עד לפני כמה שנים הייתי מנוי על המגזין "American Cinematographer", שעוסק בצדדים הטכניים של צילום הקולנוע (האמריקאי, בעיקר) ויוצא לאור על ידי אגודת הצלמים האמריקאית (ASC). כן, יש לי קטע עם צילום בסרטים ועם צלמים, ואף איזו מחשבה שליוותה אותי בימי הלימודים אולי להיות צלם (מחשבה שהחזיקה מעמד בפועל למשך תקופה קצרה בתחילת שנות התשעים בה בעיקר ניסיתי נורא לחקות את אנטון קורבין. ולראייה: מוצג א' ומוצג ב' [מהדקה ה-17:44]). לכן זה מרגש אותי במיוחד למצוא סקירה של סרט ישראלי במגזין הזה, דבר שקורה לעתים נדירות מאוד. לפני שנתיים כתבו של על הצילום של גיורא ביח ב"לבנון", והשבוע מופיעה כתבה מרשימה וגדושת פרטים על הצילום של ירון שרף ב"הערת שוליים". זה קורה בגיליון אפריל של המגזין (עם ג'רמי איירונס מ"בורג'יה" על השער). (לחצו על ארבע התמונות הקטנות לקריאת הכתבה).

מה למדתי מהכתבה? שהסרט צולם על מצלמות ארי 535 ו-235, על חומר גלם של קודאק (ויזן 2 ו-3), סופר 35 מ"מ, 4 פרפורציות, סינמסקופ ביחס פריים של 1:2.40. ושאחת הסיבות לצילום הסינמסקופי היה השוט הארוך של בראבא וליאור אשכנזי בפתיחת הסרט, שוט שצולם בעדשת 32 מ"מ. שהסצינות של בראבא הוארו באור טונגסטן חם, והסצינות של אשכנזי הוארו בפנסי קינו ונורות פלורסנטיות קרות.

למדתי שהסצינה בחדר במשרד החינוך היא היחידה שצולמו בתוך אולפן, וצולמה בעדשות רחובות מאוד: 16, 20 ו-24 מ"מ. והתקריבים העצומים על האותיות והמילים צולמו עם עדשת 10 מ"מ.

ולמדתי שהשוט שבו בראבא ועליזה רוזן נכנסים לבנייני האומה דרך מבואה שנראית כמו מנהרה לבנה נעשתה על ידי בדי משי שמאחוריהם מוקמו כ-50 פנסי 800 וואט כדי להציף אותם באור.

בפעם הבאה שנפגוש את שרף (שזכה בפרס אופיר פעמיים: על "שבעה" ועל "הערת שוליים"), זה יהיה כצלם ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין. בימים אלה הוא מצלם את סרט הבכורה של תום שובל.

בעוד כחודש יוקרן סרטו החדש של איתן פוקס, "הסיפור של יוסי", בפסטיבל טרייבקה. מדובר בסרט המשך ל"יוסי וג'אגר", בו מנסה ד"ר יוסי (אוהד קנולר) להמשיך את חייו בלי ג'אגר. אתמול שחררה הפקת הסרט סצינה מתוך הסרט למטרת גריינות. חוו דעתכם:

אבי נשר והצלם מישל אברמוביץ ביום הצילומים הראשון על הסט של "פלאות", אתמול במוסררה, ירושלים

כאמור, אתמול התחילו צילומי הסרט "פלאות", הסרט העלילתי התשיעי שאבי נשר מביים בישראל. אחרי שהיה בתל אביב ב"דיזנגוף 99", בירוחם ב"סוף העולם שמאלה", בצפת ב"הסודות" ובחיפה ב"פעם הייתי", עכשיו הוא מגיע לראשונה לירושלים (אופס, טעות. שכחתי שהוא כבר צילם בירושלים את "זעם ותהילה", הסרט שלו שאני הכי אוהב). שכונת מוסררה הפכה בימים האחרונים לסט צילומים בו מסתובבים בלשים פרטיים ורבנים בעלי כוחות.

לפני כמה שבועות קראתי את התסריט לסרט, אותו כתב נשר במשותף עם שאנן סטריט, סולן הדג נחש וירושלמי מקצועי. החיבור בין נשר וסטריט הוליד תסריט שכולו גדוש שנינויות נהדרות שהופכות את "פלאות" לסרט של נשר שהכי קרוב לקומדיה, מאז "הלהקה". אבל זו לא ממש קומדיה, אלא מעין פילם-נואר שעוסק בפשעים, עבירות קלות, אמונה ואמנות, ושמערבב באופן מקסים וקולנועי מאוד בין "אליס בארץ הפלאות" ובין "צ'יינטאון". הפלאות משם הסרט קשורות גם לעובדה שחובבי לואיס קרול ימצאו הרבה רמזים לכך שירושלים של נשר היא-היא ארץ הפלאות של אליס, אבל גם מתייחסת לכך שגיבורי הסרט זוכים לראות פלאות ממש, נסים גלויים, מהסוג שאפשר לראות רק בהזייה, או רק בסרטים, או רק בירושלים.

