טוב, זה היה די פשוט וברור: "משחקי רעב" היה הסרט הכי נצפה בסוף השבוע בארץ. הוא נמצא במקום הראשון בטבלאות המכירות של שלוש רשתות הקולנוע בארץ. אבל לצידו תמצאו גם הפתעה: גם ביס פלאנט וגם בסינמה סיטי תמצאו את הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים" ברשימת הסרטים הנצפים ביותר. לסרט היתה פתיחה מדהימה ומרשימה למדי עם כ-20,000 כרטיסים שנמכרו לו בסוף השבוע.

אין לי מספרים מדויקים עדיין לגבי "משחקי רעב", אבל עם המקום הראשון בשלוש הרשתות אפשר להעריך שהסרט מכר כ-50,000 כרטיסים (עדכון: הגיעו נתוני האמת – באחריות המפיצים, כמובן – והמספר הוא 52,000 כרטיסים. ההערכות שלי היו בול). בינתיים באמריקה, הסרט הכניס כ-155 מיליון דולר בשלושת ימיו הראשונים.

אלה הסרטים הנצפים ברשתות הקולנוע בארץ, על פי אתרי האינטרנט ואפליקציות שלהם:

סינמה סיטי: "משחקי רעב", "מראה מראה", "חברים עם ילדים", "מחוברים לחיים", "חופשה קטלנית" (סרט עם מל גיבסון שמעולם לא שמעתי עליו עד לרגע זה. מישהו ראה?).

יס פלאנט: "משחקי רעב", "מראה מראה", "מחוברים לחיים", "זאת מלחמה"

גלובוס מקס: "משחקי רעב", "טעון הגנה", "מראה מראה", "את, אני והשאר", "זאת מלחמה".

===================

ובינתיים ביס פלאנט: מתברר שחינמון הקולנוע המחולק בכניסה לקומפלקס בחר בחשבון הטוויטר שלי (ובבלוג הזה) כראויים לקריאה ברשת. הנה תיעוד, ויה האינסטגרם של אבנר שביט:

"איש ובלוג הקולנוע הכי טוב ברשת העברית"? פייר, זנ מחמיא לי בטירוף. ועוד להיות לצד דורון צברי? מחמיא לי כפליים. אבל האירוניה, הו האירוניה. האם אנשי המגזין של יס פלאנט לא מודעים לנתק ששורר בין הבוס שלהם ובין הבלוג שהם מחמיאים לו. או שמא ימות המשיח מגיעים? כך או כך, ובכנות: תודה.

בסוף השבוע יצא סרט בשם "חברים עם ילדים" שיש לו קאסט מרשים אבל מתברר שהוא זניח לגמרי. אבל משום מה, הזרט הזה גרם לי לחשוב על "ד"ר פומרנץ" של אסי דיין.

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.3.2012

וואו, לג'ניפר ווסטפלד יש את רשימת החברים הכי מגניבה שראיתי כבר הרבה זמן. סיקוונס כותרות הפתיחה לסרטה החדש – השלישי שלה כתסריטאית והראשון שלה כבמאית – גרם לי להתפעלות עצומה. ג'ון האם ("מד מן"), ג'ון סלוס (מפיק עצמאי בכיר), ג'ייק קסדן (הבן של לורנס) ומייק ניקולס ("הבוגר") חתומים כמפיקים אחראים על הסרט הפצפון הזה, שמרגע שהסתיימו הקרדיטים כמעט מיידית איבדתי בו כל עניין. היזהרו: ינסו לשכנע אתכם ש"חברים עם ילדים" הוא מעין "מסיבת רווקות" חדש, כי ארבעה משחקני הסרט שיחקו גם בשובר הקופות ההוא. למעשה, באיזושהי דרך לא ברורה הצליחה ווסטפלד לקבץ בסרטה לא מעט מהשחקנים שכבר די מזוהים עם סרטיו של ג'אד אפטאו כמפיק או במאי, עד כדי כך שנדמה שאפטאו עצמו גם צריך להופיע כאחד ממפיקי הסרט. אבל הוא לא. אולי זה קשור לעובדה שווסטפלד היא בת זוגו של ג'ון האם ואולי הם פשוט סתם באמת חברים שלה, אבל מישהו מהחברים האלה היה צריך לקום להחזיק את התסריט שלה ביד ולהגיד לה את האמת: זה לא טוב. האמת, אני בשוק שמייק ניקולס, אחד הבמאים האהובים עליי, חתום על הסרט הזניח הזה כמפיק. הוא כנראה חבר באמת נאמן.

