
הבנאדם ממצמץ יום אחד ומחמיץ בתוך שעות ספורות מתחוללות שתי מהפכות בעולם הקולנוע בו זה שהיה בראש מוחלף במישהו אחר.
א.
לאקדמיה האמריקאית לקולנוע נבחר אתמול נשיא חדש: המפיק הוק קוץ' ("גורקי פארק", "קוד מקור"). קוץ' מחליף בתפקיד את טום שראק, שהקדנציה שלו הגיעה לסיומה. נשיא האקדמיה נבחר לשנת כהונה אחת, ויכול להיבחר עד ארבע פעמים רצוף לתפקיד. ונדמה שבפעם הראשונה הבחירות לתפקיד נשיא האקדמיה – תפקיד הנעשה גם באמריקה בהתנדבות וללא שכר – היו סוערות מאי פעם, כשלא מעט בכירים בארגון ראו עצמם מועמדים אפשריים. אחד המתחרים הבולטים של קוץ' למירוץ היה התסריטאי והבמאי פיל אולדן רובינסון ("שדה החלומות"), אלא שהוא הודיע למצביעים בעת האחרונה שלא יהיה לו זמן השנה להקדיש לתפקיד (הוא מתחיל לביים את הרימייק ל"מר באום" של אסי דיין בספטמבר) וכך סלל את הדרך לזכייתו של קוץ'. עם היבחרו, קוץ' פרש מתפקידו כיו"ר גילדת המפיקים. בחירתו של קוץ' היסטורית: הוא בנו של המפיק הווארד קוץ' ("השליח ממנצ'וריה", "טיסה נעימה") שהיה נשיא האקדמיה בסוף שנות השבעים. כך שקוץ' הוא נשיא-בן-נשיא, לראשונה בתולדות האקדמיה.
אם עד כה נדמה היה שתפקיד נשיא האקדמיה הוא טקסי בעיקרו, הרי שכהונתו של הנשיא היוצא, טום שראק, הוכיחה שזה לא חייב להיות ככה. שראק הפק את האקדמיה לגוף הלובי המשמעותי של ענף הקולנוע באמריקה (תפקיד ששמור בדרך כלל ל-MPAA, אלא שמאז מותו של ג'ק ולנטי, הנשיא האגדי של הגוף הזה, לא נעמד בראשו מישהו שיעניק לו את החשיבות והדומיננטיות שהיתה לו). שראק מינה לאקדמיה מנכ"לית חדשה שהפכה את הגוף ליעיל מבחינה ניהולית: הם חתמו על חוזה ארוך טווח עם איי.בי.סי לשידור האוסקרים, סגרו עם אולם קודאק (שאחר כך הפך לאולם דולבי) על קיום הטקסים בו בעשרים השנים הקרובות, וגייס כסף, תמיכה ומקום להקמת מוזיאון לקולנוע של האקדמיה בלוס אנג'לס.
אם אני מבין נכון את תקנוני האקדמיה האמריקאית הרי שקוץ' בעצם יכול לכהן כנשיא רק שנה אחת, אחרי שיצטרך לפרוש בשנה הבאה כשהקדנציה שלו כחבר דירקטוריון האקדמיה תפוג.
המשימה הראשונה של קוץ' תהיה למנות מפיק לטקס האוסקר, ולבחור איתו מנחה. בשנה שעברה שראק בחר בברט ראטנר לתפקיד המפיק שהביאו איתו את אדי מרפי כמנחה. כמה התבטאויות לא מספיק ממלכתיות אחר כך מצד ראטנר, ושראק ביקש ממנו לפרוש, ומרפי פרש אחריו. לבקשתו של שראק בריאן גרייזר (שותפו של רון האוורד) נכנס לתפקיד המפיק ובילי קריסטל הסכים לשוב לתפקיד המנחה. זה עבד: הרייטינג של הטקס עלה בארבעה אחוזים.
הבחירות לנשיאות האקדמיה התקיימו אמש פחות משבוע אחרי מותו של פרנק פירסון, התסריטאי של "אחר צהריים של פורענות", שהיה נשיא האקדמיה הלפני אחרון. הנהלת האקדמיה לא הספיקה למנות לו מחליף בחבר הדירקטורים של האקדמיה, שהם (ולא כלל מליאת חברי האקדמיה) המצביעים על מינוי הנשיא.
ב.