התסריטאים נשר ושאנן סטריט באיזור ההלבשה. לסטריט יש גם תפקיד קטן בתור בעל קיוסק בעל תשובה

עלילת הסרט מספרת על ברנש בשם ארנב (קיצור לארנבון, קציור לאריאל נבון), אמן גרפיטי ירושלמי שמתפרנס כברמן, שמגלה שבדירה שממולו כלוא רב שמפורסם בזכות ברכותיו וסגולותיו, ושנחטף על ידי כמה אברכים מפוקפקים (באופן מדהים, כמה ימים אחרי שקראתי את התסריט דווח בתקשורת על מקרה דומה למדי, של רב שנכלא בביתו על ידי בנו). לתמונה נכנס בלש פרטי בשם יעקב גיטיס ופאם-פטאל בשם אלה (שהיא אליס ואלווין מולריי והמלכה האדומה, כולן מעורבבות לאחת) שמנסים לאתר את הרב ומגלים שארנב יכול להיות מאוד שימושי לחקירתם. אלא שארנב הזה, גם בגלל קצת יותר מדי סמים, וגם כי באופן כללי אחיזת המציאות שלו מעט עקומה, מתקשה להפריד מתי הדמיונות שלו שולטים, ומתי זו האמת. ומשום כך, הסרט אמור להיות גדוש בלא מעט אפקטים וקטעי אנימציה שהעבודה עליהם כבר התחילה לפני מספר חודשים, בהם רואים את ציורי הגרפיטי של ארנב קמים לחיים ומתחילים להסתובב בתוך העלילה.

אורי חזקיה, בנו של קרין הרדיו מלאכי חזקיה (וסטנדאפיסט בזכות עצמו), מגלם את ארנב (נאמן למסורת הוותיקה של נשר ללהק לתפקידים מרכזיים זמרים ו/או קומיקאים). אדיר מילר הוא יעקב גיטיס הבלש הפרטי. יובל שרף היא אלה, הפאם-פטאל. יהודה לוי הוא הרב החטוף. ואפרת גוש מגלמת דמות בשם וקס, מלצרית בפאב בו עובד ארנב, והאקסית שלו, שרואה את האמת בעיניים פקוחות, במקומות בהם ארנב שוקע להזיות ולפראנויות.

כדי ליצור את האפקטים של נקודת המבט של ארנב משתמשים נשר ואברמוביץ במצלמה הדיגיטילית של פנוויז'ן, שנתרמה לסרט על ידי החברה, כפרס על הצילום של "פעם הייתי". כתוצאה מכך, ההפקה מכנה את האפקטים בסרט בשם החיבה "ארנב-ויז'ן".

יש להניח שאם הצילומים התחילו אתמול, שעד יוני-יולי של השנה הבאה הסרט יהיה כבר מוכן ליציאה ו-200,000 צופים לפחות יבואו לצפות בו.

מימין: אפרת גוש, אדיר מילר, אורי חזקיה ויובל שרף. אתמול בהפסקת הצהריים בצילומי "פלאות"

צילומי לילה של "פלאות". אמש. משמאל: אבי נשר ומישל אברמוביץ

לחצו על כל התמונות הנ"ל להגדלה.

בשנה שעברה אירחו חבריי מהמכללה הישראלית לאנימציה אנימטורים מפיקסאר לכתת אמן. השנה הם מארגנים כתת אמן נוספת, בה הם מקבצים כמה וכמה אנימטורים ישראליים שעבדו בעבר ובהווה בסרטי אנימציה ובהפקות מרובות אפקטים אמריקאיות. כמה מהם אף מנפישים מישראל הפקות אמריקאיות. למשל, קבוצת האנימטורים הישראלית ששותפה לתהליך האנימציה של סדרת ה"רוד ראנר" החדשה בקרטון נטוורק. הנה סרטון פרי עכברם:

הקבוצה, בשם "צוות 972", הוקמה על ידי אלכס אוראל, לשעבר אנימטור בפיקסאר, שכיום פועל מתל אביב בהפקות לסרטים וערוצים אמריקאים. בין השאר השתתפו אנשי הצוות ביצירת חלק מהאפקטים ל"ג'ון קרטר". הנה דוגמה לסרטון הדגמה שהם יצרו בתל אביב.