כבר המון זמן לא נתקלתי בסרט כה מריר כמו "חברים עם ילדים", שמקבץ שתיים מהנשים הכי מצחיקות באמריקה – קריסטן וויג ומאיה רודולף – כדי לתת להן תפקידי משנה של קלישאות מהלכות. ווסטפלד כתבה תסריט מרובה דיאלוגים וארוחות ערב, ששפתו דלה להחריד (מימיי לא נתקלתי בכל כך הרבה שימושים חוזרים במילים "או-מיי-גוד!" ו"Seriously?!" מחוץ לקיר פייסבוק של ילדות בנות 12), אבל כזה שמנסה לדמיין שהוא נועז וחתרני כי הוא אומר את האמת המרה. ומה היא האמת המרה? שמרגע שלזוג נשוי נולד ילד הנישואים נזרקים לפח, הרומנטיקה מתה והסקס נעלם. חתרני! כל כך חתרני שראיתי את זה כבר בעשרות קומדיות אמריקאיות וסדרות טלוויזיה של השנים האחרונות. כל כך חתרני ש"חברים עם ילדים" נראה כמו פיילוט לסיטקום שלעולם לא תרצו לראות. בחיים. אף פעם. ווסטפלד, אגב, אינה רק תסריטאית ובמאית בינונית, אלא גם שחקנית בינונית. לאורך כל הסרט הייתי משכנע שהיא מנסה לעשות חיקוי של הלן האנט מ"הכי טוב שיש". הקול והמימיקות, הכל מושתל.

העניין הוא ש"חברים עם ילדים" כל כך ניסה להיות אלטרנטיבי שהוא החמיץ את ההזדמנות באמת להיות משהו שונה. כי הסרט הזה למעשה בוגד בעצמו. (זהירות ספוילרים, כאילו שזה באמת אכפת למישהו). נקודת המוצא העלילתית היא שזוג חברים טובים רואה איך הרומנטיקה מתנדפת מחייהם של חבריהם מרגע שתינוק נכנס לתמונה אז הם מנסים לדפוק את השיטה: להביא ילד יחד. בתור חברים טובים. פשוט להיות הורים טובים, בלי כל הבלאגן של הזוגיות. עד כאן מערכה ראשונה. מערכה שניה מראה ש… הם עשו זאת! הם הביסו את השיטה. הביאו ילד, מגדלים אותו למופת ונשארים חברים טובים. אלא שאז משבר, שכמותו לא ראיתם מאז "כשהארי פגש את סאלי": הבחור מבין שהוא בעצם מאוהב בבחורה, תמיד אהב אותה. והיא נלחצת, ובורחת, והזוגיות מתפרקת, והילד עובר לברוקלין הרחק מאביו.יתרת המערכה השלישית מנסה לסדר את העניינים ביניהם.

אז מה עשיתם? הצלחתם להרוס היטב את המסר של עצמכם והוכחתם באופן מביך למדי שזוגיות אלטרנטיבית לא עובדת. רציתם לנגח את השיטה הקיימת ולבסוף הוכחתם שאי אפשר אחרת. טמבלים. העניין הוא שעם קצת יותר תשומת לב, גב' ווסטפלד וחבריה היו שמים לב שהם כן מציעים מתכון אלטרנטיבי כלשהו לזוגיות ולגידול ילדים: כנות גדולה, חוסר שיפוטיות וחברות אמת. אם הם היו מבחינים בכך, אולי הסרט כן היה מצליח להיות חתרני, להביט בעיניים אחרות על מוסד הנישואים, במקום להעמיד פנים שהוא בא לבעוט ובעצם הוא מוכיח בטיפשותו שזוגיות אלטרנטיבית אינה אפשרית. הסרט הזה לא כל כך חכם.

