08 יולי 2012 | 00:24 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

"לרומא באהבה", ביקורת

צילום יפה של גיל יוחנן בוויינט מהקרנת “לרומא באהבה” בבריכת השולטן בירושלים

 

 

לפני שאתייחס לסרט (אותו מאוד חיבבתי) אני רוצה לפתוח עם כמה דברים הקשורים לתנאי הצפייה שלי בו שלשום, באירוע פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים בבריכת השולטן.

 

א.

נדמה לי שאמש ראינו בפעם האחרונה הקרנת פילם בבריכת השולטן. אם אכן כך הדבר, זה רק ראוי שזה יקרה בסרט של וודי אלן, במאי שכיום – בגיל 76 – מייצג את כל מה שהוא מ”פעם”.

 

ב.

ההקרנות האלה הן דילמה עבורי. איכות ההקרנה בהן תמיד איומה. ורעשי המכוניות והאמבולנסים מסביב הם סראונד מהסוג מסיח הדעת. ואמש, איכות הסאונד של הסרט עצמו היתה פשוט מחפירה, חורקת, מעוותת. מצד שני, יש שם קסם באירועים האלה, שבגללם אני בכל זאת מגיע. ראשית, מתחת לשמי ירושלים וחומותיה, המקום שבו הנשמה היהודית שלי והנשמה הקולנועית שלי מתמזגים. אבל יותר מזה: לא יעזור, כשרואים סרט עם 5,000 איש בקהל, קורה משהו פלאי. מרגישים אנרגיה מוחשית.

 

השוט הראשון של “לרומא באהבה” הוא צילום זהוב ויפה של הקולוסיאום. ובבת אחת הרגשתם איך 5,000 איש – 5,000 כפילים של אותו אדם, כולם בני אותו מעמד ורקע, כולם אנשי האליטה של ירושלים ואנשי תעשיית הקולנוע מתל אביב – וכולם עוצרים נשימה באופן קולני בבת אחת. Gasp. בשבריר השנייה הזאת כמובן שחטפתי התקף ציניות קל: “זהו? זה מה שמפעים אתכם? שוט זהוב של הקולוסיאום? אתם עד כדי כך קלים לריצוי?”. ועוד, קלטו את האירוניה: אתם למרגלות חומות ירושלים ומתפעלים מהקולוסיאום ברומא? התהפכו היוצרות.

 

אבל 5,000 איש מנצחים ציניות של אחד. מאותו רגע הרגשתם איך 5,000 אנשים פשוט מלקקים את האצבעות מהנאה, והרגשתם איך כעבור 90 דקות, בערך רבע שעה לפני סוף הסרט, 5,000 איש מאבדים את הסבלנות, והמתח נופל בבת אחת, כשהסרט מאבד גובה ומיקוד לקראת סופו. בקהל של 5,000 איש אפשר לחוות את הסרט עם הגב למסך. כל מה שהקהל חש הופך לדבר מוחשי, זה פשוט תלוי באוויר. אומרים יש מתח שאותו אפשר לחתוך בסכין. ובכן, בהרנת סרטו של וודי אלן את האווירה אפשר היה למרוח עם סכין על טוסט.

 

ועכשיו לסרט:

 

1.

נדמה לי שכתבתי על וודי אלן כל כך הרבה – באהבה, בהערצה וגם בשנים האחרונות באכזבה – שכל מה שיש לי לומר בוודאי כבר אמרתי. הנה ראשי הפרקים מבחינתי.

 

– סרט של וודי אלן שוודי אלן גם משחק בו הוא אוטומטית, מבחינתי, טוב יותר ב-40 אחוז מסרט של וודי אלן ללא וודי אלן. אף אחד לא יודע להעביר את הבדיחות של וודי אלן יותר טוב מהוא עצמו. יש לו delivery מושלם. באמת, הוא יכול להגיד את המשפטים הכי אידיוטיים, וזה ייצא מצחיק.

