פסטיבל ירושלים: הצעות לשיפור
במהלך פסטיבל ירושלים ישבתי לשיחת היכרות קצרה עם אליסיה ווסטון, המנהלת החדשה של הפסטיבל והסינמטק (עליה כתבתי בהרחבה כבר כאן). "כולם רוצים לדעת מה החזון שלי", היא אמרה לי. ובכן, גם אני. אבל היא מעדכנת שזה מוקדם מדי. היא עדיין צריכה להבין איך לתפעל את המקום לפני שהיא מתחילה לתכנן בו שינויים. היא הגיעה לסינמטק בערך שבועיים לפני תחילת הפסטיבל, ועכשיו צריכה להתאושש קצת, לחזור ללוס אנג'לס כדי לסיים את העברת הדירה שלי ("ולמכור את המכונית שלי") ואז לנסוע לפסטיבל טורונטו. שם, יש להניח, תתחיל העבודה על הפסטיבל הבא, שיהיה המהדורה ה-30. אם יהיו לווסטון רעיונות גדולים לשיפור, אני מניח שיהיה אפשר לראות אותם בעוד שנה.
תוך כדי שיחה תהיתי מה ישתנה ומה ישתפר בפסטיבל. אחד הנושאים האלה הוא הטיפול בקולנוע הישראלי. פסטיבל ירושלים הוא מקום קצת פרדוקסלי כשזה מגיע לקולנוע הישראלי: מצד אחד, במשך שנים התחרות העלילתית שלו היתה האירוע הקולנועי המרכזי בלוח השנה הישראלי; מצד שני, נדמה שמחוץ לתחרות הזאת, אין לקולנוע הישראלי נוכחות בפסטיבל. אני חושב שבשנים האחרונות היו לפסטיבל הזדמנויות להציג סרט ישראלי כסרט פתיחה (מחוץ לתחרות) בבריכת השולטן, אבל הם העדיפו שלא. ווסטון, לעומת זאת, מגיעה לירושלים מסאנדאנס, שם היא היתה אחת המלאכיות ששמרו וטיפחו את הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. יש סיכוי שהיא אוהבת סרטים ישראליים יותר מרוב ותיקי הפסטיבל, ואני תוהה איך זה יבוא לידי ביטוי.
גם התחרות עצמה זקוקה לריענון. מאז שהקרנות האקדמיה עברו למאי-יוני, איבד פסטיבל ירושלים את המעמד של הזכות להקרנת הבכורה העולמית. בעבר כל הצוות היה עולה לרגל לירושלים כדי לראות את הסרט בפעם הראשונה עם קהל. כיום הצוות מגיע לסינמטק או למוזיאון בתל אביב להקרנות האקדמיה. וגם, מרגע שפסטיבלי הקולנוע בעולם גילו את הקולנוע הישראלי, נראה שפסטיבל ירושלים הפך לתחנה האחרונה במקום לתחנה הראשונה. "חמש מצלמות שבורות" הגיע לירושלים אחרי חצי שנה של הסתובבויות בכל העולם (כולל פסטיבל דרום!). כדי לבסס מחדש את מעמדו, פסטיבל ירושלים צריך לפתח לעצמו אגו בינלאומי. לדרוש מהיוצרים בארץ, ומהפסטיבלים בעולם, שהבכורות לסרטים תוצרת ישראל יתקיימו בישראל מבלי שזה יפגע בסיכוייהם להתקבל לפסטיבלים בחו"ל ("לבנון", למשל, הוקרן בירושלים ואז זכה חודשיים אחר כך בוונציה; לעומת זאת "למלא את החלל" נאלץ לפרוש מירושלים כדי להתחרות בוונציה, כלומר שמשהו השתנה, בין אם זה דרישות הסף של המנהל החדש של ונציה, או מעמד המיקוח של פסטיבל ירושלים מול פסטיבלי העולם. אבל שימו לב שלא מעט סרטים מגיעים לפסטיבלים הגדולים אחרי שזכו לבכורה במולדתם. ואם קאן וברלין מקבלים סרטים מסאנדאנס, לא הגיוני שוונציה לא יקבלו סרטים מפסטיבל ירושלים). העניין הוא שנדמה לי שממילא בשנים האחרונות יוצרי הסרטים הישראליים מעדיפים להגיע לבכורה הישראלית אחרי בכורה בחו"ל. אני