ובכל זאת, הסרט נכתב והופק ובוים והופץ, ואף אחד מחבריה המאוד מפורסמים של ווסטפלד לא העז להגיד לה את האמת: שזה בולשיט מוחלט כל מה שהיא אומרת שם, ועוד עם כתיבה כה דלה. אז כשתקראו במודעות בעיתונים שיש "קומדיה רומנטית" חדשה, היזהרו לכם: "חברים עם ילדים" הוא ההפך מרומנטי – זה רעל שכולו דיבה; והוא בהחלט לא קומי.

באופן משונה וקצת לא נעים הצפייה ב"חברים עם ילדים" גרמה לי לחשוב על "ד"ר פומרנץ", סרטו החדש של אסי דיין, שהצפייה בו גרמה לי לשיתוק כתיבתי. לא כתבתי עליו מילה עד כה. הסרט הזה הביך אותי, מצאתי אותו מרושל להחריד, אבל מאז צאתו אני רואה את תעשיית הקולנוע מיישרת קו ומפרגנת לסרט הזה.

ואז בעצם הבנתי שאני חוזה באחד ממפגני החסד והחמלה היפים שנראו בתעשיית הקולנוע. תעשייה של ערפדים וברקודות, של שונאים, מתחשבנים וקנאים, אבל שכולם באים לסרט של אסי דיין לעשות לו כבוד. אני, עוכר שמחות שכמוני, חשבתי שהתסריט של "ד"ר פומרנץ" מחפיר ומביך, ושהוא מדלל רעיון מעולה ב-90 דקות של סצינות בינוניות. אני הרגשתי שדיין כתב טיוטה לתסריט עם פוטנציאל מעולה, אבל מעולם לא טרח לשכתב אותה. וחבריו, מוקיריו ומעריציו אספו אליהם את התסריט, ואת הסרט המוחמץ שיצא ממנו, ובאו לעשות לדיין כבוד ולתת לו פירגון. המסר הנושב מההתגייסות הזאת הוא "אנחנו כל כך שמחים שאתה עדיין איתנו עושה סרטים". האם זה חסד או רחמים? אני הרי די משוכנע שכל מי שקרא את התסריט – מאנשי הקרנות ועד אנשי הצוות, כולל המבקרים שאחר כך צפו בסרט – ראה שהוא לא טוב. או לפחות לא מספיק טוב (טוב, הוא יותר טוב מ"שמיכה חשמלית ושמה משה"). אבל דיין הוא איקונה, ומצבו הבריאותי לא מזהיר, וזה שהוא חוזר לביים זה הישג גדול. והאמת, אני מבין את כולם: אני מאלה שממהר ראשון להצדיע ולפרגן לבמאים שאני מעריץ דווקא בסרטים החלשים שלהם. כי זו טיבה של נאמנות: להיות שם דווקא ברגעי החולשה, ברגעים שצריכים תמיכה. אז מול מפגן התמיכה והאהדה הזה, שיני הביקורת שלי קהו. אני חושב ש"ד"ר פומרנץ" הוא אכזבה איומה, מפח נפש ממש, החמצה ושברון לב – מאת אחד היוצרים הכי נפלאים שפועלים בארץ. אבל גם אני, ממש כמו חבריה של ווסטפלד, וממש כמו עמיתיי, לא הייתי מסוגל לקום ולהגיד: זה לא טוב.

