16:20: רק עכשיו מתחילה חלוקת הפרסים. יוצאים לדרך.

(17:30: הסתיים. הדיווח המלא בפנים).

בעוד כמה דקות יתחיל טקס חלוקת הפרסים בסינמטק ירושלים. יש לי תחושה ש"בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי ו"המשגיחים" ייצאו עם הפרסים העיקריים מהתחרות. סתם ניחוש, שאין לי בעיה לזרוק לחלל דקות לפני ההכרזה הרשמית. "בלדה", אני מהמר יזכה בפרס הראשון (למרות שלא ראיתי אותו, הימור על סמך זמזום), ו"המשגיחים" בפרס על סרט הבכורה. ואולי ההפך? (הפרס לסרט הבכורה מחולק גם לסרט שני). רבקה גור, אם להמשיך ניחושים, תזכה בפרס השחקנית על תפקידה ב"חיותה וברל". ובפרס השחקן? הימורי הרגע האחרון? רועי אסף מ"המשגיחים"? יוסף כרמון מ"חיותה וברל"? ואולי עדנן אבו-וואדי מ"שארקייה"? ובכן, אין צורך להרבות בהימורים, כי תוצאות האמת תכף יתחילו לזרום. רפרשו לעדכון הטרי ביותר. והנה מתחילים הפרסים לזרום:

פרס החוויה היהודית: "פפירוסן"

צל"ש ל"לייבוביץ': אמונה. אדמה. אדם" של אורי רוזנווקס.

פרס "ברוח החופש".

סרט תיעודי: "המקום הקטן ביותר".

סרט עלילתי: "פה ושם" (סרט מקסיקני שהופק על ידי אורי גראטש, ישראלי שחי בניו יורק).

תחרות הקולנוע התיעודי:

בימוי: רן טל, "גן עדן".

הסרט: "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנט וגיא דוידי. (לפני שבועיים כתבתי "אני אהיה בשוק אם יימצא סרט טוב ממנו בתחרות התיעודית". זכייתו היתה ברורה לחלוטין מההתחלה. גם כשהתברר שהמתחרים מולו – לפחות אלה שראיתי – היו משובחים למדי, וחלקם אך מעולים).

סרט עצמאי קצר:

"טיפות" של פיני טבגר.

סרט סטודנטים:

"טאטע" של יניב לינטון מסם שפיגל. סרט מקסים על ברסלבי שמנסה להתקרב לאביו (מדהים שזה סרט של סם שפיגל ולא של מעלה). יהיה מושלם להקרין אותו לפני "המשגיחים", אגב. "טאטע" הוא סרט מקסים לא מעט בזכות נוכחותו הנפלאה של שיבי פרומן בתפקיד הראשי. פרומן הוא בנו של הרב מנחם פרומן, כוכב השער של "מוסף הארץ" היום.

ציון לשבח: "קרב עיניים" של אורית פוקס.

(אגב, ידידיה ויטל ועיניו הגדולות מככבים גם ב"טיפות" וגם ב"קרב עיניים").

צילום:

בועז יהונתן יעקב על "שארקייה".

ברסלבי זכה בפרס הסטודנטים וחב"דניק זוכה בפרס הצילום. בעלי התשובה כובשים את הטקס.

תסריט:

"אליס" של דנה גולדנברג.

מוזיקה:

מרק אליהו, "בלדה לאביב הבוכה".

שחקנית:

תיקו: רבקה גור על "חיותה וברל" ואילנית בן-יעקב על "אליס".

שחקן:

יוסף כרמון, "חיותה וברל".

ציון לשבח לרועי אסף, "המשגיחים".

עריכה:

זוהר סלע, "שארקייה".

פרס לסרט ביכורים (שהולך לסרט ראשון או שני. שוב, אני לא מבין את ההגדרות בתחרות הזאת):

"המשגיחים" של מני יעיש.

פרס ראשון:

"שארקייה", של עמי ליבנה, על פי תסריט של גיא עופרן. מפיקים: איתי תמיר ואייל שיראי.

ציון לשבח ל"אליס" של דנה גולדברג.

סיכום: "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי ו"רוק בקסבה" של יריב הורביץ יצאו בידיים ריקות. חמשת הסרטים האחרים זכו בפרס או צל"ש כלשהו. "שארקייה" הוא הזוכה הגדול עם שלושה פרסים (סרט, עריכה, צילום). "אליס" אחריו עם פרס לתסריט וציונים לשבח במשחק ובסרט. "חיותה וברל" עם שני פרסי משחק. "המשגיחים" עם פרס על סרט ביכורים וצל"ש לשחקן (היתה כאן החמצה לדרמה משפחתית פיקנטית מרגשת, כי אם "המשגיחים" היה זוכה בפרס על עריכה, היו אב ובנו – אסף קורמן ויוסף כרמון – יוצאים מהטקס הזה עם פרסים). "הבלדה לאביב הבוכה" עם פרס למוזיקה.

גברים בס"ד

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.7.2012

נוהג העולם לומר "לראות זה להאמין". Seeing is Believing. והרי אין לכם משפט שיש בו כל כך מעט אמונה. משפט שכולו ציניות וספקנות. כי מי אומר "כשתראה לי אאמין"? זה שאינו מאמין כלל. לאו דווקא בעניינים רוחניים, גם בכל הקשור לאמון בין בני אדם. מספר מישהו משהו למישהו אחר, והשני ציניקן אומר לו בגלגול עיניים: “כשתראה לי, אאמין". והרי זה פרדוקס: כשיראה את הדבר לא יזדקק עוד לאמונה, כי כשהדבר יהיה מוחשי מולו, הוא יידע. האמונה מתחילה במקום שבו הידיעה מסתיימת. כלומר, המשפט הזה ציני כפליים: המשמעות האמיתית שלו היא שגם כשאראה, לא אאמין. זהו משפטו של דור שאיבד את האמונה, וגם את יכולת הראייה. לפני 200 שנה רבי נחמן מברסלב אמר את המשפט הזה אבל בדיוק הפוך: “אמונה זו ראייה". מי שמאמין, יכול לראות, עיניו פקוחות. בפתיחת סרט הבכורה רב העוצמה וגדוש האמונה של מני יעיש, “המשגיחים", מופיע הציטוט הזה של ר' נחמן. ואכן, רבי נחמן הוא מעין תסריטאי הצללים של הסרט.

ואילו אני, למראה הציטוט הזה ולאחר הצפיה בסרט, נזכרתי במשפט דומה של אדמו"ר רוחני אחר: ג'ון לנון (ר' לענאן) שכתב בשיר פעם "אהובתי, בפעם הראשונה בחיי עיניי פקוחות לרווחה". אצל ר' נחמן זו האמונה שפוקחת עיניים, אצל ג'ון לנון זו האהבה. והאמת היא ששניהם צודקים: גם זה וגם זה. ולמעשה, בדיוק על כך "המשגיחים": על כוחה של אהבה ליצור אמונה, ועל כוחה של אמונה מתוך אהבה להביא לראייה.