זוכר ששנת 2003 היתה שנת המפנה ביחס של המפיקים לפסטיבל ירושלים, זה היה יום אחרי הקרנת הבכורה של "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", בימים שבהם בתום ההקרנה היו מבקרי הקולנוע של העתונים היומיים רצים לחדר העיתונות כדי לכתוב בזריזות ביקורת לגליון של הבוקר למחרת, ושניצר וקליין שחטו את הסרט (אחד הסרטים האהובים עליי משנות ה-2000), והתעשיה כולה נכנסה להלם בבוקר. מאז דבק בפסטיבל ירושלים תדמית של פסטיבל שיש לו פוטנציאל גם להרוס סרטים, ולא רק לרומם אותם. ומרגע שהתחילו להגיע ההזמנות מפסטיבלים בחו"ל, נדמה שהמפיקים בארץ נשמו לרווחה. רק לא בכורה עולמית מול שניצר. דומני שמעמד התחרות הלך ודעך מאז. מ-2004 משה אדרי כלל לא מחכה לפסטיבל ירושלים ומוציא את סרטיו המרכזיים לפני תחילתו, וכל סרט שיש לו פוטנציאל מסחרי בכלל לא נשלח לפסטיבל. (זו כמובן תמונת מצב חלקית. היו סרטים מז'וריים שכן הגיעו לירושלים, אבל נדמה שבעשור האחרון היתה גם רתיעה מהתחרות). בקיצור, צריך למצוא דרך – יחד עם המפיקים – לשדרג את התחרות.
צריך גם, לדעתי, לנסח קצת יותר טוב את שמות הקטגוריות בתחרות. פרס לסרט ראשון או שני? נו באמת. אם זו המקבילה ל"מצלמת הזהב" של קאן, הרי שזה פרס לסרט בכורה. פרס מוצדק, שמחפש את התעוזה ומחבב את הבוסר. לסרט שני? זה כבר קטנוניות של עורכי דין. וגם החלוקה בין "סרט סטודנטים קצר" ובין "סרט קצר עצמאי" לא תמיד ברורה לי.
אבל בוודאי אפשר למצוא עוד דרכים, פחות טכניים, לשפר את הפסטיבל. כשמרקו מיולר, לשעבר מנהל ונציה, נכנס כמנהל פסטיבל רומא, הוא קודם כל הלך ושינה את תאריכי הפסטיבל. היו לו סיבות רבות לכך – כדי לחזק את שוק הסרטים שם, הוא רצה להרחיק אותו ממועד שוק הסרטים האמריקאי – אבל ברור שהוא קודם כל בא לעשות הצהרה: אני בעל הבית עכשיו, ואני משנה הכל, כולל את התאריכים. האם אליסיה ווסטון תערוך ניעור בסדר גודל כזה לפסטיבל הבא? יתכן ומחשבה מחודשת על תאריכי הפסטיבל אינה רעיון כה גרוע. זה אמנם נוח מאוד, בתחילת יולי, מזג האוויר הנעים בירושלים ביחס לשאר הארץ, תחילת החופש הגדול. אבל האם אלה התאריכים האופטימליים מבחינת לוח השנה הקולנועי ולא התיירותי? אולי זה רעיון נכון למצוא מועד שבו הפסטיבל מתרחק מהקרנות האקדמיה? למשל, חנוכה (דצמבר). פרסי אופיר חולקו שלושה חודשים לפני כן, הפסטיבלים המרכזיים בעולם התקיימו כולם, ופסטיבל ירושלים יכול להתחיל בדצמבר את שנת הקולנוע הבאה. של היבול הבא של סרטים, שלא היו באופיר. או הפוך: פסח (מרץ-אפריל) – להקדים את פרסי אופיר. לפסח יש יתרון אחר (חוץ מהעובדה שאני לא אוכל לאכול הפוקצ'ה של לבן בזמן הפסטיבל): יש לי פנטזיה קטנה שווסטון עם קשריה תייסד בירושלים מעין מיני-סאנדאנס. זה דבר שקורה בשנים האחרונות – פסטיבל סאנדאנס הקים סניף בלונדון, פסטיבל טרייבקה הקים סניף בדובאי. אז אולי גם ירושלים? ואז מרץ-אפריל, אחרי ברלין וסאנדאנס אבל לפני קאן, עשוי להיות מועד מוצלח לזה.