בקיצור, אלה האנשים שיעשו כתת אמן מקיפה בת שלושה ימים בסינמטק תל אביב ב-9-11 באפריל, על כל מה שקשור ל-CG (אנימציה ממוחשבת). וכל כתת האמן הזאת תהיה חלק מאירוע גדול עוד יותר שיתקיים בסינמטק תל אביב ובמכללה הישראלית לאנימציה (הנמצאת מעבר לרחוב מהסינמטק) שיכלול סדנאות אנימציה לילדים והקרנות סרטי אנימציה בחינם.

ומה יוצא לכם מזה? אם תזמינו מקום לכתת האמן עד 1 באפריל (יום ראשון) ותגידו ששלחו אתכם מסינמסקופ, זה יעלה לכם 430 שקל לשלושת הימים, במקום 650. 220 שקל מתנה רק כי נכנסתם לפוסט הזה.

אתמול התחילו בירושלים צילומי הסרט החדש של אבי נשר, "פלאות". שריינו כרטיסים לקיץ 2013, אני מניח. כמו שעון, כל שלוש שנים סרט. ארחיב את הדיבור על "פלאות" היום-מחר.

ביום ראשון הקרוב, 1.4, יתחילו צילומי סרטו החדש של ערן ריקליס, "זייתון". סרט שזוכה למעמד ההיסטורי בתור הקו-פרודוקציה הרשמית הראשונה בין ישראל לבריטניה.

מה שאומר שלמשך חודש אפריל שניים בכירי צלמי אירופה ישהו בישראל. את "פלאות" מצלם הצרפתי (דובר העברית) מישל אברמוביץ (שכבר צילם לנשר את "הסודות" ואת "פעם הייתי"). אברמוביץ הפך בשנים האחרונות לצלם הבית של סרטי האקשן הכמו-הוליוודיים שלוק בסון מפיק ברחובות פריז: "חטופה" עם ליאם ניסן ו"מפריז באהבה" עם ג'ון טרבולטה. הוא צילם גם את הרימייק ל"הדבר".

את "זייתון" של ריקליס מצלם הדני דן לאוסטסן, שהירבה לשתף פעולה עם במאי האימה הדני אולה בורנדל ועם במאי האקשן הצרפתי כריסטוף גאנס (הצילום שלו ב"סיילנט היל" היה אדיר). הוא צילם גם את "מימיק" של גיירמו דל טורו.

מי מארגן לנו מפגש פסגה עם שני צלמי האקשן המסוגננים האלה שבאים לכאן לצלם דרמות קטנות יותר?

=================

ובינתיים ביפו: יוסי מדמוני מצלם את סרטו החדש, "מקום בגן עדן", עם אלון אבוטבול ("עליית האביר האפל") בתפקיד הראשי. כבר כתבתי בעבר שלסרט הזה יש את אחד התקצירים הכי מסקרנים ומעניינים שנתקלתי בהם כבר הרבה זמן, ואתמול המשיכה נירית אנדרמן מ"הארץ" במעקבה אחר הסרט עם דיווח מהסט שרק עורר את סקרנותי עוד יותר.

וגם ל"מקום בגן עדן" יש צלם מצוין, את בועז יהונתן יעקב, שצילם למדמוני את "בוקר טוב מר פידלמן", וצילם את "עג'מי" המועמד לאוסקר. איך אני יודע? כי אני רואה אותו מהגב בתמונה הזאת מהסט שפורסמה באתר "הארץ":

צילום: דניאל צ'צ'יק, "הארץ"

====================

ובינתיים באמריקה: הפצתו של "הערת שוליים" התרחבה ל-23 מסכים בסוף השבוע השלישי והסרט עדיין מתקדם יפה והוא כבר ניצב ב-300,000 דולר. טום ברויגמן מ"אינדי-ווייר" עדיין מאמין שהסרט, בקצב הנוכחי שלו (ועם הפצה שתגיע לבסוף ללמעלה ממאה אולמות) יתקרב מאוד להישגים של הסרטים הישראליים הקופתיים ביותר באמריקה מהעשור האחרון: "ללכת על המים", "ואלס עם בשיר" ואולי אפילו "ביקור התזמורת", שיאן הקופות הישראלי באמריקה. בשבוע שעבר הוא הסביר לי בתגובות לפוסט שלו איך הוא מגיע למסקנה הזאת, אחרי שתהיתי האם יש ל"הערת שוליים" באמת סיכוי להגיע ל-2.5-3 מיליון דולר בהכנסות. הוא טוען שכן.

נהניתי מבליץ המילים המוטרף וההיפר-אקטיבי של ג'ניפר לורנס ב-11 הדקות האלה, מתוך התוכנית של דיוויד לטרמן, יותר מכל 140 הדקות שלה ב"משחקי רעב". אני מניח שעד הסרט הבא כבר יאלפו אותה סוכניה ומפיקיה להיות פחות חושפנית ודברנית בראיונותיה. אני מקווה שלא. היא נהדרת כאן.