“המשגיחים" מספר על שלושה ערסים. כן, כך יש להתחיל (לדעתי) את תקציר הסרט. קראתי כאלה שפותחים בתקציר ומתארים את הדמויות כ"שלושה ברסלבים" או "שלושה דתיים" או "שלושה חוזרים בתשובה". לא, מדובר בשלושה ערסים. שמם אבי, קובי ויניב, אבל מבחינתי אפשר היה לקרוא להם קו, קלאקס וקלאן. שלושתם שטופי אלימות וגזענות. באחרונה, אנחנו מבינים מהסרט, הם החלו להתחזק בתורה ומצוות, בשכונה בבת ים שנראה שבעצמה היתה תמיד מסורתית ושומרת שבת, ועכשיו הולכת ומתחזקת. אבל לפני החזרה בתשובה, אנחנו לומדים מסיפורי הרקע, השלושה האלה הסתבכו לא מעט עם החוק. אח של אחד מהם יושב בכלא. שניים מהם בוגרי מג"ב, שם חוו געש אדרנליני כשנהגו לכלות את זעמם בערבים. וכעת, עם ציציות וכיפות, הם מחליטים להיות המג"בניקים של השם יתברך. רוסים מחללים שבת? יירדו השלושה עם אלות וינפצו להם מכוניות וגולגלות (אגב חילול שבת מצידם). ערבים מיפו נכנסים לשכונתם בהתרסה? יארגנו השלושה משלחת ללינץ'. דמם רותח וכל דבר מקפיץ להם את הפיוז: בפתיחת הסרט קורא הגיבור פרק בתהלים, והוא רואה שם כל פסוק כהזמנה למלחמה. מורעל.

בין לבין, השלושה מנסים לתדלק את אמונתם בבורא עולם בדרכים שרק מנסות לשמור על אקסטזה. בלי אקסטזה הם לא יודעים להאמין. זו לא אמונה, זו התמכרות. אבי, גיבור הסרט, בגילומו הנפלא של רועי אסף (מאותם שחקנים שפתאום צצים, ואנו יודעים שמעתה נראה אותם למשך שנים בכל הסרטים), הוא זה שבאולפן הביתי שלו ממקסס את קטעי הטרנס שאותם נ-נ-חים אחר כך מנגנים בקולי קולות מהמכוניות שלהם. בקיצור, למרות שהם מקפידים ללכת מדי יום לשיעורו של רב השכונה (בגילומו של גילי שושן, שחזר בתשובה דווקא לחב"ד, אבל מצליח לייצג היטב גם את רוח ברסלב, ואולי זו רוחו של הבעל שם טוב) נראה שהם לא למדו דבר. כמעט כל משפט שלהם מגיע מהמקורות – תורה, חז"ל, חסידות – את המילים הם יודעים היטב, את המשמעות והמעשים פחות.

בחלקו הראשון של הסרט מציג אותם יעיש כמעין הטוב, הרע והמכוער של בת ים. הוא מצלם את מעשיהם כמו מערבון ספגטי (מערבון חריימה, בעצם): בסצינת דו-קרב אחת, המצלמה יורדת לכיוון מותניו של הגיבור, אלא ששם לא תלויה חגורת אקדח, אלא דווקא ציציות (זה המקום להפנות לסיפורי חסידים רבים שבהם הציציות תפקדו ככלי נשק נגד ליסטים וחיות טרף).

אז מה הבעיה אצל השלישיה הזאת? הם לא מבינים שמעשיהם הם עצמם חילול השם, שלא לדבר על זה שרוב המעשים הם גם עבירות של ממש. אבל הם עיוורים. עיוורים מכעס, משנאה, ופחד. האמונה שנדלקה בהם היא אמונה מתוך יראה. והם מנסים להשליט ברחובות השכונה שלהם יראה שכזאת: מי שלא ירא את דבר השם, יפחד מאלות הבייסבול שלהם ויחשוב פעמיים לפני שיפתח מספרה בשבת, ימכור פורנו ברחוב או תתלבש באופן לא צנוע. אלא שתשובה אמיתית מגיעה מאהבה, ולא מיראה. הפסוק בתהילים אומר "סור מרע, ועשה טוב": הם מנסים לגרום לאזרחי השכונה לסור מרע, אבל הם לאו דווקא עושים טוב. במקום לתקן הם רק ממשיכים לקלקל.

ואז נכנסת לתמונה מירי (בגילומה של רותם זיסמן-כהן, שמופיעה כעת גם ב"העולם מצחיק"). בתחילה היא אחת ממושאי ההפחדה של קו, קלאקס וקלאן, עד שהאהבה אליה פוקחת את עיניו של אבי. הוא מבין, לראשונה בחייו, מה זו אמונה מתוך אהבה ולא מתוך פחד, ועד כמה שאמונה ואהבה קרובים זה לזה בנפש, רוח ונשמה. באחת הסצינות היפות, החזקות, המרגשות ויוצאות הדופן שראיתי מימיי בקולנוע הישראלי, מבטא אבי את התהליך שחל בנפשו בשיחה שהוא פורש בפני קונו, בהנץ השחר על חוף הים. רבי נחמן קרא לזה "התבודדות": שיחה של אדם עם בוראו. דיבור חברי על מה שיושב לך על הלב. שיתוף בקשיים ובלבטים. ובקשה לעזרה. הסצינה הזאת כה עוצמתית כי היא מדויקת מהמון כיוונים. האחת, בריאליזם של הדמות: התבודדות זה דבר שחסידי ברסלב עושים, זה הגילוי הרוחני הגדול של רבי נחמן (אותו כל אחד, מאמין או לא, יכול לעשות בכל רגע, כולל בעת קריאת ביקורת זו, ברגע שתרימו לשניה את העיניים ממסך המחשב, ותתעלמו לכמה דקות מהטלפון), וזו הפעם השניה בתולדות הקולנוע הישראלי שאנו רואים מה זו התבודדות. בפעם הקודמת זה היה ביער ב"אושפיזין" של שולי רנד (בבימויו של גידי דר). והנה הפעם השנייה. ובשני המקרים, ההתבודות – קרי, תפילה אינטנסיבית, מתוך הלב הכי שבור והכי משתוקק – היא פרלוד לנס גלוי.

מכיוון אחר, כי יש בסצינה הזאת משהו נורא מוכר מבחינה דרמטית. בתיאטרון השייקספירי והאליזבתני מוכרים רגעים שבהם הגיבור יוצא אל הבמה ופורס את לבטי נשמתו מול מאזין בלתי נראה. בתיאטרון קוראים לזה "סוליליקווי". הסצינה הזאת ב"המשגיחים" היא ה"להיות או לא להיות" של הגיבור. ואז, הוא פושט בגדים ונכנס לטבול וליטהר בים. סצינה פשוט נהדרת, ורוויית אמונה תמימה ואמיתית – גם בבורא עולם וגם בקולנוע. היא פותחת את מהלך התיקון של הגיבור: התשובה מאהבה, האמונה שמביאה לו את הראייה – הוא רואה ניסים גלויים, והוא רואה את הקלקולים שהוא וחבריו עשו (כן, כאן חסרה לי סצינה בסרט של עימות בין הגיבור וחבריו).