אבל אלה פנטזיות. ויש לי עוד: למה לא הקרנה על המסך הגדול בבריכת השולטן בכל ערב ולא רק בערב הפתיחה? (ניסו את זה בעבר. בעיניי זה היה נהדר – ראיתי שם את "וודסטוק" המשופץ. אני מניח שזה לא פשוט מבחינה תפעולית/כלכלית).
אבל עם כל הרצון שלי לראות שינויים וניעורים, אני גם צריך לתת לפסטיבל ירושלים את הקרדיט שמגיע לו: מאז שסיימתי את לימודי הקולנוע שלי אין מקום שבו למדתי יותר על קולנוע בינלאומי מאשר בפנורמה של פסטיבל ירושלים בעריכת אבינעם חרפק. הוא מורה הסתרים שלי כבר למעלה מעשר שנים. את כל הבמאים שאני הכי אוהב כיום – בלה טאר, צאי מינג ליאנג, פן-אק רטאנארואנג, האל הרטלי, מוחסן מחמבלבף ועוד המון שכמותם – אני מכיר בזכותו. תוכנית הקולנוע התיעודי הבינלאומית שחרפק מלקט מביסה שנה אחר שנה את המתחרה שלה בדוק-אביב (גם השנה). אז אולי בעצם לא צריך לתקן כלום, אם אין מה שמקולקל.
אבל כל זה הוא הקדמה לפניה אליכם. יש שנה עד לפסטיבל ירושלים ה-30, ויש שם מנהלת חדשה. אם למישהו יש מחשבות או רעיונות מה צריך לעשות בפסטיבל ירושלים כדי לשפר ולשכלל אותו (השנה הפסטיבל עבר להקרנה דיגיטלית בכל אולמותיו, אז השדרוג הטכני המז'ורי כבר נעשה), נראה שזה התזמון המושלם לעשות את זה. אז יאללה, רעיונות. איך משפרים את פסטיבל ירושלים?
על אף שאני מתחום הקולנוע ואף עובד בפסטיבל בשבע השנים האחרונות, ההצעה שלי לשיפור היא דווקא מנוקדת מבטו של התושב הירושלמי. האווירה הפסטיבית שהייתה לחם חוקו של הפסטיבל, והתבטאה בשלל הופעות חיות, יריד דוכנים ברחבת הסינמטק ומגוון אירועי חוצות והקרנות חינם במקומות שונים בעיר – כמעט ונעלמה. מובן שמגבלות תקציב הן חלק מהעניין, אולם יש כלכך הרבה פתרונות לרתום את העיר כולה לאווירת הפסטיבל. שיתופי פעולה עם פאבים בעיר ומקומות בילוי, אשר יציגו סרטים בערב וייתנו הנחה לבעלי כרטיסים לפסטיבל. הקשר לא חייב להיות ישיר לפסטיבל, אך מספיק שלמשך שבוע יש בעיר תחושה שכולם עוסקים בקולנוע ומקירנים סרטים, בסינמטק ובשוק ובפאבים במרכז העיר. הרושם שנוצר בשנים האחרונות הוא שהפסטיבל הפך ל"זקן", ופונה למנויי הסינמטק ולקוחות קולנוע לב. הפסטיבל הוא הזדמנות למשוך את כל העיר וליצור אווירה מיוחדת, גם אם התקציבים אינם מאפשרים הקרנות חינם לאור ירח.
אם איני טועה מסעות ג'יימס היה במסגרת שבועיים של במאים בקאן חודש לפני שהוקרן בירושלים, ככה שקליין ואולי גם שניצר ראו אותו לראשונה שם ולא בירושלים. הגיוני שיהיה פחד מכתישות המבקרים, אבל זה כל הרעיון שבהקרנת בכורה מול קהל (גם אם זה מתרחש בפסטיבל בינלאומי בו ישנם מבקרים ישראלים שמדווחים לעיתונים). מסעות ג'יימס הוא פשוט בחירה תמוהה למה שניסית לטעון (טענה בלי רגליים במקרה שסרט ישראלי עורך פרימיירה מוקדמת בקאן). האם כל זה הועלה לדיון רק בגלל שרצית לטפוח לעצמך על השכם כנביא היחד בעירו שזיהה את איכותו של ג'יימס?
