דווקא היום, כשיש לי כל כך הרבה לכתוב לכם, החליטו שרתי תפוז לקרוס ולקחת איתם את הבלוג. נראה אם אצליח להדביק את הפער (יש תקצירים בפייסבוק). הבשורה החדשותית המעניינת ביותר של היום היא פרסום הליין-אפ של פסטיבל לוקרנו, והבשורה שמכל 31 הסרטים הישראליים שנעשו השנה, הפיצ'ר הישראלי היחיד שהתקבל לפסטיבל הוא דווקא "לא בתל אביב" של נוני גפן, סרט שנעשה באופן כמעט עצמאי, בתקציב זעום (קרן הקולנוע הישראלי השקיעה בו מאה אלף שקל), בשחור-לבן, וזכה בפרס בפסטיבל קולנוע דרום (אבל לא התקבל לפסטיבל ירושלים). עוד על הסרט, כולל מקבץ שוטים מתוכו, כאן.

פסטיבל לוקרנו הוא ידיד של הקולנוע הישראלי מאז שנות השמונים, והוא פסטיבל שתמיד ידע לזהות ולשבח דוקא את הסרטים הישראלים האלטרנטיביים יותר. והם גם שומרים נאמנות ליוצרים שהם אוהבים: רפי בוקאי זכה שם בפרס השני עם "אוונטי פופולו" שביים, ואז הביא לשם את "אדי קינג" אותו הפיק, וגם הוא יצא משם עם פרס. ערן ריקליס הוא אורח די קבוע שם, וסרטיו הקודמים (לפני "פלייאוף") הוקרנו בו בפיאצה גרנדה, מול קהל של 8,000 איש. בשנה שעברה היה "השוטר" של נדב לפיד לסרט הישראלי הראשון שזוכה בלוקרנו בפרס הראשון, לאופרד הזהב. והשנה מביא מפיק "השוטר", איתי תמיר את "לא בתל אביב", גם הוא בהפקתו. ב"השוטר" ו"לא בתל אביב" משתתפת יערה פלציג, הקמע הישראלי ללוקרנו.

והשפעת "השוטר" ממשיכה הלאה: בתחרות הסרטים הקצרים משתתף הסרט "הבור" שביים איתמר לפיד, אחיו של נדב לפיד. זהו סרט שנה ב' שלו באוניברסיטת תל אביב, המספר על שני צעירים תל אביביים שמנסים לסייע לפיליפיניות שנוצלו על ידי המעביד שלהם, על ידי חטיפת המעביד שלהן באתר בנייה.

הנוכחות הישראלית הנוספת בלוקרנו תהיה של המפיק ארנון מילצ'ן, שיקבל שם פרס על מפעל חיים, וסרטים בהפקתו יוקרנו, ביניהם "היו זמנים באמריקה" של סרג'יו ליאונה ו"מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזי. "דיזנגוף 99" לא.

אז אתמול היה לנו את אליס, חיותה, ברל ולבסוף את ברני ויש גם את איה. אין לי משהו מגובש בעד או נגד סרטים הקרויים על שם גיבורם, אבל כשאני רואה שלושה כאלה ברצף אני מעקם את האף.

"ברני", סרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר ("לפני הזריחה") ושיתוף הפעולה השני שלו עם ג'ק בלאק אחרי "בית ספר לרוק", עזר לי להבין מה היו הבעיות שלי עם "אליס" מהבוקר: אמפתיה. אליס היא דמות המטפלת באנשים נזקקים אבל אין בה גרם אמפתיה, ברני גם הוא עסוק בסעד לזולת (ברני הוא קברן) והוא כל כולו אך ורק אמפתיה. ובהתאמה, היחס שלנו אל הדמויות האלה.

"ברני" מבוסס על סיפור אמיתי שהתפרסם בעיתונות הטקסנית (העיתונאי שותף לתסריט) על האיש הכי מתוק בטקסס, שהיה כולו נתינה ואהבה ועזרה, ושהואשם ברצח. סיפור משעשע מאוד, אבל הסרט חוזר על עצמו די מהר.

"ברני" שובץ להקרנה אמש ברגע האחרון, אחרי ש"למלא את החלל" הישראלי פרש מהתחרות כדי לנסוע לוונציה. הסרט (היחיד שראיתי אתמול שהוקרן בפילם) יעלה להקרנות מסחריות בקרוב (ואני מקווה שהתרגום הדיגיטלי שצורף לעותק הפילם היה תרגום חפוז של הרגע האחרון ולא התרגום הסופי כי היו בו כמה טעויות מביכות של חוסר תשומת לב מתוך חיפזון. כמו למשל: four teenagers תורגם ל-14 בני נוער. או בסצינת בית משפט, כשהשופט אומר 'מיסטר פורמן', ומתכוון לראש חבר המושבעים התרגום היה 'מיסטר פורמן', שזו דווקא היתה יכולה להיות בדיחה מצוינת ל'טיסה נעימה').

===============

"איה" הוא סרטם הקצר של מיכל ברזיס ועודד בן-נון, זוג שמאז "עונג שבת" שלהם בסם שפיגל מתמחה בבימוי וצילום סרטים קצרים (ההולכם ומתארכים) שהם בראש ובראשונה חוויות ויזואליות נהדרות. במידה רבה, "איה" ממשיך לפתח את הרעיון הבסיסי שעמד בבסיס סרטם הקצר הקודם, "גן עדן אבוד". בשני הסרטים הסיטואציה היא של גבר ואשה המנותקים מסביבתם ומנהלים מערכת יחסים קצרה. "גן עדן אבוד" היה מעין פראפרזה חושנית לסיפור אדם וחווה בבית מלון, "איה" מפתח מערכת יחסים שלמה – חלקה רומנטית, חלקה אדיפלית – בין שני זרים, במהלך נסיעה אחת מנתב"ג ועד ירושלים. בשלושת הסרטים הקצרים שלהם, בן נון וברזיס מדלגים על הסברים וסיפורי רקע ופשוט מתבוננים בסיטואציה הסמיכה שמתגבשת ביניהם. סרט יפה.

באיחור בלתי אופנתי הגעתי הבוקר לפסטיבל ירושלים, אחרי שהפסדתי המון סרטים שרציתי לראות. אז קודם כל אני מפנה אתכם לטוויטר ולפייסבוק שלי (עשו לייק משמאל, אם עוד לא עשיתם), שם אני מתכנן לנסות לעדכן לעתים קרובות יותר.

בבולמוס להדביק את הפער, היום הראשון שלי בפסטיבל התמלא בששה סרטים.

וכרגיל, צפו בסרטים ברצף והם מתמזגים יפה זה לתוך זה.

כך, למשל, הפסטיבל השנה הוא כמו מיני רטרוספקטיבה לפועלו של חיים זנאתי, אחד השחקנים היותר מקסימים שפועלים (מעט מדי) כיום. הוא מופיע בשניים מסרטי התחרות הישראלית: "אליס" ו"המשגיחים". למעשה, לקח לי שתי ב"המשגיחים" כדי לזהות אותו שם, בתור ברסלבי נ-נח שנותן לגיבור הסרט עצת זהב. וב"איה" הסרט הקצר המקסים של מיכל ברזיס ועודד בן-נון הוא מופיע לתפקיד קטנטן אבל כזה שמתניע את העלילה כולה (עוד על
"איה" מחר, אי"ה).

"אליס". במאית: דנה גולדברג

או כמו שאני קורא לו בחיבה: "קן הקוקיות". צר לי. הסרט הזה לא בשבילי בכלל. לא התחברתי בו לכלום: הדמויות, העלילה, הצילום, האין-מוזיקה (אתם הורגים אותי עם האין-מוזיקה שלכם. וזה מבאס כפליים כי בסיום הסרט עלתה מוזיקה מצוינת של קרני פוסטל שאם היתה משתבצת בתוך הסרט היתה מרימה אותו למקומות אפקטיביים יותר, מבחינתי). סיפורה של אחות על סף התמוטטות עצבים, שעובדת במוסד לנערות, שנדמה שמקומה דווקא בין הפציינטיות ולא בין הצוות הרפואי. סרט שישבתי בו מנותק לחלוטין מכל הדמויות.