– כנ”ל לגבי תסריט. אין אף אחד שמסוגל לכתוב ככה חוץ מוודי אלן. לאלן יש כבר שפה דרמטית ייחודית לו, כשם שלפליני היתה את השפה שלו שלא היינו מאמינים לה אם היתה מגיעה מידי יוצר אחר. וגם: נדמה לי שבשנים האחרונות אלן לא טורח להשקיע בסרטיו יותר מדראפט אחד. ועדיין, לא משנה מה נגיד על התסריטים – מרושלים, חפוזים, כתובים בקצרנות (אני דווקא מחבב את הקצרנות הוודי-אלנית), חוזרים על עצמם – יש בהם משהו בסיסי שעובד. כמו שירים של מוריסי. שמעתם אחד, שמעתם את כולם, אבל כל אחד יפה ומרגש בפני עצמו.

– נטייתי היא לאהוב את סרטיו של אלן. היו כמה סרטים שלו מהשנים האחרונות שלא מאוד אהבתי: “סקופ”, “מלינדה ומלינדה” וגם “חצות בפריז” – אוסקר והכל – הותיר אותי אדיש. אבל “לרומא באהבה” היה בעיניי סרט מהנה מאוד.

 

 

2.

לאלן יש עין חדה לליהוק. הוא תמיד יודע לזהות את “טעם העונה” ולאסוף אותה אליו. בסרט הזה הוא מקבץ את גרטה גרוויג, אלן פייג’ וג’סי אייזנברג לאותן סצינות. המסר שלו ברור. אלן שומע שמדברים על “מאמבלקור” ובא להגיד לנו: “עם כל הכבוד לילדים האלה מאוסטין, טקסס, אני המצאתי את המאמבלקור”.

 

3.

“לרומא באהבה” הוא סרט אנתולוגיה שבנוי בצורה מעניינת למדי: ארבעה סיפורים נפרדים הערוכים במקביל כאילו הם קשורים זה לזה, למרות שאין ביניהם שום קשר, והם לא מתחברים זה לזה בכלל (למעט סיפור אחד שמתפצל לשניים). העריכה הצולבת יוצרת את התחושה שהסיפורים האלה מתרחשים במקביל, למרות שמבט מקרוב מאבחן שבשעה ששניים מהסיפורים מתרחשים במהלך אחר צהריים אחד, שני האחרים נמשכים על פני שבועות.

 

 

אלן ממשיך את הקו הנגיד-סוריאליסטי של כמה מסרטיו – זה לא ממש סוריאליזם כמו מצב של ערבוב מציאויות – ב”חצות בפריז” הגיבור עובר בזמן לשנות העשרים, ב”סקופ” הגיבור הוא קוסם שמתקשר עם רוחות מהעולם הבא (קוסמים המתקשרים עם רוחות הוא מוטיב חוזר אצל אלן), ב”אפרודיטה הגדולה” התיאטרון היווני והרחובות הניו יורקיים מתערבבים זה בזה (“לרומא באהבה” ממשיך את פטיש הזונות של אלן מ”אפרודיטה הגדולה”).

 

וב”לרומא באהבה” כל הסיפורים מתחילים באופן שגרתי – הוריה של צעירה אמריקאית מגיעים לרומא לפגוש את הורי ארוסה; ארכיטקט אמריקאי מחפש את הבית שבו גר כשהיה סטודנט ברומא; זוג צעיר מעיירה נידחת מאיטליה מגיע לרומא כדי לפגוש בני משפחה אמידים; פקיד איטלקי שבוי בשגרת יומו האפרורית.

 

