וגם "תקריב" מספר 4 # סרטים ישראליים בפאבים # וצייטלין 2

מתוך "הירושה" של היאם עבאס

יש סרט ישראלי שלישי בפסטיבל ונציה. אחרי ש"למלא את החלל" של רמה בורשטיין התקבל לתחרות הרשמית ו"מנתק המים" של עידן הובל התקבל למסגרת ה"אוריזונטי" (אופק), הגיע היום העדכון ש"הירושה", בבימויה של השחקנית היאם עבאס, התקבל למסגרת "Venice Days". שלושתם סרטי בכורה, בפסטיבל הראשון בניהולו של אלברטו ברברה.

"הירושה" (לא בכיכובו של אבי טולדנו, אגב) מתרחש בכפר ערבי בגליל בימי מלחמת לבנון השנייה ב-2006. אריק ברנשטיין, דודי זילבר והאחים אדרי הפיקו. מכרם חורי, קלרה חורי, יוסוף אבו ורדה ועבאס עצמה משחקים.

ובכלל, זה יהיה פסטיבל בניחוח ים תיכוני. ארי פולמן יושב בחבר השופטים הראשי. הבמאית הלבנונית נאדין לבאקי והבמאי האירני אמיר נאדר יישבו בחבר השופטים של סרטי הבכורה.

================

הרימייק האמריקאי של "מר באום" של אסי דיין מתקרב. הצילומים, על פי האייטם הזה, יתחילו כבר בספטמבר בבימויו של פיל אולדן רובינסון ("שדה החלומות", "סניקרס"). עד אז יסיים רובין וויליאמס לצלם סרט נוסף, בבימויו של לי דניאלס ("פרשס"), ורובינסון יידע כבר האם הוא נבחר לתפקיד נשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע או לא.

=================

גיליון מספר 4 של "תקריב", כתב עת מקוון לקולנוע תיעודי, עלה לרשת. יש בו כמה דברים מעניינים מאוד: ראיון עם רענן אלכסנדרוביץ', וטקסט של יגאל בורשטיין על טרילוגיית הווידיאו-ארט של יעל ברתנא, המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין. רן טל וענת אבן ערכו.

==================

כל מיני מיזמים של הקרנות סרטים עצמאיים בפאבים מגיעים אליי למייל. הנה אחד מהם, של פאב בשם מיסטיק רוז שנמצא בתוך גינה על שפת הירקון, ויש גם רעיון של מועדון הקרוסל בחיפה שמתעתד לצאת לדרך. לא יודע, להקרין סרטים מדי.וי.די בפאב? לא נשמע לי נורא מלהיב.

בכל אופן, אירוע הפתיחה של אירועי הקרנות הסרטים במיסטיק רוז יתקיים ביום שני הקרוב, 23.7, ויתחיל עם הקרנת שני סרטים קצרים ("וידיאו קסם" של שיר קומאי ו"מדיום רייר" של בזי גטה) ואז סרט ארוך ("מפטיר" של דוד דזנאשווילי). יוצרי הסרטים יהיו שם כדי להציג את סרטם ולספר עליהם קצת. אני מקווה שנשמע דיווחים איך היתה ההקרנה בתום האירוע.

================

ציוץ שלי משעות הצהריים:

אגב, מעניין אם בן צייטלין, במאי הסרט, הוא צאצא של הרב הלל צייטלין, שנרצח בשואה ושעל שמו נקרא הרחוב שבו נמצא קולנוע גת. או אולי של המוזיקאי דני צייטלין, שהלחין את פסקול "פלישת חוטפי הגופות".

באנו לרמות

טוב. לא ממש ביקורת. יותר טקסט מדוכדך.

אני חייב להודות – וקוראי בלוג זה בוודאי כבר יודעים זאת מזמן: הקולנוע הישראלי יקר לי. בשעה שיש מבקרי קולנוע ששמחים לאידם של הסרטים אותם הם לא אהבו ורק רוצים לראות במפלתם (כמין הוכחה לכך ש"ראו, לא רק אני לא אהבתי, איש לא אהב אותו"), ליבי נשבר בכל פעם שסרט ישראלי נכשל (טוב, מודה. לא כולם).

ולא רק סרט ישראלי. אני חי בכזאת חרדה שיום יבוא וכל מערך הקולנוע בארץ יקרוס, שכל סרט שמצליח אצל הקהל, אבל עושה זאת מחוץ לפרדיגמה הצפויה, משמח ומפליא אותי. כך, למשל, אני ממש מרוצה מהעובדה שסרט כמו "מחוברים לחיים" מכר כבר למעלה מ-400,000 כרטיסים (והוא ממשיך למכור). למרות שזה לא ממש סרט לטעמי. אני מרוצה כי זו לא הצלחה צפויה, כי זה לא הקהל שמגיע בדרך כלל לשוברי קופות, ולא הסרט שבדרך כלל הופך לשובר קופות, והוא מגיע ממפיצה קטנה ונטולת בית קולנוע, שעל פי כל הגיון מתימטי בשוק ההפצה הישראלי לא היה לסרט שלה סיכוי להפוך ללהיט בתוך המגה-פלקסים של הכרישים הגדולים. ועובדה.

אז אם על הצלחתו של סרט צרפתי אני שמח, אז על הצלחתו של סרט ישראלי אחת וכמה וכמה. אלא שזו היתה שנה שחונת הצלחות. בין ההצלחה של "הערת שוליים" וההצלחה של "העולם מצחיק" – ואקום. הקהל הפנה עורף לסרטים הישראליים. לפעמים אני נאיבי. לפעמים אני מקווה ומייחל שסרט שנורא אהבתי – נגיד, "השוטר" – יעשה קליק עם קהל אמיץ שמחפש סרט מטלטל וקצת אחר. וזה לא קורה. הקהל מחפש נחמות בטוחות. משהו מצחיק, משהו מרגש, משהו פשוט. לא שזה קל לעשות את זה. אם זה היה קל היו לנו כאן 20 להיטים ישראליים בשנה. ואין.

המציאות מורכבת אף יותר: מזה כמה שנים שיש התאמה מוחלטת בין דעת הקהל ובין דעת הביקורת. נוטים לחשוב שהקהל והביקורת נמצאים בקונפליקט: הקהל אוהב את מה שהביקורת מתנשאת עליו, הקהל מתעלם ממה שהביקורת משבחת. וזה נכון לזן מסוים של סרטים (שוב: "השוטר"). אבל בישראל של 12 השנים האחרונות (להבדיל גמור מישראל של שנות הששים והשבעים) סרט ישראלי שמצליח בקופות הוא גם סרט ישראלי שקיבל מחיאות כפיים מהביקורת.

מה שמביא אותי ל"הדילרים". על פניו נראה שזה הסרט שהמילה "הצלחה!" אמורה להיות כתובה על הפוסטרים שלו עוד לפני הקרנת הבכורה. לכאורה, כל המרכיבים בסרט הזה נכונים כדי לתפור לקהל הצעיר בארץ (ובצעיר אני מתכוון כאן לבני 17 ומעלה, הסרט כל כך מלא סמים, שלא הייתי רוצה לעודד ילדים לצפות בו) להיט לקיץ: הפקה מושקעת, עם צילום לוהט מצבעוניות של ירון שרף ("העולם מצחיק", "הערת שוליים"), מוזיקה שמחה וחזקה של רן שם-טוב ("זוהי סדום"), וליהוק חלומי שלא הייתם מדמיינים להיט קיץ ישראלי בלעדיו (אלון אבוטבול, יובל שרף, איתי תורג'מן). גם השימוש בלוקיישנים (שכונת רמות בירושלים) נהדר בסרט. בקיצור, יש כאן עולם, ולעולם הזה יש דמויות ייחודיות, ולהן שפה משלהם. זה נראה כמו להיט, נשמע כמו להיט, ומריח כמו להיט. אבל יש רק בעיה אחת: הסרט הזה פשוט לא טוב. וב"לא טוב" אני מתכוון שהוא בעיקר לא מצחיק. וכאן עליי לסייג ולומר: לא הצחיק אותי.