(ויה ג'ף וולס).

==================

תוספת: כנראה שהצילומים של "משחקי רעב" שרטו כהוגן את הצוות. בראיון הזה עם אבנר שביט דונלד סאתרלנד מתגלה כמרואיין לא פחות מטורלל ובעל בולמוס מילים מלורנס. הראיון הזה הצחיק אותי נורא.

טוב, זה היה די פשוט וברור: "משחקי רעב" היה הסרט הכי נצפה בסוף השבוע בארץ. הוא נמצא במקום הראשון בטבלאות המכירות של שלוש רשתות הקולנוע בארץ. אבל לצידו תמצאו גם הפתעה: גם ביס פלאנט וגם בסינמה סיטי תמצאו את הסרט הצרפתי "מחוברים לחיים" ברשימת הסרטים הנצפים ביותר. לסרט היתה פתיחה מדהימה ומרשימה למדי עם כ-20,000 כרטיסים שנמכרו לו בסוף השבוע.

אין לי מספרים מדויקים עדיין לגבי "משחקי רעב", אבל עם המקום הראשון בשלוש הרשתות אפשר להעריך שהסרט מכר כ-50,000 כרטיסים (עדכון: הגיעו נתוני האמת – באחריות המפיצים, כמובן – והמספר הוא 52,000 כרטיסים. ההערכות שלי היו בול). בינתיים באמריקה, הסרט הכניס כ-155 מיליון דולר בשלושת ימיו הראשונים.

אלה הסרטים הנצפים ברשתות הקולנוע בארץ, על פי אתרי האינטרנט ואפליקציות שלהם:

סינמה סיטי: "משחקי רעב", "מראה מראה", "חברים עם ילדים", "מחוברים לחיים", "חופשה קטלנית" (סרט עם מל גיבסון שמעולם לא שמעתי עליו עד לרגע זה. מישהו ראה?).

יס פלאנט: "משחקי רעב", "מראה מראה", "מחוברים לחיים", "זאת מלחמה"

גלובוס מקס: "משחקי רעב", "טעון הגנה", "מראה מראה", "את, אני והשאר", "זאת מלחמה".

===================

ובינתיים ביס פלאנט: מתברר שחינמון הקולנוע המחולק בכניסה לקומפלקס בחר בחשבון הטוויטר שלי (ובבלוג הזה) כראויים לקריאה ברשת. הנה תיעוד, ויה האינסטגרם של אבנר שביט:

"איש ובלוג הקולנוע הכי טוב ברשת העברית"? פייר, זנ מחמיא לי בטירוף. ועוד להיות לצד דורון צברי? מחמיא לי כפליים. אבל האירוניה, הו האירוניה. האם אנשי המגזין של יס פלאנט לא מודעים לנתק ששורר בין הבוס שלהם ובין הבלוג שהם מחמיאים לו. או שמא ימות המשיח מגיעים? כך או כך, ובכנות: תודה.

בסוף השבוע יצא סרט בשם "חברים עם ילדים" שיש לו קאסט מרשים אבל מתברר שהוא זניח לגמרי. אבל משום מה, הזרט הזה גרם לי לחשוב על "ד"ר פומרנץ" של אסי דיין.

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.3.2012

וואו, לג'ניפר ווסטפלד יש את רשימת החברים הכי מגניבה שראיתי כבר הרבה זמן. סיקוונס כותרות הפתיחה לסרטה החדש – השלישי שלה כתסריטאית והראשון שלה כבמאית – גרם לי להתפעלות עצומה. ג'ון האם ("מד מן"), ג'ון סלוס (מפיק עצמאי בכיר), ג'ייק קסדן (הבן של לורנס) ומייק ניקולס ("הבוגר") חתומים כמפיקים אחראים על הסרט הפצפון הזה, שמרגע שהסתיימו הקרדיטים כמעט מיידית איבדתי בו כל עניין. היזהרו: ינסו לשכנע אתכם ש"חברים עם ילדים" הוא מעין "מסיבת רווקות" חדש, כי ארבעה משחקני הסרט שיחקו גם בשובר הקופות ההוא. למעשה, באיזושהי דרך לא ברורה הצליחה ווסטפלד לקבץ בסרטה לא מעט מהשחקנים שכבר די מזוהים עם סרטיו של ג'אד אפטאו כמפיק או במאי, עד כדי כך שנדמה שאפטאו עצמו גם צריך להופיע כאחד ממפיקי הסרט. אבל הוא לא. אולי זה קשור לעובדה שווסטפלד היא בת זוגו של ג'ון האם ואולי הם פשוט סתם באמת חברים שלה, אבל מישהו מהחברים האלה היה צריך לקום להחזיק את התסריט שלה ביד ולהגיד לה את האמת: זה לא טוב. האמת, אני בשוק שמייק ניקולס, אחד הבמאים האהובים עליי, חתום על הסרט הזניח הזה כמפיק. הוא כנראה חבר באמת נאמן.