ואז קורה דבר מעניין: כל הסיפורים בבת אחת מתנתקים מהמציאות ועוברת לפאזה אחרת, מלאכותית. בסיפור אחד זה ברור מאוד: סיפורו של פקיד פשוט (רוברטו בניני, בתפקיד הטוב ביותר שלו מאז “נרדפי החוק”) שבוקר אחד הופך, סתם ככה, לכוכב טלוויזיה גדול (וודי אלן מתבדח כאן על חשבון הריאליטי והכוכבים-על-כלום שהוא מייצר ושפתאום הופכים לפרשני טלוויזיה ולמושאי הערצה מבלי שעשו דבר), בשניים מהסיפורים עולם הקולנוע נכנס לתמונה ומשנה את חיי הדמויות, בסיפור אחר הפנטזיה מגיעה מעולם האופרה, סיפור שלישי עוסק בטעות בזיהוי, בדמות שמעמידה פנים שהיא מישהי אחרת. העמדת פנים היא המוטיב החוזר בסרט. ובאחד מהסיפורים הנ”ל אלק בולדווין למעשה מסתובב בתוך העלילה כמו רוח רפאים מהעתיד, פוגש את בן-דמותו מהעבר, נותן לו עצות בוגרות, מבלי שעצמו מהעבר ישמע להם וימנע מהטעויות שהוא עצמו כבר כנראה עשה. אלן לא הסתיר שההשראה שלו היתה “סיפורי דקמרון” (אם כי, לא ברור האם לספר של בוקאצ’יו או לסרט של פזוליני), למרות שאף אחד מסיפוריו אינו באמת עיבוד להם. אולי ההשראה היא יותר סרטי האנתולוגיה מרובי הסיפורים והבמאים שאיפיינו את הקולנוע האיטלקי של תחילת שנות השבעים.

 

ודרך כל אלה – שהם אולי טיוטות לתסריטים אפשריים לצילום ברומא – אלן מגיב אל הרומא שהוא מכיר: לא רומא האמיתית, אלא רומא המשתקפת בתרבות: רומא של אדריכלות, רומא של אופרה, רומא של קולנוע ורומא של ניאופים. מי שיעיז להאשים את “לרומא באהבה” בכך שהסרט הוא כמו גלוית תיירות המתרחשת רק באתרים הכי מפורסמים והכי מתוירים בעיר יישלח לקורס ריענון בסרטיו של פליני, שסרטו של אלן פשוט צועד בעקבות הלוקיישנים הרומאים שבהם התרחשו (ואל נשכח שבניני שיחק בסרטו האחרון של פליני).

 

 

4.

הציני שבי רואה את נדודיו של אלן בעולם בחיפוש אחר תקציבים והכרה, אחרי שזו האמריקאית דעכה, וכותב סרטים בהזמנה לערים ומדינות. אבל בעצם יש כאן משהו עמוק יותר. הדימוי של מנהטן נקבע אצלנו בתודעה בזכות סרטיו של אלן. כשאנחנו חושבים על מנהטן אנחנו חושבים עליה כעל עיר נוירוטית, בוהמניית ופטפטנית, כמו בסרטיו של אלן, וזאת למרות שמרטין סקורסזי, למשל, דווקא ניסה לשכנע אותנו שזו עיר ביבים מדממת ופסיכוטית. בעשור האחרון אלן מסתובב בעולם ומשחק במשחקי אסוציאציה. זורקים לו שם של עיר והוא זורק בחזרה את הדברים הראשונים שנכנסו לו לראש, בתור איש שעסוק בספיגה תרבותית למעשה משבעים שנה. אומרים לו “פריז” והוא עונה “ספרות, ציור, סקס ובגידות”; אומרים לו “ברצלונה” הוא עונה “ציור, ספרות, סקס ובגידות”; אומרים לו רומא והוא עונה “קולנוע, אופרה, סקס ובגידות”. ורק כשאומרים לו לונדון הוא עונה “מוות, רצח, סקס ובגידות”. לונדון נדפקה. היא העיר היחידה שלא זכתה לקבל מאלן טיפול רומנטי. אולי כי כל הסרטים שהוא ראה שבאים מאנגליה היו כל כך מדכאים ומציאותיים, בשעה שכל ההשראות שלו באו בעיקר מהקולנוע הקונטיננטלי (בעיקר איטליה ושבדיה). האמת, די בזיון ששטוקהולם עוד לא הזמינה ממנו סרט. אלן חיקה את ברגמן בכל כך הרבה סרטים שהם למעשה יישמעט טבעיים יותר בשבדית.

 

5.

נהניתי.

נושאים: ביקורת

15 תגובות ל - “"לרומא באהבה", ביקורת”

  1. איתי שטרן 8 יולי 2012 ב - 1:03 קישור ישיר

    אז כנראה שלא עם 5,000 איש בקהל אבל אלך לראות בהמלצתך הנעימה. תודה

  2. בועז כהן 8 יולי 2012 ב - 1:06 קישור ישיר

    תודה רבה על הביקורת הזו.

