03 אוגוסט 2012 | 10:51 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

שוברי קופות: האביר האפל נגד האולימפיאדה

זה תמיד מפתיע אותי כשאירועים טלוויזיוניים משפיעים על מכירות כרטיסי הקולנוע. תמיד נראה לי שאין קשר. אבל אי אפשר להתחמק מזה: האולימפיאדה מרוקנת את בתי הקולנוע בערבים. אני מביט אל טבלת הרייטינג ורואה שהצפייה הממוצעת (בכל הערוצים) עולה – הרייטינג המקובץ של שעות הפריים טיים הטלוויזיוניות השבוע היה כשבעים אחוז; בימי היורו זה היה 65 אחוז; בימים רגילים זה בערך 60 אחוז. ומנגד, בבוקס אופיס מוג'ו מדווחים שהכנסות בתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע הקודם ירדו ב-30 אחוז ביחס לסוף השבוע שלפני כן.

 

אבל יש כאן שני פקטורים נוספים הרלוונטיים לשבוע האחרון. האחד, שהיה יום אחד – מוצאי שבת שעברה – שבו בתי הקולנוע היו סגורים בגלל צום ט' באב. תזמון איום לבלי בתי הקולנוע. וגם הדולר עלה למעבר ל-4 שקלים (הנתונים של בוקס אופיס מוג'ו מחושבים שדולרים, אז אם ההכנסה ירדה ובמקביל הדולר עלה, כלומר שהירידה בשקלים היא גדולה יותר מ-30 אחוז).

 

ובכל זאת, כאופייני לקיץ, זה היה שבוע שבו ההכנסות היו מעל למיליון דולר, וזה גם היה שבוע ללא בכורות חדשות של שוברי קופות, אז כל במרכיבים יחד מצטרפים לשבוע יחסית רגוע בבתי הקולנוע.

 

מי שמרוויח מכך, זה השבוע השני כבר, הם הסרטים הישראליים. שלושה סרטים ישראליים מוצגים במגה-פלקסים ושלושתם עובדים יפה מאוד. "העולם מצחיק" – אני מעריך – כבר עבר את ה-130,000 צופים. "הדילרים" חצה את ה-20,000 צופים. וההפתעה הגדולה: "המשגיחים", כפי שצפיתי, זינק אחרי ימי בין המיצרים ותקופת "בין הזמנים" (החופשה בישיבות) והגיע כבר ל-30,000 צופים. בהנחה שהנתון הזה מדויק זה אומר שני דברים די מדהימים: א. ש"המשגיחים" הפך כרגע לסרט הכי נצפה שמרק רוזנבאום הפיק מאז "מתנה משמים" (שהביא 60,000 צופים ב-2003). ב. שהעניין הזה של הפצת סרטים – סרטים הפונים לקהל מסורתי, דתי, מתחזק ואף אורתודוקסי – ב"בין הזמנים" הוא אולי נישה מסחרית שלמפיצים ולמפיקים כדאי לשים לב אליו.

 

ובחזית "עלייתו של האביר האפל": הסרט כבר מתקרב ל-150,000 כרטיסים בישראל, ובאפליקציה של יס פלאנט באנדרואיד שלי, היה רגע השבוע שבו הקרנות האיימקס של הסרט היו במקום השני ברשימת הסרטים הנצפים ברשת.

 

הסרט הגדול היחיד שעלה בסוף השבוע שעבר היה "סטפ אפ 4" בתלת מימד, והוא – לתדהמתי – מילא אולמות השבוע. מי הולך לזה? הסרט, אני מעריך, מכר כ-20 אלף כרטיסים השבוע ולכן הוא צריך להיות במקום השלישי או הרביעי בטבלת שוברי הקופות השבוע, אחרי "עלייתו של האביר האפל" שמכר כ-45,000 אלף כרטיסים, "מדגסקר 3" שמכר כ-24,000 כרטיסים (מתברר שכרטיסי הדו-מימד נמכרים יותר מכרטיסי התלת מימד) ולצד "שלגיה והצייד" שפתח עם כ-18-20 אלף כרטיסים.

 

 

TW LW Movie Studio Weekend Gross Change Screens Change / Avg. Gross-to-Date Week
1 1 The Dark Knight Rises WB $415,457 -22.4% 25 $16,618 $1,279,667 2
2 2 Madagascar 3: Europe's Most Wanted UIP $220,775 -23.0% 58 -4 $3,806 $3,021,035 6
3 N Snow White and the Huntsman UIP $162,601 24 $6,775 $162,601 1
4 4 Ice Age: Continental Drift Fox $142,172 -33.0% 48 -2 $2,962 $1,988,014 5
5 5 Brave Disney $103,347 -48.5% 46 -4 $2,247 $793,724 3
6 6 The Dictator UIP $36,049 -58.4% 17 -3 $2,121 $2,281,917 8
7 3 The Amazing Spider-Man Sony $24,006 -89.4% 5 -33 $4,801 $456,074 4
8 7 The Five-Year Engagement UIP $16,005 -63.3% 12 -5 $1,334 $301,301 4
9 8 That's My Boy Sony $14,225 -64.1% 9 $1,581 $614,493 6
Categories: בשוטף

02 אוגוסט 2012 | 14:24 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

פרסי אופיר 2012, מצב המירוץ: ההצבעה החלה. מי מוביל?

