25 מרץ 2012 | 08:39 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"חברים עם ילדים", ביקורת

בסוף השבוע יצא סרט בשם “חברים עם ילדים” שיש לו קאסט מרשים אבל מתברר שהוא זניח לגמרי. אבל משום מה, הזרט הזה גרם לי לחשוב על “ד”ר פומרנץ” של אסי דיין.

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 21.3.2012

 

וואו, לג’ניפר ווסטפלד יש את רשימת החברים הכי מגניבה שראיתי כבר הרבה זמן. סיקוונס כותרות הפתיחה לסרטה החדש – השלישי שלה כתסריטאית והראשון שלה כבמאית – גרם לי להתפעלות עצומה. ג’ון האם (“מד מן”), ג’ון סלוס (מפיק עצמאי בכיר), ג’ייק קסדן (הבן של לורנס) ומייק ניקולס (“הבוגר”) חתומים כמפיקים אחראים על הסרט הפצפון הזה, שמרגע שהסתיימו הקרדיטים כמעט מיידית איבדתי בו כל עניין. היזהרו: ינסו לשכנע אתכם ש”חברים עם ילדים” הוא מעין “מסיבת רווקות” חדש, כי ארבעה משחקני הסרט שיחקו גם בשובר הקופות ההוא. למעשה, באיזושהי דרך לא ברורה הצליחה ווסטפלד לקבץ בסרטה לא מעט מהשחקנים שכבר די מזוהים עם סרטיו של ג’אד אפטאו כמפיק או במאי, עד כדי כך שנדמה שאפטאו עצמו גם צריך להופיע כאחד ממפיקי הסרט. אבל הוא לא. אולי זה קשור לעובדה שווסטפלד היא בת זוגו של ג’ון האם ואולי הם פשוט סתם באמת חברים שלה, אבל מישהו מהחברים האלה היה צריך לקום להחזיק את התסריט שלה ביד ולהגיד לה את האמת: זה לא טוב. האמת, אני בשוק שמייק ניקולס, אחד הבמאים האהובים עליי, חתום על הסרט הזניח הזה כמפיק. הוא כנראה חבר באמת נאמן.

 

כבר המון זמן לא נתקלתי בסרט כה מריר כמו “חברים עם ילדים”, שמקבץ שתיים מהנשים הכי מצחיקות באמריקה – קריסטן וויג ומאיה רודולף – כדי לתת להן תפקידי משנה של קלישאות מהלכות. ווסטפלד כתבה תסריט מרובה דיאלוגים וארוחות ערב, ששפתו דלה להחריד (מימיי לא נתקלתי בכל כך הרבה שימושים חוזרים במילים “או-מיי-גוד!” ו”Seriously?!” מחוץ לקיר פייסבוק של ילדות בנות 12), אבל כזה שמנסה לדמיין שהוא נועז וחתרני כי הוא אומר את האמת המרה. ומה היא האמת המרה? שמרגע שלזוג נשוי נולד ילד הנישואים נזרקים לפח, הרומנטיקה מתה והסקס נעלם. חתרני! כל כך חתרני שראיתי את זה כבר בעשרות קומדיות אמריקאיות וסדרות טלוויזיה של השנים האחרונות. כל כך חתרני ש”חברים עם ילדים” נראה כמו פיילוט לסיטקום שלעולם לא תרצו לראות. בחיים. אף פעם. ווסטפלד, אגב, אינה רק תסריטאית ובמאית בינונית, אלא גם שחקנית בינונית. לאורך כל הסרט הייתי משכנע שהיא מנסה לעשות חיקוי של הלן האנט מ”הכי טוב שיש”. הקול והמימיקות, הכל מושתל.