הרבה חטאים הספקתי לחטוא בחיי הארוכים ארוכים, אבל זה בוודאי לא כולל שחיטה של מסעות ג'יימס בארץ הקודש, שאותו בחרתי כאחד מסרטי השנה ההיא. רענן אלכסנדרוביץ – דוקומנטריסט כמו גם במאי של סרט עלילתי זה, הוא בעיני אחד הצלולים ביוצרי הסרטים פה. אני שחטתי, ובשחיטה כשרה לגמרי, את "ג'אנם ג'Wאנם" של חיים בוזגלו, ואולי הבלבול נובע מהעובדה ששני הסרטים מתמקדים בעובדים זרים אפריקניים
רוה לשניצר: ראשית, אין לך מושג כמה אני שמח לפגוש אותך כאן. אני מקווה שתחזור לכאן לעיתים תכופות, לתקן ולהתווכח. שנית, כנראה שהזכרון שלי מאירועי פסטיבל ירושלים 2003 השתבשו עם הזמן. אז זה לא היתה אתה, אז כנראה אורי ויהודה או אורי וגידי? או אולי אורי ועירית שמגר? היו לפחות שני מבקרים מרכזיים מהתקשורת היומית שרצחו את הסרט בבוקר שאחרי. אבל התגובה שלך מזכירה לי עוד עניין ברשימת ה"טעון שיפור": איכות סינון הסרטים לתחרות הישראלית. לא יתכן שסרטיו כמו "ג'אנם ג'אנם" יוצגו בתחרות הרשמית של פסטיבל שרוצה להיחשב מרכזי ועולמי.
בכל הנוגע לביקורת של שניצר אני רק הסתמכתי על העובדות (השגויות, מן הסתם) שהציג יאיר רוה. ועם זאת, אני עדין לא מבין מה הקשר בין הביקורות הקוטלות בבוקר שאחרי הקרנת ג'יימס בירושלים לעובדה שהסרט עצמו לבטח כבר קיבל ביקורות חודש לפני כן בקאן מאותם מבקרים בדיוק (אם אלה קליין או אורשר או שמגר – כולם באי פסטיבל קאן ותיקים). כמובן שקיימת אפשרות, או אפילו קרוב לודאי, שזכרונו של מר רוה הוליכו שולל פעם נוספת וביקורות קוטלות שכאלה היו פרי דמיונו.
תושב ירושלמי צודק לחלוטין. האווירה, במיוחד השנה, הייתה של פסטיבל מבודד ומנותק, על
אולי זה נשמע שולי, אבל בעיני זה משמעותי מאד: ההחלטה הראשונה שצריך לקבל לקראת השנים הבאות היא שכל הסרטים – ללא יוצא מן הכלל – מוצגים עם תרגום לעברית.
השנה, למרבה הפרובינציאליות, כעשרה סרטים בלבד הוצגו עם תרגום לשפת המקום. בשנים קודמות המצב היה טוב בהרבה, אך לא מספיק. לדעתי על כל הסרטים להיות מתורגמים.
=====================
רוה ל(יובל): זו סוגיה מעניינת. אני תמיד חשבתי שהיעדר התרגום העברי בסרטים בירושלים אינו עניין תקציבי דווקא אלא עניין של דימוי. ליה ון-ליר יסדה את הפסטיבל בדמותה ועבור אנשים כמוה: קוסמופוליטיים ודוברי אנגלית. הפסטיבל פנה לקהל האקדמי, המשכיל, המבוגר והאנגלו-סקסי של ירושלים, שהסינמטק היה אמור להיות עיר המקלט שלו מהלבנטיניות של הערבים והחרדים מסביבם. ככל שיהיו יותר סרטים מתורגמים כך ישתנה תמהיל הקהל שמגיע לפסטיבל (ומסוגל לחצות את משוכת ה-40 שקל לכרטיס). עכשיו צריך לראות לאיזה קהל מכוונת ווסטון (שכמו ליה, לא זקוקה לתרגום לעברית).
נגעת בדיוק בנקודה. לדעתי הפסטיבל לא צריך להיות עיר מקלט לאקדמאים אנגלו-סקסים אלא פסטיבל נגיש לאוכלוסייה רחבה ככל האפשר של חובבי קולנוע ויוצרים (וב"נגיש" אני לא מתכוון בשום אופן לסוג הסרטים).