וזה המקום שבו הקונפליקט שלי נכנס לפעולה. אולי הסרט רק לא הצחיק אותי? אולי חוץ ממני כל מי שרואה אותו פשוט נשכב על הרצפה מרוב צחוק? אני סתם מנסה לסנגר עכשיו, כי באמת – ההומור שלי יכול להיות נורא אידיוטי כשצריך (תזכורת: אני חשבתי ש"זוהי סדום" ממש מצחיק). ואולי אני פשוט סחי מדי כדי לקלוט. אולי כל סטלני ישראל יראו את הסרט ויעופפו לתקרה מרוב גיחוכים. אולי. אם כן, נדע שנמצא קהל חדש: "הערת שוליים" הביא את כל האקדמיה הירושלמית לאולמות, "חתונה מאוחרת" הביא את כל הגרוזינים (טוב, הגיאורגים), "עג'מי" שינע את ערביי יפו לקולנוע, ואולי "הדילרים" יטיס את פקידי באנג ישראל לסרט שהם יראו בו פולחן עצמי? סרט שמדבר בשפתם, וצריך להיות קצת מעושן כדי למצוא אותו מצחיק. אתם מבינים: אני ממש מקווה שכן. אבל אני גם יודע עמוק בפנים שכנראה לא.

האכזבה העיקרית שלי מ"הדילרים" היא מהעובדה שעודד דוידוף הוא במאי שכבר כללתי בתוך רשימת ה"דבר הבטוח", יוצרים שאני יודע שאני אקבל מהם משהו מהנה וחכם ורב כשרון. חיבבתי את "מרס טורקי", אהבתי את "מישהו לרוץ איתו", נהניתי מ"תמרות עשן" (לא ראיתי את העונה השניה). הוא במאי נפלא. והאמת, ב"הדילרים" הוא שולף לא מעט כלי נשק כדי ללהטט עם הבימוי ביד אחת כדי להסתיר שהתסריט – שנכתב על ידי אחיו – לא מציע לו כמעט דבר לעבוד מולו. רק אוסף אדיר של דמויות, שהולכות לאיבוד בעלילה שמתחילה ולא נגמרת. יש לסרט הזה כמות עצומה של הרמות להנחתות, אבל הפאנצ'ים לא מגיעים. הם לא נכתבו? הם לא צולמו? או שהם פשוט לא נכנסו לקאט הסופי?

אז כל הגרוב הזה נותר תלוי באוויר, ולא טס לשום מקום. הסרט הזה, שהיה יכול וצריך להיות התנ"ך הסטלו-יהודי החדש, הוא – איך נאמר – רק חצי אפוי.

ג'סטין צ'אנג, המבקר של "וראייטי" (ועורך הביקורות של העיתון), שהיה לי העונג לשבת איתו בעודו אוכל את השקשוקה הראשונה של חייו, עזב את תפקידו בחבר השופטים של פסטיבל ירושלים ביום שישי וטס לביתו בארצות הברית, שם הוא כבר הספיק לראות את "עלייתו של האביר האפל" ולפרסם אתמול את ביקורתו עליו. רק רפרפתי עליה, כדי שלא יקלקל לי שום דבר לפני הצפייה, אבל השורה התחתונה שלו היא שזה סרט טוב, אבל לא כמו "האביר האפל".

החל מיום שישי "עלייתו של האביר האפל" יהיה אחד משני סרטים שיוצגו בישראל באיימקס הדיגיטלי החדש שייפתח בחולות ראשון לציון ביום חמישי. השני הוא "ספיידרמן המופלא" בתלת מימד. אתר רכישת הכרטיסים נפתח אתמול סוף סוף ואני רואה שהקרנת שישי בערב של "עלייתו של האביר האפל" באיימקס הולכת ומתמלאת.

אני גם רואה שביס פלאנט התחילו עכשיו גם לגבות תשלום נוסף על משקפי התלת מימד (שלושה שקלים למשקפיים שלוקחים הביתה ולא מחזירים בסוף הסרט, ומצד שני גם לא משקפים חד פעמיים שחולקו שם בשבועות האחרונים). האמת, רעיון כביר. מעתה נביא את משקפי התלת מימד מהבית. לא רק חסכוני יותר, אלא הגייני יותר. ג'יימס קמרון הבטיח כבר מזמן שזה מה שיקרה. כלומר, מעכשיו בתיק שלנו צריך להקפיד לשים משקפי שמש, משקפי קריאה (למי שצריך) ומשקפי תלת מימד.

שלשום הוצג מתחם יס פלאנט החדש בפני התקשורת, ונחשו מי מודר מהאירוע. כן כן (אבל צפוי, אין תלונות). ריבונו של עולם, אפילו כתב "ראשון-נט" הוזמן! נברמיינד. אהיה שם כתייר כבר מחר. (אהבתי את הדיווח של דורון פישלר מהאירוע, בעיקר כי נראה שהוא מבין על מה הוא כותב. שאר הדיווחים השתמשו יותר מדי בסופרלטיבים הריקים והיחצניים שאמורים לתאר דברים שהם כבר בסטנדרט של בתי הקולנוע בארץ).

ברשותכם, אני חושב שאדלג על החוויה המפוקפקת שנקראת "אולם ארבעה מימדים" (כסאות רוטטים, מאווררים ושפריצרים בפרצוף). ראיתי פעם סרט כזה בעיר המלכים באילת וזו היתה חוויה די מזעזעת. זה הרי כל כך מעצבן כשטלפון סלולרי מאיר, רוטט ומצלצל באמצע סרט, אז למה להרוס את הצפייה גם על ידי רקיקה בפרצופו של הצופה והפעלת מאווררים ואורות מהבהבים? ואני מחובבי הקולנוע כלונה פארק, במקרה הזה נראה לי שזה לונה פארק שמתחזה לקולנוע. וגם פוטנציאל להתקפי אפליפסיה.

לא. אני מחכה לאיימקס. כל מי שעוקב אחר מה שמתפרסם תחת התגית "איימקס" בבלוג יודע כבר שאני מתלהב מאוד מהדבר הזה שהמציאה החברה הקנדית בשנות השבעים ושמאפשר הקרנה על גבי מסך ענק (ההמצאה של חברת איימקס היא צילום במצלמות 70 מ"מ אבל כשסרט הצילום מונח ב-90 מעלות לכיוון שבו הוא מצולם בדרך כלל, כלומר שפריים איימקס גבוה יותר משהוא רחב), וקראתם אולי גם שאני מבכה את העובדה שהאיימקס הנוכחי הנפתח בישראל הוא בעצם "איימקס מזויף", כלומר איימקס דיגיטלי, המוקרן על מסך קטן בהרבה ממסכי האיימקס האמיתיים (מפילם) שבהם ראיתי סרטים מדהימים (בימים הספורים לקיומו של איימקס פילם בקריון בקרית ביאליק הספקתי לראות שם את "האביר האפל" וכמעט התעלפתי מאקסטזה; בביקורכם הבא באילת, גשו לפירמידת האיימקס שם וצפו ב"תחנת חלל", סרט תיעודי מרשים של נאסא שצולם בחלקו בתחנת החלל הבינלאומית ובאפס גרביטציה).