”המשגיחים" הוא בעצמו סוג של נס. יעיש ומפיקו, מרק רוזנבאום, יצאו לקושש תקציב לסרט קצר, וצילמו את הסרט הזה ב-16 יום בלבד (סרט באורך כזה דורש כמות כפולה לפחות של ימי צילום). אבל כנראה שזה היה נכון לסרט הזה, כי כבר הרבה זמן לא ראיתי איחוד סגנוני כה מרשים בין סרט ובין הגיבור שלו. הסרט הזה מחוספס כמו הגיבור שלו, הוא קצת שכונה, הוא בעצמו קצת ערסי, יש בו משהו גולמי, לא לגמרי מלוטש, לא לגמרי גמור ותפור עד הסוף. אבל יש בו אנרגיה עצומה ולב ענק. ואת הדברים האלה, אי אפשר לתמחר בתקציב הסרט. זה או שיש או שאין. ול"המשגיחים" – שברגע שתורידו את ה-ג' המייצגת את שלוש הדמויות הראשיות תישארו עם "המשיחים" – יש את זה. הסרט הזה כה רווי אמונה ודברי תורה, שנדמה שבתום ההקרנה שלו נכון לעמוד ולומר "רבי חנניה בן עקשיא אומר…" ואז קדיש דרבנן.

אחד האירועים המעניינים שהיו השבוע בפסטיבל ירושלים היה מחווה ליוצר הדוקומנטרי-אוונגרדי הלטבי הרץ פרנק. פרנק, מתברר, הוא מגדולי הקולנוע הניסיוני-פיוטי של ברית המועצות, וכעת בגיל 87, הוא גר בירושלים. התוכנית שנערכה בחסות ויויאן אוסטרובסקי, באצירתו של חן שיינברג ובנוכחותו של פרנק עצמו, לא רק חשפה את היוצר לקהל של סקרנים מועטים ואמיצים, אלא למעשה היה מעין תקציר של תולדות הקולנוע התיעודי-הפיוטי של חמישים השנים האחרונות. הגילוי מבחינתי בערב הזה היה היה לראות בפעם הראשונה את סרטו הקצר של פרנק, "בעשר דקות מבוגר יותר". השם מוכר, כי בכירי במאי העולם השתמשו בו ובהשראתו לשני סרטי אנתולוגיה שנעשו לפני עשר שנים (יוצרים כמו ז'אן לוק גודאר, וים ונדרס, ספייק לי וכו'). הסרט מתעד בשוט רצוף אחד קהל של ילדים הצופים בצגת תיאטרון בובות. והוא נפלא. הנה הוא:

במבט חוזר כמובן שמצער שפרנק לא נשאר סטטי על הילד הראשון, מבלי לנדוד לילדים האחרים. הילד הבודד הזה הוא הופעה שלמה.

פרנק אינו היחיד שתיעד הופעה תיאטרלית, אבל עשה זאת תוך שהוא מתעלם מההופעה ורק מתבונן בקהל, מתוך הבנה שהדרמה האמיתית מתרחשת דוקא שם. על הבמה אלה שחקנים המזייפים רגשות, אבל אצל הקהל הכל מיתרגם לרגש אמיתי, ספונטני, נטול חזרות ואף חד פעמי. אני זוכר לפחות שני רגעים קולנועיים המתעדים את עולם התיאטרון (ובאופן ספציפי, את עולם האופרה) תוך התבוננות במה שקורה אצל הקהל, ולא על הבמה. האחד הוא בסיקוונס הפתיחה של "חליל הקסם", הגרסה של אינגמר ברגמן לאופרה של מוצארט; והשנייה היא בסגמנט של רוברט אלטמן לסרט האנתולוגיה-האופראי, "אריה" (בשני המקרים, ההתרחשות בקהל היתה מבוימת, כמובן, ולא תיעודית). עכשיו אני תוהה האם ברגמן ואלטמן הכירו את הסרט הנ"ל של פרנק והושפעו ממנו, או שזה רק צירופי מקרים.

דווקא היום, כשיש לי כל כך הרבה לכתוב לכם, החליטו שרתי תפוז לקרוס ולקחת איתם את הבלוג. נראה אם אצליח להדביק את הפער (יש תקצירים בפייסבוק). הבשורה החדשותית המעניינת ביותר של היום היא פרסום הליין-אפ של פסטיבל לוקרנו, והבשורה שמכל 31 הסרטים הישראליים שנעשו השנה, הפיצ'ר הישראלי היחיד שהתקבל לפסטיבל הוא דווקא "לא בתל אביב" של נוני גפן, סרט שנעשה באופן כמעט עצמאי, בתקציב זעום (קרן הקולנוע הישראלי השקיעה בו מאה אלף שקל), בשחור-לבן, וזכה בפרס בפסטיבל קולנוע דרום (אבל לא התקבל לפסטיבל ירושלים). עוד על הסרט, כולל מקבץ שוטים מתוכו, כאן.

פסטיבל לוקרנו הוא ידיד של הקולנוע הישראלי מאז שנות השמונים, והוא פסטיבל שתמיד ידע לזהות ולשבח דוקא את הסרטים הישראלים האלטרנטיביים יותר. והם גם שומרים נאמנות ליוצרים שהם אוהבים: רפי בוקאי זכה שם בפרס השני עם "אוונטי פופולו" שביים, ואז הביא לשם את "אדי קינג" אותו הפיק, וגם הוא יצא משם עם פרס. ערן ריקליס הוא אורח די קבוע שם, וסרטיו הקודמים (לפני "פלייאוף") הוקרנו בו בפיאצה גרנדה, מול קהל של 8,000 איש. בשנה שעברה היה "השוטר" של נדב לפיד לסרט הישראלי הראשון שזוכה בלוקרנו בפרס הראשון, לאופרד הזהב. והשנה מביא מפיק "השוטר", איתי תמיר את "לא בתל אביב", גם הוא בהפקתו. ב"השוטר" ו"לא בתל אביב" משתתפת יערה פלציג, הקמע הישראלי ללוקרנו.

והשפעת "השוטר" ממשיכה הלאה: בתחרות הסרטים הקצרים משתתף הסרט "הבור" שביים איתמר לפיד, אחיו של נדב לפיד. זהו סרט שנה ב' שלו באוניברסיטת תל אביב, המספר על שני צעירים תל אביביים שמנסים לסייע לפיליפיניות שנוצלו על ידי המעביד שלהם, על ידי חטיפת המעביד שלהן באתר בנייה.

הנוכחות הישראלית הנוספת בלוקרנו תהיה של המפיק ארנון מילצ'ן, שיקבל שם פרס על מפעל חיים, וסרטים בהפקתו יוקרנו, ביניהם "היו זמנים באמריקה" של סרג'יו ליאונה ו"מלך הקומדיה" של מרטין סקורסזי. "דיזנגוף 99" לא.

אז אתמול היה לנו את אליס, חיותה, ברל ולבסוף את ברני ויש גם את איה. אין לי משהו מגובש בעד או נגד סרטים הקרויים על שם גיבורם, אבל כשאני רואה שלושה כאלה ברצף אני מעקם את האף.

"ברני", סרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר ("לפני הזריחה") ושיתוף הפעולה השני שלו עם ג'ק בלאק אחרי "בית ספר לרוק", עזר לי להבין מה היו הבעיות שלי עם "אליס" מהבוקר: אמפתיה. אליס היא דמות המטפלת באנשים נזקקים אבל אין בה גרם אמפתיה, ברני גם הוא עסוק בסעד לזולת (ברני הוא קברן) והוא כל כולו אך ורק אמפתיה. ובהתאמה, היחס שלנו אל הדמויות האלה.