יאמר לזכותו של דיין: הוא עקבי. אחד הסרטים הראשונים שלו כבמאי היה "חגיגה לעיניים" (סרט על אדם שרוצה להתאבד) והוא מגיע אל שלהי הקריירה שלו, כשהוא עדיין אוחז באותן פנטזיות אובדניות. האמת, כשמביטים במורבידיות של סרטיו זה נס שאסי דיין שרד עד כה. ולמרות ש"פומרנץ" עוסק במוות, אני מקווה שזה אינו ה"מדאדאיו" שלו. "מדאדאיו" היה סרטו האחרון של אקירה קורוסאווה – סרט על קשיש שלא מוכן עדיין למות (מדאדאיו ביפנית משמעו "עוד לא"). אבל אז קורוסאווה מת וזה היה הסרט שחתם את הפילמוגרפיה שלו. אז אולי דיין מתחכם עם הגורל וסרטיו מלאים משאלות מוות, והוא זוכה בזכותם לאריכות ימים. אמן. עכשיו רק אני מצרף לכך משאלה שהוא ירבה ליצור סרטים נוספים אבל דווקא בשנה בה מציינים מלאת 20 שנה לסרטו "החיים על פי אגפא" אני מבקש מדיין דבר אחד: עוד דראפט.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה… ובכן, לפני 12 שנים. כשיצא "הקיסר נפל על הראש", סרט אנימציה חדש של דיסני, הסתובבו חלקי דיווחים על תהליך ההפקה המסויט ורב התהפוכות של הסרט. הוא התחיל כמיוזיקל מצויר של דיסני עם ששה שירים חדשים של סטינג והגיע למסכים משהו אחר לגמרי, עם במאי שהתפטר לקראת סוף העבודה, ועם שיר אחד של סטינג בלבד, על כותרות הסיום של הסרט.

עכשיו מתברר שטרודי סטיילר, אשתו של סטינג, הסתובבה חאורך כל ההפקה עם מצלמת וידיאו במסדרונות דיסני ותיעדה את הפיאסקו הזה קורה. דיסני, כמובן, העלימה את הסרט הזה שהיה מוכן כבר ב-2002. עכשיו מישהו העלה את הסרט במלואו (95 דקות) ליו-טיוב. אני מניח שאנשי דיסני יסירו אותו משם בזריזות, אז אל תתמהמהו איתו.

שיטות העבודה באולפנים כמו דיסני תמיד נשמרות קצת בסוד. מדי פעם מישהו מוציא החוצה סיפור על "יום השלישי השחור", היום בו מציגים את הפרויקט לראשי האולפן, הם שונאים אותו והאנימטורים צריכים להתחיל לעבוד על חצי סרט מחדש. אבל בדרך כלל הסיפור הזה מסופר על הצלחות, כדי לבסס את עוצמת האולפן, שיודע טוב מאוד מה טוב ומה לא ומה יעבוד ומה לא. אלא ש"הקיסר נפל על הראש" היה כשלון קופתי לדיסני (אבל הוא הוליד סדרת אנימציה בשם "בית ספר לקיסר מתחיל" שרצה בערוץ דיסני בכבלים), ואת סיפורי הכשלונות הם כנראה מעדיפים להעלים. תככים במסדרונות אולפני קולנוע הוא נושא שתמיד מרתק אותי, משיכת החבל התמידית בין המפיקים ובין האמנים על אופי היצירה הסופית.

(ויה אינדי-ווייר)

"משחקי רעב". שבעים מדי

זהו? על זה הזעקתם את כל העולם וקראתם "להיט ענק בהתהוות!" ו"התופעה הגדולה של השנה"? זה הכל? גררתם אותי לקולנוע על כנפי השמועה כדי להציג בפניי פרק ראשון במיני-סדרה טלוויזיונית? ועוד מיני סדרה שבלולה מכל החומרים הכי משומשים? "משחקי רעב", גיליתי אמש, הוא הרי "באטל רויאל" פוגש את "המופע של טרומן", רק חלבי לחלוטין ביחס לשניהם. ואם כבר מיני סדרה טלוויזיונית, למה עם ערכי הפקה וערכי אדרנלין נמוכים יותר מאשר, נגיד, "משחקי הכס" או אפילו "ספרטקוס", שתי סדרות שמנסות להגיד דבר דומה על העולם (החיים הם קרב גלדיאטורים)?

ראשית, כמה הנחות יסוד. הראשונה, לא קראתי את הספרים. לפיכך, אני מגיע לסרט הזה עם אפס ציפיות. מהעלילה שנפרשה מולי אני מניח שהספרים היו מהנים לקריאה, פשוט ספרי פעולה ואסטרטגיה. אני יכול לדמיין אותם הופכים למשחקי מחשב מהנים.