אבל זהו. יותר לא אתלונן (נדמה לי) על "איימקס מזויף". זה מה שיש לנו כאן ממחר, ואין סיכוי שנוכל לשנות את זה. יתרה על כן, איימקס של פילם הוא פורמט שיילך ויעלם מהעולם בשנים הקרובות, כך שזה דבר שהולך ונכחד. תוך עשר שנים איש לא יידע יותר מה זה היה האיימקס מפילם.

איימקס, כעת, היא כבר לא חברה שעוסקת בפיתוח שיטות צילום, אלא בחברה שמספקת תקן לאיכות צפייה משופרת. איימקס היא בעצם THX החדשה (הזכירנו, מעולם לא היה בישראל אולם קולנוע בתקן THX, כך שאנחנו מקבלים כעת בעצם תו תקן של אולם שאיכות ההקרנה והסאונד בו אמורים להיות אופטימליים). מבחינת הקרנה מדובר במקרנות שאמורות להיות חזקות יותר (סרטי התלת מימד מוקרנים משתי מקרנות מסונכרנות, כך שכמות האור גבוהה יותר מהקרנת תלת מימד רגילה, דבר שהוא חיוני מכיוון שהמשקפיים מכהים את התמונה אחר כך).

אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב במותג איימקס, והוא ככל הנראה לא השתנה בין ימי 70 המ"מ וימי הדיגיטל, וזו בעצם המהפכה שהמותג הזה יכניס לנו לארץ, אינו קשור לאיכות התמונה אלא לאיכות הסאונד. בסופו של דבר, דומני שאם אכן ראיתם את "האביר האפל" באיימקס (בקרית ביאליק, שכבר נסגר מאז, או בכל מקום), הדבר הכי זכור שם זה מה שקורה בסאונד. הסרט הזה מתפוצץ לנו בפרצוף ומעיף רסיסים. איימקס מבטיחים שאיכות הסאונד הזאת, עם מערכת הגברה בת 12,000 ואט (הרמקולים שלכם בבית הם בהספק של 100 ואט גג, אלא אם כן אתם אנשי סאונד מקצועיים, שאז תגיעו אולי ל-150 ואט), נשמרת גם בהקרנה הדיגיטלית (הגיוני, כי מהפכת הסאונד של איימקס היתה בכך שהם הפרידו את הקרנת התמונה מהקרנת הסאונד, והסאונד יצא מתוך דיסק שעליו קובץ סאונד לא מקומפרס, עם כמות עצומה של מידע אודיופוני שאי אפשר לדחוס לתוך פס הקול הדיגיטלי הסטנדרטי שמגיע מכווץ מאוד.

איפה תבחינו בהבדל? ראשית, בווליום (ובכך שווליום גבוה לא יוצר דיסטורשן. לפחות לא בשלב בו כל המכונות והרמקולים מכוילים כמו שצריך). שנית, בבסים. זו תמיד היתה התחמושת הכי חזקה של איימקס, הנשק הסודי שלה: הבסים. כולם מדברים על גודל התמונה, אבל בעצם חוויית האיימקס היא כמעט תת-הכרתית: הסרטים שלהם פוגעים לכם במעיים, בסרעפת, בבטן. אתם חווים אותם מבפנים.

זה הדבר שלו אני מחכה עת אראה (לראשונה בחיי) הקרנה של איימקס דיגיטלי מחר.

ואם תקפצו שניה לאתר של איימקס תוכלו לראות כבר עכשיו איך נראים סרטוני הפתיחה של ההקרנות שלהם, שאמורים לגרום לכם להגיד "וואו, זה גדול", ואיך נראית פרזנטציית תלת המימד והסאונד שלהם.

וכל זה קורה בראשון. עיר הולדתי. מי היה מאמין. ועוד באיזור שכשאני אני ילד היו בו רק נחשים, עקרבים ושכונת פואבלו אספניול. עד שחשבתי שיצאתי משם, הם גוררים אותי חזרה פנימה.

במהלך פסטיבל ירושלים ישבתי לשיחת היכרות קצרה עם אליסיה ווסטון, המנהלת החדשה של הפסטיבל והסינמטק (עליה כתבתי בהרחבה כבר כאן). "כולם רוצים לדעת מה החזון שלי", היא אמרה לי. ובכן, גם אני. אבל היא מעדכנת שזה מוקדם מדי. היא עדיין צריכה להבין איך לתפעל את המקום לפני שהיא מתחילה לתכנן בו שינויים. היא הגיעה לסינמטק בערך שבועיים לפני תחילת הפסטיבל, ועכשיו צריכה להתאושש קצת, לחזור ללוס אנג'לס כדי לסיים את העברת הדירה שלי ("ולמכור את המכונית שלי") ואז לנסוע לפסטיבל טורונטו. שם, יש להניח, תתחיל העבודה על הפסטיבל הבא, שיהיה המהדורה ה-30. אם יהיו לווסטון רעיונות גדולים לשיפור, אני מניח שיהיה אפשר לראות אותם בעוד שנה.

תוך כדי שיחה תהיתי מה ישתנה ומה ישתפר בפסטיבל. אחד הנושאים האלה הוא הטיפול בקולנוע הישראלי. פסטיבל ירושלים הוא מקום קצת פרדוקסלי כשזה מגיע לקולנוע הישראלי: מצד אחד, במשך שנים התחרות העלילתית שלו היתה האירוע הקולנועי המרכזי בלוח השנה הישראלי; מצד שני, נדמה שמחוץ לתחרות הזאת, אין לקולנוע הישראלי נוכחות בפסטיבל. אני חושב שבשנים האחרונות היו לפסטיבל הזדמנויות להציג סרט ישראלי כסרט פתיחה (מחוץ לתחרות) בבריכת השולטן, אבל הם העדיפו שלא. ווסטון, לעומת זאת, מגיעה לירושלים מסאנדאנס, שם היא היתה אחת המלאכיות ששמרו וטיפחו את הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. יש סיכוי שהיא אוהבת סרטים ישראליים יותר מרוב ותיקי הפסטיבל, ואני תוהה איך זה יבוא לידי ביטוי.