ולקרוא לסרט "אליס"? באמת?

"חיותה וברל". במאי: עמיר מנור

אני יכול להבטיח לכם כאן רק כנות. אני מודה, אם הייתי נתקל בתקציר של "חיותה וברל" מבין הסרטים הבינלאומיים בפסטיבל רוב הסיכויים שלא הייתי מתקרב אליו. ייתכן ואני לוקה בגילנות קולנועית ונרתע מסרטים העוסקים בזקנה. ויותר מזה, נרתע מסרטים של במאים צעירים הנמשכים לעיסוק בזקנה (עיסוק של במאים מזדקנים בזקנה דווקא מרגש אותי).

אבל בגלל שאני מקפיד לצפות בכל הסרטים העלילתיים הישראליים בתחרות בלי קשר לעלילתם או לטעמי נכנסתי ל"חיותה וברל". ומזל שכך. איזה קולנוע!

מנור, שכבר בסרטו הקצר "החורבה" הראה שהוא יודע לביים נורא יפה סרטים מבאסים, עובד נפלא עם הצילום הפנטסטי של גיא רז, המוזיקה של רות דולורס וייס והמשחק המצוין של יוסף כרמון ורבקה גור ליצירת סרט שגם כשהוא מפרך לצפייה יש בו משהו מתגמל.

הסרט מורכב מכמה וכמה אפיזודות ביום אחד, האחרון, בחייהם של שני קשישים שמואסים במדינה שהפכה צינית ותאבת בצע, מדינה שמתנכרת לערכים שעליה הוקמה ולאנשים שהקימו אותה, מדינה שמתעלמת מחלשיה. הגבר הוא ברל הוז (שזה בעצם דב הוז, לא?) שמנסה להקים מחדש את ערכי הסוציאליזם. האשה היא חיותה, שמעדיפה לברוח מהמציאות לקולנוע. כמה מהסצינות בסרט נהדרות, בייחוד זו בה מנסה ברל למכור ספרים משומשים של א.ד גורדון.

יצא לי פסטיבל סרטי דכאון היום.

המשך יבוא.

למי שלא היה ביום חמישי בפתיחת הפסטיבל: הווידיאו הנ"ל הוא הסרט הקצר שבוים על ידי דן סחר ונלי גיא, בוגרי ספיר, והמבוסס על הדימוי הגרפי שמככב השנה בכרזת הפסטיבל: הנערה עם אופני סלילי הסרטים והבלונים. ואני חשבתי שתקציר הסרט הוא "זה מה שנשאר לעשות עם צלולויד: לנגב איתו את רחובות ירושלים".

==================

מתברר שמשה גז, הבמאי של "המלאך היה שטן", לא היה מרוצה מהסרט התיעודי של אבידע לבני וגידי אביבי עליו (הסרט, לטעמו, היה קצת יותר מדי על לבני וקצת פחות מדי על גז), אז הוא הלך ופתח בלוג שבו הוא מספר את סיפורו ואת סיפור סרטו. כמו כן, אני לומד שם, מצא גז את סלילי הסרט המקורי והתיישב לערוך אותו מחדש, והוא מתכנן להוציא אותו להקרנות מסחריות בישראל (הסרט נוצר במקור ב-1971, יצא לאקרנים ב-1976 וירד מהם כעבור שבוע). זו נשמעת לי כמו משימה ליניב אידלשטיין, גיבור העל של הסרטים הישראלים הגנוזים של ראשית השבעים. אני מודה, מעולם לא ראיתי את "המלאך היה שטן".

===================

"פעם הייתי" של אבי נשר יצא השבוע למספר הקרנות מצומצמות בלוס אנג'לס ובבוסטון, ואחרי שאנשי "רוטן טומייטוז" קיבצו את שמונה הביקורות על הסרט – מה"לוס אנג'לס טיימס", "הבוסטן גלוב", "וראייטי" ואחרים – הוא הגיע לציון הבא:

================

אנשי קולנוע לב לא אוהבים לתת מספרי צופים, אבל משיטוט באתרי מכירות הכרטיסים של "לרומא באהבה" של וודי אלן אתמול ושלשום ראיתי שהאולמות בלב ובסינמה סיטי היו מלאים. בטח נמכרו כ-10,000-12,000 כרטיסים. משהו כזה.

המצב בקופות בסוף השבוע: "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" מובילים. "ספיידרמן המופלא" אחריהם. "העולם מצחיק" ו"זה הבן שלי" אחריהם. בסוף השבוע פורסמו מודעות בעיתונים שהכריזו ש"העולם מצחיק" הגיע כבר ל-75,000 צופים.

צילום יפה של גיל יוחנן בוויינט מהקרנת "לרומא באהבה" בבריכת השולטן בירושלים

לפני שאתייחס לסרט (אותו מאוד חיבבתי) אני רוצה לפתוח עם כמה דברים הקשורים לתנאי הצפייה שלי בו שלשום, באירוע פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים בבריכת השולטן.

א.

נדמה לי שאמש ראינו בפעם האחרונה הקרנת פילם בבריכת השולטן. אם אכן כך הדבר, זה רק ראוי שזה יקרה בסרט של וודי אלן, במאי שכיום – בגיל 76 – מייצג את כל מה שהוא מ"פעם".

ב.

ההקרנות האלה הן דילמה עבורי. איכות ההקרנה בהן תמיד איומה. ורעשי המכוניות והאמבולנסים מסביב הם סראונד מהסוג מסיח הדעת. ואמש, איכות הסאונד של הסרט עצמו היתה פשוט מחפירה, חורקת, מעוותת. מצד שני, יש שם קסם באירועים האלה, שבגללם אני בכל זאת מגיע. ראשית, מתחת לשמי ירושלים וחומותיה, המקום שבו הנשמה היהודית שלי והנשמה הקולנועית שלי מתמזגים. אבל יותר מזה: לא יעזור, כשרואים סרט עם 5,000 איש בקהל, קורה משהו פלאי. מרגישים אנרגיה מוחשית.

השוט הראשון של "לרומא באהבה" הוא צילום זהוב ויפה של הקולוסיאום. ובבת אחת הרגשתם איך 5,000 איש – 5,000 כפילים של אותו אדם, כולם בני אותו מעמד ורקע, כולם אנשי האליטה של ירושלים ואנשי תעשיית הקולנוע מתל אביב – וכולם עוצרים נשימה באופן קולני בבת אחת. Gasp. בשבריר השנייה הזאת כמובן שחטפתי התקף ציניות קל: "זהו? זה מה שמפעים אתכם? שוט זהוב של הקולוסיאום? אתם עד כדי כך קלים לריצוי?". ועוד, קלטו את האירוניה: אתם למרגלות חומות ירושלים ומתפעלים מהקולוסיאום ברומא? התהפכו היוצרות.

אבל 5,000 איש מנצחים ציניות של אחד. מאותו רגע הרגשתם איך 5,000 אנשים פשוט מלקקים את האצבעות מהנאה, והרגשתם איך כעבור 90 דקות, בערך רבע שעה לפני סוף הסרט, 5,000 איש מאבדים את הסבלנות, והמתח נופל בבת אחת, כשהסרט מאבד גובה ומיקוד לקראת סופו. בקהל של 5,000 איש אפשר לחוות את הסרט עם הגב למסך. כל מה שהקהל חש הופך לדבר מוחשי, זה פשוט תלוי באוויר. אומרים יש מתח שאותו אפשר לחתוך בסכין. ובכן, בהרנת סרטו של וודי אלן את האווירה אפשר היה למרוח עם סכין על טוסט.