השניה, אם היו לי ציפיות כלשהן זה בזכות ליהוקו של גארי רוס לתפקיד הבמאי, ובזכות העובדה שפורסם שסטיבן סודרברג התגייס ליום-יומיים של צילומי Second Unit (חפשו את החומרים שלו בהתפרעות במחוז 11; למען האמת, אחת הסצינות הבודדות בסרט שיש בה אנרגיה אמיתית. אבל אולי אני משוחד, כמעריץ של סודרברג). רוס ביים שני סרטים חביבים בעיניי ("פלזנטוויל" ו"סיביסקיט") אבל כתסריטאי הוא חתום על שניים מהסרטים האמריקאים האהובים עליי של 30 השנים האחרונות: "ביג" ו"דייב". זה אכן משונה שבחרו בבמאי כה אלגנטי ומנומס לסרט שאמור להיות כולו אקשן ומרדפים, אבל קיוויתי לטוב. התבדיתי. רוס ייבש לסרט הזה את הצורה.

אבל אני חושב שאני מבין מה הבעיה האמיתית של הסרט. הקדחת התאגידית לקחת סדרות ספרים ולהפוך אותם לסדרות סרטים הפכה מהברקה לטרחנות איומה. שוב, אם זו היתה סדרה טלוויזיונית, הייתי פחות נחרץ. לא בטוח שהייתי חוזר לצפות בפרק השני אחרי הפיילוט שראיתי אמש, אבל זו שפת הטלוויזיה – ההתפתחות נמשכת על פני שבועות. בקולנוע הפריסה העלילתית צריכה להיות על פני שעתיים פלוס מינוס. לכן, כשאחת הדמויות רומזת בתחילת הסרט על כך שצריך למעשה לגרום לכך שהמוסד הזה שנקרא "משחקי רעב", יפסיק להתקיים, אני – כצופה קולנוע – מצפה שעלילת הסרט תתחלק לשניים: בחצי הראשון הגיבורה שלנו נלחמת על חייה במסגרת אותם משחקים שנתיים בהם נערים נלחמים עד המוות להישרדות; ובחצי השני, אחרי שהיא מבססת את עליונותה ויוצרת לעצמה קואליציה של בני ברית, הם פורצים החוצה מהמשחק אל תוך העולם שמאפשר את קיומו: ראשית, אולפן הטלוויזיה; שנית, הציבור שעומד וצופה בילדיו נטבחים בשידור חי; ולבסוף לקודקוד הפירמידה, הנשיא האכזר שמנהיג את הריטואל הזה. כאמור, לא קראתי את הספרים אבל אני מוכן להתערב אתכם שזה המהלך שמתרחש שם בספרי ההמשך. אבל כשהסרט רק רומז לי עד דברים שאולי יקרו בסרט ההמשך הרביעי (הרי יחלקו את הספר השלישי לשני סרטים, לא?), אני חוטף עצבים על המריחה ובזבוז הזמן.

וחי נפשי, איזו מריחה. לסרט קוראים "משחקי רעב". התקציר מבטיח טורניר עד המוות בג'ונגלים של מדינה עתידנית. ובפועל, אנחנו מגיעים למשחקים עצמם רק בתום 70 דקות סרט. ועוד 70 דקות נורא טרחניות בה מתואר העתיד כמו השאריות הלא חפופות של "האלמנט החמישי", מעין ניאו-רוקוקו שנראה מאוד אלטע-זאכן.

וזו הטרוניה השניה שלי לסרט: אחד הדברים הקסומים שסדרות סרטים כאלה יכולות לעשות הוא בבריאתו של עולם שיהיה לנו עונג להסתובב בו. זו כמובן הגדולה של סדרות סרטים וטלוויזיה כמו "מלחמת הכוכבים" ו"מסע בין כוכבים". וגם אם יש לי מענות כאלה או אחרות עם סרטים אלו ואחרים בסדרת הארי פוטר, ההצלחה הכי גדולה שלה היא בריאת העולם ההארי-פוטרי (עולם שהיה קיים בספריה של ג'יי.קיי רולינג, אבל התרגום הקולנועי שלו היה פשוט מרתק ויפה ומושך). לא את כל הסיפורים אהבתי, אבל אני מתגעגע להוגוורטס ולגרינגוטס. העולם שנבנה ב"משחקי רעב" הוא בראש ובראשונה מכוער נורא.