 

 

לפני כשעתיים – ב-12:00 – נפתחה ההצבעה לשלב הראשון בתחרות פרסי אופיר (זה קרה באיחור של כיממה). השנה ההצבעה נעשית באופן דיגיטלי, באמצעות אינטרנט וססמה אישית לכל חבר אקדמיה. מהבחינה הזאת, האקדמיה הישראלית מקדימה את האקדמיה האמריקאית שצפויה להכניס הצבעה דיגיטלית רק בשנה הבאה (הבאפט"א באנגליה כבר עשו את זה קודם). ההצבעה תינעל ביום שלישי, 7.8, ב-18:00. שבוע לאחר מכן, ביום שלישי, 14.8, תתקיים מסיבת עיתונאים בראשות היו"ר החדש, איתן אבן, ויוכרזו המועמדים. אז תתחיל ההצבעה לקביעת הזוכים, שיוכרזו בטקס שיתקיים מתישהו בחצי השני של ספטמבר.

 

אז מי יהיו המועמדים?

 

השנה יהיו ששה סרטים מועמדים לקטגוריית הסרט הטוב ביותר. חמשת הסרטים שיקבלו את מירב הקולות מהמסגרת העלילתית הכללית ובנוסף, הסרט שיקבל את מירב הקולות ממסגרת קולנוע הפרינג'.

 

השנה לא הצלחתי לראות חלק ניכר מסרטי האקדמיה. הכמות היתה פשוט רבה מדי כדי שאוכל להגיע לכל ההקרנות. כך שההערכות שלי מתבססות לאו דווקא על רושם אישי, אלא על הדיבור שאני שומע מהשטח. התרשמויות והתפעלויות.

 

מתוך ששת הסרטים שיהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, נראה לי שדי קל להמר על חמישה. מי יהיה השישי, אני כרגע לא יודע עדיין. החמישה הם:

 

1. "העולם מצחיק", שמי זרחין

2. "למלא את החלל", רמה בורשטיין

3. "המשגיחים", מני יעיש

4. "הבלדה לאביב הבוכה", בני תורתי

5. —-לא יודע—–

6. "ג'ו ובל", רוני קידר (מתוך מסלול הפרינג').

 

נתחיל מהסוף: אני שומע המון אהדה ל"ג'ו ובל" דווקא מחברי אקדמיה מבוגרים שכל עניין הקולנוע העצמאי לא ממש מעניין אותם, אבל "ג'ו ובל" כבש אותם. קידר עבדה קשה מאוד בשבועות האחרונים בפניה לחברי אקדמיה במייל ושליחת סרטה בדי.וי.די, והמון יוצרים ותיקים שדיברתי איתם ממש הוקסמו מהסרט. כך שזה הסרט שאני מעריך שיזכה כאן. אבל, יש לו דווקא מתחרה: "מעשיה אורבנית" של אליאב לילטי. זה סרט שיש לו תמיכה לא קטנה מצד הברנז'ה: יש בו די הרבה שחקנים מוכרים ולילטי הוא יוצר אהוד. ל"ג'ו ובל", אני מעריך, יש יתרון, אבל יש כאן גם קצת מתח. אבל להערכתי זה בין שניהם בלבד.

 

ארבעת הסרטים האחרים ברשימה שלי הם כרגע המתמודדים הרציניים היחידים על כל הפרסים בקטגוריות האחרות.

 

כשיתפרסמו המועמדויות ותתחיל ההצבעה לשלב השני נראה לי שזה יהפוך למירוץ בין שני סרטים בלבד: "העולם מצחיק" ו"למלא את החלל". אפשר כבר לסגור ברגע זה ש"למלא את החלל" זוכה בצילום ובתלבושות ו"העולם מצחיק" זוכה בעריכה ובתסריט. אבל מי מהם יזכה בבימוי ובפרס הסרט? וגם: אסור לזלזל ב"המשגיחים", הוא מסתובב שם לידם, אהוב על לא מעט חברי אקדמיה. אבל הוא גם בסכנה להיות הסרט האהוב שיפתיע עם הרבה מועמדויות אבל ייצא בידיים ריקות מהטקס (ע"ע "בוקר טוב אדון פידלמן").

 

אז מי יהיה הסרט החמישי? זו שאלה ממש טובה, ולמעשה המשבצת החמישית פתוחה לחלוטין. היא כה פתוחה שלא קשה לדמיין שיהיה עליה תיקו ונגיע למצב של שבעה מועמדים לפרס הסרט הטוב.

 

כך נראה מסך הבחירה הפנימי (שימו לב שיש בו טעות: "אף פעם לא מאוחר מדי" מקטגוריית סרטי הפרינג' מופיע בקטגוריה הרגילה):

 

 

 

מי יכול להידחס למשבצת החמישית?

 

– "רוק בקסבה". לא ראיתי עדיין, אבל הסרט הזה מפצל את הקהל שדיברתי איתו, כאלה שהתלהבו מאוד וכאלה שבדיוק ההפך.

– "הדילרים" או "לרדת מהעץ". דוד מנדיל זכה בשנה שעברה על "הערת שוליים", יתכן שאף סרט שלו לא יהיה מועמד השנה?

– "חיותה וברל". יוסף כרמון ורבקה גור בטוח יהיו מועמדים לפרסי המשחק, אז יש גם לסרט סיכוי.

– "מנתק המים" ו"ההתחלפות". יש מעריצים גם לסרטים האלה, שהם אלטרנטיביים באופיים לפרופיל הסרטים שבדרך כלל מועמדים לאופיר.

– "הסיפור של יוסי". הסרט הזה דעך מהר מדי, אבל לא הייתי מזלזל באהדה שיש לאיתן פוקס בתעשיה.