ועכשיו לסרט:

1.

נדמה לי שכתבתי על וודי אלן כל כך הרבה – באהבה, בהערצה וגם בשנים האחרונות באכזבה – שכל מה שיש לי לומר בוודאי כבר אמרתי. הנה ראשי הפרקים מבחינתי.

– סרט של וודי אלן שוודי אלן גם משחק בו הוא אוטומטית, מבחינתי, טוב יותר ב-40 אחוז מסרט של וודי אלן ללא וודי אלן. אף אחד לא יודע להעביר את הבדיחות של וודי אלן יותר טוב מהוא עצמו. יש לו delivery מושלם. באמת, הוא יכול להגיד את המשפטים הכי אידיוטיים, וזה ייצא מצחיק.

– כנ"ל לגבי תסריט. אין אף אחד שמסוגל לכתוב ככה חוץ מוודי אלן. לאלן יש כבר שפה דרמטית ייחודית לו, כשם שלפליני היתה את השפה שלו שלא היינו מאמינים לה אם היתה מגיעה מידי יוצר אחר. וגם: נדמה לי שבשנים האחרונות אלן לא טורח להשקיע בסרטיו יותר מדראפט אחד. ועדיין, לא משנה מה נגיד על התסריטים – מרושלים, חפוזים, כתובים בקצרנות (אני דווקא מחבב את הקצרנות הוודי-אלנית), חוזרים על עצמם – יש בהם משהו בסיסי שעובד. כמו שירים של מוריסי. שמעתם אחד, שמעתם את כולם, אבל כל אחד יפה ומרגש בפני עצמו.

– נטייתי היא לאהוב את סרטיו של אלן. היו כמה סרטים שלו מהשנים האחרונות שלא מאוד אהבתי: "סקופ", "מלינדה ומלינדה" וגם "חצות בפריז" – אוסקר והכל – הותיר אותי אדיש. אבל "לרומא באהבה" היה בעיניי סרט מהנה מאוד.

2.

לאלן יש עין חדה לליהוק. הוא תמיד יודע לזהות את "טעם העונה" ולאסוף אותה אליו. בסרט הזה הוא מקבץ את גרטה גרוויג, אלן פייג' וג'סי אייזנברג לאותן סצינות. המסר שלו ברור. אלן שומע שמדברים על "מאמבלקור" ובא להגיד לנו: "עם כל הכבוד לילדים האלה מאוסטין, טקסס, אני המצאתי את המאמבלקור".

3.

"לרומא באהבה" הוא סרט אנתולוגיה שבנוי בצורה מעניינת למדי: ארבעה סיפורים נפרדים הערוכים במקביל כאילו הם קשורים זה לזה, למרות שאין ביניהם שום קשר, והם לא מתחברים זה לזה בכלל (למעט סיפור אחד שמתפצל לשניים). העריכה הצולבת יוצרת את התחושה שהסיפורים האלה מתרחשים במקביל, למרות שמבט מקרוב מאבחן שבשעה ששניים מהסיפורים מתרחשים במהלך אחר צהריים אחד, שני האחרים נמשכים על פני שבועות.

אלן ממשיך את הקו הנגיד-סוריאליסטי של כמה מסרטיו – זה לא ממש סוריאליזם כמו מצב של ערבוב מציאויות – ב"חצות בפריז" הגיבור עובר בזמן לשנות העשרים, ב"סקופ" הגיבור הוא קוסם שמתקשר עם רוחות מהעולם הבא (קוסמים המתקשרים עם רוחות הוא מוטיב חוזר אצל אלן), ב"אפרודיטה הגדולה" התיאטרון היווני והרחובות הניו יורקיים מתערבבים זה בזה ("לרומא באהבה" ממשיך את פטיש הזונות של אלן מ"אפרודיטה הגדולה").

וב"לרומא באהבה" כל הסיפורים מתחילים באופן שגרתי – הוריה של צעירה אמריקאית מגיעים לרומא לפגוש את הורי ארוסה; ארכיטקט אמריקאי מחפש את הבית שבו גר כשהיה סטודנט ברומא; זוג צעיר מעיירה נידחת מאיטליה מגיע לרומא כדי לפגוש בני משפחה אמידים; פקיד איטלקי שבוי בשגרת יומו האפרורית.

ואז קורה דבר מעניין: כל הסיפורים בבת אחת מתנתקים מהמציאות ועוברת לפאזה אחרת, מלאכותית. בסיפור אחד זה ברור מאוד: סיפורו של פקיד פשוט (רוברטו בניני, בתפקיד הטוב ביותר שלו מאז "נרדפי החוק") שבוקר אחד הופך, סתם ככה, לכוכב טלוויזיה גדול (וודי אלן מתבדח כאן על חשבון הריאליטי והכוכבים-על-כלום שהוא מייצר ושפתאום הופכים לפרשני טלוויזיה ולמושאי הערצה מבלי שעשו דבר), בשניים מהסיפורים עולם הקולנוע נכנס לתמונה ומשנה את חיי הדמויות, בסיפור אחר הפנטזיה מגיעה מעולם האופרה, סיפור שלישי עוסק בטעות בזיהוי, בדמות שמעמידה פנים שהיא מישהי אחרת. העמדת פנים היא המוטיב החוזר בסרט. ובאחד מהסיפורים הנ"ל אלק בולדווין למעשה מסתובב בתוך העלילה כמו רוח רפאים מהעתיד, פוגש את בן-דמותו מהעבר, נותן לו עצות בוגרות, מבלי שעצמו מהעבר ישמע להם וימנע מהטעויות שהוא עצמו כבר כנראה עשה. אלן לא הסתיר שההשראה שלו היתה "סיפורי דקמרון" (אם כי, לא ברור האם לספר של בוקאצ'יו או לסרט של פזוליני), למרות שאף אחד מסיפוריו אינו באמת עיבוד להם. אולי ההשראה היא יותר סרטי האנתולוגיה מרובי הסיפורים והבמאים שאיפיינו את הקולנוע האיטלקי של תחילת שנות השבעים.

ודרך כל אלה – שהם אולי טיוטות לתסריטים אפשריים לצילום ברומא – אלן מגיב אל הרומא שהוא מכיר: לא רומא האמיתית, אלא רומא המשתקפת בתרבות: רומא של אדריכלות, רומא של אופרה, רומא של קולנוע ורומא של ניאופים. מי שיעיז להאשים את "לרומא באהבה" בכך שהסרט הוא כמו גלוית תיירות המתרחשת רק באתרים הכי מפורסמים והכי מתוירים בעיר יישלח לקורס ריענון בסרטיו של פליני, שסרטו של אלן פשוט צועד בעקבות הלוקיישנים הרומאים שבהם התרחשו (ואל נשכח שבניני שיחק בסרטו האחרון של פליני).

4.

הציני שבי רואה את נדודיו של אלן בעולם בחיפוש אחר תקציבים והכרה, אחרי שזו האמריקאית דעכה, וכותב סרטים בהזמנה לערים ומדינות. אבל בעצם יש כאן משהו עמוק יותר. הדימוי של מנהטן נקבע אצלנו בתודעה בזכות סרטיו של אלן. כשאנחנו חושבים על מנהטן אנחנו חושבים עליה כעל עיר נוירוטית, בוהמניית ופטפטנית, כמו בסרטיו של אלן, וזאת למרות שמרטין סקורסזי, למשל, דווקא ניסה לשכנע אותנו שזו עיר ביבים מדממת ופסיכוטית. בעשור האחרון אלן מסתובב בעולם ומשחק במשחקי אסוציאציה. זורקים לו שם של עיר והוא זורק בחזרה את הדברים הראשונים שנכנסו לו לראש, בתור איש שעסוק בספיגה תרבותית למעשה משבעים שנה. אומרים לו "פריז" והוא עונה "ספרות, ציור, סקס ובגידות"; אומרים לו "ברצלונה" הוא עונה "ציור, ספרות, סקס ובגידות"; אומרים לו רומא והוא עונה "קולנוע, אופרה, סקס ובגידות". ורק כשאומרים לו לונדון הוא עונה "מוות, רצח, סקס ובגידות". לונדון נדפקה. היא העיר היחידה שלא זכתה לקבל מאלן טיפול רומנטי. אולי כי כל הסרטים שהוא ראה שבאים מאנגליה היו כל כך מדכאים ומציאותיים, בשעה שכל ההשראות שלו באו בעיקר מהקולנוע הקונטיננטלי (בעיקר איטליה ושבדיה). האמת, די בזיון ששטוקהולם עוד לא הזמינה ממנו סרט. אלן חיקה את ברגמן בכל כך הרבה סרטים שהם למעשה יישמעט טבעיים יותר בשבדית.