כבר המון זמן לא נתקלתי בסרט כה מריר כמו "חברים עם ילדים", שמקבץ שתיים מהנשים הכי מצחיקות באמריקה – קריסטן וויג ומאיה רודולף – כדי לתת להן תפקידי משנה של קלישאות מהלכות. ווסטפלד כתבה תסריט מרובה דיאלוגים וארוחות ערב, ששפתו דלה להחריד (מימיי לא נתקלתי בכל כך הרבה שימושים חוזרים במילים "או-מיי-גוד!" ו"Seriously?!" מחוץ לקיר פייסבוק של ילדות בנות 12), אבל כזה שמנסה לדמיין שהוא נועז וחתרני כי הוא אומר את האמת המרה. ומה היא האמת המרה? שמרגע שלזוג נשוי נולד ילד הנישואים נזרקים לפח, הרומנטיקה מתה והסקס נעלם. חתרני! כל כך חתרני שראיתי את זה כבר בעשרות קומדיות אמריקאיות וסדרות טלוויזיה של השנים האחרונות. כל כך חתרני ש"חברים עם ילדים" נראה כמו פיילוט לסיטקום שלעולם לא תרצו לראות. בחיים. אף פעם. ווסטפלד, אגב, אינה רק תסריטאית ובמאית בינונית, אלא גם שחקנית בינונית. לאורך כל הסרט הייתי משכנע שהיא מנסה לעשות חיקוי של הלן האנט מ"הכי טוב שיש". הקול והמימיקות, הכל מושתל.

העניין הוא ש"חברים עם ילדים" כל כך ניסה להיות אלטרנטיבי שהוא החמיץ את ההזדמנות באמת להיות משהו שונה. כי הסרט הזה למעשה בוגד בעצמו. (זהירות ספוילרים, כאילו שזה באמת אכפת למישהו). נקודת המוצא העלילתית היא שזוג חברים טובים רואה איך הרומנטיקה מתנדפת מחייהם של חבריהם מרגע שתינוק נכנס לתמונה אז הם מנסים לדפוק את השיטה: להביא ילד יחד. בתור חברים טובים. פשוט להיות הורים טובים, בלי כל הבלאגן של הזוגיות. עד כאן מערכה ראשונה. מערכה שניה מראה ש… הם עשו זאת! הם הביסו את השיטה. הביאו ילד, מגדלים אותו למופת ונשארים חברים טובים. אלא שאז משבר, שכמותו לא ראיתם מאז "כשהארי פגש את סאלי": הבחור מבין שהוא בעצם מאוהב בבחורה, תמיד אהב אותה. והיא נלחצת, ובורחת, והזוגיות מתפרקת, והילד עובר לברוקלין הרחק מאביו.יתרת המערכה השלישית מנסה לסדר את העניינים ביניהם.

אז מה עשיתם? הצלחתם להרוס היטב את המסר של עצמכם והוכחתם באופן מביך למדי שזוגיות אלטרנטיבית לא עובדת. רציתם לנגח את השיטה הקיימת ולבסוף הוכחתם שאי אפשר אחרת. טמבלים. העניין הוא שעם קצת יותר תשומת לב, גב' ווסטפלד וחבריה היו שמים לב שהם כן מציעים מתכון אלטרנטיבי כלשהו לזוגיות ולגידול ילדים: כנות גדולה, חוסר שיפוטיות וחברות אמת. אם הם היו מבחינים בכך, אולי הסרט כן היה מצליח להיות חתרני, להביט בעיניים אחרות על מוסד הנישואים, במקום להעמיד פנים שהוא בא לבעוט ובעצם הוא מוכיח בטיפשותו שזוגיות אלטרנטיבית אינה אפשרית. הסרט הזה לא כל כך חכם.

ובכל זאת, הסרט נכתב והופק ובוים והופץ, ואף אחד מחבריה המאוד מפורסמים של ווסטפלד לא העז להגיד לה את האמת: שזה בולשיט מוחלט כל מה שהיא אומרת שם, ועוד עם כתיבה כה דלה. אז כשתקראו במודעות בעיתונים שיש "קומדיה רומנטית" חדשה, היזהרו לכם: "חברים עם ילדים" הוא ההפך מרומנטי – זה רעל שכולו דיבה; והוא בהחלט לא קומי.