    גם אני נהניתי.

    רעיון מצוין שוודי אלן יעשה סרט בשבדיה. אני בעד.

    לטרקובסקי וגם ללארס פון טרייר יצאו יצירות מופת כשהם יצרו שם סרטים

    • יוסי.ק 8 יולי 2012 ב - 18:50 קישור ישיר

      אם בשבדיה אז רק לכבוד המקור – האליל של אלן (ושלי) מאסטרו ברגמן.

  3. Spartak 8 יולי 2012 ב - 2:47 קישור ישיר

    בגלל שעדיין לא העלת פוסט נפרד על הפסטיבל,אכתוב פה כמה מילים על מה שהספקתי לראות…
    בהתחלה על התחרות הישראלית:
    “בלדה לאביב הבוכה” – סרט טוב,אבל העניין הוא שזה “יותר לאמרות” (משחק של דודו טסה ואדר גולד ועריכה),מאשר “בגלל” (מוסיקה ובימוי)…את האמת סרט די מוזר,מצד אחד יש בו אווירה/תלבושות (ואם אני לא טועה גם מוסיקה) של סוף מאה ה-19 תחילת מאה ה-20 מצד שני הגיבורים נוסעים על המכונית ומוזכר סינטזטור…אבל דווקא מאוד אהבתי את השילוב.
    מילה על העירכה,הנכון שהפס-קל מאוד יפה (שפאו ענק למרק אליהו),אבל לא צריך לדחוף אותו בכל מקום,במיוחד כשיש דיאלוגים!
    ועוד פשוט,אולי זה נשמע נדוש,אבל יש בסרט המון נשמה,אולי זה משמציל אותו.

    “אליס” – מקרא נדיר,אבל אין לי שום מילה טובה להגיד על הסרט.סרט שמצולם באופן ראליסטי,אבל כה לא אמיתי ובלי חוט סיפור האמיתי אלא קפיצות מפה לשם.גם המשחק (יותר של של הבנות) בחלק מהסצנות (לאמרות שהיו דווקא כמה סצנות טובות) פשוט גרוע.

    “חיותה וברל” – סוג של סרטים שפשוט לא נאים לכתוב אליהם דברים לא טובים,כי יש בהם הרבה לב…דבר ראשון רבקה גור ויוסף כרמון עושים עבודה נהדר והיה מרגש מאוד לראות את אותם עולים על הבמה כשהקהל מוחא כפיים בעמידה…אבל חוץ מזה,הסרט נא בין דיאלוגים מצועצעים בין חיותה לברל (במיוחד בסצנות הסיום) לבין קטעים ספק מצחקים (לאמרות שחלקם האכן מצחיקים) עם מלא “התנגשויות” עם גיבורים משניים,אבל לרוב די תמוהים (חנות בגדים,בית קולנוע)…והחלטות די מוזרות של גיבורים (לדוגמא חיותה הולכת לסרט לאמרות שאין לה מספיק כסף לתרופות ואוכל)…

    “תביא ת’חומר” – סרט די נחמד ויחסית קליל,אבל לא יותר מזה…אם אין לך מה לראותלא בא לכם להכביד אז תלכו לראות,אחרת אפשר לוותר…
    “דרום מערב” – בנתיים הסרט (טוב,ראיתי רק 7) שהכי אהבתי בפסטיבל…סרט סוראליסטי (ופה אני חייב להגיד שזה בהם “take it or leave it”) בשחור-לבן שמושפע רבות מטרקובסקי בצילום שלו…פשוט סרט קסום.
    “חיות הדרום הפראי” – מצב הפוך ל”בלדה ל…” כשאין לי משהו רע להגיד על הסרט,אבל אני לא אוהב/לא מצליח להתחבר לסרט (לאמרות שזה כבר רע)…אבל בכל זה המשחק נהדר (בטח ובטח כשאין אף שחקן מקצועי) וצילום יפה.