גם התחרות עצמה זקוקה לריענון. מאז שהקרנות האקדמיה עברו למאי-יוני, איבד פסטיבל ירושלים את המעמד של הזכות להקרנת הבכורה העולמית. בעבר כל הצוות היה עולה לרגל לירושלים כדי לראות את הסרט בפעם הראשונה עם קהל. כיום הצוות מגיע לסינמטק או למוזיאון בתל אביב להקרנות האקדמיה. וגם, מרגע שפסטיבלי הקולנוע בעולם גילו את הקולנוע הישראלי, נראה שפסטיבל ירושלים הפך לתחנה האחרונה במקום לתחנה הראשונה. "חמש מצלמות שבורות" הגיע לירושלים אחרי חצי שנה של הסתובבויות בכל העולם (כולל פסטיבל דרום!). כדי לבסס מחדש את מעמדו, פסטיבל ירושלים צריך לפתח לעצמו אגו בינלאומי. לדרוש מהיוצרים בארץ, ומהפסטיבלים בעולם, שהבכורות לסרטים תוצרת ישראל יתקיימו בישראל מבלי שזה יפגע בסיכוייהם להתקבל לפסטיבלים בחו"ל ("לבנון", למשל, הוקרן בירושלים ואז זכה חודשיים אחר כך בוונציה; לעומת זאת "למלא את החלל" נאלץ לפרוש מירושלים כדי להתחרות בוונציה, כלומר שמשהו השתנה, בין אם זה דרישות הסף של המנהל החדש של ונציה, או מעמד המיקוח של פסטיבל ירושלים מול פסטיבלי העולם. אבל שימו לב שלא מעט סרטים מגיעים לפסטיבלים הגדולים אחרי שזכו לבכורה במולדתם. ואם קאן וברלין מקבלים סרטים מסאנדאנס, לא הגיוני שוונציה לא יקבלו סרטים מפסטיבל ירושלים). העניין הוא שנדמה לי שממילא בשנים האחרונות יוצרי הסרטים הישראליים מעדיפים להגיע לבכורה הישראלית אחרי בכורה בחו"ל. אני זוכר ששנת 2003 היתה שנת המפנה ביחס של המפיקים לפסטיבל ירושלים, זה היה יום אחרי הקרנת הבכורה של "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", בימים שבהם בתום ההקרנה היו מבקרי הקולנוע של העתונים היומיים רצים לחדר העיתונות כדי לכתוב בזריזות ביקורת לגליון של הבוקר למחרת, ושניצר וקליין שחטו את הסרט (אחד הסרטים האהובים עליי משנות ה-2000), והתעשיה כולה נכנסה להלם בבוקר. מאז דבק בפסטיבל ירושלים תדמית של פסטיבל שיש לו פוטנציאל גם להרוס סרטים, ולא רק לרומם אותם. ומרגע שהתחילו להגיע ההזמנות מפסטיבלים בחו"ל, נדמה שהמפיקים בארץ נשמו לרווחה. רק לא בכורה עולמית מול שניצר. דומני שמעמד התחרות הלך ודעך מאז. מ-2004 משה אדרי כלל לא מחכה לפסטיבל ירושלים ומוציא את סרטיו המרכזיים לפני תחילתו, וכל סרט שיש לו פוטנציאל מסחרי בכלל לא נשלח לפסטיבל. (זו כמובן תמונת מצב חלקית. היו סרטים מז'וריים שכן הגיעו לירושלים, אבל נדמה שבעשור האחרון היתה גם רתיעה מהתחרות). בקיצור, צריך למצוא דרך – יחד עם המפיקים – לשדרג את התחרות.

צריך גם, לדעתי, לנסח קצת יותר טוב את שמות הקטגוריות בתחרות. פרס לסרט ראשון או שני? נו באמת. אם זו המקבילה ל"מצלמת הזהב" של קאן, הרי שזה פרס לסרט בכורה. פרס מוצדק, שמחפש את התעוזה ומחבב את הבוסר. לסרט שני? זה כבר קטנוניות של עורכי דין. וגם החלוקה בין "סרט סטודנטים קצר" ובין "סרט קצר עצמאי" לא תמיד ברורה לי.

אבל בוודאי אפשר למצוא עוד דרכים, פחות טכניים, לשפר את הפסטיבל. כשמרקו מיולר, לשעבר מנהל ונציה, נכנס כמנהל פסטיבל רומא, הוא קודם כל הלך ושינה את תאריכי הפסטיבל. היו לו סיבות רבות לכך – כדי לחזק את שוק הסרטים שם, הוא רצה להרחיק אותו ממועד שוק הסרטים האמריקאי – אבל ברור שהוא קודם כל בא לעשות הצהרה: אני בעל הבית עכשיו, ואני משנה הכל, כולל את התאריכים. האם אליסיה ווסטון תערוך ניעור בסדר גודל כזה לפסטיבל הבא? יתכן ומחשבה מחודשת על תאריכי הפסטיבל אינה רעיון כה גרוע. זה אמנם נוח מאוד, בתחילת יולי, מזג האוויר הנעים בירושלים ביחס לשאר הארץ, תחילת החופש הגדול. אבל האם אלה התאריכים האופטימליים מבחינת לוח השנה הקולנועי ולא התיירותי? אולי זה רעיון נכון למצוא מועד שבו הפסטיבל מתרחק מהקרנות האקדמיה? למשל, חנוכה (דצמבר). פרסי אופיר חולקו שלושה חודשים לפני כן, הפסטיבלים המרכזיים בעולם התקיימו כולם, ופסטיבל ירושלים יכול להתחיל בדצמבר את שנת הקולנוע הבאה. של היבול הבא של סרטים, שלא היו באופיר. או הפוך: פסח (מרץ-אפריל) – להקדים את פרסי אופיר. לפסח יש יתרון אחר (חוץ מהעובדה שאני לא אוכל לאכול הפוקצ'ה של לבן בזמן הפסטיבל): יש לי פנטזיה קטנה שווסטון עם קשריה תייסד בירושלים מעין מיני-סאנדאנס. זה דבר שקורה בשנים האחרונות – פסטיבל סאנדאנס הקים סניף בלונדון, פסטיבל טרייבקה הקים סניף בדובאי. אז אולי גם ירושלים? ואז מרץ-אפריל, אחרי ברלין וסאנדאנס אבל לפני קאן, עשוי להיות מועד מוצלח לזה.

אבל אלה פנטזיות. ויש לי עוד: למה לא הקרנה על המסך הגדול בבריכת השולטן בכל ערב ולא רק בערב הפתיחה? (ניסו את זה בעבר. בעיניי זה היה נהדר – ראיתי שם את "וודסטוק" המשופץ. אני מניח שזה לא פשוט מבחינה תפעולית/כלכלית).

אבל עם כל הרצון שלי לראות שינויים וניעורים, אני גם צריך לתת לפסטיבל ירושלים את הקרדיט שמגיע לו: מאז שסיימתי את לימודי הקולנוע שלי אין מקום שבו למדתי יותר על קולנוע בינלאומי מאשר בפנורמה של פסטיבל ירושלים בעריכת אבינעם חרפק. הוא מורה הסתרים שלי כבר למעלה מעשר שנים. את כל הבמאים שאני הכי אוהב כיום – בלה טאר, צאי מינג ליאנג, פן-אק רטאנארואנג, האל הרטלי, מוחסן מחמבלבף ועוד המון שכמותם – אני מכיר בזכותו. תוכנית הקולנוע התיעודי הבינלאומית שחרפק מלקט מביסה שנה אחר שנה את המתחרה שלה בדוק-אביב (גם השנה). אז אולי בעצם לא צריך לתקן כלום, אם אין מה שמקולקל.

אבל כל זה הוא הקדמה לפניה אליכם. יש שנה עד לפסטיבל ירושלים ה-30, ויש שם מנהלת חדשה. אם למישהו יש מחשבות או רעיונות מה צריך לעשות בפסטיבל ירושלים כדי לשפר ולשכלל אותו (השנה הפסטיבל עבר להקרנה דיגיטלית בכל אולמותיו, אז השדרוג הטכני המז'ורי כבר נעשה), נראה שזה התזמון המושלם לעשות את זה. אז יאללה, רעיונות. איך משפרים את פסטיבל ירושלים?