5.

נהניתי.

"לה סירגה". תוצרת קולומביה

לפני כשבוע, כתבתי ל"פנאי פלוס" את הטקסט הבא, שנכתב בעקבות צפייה בחמישה סרטים שונים אך דומים מרחבי העולם, סרטים עטורי פרסים שיוקרנו מהיום בפסטיבל ירושלים. הסרטים האלה גרמו לי לנסות לחדד מה אני מחפש וממה אני מתלהב בפסטיבלי קולנוע. "שוטים יפים", מתברר, לא ממצים את זה. בעקבות כך, התיישבתי לנסות ולהרחיב את סוגי הסרטים (ואת טעמי) בטקסט הקודם שהעליתי לקראת פסטיבל ירושלים. אז הם איכשהו קשורים זה לזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.7.2012

בשביל מה צריך פסטיבלי קולנוע? את הבאטמן החדש לא נראה בפסטיבל ירושלים, שנפתח אתמול בסינמטק ירושלים, וימשך עד ל-14.7. גם לא את ספיידרמן החדש. הסרט היחיד שיש לו סיכוי להפוך לשובר קופות – והוא לרוב סרט הוליוודי – הוא זה שמוקרן בערב הפתיחה מול 5,000 צופים בבריכת השולטן. השנה זה יהיה "לרומא באהבה" של וודי אלן. בשנים קודמות מצאתם בפתיחת הפסטיבל את סרטי האנימציה של פיקסאר, כמין עדות לכך שיש סרטים הוליוודיים שעדיין יכולים להיחשב אמנותיים. אבל בשאר ימי הפסטיבל כמעט ולא תמצאו שוברי קופות. בשבילם לא צריך פסטיבל קולנוע.

באופן גס וכוללני: המגה-פלקסים בהם אנחנו רואים סרטים ביום-יום הם כמו מזללות מזון מהיר. הניאונים לעיתים אמורים לבדר אותנו לא פחות מהסרטים עצמם. או לדכא. פסטיבלי הקולנוע, על פי אותו דימוי, אמורים להיות מסעדות השף. ולא סתם מסעדת השף: תפריט הטעימות שלו, בו מוציאים מהמטבח את המנות הכי מאתגרות, אלה שאינן לכל חיך, אבל שאמורות לבטא את הווירטואוזיות של השף. הדימוי הקולינרי הזה, אגב, עובד גם הפוך: כשם שיש סיכוי שמדי פעם תמצאו יצירת מופת ענקית במגה-פלקסים (כן, "עליית האביר האפל", אני מדבר אליך), כך יש סיכוי שכל סרטי האיכות האנינים שיוגשו לכם בפסטיבלי הקולנוע יהיו באושים. זה גם עניין של טעם, וגם עניין של מצאי. כנ"ל במסעדות: היו מזללות המבורגר שבהן אכלתי ארוחות משובחות בהרבה ממסעדות שף לכאורה איכותיות. כל מה שהדימוי הזה משרת הוא את העובדה שלכאורה כאן וכאן מוגש אוכל מסוג אחר, עם מנעד טעמים שאמור להיות שונה. איפה טעים יותר? זה כבר תלוי בהמון פקטורים, אובייקטיביים וסובייקטיביים. החל מהעונה, דרך השף וכלה בטעמו של הסועד.

ובכל זאת, אני מרגיש שאני מגיע לפסטיבל הקולנוע בירושלים (ובסתיו, לפסטיבל בחיפה) כשאני שבע מהמבורגרים ואחוז קרייבינג למשהו מינימליסטי. אולי אף אורגני. לא תעשייתי. אני כאן, בהטפה השנתית שלי, מנסה לשכנע אתכם להעיז השבוע. לישון טוב בבית, לשתות קפה לפני, ולנסות את הסרטים ההם שלכאורה, אבל רק לכאורה, כלום לא קורה בהם.

באופן כללי יש שני סוגי סרטים שתמצאו בפסטיבלי קולנוע: האחד הוא הסרט מרובה העלילה, השני הוא הסרט מועט העלילה. צפייה בשני סוגי הסרטים האלה ממחישה משהו לגבי הסרטים שמגיעים להקרנות מסחריות, כלומר הסרטים שהמפיצים בארץ מהמרים שיהיו מספיק קומוניקטיביים כדי למשוך אליהם מספיק צופים כדי שהבאתם תהיה כלכלית, ואלה הסרטים שהם באמצע. בשבוע שעבר המלצתי כאן על סרט הפעולה האינדונזי "הפשיטה". כל מי שמתלונן שבסרטי הפסטיבלים "כלום לא קורה", שיילך לסרט הזה, סרט שקורה בו כל כך הרבה וכל כך מהר ובכזאת קיצוניות שהמוח עשוי להתחמם ולהתפוצץ מעומס יתר. גם הסרט הזה לא מובא ארצה, כי הוא (אני מניח) “יותר מדי".

אבל אני, באופן אישי, מחפש בפסטיבלים האלה דווקא את המינימליסטי. סרטים של יוצרים שמנסים להביא פיוט והתבוננות מלאת סבלנות ושאר רוח לקולנוע. נזירי הפסטיבלים יודעים לשנן כמה שמות שוב ושוב: אנדריי טרקובסקי בראש, ואז ממשיכיו בני זמננו: בלה טאר ההונגרי, נורי בילגה ג'יילון הטורקי וקרלוס רייגדאס המקסיקני. טאר וג'יילון הביאו יצירות מופת לפסטיבל בשנה שעברה, את רייגדאס יש להניח שנפגוש בפסטיבל חיפה הקרוב (ולצידו את בנדץ פליגאוף ההונגרי). אלה היוצרים שעושים סרטים מאתגרים אבל מרהיבים ביופיים ובעוצמתם. כל שוט נמשך לנצח, אבל הוא גם יצירת מופת קטנה של קומפוזיציה ועוצמה וזואלית ורוחנית.

מצד שני, האם כל מי שיודע לצלם עננים יפים במשך חמש דקות רצופות הוא אוטומטית משורר קולנועי נשגב? אני מודה, יש משהו בקולנוע הארט-האוס, זה שאינו מחויב לעלילה מהודקת ומתעסק בעיקר בהתבוננות מהורהרת, שיכול להוליד תחושות של ריקנות ואף שרלטנות.

הנה דוגמה. חפשו בתוכניית הפסטיבל סרט העוסק בנערה – בת 14 עד 18 – שבורחת (בפועל, או רק בתודעתה) ממשפחתה ההרוסה, הענייה, החולה והלא מתפקדת, בדיוק ברגע שבו היא מגלה את מיניותה. והגילוי הזה יגיע עם מחיר טראומטי. במקרה הטוב זו תהיה התאהבות, במקרה הפחות טוב והיותר נפוץ זו תהיה הטרדה מינית או ניצול. כן, הנה בעיה אחת: לסרטי האיכות יש נטייה להתמקד במצוקות העולם ולא ברגעים האופטימיים – אלה נחשבים מסוכרים מדי, ואולי הוליוודיים. המכוער הוא האמיתי. אני לא מסכים לכך.