 

למעשה הקרב הכי צמוד לא יהיה בקטגוריית הסרט אלא בקטגוריית השחקן. זה יסתכם באלי פיניש מ"העולם מצחיק" נגד יפתח קליין מ"למלא את החלל", אבל יהיו שם בטוח גם רועי אסף מ"המשגיחים", יוסף כרמון מ"חיותה וברל", ועל המקום החמישי יתקוטטו גל תורן מ"לרדת מהעץ" מול אוהד קנולר מ"הסיפור של יוסי".

 

מה שכן, מישהו צריך לדאוג בטקס השנה להומאז' יפה למאיר אריאל: בין "ריח פועלים" בקטגוריית הפרינג' ו"לרדת מהעץ" בקטגוריה הכללית, זו שנה שבה מאיר אריאל קיבל התייחסות יפה מהקולנוע הישראלי.

 

יאללה, תצביעו. ועדכנו אותנו כאן מי הפייבוריטים שלכם.

Categories: בשוטף

02 אוגוסט 2012 | 11:51 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

מהפכים: שמות חדשים בצמרת

 

הבנאדם ממצמץ יום אחד ומחמיץ בתוך שעות ספורות מתחוללות שתי מהפכות בעולם הקולנוע בו זה שהיה בראש מוחלף במישהו אחר.

א.

לאקדמיה האמריקאית לקולנוע נבחר אתמול נשיא חדש: המפיק הוק קוץ' ("גורקי פארק", "קוד מקור"). קוץ' מחליף בתפקיד את טום שראק, שהקדנציה שלו הגיעה לסיומה. נשיא האקדמיה נבחר לשנת כהונה אחת, ויכול להיבחר עד ארבע פעמים רצוף לתפקיד. ונדמה שבפעם הראשונה הבחירות לתפקיד נשיא האקדמיה – תפקיד הנעשה גם באמריקה בהתנדבות וללא שכר – היו סוערות מאי פעם, כשלא מעט בכירים בארגון ראו עצמם מועמדים אפשריים. אחד המתחרים הבולטים של קוץ' למירוץ היה התסריטאי והבמאי פיל אולדן רובינסון ("שדה החלומות"), אלא שהוא הודיע למצביעים בעת האחרונה שלא יהיה לו זמן השנה להקדיש לתפקיד (הוא מתחיל לביים את הרימייק ל"מר באום" של אסי דיין בספטמבר) וכך סלל את הדרך לזכייתו של קוץ'. עם היבחרו, קוץ' פרש מתפקידו כיו"ר גילדת המפיקים. בחירתו של קוץ' היסטורית: הוא בנו של המפיק הווארד קוץ' ("השליח ממנצ'וריה", "טיסה נעימה") שהיה נשיא האקדמיה בסוף שנות השבעים. כך שקוץ' הוא נשיא-בן-נשיא, לראשונה בתולדות האקדמיה.

אם עד כה נדמה היה שתפקיד נשיא האקדמיה הוא טקסי בעיקרו, הרי שכהונתו של הנשיא היוצא, טום שראק, הוכיחה שזה לא חייב להיות ככה. שראק הפק את האקדמיה לגוף הלובי המשמעותי של ענף הקולנוע באמריקה (תפקיד ששמור בדרך כלל ל-MPAA, אלא שמאז מותו של ג'ק ולנטי, הנשיא האגדי של הגוף הזה, לא נעמד בראשו מישהו שיעניק לו את החשיבות והדומיננטיות שהיתה לו). שראק מינה לאקדמיה מנכ"לית חדשה שהפכה את הגוף ליעיל מבחינה ניהולית: הם חתמו על חוזה ארוך טווח עם איי.בי.סי לשידור האוסקרים, סגרו עם אולם קודאק (שאחר כך הפך לאולם דולבי) על קיום הטקסים בו בעשרים השנים הקרובות, וגייס כסף, תמיכה ומקום להקמת מוזיאון לקולנוע של האקדמיה בלוס אנג'לס.

אם אני מבין נכון את תקנוני האקדמיה האמריקאית הרי שקוץ' בעצם יכול לכהן כנשיא רק שנה אחת, אחרי שיצטרך לפרוש בשנה הבאה כשהקדנציה שלו כחבר דירקטוריון האקדמיה תפוג.

המשימה הראשונה של קוץ' תהיה למנות מפיק לטקס האוסקר, ולבחור איתו מנחה. בשנה שעברה שראק בחר בברט ראטנר לתפקיד המפיק שהביאו איתו את אדי מרפי כמנחה. כמה התבטאויות לא מספיק ממלכתיות אחר כך מצד ראטנר, ושראק ביקש ממנו לפרוש, ומרפי פרש אחריו. לבקשתו של שראק בריאן גרייזר (שותפו של רון האוורד) נכנס לתפקיד המפיק ובילי קריסטל הסכים לשוב לתפקיד המנחה. זה עבד: הרייטינג של הטקס עלה בארבעה אחוזים.

הבחירות לנשיאות האקדמיה התקיימו אמש פחות משבוע אחרי מותו של פרנק פירסון, התסריטאי של "אחר צהריים של פורענות", שהיה נשיא האקדמיה הלפני אחרון. הנהלת האקדמיה לא הספיקה למנות לו מחליף בחבר הדירקטורים של האקדמיה, שהם (ולא כלל מליאת חברי האקדמיה) המצביעים על מינוי הנשיא.

ב.