ביום שישי זכה "שארקייה", סרטם של עמי ליבנה וגיא עופרן, בפרס הראשון בתחרות הקולנוע הישראלי של פסטיבל ירושלים. הוא יצא מהטקס עם שני פרסים נוספים: לעריכה של זוהר סלע ולצילום של בועז יהונתן יעקב ("בוקר טוב, אדון פידלמן").

הייתם חושבים שהזכייה הזאת – אחרי שהסרט הוצג כבר בפנורמה בפסטיבל ברלין ובמסגרת צדדית בפסטיבל קאן – תמנף את סיכוייו של הסרט בפרסי אופיר, אלא ש"שארקייה" כלל לא נרשם לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע. ההחלטה הזאת, של מפיקי הסרט איתי תמיר ואייל שיראי, יצרה מירמור קל בקרב אנשי הצוות של הסרט דל התקציב הזה. אנשי צוות שדיברו איתי רטנו על כך שלדעתם מפיקי הסרט החליטו לחסוך בהוצאות רישום הסרט לפרס אופיר בגלל שהניחו (כנראה בצדק) שלסרט אין סיכוי להשתלב בחמשת המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אבל בעשותם כך, הם הפקירו את אנשי הצוות שחלקם ראו עצמם מועמדים אפשריים בקטגוריות הטכניות (ואולי אף בקטגוריות המשחק).

– איתי תמיר, למה לא רשמתם את "שארקייה" לפרסי אופיר?

"יש לי שלושה סרטים שהפקתי השנה: 'אליס', 'לא בתל אביב' ו'שארקייה'. את שלושתם החלטתי שלא לרשום לפרס אופיר. אני חושב שהקרנות האקדמיה הם המקום הלא נכון להציג בו סרט חדש. להקרנות האלה מגיעים רק המתחרים שלנו והאווירה בהם ממש לא נעימה. ביקשתי מהבמאים שיילכו להקרנות אקדמיה כדי להרגיש את זה, והם הסכימו איתי. אני מעדיף בכורה בפסטיבל קולנוע ולא בהקרנות אקדמיה.

"יש בעיה באקדמיה. בשנה שעברה 'השוטר' שהפקתי היה מועמד לשבעה פרסים ולא זכה בכלום. בכל הקטגוריות שהוא התחרה בהם זכה סרט אחד. בשתי קטגוריות נוספות, של שחקנית ושחקנית משנה, זכה סרט אחר של אותם מפיקים (תמיר מתכוון ל'הערת שוליים' ול'אחותי היפה' שהפיקו דוד מנדיל ומשה וליאון אדרי)."

כשתמיר הבין שהמצב הוא כזה שסיכוייו לזכות אפסיים הוא החליט שלא להשתתף בתחרות, ואף שלא לחדש את חברותו באקדמיה השנה. הוא גם לא יצביע למתחרים. כשאני שואל אותו האם בתור מפיק בכיר למדי בתעשייה הוא לא יכול לגייס עוד מפיקים ויוצרים וליזום מהלך לשנות את תהליך הבחירות לפרסי אופיר, הוא עונה לי: "אני עסוק בהפקת סרטים, אין לי זמן לפוליטיקות".

– ומה אתה עונה לבעלי התפקידים הזוטרים יותר שנעלבו מכך שהמהלך שלך אולי מנע מהם להיות מועמדים בתחום שלהם?

"קודם כל, אף אחד מהם לא פנה אליי, אז לא ידעתי שיש בעיה. שנית, הם לא שותפים שלי. במאיי הסרט הם שותפים שלי ואיתם התייעצתי והם הסכימו איתי. להכניס סרט לאקדמיה זה סיפור יקר. חוץ מההרשמה צריך לדאוג גם להקרנות. אם אתה מארגן פחות משש הקרנות מבחינה סטטיסטית אין לך סיכויים להיכנס למועמדויות. אני מעדיף להגיע לפרמיירה של הסרט עם הפרסים מברלין וירושלים, פחות מעניין אותי מועמדות לעיצוב פסקול בפרס אופיר".

==================

הנה עוד דבר שהאקדמיה צריכה לשים אליו אליו. אני התקשרתי לאיתי תמיר כדי להבין איך יתכן שבמחי החלטה אחת שלו – החלטה שעולה לו 1,200 שקל – הוא מונע מכל אנשי הצוות שלו לראות עצמם מועמדים אפשריים לפרס אופיר, על עבודה שהם עשו במחיר סמלי בסרט דל תקציב, ומתוך תקווה שלפחות אולי יזכו לתהילה קטנה בשלב המועמדות, והתברר לי שהמפיק עצמו מרגיש שהמערכת של פרסי אופיר במצבה הנוכחית רומסת אותו.

מה אפשר לעשות?

קודם כל, לחשוב על אנשי הצוות. לאפשר בטופס הבחירה להוסיף בכתב יד בכל קטגוריה שם של איש צוות, גם אם הוא עצמו או סרטו לא היו מועמדים. אם כל צופי "שארקייה" בפסטיבל ירושלים חושבים שהעריכה או הצילום ראויים למועמדות לפרס אופיר, טופס ההצבעה של הפרס צריך לאפשר להם לבטא את דעתם גם אם הסרט לא נורשם לתחרות, מסיבות כאלה ואחרות. אחרת זה באמת הופך לתחרות של סרטים עשירים.

אפשרות נוספת היא לאפשר לאנשי הצוות עצמם לקושש יחד את דמי הרישום ולרשום את סרטם, ללא תמיכת המפיק. יתכן וששה מאנשי הצוות של "שארקייה" היו מסכימים להשקיע 200 שקל כל אחד כדי לרשום את סרטם, ולאפשר להם ולחבריהם לחלום על מועמדות.

שנית, אם מתברר שהפרסים מבטאים הטייה כלפי מפיקים מסוימים, צריך למצוא דרך לתקן את ההטיה הזאת, אחרת המשחק לא הוגן.

שלישית, את מה שתמיר אומר לגבי הקרנות האקדמיה והאווירה העכורה בהן, אני אומר שנים. גם את הפתרון להם אני אומר מזמן והוא פשוט מאין כמוהו: תחרות האקדמיה צריכה להתקיים רק בין סרטים שכבר הופצו מסחרית. באופן כזה הקרנות האקדמיה הן רק הקרנות השלמה למי שהחמיץ את הסרט בבתי הקולנוע, ולא הבכורות העולמיות של הסרטים האלה, שנחשפים מול הקהל הכי פחות חם ומרגן שמגיע לסרט לפגוש בשלב כה עוברי של חייו.

צריך לזכור: האקדמיה וכל חוקי ההצבעה שלה הוקמה כשבקולנוע הישראלי נעשו בין חמישה לשמונה סרטים בשנה. כל תקנון ההצבעה לא עובד במצב הנוכחי בו יש 31 סרטים רשומים (ועוד לפחות שלושה סרטים נוספים שלא נרשמו לתחרות). זה משבש את כל שלב ההקרנות, הסינון, המיון, הבחירה. זה נהיה משחק לא הוגן ולא שיוויוני.