אחת לעשר שנים מקיים כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד" את משאל המבקרים הבינלאומי שלו לבחירת הסרטים הטובים ביותר בעולם בכל הזמנים. בחמישים השנים האחרונות הסרט שנמצא במקום הראשון ומוכר בטופן עולמי כ"טוב בכל הזמנים" הוא "האזרח קיין" של אורסון וולס מ-1941. ובכן, מהפך. ברשימה החדשה שהתפרסמה אתמול ירד "האזרח קיין" למקום השני, ואת מקומו תפס "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק מ-1958. זה בעיקר אומר שממוצע הגילאים של מצביעי הרשימה נהיה צעיר ב-17 שנים מאז המשאל הקודם.
הסיפור של "ורטיגו" במשאלים האלה מעניין למדי, כפי שמתאר זאת עורך "סייט אנד סאונד", איאן כריסטי במאמרו. אלפרד היצ'קוק נכנס לרשימה הזאת עם "ורטיגו" רק ב-1982, שנתיים אחרי מותו. כלומר, שעד שהיצ'קוק מת עדיין לא היה רוב בין המבקרים שמצאו אותו להיות המאסטר (ואכן, תקראו את הביקורות ל"ורטיגו" ושאר סרטיו של היצ'קוק בזמן אמת, באמריקה ובאנגליה, ותראו שהוא לא זכה להערכה גדולה. הראשונים שזיהו אותו כבמאי גאון היו אנשי "מחברות הקולנוע" בצרפת ובהשראתם אנדרו סאריס בניו יורק). ב-1982 "ורטיגו" נכנס לרשימה במקום השביעי. ב-1992 הוא טיפס למקום הרביעי. ב-2002 הוא עלה למקום השני. וכעת הוא הגיע למקום הראשון. ההערכה לסרט רק התגברה לאורך השנים, כנראה שבין השאר בזכות התחלפות דורות המבקרים.
אני חושב ש"האזרח קיין" הוא סרט אדיר, באמת נפלא. אבל אני לא רואה שום רשימה שאני אקבץ של הסרטים הכי טובים בעיניי שבה הוא יהיה בעשרת הראשונים, אולי בחמישים הראשונים. לעומת זאת "ורטיגו" הוא ללא ספק אחד מחמשת הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אז התהפוכה הזאת בצמרת משמחת אותי מאוד מאוד. הנה עשרת הגדולים של הקולנוע העולמי על פי בכירי מבקרי הקולנוע בעולם:
1. "ורטיגו", אלפרד היצ'קוק (1958)
2. "האזרח קיין", אורסון וולס (1941)
3. "סיפור טוקיו", יסוג'ירו אוזו (1953)
4. "חוקי המשחק", זאן רנואר (1939)
5. "זריחה", פ.וו מורנאו (1927)
6. "2001: אודיסיאה בחלל", סטנלי קובריק (1968)
7. "המחפשים", ג'ון פורד (1956)
8. "האיש עם מצלמת הקולנוע", דז'יגה ורטוב (1927)
9. "הפסיון של ז'אן ד'ארק", קרל תיאודור דרייר (1927)
10. "שמונה וחצי", פדריקו פליני (1963)
כמה תובנות בקשר לרשימה הזאת:
– שנת 1927 היתה השנה הגדולה בתולדות הקולנוע העולמי. שלושה סרטים משנה זו – של במאי גרמני, במאי דני ובמאי רוסי – נמצאים בעשירייה הראשונה. אגב, אני מסכים עם זה לחלוטין. והייתי מצרף לזה גם את 1926.
– על פי עשרת הגדולים לא קרה שום דבר ענק בקולנוע העולמי מאז 1968, אז יצא "2001: אודיסיאה בחלל". נו, לא מסכים לזה. מה שאומר ש….
– כרגיל, זו רשימה זקנה מאוד שנוצרה על ידי אנשים מאוד מבוגרים. הסרט הכי חדש ברשימה המלאה הוא משנת 2000: "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר וויי.
– עם זאת, אם אתם חובבי קולנוע צעירים או כאלה השואפים ללמוד קולנוע או להחכים בקולנוע, העשיריה הנ"ל היא מקום מצוין להתחיל בו. כל הסרטים שם הם סרטי חובה לצפייה עבור כל מי שרוצה להכיר את רגעי השיא של הקולנוע עד 1968.
ג.
שלושה יוצרים ישראליים הגיעו לשלב חצי הגמר בתחרות הסרטים הקצרים של רידלי סקוט ופסטיבל ונציה, בו נכללו חמישים סרטים מבין האלפים שהוגשו. אתמול פורסמה רשימת עשרת הסרטים שעלו לשלב הגמר, ויוקרנו בסוף החודש בפסטיבל ונציה. לבנון בפנים, מצרים בפנים, שניים מאמריקה, אבל לא הישראלים. הנה סרטי הגמר לצפיה.
תגובות אחרונות