באופן משונה וקצת לא נעים הצפייה ב"חברים עם ילדים" גרמה לי לחשוב על "ד"ר פומרנץ", סרטו החדש של אסי דיין, שהצפייה בו גרמה לי לשיתוק כתיבתי. לא כתבתי עליו מילה עד כה. הסרט הזה הביך אותי, מצאתי אותו מרושל להחריד, אבל מאז צאתו אני רואה את תעשיית הקולנוע מיישרת קו ומפרגנת לסרט הזה.

ואז בעצם הבנתי שאני חוזה באחד ממפגני החסד והחמלה היפים שנראו בתעשיית הקולנוע. תעשייה של ערפדים וברקודות, של שונאים, מתחשבנים וקנאים, אבל שכולם באים לסרט של אסי דיין לעשות לו כבוד. אני, עוכר שמחות שכמוני, חשבתי שהתסריט של "ד"ר פומרנץ" מחפיר ומביך, ושהוא מדלל רעיון מעולה ב-90 דקות של סצינות בינוניות. אני הרגשתי שדיין כתב טיוטה לתסריט עם פוטנציאל מעולה, אבל מעולם לא טרח לשכתב אותה. וחבריו, מוקיריו ומעריציו אספו אליהם את התסריט, ואת הסרט המוחמץ שיצא ממנו, ובאו לעשות לדיין כבוד ולתת לו פירגון. המסר הנושב מההתגייסות הזאת הוא "אנחנו כל כך שמחים שאתה עדיין איתנו עושה סרטים". האם זה חסד או רחמים? אני הרי די משוכנע שכל מי שקרא את התסריט – מאנשי הקרנות ועד אנשי הצוות, כולל המבקרים שאחר כך צפו בסרט – ראה שהוא לא טוב. או לפחות לא מספיק טוב (טוב, הוא יותר טוב מ"שמיכה חשמלית ושמה משה"). אבל דיין הוא איקונה, ומצבו הבריאותי לא מזהיר, וזה שהוא חוזר לביים זה הישג גדול. והאמת, אני מבין את כולם: אני מאלה שממהר ראשון להצדיע ולפרגן לבמאים שאני מעריץ דווקא בסרטים החלשים שלהם. כי זו טיבה של נאמנות: להיות שם דווקא ברגעי החולשה, ברגעים שצריכים תמיכה. אז מול מפגן התמיכה והאהדה הזה, שיני הביקורת שלי קהו. אני חושב ש"ד"ר פומרנץ" הוא אכזבה איומה, מפח נפש ממש, החמצה ושברון לב – מאת אחד היוצרים הכי נפלאים שפועלים בארץ. אבל גם אני, ממש כמו חבריה של ווסטפלד, וממש כמו עמיתיי, לא הייתי מסוגל לקום ולהגיד: זה לא טוב.

יאמר לזכותו של דיין: הוא עקבי. אחד הסרטים הראשונים שלו כבמאי היה "חגיגה לעיניים" (סרט על אדם שרוצה להתאבד) והוא מגיע אל שלהי הקריירה שלו, כשהוא עדיין אוחז באותן פנטזיות אובדניות. האמת, כשמביטים במורבידיות של סרטיו זה נס שאסי דיין שרד עד כה. ולמרות ש"פומרנץ" עוסק במוות, אני מקווה שזה אינו ה"מדאדאיו" שלו. "מדאדאיו" היה סרטו האחרון של אקירה קורוסאווה – סרט על קשיש שלא מוכן עדיין למות (מדאדאיו ביפנית משמעו "עוד לא"). אבל אז קורוסאווה מת וזה היה הסרט שחתם את הפילמוגרפיה שלו. אז אולי דיין מתחכם עם הגורל וסרטיו מלאים משאלות מוות, והוא זוכה בזכותם לאריכות ימים. אמן. עכשיו רק אני מצרף לכך משאלה שהוא ירבה ליצור סרטים נוספים אבל דווקא בשנה בה מציינים מלאת 20 שנה לסרטו "החיים על פי אגפא" אני מבקש מדיין דבר אחד: עוד דראפט.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה… ובכן, לפני 12 שנים. כשיצא "הקיסר נפל על הראש", סרט אנימציה חדש של דיסני, הסתובבו חלקי דיווחים על תהליך ההפקה המסויט ורב התהפוכות של הסרט. הוא התחיל כמיוזיקל מצויר של דיסני עם ששה שירים חדשים של סטינג והגיע למסכים משהו אחר לגמרי, עם במאי שהתפטר לקראת סוף העבודה, ועם שיר אחד של סטינג בלבד, על כותרות הסיום של הסרט.

עכשיו מתברר שטרודי סטיילר, אשתו של סטינג, הסתובבה חאורך כל ההפקה עם מצלמת וידיאו במסדרונות דיסני ותיעדה את הפיאסקו הזה קורה. דיסני, כמובן, העלימה את הסרט הזה שהיה מוכן כבר ב-2002. עכשיו מישהו העלה את הסרט במלואו (95 דקות) ליו-טיוב. אני מניח שאנשי דיסני יסירו אותו משם בזריזות, אז אל תתמהמהו איתו.