"ברני" מבוסס על סיפור אמיתי שהתפרסם בעיתונות הטקסנית (העיתונאי שותף לתסריט) על האיש הכי מתוק בטקסס, שהיה כולו נתינה ואהבה ועזרה, ושהואשם ברצח. סיפור משעשע מאוד, אבל הסרט חוזר על עצמו די מהר.

"ברני" שובץ להקרנה אמש ברגע האחרון, אחרי ש"למלא את החלל" הישראלי פרש מהתחרות כדי לנסוע לוונציה. הסרט (היחיד שראיתי אתמול שהוקרן בפילם) יעלה להקרנות מסחריות בקרוב (ואני מקווה שהתרגום הדיגיטלי שצורף לעותק הפילם היה תרגום חפוז של הרגע האחרון ולא התרגום הסופי כי היו בו כמה טעויות מביכות של חוסר תשומת לב מתוך חיפזון. כמו למשל: four teenagers תורגם ל-14 בני נוער. או בסצינת בית משפט, כשהשופט אומר 'מיסטר פורמן', ומתכוון לראש חבר המושבעים התרגום היה 'מיסטר פורמן', שזו דווקא היתה יכולה להיות בדיחה מצוינת ל'טיסה נעימה').

===============

"איה" הוא סרטם הקצר של מיכל ברזיס ועודד בן-נון, זוג שמאז "עונג שבת" שלהם בסם שפיגל מתמחה בבימוי וצילום סרטים קצרים (ההולכם ומתארכים) שהם בראש ובראשונה חוויות ויזואליות נהדרות. במידה רבה, "איה" ממשיך לפתח את הרעיון הבסיסי שעמד בבסיס סרטם הקצר הקודם, "גן עדן אבוד". בשני הסרטים הסיטואציה היא של גבר ואשה המנותקים מסביבתם ומנהלים מערכת יחסים קצרה. "גן עדן אבוד" היה מעין פראפרזה חושנית לסיפור אדם וחווה בבית מלון, "איה" מפתח מערכת יחסים שלמה – חלקה רומנטית, חלקה אדיפלית – בין שני זרים, במהלך נסיעה אחת מנתב"ג ועד ירושלים. בשלושת הסרטים הקצרים שלהם, בן נון וברזיס מדלגים על הסברים וסיפורי רקע ופשוט מתבוננים בסיטואציה הסמיכה שמתגבשת ביניהם. סרט יפה.

באיחור בלתי אופנתי הגעתי הבוקר לפסטיבל ירושלים, אחרי שהפסדתי המון סרטים שרציתי לראות. אז קודם כל אני מפנה אתכם לטוויטר ולפייסבוק שלי (עשו לייק משמאל, אם עוד לא עשיתם), שם אני מתכנן לנסות לעדכן לעתים קרובות יותר.

בבולמוס להדביק את הפער, היום הראשון שלי בפסטיבל התמלא בששה סרטים.

וכרגיל, צפו בסרטים ברצף והם מתמזגים יפה זה לתוך זה.

כך, למשל, הפסטיבל השנה הוא כמו מיני רטרוספקטיבה לפועלו של חיים זנאתי, אחד השחקנים היותר מקסימים שפועלים (מעט מדי) כיום. הוא מופיע בשניים מסרטי התחרות הישראלית: "אליס" ו"המשגיחים". למעשה, לקח לי שתי ב"המשגיחים" כדי לזהות אותו שם, בתור ברסלבי נ-נח שנותן לגיבור הסרט עצת זהב. וב"איה" הסרט הקצר המקסים של מיכל ברזיס ועודד בן-נון הוא מופיע לתפקיד קטנטן אבל כזה שמתניע את העלילה כולה (עוד על
"איה" מחר, אי"ה).

"אליס". במאית: דנה גולדברג

או כמו שאני קורא לו בחיבה: "קן הקוקיות". צר לי. הסרט הזה לא בשבילי בכלל. לא התחברתי בו לכלום: הדמויות, העלילה, הצילום, האין-מוזיקה (אתם הורגים אותי עם האין-מוזיקה שלכם. וזה מבאס כפליים כי בסיום הסרט עלתה מוזיקה מצוינת של קרני פוסטל שאם היתה משתבצת בתוך הסרט היתה מרימה אותו למקומות אפקטיביים יותר, מבחינתי). סיפורה של אחות על סף התמוטטות עצבים, שעובדת במוסד לנערות, שנדמה שמקומה דווקא בין הפציינטיות ולא בין הצוות הרפואי. סרט שישבתי בו מנותק לחלוטין מכל הדמויות.

ולקרוא לסרט "אליס"? באמת?

"חיותה וברל". במאי: עמיר מנור

אני יכול להבטיח לכם כאן רק כנות. אני מודה, אם הייתי נתקל בתקציר של "חיותה וברל" מבין הסרטים הבינלאומיים בפסטיבל רוב הסיכויים שלא הייתי מתקרב אליו. ייתכן ואני לוקה בגילנות קולנועית ונרתע מסרטים העוסקים בזקנה. ויותר מזה, נרתע מסרטים של במאים צעירים הנמשכים לעיסוק בזקנה (עיסוק של במאים מזדקנים בזקנה דווקא מרגש אותי).

אבל בגלל שאני מקפיד לצפות בכל הסרטים העלילתיים הישראליים בתחרות בלי קשר לעלילתם או לטעמי נכנסתי ל"חיותה וברל". ומזל שכך. איזה קולנוע!

מנור, שכבר בסרטו הקצר "החורבה" הראה שהוא יודע לביים נורא יפה סרטים מבאסים, עובד נפלא עם הצילום הפנטסטי של גיא רז, המוזיקה של רות דולורס וייס והמשחק המצוין של יוסף כרמון ורבקה גור ליצירת סרט שגם כשהוא מפרך לצפייה יש בו משהו מתגמל.

הסרט מורכב מכמה וכמה אפיזודות ביום אחד, האחרון, בחייהם של שני קשישים שמואסים במדינה שהפכה צינית ותאבת בצע, מדינה שמתנכרת לערכים שעליה הוקמה ולאנשים שהקימו אותה, מדינה שמתעלמת מחלשיה. הגבר הוא ברל הוז (שזה בעצם דב הוז, לא?) שמנסה להקים מחדש את ערכי הסוציאליזם. האשה היא חיותה, שמעדיפה לברוח מהמציאות לקולנוע. כמה מהסצינות בסרט נהדרות, בייחוד זו בה מנסה ברל למכור ספרים משומשים של א.ד גורדון.

יצא לי פסטיבל סרטי דכאון היום.

המשך יבוא.

למי שלא היה ביום חמישי בפתיחת הפסטיבל: הווידיאו הנ"ל הוא הסרט הקצר שבוים על ידי דן סחר ונלי גיא, בוגרי ספיר, והמבוסס על הדימוי הגרפי שמככב השנה בכרזת הפסטיבל: הנערה עם אופני סלילי הסרטים והבלונים. ואני חשבתי שתקציר הסרט הוא "זה מה שנשאר לעשות עם צלולויד: לנגב איתו את רחובות ירושלים".