אחת לעשר שנים מקיים כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד" את משאל המבקרים הבינלאומי שלו לבחירת הסרטים הטובים ביותר בעולם בכל הזמנים. בחמישים השנים האחרונות הסרט שנמצא במקום הראשון ומוכר בטופן עולמי כ"טוב בכל הזמנים" הוא "האזרח קיין" של אורסון וולס מ-1941. ובכן, מהפך. ברשימה החדשה שהתפרסמה אתמול ירד "האזרח קיין" למקום השני, ואת מקומו תפס "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק מ-1958. זה בעיקר אומר שממוצע הגילאים של מצביעי הרשימה נהיה צעיר ב-17 שנים מאז המשאל הקודם.

הסיפור של "ורטיגו" במשאלים האלה מעניין למדי, כפי שמתאר זאת עורך "סייט אנד סאונד", איאן כריסטי במאמרו. אלפרד היצ'קוק נכנס לרשימה הזאת עם "ורטיגו" רק ב-1982, שנתיים אחרי מותו. כלומר, שעד שהיצ'קוק מת עדיין לא היה רוב בין המבקרים שמצאו אותו להיות המאסטר (ואכן, תקראו את הביקורות ל"ורטיגו" ושאר סרטיו של היצ'קוק בזמן אמת, באמריקה ובאנגליה, ותראו שהוא לא זכה להערכה גדולה. הראשונים שזיהו אותו כבמאי גאון היו אנשי "מחברות הקולנוע" בצרפת ובהשראתם אנדרו סאריס בניו יורק). ב-1982 "ורטיגו" נכנס לרשימה במקום השביעי. ב-1992 הוא טיפס למקום הרביעי. ב-2002 הוא עלה למקום השני. וכעת הוא הגיע למקום הראשון. ההערכה לסרט רק התגברה לאורך השנים, כנראה שבין השאר בזכות התחלפות דורות המבקרים.

אני חושב ש"האזרח קיין" הוא סרט אדיר, באמת נפלא. אבל אני לא רואה שום רשימה שאני אקבץ של הסרטים הכי טובים בעיניי שבה הוא יהיה בעשרת הראשונים, אולי בחמישים הראשונים. לעומת זאת "ורטיגו" הוא ללא ספק אחד מחמשת הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אז התהפוכה הזאת בצמרת משמחת אותי מאוד מאוד. הנה עשרת הגדולים של הקולנוע העולמי על פי בכירי מבקרי הקולנוע בעולם:

 

1. "ורטיגו", אלפרד היצ'קוק (1958)

2. "האזרח קיין", אורסון וולס (1941)

3. "סיפור טוקיו", יסוג'ירו אוזו (1953)

4. "חוקי המשחק", זאן רנואר (1939)

5. "זריחה", פ.וו מורנאו (1927)

6. "2001: אודיסיאה בחלל", סטנלי קובריק (1968)

7. "המחפשים", ג'ון פורד (1956)

8. "האיש עם מצלמת הקולנוע", דז'יגה ורטוב (1927)

9. "הפסיון של ז'אן ד'ארק", קרל תיאודור דרייר (1927)

10. "שמונה וחצי", פדריקו פליני (1963)

 

כמה תובנות בקשר לרשימה הזאת:

– שנת 1927 היתה השנה הגדולה בתולדות הקולנוע העולמי. שלושה סרטים משנה זו – של במאי גרמני, במאי דני ובמאי רוסי – נמצאים בעשירייה הראשונה. אגב, אני מסכים עם זה לחלוטין. והייתי מצרף לזה גם את 1926.

– על פי עשרת הגדולים לא קרה שום דבר ענק בקולנוע העולמי מאז 1968, אז יצא "2001: אודיסיאה בחלל". נו, לא מסכים לזה. מה שאומר ש….

– כרגיל, זו רשימה זקנה מאוד שנוצרה על ידי אנשים מאוד מבוגרים. הסרט הכי חדש ברשימה המלאה הוא משנת 2000: "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר וויי.

– עם זאת, אם אתם חובבי קולנוע צעירים או כאלה השואפים ללמוד קולנוע או להחכים בקולנוע, העשיריה הנ"ל היא מקום מצוין להתחיל בו. כל הסרטים שם הם סרטי חובה לצפייה עבור כל מי שרוצה להכיר את רגעי השיא של הקולנוע עד 1968.

ג.

שלושה יוצרים ישראליים הגיעו לשלב חצי הגמר בתחרות הסרטים הקצרים של רידלי סקוט ופסטיבל ונציה, בו נכללו חמישים סרטים מבין האלפים שהוגשו. אתמול פורסמה רשימת עשרת הסרטים שעלו לשלב הגמר, ויוקרנו בסוף החודש בפסטיבל ונציה. לבנון בפנים, מצרים בפנים, שניים מאמריקה, אבל לא הישראלים. הנה סרטי הגמר לצפיה.

Categories: בשוטף

31 יולי 2012 | 23:40 ~ 1 Comment | תגובות פייסבוק

מישהו משגיח עלינו

אחד הסרטים הישראליים המרשימים שראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון היה "שומרי הסף", פרויקט דוקומנטרי עצום מימדים ומרשים מאוד שביים דרור מורה, בו הוא מראיין ששה מראשי השב"כ לשיחה שחלקה סיכום שירות וחלקה חשבון נפש. גם אם היו לי מענות כלפי חלק מהראיונות, הבנייה של הסרט והצורה הוויזואלית המרהיבה שלו – שהופכת תמונות סטילס להמחשות נעות, ומשתמש באנימציה ממוחשבת לרוב כדי לדמיין עולמות ביון שמצלמת קולנוע לא זכתה לתעד – הופכים את הסרט הזה ליצירה שחשיבותה כפולה: גם קולנועית/אסתטית וגם היסטורית/פוליטית.

