06 יולי 2012 | 12:51 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים 2012: חמש ילדות עצובות

“לה סירגה”. תוצרת קולומביה

 

 

לפני כשבוע, כתבתי ל”פנאי פלוס” את הטקסט הבא, שנכתב בעקבות צפייה בחמישה סרטים שונים אך דומים מרחבי העולם, סרטים עטורי פרסים שיוקרנו מהיום בפסטיבל ירושלים. הסרטים האלה גרמו לי לנסות לחדד מה אני מחפש וממה אני מתלהב בפסטיבלי קולנוע. “שוטים יפים”, מתברר, לא ממצים את זה. בעקבות כך, התיישבתי לנסות ולהרחיב את סוגי הסרטים (ואת טעמי) בטקסט הקודם שהעליתי לקראת פסטיבל ירושלים. אז הם איכשהו קשורים זה לזה.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 4.7.2012

 

בשביל מה צריך פסטיבלי קולנוע? את הבאטמן החדש לא נראה בפסטיבל ירושלים, שנפתח אתמול בסינמטק ירושלים, וימשך עד ל-14.7. גם לא את ספיידרמן החדש. הסרט היחיד שיש לו סיכוי להפוך לשובר קופות – והוא לרוב סרט הוליוודי – הוא זה שמוקרן בערב הפתיחה מול 5,000 צופים בבריכת השולטן. השנה זה יהיה “לרומא באהבה” של וודי אלן. בשנים קודמות מצאתם בפתיחת הפסטיבל את סרטי האנימציה של פיקסאר, כמין עדות לכך שיש סרטים הוליוודיים שעדיין יכולים להיחשב אמנותיים. אבל בשאר ימי הפסטיבל כמעט ולא תמצאו שוברי קופות. בשבילם לא צריך פסטיבל קולנוע.

 

באופן גס וכוללני: המגה-פלקסים בהם אנחנו רואים סרטים ביום-יום הם כמו מזללות מזון מהיר. הניאונים לעיתים אמורים לבדר אותנו לא פחות מהסרטים עצמם. או לדכא. פסטיבלי הקולנוע, על פי אותו דימוי, אמורים להיות מסעדות השף. ולא סתם מסעדת השף: תפריט הטעימות שלו, בו מוציאים מהמטבח את המנות הכי מאתגרות, אלה שאינן לכל חיך, אבל שאמורות לבטא את הווירטואוזיות של השף. הדימוי הקולינרי הזה, אגב, עובד גם הפוך: כשם שיש סיכוי שמדי פעם תמצאו יצירת מופת ענקית במגה-פלקסים (כן, “עליית האביר האפל”, אני מדבר אליך), כך יש סיכוי שכל סרטי האיכות האנינים שיוגשו לכם בפסטיבלי הקולנוע יהיו באושים. זה גם עניין של טעם, וגם עניין של מצאי. כנ”ל במסעדות: היו מזללות המבורגר שבהן אכלתי ארוחות משובחות בהרבה ממסעדות שף לכאורה איכותיות. כל מה שהדימוי הזה משרת הוא את העובדה שלכאורה כאן וכאן מוגש אוכל מסוג אחר, עם מנעד טעמים שאמור להיות שונה. איפה טעים יותר? זה כבר תלוי בהמון פקטורים, אובייקטיביים וסובייקטיביים. החל מהעונה, דרך השף וכלה בטעמו של הסועד.

 

ובכל זאת, אני מרגיש שאני מגיע לפסטיבל הקולנוע בירושלים (ובסתיו, לפסטיבל בחיפה) כשאני שבע מהמבורגרים ואחוז קרייבינג למשהו מינימליסטי. אולי אף אורגני. לא תעשייתי. אני כאן, בהטפה השנתית שלי, מנסה לשכנע אתכם להעיז השבוע. לישון טוב בבית, לשתות קפה לפני, ולנסות את הסרטים ההם שלכאורה, אבל רק לכאורה, כלום לא קורה בהם.

 

באופן כללי יש שני סוגי סרטים שתמצאו בפסטיבלי קולנוע: האחד הוא הסרט מרובה העלילה, השני הוא הסרט מועט העלילה. צפייה בשני סוגי הסרטים האלה ממחישה משהו לגבי הסרטים שמגיעים להקרנות מסחריות, כלומר הסרטים שהמפיצים בארץ מהמרים שיהיו מספיק קומוניקטיביים כדי למשוך אליהם מספיק צופים כדי שהבאתם תהיה כלכלית, ואלה הסרטים שהם באמצע. בשבוע שעבר המלצתי כאן על סרט הפעולה האינדונזי “הפשיטה”. כל מי שמתלונן שבסרטי הפסטיבלים “כלום לא קורה”, שיילך לסרט הזה, סרט שקורה בו כל כך הרבה וכל כך מהר ובכזאת קיצוניות שהמוח עשוי להתחמם ולהתפוצץ מעומס יתר. גם הסרט הזה לא מובא ארצה, כי הוא (אני מניח) “יותר מדי”.