ובכן, מצאתם? אני מצאתי לפחות חמישה סרטים עם כמעט אותו תקציר. זה הרגע שבו הייחודי לפתע נראה נורא נדוש ושבלוני. “לה סירגה" מגיע מקולומביה, “עולם חשאי" ממקסיקו, “ביצה ואבן" מסין, “קליפ" מסרביה ו"ראניה" מברזיל. שלושת הראשונים מתהדרים באווירה איטית, מהורהרת, שוטים ארוכים של טבע, פכפוך עדין של מים, וחיים של סבל. שני האחרונים תזזיתיים מאוד. כלומר, מכוערים. מניסיוני מצאתי שיש קשר בין האסתטיקה של הסרטים ובין המהות שלהם: לסרטים המכוערים יש גם נשמה מכוערת. קחו, למשל, את "קליפ" הסרבי שזכה בפרס נמר הזהב בפסטיבל רוטרדם, השם יודע למה. נדמה שזה סרט שרק מנסה להכעיס, להציג נערה שכה רוצה לברוח מחיי המשפחה המייאשים שלה שהיא פונה לעיסוק אינטנסיבי בסקס. והסרט איתה: הסרט מציג סצינות סקס מפורשות, זקפות, מציצות, מין אנאלי, וחיים נטולי חסד ורחמים מתחילה ועד סוף. “ביצה ואבן", שזכה לצידו באותו פסטיבל, מציג תפיסת עולם אסתטית הפוכה: צילום עדין ויפה מאוד, אבל נדמה ששופטי רוטרדם היו נחושים השנה לתת פרסים לסרטים של במאיות שמציגות נערות במצוקה ובייאוש. “ביצה ואבן" הוא סרט עם עיסוק כפייתי בדם הווסת, הריון והפלה. בשביל עיניי הגבריות (ואולי הרומנטקיניות) שני הסרטים האלה היו פשוט יותר מדי. בהשוואה להם, “לה סירגה" ו“עולם חשאי" היו כמעט נחמות. סרטים עדינים, מצולמים יפה, ועם סיפור מאוד דומה של בריחה, חיפוש אחר גאולה. התוכנייה של ירושלים מבטיחה ש"לה סירגה" הקולומביאני מושפע מטרקובסקי. האמינו לי, הוא לא. אבל כן יש בו צילום יפה ברובו, וסיפורה של נערה הבורחת לבית דודה והופכת למושא תשוקה והצצה של גברי הבית, זקנים וצעירים. “עולם חשאי" מספר על נערה ששוכבת עם כל הבנים בכיתה, ומחליטה לברוח מבית אמה חדלת האישים. שני הסרטים מתגאים בשוטים ופריימים יפים, אבל בריקנות פנימית. אין להם שום דבר עמוק להגיד על כלום. קל לזהות את זה: בשניהם אין שום מוזיקה. זו עוד קלישאה של הקולנוע האיכותי: אם אין מוזיקה סימן שהסרט רציני יותר. בעיני זה קשקוש.

אז חמישה סרטים, חלקם זוכי פרסים, וכולם לא מספיק טובים? האחד יש בו פחות מדי, השני ממטיר הכל – דם וזרע בפרצוף – וגם זה וגם זה לא טובים לי? כן, כי כנראה שהחיפוש הוא לא אחר גיוון אסתטי בלבד, אלא סרט שיש בו גם משהו פנימי. לב, נשמה, אולי מצפון, לא סתם סנסציוניות, או אוליי בכיינות.

"הביתה". תוצרת טורקיה

ודווקא מצאתי משהו שכמעט מתקרב לזה. “הביתה" של מוזאפר אזמיר הוא הסרט היחיד שראיתי (עד כה, יש לפנינו עדיין פסטיבל שלם) שיש בו משהו מהפיוט והעומק של הבמאים הגדולים אותם אני מחפש בפסטיבלים (אותם או את ממשיכיהם). ואין זה פלא: ראשית, מדובר בעוד סרט שמגיע מהגל הטורקי החדש, שמייצר בשנים האחרונות סרטים יפהפיים ורבי עוצמה, שנדמה שכמעט כולם נוצרו בהשראתם של יוצרים כמו אנדריי טרקובסקי או סרגיי פרדג'נוב. ושנית, אם הסרט הזה מזכיר במשהו את סרטיו של ג'יילון, בכיר במאי טורקיה כרגע, אין זה מקרי: אזמיר, שכתב וביים את הסרט ומשחק בו, היה השחקן הראשי בסרטו של ג'יילון שבו התוודעתי לגדולתו: “מרוחק", סרט שלא הסתיר את השפעתו של טרקובסקי עליו. ובכן, אזמיר לא מסתיר את השפעתו של ג'יילון עליו. זהו סרט פסטיבלים קלאסי: מהורהר מאוד, איטי, יפה עד אין קץ. מסוג הסרטים שמי שבא בחיפוש אחר אקשן עשוי למלוק את ראש עצמו מרוב תסכול ושיעמום, אבל מי שנכנס אל הסרט עם סבלנות של צפר, יגלה בו יופי, אבל זה לא רק יופי של צילום, כי יש לסרט הזה עומק מרשים, גם אם יש בו מעט מאוד עלילה. ומעט העלילה מספרת על ארכיטקט שאחרי התמוטטות עצבים (כנראה) חוזר לביקור בכפר הולדתו בו לא ביקר שנים, ומגלה שם את השחתת הטבע, את השחיתות של הממשלה והיזמים המשתלטים על משאבי טבע ופינות נוף לצרכי תיעוש ומיסחור. בסרט הזה להתבוננות בטבע יש תפקיד של ממש, אנו מביטים בעולם נכחד, ולא סתם בפוזה אמנותית אופנתית.

יש לי כמה הפעלות בשבילכם.

1.

כבר הזכרתי את התחרות הזאת בעבר, והנה תזכורת: נותר לכם שבוע להצביע לתחרות "פסטיבל הקולנוע שלך" שיזמו רידלי סקוט ופסטיבל ונציה. 50 סרטים קצרים מכל העולם נמצאים שם לבחירתכם, מתוכם שלושה של יוצרים ישראליים. ומכיוון קיבלתי בקשות לקדם את ההצבעות להם, אני מפגין שוויוניות ומפנה אתכם לשלושתם. אם אתם רוצים להצביע על סמך פטריוטיות ולא על סמך טעם, אלה הסרטים להצביע להם (אפשר להצביע לכל סרט פעם אחת ביום):

א. "הרובע החילוני", שביים דוד גידלי וצילם איתי גרוס. גידלי וגרוס עובדים בלוס אנג'לס – הראשון כאיש אפקטים, השני כצלם – ולכן סרטם הוגש כסרט אמריקאי ולא כסרט ישראלי.

ב. "תמונה לאבא" שיצרו הראל יאנה (תסריט, בימוי, עריכה) ומוטי מלכה (צילום), שנפתח עם ציטוט מקסים מתוך "משיבת נפש" של רבי נחמן מברסלב, ומספר את סיפורו של צעיר ערבי בגרמניה.

ג. "בפתח ביתי", סרט האנימציה של ענת קוסטי מבצלאל, שכבר הוקרן בפסטיבל קאן.

רגע. לדוד גידלי, הבמאי של "הרובע החילוני" יש משהו להגיד לכם:

2.

