובה כמו-דוקומנטרי וספונטני). “האביר האפל" יצא חודשיים לפני פשיטת הרגל של בנק ההשקעות ליהמן בראדרס שדירדר את ארצות הברית ואת העולם למיתון כלכלי שממנו הוא עדיין לא נחלץ. “עלייתו של האביר האפל" כבר יוצא בעיצומו של גל גלובלי של מחאה אזרחית, אבל לצידה של המחאה יש גם גל של טירוף אלים. ספק אם ליורה מקולורדו היתה אג'נדה פוליטית שהוא ניסה לבטא במעשיו. ומול גלי המחאה האזרחיים, אנו נחשפים לאלימות ומעשי טבח מצד משטרים (סוריה, לוב). נולן, אם כן, אינו נביא. האלימות הזאת קיימת תמיד, והיא מחזורית, אלא שהוא הצליח להפוך דמות קומיקס למעין ברומטר חברתי – תחילה של אמריקה עצמה, שנדמה שבעיניו תמיד נמצאת על שפת תהום, או יושבת על חבית אבק שריפה שבכל רגע תתפוצץ – ואז של שאר העולם. ונדמה שב"עלייתו של האביר האפל" האלימות הזאת מגיעה לשיאה. בסרט הזה כולם משתגעים: האזרחים, המשטרה, חבורת בריונים, פושעים וטרוריסטים שמשתלטים על העיר. העיר הופכת לזירת אגרוף המונית.
ובתוך כל זה נולן מראה לנו כמה קל לבסס שקט או רעש על בסיס שקר. בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לגותאם סיטי, שמונה שנים אחרי פרשת הג'וקר מהסרט הקודם. היו אלה שמונה שנים של שקט. אבל השקט הזה הושג על ידי בנייתו של מיתוס שקרי: פרנסי גותאם בנו סיפור שלם שלפיו התובע, הארווי דנט, חוסל על ידי באטמן (מי שראה את הסרט הקודם יודע שזה לא מה שקרה שם). הטראומה ממותו של דמות כה מעוררת אופטימיות הובילה את ראשי העיר לחוקק בשמו חוקים שנוגדים את זכויות האדם, ושדחסו לכלא של גותאם את כל עברייני העיר. שמונה שנים של שקט ירדו על העיר. ובאטמן, שהפך למבוקש בעוון רצח, לא היה דרוש יותר מפאת מחסור בנבלים (ולב שבור ואבל). השקט הושג על ידי שקר. ולתוך המצב הזה נכנס איש אחד בשם ביין עם מסיכה על פניו. בהמשך הסרט נגלה שביין ובאטמן בעצם חושלו באותו מקום. הם שניהם תוצר של אותו חינוך. ולביין הזה יש תוכנית שטנית: הוא רוצה להשמיד את גותאם, אבל הוא לא מספר את זה לתושבים. הוא שומר את זה מהם בסוד (תוך כדי שהוא הופך את עירם לרימייק של "הבריחה מניו יורק"), ונותן להם להאמין שיש להם את היכולת לצאת מהסיפור בחיים. כך, כשהוא מזין אותם בשקר הזה, הוא רוצה לראות את העיר נלחמת על חייה, את התושבים הופכים לחיות שיקרעו זה את זה בניסיון לשרוד. ובתוך הסיפור הזה חסר רק גיבור: באטמן איננו. כשהוא כבר מגיע, ביין מרסק אותו בשתי ידיים וזורק אותו לבור אפל להירקב בו. הגיבור היחיד שעולה מתוך העיר הוא שוטר פשוט בגילומו של ג'וזף גורון לוויט, שלא מאבד תקווה.