==================

מתברר שמשה גז, הבמאי של "המלאך היה שטן", לא היה מרוצה מהסרט התיעודי של אבידע לבני וגידי אביבי עליו (הסרט, לטעמו, היה קצת יותר מדי על לבני וקצת פחות מדי על גז), אז הוא הלך ופתח בלוג שבו הוא מספר את סיפורו ואת סיפור סרטו. כמו כן, אני לומד שם, מצא גז את סלילי הסרט המקורי והתיישב לערוך אותו מחדש, והוא מתכנן להוציא אותו להקרנות מסחריות בישראל (הסרט נוצר במקור ב-1971, יצא לאקרנים ב-1976 וירד מהם כעבור שבוע). זו נשמעת לי כמו משימה ליניב אידלשטיין, גיבור העל של הסרטים הישראלים הגנוזים של ראשית השבעים. אני מודה, מעולם לא ראיתי את "המלאך היה שטן".

===================

"פעם הייתי" של אבי נשר יצא השבוע למספר הקרנות מצומצמות בלוס אנג'לס ובבוסטון, ואחרי שאנשי "רוטן טומייטוז" קיבצו את שמונה הביקורות על הסרט – מה"לוס אנג'לס טיימס", "הבוסטן גלוב", "וראייטי" ואחרים – הוא הגיע לציון הבא:

================

אנשי קולנוע לב לא אוהבים לתת מספרי צופים, אבל משיטוט באתרי מכירות הכרטיסים של "לרומא באהבה" של וודי אלן אתמול ושלשום ראיתי שהאולמות בלב ובסינמה סיטי היו מלאים. בטח נמכרו כ-10,000-12,000 כרטיסים. משהו כזה.

המצב בקופות בסוף השבוע: "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" מובילים. "ספיידרמן המופלא" אחריהם. "העולם מצחיק" ו"זה הבן שלי" אחריהם. בסוף השבוע פורסמו מודעות בעיתונים שהכריזו ש"העולם מצחיק" הגיע כבר ל-75,000 צופים.

צילום יפה של גיל יוחנן בוויינט מהקרנת "לרומא באהבה" בבריכת השולטן בירושלים

לפני שאתייחס לסרט (אותו מאוד חיבבתי) אני רוצה לפתוח עם כמה דברים הקשורים לתנאי הצפייה שלי בו שלשום, באירוע פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים בבריכת השולטן.

א.

נדמה לי שאמש ראינו בפעם האחרונה הקרנת פילם בבריכת השולטן. אם אכן כך הדבר, זה רק ראוי שזה יקרה בסרט של וודי אלן, במאי שכיום – בגיל 76 – מייצג את כל מה שהוא מ"פעם".

ב.

ההקרנות האלה הן דילמה עבורי. איכות ההקרנה בהן תמיד איומה. ורעשי המכוניות והאמבולנסים מסביב הם סראונד מהסוג מסיח הדעת. ואמש, איכות הסאונד של הסרט עצמו היתה פשוט מחפירה, חורקת, מעוותת. מצד שני, יש שם קסם באירועים האלה, שבגללם אני בכל זאת מגיע. ראשית, מתחת לשמי ירושלים וחומותיה, המקום שבו הנשמה היהודית שלי והנשמה הקולנועית שלי מתמזגים. אבל יותר מזה: לא יעזור, כשרואים סרט עם 5,000 איש בקהל, קורה משהו פלאי. מרגישים אנרגיה מוחשית.

השוט הראשון של "לרומא באהבה" הוא צילום זהוב ויפה של הקולוסיאום. ובבת אחת הרגשתם איך 5,000 איש – 5,000 כפילים של אותו אדם, כולם בני אותו מעמד ורקע, כולם אנשי האליטה של ירושלים ואנשי תעשיית הקולנוע מתל אביב – וכולם עוצרים נשימה באופן קולני בבת אחת. Gasp. בשבריר השנייה הזאת כמובן שחטפתי התקף ציניות קל: "זהו? זה מה שמפעים אתכם? שוט זהוב של הקולוסיאום? אתם עד כדי כך קלים לריצוי?". ועוד, קלטו את האירוניה: אתם למרגלות חומות ירושלים ומתפעלים מהקולוסיאום ברומא? התהפכו היוצרות.

אבל 5,000 איש מנצחים ציניות של אחד. מאותו רגע הרגשתם איך 5,000 אנשים פשוט מלקקים את האצבעות מהנאה, והרגשתם איך כעבור 90 דקות, בערך רבע שעה לפני סוף הסרט, 5,000 איש מאבדים את הסבלנות, והמתח נופל בבת אחת, כשהסרט מאבד גובה ומיקוד לקראת סופו. בקהל של 5,000 איש אפשר לחוות את הסרט עם הגב למסך. כל מה שהקהל חש הופך לדבר מוחשי, זה פשוט תלוי באוויר. אומרים יש מתח שאותו אפשר לחתוך בסכין. ובכן, בהרנת סרטו של וודי אלן את האווירה אפשר היה למרוח עם סכין על טוסט.

ועכשיו לסרט:

1.

נדמה לי שכתבתי על וודי אלן כל כך הרבה – באהבה, בהערצה וגם בשנים האחרונות באכזבה – שכל מה שיש לי לומר בוודאי כבר אמרתי. הנה ראשי הפרקים מבחינתי.

– סרט של וודי אלן שוודי אלן גם משחק בו הוא אוטומטית, מבחינתי, טוב יותר ב-40 אחוז מסרט של וודי אלן ללא וודי אלן. אף אחד לא יודע להעביר את הבדיחות של וודי אלן יותר טוב מהוא עצמו. יש לו delivery מושלם. באמת, הוא יכול להגיד את המשפטים הכי אידיוטיים, וזה ייצא מצחיק.

– כנ"ל לגבי תסריט. אין אף אחד שמסוגל לכתוב ככה חוץ מוודי אלן. לאלן יש כבר שפה דרמטית ייחודית לו, כשם שלפליני היתה את השפה שלו שלא היינו מאמינים לה אם היתה מגיעה מידי יוצר אחר. וגם: נדמה לי שבשנים האחרונות אלן לא טורח להשקיע בסרטיו יותר מדראפט אחד. ועדיין, לא משנה מה נגיד על התסריטים – מרושלים, חפוזים, כתובים בקצרנות (אני דווקא מחבב את הקצרנות הוודי-אלנית), חוזרים על עצמם – יש בהם משהו בסיסי שעובד. כמו שירים של מוריסי. שמעתם אחד, שמעתם את כולם, אבל כל אחד יפה ומרגש בפני עצמו.

– נטייתי היא לאהוב את סרטיו של אלן. היו כמה סרטים שלו מהשנים האחרונות שלא מאוד אהבתי: "סקופ", "מלינדה ומלינדה" וגם "חצות בפריז" – אוסקר והכל – הותיר אותי אדיש. אבל "לרומא באהבה" היה בעיניי סרט מהנה מאוד.

2.

לאלן יש עין חדה לליהוק. הוא תמיד יודע לזהות את "טעם העונה" ולאסוף אותה אליו. בסרט הזה הוא מקבץ את גרטה גרוויג, אלן פייג' וג'סי אייזנברג לאותן סצינות. המסר שלו ברור. אלן שומע שמדברים על "מאמבלקור" ובא להגיד לנו: "עם כל הכבוד לילדים האלה מאוסטין, טקסס, אני המצאתי את המאמבלקור".

3.