הנה עוד תחרות שסיפרתי עליה לפני כמה שבועות: המכללה הישראלית לאנימציה הכריזה על תחרות לאיור דמויות מסרטי אנימציה ולשבץ אותן בתוך אגדות ילדים מוכרות (או מומצאות). אני תמיד תוהה, כשהתחרויות האלה מוכרזות, מי כבר ישתתף בהן. ובכן, השתתפו ועוד איך. בשלב הראשון הועלו 85 הגשות לבחירת הציבור, ועכשיו בשלב הגמר יש 12 דימויים שעושות מאש-אפ בין עלילות (למשל, סאלי ומייק מ"מפלצות בע"מ" בתוך "כיפה אדומה"). העבודה שתניב הכי הרבה לייקים תזכה בפרס "חביבת הקהל". הנה הן.

בינתיים, העבודה הזאת, "הנסיכה והאפונה", של נועה ליברמן-פלשקס מובילה:

3.

בעוד שבועיים יעלה "הדילרים". עכשיו נחשף הפוסטר שלו:

4.

את השיר של ברי סחרוף מתוך "המשגיחים" כבר שמעתם?

תכף יוצאים לכיוון בריכת השולטן. באים?

ביום חמישי הבא יעלה בארץ הסרט "המשגיחים", סרט הבכורה הקטן והחכם של מני יעיש, שצולם בסך הכל ב-14 יום אבל יש בו לב ונשמה ורוח ואמונה (ועצבים) שהספיקו ל-35 ימי צילום לפחות. הסרט נפתח עם השיר הזה, שמבצעים שושן (שהלחין את הפסקול ומשחק בתפקיד קטן, בתור בעל קיוסק) וברי סחרוף. השיא נותן לסרט את האווירה והקצב שלו, וגם מבטא את אחד הקונפליקטים המשעשעים שהסרט נוגע בו בסצינה משעשעת בו: המתח שבין הטורקים למרוקאים. סחרוף ממוצא טורקי, שושן ממוצא מרוקאי (ושר את הפזמון במרוקאית).

לחצו על הלינק להפעלת הנגן:

ברי סחרוף ושושן, מתוך "המשגיחים"

א.

עוד פעם סיפורו של ספיידרמן מהתחלה? הרי עברו רק עשר שנים מהפעם הקודמת. כן, יגידו בכירי מארוול, אז היו כל בני ה-13 בני שלוש, מבחינתם זה סרט עתיק. ובדו מימד. דו מימד לבני שלוש עשרה זה כמו שחור לבן לבני שלושים וחמש. אז מתחילים מהתחלה.

והאמת? אין לי בעיה עם זה. כמי שמחבב את הג'אנק פוד של הוליווד בקיץ רימייקים, ריבוטים, סיקוולים, פריקוולים וספין-אופים הם חלק שגרתי מהתפריט. ממש כמו שמי,שמקשיב לרדיו מסחרי יודע שכל כמה שנים הוא ישמע אותם שירים שוב אבל בגרסה אחרת. פעם אקוסטי, פעם אלקטרוני, פעם עם זמר, פעם עם זמרת. כך גם,כאן. גרסת כיסוי בשווי מאתיים וחמישים מיליון דולר. ולמען האמת, "ספיידרמן המופלא" הוא גרסת כיסוי לא רעה בכלל. באבל-גאם מתוק.

ב.

מישהו שם במארוול בטח חשב שזו הברקת המאה לבחור במישהו ששמו מארק ווב (Webb) לביים את ספיידרמן החדש. כאילו, קוראים לו ווב (קורים), אז מה כבר הוא יכול לביים? ובכלל, איך הולכים תהליכי ליהוק הבמאים שם במארוול? ווב הזה ביים סרט מקסים מאין כמוהו בשם "500 ימים עם סאמר", סרט קטן על בני זוג מאוהבים. הרעיון לבחור דווקא אותו לביים סרט גיבורי על הוא או רעיון אידיוטי או רעיון מבריק.

סרטים כמו "ספיידרמן המופלא" הם תוצרי אולפן ומפיקים. בשלב שבו מגיעים לבחור במאי תהליך הפיתוח של הפרויקט כבר נמצא במצב מתקדם. האולפן כבר שכר תסריטאים שיציעו קונספטים וכבר סוכם טון הסרט, ואם הוחלט שהדגש יהיה על מערכות היחסים בין פיטר פרקר וגוון סטייסי, זה אומר שהולכים לחפש במאי שיידע לטפל באהבה צעירה. למשל, ההוא מ"500 ימים עם סאמר". שזה כמו לקחת חשמלאי רכב מצוין ולתת לו לעבוד על פחחות. אני מניח שהמכונה היא כזאת שאומרים לו משהו כזה: אל תדאג, לכל מה שקשור לצד הבלוקבסטרי של הסרט – האפקטים והאקשן – יש לנו אנשים שיטפלו בזה, אתה צריך לתת לנו את הלב והנשמה.

ולדעתי, ככה בדיוק נראה הסרט, כמו שני סרטים מאת שני במאים שונים לחלוטין. החצי הראשון היה מקסים בעיניי: התעוררותו של פיטר פרקר, ההתמודדות עם עברו של אביו, גילוי כוחותיו, והאומץ להשתמש בכוחות האלה כדי לחזר בראש ובראשונה אחר סטייסי. החצי השני – שדניס לירי, בתפקיד מפקד המשטרה ואביה של גוון, פעמיים אומר לנו שהוא מעין גרסה לגודזילה בניו יורק – חלש בעיניי באופן משמעותי. יש בו כמה רגעי אקשן נאים – חיבבתי את סצינת השיא עם המנופים – אבל אין שם רגע בלתי נשכח. ובעיקר, אחרי שהשעה הראשונה כל כך ניסתה לעגן את הסיפור בתוך עולם מציאותי ואמין, כל ענייני הלטאה פתאום נראו די אידיוטיים, ובעיקר חצי אפויים (גם בעיצוב ובאפקטים).

ג.

האמת היא שדי ברור לי למה רצו אנשי מארוול להתניע את סדרת "ספיידרמן" מחדש. בגלל כריסטופר נולאן. ספיידרמן הזה עבר תהליך באטמניזציה. המבנה של "ספיידרמן המופלא" דומה להפליא לזה של "באטמן מתחיל". בסרטו של סם ריימי מלפני עשר שנים – שנוצר בהשראת חוברות הקומיקס המקוריות – פיטר פרקר נעקץ בטעות על ידי עכביש, והמפגש המקרי הזה מוביל אותו לעולם של כוחות על. ב"ספיידרמן המופלא" נשיכת העכביש היא רק חלק ברצף שלם של סיבות ותוצאות שמתחיל עם אביו של פרקר (בגילומו של קמבל סקוט), שערך ניסויים בעכבישים מהונדסים גנטית. האירוע היחיד ברצף שהוא מקרי, הוא הקילקול של המקפיא במרתף דודיו של פרקר, שמציף את המרתף וגורם לפרקר למצוא את תיקו של אביו, הכיל מידע על ניסוייו, שנרמז לנו שהובילו למותו. הגילוי הזה שולח את פרקר לרחרח בתאגיד שבו עבד אביו, להיכנס לחדר הניסויים שבו עבד אביו, ושם להינשך על ידי עכביש, ואז להבין כתוצאה מכך משהו שכנראה היה חסר במסקנותיו של אביו, פנייה לד"ר קורט קונורס, שותפו של האב, לעזור לו לסיים את הניסוי, ביצוע הניסוי המשותף, שבגללו הוא מאחר לבית דודיו, שגורם לדודו להתפרץ עליו, ואז הוא מתפרץ בחזרה ובורח מהבית, הדוד יוצא לחפש אותו, ואז הדוד נורה (כתוצאה מאי-אחריותו של פרקר). למרות שחלק מהאלמנטים האלה היו גם בספיידרמן של ריימי, כאן הכל רצף עלילתי אחד, מהאב לבן.