 

ועכשיו מתברר שלא רק אני התפעלתי. "שומרי הסף" הצטרף לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל טורונטו, וחשוב מזה: הוא נקנה להפצה מסחרית על ידי סוני פיקצ'רס קלאסיקס (החברה שהפיצה באמריקה את "פרידה" האיראני, וגם את "הערת שוליים", "ואלס עם בשיר", "לבנון" ו"ביקור התזמורת"). כשסוני קונים, זה אומר שהם מאמינים שהם יכולים לרוץ איתו לאוסקרים.

 

==================

 

עכשיו ש-ט' באב מאחורינו, אני תוהה האם יצליח "המשגיחים" להפוך ללהיט מגזרי, בקרב האוכלוסיה שעליה הוא מדבר: המתחזקים, החוזרים בתשובה, הברסלבים, תושבי השכונות שהלכו ונהיו אדוקים יותר בדת. רמז אחד לכך שקהילת בעלי התשובה מסתקרנת מהסרט נמצא כאן. "אדרבה" הוא ירחון שמוציאים בעלי תשובה – חלקם ידידים שלי – המפוזרים בין מעלות ומצפה רמון. בגיליון אב שיצא כעת לאור מראיין עורך כתב העת, עירד דיין (אם שמו מוכר לכם, זהו אותו עירד דיין שצייר את עטיפת הדיסק האחרון של אביתר בנאי), את מני יעיש על הצדדים הרוחניים והאמוניים שבסרטו, ועל כך שהוא החליט שזה יהיה סרט כשר, כזה שגם קהל אורתדוקסי יוכל לראות. את הטקסט של הראיון העלה דיין לפייסבוק של "אדרבה". את גרסת הדפוס של העיתון קצת יותר קשה למצוא.

Categories: בשוטף

31 יולי 2012 | 23:35 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

"חיות הדרום הפראי", ביקורת

 המדור האחרון שלי ב"פנאי פלוס" הוקדש כמעט כולו ל"עלייתו של האביר האפל", מה שהותיר ל"חיות הדרום הפראי" רק פינה צדדית של 180 מילה. מצד אחד, זה אולי הגיוני ככה: אחד הסרטים הכי גדולים של השנה (מבחינה הפקתית) מקבל נפח עצום, וסרט פצפון כמו "חיות הדרום הפראי" מקבל מקום זעום. אבל זה לאו דווקא צודק. למרות ש"חיות הדרום הפראי", סרט הבכורה של בן צייטלין האמריקאי, הופק ב-1/250 מתקציבו של "עלייתו של האביר האפל" יש בו עוצמה שהולכת ומתגברת לאורך הסרט ומעניקה לו נפח קולנועי ורגשי גדול בהרבה מסך תקציבו.

הסרט הזה הוא גם מעין שיעור בענווה ודעות קדומות בשבילי. אני ידוע בתור שזה שמצהיר רבות על חוסר סבלנותו לסרטים המצולמים במצלמה רועדת ובחומר צילום מגורען הנועד להעניק לחומר הגלם תחושה "אותנטית" של "מציאות". ואכן, בתחילת הסרט נדמה היה לי ש"חיות הדרום הפראי" הוא מעין סרט אנתרופולגי שמנסה לתעד אוכלוסיה מוכת גורל (אבל בעלת מצב רוח מרומם) בשיפולי הבטן של לואיזיאנה. אלא ש"חיות הדרום הפראי" מטווח בדיוק אנשים כמוני, שחושדים בסרטים שמעמידים פנים שהם "ריאליסטיים". סגנון הצילום הכמו-ספונטני, והכמו-מציאותי, ותיעודה של אוכלוסיה הנמצאת בתחתית החבית החברתית, הם רק נקודות מוצא מחוכמות כדי לעסוק בחלומות, בדמיון, בפנטזיה ובאמנות. הסרט הזה מתפקע מיצירתיות, החל מהסירה העשויה מבגאז' של טנדר ועד לאותן חיות מיתיות שפולשות לחלוציה של הגיבורה, ומשם למציאות שלה. הערבוב הזה, בין סגנון מחוספס ו"מציאותי" ובין סרט שדווקא מתבונן בעולם מבעד לעיניים ילדותיות ולא מציאותיות כלל, הזכיר לי משהו מהגישה הקולנועית של ספייק ג'ונז ("ארץ יצורי הפרא" שלו נראה לי כהשראה ברורה למדי) או סרטיו של הירוקאזו קורה-אדה ("החיים שאחרי", "איש אינו יודע").

יתר על כן, צייטלין השכיל לאזן את תקציב ההפקה הנמוך ואמצעיו המצומצמים על ידי שימוש בעריכת סאונד מופתית שמעניקה לסרטו נפח כמעט גרנדיוזי. זה שיעור מסעיר ביכולת של הסאונד להניף סרט קטנטן אל מחוזות שבהם הוא נראה כמעט עתיר תקציב והשקעה.