סוגיית המחיר גם היא רלוונטית. אני תוהה שנים מדוע הפסטיבלים לא מציעים מחיר שונה להקרנות יום (כנהוג בעולם) ולא מציעים הנחות של 40-50% לסטודנטים (במיוחד בעיר כמו י-ם).
מסכים לחלוטין עם יובל. לפסטיבל קולנוע שממומן ע"י כספי ציבור אין שום זכות לשמור על אקסלוסיביות מלאכותית וסנובית ע"י הפיכתו ללא נגיש לחלק גדול מחובבי הקולנוע. לדוגמא: לא יכולתי לקחת את ילדי (14 ו15) לרוב הסרטים בפסטיבל (בגלל מחסום השפה ולא בגלל התכנים), וגם הורי המבוגרים לא שולטים באנגלית ברמה של קריאת כתוביות (כמו רוב האנשים המבוגרים מ60 בארץ שלא קוראים להם ליה ואן ליר).
יובל – תרגום הסרטים הוא אבן ריחיים תקציבית. מה שמעניין הוא שעוד בנערותי כחובב קולנוע, ביקרתי בכל הסינמטקים בארץ (תל אביב חיפה וירושלים), הייתי באין ספור הקרנות ורטרוספקטיבות ופסטיבלים בהן הסרטים הוקרנו ללא תרגום עברי ומול אולמות מלאים. מה קרה מאז, שכיום אין נכונות לראות סרטים ללא תרגום עברי? זה פשוט מעציב בעיני. פאק של מערכות החינוך ? מוזר לי, כי אנו חיים בעידן אינטרנטי, בו האנגלית לא רק שימושית אלא הכרחית. אתה אומר שפרובינציאלי הוא לא לתרגם סרטים, וזו אמירה מדכאת בעיני כי חשבתי בדיוק ההפך – שהפרובינציאליות היא היעדר הנכונות לדעת שפה כמו אנגלית.
ניר – כשאני צופה בסרטים וסדרות טלוויזיה בביתי, אני יכול להנות מצפייה ללא תרגום (או בתרגום לאנגלית) מבלי להדרש לסוגיה. אך לפסטיבל קולנוע צריכה להיות מחויבות לקהל הרחב. בעידן הדיגיטלי אין הצדקה להדיר צופים שאינם יודעים אנגלית טוב מספיק.
קהל גדול מאד של אנשים, הראויים בדיוק כמוך וכמוני להנות מקולנוע שלא מופץ בארץ, אינו מסוגל לצפות בסרט בריטי בלי תרגום (או לא מסוגל לצפות בסרט צרפתי המתורגם לאנגלית).
אפשר להתאונן על כך שרמת האנגלית בארץ נמוכה משהיית רוצה, אך זה לא סביר להאשים את הקהל "בהיעדר נכונות לדעת". זו האשמה שמגולמת בה מידה מסוימת של התנשאות שמובילה את קו המחשבה של "אין צורך לתרגם, הקהל של סרטי איכות יודע אנגלית".
כמובן שלשאלה התקציבית פתרונות רבים וכמו בכל תקציב, בסופו של דבר העניין הוא סדר עדיפויות.
עד כמה שאני שם לב, המגמה לתרגם סרטים לעברית הולכת ומתחזקת בישראל בשנים האחרונות: כל סרטי פסטיבל קולנוע דרום מתורגמים ובשנה שעברה פסטיבל חיפה התגאה באחוז גבוה במיוחד של סרטים עם תרגום עברי. הנחת המוצא של כל הפסטיבלים חייבת להיות שאין תנאי סף לסינפיליה.