וכתוצאה מכך, דמותו של פיטר פרקר נהייתה קודרת יותר. פרקר של טובי מגווייר היה חננה לפני ואחרי קבלת כוחות העל. אם המוטו של הסרט הראשון היה שעם כוחות גדולים מגיעה אחריות גדולה, הרי שלסרט העכשווי יש פילוסופיה דומה אך הפוכה, שאזהרה בידה: לכוחות גדולים יש יכולת להשחית. מרגע קבלת כוחותיו, פרקר הופך לבריון לא קטן, שמנצל את כוחותיו לרעה (ולעומת זאת הבריון שמירר את חייו הופך לסמרטוט אדם רך וכנוע, מרגע שיש מישהו חזק ממנו בטריטוריה שלו). פרקר מגלה דפוסי התנהגות סכיזופרניים וסוציופתיים שמוכרים מברוס וויין הצעיר.

וכדי לחזק את הבאמניזציה של פרקר/ספיידרמן, יוצרי הסרט הנוכחי פנו לסדרות קומיקס חדשות יותר שמציגות ספיידרמן כגיבול על אנושי למדי. אמנם כוחות העל שלו מאפשקרים לו טיפוס על קירות, רפלקסים חדים וכוח רב, אבל ספיידרמן הזה לא יורה קורים מוורידיו, אלא משתמש בגאדג'ט שפותח על ידי אביו ושותפיו כדי להשפריץ את קוריו. ספיידרמן הנוכחי גם פגיע יותר: הוא חוטף מכות, צולע, נפצע, מדמם, מצטלק וכמעט מוכנע. רק כשהוא מבין את תכלית משימתו – להרבות טוב בעולם (וזאת אחרי שהוא מציל את בנו של סי. תומס האוול, חבר-של-אח-של-אליוט מ"אי.טי" ומושא הטרור של רוטגר האוור ב"הטרמפיסט") – הוא מוצא את תעצומות הנפש להיות גיבור אמיתי.

ד.

יש הברקות. מרטין שין וסאלי פילד בתור דוד בן ודודה מיי הם הברקת ליהוק על-דורית. ג'יימס הורנר כמלחין זו הברקה. אנדרו גרפילד הוא פיטר פרקר מצוין. את אמה סטון אני מחבב, אבל היא נראית יותר כמו המורה של פיטר מאשר בת כתתו.

וטריוויה: ג'ון שוורצמן, צלם הסרט (ובעבר צלמו של מייקל ביי), הוא אחיו של ג'ייסון שוורצמן, שמופיע עכשיו ב"ממלכת אור הירח" (לצד ברוס וויליס, ששוורצמן האח צילם ב"ארמגדון"). לדוד שלהם קוראים פרנסיס פורד קופולה. בן דוד שלהם הוא ניקולס קייג', שאותו צילם ג'ון שוורצמן ב"הפריצה לאלקטרז".

ה.

אבל אין שום רגע של "וואו". וזה היה לי אצל סם ריימי לפני עשר שנים. הסיקוונס שבו ספיידרמן מתעופף בין בנייני מנהטן והמצלמה עפה איתו היה אחד מרגעי הקולנוע המושלמים של העשור הקודם, מפגש מושלם של טכנולוגיה ודינמיות קולנועיות. בסרט הנוכחי קיים ניסיון ללהטט עם ספיידרמן- בגוף-ראשון, כלומר קטעי השתלשלות ומעוף מנקודת מבטו של ספיידרמן, כאילו זה משחק מחשב. לא ממש התפעלתי מזה. אבל היו כמה סצינות חביבות בהחלט.

ו.

והתלת מימד? זניח. למעט דבר אחד: מרטין סקורסזי לימד אותנו ב"הוגו" ששלג ופתיתי וחלקיקי אבק בחלל נראים נהדר בתלת מימד. סצינת הסיום, כולה מלאה פתיתים תכלכלים, היא רגע נאה בתלת מימד. אבל כמו רגעים אחרים בסרט, התחושה היא שהכל נראה כמו חזרות על סרטים אחרים ולא נחרת אצלי אף רגע שבעתיד אוכל להיזכר ש"ספיידרמן המופלא" העניק לי רגע קולנועי משמעותי, מלבד כשעתיים מהנות למדי שאני עשוי לשכוח במהרה.

אני מחלק את הסרטים בפסטיבלי קולנוע לארבעה סוגים.

א. הסרטים המיינסטרימיים דוברי השפות הזרות, שהיו הצלחות קופתיות סבירות ומעלה בארצם, ואולי הנציגים לאוסקר במולדתם, סרטים שבקלות היו יכולים להגיע להקרנות מסחריות בארץ, והסיבה היחידה שהם נחשבים לסרטי איכות היא כי הם לא דוברי אנגלית. "טעם החיים" של אלכס דה לה איגלסיה, שיוקרן בירושלים השנה, הוא כזה.

ב. הסרטים הריאליסטיים, הכמו תיעודיים, שמאירים תופעה חברתית, לרוב בשולי החברה. סרטים שלעיתים מעוררי צקצוק לשון, על המצב הקשה של מיעוט כזה או אחר. אבל מבחינתי, מבחינה קולנועית, הם פשוט לא מעניינים. סרטים שקן לואץ' והאחים דרדן הם אביהם הרוחניים. "תביא ת'חומר" עליו כתבתי כבר קודם, הוא כזה. והוא דווקא סרט חביב מאוד בתוך העולם הזה שנותן כבוד גדול מדי למציאות ולריאליזם.

ג. סרטי ההתבוננות. הסרטים שאנדריי טרקובסקי ותיאו אנגלופולוס ובלה טאר הם אביהם הרוחניים (בנדץ פליגאוף ההונגרי ורזה ארדהם ונורי בילגה ג'יילון הטורקיים, הם ממשיכי דרכם הנוכחיים). שוטים ארוכים, צילום מרהיב, אתגר גדול מאוד לסבלנות, אבל חוויה אסתטית נשגבת, פיוטית, פילוסופית. לצידם יש גם את הסרטים שדווקא ז'ק טאטי וז'אן-לוק גודאר הם אביהם הרוחניים, סרטים שעדיין משתמשים בהתבוננות אסתטית אבל יש בהם יותר התרחשות וגם שימוש בהומור ואירוניה (צאי מינג ליאנג, רוי אנדרסון, פן-אק רטנרואנג, שסרט חדש שלו יוקרן בירושלים, הם מנציגי הסגנון הזה). אלה, למען האמת, הסרטים שאני הכי מייחל להם ומשתוקק אליהם בפסטיבלי קולנוע. אליהם צמאה נפשי. מצד שני, הם גם אלה שהכי קל לזייף אותם, לעשות "כאילו".

ד. סרטי תעודה. העניין הוא כזה: אם אתם באים לפסטיבל קולנוע ומחפשים עלילה ברורה, ורגשות מוצקים – צחוק, דמע, או מתח – רוב הסיכויים שתמצאו אותם דווקא בסרטי התעודה.

הקולנוע הישראלי מצטיין בסרטים מסוג א' ו-ד'. סרטים מסוג ב' הם תופעה יחסית חדשה: סרטים כמו "וסרמיל", "עג'מי" ו"המשגיחים". סרטים מסוג ג' כמעט ולא היו קיימים בארץ עד לפני שנה בערך, אז הם הגיעו בדמות סרטים כמו "הנותנת", "עמק תפארת" (גם "השוטר" במידה מסוימת) ו"אף פעם לא מאוחר מדי".

מחר (חמישי) ייפתח פסטיבל ירושלים. בימים הבאים אמשיך לסקר בקצרה את סרטי הפסטיבל שכבר ראיתי, ולמיין אותם לקטגוריות הנ"ל. נתחיל דווקא עם הדוקומנטרים, כי בינתיים שם נמצאים הסרטים הטובים ביותר שראיתי.