 

העניין הוא ש”חברים עם ילדים” כל כך ניסה להיות אלטרנטיבי שהוא החמיץ את ההזדמנות באמת להיות משהו שונה. כי הסרט הזה למעשה בוגד בעצמו. (זהירות ספוילרים, כאילו שזה באמת אכפת למישהו). נקודת המוצא העלילתית היא שזוג חברים טובים רואה איך הרומנטיקה מתנדפת מחייהם של חבריהם מרגע שתינוק נכנס לתמונה אז הם מנסים לדפוק את השיטה: להביא ילד יחד. בתור חברים טובים. פשוט להיות הורים טובים, בלי כל הבלאגן של הזוגיות. עד כאן מערכה ראשונה. מערכה שניה מראה ש… הם עשו זאת! הם הביסו את השיטה. הביאו ילד, מגדלים אותו למופת ונשארים חברים טובים. אלא שאז משבר, שכמותו לא ראיתם מאז “כשהארי פגש את סאלי”: הבחור מבין שהוא בעצם מאוהב בבחורה, תמיד אהב אותה. והיא נלחצת, ובורחת, והזוגיות מתפרקת, והילד עובר לברוקלין הרחק מאביו.יתרת המערכה השלישית מנסה לסדר את העניינים ביניהם.

 

אז מה עשיתם? הצלחתם להרוס היטב את המסר של עצמכם והוכחתם באופן מביך למדי שזוגיות אלטרנטיבית לא עובדת. רציתם לנגח את השיטה הקיימת ולבסוף הוכחתם שאי אפשר אחרת. טמבלים. העניין הוא שעם קצת יותר תשומת לב, גב’ ווסטפלד וחבריה היו שמים לב שהם כן מציעים מתכון אלטרנטיבי כלשהו לזוגיות ולגידול ילדים: כנות גדולה, חוסר שיפוטיות וחברות אמת. אם הם היו מבחינים בכך, אולי הסרט כן היה מצליח להיות חתרני, להביט בעיניים אחרות על מוסד הנישואים, במקום להעמיד פנים שהוא בא לבעוט ובעצם הוא מוכיח בטיפשותו שזוגיות אלטרנטיבית אינה אפשרית. הסרט הזה לא כל כך חכם.

 

ובכל זאת, הסרט נכתב והופק ובוים והופץ, ואף אחד מחבריה המאוד מפורסמים של ווסטפלד לא העז להגיד לה את האמת: שזה בולשיט מוחלט כל מה שהיא אומרת שם, ועוד עם כתיבה כה דלה. אז כשתקראו במודעות בעיתונים שיש “קומדיה רומנטית” חדשה, היזהרו לכם: “חברים עם ילדים” הוא ההפך מרומנטי – זה רעל שכולו דיבה; והוא בהחלט לא קומי.

 

באופן משונה וקצת לא נעים הצפייה ב”חברים עם ילדים” גרמה לי לחשוב על “ד”ר פומרנץ”, סרטו החדש של אסי דיין, שהצפייה בו גרמה לי לשיתוק כתיבתי. לא כתבתי עליו מילה עד כה. הסרט הזה הביך אותי, מצאתי אותו מרושל להחריד, אבל מאז צאתו אני רואה את תעשיית הקולנוע מיישרת קו ומפרגנת לסרט הזה.

 

ואז בעצם הבנתי שאני חוזה באחד ממפגני החסד והחמלה היפים שנראו בתעשיית הקולנוע. תעשייה של ערפדים וברקודות, של שונאים, מתחשבנים וקנאים, אבל שכולם באים לסרט של אסי דיין לעשות לו כבוד. אני, עוכר שמחות שכמוני, חשבתי שהתסריט של “ד”ר פומרנץ” מחפיר ומביך, ושהוא מדלל רעיון מעולה ב-90 דקות של סצינות בינוניות. אני הרגשתי שדיין כתב טיוטה לתסריט עם פוטנציאל מעולה, אבל מעולם לא טרח לשכתב אותה. וחבריו, מוקיריו ומעריציו אספו אליהם את התסריט, ואת הסרט המוחמץ שיצא ממנו, ובאו לעשות לדיין כבוד ולתת לו פירגון. המסר הנושב מההתגייסות הזאת הוא “אנחנו כל כך שמחים שאתה עדיין איתנו עושה סרטים”. האם זה חסד או רחמים? אני הרי די משוכנע שכל מי שקרא את התסריט – מאנשי הקרנות ועד אנשי הצוות, כולל המבקרים שאחר כך צפו בסרט – ראה שהוא לא טוב. או לפחות לא מספיק טוב (טוב, הוא יותר טוב מ”שמיכה חשמלית ושמה משה”). אבל דיין הוא איקונה, ומצבו הבריאותי לא מזהיר, וזה שהוא חוזר לביים זה הישג גדול. והאמת, אני מבין את כולם: אני מאלה שממהר ראשון להצדיע ולפרגן לבמאים שאני מעריץ דווקא בסרטים החלשים שלהם. כי זו טיבה של נאמנות: להיות שם דווקא ברגעי החולשה, ברגעים שצריכים תמיכה. אז מול מפגן התמיכה והאהדה הזה, שיני הביקורת שלי קהו. אני חושב ש”ד”ר פומרנץ” הוא אכזבה איומה, מפח נפש ממש, החמצה ושברון לב – מאת אחד היוצרים הכי נפלאים שפועלים בארץ. אבל גם אני, ממש כמו חבריה של ווסטפלד, וממש כמו עמיתיי, לא הייתי מסוגל לקום ולהגיד: זה לא טוב.

