13 יולי 2012 | 08:41 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"המשגיחים", ביקורת

גברים בס”ד

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 11.7.2012

 

 

נוהג העולם לומר “לראות זה להאמין”. Seeing is Believing. והרי אין לכם משפט שיש בו כל כך מעט אמונה. משפט שכולו ציניות וספקנות. כי מי אומר “כשתראה לי אאמין”? זה שאינו מאמין כלל. לאו דווקא בעניינים רוחניים, גם בכל הקשור לאמון בין בני אדם. מספר מישהו משהו למישהו אחר, והשני ציניקן אומר לו בגלגול עיניים: “כשתראה לי, אאמין”. והרי זה פרדוקס: כשיראה את הדבר לא יזדקק עוד לאמונה, כי כשהדבר יהיה מוחשי מולו, הוא יידע. האמונה מתחילה במקום שבו הידיעה מסתיימת. כלומר, המשפט הזה ציני כפליים: המשמעות האמיתית שלו היא שגם כשאראה, לא אאמין. זהו משפטו של דור שאיבד את האמונה, וגם את יכולת הראייה. לפני 200 שנה רבי נחמן מברסלב אמר את המשפט הזה אבל בדיוק הפוך: “אמונה זו ראייה”. מי שמאמין, יכול לראות, עיניו פקוחות. בפתיחת סרט הבכורה רב העוצמה וגדוש האמונה של מני יעיש, “המשגיחים”, מופיע הציטוט הזה של ר’ נחמן. ואכן, רבי נחמן הוא מעין תסריטאי הצללים של הסרט.

 

ואילו אני, למראה הציטוט הזה ולאחר הצפיה בסרט, נזכרתי במשפט דומה של אדמו”ר רוחני אחר: ג’ון לנון (ר’ לענאן) שכתב בשיר פעם “אהובתי, בפעם הראשונה בחיי עיניי פקוחות לרווחה”. אצל ר’ נחמן זו האמונה שפוקחת עיניים, אצל ג’ון לנון זו האהבה. והאמת היא ששניהם צודקים: גם זה וגם זה. ולמעשה, בדיוק על כך “המשגיחים”: על כוחה של אהבה ליצור אמונה, ועל כוחה של אמונה מתוך אהבה להביא לראייה.

 

“המשגיחים” מספר על שלושה ערסים. כן, כך יש להתחיל (לדעתי) את תקציר הסרט. קראתי כאלה שפותחים בתקציר ומתארים את הדמויות כ”שלושה ברסלבים” או “שלושה דתיים” או “שלושה חוזרים בתשובה”. לא, מדובר בשלושה ערסים. שמם אבי, קובי ויניב, אבל מבחינתי אפשר היה לקרוא להם קו, קלאקס וקלאן. שלושתם שטופי אלימות וגזענות. באחרונה, אנחנו מבינים מהסרט, הם החלו להתחזק בתורה ומצוות, בשכונה בבת ים שנראה שבעצמה היתה תמיד מסורתית ושומרת שבת, ועכשיו הולכת ומתחזקת. אבל לפני החזרה בתשובה, אנחנו לומדים מסיפורי הרקע, השלושה האלה הסתבכו לא מעט עם החוק. אח של אחד מהם יושב בכלא. שניים מהם בוגרי מג”ב, שם חוו געש אדרנליני כשנהגו לכלות את זעמם בערבים. וכעת, עם ציציות וכיפות, הם מחליטים להיות המג”בניקים של השם יתברך. רוסים מחללים שבת? יירדו השלושה עם אלות וינפצו להם מכוניות וגולגלות (אגב חילול שבת מצידם). ערבים מיפו נכנסים לשכונתם בהתרסה? יארגנו השלושה משלחת ללינץ’. דמם רותח וכל דבר מקפיץ להם את הפיוז: בפתיחת הסרט קורא הגיבור פרק בתהלים, והוא רואה שם כל פסוק כהזמנה למלחמה. מורעל.

 

בין לבין, השלושה מנסים לתדלק את אמונתם בבורא עולם בדרכים שרק מנסות לשמור על אקסטזה. בלי אקסטזה הם לא יודעים להאמין. זו לא אמונה, זו התמכרות. אבי, גיבור הסרט, בגילומו הנפלא של רועי אסף (מאותם שחקנים שפתאום צצים, ואנו יודעים שמעתה נראה אותם למשך שנים בכל הסרטים), הוא זה שבאולפן הביתי שלו ממקסס את קטעי הטרנס שאותם נ-נ-חים אחר כך מנגנים בקולי קולות מהמכוניות שלהם. בקיצור, למרות שהם מקפידים ללכת מדי יום לשיעורו של רב השכונה (בגילומו של גילי שושן, שחזר בתשובה דווקא לחב”ד, אבל מצליח לייצג היטב גם את רוח ברסלב, ואולי זו רוחו של הבעל שם טוב) נראה שהם לא למדו דבר. כמעט כל משפט שלהם מגיע מהמקורות – תורה, חז”ל, חסידות – את המילים הם יודעים היטב, את המשמעות והמעשים פחות.