"חמש מצלמות שבורות" (ישראל). עד כה, זה הסרט הטוב ביותר שראיתי מבין סרטי הפסטיבל. אני אהיה בשוק אם יימצא סרט טוב ממנו בתחרות התיעודית. עימאד בורנט, תושב הכפר בילעין, מתחיל לצלם את בנו שנולד ב-2005, ותוך כדי כך קולט בעדשתו מה שקורה סביב כפרו: תחילה באים המודדים, ואז מגיעים הבולדוזרים, ואז נעקרים העצים, וגדר הפרדה נבנית סביב הכפר, על אדמותיו. מה שמתחיל כתיעוד משפחתי הופך למשימה: בורנט, אחיו וחבריו הופכים לאקטיביסטים הראשונים במאבק שיהפוך לאחד המפורסמים בארץ ובעולם, נגד גדר ההפרדה בבילעין.

זה לא הסרט הראשון שעוסק בגדר שנבניתה באיזור הזה. "בילעין חביבתי" של שי כרמלי פולק היה שם קודם, ובמידה מסוימת גם "מלון תשעה כוכבים" של עידו הר עסק באותו איזור. ההישג של ברנט הוא בעצם המצאותו שם: חמש שנות תיעוד הם לא רק פרויקט קולנועי אלא קודם כל פרויקט איסוף עדויות מרשיעות. גם אם אתם מצביעי ימין הצילומים שברנט מציג יגרמו לכם לכבוש את מבטכם באדמה ממבוכה.

אבל כפרויקט איסוף עדויות מצולמות לא הייתי מתפעל מ"חמש מצלמות שבורות", אלא מהאופן היפה שבו ברנט ושותפו הישראלי לבימוי, גיא דוידי, בונים את הסרט, כמו גם הכנות הרבה שבו. ברנט מציג את עצמו כפאלח, איכר, בתחילת הסרט, ובהמשך הוא כבר נהיה עיתונאי, כי תפקידו להיות על המשמר עם מצלמתו, אבל בין לבין הוא הופך קולנוען. עינו הופכת מיומנת והוא קולט רגעים נהדרים בעדשתו. ממש כמו ב"מלון תשעה כוכבים" הדימויים החזקים ביותר בסרט הם של המפלצת האדריכלית שנקראית מודיעין עילית שהולכת ומתקדמת לכיוון הכפר, מדלגת מגבעה לגבעה במהירות מבהילה. בתוך מה שנראה כתיעוד עיתונאי ותיעוד פוליטי אקטיביסטי, ברנט הופך גם מעין משורר של דימויים, מוצא רגעים דרמטיים עדינים בתוך כאוס קפקאי של צבא שלם מול כפר קטן. וחמש המצלמות שבכותרות – חיילי צה"ל, שמודעים לכך שהמצלמה הפכה לכלי נשק עצמתי יותר מהרובה, הפכו את מצלמותיו של ברנט ליעד לחיסול ממוקד – יוצרות לסרט מסגרת דרמטית ברורה שבתוכה אנחנו מתוודעים לכמה וכמה דמויות טראגיות, דון קישוטיות. התוצאה היא סרט מותח ומרגש, עצוב ומייאש, שמציג את ישראל כמדינה שלא דופקת חשבון, מדינה של שנאה, מדינה עם ממשלה שאין לה אלוהים.

"השגריר" (דנמרק). יש כמה וכמה סרטים בירושלים השנה שהמילה "שגריר" בשמם: סרט תיעודי ישראלי, סרט קצר, והסרט התיעודי הדני הזה, בהפקת חברתו של לארס פון טרייר, שהוא כמו סרט מתח קומי. והאמת, זה מאותם סרטים שבסופם תרצו לרוץ לגוגל כדי להבין האם מה שראיתם הוא אמת. לגוגל אין עדיין את הפתרונות. מאדס בריגר, שמציג את עצמו כעיתונאי דני (בימד"ב הוא דווקא מוכר כתסריטאי, שחקן ובמאי), מחליט לעשות ניסוי: לקנות בשוק השחור תואר דיפלומטי מממשלת ליבריה (אין הכוונה לדרכון מזויף, אלא למעמד דיפלומטי אמיתי, המוענק על ידי ראש ממשלת ליבריה תמורת בצע כסף הגון), ולהגיע למדינה הקיקיונית והנחשלת, הרפובליקה המרכז אפריקאית, ארץ של אלימות ושחיתות, בה יוכל הקונסול החדש (ולבן העור) של ליבריה להיכנס כשותף בעסקי מכרות היהלומים, וכדיפלומט הוא יוכל להבריח את היהלומים מהמדינה בתיקו מבלי לעבור במכס.

מאדס בריגר הזה הזכיר לי קצת אנשי עיתונות ישראלים כמו גיאגיא אסיף, צ'יקי ארד או ארי ליבסקר, אנשים עם אג'נדה אבל שלא תמיד ברור איפה נגמרת הבדחנות ומתחילה הרצינות. גם כאן: מצד אחד האופן שבו מדרבן בריגר את שותפיו לשיחה לדבר בגלוי על גזענות, ניצול וחיבה להיטלר הופכים אותו למעין סשה ברון-כהן דני, אבל גם נדמה שהוא נמצא תמיד בסכנת חיים ממשית, במדינת מאפיה בה אנשים, כולל דיפלומטים וחברי פרלמנט, מוצאים להורג בחיסולי גנגסטה באישון לילה. מצד שני, קשה לחמוק מהתחושה שאולי מדובר כאן במתיחה מורכבת למדי על חשבוננו הצופים. או אולי מבצע עוקץ מורכב. השאלה שניקרה בראשי לאורך הסרט כולו היא: מאיפה הכסף? מאיפה משיג ברוגר את מאות אלפי הדולרים לקניית הדרכון ומאות אלפי הדולרים הנוספים להשקעה במכרה היהלומים ובבניית התרמית של חייו של איש עסקים אמיד שהוא גם קונסול, שגר בפנטהאוז של מלון ישן ומשחד לא מעט חברי פרלמנט ושרי ממשלת ברפולבליקה המרכז אפריקאית. יתכן שבסופו של דבר תחת חסותו של פון-טרייר, "השגריר" אינו סרט תיעודי שחושף את השחיתות באפריקה אלא סרט שמגלה שמעשה הפשע האמיתי הוא הקולנוע עצמו: שזו הדרך החוקית היחידה לגייס כסף שאותו אפשר אחר יהיה להשקיע ביצירת דמות בדויה ובבניית תפאורה, ממנה יהיה אפשר לבסוף להשיג יהלומים, יהלומים – אגב – שהבמאי לא סיפר לנו מה הוא עשה איתם לבסוף…

"מלכת ורסאי" (ארה"ב). דומני שאם גבר היה מביים את "מלכת ורסאי" התוצאה הסופית היתה יוצאת אכזרית יותר, ואולי גם מצחיקה יותר. תחת בימויה של לורן גרינפילד – שכצלמת סטילס מתעדת את הדקדנס של חיי המותרות והפינוק של הנוער האמריקאי השמן והעשיר – הסרט הזה עדיין משעשע, בעיקר בתור גרוטסקה, אבל נדמה שהבמאית חמלה וריחמה על גיבורתה. זה סיפורה של ג'קי סיגל, מלכת יופי שהפכה לאשתו של איל יחידות הנופש באמריקה, שבונה בפלורידה את הבית הגדול ביותר באמריקה, בהשראת ארמון ורסאי. המטאפורה ברורה: נמצאה המארי אנטואנט של המשבר הכלכלי באמריקה. כשמשבר האשראי של 2008 מרסק את עסקיו של הבעל, צריכה אשתו (ובנותיו) להתרגל לחיים ללא מטוס פרטי. האמת היא שהפרופיל החברתי שמוצג בסרט הוא לא פחות מדוחה, אבל כמו תאונת דרכים קשה להתיק את העיניים מהמפגן הרועש הזה של חוסר טעם וחוסר מידתיות, ולחפש בו את המטאפורה לתחלואיה של אמריקה כולה.

ויש גם את "נשיא האי", עליו כתבתי כבר כאן.