שיטות העבודה באולפנים כמו דיסני תמיד נשמרות קצת בסוד. מדי פעם מישהו מוציא החוצה סיפור על "יום השלישי השחור", היום בו מציגים את הפרויקט לראשי האולפן, הם שונאים אותו והאנימטורים צריכים להתחיל לעבוד על חצי סרט מחדש. אבל בדרך כלל הסיפור הזה מסופר על הצלחות, כדי לבסס את עוצמת האולפן, שיודע טוב מאוד מה טוב ומה לא ומה יעבוד ומה לא. אלא ש"הקיסר נפל על הראש" היה כשלון קופתי לדיסני (אבל הוא הוליד סדרת אנימציה בשם "בית ספר לקיסר מתחיל" שרצה בערוץ דיסני בכבלים), ואת סיפורי הכשלונות הם כנראה מעדיפים להעלים. תככים במסדרונות אולפני קולנוע הוא נושא שתמיד מרתק אותי, משיכת החבל התמידית בין המפיקים ובין האמנים על אופי היצירה הסופית.

(ויה אינדי-ווייר)

"משחקי רעב". שבעים מדי

זהו? על זה הזעקתם את כל העולם וקראתם "להיט ענק בהתהוות!" ו"התופעה הגדולה של השנה"? זה הכל? גררתם אותי לקולנוע על כנפי השמועה כדי להציג בפניי פרק ראשון במיני-סדרה טלוויזיונית? ועוד מיני סדרה שבלולה מכל החומרים הכי משומשים? "משחקי רעב", גיליתי אמש, הוא הרי "באטל רויאל" פוגש את "המופע של טרומן", רק חלבי לחלוטין ביחס לשניהם. ואם כבר מיני סדרה טלוויזיונית, למה עם ערכי הפקה וערכי אדרנלין נמוכים יותר מאשר, נגיד, "משחקי הכס" או אפילו "ספרטקוס", שתי סדרות שמנסות להגיד דבר דומה על העולם (החיים הם קרב גלדיאטורים)?

ראשית, כמה הנחות יסוד. הראשונה, לא קראתי את הספרים. לפיכך, אני מגיע לסרט הזה עם אפס ציפיות. מהעלילה שנפרשה מולי אני מניח שהספרים היו מהנים לקריאה, פשוט ספרי פעולה ואסטרטגיה. אני יכול לדמיין אותם הופכים למשחקי מחשב מהנים.

השניה, אם היו לי ציפיות כלשהן זה בזכות ליהוקו של גארי רוס לתפקיד הבמאי, ובזכות העובדה שפורסם שסטיבן סודרברג התגייס ליום-יומיים של צילומי Second Unit (חפשו את החומרים שלו בהתפרעות במחוז 11; למען האמת, אחת הסצינות הבודדות בסרט שיש בה אנרגיה אמיתית. אבל אולי אני משוחד, כמעריץ של סודרברג). רוס ביים שני סרטים חביבים בעיניי ("פלזנטוויל" ו"סיביסקיט") אבל כתסריטאי הוא חתום על שניים מהסרטים האמריקאים האהובים עליי של 30 השנים האחרונות: "ביג" ו"דייב". זה אכן משונה שבחרו בבמאי כה אלגנטי ומנומס לסרט שאמור להיות כולו אקשן ומרדפים, אבל קיוויתי לטוב. התבדיתי. רוס ייבש לסרט הזה את הצורה.

אבל אני חושב שאני מבין מה הבעיה האמיתית של הסרט. הקדחת התאגידית לקחת סדרות ספרים ולהפוך אותם לסדרות סרטים הפכה מהברקה לטרחנות איומה. שוב, אם זו היתה סדרה טלוויזיונית, הייתי פחות נחרץ. לא בטוח שהייתי חוזר לצפות בפרק השני אחרי הפיילוט שראיתי אמש, אבל זו שפת הטלוויזיה – ההתפתחות נמשכת על פני שבועות. בקולנוע הפריסה העלילתית צריכה להיות על פני שעתיים פלוס מינוס. לכן, כשאחת הדמויות רומזת בתחילת הסרט על כך שצריך למעשה לגרום לכך שהמוסד הזה שנקרא "משחקי רעב", יפסיק להתקיים, אני – כצופה קולנוע – מצפה שעלילת הסרט תתחלק לשניים: בחצי הראשון הגיבורה שלנו נלחמת על חייה במסגרת אותם משחקים שנתיים בהם נערים נלחמים עד המוות להישרדות; ובחצי השני, אחרי שהיא מבססת את עליונותה ויוצרת לעצמה קואליציה של בני ברית, הם פורצים החוצה מהמשחק אל תוך העולם שמאפשר את קיומו: ראשית, אולפן הטלוויזיה; שנית, הציבור שעומד וצופה בילדיו נטבחים בשידור חי; ולבסוף לקודקוד הפירמידה, הנשיא האכזר שמנהיג את הריטואל הזה. כאמור, לא קראתי את הספרים אבל אני מוכן להתערב אתכם שזה המהלך שמתרחש שם בספרי ההמשך. אבל כשהסרט רק רומז לי עד דברים שאולי יקרו בסרט ההמשך הרביעי (הרי יחלקו את הספר השלישי לשני סרטים, לא?), אני חוטף עצבים על המריחה ובזבוז הזמן.