 

בחלקו הראשון של הסרט מציג אותם יעיש כמעין הטוב, הרע והמכוער של בת ים. הוא מצלם את מעשיהם כמו מערבון ספגטי (מערבון חריימה, בעצם): בסצינת דו-קרב אחת, המצלמה יורדת לכיוון מותניו של הגיבור, אלא ששם לא תלויה חגורת אקדח, אלא דווקא ציציות (זה המקום להפנות לסיפורי חסידים רבים שבהם הציציות תפקדו ככלי נשק נגד ליסטים וחיות טרף).

 

אז מה הבעיה אצל השלישיה הזאת? הם לא מבינים שמעשיהם הם עצמם חילול השם, שלא לדבר על זה שרוב המעשים הם גם עבירות של ממש. אבל הם עיוורים. עיוורים מכעס, משנאה, ופחד. האמונה שנדלקה בהם היא אמונה מתוך יראה. והם מנסים להשליט ברחובות השכונה שלהם יראה שכזאת: מי שלא ירא את דבר השם, יפחד מאלות הבייסבול שלהם ויחשוב פעמיים לפני שיפתח מספרה בשבת, ימכור פורנו ברחוב או תתלבש באופן לא צנוע. אלא שתשובה אמיתית מגיעה מאהבה, ולא מיראה. הפסוק בתהילים אומר “סור מרע, ועשה טוב”: הם מנסים לגרום לאזרחי השכונה לסור מרע, אבל הם לאו דווקא עושים טוב. במקום לתקן הם רק ממשיכים לקלקל.

 

ואז נכנסת לתמונה מירי (בגילומה של רותם זיסמן-כהן, שמופיעה כעת גם ב”העולם מצחיק”). בתחילה היא אחת ממושאי ההפחדה של קו, קלאקס וקלאן, עד שהאהבה אליה פוקחת את עיניו של אבי. הוא מבין, לראשונה בחייו, מה זו אמונה מתוך אהבה ולא מתוך פחד, ועד כמה שאמונה ואהבה קרובים זה לזה בנפש, רוח ונשמה. באחת הסצינות היפות, החזקות, המרגשות ויוצאות הדופן שראיתי מימיי בקולנוע הישראלי, מבטא אבי את התהליך שחל בנפשו בשיחה שהוא פורש בפני קונו, בהנץ השחר על חוף הים. רבי נחמן קרא לזה “התבודדות”: שיחה של אדם עם בוראו. דיבור חברי על מה שיושב לך על הלב. שיתוף בקשיים ובלבטים. ובקשה לעזרה. הסצינה הזאת כה עוצמתית כי היא מדויקת מהמון כיוונים. האחת, בריאליזם של הדמות: התבודדות זה דבר שחסידי ברסלב עושים, זה הגילוי הרוחני הגדול של רבי נחמן (אותו כל אחד, מאמין או לא, יכול לעשות בכל רגע, כולל בעת קריאת ביקורת זו, ברגע שתרימו לשניה את העיניים ממסך המחשב, ותתעלמו לכמה דקות מהטלפון), וזו הפעם השניה בתולדות הקולנוע הישראלי שאנו רואים מה זו התבודדות. בפעם הקודמת זה היה ביער ב”אושפיזין” של שולי רנד (בבימויו של גידי דר). והנה הפעם השנייה. ובשני המקרים, ההתבודות – קרי, תפילה אינטנסיבית, מתוך הלב הכי שבור והכי משתוקק – היא פרלוד לנס גלוי.

 

מכיוון אחר, כי יש בסצינה הזאת משהו נורא מוכר מבחינה דרמטית. בתיאטרון השייקספירי והאליזבתני מוכרים רגעים שבהם הגיבור יוצא אל הבמה ופורס את לבטי נשמתו מול מאזין בלתי נראה. בתיאטרון קוראים לזה “סוליליקווי”. הסצינה הזאת ב”המשגיחים” היא ה”להיות או לא להיות” של הגיבור. ואז, הוא פושט בגדים ונכנס לטבול וליטהר בים. סצינה פשוט נהדרת, ורוויית אמונה תמימה ואמיתית – גם בבורא עולם וגם בקולנוע. היא פותחת את מהלך התיקון של הגיבור: התשובה מאהבה, האמונה שמביאה לו את הראייה – הוא רואה ניסים גלויים, והוא רואה את הקלקולים שהוא וחבריו עשו (כן, כאן חסרה לי סצינה בסרט של עימות בין הגיבור וחבריו).