בקיצור, הסרט הזה הוא הפתעה – והילדה שבמרכזו היא תגלית נהדרת. והנה, כל זה ב-170 מילה:

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.7.2012

 

כמה נחמד לעטר את הביקורת על הסרט הכי עצום מימדים של השנה עם ביקורת על הסרט הכי זעום מימדים של השנה. אבל היזהרו: “חיות הדרום הפראי", קטן ואינטימי ככל שנדמה, הוא סרט מתעתע. הוא שאפתני ומורכב יותר ממה שנדמה. למעשה, כבר מראשיתו שומעים שהסרט הזה – למרות עבודת צילום שנראית כאילו תיעודית או אנתרופולגית – מתהדר בעבודת סאונד עשירה ומרהיבה (ובוודאי יקרה מאוד). ובסופו, ובכן, הוא יפתיע אתכם כשיתברר שהסרט הכה "ריאליסטי" הזה אינו כזה כלל. מהבחינה הזאת בן צייטלין, שזה סרט הבכורה שלו עליו זכה בפרס הראשון בסאנדאנס ובפרס מצלמת הזהב בקאן, מביים בסגנון ספייק ג'ונז, באופן שבו הוא בונה עולם מציאותי מאוד, ואז מכניס לתוך העולם הזה אלמנטים של פנטזיה, חלום והזיה. צייטלין מספר סיפור על ילדה בת שש בשם האשפאפי – ילדת טבע חולמנית שאוהבת להאזין לפעימות הלב של החיות שהיא נתקלת בשיטוטיה – שגרה עם אביה השיכור באיזור של לואיזיאנה שנקרא "האמבטיה", החלק שנמצא בין הסכר לאוקיינוס, במקרה של סופה הוא האיזור שמוצף ראשון, ואליו מתנקזים רק שולי השוליים של החברה. למרות חיים של עוני ומצוקה, האשפאפי רואה סביבה דווקא עולם שכולו מוזיקה, שמחה וחגיגות, וכשאביה נעלם והיא נותרת לבד, היא יוצאת למסע בעקבות הפולקלור של חייה (בחיפוש אחר אמה) ושל תושבי האיזור (המספרים על חיות מיתיות שפעם שלטו שם). צייטלין, שגם הלחין את הפסקול הסוחף, יצר סרט קסום ויוצא דופן, שבמתחיל כדבר אחד ונגמר כדבר אחר לגמרי.

Categories: ביקורת

30 יולי 2012 | 20:06 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

"לצוד פילים", יום הצילומים הראשון

 

היום התקיים בירושלים יום הצילומים הראשון של "לצוד פילים" סרטו השני כבמאי של רשף לוי ("איים אבודים"). והנה מרגלינו על הסט כבר סיפקו לנו כבר הצצה ראשונה אל לוי וצוותו בפעולה. את הסרט מצלם ירון שרף.

 

לפני כמה חודשים התבשרנו שג'ון קליז הסכים להשתתף בסרט. עצם המחשבה שקליז יסתובב בארץ גרמה לי להתחיל להזות על ניסיונות להיפגש איתו כשהוא כאן. אלא שאתמול יצאה ההודעה שבשל בעיות לב שקליז סובל מהם הוא ביטל את בואו ארצה, ובמקומו לוהק לתפקיד פטריק סטוארט. עכשיו תראו מה זה ציפיות. אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שז'אן לוק-פיקאר/פרופסור אקס ישתתף בסרט ישראלי הייתי ממש מתלהב. אבל כשאותו שחקן – סר פטריק סטוארט, מיינד יו – מגיע כתחליף לג'ון קליז אליל נעוריי (וקודמי בתפקיד השר להליכות משונות) אני קצת מתוסכל ושבור לב.

 

בהודעה לעיתונות שפורסמה אתמול אמר לוי על קליז: "ג'ון קליז התקשר וסיפר לי על מצבו הבריאותי, זה מאד הלחיץ אותי. מדובר באיש יקר, שהיה כיף גדול להכירו ולהתחבר אליו. הוא לקח את זה מאוד קשה וכפי שהגדיר זאת בדרכו הקומית – אם היה מדובר בכליות הייתי שם קצוץ על הרופאים ומגיע, אבל כליות יש שתיים ולב יש רק אחד". לדברי לוי, "אנחנו בקשר רציף ואני מאד מקווה שהוא ירגיש טוב ויתאושש. הוא איש שאני אוהב ומעריץ שנים, אני בטוח שכשמצבו ישתפר עוד נעבוד ביחד". לוי מסר עוד כי שכתב את התסריט כדי שהדמות תתאים לסטיוארט.

 

ואגב, מי שראה את סר פטריק משתתף במערכונים או בקומדיות יודע שיש לו חוש הומור אדיר, אז אני מניח שברגע שאתאושש מהאכזבה שלא אפגוש את קליז, אולי יתברר שסטויארט הוא תחליף אולי אף מתאים יותר לצוות הזה.

 

סר פטריק יגיע ארצה רק ב-9 באוגוסט, עד אז מצלם לוי את שחקניו הישראליים המככבים בתפקידים הראשיים יותר: ששון גבאי, מוני מושונוב, משה איבגי, צביקה הדר, יעל אבקסיס, תיקי דיין, שושיק שני ועזרא דגן.

 

כדי שניזכר שלמעשה גיבור הסרט הוא ילד בן 12, ולא שחקן בריטי קרח, הנה תקציר הסרט: אמו של יונתן בן ה-12 נאלצת להשאיר אותו בבית אבות עם סבא שלו, טיפוס מריר שלא היה בקשר עם הילד מאז שנולד. כאשר נודע ליונתן שסבא שלו וחבריו שדדו בנקים בתקופת המחתרות לפני קום המדינה, הוא משכנע אותם לצאת לשדוד את הבנק של אבא שלו כמבצע אחרון של חייהם. כך ילד בן 12, סבא שלו, החבר העיוור שלו ושחקן אנגלי מובטל יוצאים לשוד הבנק המוזר והנועז בתולדות המדינה.