    “קליפ” – מסכים עם כל מילה של יאיר פוסט הקודם…פשוט סרט סתמי,בוטה (במובן השלילי) שמציח,רק להרגיז.בקשר לפסטיבל רוטרדם,דווקא שם השופטים מנמקים את הבחירה,לא אצטט את הכל (משרוצה יכול לבדוק בIMBD),אבל הנימוקים היו די תמוה (או יותר נכון אני ממש לא מסכים איתם):”…סרט כנה…” (לי זה היה נראה הפוך,שימוש מופרז בסקס לצורך סקס,אם לא הייתי יודע שמאחורי הסרט עומד בימאית בת 28,הייתי חושב שהבמאי הוא פדופיל מזדקן),”…קליפ מעורר הרבה שאלות,אבל לא נותן תשובות” (אני לא ידע,אבל לי זה נראה כציטוט לביקורת שלילית לסרט,אבל לכנימוק לזכייה)…

  4. JNH 8 יולי 2012 ב - 10:09 קישור ישיר

    “סרט של וודי אלן שוודי אלן גם משחק בו הוא אוטומטית, מבחינתי, טוב יותר ב-40 אחוז מסרט של וודי אלן ללא וודי אלן.”
    אני חותם על המשפט הזה, ואוסיף שלא רק שוודי אלן יודע להגיש את הבדיחות שלו בצורה הטובה ביותר, אלא שהוא באופן עקבי כותב לעצמו את הבדיחות הטובות ביותר. אולי זה בגלל שיותר קל לו לכתוב לדמות שהיא בתכל’ס הוא עצמו, והוא מכיר את האופי וסגנון הדיבור שלה, מאשר לדמויות אחרות, בדיוניות.
    ועדיין, הסרט עצמו לא היה מוצלח מבחינתי. הסיפורים לא היו מעניינים מספיק, הסיטואציות היו נדושות, הפואנטות רדודות והמסר, כמו שקורה די הרבה אצל אלן בשנים האחרונות, הוצג באופן בוטה וחסר תחכום. הדמות של אלק בולדווין, למשל, היתה מיותרת לחלוטין. לא רק שהיא העיקה בנוכחות מסך שלה והאריכה שלא לצורך את הסצינות בהשתתפותה, אלא שהיא לא תרמה כלום מעבר ללומר את המובן מאליו ולנתח את הסיטואציות עבור הצופים המתקשים, כאילו אלן פחד שלא יבינו לבד מה הולך שם. כנ”ל לגבי הסצינה שבה הנהג של רוברטו בניני מסביר לו את המסר של הסיפור שלו. נראה לי שיכולנו לקרוא את זה בין השורות איכשהו.
    אבל בעיקר, הפריעה לי העובדה שהסרט פשוט לא מצחיק מספיק. יש פה ושם פאנצ’ים חביבים (כולם, בלי יוצא מהכלל, נאמרים ע”י הדמות של אלן), אבל הם לא מספיקים בשביל 100 דקות. היו בסרט יותר מדי רגעים מתים וסיטואציות עם פוטנציאל קומי לא ממומש, שמסקרן אותי איך וודי אלן של שנות השבעים היה מגיב אם היה רואה את זה.

  5. קיפודי 8 יולי 2012 ב - 16:04 קישור ישיר

    דווקא בדיוק קראתי שמועה שהסרט הבא של וודי אלן יתרחש בששטוקהולם..

    • גיל 8 יולי 2012 ב - 17:04 קישור ישיר

      הסרט הבא של אלן מצולם בסן פרנסיסקו.

    • יוסי.ק 8 יולי 2012 ב - 18:51 קישור ישיר

      וישתתף בו לואי סי קיי
      הלואי שיהיה מוצלח כמו זה עם לארי דיויד!

  6. יוסי.ק 8 יולי 2012 ב - 18:43 קישור ישיר

    !HEAR! HEAR

    גאון. גאון. גאון אלן!
    שיחיה עוד מאתיים שנים, הלואי 🙂

    הבמאי בעל אינסוף הרעיונות המקוריים 🙂 מישנוני הליצני דרך פשעים ועבירות קלות הפילוסופי, ימי הרדיו, אנני הול, והסרט הנפלא החדש. כל סרט מז’אנר אחר עם רעיון מקורי חדש. והגאון ממשיך וממשיך להפתיע!
    ראיתי אתמול ומאוד אהבתי – אין על וודי אלן!