"לרומא באהבה" הוא סרט אנתולוגיה שבנוי בצורה מעניינת למדי: ארבעה סיפורים נפרדים הערוכים במקביל כאילו הם קשורים זה לזה, למרות שאין ביניהם שום קשר, והם לא מתחברים זה לזה בכלל (למעט סיפור אחד שמתפצל לשניים). העריכה הצולבת יוצרת את התחושה שהסיפורים האלה מתרחשים במקביל, למרות שמבט מקרוב מאבחן שבשעה ששניים מהסיפורים מתרחשים במהלך אחר צהריים אחד, שני האחרים נמשכים על פני שבועות.

אלן ממשיך את הקו הנגיד-סוריאליסטי של כמה מסרטיו – זה לא ממש סוריאליזם כמו מצב של ערבוב מציאויות – ב"חצות בפריז" הגיבור עובר בזמן לשנות העשרים, ב"סקופ" הגיבור הוא קוסם שמתקשר עם רוחות מהעולם הבא (קוסמים המתקשרים עם רוחות הוא מוטיב חוזר אצל אלן), ב"אפרודיטה הגדולה" התיאטרון היווני והרחובות הניו יורקיים מתערבבים זה בזה ("לרומא באהבה" ממשיך את פטיש הזונות של אלן מ"אפרודיטה הגדולה").

וב"לרומא באהבה" כל הסיפורים מתחילים באופן שגרתי – הוריה של צעירה אמריקאית מגיעים לרומא לפגוש את הורי ארוסה; ארכיטקט אמריקאי מחפש את הבית שבו גר כשהיה סטודנט ברומא; זוג צעיר מעיירה נידחת מאיטליה מגיע לרומא כדי לפגוש בני משפחה אמידים; פקיד איטלקי שבוי בשגרת יומו האפרורית.

ואז קורה דבר מעניין: כל הסיפורים בבת אחת מתנתקים מהמציאות ועוברת לפאזה אחרת, מלאכותית. בסיפור אחד זה ברור מאוד: סיפורו של פקיד פשוט (רוברטו בניני, בתפקיד הטוב ביותר שלו מאז "נרדפי החוק") שבוקר אחד הופך, סתם ככה, לכוכב טלוויזיה גדול (וודי אלן מתבדח כאן על חשבון הריאליטי והכוכבים-על-כלום שהוא מייצר ושפתאום הופכים לפרשני טלוויזיה ולמושאי הערצה מבלי שעשו דבר), בשניים מהסיפורים עולם הקולנוע נכנס לתמונה ומשנה את חיי הדמויות, בסיפור אחר הפנטזיה מגיעה מעולם האופרה, סיפור שלישי עוסק בטעות בזיהוי, בדמות שמעמידה פנים שהיא מישהי אחרת. העמדת פנים היא המוטיב החוזר בסרט. ובאחד מהסיפורים הנ"ל אלק בולדווין למעשה מסתובב בתוך העלילה כמו רוח רפאים מהעתיד, פוגש את בן-דמותו מהעבר, נותן לו עצות בוגרות, מבלי שעצמו מהעבר ישמע להם וימנע מהטעויות שהוא עצמו כבר כנראה עשה. אלן לא הסתיר שההשראה שלו היתה "סיפורי דקמרון" (אם כי, לא ברור האם לספר של בוקאצ'יו או לסרט של פזוליני), למרות שאף אחד מסיפוריו אינו באמת עיבוד להם. אולי ההשראה היא יותר סרטי האנתולוגיה מרובי הסיפורים והבמאים שאיפיינו את הקולנוע האיטלקי של תחילת שנות השבעים.

ודרך כל אלה – שהם אולי טיוטות לתסריטים אפשריים לצילום ברומא – אלן מגיב אל הרומא שהוא מכיר: לא רומא האמיתית, אלא רומא המשתקפת בתרבות: רומא של אדריכלות, רומא של אופרה, רומא של קולנוע ורומא של ניאופים. מי שיעיז להאשים את "לרומא באהבה" בכך שהסרט הוא כמו גלוית תיירות המתרחשת רק באתרים הכי מפורסמים והכי מתוירים בעיר יישלח לקורס ריענון בסרטיו של פליני, שסרטו של אלן פשוט צועד בעקבות הלוקיישנים הרומאים שבהם התרחשו (ואל נשכח שבניני שיחק בסרטו האחרון של פליני).

4.

הציני שבי רואה את נדודיו של אלן בעולם בחיפוש אחר תקציבים והכרה, אחרי שזו האמריקאית דעכה, וכותב סרטים בהזמנה לערים ומדינות. אבל בעצם יש כאן משהו עמוק יותר. הדימוי של מנהטן נקבע אצלנו בתודעה בזכות סרטיו של אלן. כשאנחנו חושבים על מנהטן אנחנו חושבים עליה כעל עיר נוירוטית, בוהמניית ופטפטנית, כמו בסרטיו של אלן, וזאת למרות שמרטין סקורסזי, למשל, דווקא ניסה לשכנע אותנו שזו עיר ביבים מדממת ופסיכוטית. בעשור האחרון אלן מסתובב בעולם ומשחק במשחקי אסוציאציה. זורקים לו שם של עיר והוא זורק בחזרה את הדברים הראשונים שנכנסו לו לראש, בתור איש שעסוק בספיגה תרבותית למעשה משבעים שנה. אומרים לו "פריז" והוא עונה "ספרות, ציור, סקס ובגידות"; אומרים לו "ברצלונה" הוא עונה "ציור, ספרות, סקס ובגידות"; אומרים לו רומא והוא עונה "קולנוע, אופרה, סקס ובגידות". ורק כשאומרים לו לונדון הוא עונה "מוות, רצח, סקס ובגידות". לונדון נדפקה. היא העיר היחידה שלא זכתה לקבל מאלן טיפול רומנטי. אולי כי כל הסרטים שהוא ראה שבאים מאנגליה היו כל כך מדכאים ומציאותיים, בשעה שכל ההשראות שלו באו בעיקר מהקולנוע הקונטיננטלי (בעיקר איטליה ושבדיה). האמת, די בזיון ששטוקהולם עוד לא הזמינה ממנו סרט. אלן חיקה את ברגמן בכל כך הרבה סרטים שהם למעשה יישמעט טבעיים יותר בשבדית.

5.

נהניתי.

"לה סירגה". תוצרת קולומביה

לפני כשבוע, כתבתי ל"פנאי פלוס" את הטקסט הבא, שנכתב בעקבות צפייה בחמישה סרטים שונים אך דומים מרחבי העולם, סרטים עטורי פרסים שיוקרנו מהיום בפסטיבל ירושלים. הסרטים האלה גרמו לי לנסות לחדד מה אני מחפש וממה אני מתלהב בפסטיבלי קולנוע. "שוטים יפים", מתברר, לא ממצים את זה. בעקבות כך, התיישבתי לנסות ולהרחיב את סוגי הסרטים (ואת טעמי) בטקסט הקודם שהעליתי לקראת פסטיבל ירושלים. אז הם איכשהו קשורים זה לזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.7.2012

בשביל מה צריך פסטיבלי קולנוע? את הבאטמן החדש לא נראה בפסטיבל ירושלים, שנפתח אתמול בסינמטק ירושלים, וימשך עד ל-14.7. גם לא את ספיידרמן החדש. הסרט היחיד שיש לו סיכוי להפוך לשובר קופות – והוא לרוב סרט הוליוודי – הוא זה שמוקרן בערב הפתיחה מול 5,000 צופים בבריכת השולטן. השנה זה יהיה "לרומא באהבה" של וודי אלן. בשנים קודמות מצאתם בפתיחת הפסטיבל את סרטי האנימציה של פיקסאר, כמין עדות לכך שיש סרטים הוליוודיים שעדיין יכולים להיחשב אמנותיים. אבל בשאר ימי הפסטיבל כמעט ולא תמצאו שוברי קופות. בשבילם לא צריך פסטיבל קולנוע.