נו, מה יהיה? עד מתי ימשיכו לתרגם משפטים באנגלית שמקורם בעברית ולשבש אותם בתרגום חזרה לעברית? סיבת העצבים הבוקר היא ה-tag-line של "כנסיית הפחד" בעברית. העיפו מבט בבאנר של הסרט בראש האתר של סינמה סיטי:

אהוב את שכניך? ברצינות? אני מניח שבמקור זה היה Love thy Neighbor. שכך תורגמו לאנגלית המילים מהפסוק מספר ויקרא (פרק יט, פסוק יח) שמוכרות בעברית כ"ואהבת לרעך" (הפסוק הזה מופיע פעמים נוספות גם בברית החדשה, שסרטו של קווין סמית מתייחס אליה). ואם עומדים שנייה וחושבים על זה, הרי ש"ואהבת לרעך" הוא דווקא טאג-ליין מצוין ל"כנסיית הפחד", בזכות העובדה שללא ניקוד "רע" הוא דבר והיפוכו, כך שהאירוניה אותה חיפשו מפיצי הסרט המקוריים עובדת כפליים במקור העברי.

רוני קידר רוצה לבקש מכם שני דברים.

א.

לצילום סרט עצמאי ניסיוני של רוני קידר ("ג'ו + בל") דרושה וילה + בריכה במרכז הארץ, ליום שישי הבא (20.7.12)  משעה 19:00 בערב עד 7:00 בבוקר למחרת. יש תשלום סמלי כי זה עצמאי… אבל זה לטובת הקולנוע הישראלי, או לרעתו (נדע יותר אחרי העריכה..).

וגם…

ב.

יש הקרנה מיוחדת של "ג'ו + בל" ו"באני לאב" ביחד. זה יקרה יום אחרי הצילומים, ב-21 ליולי בשעה 21:00 בבית העם (ברוטשילד). "הקרנות אקדמיה יקרות מדי," אומרת קידר, "אז עושה את ההקרנה הזו גם לאקדמאים וגם לחברים ולאוהבי הז'אנר".

אגב, אני שומע מחברי אקדמיה שלא היתם מדמיינים שיתלהבו מ"ג'ו ובל", שהם התלהבו מ"ג'ו ובל". נראה לי שסיכוייו להיות מועמד לפרס הסרט הטוב באופיר (המועמד השישי) מובטחים למדי.

ואם יש הקרנה, אז כמובן שקידר גם התיישבה להכין פרומו במיוחד לאירוע:

===================

רק עכשיו נתקלתי בפוסט הזה ב"עין הדג" שמעדכן ש"Oz" יהפוך ל"אוז" בארץ במרץ הקרוב, כשייצא כאן "ארץ אוז" של סם ריימי. רוויזיוניזם! אני מבין כשמחליטים לתקן תרגומים ישנים שעברתו שמות של יצירות. "דון קישוט" חזר להיות "דון קיחוטה", "רומיאו ויוליה" חזרו להיות "רומיאו וג'ולייט", "עליסה בארץ הפלאות" חזרה להיות "אליס בארץ הפלאות". אז לכאורה הגיוני ש"עוץ" תחזור להיות "אוז". אלא ש… מי שתרגם את "אוז" ל"עוץ" אי שם בתחילת המאה הקודמת דווקא ידע מה הוא עושה. עוץ היא הרי ארץ מקראית (בה גר איוב, למשל), ובאנגלית היא תורגמה מעברית לאנגלית כ"אוז" (האחים כהן עמדו על הקשר בין עוץ של איוב ועוץ של דורותי ב"יהודי טוב" שלהם). כלומר שבמרץ יהיה לנו תרגום מעברית, לאנגלית וחזרה לעברית משובשת. אם כבר רוצים לשנות את השם, לפחות תקראו לזה "עוז".

אה, ויש טריילר לפריקוול הזה שמסביר לנו שמי שהפך לקוסם מארץ עוץ כשדורותי הגיעה לשם למעשה עשה מסלול מאוד דומה לשלה – מקנזס השחורה-לבנה בפריים בפורמט 1.33 אל ארץ עוץ הצבעונית ובעלת המסך הרחב, באמצעות טורנדו ודרך לבנים צהובות. ג'יימס פרנקו הוא אוז/עוץ/עוז.

16:20: רק עכשיו מתחילה חלוקת הפרסים. יוצאים לדרך.

(17:30: הסתיים. הדיווח המלא בפנים).

בעוד כמה דקות יתחיל טקס חלוקת הפרסים בסינמטק ירושלים. יש לי תחושה ש"בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי ו"המשגיחים" ייצאו עם הפרסים העיקריים מהתחרות. סתם ניחוש, שאין לי בעיה לזרוק לחלל דקות לפני ההכרזה הרשמית. "בלדה", אני מהמר יזכה בפרס הראשון (למרות שלא ראיתי אותו, הימור על סמך זמזום), ו"המשגיחים" בפרס על סרט הבכורה. ואולי ההפך? (הפרס לסרט הבכורה מחולק גם לסרט שני). רבקה גור, אם להמשיך ניחושים, תזכה בפרס השחקנית על תפקידה ב"חיותה וברל". ובפרס השחקן? הימורי הרגע האחרון? רועי אסף מ"המשגיחים"? יוסף כרמון מ"חיותה וברל"? ואולי עדנן אבו-וואדי מ"שארקייה"? ובכן, אין צורך להרבות בהימורים, כי תוצאות האמת תכף יתחילו לזרום. רפרשו לעדכון הטרי ביותר. והנה מתחילים הפרסים לזרום:

פרס החוויה היהודית: "פפירוסן"

צל"ש ל"לייבוביץ': אמונה. אדמה. אדם" של אורי רוזנווקס.

פרס "ברוח החופש".

סרט תיעודי: "המקום הקטן ביותר".

סרט עלילתי: "פה ושם" (סרט מקסיקני שהופק על ידי אורי גראטש, ישראלי שחי בניו יורק).

תחרות הקולנוע התיעודי:

בימוי: רן טל, "גן עדן".

הסרט: "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנט וגיא דוידי. (לפני שבועיים כתבתי "אני אהיה בשוק אם יימצא סרט טוב ממנו בתחרות התיעודית". זכייתו היתה ברורה לחלוטין מההתחלה. גם כשהתברר שהמתחרים מולו – לפחות אלה שראיתי – היו משובחים למדי, וחלקם אך מעולים).

סרט עצמאי קצר:

"טיפות" של פיני טבגר.

סרט סטודנטים:

"טאטע" של יניב לינטון מסם שפיגל. סרט מקסים על ברסלבי שמנסה להתקרב לאביו (מדהים שזה סרט של סם שפיגל ולא של מעלה). יהיה מושלם להקרין אותו לפני "המשגיחים", אגב. "טאטע" הוא סרט מקסים לא מעט בזכות נוכחותו הנפלאה של שיבי פרומן בתפקיד הראשי. פרומן הוא בנו של הרב מנחם פרומן, כוכב השער של "מוסף הארץ" היום.

ציון לשבח: "קרב עיניים" של אורית פוקס.

(אגב, ידידיה ויטל ועיניו הגדולות מככבים גם ב"טיפות" וגם ב"קרב עיניים").

צילום:

בועז יהונתן יעקב על "שארקייה".

ברסלבי זכה בפרס הסטודנטים וחב"דניק זוכה בפרס הצילום. בעלי התשובה כובשים את הטקס.

תסריט:

"אליס" של דנה גולדנברג.

מוזיקה:

מרק אליהו, "בלדה לאביב הבוכה".