יובל – אני מסכים אתך שבחלק מהסרטים תרגום עברי הוא הכרחי. אבל, אני חושב שכיום היעדר הנכונות לראות סרטים ללא תרגום עברי, נובע לא פעם מעצלות הצופים. עכשיו זו שאלה, אי אפשר ואין סיבה להוזיל את עלויות התרגום – עבודה טובה ראויה לשכרה. אישית איני יכול לשאת תרגום גרוע, או חלטוריסטי ולא פעם בעבודתי אני נתקל בזוועות – עוד לא התאוששתי מאימת התרגום המכפיר של שדרות סנסט, או 4 הרפתקאות של רנט ומירבל (ולא מדובר כאן בתרגום המעולה של יניב אידלשטיין). וכאן נוצרת בעיה אמיתית, כי באמת הקהל מדיר רגליו מסרטים לא מתורגמים. אז זו שאלה שמטרידה אותי לא מעט. מצד אחד אני מעוניין לראות אולם מלא וגדוש מצד שני אני פשוט לא מתוקצב לתרגום – ולכן היכולת שלי לפעול מצטמצמת בצורה משמעותית. בנימה אישית, אני לא מבריק, גדלתי בפתח תקוה ולמדתי בתיכון אחד העם הבינוני ועם זאת אני יודע אנגלית היטב. אז אני לא מתנשא על מי שאינו יודע אנגלית מספיק טוב אבל אני גם לא מרחם עליו, ולתחושתי מרחמים יותר מדי על הקהל בתקופה הזאת – כל פעם שאיזה צופה נשרט בגילוח מיד יש סקנדל – למה לא מתרגמים סרטים, למה להקרין סרט כמו הסוס מטורינו…נשבע לך.
אני מבין את התסכול שלך באופן אישי (הייתי שותף כשנתיים בניהול התוכן של סינמטק שדרות). אני זוכר מקרים שבהם שיבצנו סרטים גנוזים ללא תרגום ("סינקדוכה, ניו-יורק" וכדומה) ואני לא רואה בזה פסול. אבל לא דין סינמטק כדין פסטיבל קולנוע.
הסינמטקים מקרינים כמעט אך ורק סרטים ומתורגמים, לאורך כל השנה, ואני לא רואה בעיה בהקרנת סרטים מסוימים ללא תרגום – מדי פעם – כל עוד שזה נעשה מתוך מצוקה תקציבית(ולעיתים ממחסור בזמן או מבעיות טכניות) ולא כמדיניות. כמובן שחבל שהקהל שלהם קטן יותר. בפסטיבל ירושלים האחרון המקרים החריגים היו הסרטים המתורגמים – וזה לא הגיוני בעיני.
פרס "מצלמת הזהב" מוגדר כפרס לסרט הראשון או השני הטוב ביותר. אז בענין הזה פסטיבל ירושלים לא מיוחד. לא ששינוי ההגדרה הזאת יושיע את הפסטיבל. שנית , אני לא חושב שניתן להזיז את תאריכי הפסטיבל משום שחלק גדול ממפרנסיו או לפחות ממבקריו הם הצרפתים המקסימים שמגיעים לירושלים בתקופת חופשתם בקיץ.
בולשיט. מצלמת הזהב מוענק לסרטים ראשונים בלבד. אתה כנראה מתבלבל עם מסגרת שבוע הביקורת אליה מתקבלים גם במאים של סרט שני.
"תושב ירושלמי" ניסח את זה יפה, נדמה כי פסטיבל ירושלים מיהר מאוד להאשים את הנושא התקציבי בהעדר יכולתו לשווק את עצמו נכון ובכך הפך לפסטיבל מבודד וחסר קסם.
צוות הסינמטק תהיו מעט יצירתיים בקשר לכיצד לשווק עצמכם ולהפיק אירועים.
בחירת סרטים יותר מדוקדקת היא חשובה. נדמה כי צוות הסינמטק כבר עייף מקולנוע – סרטי הפסטיבל הבין לאומיים היו עייפים, שחוקים ופשוט רעים.
יכול להיות שאורכו של הפסטיבל משחק לרעתו. תוכניה מצומצמת יותר תאפשר לה להיות מובחרת יותר. השנה היו הרבה הקרנות חצי ריקות.
1. אני מנסה להזכר מתי סרט הגיע מסאנדנס לקאן (לתחרות הרשמית, לא לאחת הצדדיות).
2. הרבה פסטיבלים מחלקים פרסים לסרט ראשון או שני. שניים מהם הם לוקרנו (פרס לסרט ראשון או שני במסגרת "filmmakers of the present" שאליו התקבל "לא בתל אביב") וסן סבסטיאן ("new directors award").