באופן גס וכוללני: המגה-פלקסים בהם אנחנו רואים סרטים ביום-יום הם כמו מזללות מזון מהיר. הניאונים לעיתים אמורים לבדר אותנו לא פחות מהסרטים עצמם. או לדכא. פסטיבלי הקולנוע, על פי אותו דימוי, אמורים להיות מסעדות השף. ולא סתם מסעדת השף: תפריט הטעימות שלו, בו מוציאים מהמטבח את המנות הכי מאתגרות, אלה שאינן לכל חיך, אבל שאמורות לבטא את הווירטואוזיות של השף. הדימוי הקולינרי הזה, אגב, עובד גם הפוך: כשם שיש סיכוי שמדי פעם תמצאו יצירת מופת ענקית במגה-פלקסים (כן, "עליית האביר האפל", אני מדבר אליך), כך יש סיכוי שכל סרטי האיכות האנינים שיוגשו לכם בפסטיבלי הקולנוע יהיו באושים. זה גם עניין של טעם, וגם עניין של מצאי. כנ"ל במסעדות: היו מזללות המבורגר שבהן אכלתי ארוחות משובחות בהרבה ממסעדות שף לכאורה איכותיות. כל מה שהדימוי הזה משרת הוא את העובדה שלכאורה כאן וכאן מוגש אוכל מסוג אחר, עם מנעד טעמים שאמור להיות שונה. איפה טעים יותר? זה כבר תלוי בהמון פקטורים, אובייקטיביים וסובייקטיביים. החל מהעונה, דרך השף וכלה בטעמו של הסועד.

ובכל זאת, אני מרגיש שאני מגיע לפסטיבל הקולנוע בירושלים (ובסתיו, לפסטיבל בחיפה) כשאני שבע מהמבורגרים ואחוז קרייבינג למשהו מינימליסטי. אולי אף אורגני. לא תעשייתי. אני כאן, בהטפה השנתית שלי, מנסה לשכנע אתכם להעיז השבוע. לישון טוב בבית, לשתות קפה לפני, ולנסות את הסרטים ההם שלכאורה, אבל רק לכאורה, כלום לא קורה בהם.

באופן כללי יש שני סוגי סרטים שתמצאו בפסטיבלי קולנוע: האחד הוא הסרט מרובה העלילה, השני הוא הסרט מועט העלילה. צפייה בשני סוגי הסרטים האלה ממחישה משהו לגבי הסרטים שמגיעים להקרנות מסחריות, כלומר הסרטים שהמפיצים בארץ מהמרים שיהיו מספיק קומוניקטיביים כדי למשוך אליהם מספיק צופים כדי שהבאתם תהיה כלכלית, ואלה הסרטים שהם באמצע. בשבוע שעבר המלצתי כאן על סרט הפעולה האינדונזי "הפשיטה". כל מי שמתלונן שבסרטי הפסטיבלים "כלום לא קורה", שיילך לסרט הזה, סרט שקורה בו כל כך הרבה וכל כך מהר ובכזאת קיצוניות שהמוח עשוי להתחמם ולהתפוצץ מעומס יתר. גם הסרט הזה לא מובא ארצה, כי הוא (אני מניח) “יותר מדי".

אבל אני, באופן אישי, מחפש בפסטיבלים האלה דווקא את המינימליסטי. סרטים של יוצרים שמנסים להביא פיוט והתבוננות מלאת סבלנות ושאר רוח לקולנוע. נזירי הפסטיבלים יודעים לשנן כמה שמות שוב ושוב: אנדריי טרקובסקי בראש, ואז ממשיכיו בני זמננו: בלה טאר ההונגרי, נורי בילגה ג'יילון הטורקי וקרלוס רייגדאס המקסיקני. טאר וג'יילון הביאו יצירות מופת לפסטיבל בשנה שעברה, את רייגדאס יש להניח שנפגוש בפסטיבל חיפה הקרוב (ולצידו את בנדץ פליגאוף ההונגרי). אלה היוצרים שעושים סרטים מאתגרים אבל מרהיבים ביופיים ובעוצמתם. כל שוט נמשך לנצח, אבל הוא גם יצירת מופת קטנה של קומפוזיציה ועוצמה וזואלית ורוחנית.

מצד שני, האם כל מי שיודע לצלם עננים יפים במשך חמש דקות רצופות הוא אוטומטית משורר קולנועי נשגב? אני מודה, יש משהו בקולנוע הארט-האוס, זה שאינו מחויב לעלילה מהודקת ומתעסק בעיקר בהתבוננות מהורהרת, שיכול להוליד תחושות של ריקנות ואף שרלטנות.

הנה דוגמה. חפשו בתוכניית הפסטיבל סרט העוסק בנערה – בת 14 עד 18 – שבורחת (בפועל, או רק בתודעתה) ממשפחתה ההרוסה, הענייה, החולה והלא מתפקדת, בדיוק ברגע שבו היא מגלה את מיניותה. והגילוי הזה יגיע עם מחיר טראומטי. במקרה הטוב זו תהיה התאהבות, במקרה הפחות טוב והיותר נפוץ זו תהיה הטרדה מינית או ניצול. כן, הנה בעיה אחת: לסרטי האיכות יש נטייה להתמקד במצוקות העולם ולא ברגעים האופטימיים – אלה נחשבים מסוכרים מדי, ואולי הוליוודיים. המכוער הוא האמיתי. אני לא מסכים לכך.