ועוד בעיה מהותית עם עצם המוצר: לקחת סיפור שעוסק בטבח של 22 נערים ונערות בני 12 עד 18 ולהפוך אותו לסרט המתאים לצפייה לבני נוער מגיל 13 (ובישראל מגיל 14)? התחלקתם על השכל. זה לא עובד משום כיוון. מקרי המוות בסרט נראים כמו ההיעלמויות של הילדים במפעל השוקולד של וויל וונקה. הם פשוט נעלמים. קול תותח נשמע באופק ועוד רציחה התרחשה מחוץ לטווח הראייה שלנו. מעט מקרי המוות המתרחשים מול עינינו מוצגים בסטריליות בלתי מזיקה. התוצאה היא שלמעשה מוגש לנו סרט מצונזר ומהול. קחו למשל את הסצינה הפותחת את טורניר משחקי הרעב, סצינה בה תוך דקות ספורות ופרועות מצטמצמת אוכלוסיית הנערים בחצי. מבחינת בימוי, זו אחת משתי הסצינות הכי טובות בסרט. הטירוף צמא הדם של נערי המחוז הראשון מלווה בקטע מונטאז, מוזיקלי. אבל זו היתה צריכה להיות סצינה סיוטית, אלימה להחריד, שתבהיר לנו תוך שניות, עד כמה העולם של משחקי הרעב הוא לא שפוי. זו היתה צריכה להיות סצינה שתטיל עלינו אימה, כמו הפלישה לנורמנדי בפתיחת "להציל את טוראי ראיין", או כמו כל סרט אימה ממוצע. במקום זאת זו סצינה בלתי מזיקה, יפה ואסתטית לעין, ושלא מזיזה לנו כלום. מבחינתנו, זה משחק מחניים אחד גדול.

במילים אחרות, אנחנו מתחילים להבין שהספר והסרט אינם מטאפורה לאיזושהי דיקטטורה עתידנית, אלא לדיקטטורה קיימת. הסרט הזה אינו ביקורת, אלא הוא התוצר של הדיקטטורה הזאת. האולפנים הם על תקן מנהלי המופע, והם לוקחים מותגים ובמקום לעבד אותם הם מאבדים אותם, מקריבים אותם על מזבח הפורמטים, ומעקרים מהם כל משמעות שהיתה אולי טמונה בהם, מורחים את העלילה ומדללים אותה. ואתם הצופים שיושבים בשקט בשעה שמולכם נטבח רעיון שאולי פעם היה מוצלח.

אני מבין שמפיצי "משחקי רעב" מצפים שהסרט יהיה הצלחה ענקית. ולראייה: הם מפיצים אותו בתל אביב גם ברב חן באולם הגדול וגם בקולנוע גת. זה די ביג דיל: מאז שקולנוע רב חן בככר דיזנגוף שופץ ושודרג כל הבכורות של סרטי פורום פילם היו אך ורק ברב חן ועברו לגת רק לסיבוב שני. אם סרט עלה בבכורה בגת זה רק אם זה היה סרט של מפיץ אחר ("אשת הברזל" של יונייטד או "דרייב" של שפירא, למשל). אז עצם האמונה שהסרט יעבוד מספיק חזק כדי למלא את שני האולמות הגדולים בתל אביב ועצם העובדה שהם מאפשרים לגת לקבל סוף סוף סרט בבכורה (לראשונה מאז "אליס בארץ הפלאות", כמדומני) אומרת משהו על הציפיות שלהם מהסרט.

וכנראה ששאר המפיצים לא ממש מנסים להעז להתחרות נגד "משחקי רעב" בחופשת הפסח הזאת (שמתחילה ביום רביעי). חוץ מ"הלורקס" אין שום סרט אולפנים משמעותי שיוצא נגדו. כל שאר סרטי הילדים הם שאריות ספרדיות, גרמניות וצרפתיות שנשלפו לתפקד כבשר תותחים נגדו.