שחקנית:

תיקו: רבקה גור על "חיותה וברל" ואילנית בן-יעקב על "אליס".

שחקן:

יוסף כרמון, "חיותה וברל".

ציון לשבח לרועי אסף, "המשגיחים".

עריכה:

זוהר סלע, "שארקייה".

פרס לסרט ביכורים (שהולך לסרט ראשון או שני. שוב, אני לא מבין את ההגדרות בתחרות הזאת):

"המשגיחים" של מני יעיש.

פרס ראשון:

"שארקייה", של עמי ליבנה, על פי תסריט של גיא עופרן. מפיקים: איתי תמיר ואייל שיראי.

ציון לשבח ל"אליס" של דנה גולדברג.

סיכום: "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי ו"רוק בקסבה" של יריב הורביץ יצאו בידיים ריקות. חמשת הסרטים האחרים זכו בפרס או צל"ש כלשהו. "שארקייה" הוא הזוכה הגדול עם שלושה פרסים (סרט, עריכה, צילום). "אליס" אחריו עם פרס לתסריט וציונים לשבח במשחק ובסרט. "חיותה וברל" עם שני פרסי משחק. "המשגיחים" עם פרס על סרט ביכורים וצל"ש לשחקן (היתה כאן החמצה לדרמה משפחתית פיקנטית מרגשת, כי אם "המשגיחים" היה זוכה בפרס על עריכה, היו אב ובנו – אסף קורמן ויוסף כרמון – יוצאים מהטקס הזה עם פרסים). "הבלדה לאביב הבוכה" עם פרס למוזיקה.

גברים בס"ד

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.7.2012

נוהג העולם לומר "לראות זה להאמין". Seeing is Believing. והרי אין לכם משפט שיש בו כל כך מעט אמונה. משפט שכולו ציניות וספקנות. כי מי אומר "כשתראה לי אאמין"? זה שאינו מאמין כלל. לאו דווקא בעניינים רוחניים, גם בכל הקשור לאמון בין בני אדם. מספר מישהו משהו למישהו אחר, והשני ציניקן אומר לו בגלגול עיניים: “כשתראה לי, אאמין". והרי זה פרדוקס: כשיראה את הדבר לא יזדקק עוד לאמונה, כי כשהדבר יהיה מוחשי מולו, הוא יידע. האמונה מתחילה במקום שבו הידיעה מסתיימת. כלומר, המשפט הזה ציני כפליים: המשמעות האמיתית שלו היא שגם כשאראה, לא אאמין. זהו משפטו של דור שאיבד את האמונה, וגם את יכולת הראייה. לפני 200 שנה רבי נחמן מברסלב אמר את המשפט הזה אבל בדיוק הפוך: “אמונה זו ראייה". מי שמאמין, יכול לראות, עיניו פקוחות. בפתיחת סרט הבכורה רב העוצמה וגדוש האמונה של מני יעיש, “המשגיחים", מופיע הציטוט הזה של ר' נחמן. ואכן, רבי נחמן הוא מעין תסריטאי הצללים של הסרט.

ואילו אני, למראה הציטוט הזה ולאחר הצפיה בסרט, נזכרתי במשפט דומה של אדמו"ר רוחני אחר: ג'ון לנון (ר' לענאן) שכתב בשיר פעם "אהובתי, בפעם הראשונה בחיי עיניי פקוחות לרווחה". אצל ר' נחמן זו האמונה שפוקחת עיניים, אצל ג'ון לנון זו האהבה. והאמת היא ששניהם צודקים: גם זה וגם זה. ולמעשה, בדיוק על כך "המשגיחים": על כוחה של אהבה ליצור אמונה, ועל כוחה של אמונה מתוך אהבה להביא לראייה.

“המשגיחים" מספר על שלושה ערסים. כן, כך יש להתחיל (לדעתי) את תקציר הסרט. קראתי כאלה שפותחים בתקציר ומתארים את הדמויות כ"שלושה ברסלבים" או "שלושה דתיים" או "שלושה חוזרים בתשובה". לא, מדובר בשלושה ערסים. שמם אבי, קובי ויניב, אבל מבחינתי אפשר היה לקרוא להם קו, קלאקס וקלאן. שלושתם שטופי אלימות וגזענות. באחרונה, אנחנו מבינים מהסרט, הם החלו להתחזק בתורה ומצוות, בשכונה בבת ים שנראה שבעצמה היתה תמיד מסורתית ושומרת שבת, ועכשיו הולכת ומתחזקת. אבל לפני החזרה בתשובה, אנחנו לומדים מסיפורי הרקע, השלושה האלה הסתבכו לא מעט עם החוק. אח של אחד מהם יושב בכלא. שניים מהם בוגרי מג"ב, שם חוו געש אדרנליני כשנהגו לכלות את זעמם בערבים. וכעת, עם ציציות וכיפות, הם מחליטים להיות המג"בניקים של השם יתברך. רוסים מחללים שבת? יירדו השלושה עם אלות וינפצו להם מכוניות וגולגלות (אגב חילול שבת מצידם). ערבים מיפו נכנסים לשכונתם בהתרסה? יארגנו השלושה משלחת ללינץ'. דמם רותח וכל דבר מקפיץ להם את הפיוז: בפתיחת הסרט קורא הגיבור פרק בתהלים, והוא רואה שם כל פסוק כהזמנה למלחמה. מורעל.

בין לבין, השלושה מנסים לתדלק את אמונתם בבורא עולם בדרכים שרק מנסות לשמור על אקסטזה. בלי אקסטזה הם לא יודעים להאמין. זו לא אמונה, זו התמכרות. אבי, גיבור הסרט, בגילומו הנפלא של רועי אסף (מאותם שחקנים שפתאום צצים, ואנו יודעים שמעתה נראה אותם למשך שנים בכל הסרטים), הוא זה שבאולפן הביתי שלו ממקסס את קטעי הטרנס שאותם נ-נ-חים אחר כך מנגנים בקולי קולות מהמכוניות שלהם. בקיצור, למרות שהם מקפידים ללכת מדי יום לשיעורו של רב השכונה (בגילומו של גילי שושן, שחזר בתשובה דווקא לחב"ד, אבל מצליח לייצג היטב גם את רוח ברסלב, ואולי זו רוחו של הבעל שם טוב) נראה שהם לא למדו דבר. כמעט כל משפט שלהם מגיע מהמקורות – תורה, חז"ל, חסידות – את המילים הם יודעים היטב, את המשמעות והמעשים פחות.

בחלקו הראשון של הסרט מציג אותם יעיש כמעין הטוב, הרע והמכוער של בת ים. הוא מצלם את מעשיהם כמו מערבון ספגטי (מערבון חריימה, בעצם): בסצינת דו-קרב אחת, המצלמה יורדת לכיוון מותניו של הגיבור, אלא ששם לא תלויה חגורת אקדח, אלא דווקא ציציות (זה המקום להפנות לסיפורי חסידים רבים שבהם הציציות תפקדו ככלי נשק נגד ליסטים וחיות טרף).