ובכן, מצאתם? אני מצאתי לפחות חמישה סרטים עם כמעט אותו תקציר. זה הרגע שבו הייחודי לפתע נראה נורא נדוש ושבלוני. “לה סירגה" מגיע מקולומביה, “עולם חשאי" ממקסיקו, “ביצה ואבן" מסין, “קליפ" מסרביה ו"ראניה" מברזיל. שלושת הראשונים מתהדרים באווירה איטית, מהורהרת, שוטים ארוכים של טבע, פכפוך עדין של מים, וחיים של סבל. שני האחרונים תזזיתיים מאוד. כלומר, מכוערים. מניסיוני מצאתי שיש קשר בין האסתטיקה של הסרטים ובין המהות שלהם: לסרטים המכוערים יש גם נשמה מכוערת. קחו, למשל, את "קליפ" הסרבי שזכה בפרס נמר הזהב בפסטיבל רוטרדם, השם יודע למה. נדמה שזה סרט שרק מנסה להכעיס, להציג נערה שכה רוצה לברוח מחיי המשפחה המייאשים שלה שהיא פונה לעיסוק אינטנסיבי בסקס. והסרט איתה: הסרט מציג סצינות סקס מפורשות, זקפות, מציצות, מין אנאלי, וחיים נטולי חסד ורחמים מתחילה ועד סוף. “ביצה ואבן", שזכה לצידו באותו פסטיבל, מציג תפיסת עולם אסתטית הפוכה: צילום עדין ויפה מאוד, אבל נדמה ששופטי רוטרדם היו נחושים השנה לתת פרסים לסרטים של במאיות שמציגות נערות במצוקה ובייאוש. “ביצה ואבן" הוא סרט עם עיסוק כפייתי בדם הווסת, הריון והפלה. בשביל עיניי הגבריות (ואולי הרומנטקיניות) שני הסרטים האלה היו פשוט יותר מדי. בהשוואה להם, “לה סירגה" ו“עולם חשאי" היו כמעט נחמות. סרטים עדינים, מצולמים יפה, ועם סיפור מאוד דומה של בריחה, חיפוש אחר גאולה. התוכנייה של ירושלים מבטיחה ש"לה סירגה" הקולומביאני מושפע מטרקובסקי. האמינו לי, הוא לא. אבל כן יש בו צילום יפה ברובו, וסיפורה של נערה הבורחת לבית דודה והופכת למושא תשוקה והצצה של גברי הבית, זקנים וצעירים. “עולם חשאי" מספר על נערה ששוכבת עם כל הבנים בכיתה, ומחליטה לברוח מבית אמה חדלת האישים. שני הסרטים מתגאים בשוטים ופריימים יפים, אבל בריקנות פנימית. אין להם שום דבר עמוק להגיד על כלום. קל לזהות את זה: בשניהם אין שום מוזיקה. זו עוד קלישאה של הקולנוע האיכותי: אם אין מוזיקה סימן שהסרט רציני יותר. בעיני זה קשקוש.

אז חמישה סרטים, חלקם זוכי פרסים, וכולם לא מספיק טובים? האחד יש בו פחות מדי, השני ממטיר הכל – דם וזרע בפרצוף – וגם זה וגם זה לא טובים לי? כן, כי כנראה שהחיפוש הוא לא אחר גיוון אסתטי בלבד, אלא סרט שיש בו גם משהו פנימי. לב, נשמה, אולי מצפון, לא סתם סנסציוניות, או אוליי בכיינות.

"הביתה". תוצרת טורקיה

ודווקא מצאתי משהו שכמעט מתקרב לזה. “הביתה" של מוזאפר אזמיר הוא הסרט היחיד שראיתי (עד כה, יש לפנינו עדיין פסטיבל שלם) שיש בו משהו מהפיוט והעומק של הבמאים הגדולים אותם אני מחפש בפסטיבלים (אותם או את ממשיכיהם). ואין זה פלא: ראשית, מדובר בעוד סרט שמגיע מהגל הטורקי החדש, שמייצר בשנים האחרונות סרטים יפהפיים ורבי עוצמה, שנדמה שכמעט כולם נוצרו בהשראתם של יוצרים כמו אנדריי טרקובסקי או סרגיי פרדג'נוב. ושנית, אם הסרט הזה מזכיר במשהו את סרטיו של ג'יילון, בכיר במאי טורקיה כרגע, אין זה מקרי: אזמיר, שכתב וביים את הסרט ומשחק בו, היה השחקן הראשי בסרטו של ג'יילון שבו התוודעתי לגדולתו: “מרוחק", סרט שלא הסתיר את השפעתו של טרקובסקי עליו. ובכן, אזמיר לא מסתיר את השפעתו של ג'יילון עליו. זהו סרט פסטיבלים קלאסי: מהורהר מאוד, איטי, יפה עד אין קץ. מסוג הסרטים שמי שבא בחיפוש אחר אקשן עשוי למלוק את ראש עצמו מרוב תסכול ושיעמום, אבל מי שנכנס אל הסרט עם סבלנות של צפר, יגלה בו יופי, אבל זה לא רק יופי של צילום, כי יש לסרט הזה עומק מרשים, גם אם יש בו מעט מאוד עלילה. ומעט העלילה מספרת על ארכיטקט שאחרי התמוטטות עצבים (כנראה) חוזר לביקור בכפר הולדתו בו לא ביקר שנים, ומגלה שם את השחתת הטבע, את השחיתות של הממשלה והיזמים המשתלטים על משאבי טבע ופינות נוף לצרכי תיעוש ומיסחור. בסרט הזה להתבוננות בטבע יש תפקיד של ממש, אנו מביטים בעולם נכחד, ולא סתם בפוזה אמנותית אופנתית.

יש לי כמה הפעלות בשבילכם.

1.

כבר הזכרתי את התחרות הזאת בעבר, והנה תזכורת: נותר לכם שבוע להצביע לתחרות "פסטיבל הקולנוע שלך" שיזמו רידלי סקוט ופסטיבל ונציה. 50 סרטים קצרים מכל העולם נמצאים שם לבחירתכם, מתוכם שלושה של יוצרים ישראליים. ומכיוון קיבלתי בקשות לקדם את ההצבעות להם, אני מפגין שוויוניות ומפנה אתכם לשלושתם. אם אתם רוצים להצביע על סמך פטריוטיות ולא על סמך טעם, אלה הסרטים להצביע להם (אפשר להצביע לכל סרט פעם אחת ביום):

א. "הרובע החילוני", שביים דוד גידלי וצילם איתי גרוס. גידלי וגרוס עובדים בלוס אנג'לס – הראשון כאיש אפקטים, השני כצלם – ולכן סרטם הוגש כסרט אמריקאי ולא כסרט ישראלי.

ב. "תמונה לאבא" שיצרו הראל יאנה (תסריט, בימוי, עריכה) ומוטי מלכה (צילום), שנפתח עם ציטוט מקסים מתוך "משיבת נפש" של רבי נחמן מברסלב, ומספר את סיפורו של צעיר ערבי בגרמניה.

ג. "בפתח ביתי", סרט האנימציה של ענת קוסטי מבצלאל, שכבר הוקרן בפסטיבל קאן.

רגע. לדוד גידלי, הבמאי של "הרובע החילוני" יש משהו להגיד לכם:

2.

הנה עוד תחרות שסיפרתי עליה לפני כמה שבועות: המכללה הישראלית לאנימציה הכריזה על תחרות לאיור דמויות מסרטי אנימציה ולשבץ אותן בתוך אגדות ילדים מוכרות (או מומצאות). אני תמיד תוהה, כשהתחרויות האלה מוכרזות, מי כבר ישתתף בהן. ובכן, השתתפו ועוד איך. בשלב הראשון הועלו 85 הגשות לבחירת הציבור, ועכשיו בשלב הגמר יש 12 דימויים שעושות מאש-אפ בין עלילות (למשל, סאלי ומייק מ"מפלצות בע"מ" בתוך "כיפה אדומה"). העבודה שתניב הכי הרבה לייקים תזכה בפרס "חביבת הקהל". הנה הן.

בינתיים, העבודה הזאת, "הנסיכה והאפונה", של נועה ליברמן-פלשקס מובילה:

3.

בעוד שבועיים יעלה "הדילרים". עכשיו נחשף הפוסטר שלו:

4.

את השיר של ברי סחרוף מתוך "המשגיחים" כבר שמעתם?

תכף יוצאים לכיוון בריכת השולטן. באים?