 

יאמר לזכותו של דיין: הוא עקבי. אחד הסרטים הראשונים שלו כבמאי היה “חגיגה לעיניים” (סרט על אדם שרוצה להתאבד) והוא מגיע אל שלהי הקריירה שלו, כשהוא עדיין אוחז באותן פנטזיות אובדניות. האמת, כשמביטים במורבידיות של סרטיו זה נס שאסי דיין שרד עד כה. ולמרות ש”פומרנץ” עוסק במוות, אני מקווה שזה אינו ה”מדאדאיו” שלו. “מדאדאיו” היה סרטו האחרון של אקירה קורוסאווה – סרט על קשיש שלא מוכן עדיין למות (מדאדאיו ביפנית משמעו “עוד לא”). אבל אז קורוסאווה מת וזה היה הסרט שחתם את הפילמוגרפיה שלו. אז אולי דיין מתחכם עם הגורל וסרטיו מלאים משאלות מוות, והוא זוכה בזכותם לאריכות ימים. אמן. עכשיו רק אני מצרף לכך משאלה שהוא ירבה ליצור סרטים נוספים אבל דווקא בשנה בה מציינים מלאת 20 שנה לסרטו “החיים על פי אגפא” אני מבקש מדיין דבר אחד: עוד דראפט.

 

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"חברים עם ילדים", ביקורת”

  1. צור שפי 25 מרץ 2012 ב - 12:41 קישור ישיר

    אני חושב שזה לא יפה מה שעשית כאן לאסי דיין. אם אתה רוצה להתחשב ולחמול, תתחשב ותחמול ואם אתה רוצה לבקר ולתקוף, תבקר ותתקוף אבל מוסרית נראה לי לא בסדר להחזיק בחבל בשני קצותיו ולעשות גם את זה וגם את זה. לפעמים יש קו דק בין יושרה וגילוי לב ובין צדקנות.

  2. מאנקי 25 מרץ 2012 ב - 13:03 קישור ישיר

    כתבתי זאת בעבר לאחר שיצא לי לראות את פומרנץ, ואני חושב בדיוק כמוך- רעיון שיכול להיות טוב (אם כי בואו נודה על האמת, מאוד מקורי ומדהים הוא לא, ויש בו חורים מכאן ועד הודעה חדשה. מה הבעיה של האנשים האלה למצוא בניין גבוה אחר ולקפוץ ממנו? למה הם צריכים לשלם?). עם זאת, יש בו עומס ודיאלוגים נוראיים של דראפט ראשון, וחוסר עידון עד כדי רמה שזה כבר לא מרגיש כמו סרט, יותר כמו יריקה של כל המסרים בפרצוף, שלא לדבר על הוולגריות שלו שגורמת לך להתכווץ בכיסא.