וחי נפשי, איזו מריחה. לסרט קוראים "משחקי רעב". התקציר מבטיח טורניר עד המוות בג'ונגלים של מדינה עתידנית. ובפועל, אנחנו מגיעים למשחקים עצמם רק בתום 70 דקות סרט. ועוד 70 דקות נורא טרחניות בה מתואר העתיד כמו השאריות הלא חפופות של "האלמנט החמישי", מעין ניאו-רוקוקו שנראה מאוד אלטע-זאכן.

וזו הטרוניה השניה שלי לסרט: אחד הדברים הקסומים שסדרות סרטים כאלה יכולות לעשות הוא בבריאתו של עולם שיהיה לנו עונג להסתובב בו. זו כמובן הגדולה של סדרות סרטים וטלוויזיה כמו "מלחמת הכוכבים" ו"מסע בין כוכבים". וגם אם יש לי מענות כאלה או אחרות עם סרטים אלו ואחרים בסדרת הארי פוטר, ההצלחה הכי גדולה שלה היא בריאת העולם ההארי-פוטרי (עולם שהיה קיים בספריה של ג'יי.קיי רולינג, אבל התרגום הקולנועי שלו היה פשוט מרתק ויפה ומושך). לא את כל הסיפורים אהבתי, אבל אני מתגעגע להוגוורטס ולגרינגוטס. העולם שנבנה ב"משחקי רעב" הוא בראש ובראשונה מכוער נורא.

ועוד בעיה מהותית עם עצם המוצר: לקחת סיפור שעוסק בטבח של 22 נערים ונערות בני 12 עד 18 ולהפוך אותו לסרט המתאים לצפייה לבני נוער מגיל 13 (ובישראל מגיל 14)? התחלקתם על השכל. זה לא עובד משום כיוון. מקרי המוות בסרט נראים כמו ההיעלמויות של הילדים במפעל השוקולד של וויל וונקה. הם פשוט נעלמים. קול תותח נשמע באופק ועוד רציחה התרחשה מחוץ לטווח הראייה שלנו. מעט מקרי המוות המתרחשים מול עינינו מוצגים בסטריליות בלתי מזיקה. התוצאה היא שלמעשה מוגש לנו סרט מצונזר ומהול. קחו למשל את הסצינה הפותחת את טורניר משחקי הרעב, סצינה בה תוך דקות ספורות ופרועות מצטמצמת אוכלוסיית הנערים בחצי. מבחינת בימוי, זו אחת משתי הסצינות הכי טובות בסרט. הטירוף צמא הדם של נערי המחוז הראשון מלווה בקטע מונטאז, מוזיקלי. אבל זו היתה צריכה להיות סצינה סיוטית, אלימה להחריד, שתבהיר לנו תוך שניות, עד כמה העולם של משחקי הרעב הוא לא שפוי. זו היתה צריכה להיות סצינה שתטיל עלינו אימה, כמו הפלישה לנורמנדי בפתיחת "להציל את טוראי ראיין", או כמו כל סרט אימה ממוצע. במקום זאת זו סצינה בלתי מזיקה, יפה ואסתטית לעין, ושלא מזיזה לנו כלום. מבחינתנו, זה משחק מחניים אחד גדול.

במילים אחרות, אנחנו מתחילים להבין שהספר והסרט אינם מטאפורה לאיזושהי דיקטטורה עתידנית, אלא לדיקטטורה קיימת. הסרט הזה אינו ביקורת, אלא הוא התוצר של הדיקטטורה הזאת. האולפנים הם על תקן מנהלי המופע, והם לוקחים מותגים ובמקום לעבד אותם הם מאבדים אותם, מקריבים אותם על מזבח הפורמטים, ומעקרים מהם כל משמעות שהיתה אולי טמונה בהם, מורחים את העלילה ומדללים אותה. ואתם הצופים שיושבים בשקט בשעה שמולכם נטבח רעיון שאולי פעם היה מוצלח.