או, הנה הנושא של הסרט. התקווה. לכל אחד משלושת הסרטים, נדמה לי, יש רעיון-על מלכד. הסרט הראשון עסק בגורל או נסיבות. הוא הראה יפה איך כל פעולה שקרתה לברוס וויין בחייו הובילה אותו למצב שבו הוא הופך לבאטמן. הסרט השני, דומני, עסק בבחירה חופשית. הג'וקר מחד גיסא, הקלף הפרוע, והארווי דנט מאידך גיסא, עם הגישה הדטרמיניסטית. שניהם הציבו את באטמן ואת גותאם בכל פעם בפרשת דרכים בה לא היה ברור איזו בחירה תניב את התוצאות הפחות הרסניות.
הסרט השלישי עוסק, כך הסקתי, בתקווה. וכרגיל, שני סוגים של תקווה מונחים לפנינו. הראשונה היא התקווה השקרית, והיא כמו סם, משקיטה אבל בעלת פוטנציאל הרסני. בין אם זה השקרים של ביין או השקרים של מפקדי משטרת גותאם (ויש עוד דמות שקרנית המפיצה תקווה מזויפת, אבל אסור להסגיר מי היא), התקווה הזאת אפקטיבית לטווח קצר, אבל מחריבה לטווח ארוך. ומנגד, התקווה האמיתית. האמונה שיש בשביל מה לחיות ושיש סיכוי שהמצב – עגום ככל שיהיה – יכול להיות אחר. זו תקווה שמחייה ומחזקת. היא זו שמניעה את דמותו של גורדון-לוויט, והיא זו שמפעילה את דמותו של ברוס וויין ברגע השפוף והאפל ביותר שלו, וזאת בזכות מילות חיזוק שהוא מקבל דווקא מאורי גבריאל. התקווה יכולה להיות סם חיים או סם מוות.
(וכאן אני סוטה להערה צדדית שיש בה פוטנציאל ספוילרי, כך שמי שלא ראה את הסרט שיזהר כאן: האחים כריסטופר וג'ונתן נולן, שכתבו את הסרט, ערמומים הם. והם רוצים להראות לנו שבכל תקווה יש אלמנט מסוים של שקר או אחיזת עיניים. וכך, רק בסוף הסרט, אנחנו מבינים שהאיש שבהשראתו אזר ברוס וויין את כוחות הנפש כדי להיחלץ ממצבו העגום כלל לא היה האיש שהוא חשב שהוא. כלומר אף הוא קיבל השראה על בסיס שקר או אי הבנה. אבל זה הספיק לו כדי להתחזק ולהזדקף).
וכך חותם נולן את הטרילוגיה שלו בסרט שהוא 167 דקות של אלימות וייאוש, אבל בסופן הוא מציע לנו חמש דקות של תקווה. ברוס וויין יודע את זה היטב: העם זקוק לסמל להיאחז בו כדי לדעת שלא הכל אבוד. וכך גם הצופים: חמש דקות מושלמות ומרגשות ומלאות אופטימיות מחפות לנו בקלות על כמעט שלוש שעות שבהן האנושות נחשפת שוב ושוב בשיא אלימותה ונצלנותה. אופטימיות אצל נולן היא אשליה, אחיזת עיניים, חלום, מסיכה או זכרון עמום. כל הנושאים בהם הוא עוסק בסרטיו.
=================
נ.ב: לעניין האיימקס
כשיצא "האביר האפל" ב-2008 זכינו לראות אותו בארץ בגרסת האיימקס האימתנית באולם שנפתח בקיריון בקריית ביאליק. מאז האולם ההוא נסגר וחברת גלובוס מקס איבדה את זיכיון המותג. עכשיו יוצא "עלייתו של האביר האפל" עם פתיחתו של אולם איימקס חדש בראשון לציון (הזיכיון עכשיו בידי יס פלאנט וחברת תאטראות ישראל). זה לא בדיוק אותו איימקס (המסך קטן בהרבה), אבל זו איכות הקרנה מצוינת על מסך גדול יותר מהרגיל, ובעיקר איכות סאונד מרסקת עצמות. כריסטופר נולן יעדיף שתראו שם את סרטו. הוא ביים אותו בפול ווליום, וכך צריך לצפות בו.
תגובות אחרונות