 

”המשגיחים” הוא בעצמו סוג של נס. יעיש ומפיקו, מרק רוזנבאום, יצאו לקושש תקציב לסרט קצר, וצילמו את הסרט הזה ב-16 יום בלבד (סרט באורך כזה דורש כמות כפולה לפחות של ימי צילום). אבל כנראה שזה היה נכון לסרט הזה, כי כבר הרבה זמן לא ראיתי איחוד סגנוני כה מרשים בין סרט ובין הגיבור שלו. הסרט הזה מחוספס כמו הגיבור שלו, הוא קצת שכונה, הוא בעצמו קצת ערסי, יש בו משהו גולמי, לא לגמרי מלוטש, לא לגמרי גמור ותפור עד הסוף. אבל יש בו אנרגיה עצומה ולב ענק. ואת הדברים האלה, אי אפשר לתמחר בתקציב הסרט. זה או שיש או שאין. ול”המשגיחים” – שברגע שתורידו את ה-ג’ המייצגת את שלוש הדמויות הראשיות תישארו עם “המשיחים” – יש את זה. הסרט הזה כה רווי אמונה ודברי תורה, שנדמה שבתום ההקרנה שלו נכון לעמוד ולומר “רבי חנניה בן עקשיא אומר…” ואז קדיש דרבנן.

 

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"המשגיחים", ביקורת”

  1. hamlet 13 יולי 2012 ב - 11:12 קישור ישיר

    well said
    one of the best films in 2012
    superb acting

  2. יובל 13 יולי 2012 ב - 11:38 קישור ישיר

    כנראה שיש הרבה ערסים בבת ים, ירושלים, בני ברק, נס ציונה, בהתנחלויות, בכנסת ובכל מקום שבו יש ריכוז גבוה של דתיים. מה שכתבתי עכשיו הוא דוגמה לציניות, לא “להאמין” במובן שאתה מתכוון אליו זו לא ציניות, זאת בחירה לא להאמין במשהו רק בגלל שאנשים אחרים מאמינים בו.
    ההיסטוריה של היהדות (כולל סיפורי התנ”ך) מלאה באנשים שהשתמשו בכוח פיזי כדי להעניש את מי שלא היה חלק “מהם” (או במילים אחרות היהדות שטופה אלימות וגזענות). כשכמובן המעניש המרכזי הוא אלוהים עצמו. מוזר שלרוב אלוהים הורג בתנ”ך את מי שמעצבן אותו, ולא דן אותו להתבודדות על החוף ומערכת יחסים טובה. להאמין במובן שאתה מתכוון אליו משמעותה בדרך כלל לחיות את חייך בעיוורן מסוים. למרות שאפשר לומר שיונה זכה להתבודדות מסוימת בתוך הדג.

  3. יותם 13 יולי 2012 ב - 13:39 קישור ישיר

    או בגרסת מאיר אריאל:
    “עד לאן אתה רואה – משם אתה מאמין”

  4. מיכאל 13 יולי 2012 ב - 18:23 קישור ישיר

    זה היה בהחלט דבר תורה ראוי לפני שבת קודש (ועוד פרשת פנחס…)
    חזק וברוך!

  5. ד.ש 19 יולי 2012 ב - 15:15 קישור ישיר

    צדקת, הסצינה הזאת באמת מתאימה לתיאטרון. הקולנוע אומנות אחרת…

  6. יובל גולדשטיין 19 יולי 2012 ב - 16:43 קישור ישיר

    הלכתי אתמול לראות את הסרט והתאכזבתי מכמה שהוא חסר עלילה אמיתית. ז”א קורים דברים אבל לא ממש מעניינים
    חבל…

  7. חיותה 20 יולי 2012 ב - 9:13 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אתמול, ומשפט אחד שנחרת לי בראש היה – משיח, זוז אחורה.
    קריאה סתמית לאחד הבריונים לשבת מאחור, וגם אמירה מקסימה וסמלית, כשיוצאים למסע נקמה גזעני, המשיח זז אחורה.

  8. אורן 25 יולי 2012 ב - 13:14 קישור ישיר

    ביקורות מעולה כמו גם הסרט… מערבון חריימה זה קלאסיקה…


השאירו תגובה