3. אוף טופיק, מה נראה לכם העתיד של פסטיבל וונציה? כוכבו דועך כבר שנים. כל התעשייה, הביזנס והמדיה בכלל בטורונטו, ועכשיו כשמיולר מנסה למתג את רומא כפסטיבל החשוב באיטליה (יקח לו כמה שנים) מה הולך לקרות? השנה הם מנסים לפתוח שוק סרטים בוונציה במקביל לפסטיבל, אבל מישהו הולך בכלל להגיע?
=================
רוה לערן: "מבט מסוים" היא מסגרת רשמית. ופרס מצלמת הזהב – בה זכה השנה "חיות הפרא הדרומי" אחרי שכבר זכה בפרס הראשי בסאנדאנס – הוא פרס מרכזי ורשמי של הפסטיבל. לגבי ונציה: כל עוד האולפנים חושפים שם בכורות בינלאומיות של סרטי הסתיו, מעמד הפסטיבל יישמר. מהבחינה הזאת, שיבוצו של רומא אחרי טורונטו עשוי להזיק לו ברמת הבכורות העולמיות. תהליך דעיכה ועלייה של פסטיבל יימשך שנים. אם נראה שהסרטים החדשים של אנג לי, האחים כהן, פול תומס אנדרסון וטרנס מאליק יגיעו לבכורה ברומא במקום בוונציה, נדע שהאחד דעך והשני צמח.
אז ענית לעצמך על השאלה: למסגרות כמו "מבט מסוים" גם סרטים ישראלים שהיתה להם בכורה בירושלים יכולים להתקבל. ממש כמו "חיות הפרא הדרומי".
(אבל אתה הרי יודע את כל, שלכל מסגרת בכל פסטיבל יש דרישות פרימיירה משלה.)
צודק ערן. זה שפסטיבל ונציה הוא סוס מת כבר ידוע שנים. רק התפאורה נשארה. מי שמכיר את מיולר יודע שהוא עובד קשה כדי להפוך את פסטיבל רומא להכי חשוב באירופה.ונציה לא על הכוונת שלו בכלל, אלא ברלין ואפילו קאן. השמועה היא שהוא משריין לעצמו את הסרטים הכי חזקים בכל הטריטוריות, כולל בארץ ("העולם מצחיק"? רווה, אולי תשתמש בקשרים האישיים שלך עם זרחין ותברר את השמועה הזאת?). יהיה מעניין…
הנה אני נעתר להפתעתך בעניין התגובה שלי: מסעות ג'יימס, עד כמה שאני שוחה עדיין בעניין לא לי, סבל מהתנגשות אינטרסים כלשהי בין אמיר הראל, מפיק הסרט, לאורי קליין, וזאת על רקע אירועים שהתרחשו בפסטיבל אירופי (ברלין?). לימים נטען מחוגי המפיק שאירועים אלה השפיעו קשות על תגובתו של ידידי אורי. לגבי סינון מוקדם של סרטים – כמובן שאני בעד, והשנה הנהלת הפסטיבל היתה גאה במה שהוגדר על ידה כחסימה מראש של סרטים בלתי ראויים. אם אגלוש, כדרכם של טרחנים קשישים, אל שנות עבר, הרי שבאחד הפסטיבלים הירושלמים התמודד הסרט "סופר בוי" של חנוך רוזן, ונמוך מזה לעולם לא יהיה. שש אמות מתחת ל"ג'אנם גWאנם"
דיי מקוממת המהירות/יהירות להתנדב וללחוש על אוזני המנהלת רעיונות חדשים לשינויים. מה בנוגע ללתת לה קרדיט/זמן/אשראי/צ'אנס להוביל ולהתוות דרך בעצמה, בלי הצורך הזה של חיבוקי דוב, מייד אין יזראעל
רוה, ראית את הקליפ החדש של סיגור רוס?
(ואת קודמיו? יוצא אחד כל שבוע, כל פעם במאי/ת אחר/ת)
רוב הצעותיו של יאיר נראות הגיוניות ושוות בדיקה. לטעמי יש הצעה אחת שלא נאמרה שהיא נועזת אבל טומנת בחובה סיכוי גדול. לדעתי יש להכניס את תחרות האקדמיה לתוך הפסטיבל. אם הסרט הישראלי שיזכה בפסטיבל יזכה לנסוע לתחרות האוסקר אף יוצר ישראלי לא יותר עליו והעינין בפסטיבל יגדל מאוד.