 

אבל אני, באופן אישי, מחפש בפסטיבלים האלה דווקא את המינימליסטי. סרטים של יוצרים שמנסים להביא פיוט והתבוננות מלאת סבלנות ושאר רוח לקולנוע. נזירי הפסטיבלים יודעים לשנן כמה שמות שוב ושוב: אנדריי טרקובסקי בראש, ואז ממשיכיו בני זמננו: בלה טאר ההונגרי, נורי בילגה ג’יילון הטורקי וקרלוס רייגדאס המקסיקני. טאר וג’יילון הביאו יצירות מופת לפסטיבל בשנה שעברה, את רייגדאס יש להניח שנפגוש בפסטיבל חיפה הקרוב (ולצידו את בנדץ פליגאוף ההונגרי). אלה היוצרים שעושים סרטים מאתגרים אבל מרהיבים ביופיים ובעוצמתם. כל שוט נמשך לנצח, אבל הוא גם יצירת מופת קטנה של קומפוזיציה ועוצמה וזואלית ורוחנית.

 

מצד שני, האם כל מי שיודע לצלם עננים יפים במשך חמש דקות רצופות הוא אוטומטית משורר קולנועי נשגב? אני מודה, יש משהו בקולנוע הארט-האוס, זה שאינו מחויב לעלילה מהודקת ומתעסק בעיקר בהתבוננות מהורהרת, שיכול להוליד תחושות של ריקנות ואף שרלטנות.

 

הנה דוגמה. חפשו בתוכניית הפסטיבל סרט העוסק בנערה – בת 14 עד 18 – שבורחת (בפועל, או רק בתודעתה) ממשפחתה ההרוסה, הענייה, החולה והלא מתפקדת, בדיוק ברגע שבו היא מגלה את מיניותה. והגילוי הזה יגיע עם מחיר טראומטי. במקרה הטוב זו תהיה התאהבות, במקרה הפחות טוב והיותר נפוץ זו תהיה הטרדה מינית או ניצול. כן, הנה בעיה אחת: לסרטי האיכות יש נטייה להתמקד במצוקות העולם ולא ברגעים האופטימיים – אלה נחשבים מסוכרים מדי, ואולי הוליוודיים. המכוער הוא האמיתי. אני לא מסכים לכך.

 

ובכן, מצאתם? אני מצאתי לפחות חמישה סרטים עם כמעט אותו תקציר. זה הרגע שבו הייחודי לפתע נראה נורא נדוש ושבלוני. “לה סירגה” מגיע מקולומביה, “עולם חשאי” ממקסיקו, “ביצה ואבן” מסין, “קליפ” מסרביה ו”ראניה” מברזיל. שלושת הראשונים מתהדרים באווירה איטית, מהורהרת, שוטים ארוכים של טבע, פכפוך עדין של מים, וחיים של סבל. שני האחרונים תזזיתיים מאוד. כלומר, מכוערים. מניסיוני מצאתי שיש קשר בין האסתטיקה של הסרטים ובין המהות שלהם: לסרטים המכוערים יש גם נשמה מכוערת. קחו, למשל, את “קליפ” הסרבי שזכה בפרס נמר הזהב בפסטיבל רוטרדם, השם יודע למה. נדמה שזה סרט שרק מנסה להכעיס, להציג נערה שכה רוצה לברוח מחיי המשפחה המייאשים שלה שהיא פונה לעיסוק אינטנסיבי בסקס. והסרט איתה: הסרט מציג סצינות סקס מפורשות, זקפות, מציצות, מין אנאלי, וחיים נטולי חסד ורחמים מתחילה ועד סוף. “ביצה ואבן”, שזכה לצידו באותו פסטיבל, מציג תפיסת עולם אסתטית הפוכה: צילום עדין ויפה מאוד, אבל נדמה ששופטי רוטרדם היו נחושים השנה לתת פרסים לסרטים של במאיות שמציגות נערות במצוקה ובייאוש. “ביצה ואבן” הוא סרט עם עיסוק כפייתי בדם הווסת, הריון והפלה. בשביל עיניי הגבריות (ואולי הרומנטקיניות) שני הסרטים האלה היו פשוט יותר מדי. בהשוואה להם, “לה סירגה” ו“עולם חשאי” היו כמעט נחמות. סרטים עדינים, מצולמים יפה, ועם סיפור מאוד דומה של בריחה, חיפוש אחר גאולה. התוכנייה של ירושלים מבטיחה ש”לה סירגה” הקולומביאני מושפע מטרקובסקי. האמינו לי, הוא לא. אבל כן יש בו צילום יפה ברובו, וסיפורה של נערה הבורחת לבית דודה והופכת למושא תשוקה והצצה של גברי הבית, זקנים וצעירים. “עולם חשאי” מספר על נערה ששוכבת עם כל הבנים בכיתה, ומחליטה לברוח מבית אמה חדלת האישים. שני הסרטים מתגאים בשוטים ופריימים יפים, אבל בריקנות פנימית. אין להם שום דבר עמוק להגיד על כלום. קל לזהות את זה: בשניהם אין שום מוזיקה. זו עוד קלישאה של הקולנוע האיכותי: אם אין מוזיקה סימן שהסרט רציני יותר. בעיני זה קשקוש.