  7. יובל 9 יולי 2012 ב - 1:21 קישור ישיר

    דווקא הסרט הכי טוב של אלן ב15 השנים האחרונות הוא אחד שהוא לא משחק בו.

  8. רונית 9 יולי 2012 ב - 8:04 קישור ישיר

    הדבר הכי מרענן בהקרנה היה הקור העז בתחילת יולי.
    סורי, אתה יכול להוציא אותי מה-5000. הסרט היה נורא בעיני, בדיוק כמו “חצות בפריז”. העניין של “האסוציאציה הראשונה שעולה לו בראש”? בדיוק.
    הסרט הרגיש כמו משהו שאלן כתב ב15 דקות, מבוסס על כל הקלישאות שקשורות לרומא, לנשים, לבגידות. הדמות של אלן פייג’ היתה לעתים משעשעת, אבל גם היא, כמו שאר הדמויות, פשוט הגישו את עצמם, כל אחד בשבלונת המשחק הכמעט קבועה שלו, כולל אלן.
    אצלי, אגב, הכלל לגביו הוא הפוך – אני מגיבה אליו כמעט בגירוד ונמנעת לראות סרטים בהם הוא מופיע. רק את “נקודת מפגש” ממש אהבתי.
    איש לא הזכיר את הייצוג של נשים בסרט, שגם הוא כל כך שבלוני שלא ממש ראוי לפירוט, רק נזכיר את פנלופה הזונה טובת הלב, אויש נו באמת.
    דבר אחרון לגבי ההקרנה – סרט הפתיחה הותיר אותי פעורת פה. כמי שמעורבת בפסטיבל נטול תקציב ומכירה מקרוב את המאבק הקיומי הקשה וכל שקל שמושקע בערבי פתיחה, חשבתי כמה כסף הושקע בסרט הפתיחה האווילי של הפסטיבל, שנראה כמו משהו של הטלויזיה החינוכית משנות השמונים. מי כתב אותו? מי ביים אותו? מי אישר אותו?! זה היה פשוט מביך (תקציר: אייקון הפסטיבל, אשה צעירה על אופניים אליהם קשורים בלונים, נוסעת ברחבי העיר וחולפת בדרכה על זוגות בינהם נוצר “קליק”. זוגות מעורבים – דתיים חילוניים מכל מיני סוגים שיש בירושלים, OMG). זה הזכיר לי את סרטוני הפתיחה של הארויזיון בתחילת שנות השמונים. כמה חבל, כמה דברים טובים אפשר היה לעשות עם התקציב הזה.
    סליחה על השליליות על הבוקר – קריאת ביקורת חיובית על סרט שכה סבלתי בו היתה סוג של זכרון כואב.

  9. יוסי.ק 9 יולי 2012 ב - 18:12 קישור ישיר

    נזכרתי ביוצא דופן אחד
    את התסריט לשם בהשאלה הוא לא כתב
    ובכל זאת הסרט כל כך כאילו שלו!

  10. רמי 18 יולי 2012 ב - 22:17 קישור ישיר

    הביקורת מצויינת ומהנה, גם הסרט מהנה רק פחות מצויין.
    רציתי לשאול אם לעוד מישהו הפריע שבערך כל שוט שני נכנס ה”בום” (מיקרופון) לתוך הפריים מלמעלה באגרסיוויות חובבנית מעצבנת?

    • יאיר רוה 19 יולי 2012 ב - 0:38 קישור ישיר

      רוה לרמי: אוי ואבוי! כבר המון זמן לא נתקלתי בתגובת “בום בפריים”, חשבתי שחלף העידן הזה. הסבר קצר לקורא הנבוך: בום בפריים – ברוב מוחלט של המקרים – זו בעיה עם ההקרנה ולא בעיה בצילום. קודם כל, אני מבין שראית את הסרט ב-35 מ”מ, ושהמקרין הקרין לך את הפריים לא נכון (הציג לך חלקים ממנו שאמורים להיות מכוסים). לא נראה לי שבהקרנות דיגיטליות זה יכול לקרות (הפריים הוא הפריים). מה שמוביל לשאלה: באיזה קולנוע ראית את הסרט?


השאירו תגובה