אז מה הבעיה אצל השלישיה הזאת? הם לא מבינים שמעשיהם הם עצמם חילול השם, שלא לדבר על זה שרוב המעשים הם גם עבירות של ממש. אבל הם עיוורים. עיוורים מכעס, משנאה, ופחד. האמונה שנדלקה בהם היא אמונה מתוך יראה. והם מנסים להשליט ברחובות השכונה שלהם יראה שכזאת: מי שלא ירא את דבר השם, יפחד מאלות הבייסבול שלהם ויחשוב פעמיים לפני שיפתח מספרה בשבת, ימכור פורנו ברחוב או תתלבש באופן לא צנוע. אלא שתשובה אמיתית מגיעה מאהבה, ולא מיראה. הפסוק בתהילים אומר "סור מרע, ועשה טוב": הם מנסים לגרום לאזרחי השכונה לסור מרע, אבל הם לאו דווקא עושים טוב. במקום לתקן הם רק ממשיכים לקלקל.

ואז נכנסת לתמונה מירי (בגילומה של רותם זיסמן-כהן, שמופיעה כעת גם ב"העולם מצחיק"). בתחילה היא אחת ממושאי ההפחדה של קו, קלאקס וקלאן, עד שהאהבה אליה פוקחת את עיניו של אבי. הוא מבין, לראשונה בחייו, מה זו אמונה מתוך אהבה ולא מתוך פחד, ועד כמה שאמונה ואהבה קרובים זה לזה בנפש, רוח ונשמה. באחת הסצינות היפות, החזקות, המרגשות ויוצאות הדופן שראיתי מימיי בקולנוע הישראלי, מבטא אבי את התהליך שחל בנפשו בשיחה שהוא פורש בפני קונו, בהנץ השחר על חוף הים. רבי נחמן קרא לזה "התבודדות": שיחה של אדם עם בוראו. דיבור חברי על מה שיושב לך על הלב. שיתוף בקשיים ובלבטים. ובקשה לעזרה. הסצינה הזאת כה עוצמתית כי היא מדויקת מהמון כיוונים. האחת, בריאליזם של הדמות: התבודדות זה דבר שחסידי ברסלב עושים, זה הגילוי הרוחני הגדול של רבי נחמן (אותו כל אחד, מאמין או לא, יכול לעשות בכל רגע, כולל בעת קריאת ביקורת זו, ברגע שתרימו לשניה את העיניים ממסך המחשב, ותתעלמו לכמה דקות מהטלפון), וזו הפעם השניה בתולדות הקולנוע הישראלי שאנו רואים מה זו התבודדות. בפעם הקודמת זה היה ביער ב"אושפיזין" של שולי רנד (בבימויו של גידי דר). והנה הפעם השנייה. ובשני המקרים, ההתבודות – קרי, תפילה אינטנסיבית, מתוך הלב הכי שבור והכי משתוקק – היא פרלוד לנס גלוי.

מכיוון אחר, כי יש בסצינה הזאת משהו נורא מוכר מבחינה דרמטית. בתיאטרון השייקספירי והאליזבתני מוכרים רגעים שבהם הגיבור יוצא אל הבמה ופורס את לבטי נשמתו מול מאזין בלתי נראה. בתיאטרון קוראים לזה "סוליליקווי". הסצינה הזאת ב"המשגיחים" היא ה"להיות או לא להיות" של הגיבור. ואז, הוא פושט בגדים ונכנס לטבול וליטהר בים. סצינה פשוט נהדרת, ורוויית אמונה תמימה ואמיתית – גם בבורא עולם וגם בקולנוע. היא פותחת את מהלך התיקון של הגיבור: התשובה מאהבה, האמונה שמביאה לו את הראייה – הוא רואה ניסים גלויים, והוא רואה את הקלקולים שהוא וחבריו עשו (כן, כאן חסרה לי סצינה בסרט של עימות בין הגיבור וחבריו).

”המשגיחים" הוא בעצמו סוג של נס. יעיש ומפיקו, מרק רוזנבאום, יצאו לקושש תקציב לסרט קצר, וצילמו את הסרט הזה ב-16 יום בלבד (סרט באורך כזה דורש כמות כפולה לפחות של ימי צילום). אבל כנראה שזה היה נכון לסרט הזה, כי כבר הרבה זמן לא ראיתי איחוד סגנוני כה מרשים בין סרט ובין הגיבור שלו. הסרט הזה מחוספס כמו הגיבור שלו, הוא קצת שכונה, הוא בעצמו קצת ערסי, יש בו משהו גולמי, לא לגמרי מלוטש, לא לגמרי גמור ותפור עד הסוף. אבל יש בו אנרגיה עצומה ולב ענק. ואת הדברים האלה, אי אפשר לתמחר בתקציב הסרט. זה או שיש או שאין. ול"המשגיחים" – שברגע שתורידו את ה-ג' המייצגת את שלוש הדמויות הראשיות תישארו עם "המשיחים" – יש את זה. הסרט הזה כה רווי אמונה ודברי תורה, שנדמה שבתום ההקרנה שלו נכון לעמוד ולומר "רבי חנניה בן עקשיא אומר…" ואז קדיש דרבנן.

אחד האירועים המעניינים שהיו השבוע בפסטיבל ירושלים היה מחווה ליוצר הדוקומנטרי-אוונגרדי הלטבי הרץ פרנק. פרנק, מתברר, הוא מגדולי הקולנוע הניסיוני-פיוטי של ברית המועצות, וכעת בגיל 87, הוא גר בירושלים. התוכנית שנערכה בחסות ויויאן אוסטרובסקי, באצירתו של חן שיינברג ובנוכחותו של פרנק עצמו, לא רק חשפה את היוצר לקהל של סקרנים מועטים ואמיצים, אלא למעשה היה מעין תקציר של תולדות הקולנוע התיעודי-הפיוטי של חמישים השנים האחרונות. הגילוי מבחינתי בערב הזה היה היה לראות בפעם הראשונה את סרטו הקצר של פרנק, "בעשר דקות מבוגר יותר". השם מוכר, כי בכירי במאי העולם השתמשו בו ובהשראתו לשני סרטי אנתולוגיה שנעשו לפני עשר שנים (יוצרים כמו ז'אן לוק גודאר, וים ונדרס, ספייק לי וכו'). הסרט מתעד בשוט רצוף אחד קהל של ילדים הצופים בצגת תיאטרון בובות. והוא נפלא. הנה הוא:

במבט חוזר כמובן שמצער שפרנק לא נשאר סטטי על הילד הראשון, מבלי לנדוד לילדים האחרים. הילד הבודד הזה הוא הופעה שלמה.

פרנק אינו היחיד שתיעד הופעה תיאטרלית, אבל עשה זאת תוך שהוא מתעלם מההופעה ורק מתבונן בקהל, מתוך הבנה שהדרמה האמיתית מתרחשת דוקא שם. על הבמה אלה שחקנים המזייפים רגשות, אבל אצל הקהל הכל מיתרגם לרגש אמיתי, ספונטני, נטול חזרות ואף חד פעמי. אני זוכר לפחות שני רגעים קולנועיים המתעדים את עולם התיאטרון (ובאופן ספציפי, את עולם האופרה) תוך התבוננות במה שקורה אצל הקהל, ולא על הבמה. האחד הוא בסיקוונס הפתיחה של "חליל הקסם", הגרסה של אינגמר ברגמן לאופרה של מוצארט; והשנייה היא בסגמנט של רוברט אלטמן לסרט האנתולוגיה-האופראי, "אריה" (בשני המקרים, ההתרחשות בקהל היתה מבוימת, כמובן, ולא תיעודית). עכשיו אני תוהה האם ברגמן ואלטמן הכירו את הסרט הנ"ל של פרנק והושפעו ממנו, או שזה רק צירופי מקרים.