 

אז חמישה סרטים, חלקם זוכי פרסים, וכולם לא מספיק טובים? האחד יש בו פחות מדי, השני ממטיר הכל – דם וזרע בפרצוף – וגם זה וגם זה לא טובים לי? כן, כי כנראה שהחיפוש הוא לא אחר גיוון אסתטי בלבד, אלא סרט שיש בו גם משהו פנימי. לב, נשמה, אולי מצפון, לא סתם סנסציוניות, או אוליי בכיינות.

 

“הביתה”. תוצרת טורקיה

 

ודווקא מצאתי משהו שכמעט מתקרב לזה. “הביתה” של מוזאפר אזמיר הוא הסרט היחיד שראיתי (עד כה, יש לפנינו עדיין פסטיבל שלם) שיש בו משהו מהפיוט והעומק של הבמאים הגדולים אותם אני מחפש בפסטיבלים (אותם או את ממשיכיהם). ואין זה פלא: ראשית, מדובר בעוד סרט שמגיע מהגל הטורקי החדש, שמייצר בשנים האחרונות סרטים יפהפיים ורבי עוצמה, שנדמה שכמעט כולם נוצרו בהשראתם של יוצרים כמו אנדריי טרקובסקי או סרגיי פרדג’נוב. ושנית, אם הסרט הזה מזכיר במשהו את סרטיו של ג’יילון, בכיר במאי טורקיה כרגע, אין זה מקרי: אזמיר, שכתב וביים את הסרט ומשחק בו, היה השחקן הראשי בסרטו של ג’יילון שבו התוודעתי לגדולתו: “מרוחק”, סרט שלא הסתיר את השפעתו של טרקובסקי עליו. ובכן, אזמיר לא מסתיר את השפעתו של ג’יילון עליו. זהו סרט פסטיבלים קלאסי: מהורהר מאוד, איטי, יפה עד אין קץ. מסוג הסרטים שמי שבא בחיפוש אחר אקשן עשוי למלוק את ראש עצמו מרוב תסכול ושיעמום, אבל מי שנכנס אל הסרט עם סבלנות של צפר, יגלה בו יופי, אבל זה לא רק יופי של צילום, כי יש לסרט הזה עומק מרשים, גם אם יש בו מעט מאוד עלילה. ומעט העלילה מספרת על ארכיטקט שאחרי התמוטטות עצבים (כנראה) חוזר לביקור בכפר הולדתו בו לא ביקר שנים, ומגלה שם את השחתת הטבע, את השחיתות של הממשלה והיזמים המשתלטים על משאבי טבע ופינות נוף לצרכי תיעוש ומיסחור. בסרט הזה להתבוננות בטבע יש תפקיד של ממש, אנו מביטים בעולם נכחד, ולא סתם בפוזה אמנותית אופנתית.

 

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים 2012: חמש ילדות עצובות”

  1. ניר נ. 7 יולי 2012 ב - 0:02 קישור ישיר

    היי. אשמח אם תוסיף לרשימת הצפיה שלך את “זו לצד זו” שעבורי היא שיעור העשרה מסכם ופותח דלת חדשה עבור כל מי שמתעניין בעשיית קולנוע.

  2. ערן 7 יולי 2012 ב - 1:51 קישור ישיר

    תזזיתי=מכוער והתבוננות=פיוט? גם אם מדובר בטעם אישי, אני חושב שאתה קצת מגזים עם ההכללות הריקות האלה.


השאירו תגובה