 

 

את הסרט מפיק אהוד בלייברג יחד עם יונייטד קינג של משה ולאון אדרי, HOT, מיזם הקולנוע ירושלים וקרן רבינוביץ'.

Categories: בשוטף

30 יולי 2012 | 16:05 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

כריס מרקר, 1921-2012

לפני שעה קלה הגיעה ההודעה העצובה שכריס מרקר, מגדולי הקולנוענים הצרפתיים של דורנו, הלך אתמול לעולמו בגיל 91. מרקר, שהיה מוכר בעיקר כדוקומנטריסט, התפרסם בעולם בזכות סרט המדע בדיוני הקצר, הניסיוני ורב ההשפעה שלו, "המזח" (26 דקות), צפיית חובה לכל סטודנט לקולנוע בשנה א', שנוצר ב-1962 (ומציין בימים אלה 50 שנה לבכורתו). הסרט היווה השראה ל"12 קופים" של טרי גיליאם. הנה הוא, סרט המורכב כולו מסטילס (למעט שוט אחד):

 


 

 

מרקר, מהחשובים והמשפיעים בקולנועני צרפת של ימי הגל החדש – מי שלמד ועבד בצמוד לז'אן פול-סארטר ואלן רנה – כתב ביקורות ל"מחברות הקולנוע" בשנות החמישים, ואז התחיל לנדוד בעולם וליצור סרטי-גלויה על ערים ומקומות: סיביר, ישראל, טוקיו ואפילו פריז, עיר מגוריו. בהמשך הוא פנה לתעד, באופן אישי מאוד, יוצרים. הפרופיל שלו על אקירה קורוסאווה בעת צילומי "ראן", "א.ק", הוא בבואה כפולה של יוצר המשתקף בעיני יוצר גדול לא פחות. בשנים האחרונות, כשכבר היה קשיש, הוא הרבה לצלם את החתולים שבדירתו ומחוצה לה.

 

ב-1960 הזמין אותו וים ון-ליר לצלם סרט תיעודי על ישראל. התוצאה היא "הצד השלישי של המטבע":

 


 

Categories: בשוטף

30 יולי 2012 | 15:05 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

מיסטר בין, מרכבות האש, אולימפיאדת לונדון

ט' באב מאחורינו וסוף סוף התפניתי לצפות בטקס הפתיחה של האולימפיאדה שביים דני בויל. טקס פתיחה שלמרות אורכו המפלצתי הכיל כמה וכמה רגעים נהדרים, בעיקר מוזיקליים (זו היתה הפעם הראשונה שמלכת אנגליה שומעת סקס פיסטולס, נכון?). אבל כמובן – ואני מניח שזה היה צפוי לכל מי שעוקב אחרי הבלוג – שהקטע שהכי הצחיק והקסים אותי (נו, ובערך חצי מהעולם) הוא החיבור המבריק והמצחיק בין מיסטר בין ובין "מרכבות האש", בין התזמורת הסימפונית של לונדון ובין ונגליס.

 

משום מה אנשי אולימפיאדת לונדון לא טרחו להעלות את הטקס, או קטעים מתוכו, ליו-טיוב (ויותר מזה, פועלים להסיר משם קטעים שמעלים משתמשים). אז צפו בקטע המבדר הזה מהר, לפני שהוא מוסר משם:

 

 


 

Categories: בשוטף

29 יולי 2012 | 17:27 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

"אף פעם לא מאוחר מדי" – עכשיו הפרמיירה

 

בשבוע שעבר התקיימה הקרנה מיוחדת של "אף פעם לא מאוחר מדי" בפני המשקיעים, שלפני כשלוש שנים השקיעו בסרט מאה שקל כל אחד. כל אחד מהם יצא מהסרט עם האחד מה-goody-bags שבתמונה, תיק, חולצה וצ'ופרים. אבל רגע, פלאשבק. ואז יש גם צ'ופרים בשבילכם בפנים.

 

לפני בערך שלוש שנים (למעשה, שנתיים ותשעה חודשים) התחלנו כאן בבלוג מסע. ניצלתי את קשריי עם הפקת הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי" כדי לבקש מהבמאי, עדו פלוק (גיסי באזרחות), שיתעד את תהליך העבודה שלו על סרטו העצמאי ודל התקציב, "אף פעם לא מאוחר מדי". פלוק ומפיקו גל גרינשפן פנו לציבור, במיילים ובפייסבוק, וגייסו מימון לסרט באופן קהילתי. כמה מאות תרמו מאה שקלים, אחרים תרמו מצלמה ואמצעי הפקה אחרים. בנובמבר 2009 הם יצאו לצילומים, ואז יצאו למסע ארוך לא פחות של עריכה ופוסט פרודקשן (וגיוס הכסף לכל חלק בתהליך). ישועה הגיעה מצד תחרות ה"Work In Progress" של פסטיבל חיפה, בה זכה הסרט כשהיה במצב ראף-קאט שעזרה לו לממן את סיום עבודת הפוסט. כשיצא הסרט סוף סוף למסע הפסטיבלים שלו בעולם, הוא חזר עם פרס ראשון מפסטיבל פרייבורג והיה הנציג הישראלי היחיד בפסטיבל אדינבורו. כל הסיפור כולו מסופר כאן.