    והשאלה שאתה שואל עכשיו היא שאלה ששאלתי את עצמי לא מעט, היות ואני מכיר את אחד מהאנשים שעזרו להרים את הסרט הזה. איך קרה שבן אדם עם ראש קולנועי טוב, חד שכבר עשה כמה דברים מוצלחים, מסייע לדיין לעשות את הדבר הזה? איך הוא לא שלח אותו לשכתב, או הביא מישהו במחוץ שיעזור לשייף מעט את התסריט? איך העריכה לא השמיטה סצנות ועלילות מביכות שמקומן על רצפת העריכה (אם הן בכלל היו אמורות להיערך)? לא ברור, לא ברור מה שקרה שם.

  3. דיסקו אליקו 25 מרץ 2012 ב - 13:31 קישור ישיר

    לא מסכים עם צור. בעיני, יאיר, כאן שיחקת אותה לחלוטין.
    ובכלל זה שווה פוסט נפרד.
    החשיבה שאנחנו פשוט יושבים מהצד רואים את, סרט ומגיבים היא תפיסה לא נכונה של, ביקורת קולנוע.
    יאיר הוכחת שאתה לא רק מסקר אלא גם משתתף פעיל במה שנקרא קהילת קולנוע.
    וכמו כל קהילה, היא נמדדת כשלחברים שבתוכה יש תקופות לא טובות.
    זאת אנושיות בסיסית. וזו, התכונה הכי חשובה במה שכינית, כנראה בצדק, “תעשיה של ברקוד וערפדים”.
    סחטיין

  4. מיכל 25 מרץ 2012 ב - 14:42 קישור ישיר

    למה נחמן אינגבר הוא הלקטור היחיד שלא מתחלף במחזור הלקטורים של קרן רבינוביץ’???? בכל חוות דעת של הלקטורים שאני מקבלת הוא היחיד שלא אוהב את הפרויקט שלי – זו חוצפה שלקטורים מתחלפים – והוא נשאר – ונראה כאילו שהם צריכים לרצות אותו – מה לעזאזל קורה פה!!

    • אבי אבן 25 מרץ 2012 ב - 15:26 קישור ישיר

      מיכל היקרה. כנסי לפייסבוק לקבוצה “קולנוע ישראלי – כאן ועכשיו” ותביני מה בדיוק קורה בקולנוע הישראלי. לגבי נחמן הוא לא לקטור הוא המנהל האמנותי בקרן רבינוביץ זה 25 שנה ובעצם הדיקטטור הקובע. חוקי? מוסרי? ראוי? לא בטוח. אבל זה המצב.

  5. אריק 26 מרץ 2012 ב - 9:32 קישור ישיר

    בתוך דר’ פומרנץ מסתתרת שורת דיאלוג קצרצרה שנראית לי תשובה הולמת לגודל ההחמצה שלך את הסרט.

    אסי דיין אומר לדמות של בנו:

    “אל תשכח לגדול”

  6. ק 27 מרץ 2012 ב - 17:30 קישור ישיר

    באיחור אופנתי אני מגלה את המילים שנכתבו פה על אסי דיין. חשוב לי לציין – אני קורא תסריטים (וגם כתבתי כמה) וכשקראתי את ד”ר פומרנץ חשבתי שזו כנראה אחת היצירות החתרניות והחזקות שקראתי אי פעם. בתור מי שלא השתגע בכלל על החיים ע”פ אגפא למשל, בצפייה בסרט הגמור הרושם מהתסריט רק התחזק. דיין מצליח לגעת בסרטו באנרכיזם קולנועי שלא נופל מזה של לואיס בונואל וגם לא מזה של הרמוני קורין. מרושל – לפעמים. עשוי היטב – לא ממש. לא צפוי לחלוטין, נטול סכימות ומוסכמות, מצחיק, מוזר, מרגש, מטריד, עצוב מאוד מאוד. האם מדובר בתסריט שהיה צריך עוד שכתוב או ביצירה שהגיעה למסך ורואה קהל בגלל חסדי הערפדים מהתעשייה? מה זה בכלל משנה, למה זה רלוונטי ליצירה עצמה, ומי אתה שתיכנס לתחתונים של במאי קולנוע להגיד לו מי החברים שלו וכמה פעמים לשכתב?


השאירו תגובה