ובינתיים נראה שהמכירות המוקדמות להקרנות הפריים-טיים ברב-חן בתל אביב מתמלאות יפה, אבל בגת ריק.

אני מתכנן לראות את הסרט הערב ואולי אבין על מה כל הרעש.

===============

אני רואה ב"בוקס אופיס מוג'ו" ש"קרוב להפליא ורועש להחריד" הוא כשלון איום בארץ. הסרט הביא עד כה רק 12,000 צופים. איזה באסה. סרט נהדר בעיניי. "קנינו גן חיות" גם לא ממש זז, עם 17,000 צופים אחרי שני סופי שבוע. גם "פרויקט x" לא זז.

בעצם, הצוות של "חתולים על סירת פדלים" הוא סופר-גרופ מוזיקלי. כמעט לכל אחד שם יש להקה. לפחות אחת. יובל מנדלסון, נדב הולנדר ומיכאל מושונוב. בטח יש שם עוד מוזיקאים שאני פחות מכיר. ועכשיו הצוות הזה מגייס את אתניקס לשיר את "חתול מפלצת" של פורטיס. שנון. הנה הקליפ שיצא השבוע, לקראת עליית הסרט למסכים בסוף השבוע הבא. אני, כזכור, חיבבתי את הסרט הקומי-טראשי הזה מאוד.

זה כבר עשרה ימים ברשת וככה אני שומע שזה קיים, בתגובות? באסה. קחו: טריילר חינני לסרט מקסים.

את הסרט ביימה מאיה קניג, אשתו של גור בנטביץ', המשחק את התפקיד הראשי. 2012 תהיה שנת גור בנטביץ' בארץ: בקיץ ייצא סרטו החדש כבמאי (סרטו הארוך הראשון מאז "משהו טוטאלי" מ-2000).

טונינו גוארה, האיטלקי שחתום כתסריטאי על מקבץ מעורר התפעמות של יצירות מופת, הלך לעולמו היום בגיל 92. לגוארה יש קרדיט כשותף לתסריט על שלושה סרטים עליהם הוא היה מועמד לאוסקר: "זכרונות של פליני", "יצרים" של אנטוניוני ו"קזנובה". הוא זכה בפרס התסריט בקאן על "מסע לקיתרה" של אנגלופולוס.

אבל הוא כתב עשרות סרטים נוספים: "אוונטורה", "לה נוטה", "ליקוי חמה", "נקודת זבריסקי" ו"המדבר האדום" לאנטוניוני. ו"נוסטלגיה" לטרקובסקי, למשל.

למעשה, שיתוף הפעולה בין גוארה וטרקובסקי על "נוסטלגיה" תועד בסרט תיעודי מרתק בשם "מסע בזמן" (שעל בימויו חתומים טרקובסקי וגוארה יחד), שם התברר שגוארה בכלל לא מגדיר עצמו כתסריטאי אלא כמשורר ופילוסוף, ושם הוא גם טען שלמעשה הוא מעולם לא כתב מילה אחת, אלא היה פשוט יושב עם הבמאים, שכתבו את התסריטים בעצמם, ועזר להם עם רעיונות.

תסריטים נוספים שהוא שותף ליצירתם: "נוף בערפל" של אנגלופולוס, "הספינה שטה" של פליני ו"קאוס" של האחים טאביאני, היחידים באייטם הזה שעדיין בחיים – יבדלו לחיים ארוכים.

מלוואח! אני ממשיך לעקוב אחר מה שמתבשל לנו בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שייפתח ב-2 ביוני. סטודנטים ומתנדבי הפסטיבל, המשיכו להזין אותי עם שמועות וטיפים במייל או בפייסבוק (גם אתם, אנשי ספיר עם פסטיבל דרום. קדימה עם הדיווחים). הנה מה שיש לי בינתיים.

ראשית, אני שומע שחלק מהשמועות שפרסמתי בפוסט הזה, מתבררות כנכונות. אני מניח שנדע סופית ביום שלישי, עת תיחשף התוכנית הרשמית של הפסטיבל. ועל כך נאמר: ג'חנון!