 

ועכשיו, הוא מגיע אל מסכי הקולנוע בארץ. במהלך כל אוגוסט הוא יוקרן בסינמטקים. למשל, בסינמטק תל אביב. או בסינמטק ירושלים. ואחרי שקראתם על הסרט כה רבות ועקבתם בסבלנות אחר כל תהליכי ההפקה, עכשיו הגיע הזמן להגיע לקולנוע ולצפות בו. הנה הטריילר:

 


 

והנה קרן ברגר שרוצה לספר לכם קצת על הסרט ולהזמין אתכם לצפות בו:

 


 

והנה דף הפייסבוק, לעדכונים נוספים ולתמונות ודיווחים.

 

ועכשיו תורי לתת לכם בונוס. אחרי הכל, גם קוראי "סינמסקופ" הם מעין שותפים לכל תהליך העבודה על הסרט. אז הנה ההזדמנות שלכם לבוא ולצפות בו. רוצים לבוא לפרמיירה של הסרט ביום שישי הקרוב (3.8) ב-16:00 בסינמטק תל אביב? כל שאתם צריכים לעשות הוא לכתוב מייל לכתובת הבאה – avishaykahana@gmail.com – ולכתוב בשורת הנושא "סינמסקופ". עשרת הקוראים הראשונים שיישלחו מייל יקבלו זוג כרטיסים לבכורה. (ותהיו בני אדם: אם אתם מקבלים כרטיסים, בואו. אם אתם מגלים שאתם לא יכולים להגיע, העבירו את הכרטיסים הלאה. אל תשאירו כסאות ריקים).

 

בשלוש השנים מאז יצא "אף פעם לא מאוחר מדי" לדרך צמח כאן גל של קולנוע עצמאי דל תקציב. וגיוס כספים מהציבור הפך לפרקטיקה מקובלת להפקות עצמאיות. אתרים כמו קיק-סטארטר ואינדי-גוגו הפכו את זה לעסק פשוט יותר. עכשיו ההרפתקאה הזאת מגיעה לסופה.

 

================

 

אגב. ממש בסמוך לצילומי "אף פעם לא מאוחר מדי" התחילו צילומיו של סרט עצמאי נוסף: "2 בלילה", גם הוא עם קרן ברגר. גם כאן ביקשתי מהבמאי, רועי ורנר, שיתעד את תהליך ההפקה, אלא שהוא וצוותו העדיפו לעשות את התיעוד באתר משל עצמם (שלדעתי לא מכיל יותר את דיווחי ההפקה). נו הארד פילינגס. והנה, גם הסרט המקסים הזה מגיע סוף סוף לבתי הקולנוע בתחילת ספטמבר. אבל בו נעסוק כשיגיע זמנו.

Categories: בשוטף

27 יולי 2012 | 17:08 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

עננים וסרטונים (המון סרטונים)

המצב באינטרנט בשבוע האחרון היה כזה: אם יש לכם אתר או בלוג כל מה שהייתם צריכים לעשות הוא לכתוב "עלייתו של האביר האפל" וגוגל היה ממטיר אליכם המוני קוראים. אבל במקביל לכל ענייני באטמן והאיימקס, הצטברו לי על הדפדפן המון קטעי וידיאו שהופצו במהלך השבוע האחרון שהגיע הזמן לרכז ולזכור את הלשוניות שלהם.

 

א.

"אטלס של עננים", סרטם של לנה ואנדי וושאובסקי עם טום טיקוור, זכה לטריילר ראשון בן כשש דקות. וכדי לשכנע אתכם בכלל לטרוח ולצפות בטריילר בן שש דקות, התיישבו שלושת הבמאים כדי לעשות לכם פיץ'. והם עושים את זה ממש טוב:

 


 

 

וזה הטריילר. אם יש לכם ADHD ושש דקות זה פשוט ארוך מדי בשבילכם, הקטעים הטובים מתחילים מהדקה הרביעית:

 


 

שתי תהיות בקשר לטריילר הנ"ל. א) זה נראה כמו סרט חדש של ז'קו ון-דורמל בהמשך ל"מיסטר נובודי" שלו, ופחות כמו סרט של אנשי "מטריקס". ב) יש לי חשש שזה מאותם סרטים שעשויים לא להגיע לעולם לישראל. אני ממש מקווה שאתבדה.

 

ב.

שמעו, זו הולכת להיות עונת אוסקרים מעניינת מאוד. אני מניח שתוך שבועות ספורים יהיה לנו טריילר ראשון ל"לינקולן" של סטיבן ספילברג, אבל הנה מגיע טריילר ל"חיי פיי" של אנג לי, בכיבובו של נמר דיגיטלי אחד ועם הצלם של "בנג'מין באטן". אני מוכן להתערב אתכם שתוך כמה ימים תתפרסם הידיעה שזהו סרט ההפתעה שיצטרף ברגע האחרון לפסטיבל ונציה. אנג לי הרי זכה שם עם "הר ברוקבק" והיה שם יו"ר חבר השופטים בשנה שבה זכה "לבנון". יהיה ממש משונה אם יהיה לו סרט חדש ופסטיבל ונציה לא יקבל את הבכורה העולמית שלו.

 


 

ג.

זה ממש מוצלח. האתר First Showing מנסה לדמיין איך היה נראה הטריילר של "2001: אודיסיאה בחלל" אם היה נערך היום (לאותו סרט ממש):

 


 

ד.

ונדמה לי שאיכשהו יצא שאני מעלה לכאן, מתוך חיבה אישית, את כל החלטורות של מרטין סקורסזי. הנה עוד אחת:

 


Categories: בשוטף