עדכון (20:32): השמועות ממשיכות לטפטף. אני שומע מאנשים המקורבים לג.ג שיש סיכוי שסשה ברון כהן אכן יגיע עם "הדיקטטור" שלו לפסטיבל הסטודנטים! וואו…

שתיים. מסתובבת שמועה בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב שאחד מאורחי הפסטיבל יהיה כנראה הארווי קייטל. בפעם הקודמת שהוא היה בארץ, לפני כ-11 שנים, הוא ניצל את הביקור כדי להתחתן בספונטניות עם בת זוגו, השחקנית הישראלית-קנדית, דפנה קסטנר. אז אם הוא יגיע שוב השנה, מה הוא יעשה הפעם? קייטל, כזכור, התחיל כפרטנר קבוע של מרטין סקורסזי ב"רחובות זועמים" וב"נהג מונית". אם הוא אכן יגיע זו תהיה הזדמנות מצוינת לחגוג יום הולדת עשרים ל"כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו, שם גילם את מיסטר ווייט.

שלוש. ארי פולמן יעמוד בראש חבר השופטים הבינלאומי. ואם הפסטיבל הוא ההזדמנות לחגוג יום הולדת 40 לחוג הקולנוע (כפי שכתבנו כאן), הרי שהבחירה בפולמן מוצדקת: הוא הבוגר הראשון של החוג שהיה מועמד לאוסקר, ואין ספק שבעקבות "ואלס עם בשיר" הוא אולי הבמאי הישראלי הכי מוכר ונערץ כרגע בזירה הבינלאומית. כך שפולמן בראש חבר השופטים יביא לפסטיבל כותרות בכל העולם.

וארבע. הפסטיבל השנה קיבל תגבור משמעותי מעולם היח"צ. מאיה קרבט, שפרשה לפני כמה חודשים מתפקידה כיחצנית הכל-יכולה של קשת, נמצאת עכשיו בחוג לקולנוע שם היא משלימה את התואר שלה, והיא התגייסה לתגבר את מערך יחסי הציבור והאסטרטגיה של הפסטיבל. מכיוון שלא מעט מהטאלנטים של קשת הם בוגרי החוג לקולנוע (או בניהם של בכירי החוג לקולנוע) אני מדמיין סינרגיה בין הפסטיבל ובין הזכיין. אנשי ארץ נהדרת וכוכב נולד מנחים את טקס פתיחת הפסטיבל? לא רעיון רע, לדעתי.

ותראו מה פורסם בדף הפייסבוק של הפסטיבל: גלויה וירטואלית שהפיקו שלושה סטודנטים לקולנוע מאפגניסטן, שיגיעו עם סרטי הגמר שלהם לתל אביב.

אחד האירועים שמתוכננים להתקיים במהלך פסטיבל סרטי הסטודנטים ביוני הוא פגישת מחזור של תלמידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שחוגג השנה יום הולדת 40 להקמתו (זה קרה ב-1972). אם אתם בוגרי החוג לקולנוע אתם מוזמנים למלא את הטופס הזה ו/או להצטרף לקבוצת הפייסבוק הזאת כדי לקבל עדכונים לקראת המפגש שיתקיים ב-7.6.

מעניין אם בוגרי המחזור הראשון – ביניהם מאיר שניצר, אורי קליין וגידי אורשר – יגיעו. אני אהיה סקרן לפגוש כמה מבני המחזור שלי: למשל את גלית חמי, כיום עורכת "כלכליסט". או את שריג פקר, מבכירי חברת ההפצה הבינלאומית של וורנר בלונדון. או את אלון ארניה, שמיד אחרי הלימודים עזב ללוס אנג'לס ובאחרונה פורסם שהוא אחד מאלה שאחראים לתיווך להפקת הגרסה האמריקאית ל"תמרות עשן". אני מקווה לפגוש שם גם את שמוליק דובדבני ואת יואב צפיר. ואני בוודאי אנצל את המפגש הזה כדי לזכור את שני חבריי מהלימודים, יותם גכטמן ושירי לוינגר, שאינם איתנו עוד.