אחת הדמויות המרתקות שהגיעו למסכי הטלוויזיה ב-20 השנים האחרונות היתה זו של רוי כהן, עורך דין אמריקאי שהיה איש סודו ותומכו של הסנטור ג'וזף מקארתי בימי ציד המכשפות הקומוניסטי שלו. כהן הזה הוא דמות כה עשירה באירוניה שלו היתה מומצאת היתה נפסלת בשל אי סבירות בסיסית. האיש שהפך לסמל של דיכוי ורדיפת האחר, התגלה בערוב ימיו כהומו בארון שלבסוף הלך לעולמו מאיידס (שלא לדבר על יהודי שהיה אינסטרומנטלי שהוצאתם להורג של הזוג רוזנברג, שעירוב בין חרדה מקומוניזם ואנטישמיות הבעירה את אש המשפט נגדם). דמותו הונצחה פעמיים בכל האכזריות האירונית – ומלאת הצדק הפואטי, אם אתם בעניין – שלה. פעם אחת בסרט טלוויזיה מצוין בשם "האזרח כהן", בו גילם את דמותו ג'יימס וודס, ובפעם השניה במחזה ואז במיני-סדרה "מלאכים באמריקה", בה גילם אותו אל פצ'ינו. רוי כהן היה שותף אידאולוגי לדרכו של ג'יי אדגר הובר, מי שעמד בכל אותה תקופה בראש האף.בי.איי, ומי שאחרי מותו התברר שגם הוא היה הומו בארון וחי בהדחקה קשה.

כשנודע שדסטין לאנס בלאק נבחר לכתוב את התסריט לביוגרפיה הקולנועית של ג'יי אדגר הובר – אחרי שזכה באוסקר על כתיבת האוטוביוגרפיה הקולנועית "מילק" – הייתי משוכנע שבלאק יעניק להובר את הטיפול לו זכה כהן לפניו, סיפור חיים שכולו אירוניה, והעוסק במחירה של הדחקה. במקביל היה מקום גם להתאכזב מהבחירה: האם מעתה הקריירה של בלאק תתמקד בהנצחתם הקולנועית של דמויות ציבור הומוסקסואליות? מילא שזה ישעמם אותו, אבל כבר בסרטו השני בנושא זה משעמם אותנו.

התסריט ל"ג'יי אדגר" הוא אחד החלשים שנתקלתי בהם בעת האחרונה. בוודאי התסריט הכי חלש שקלינט איסטווד נדרש לביים מזה עשורים. דווקא איסטווד, במאי שיש לו רגישות ואף גישה לתסריטים מעניינים, נפל כאן.

נדמה לי שאני מבין מה משך את איסטווד לתסריט. כשמגיעים לסופו מתחוור שהסרט עוסק בתימה שאיסטווד חוזר אליה כמה וכמה פעמים בעשורים האחרונים: הפער בין המיתוס ובין המציאות. הטיפול המפורסם ביותר שלו בנושא הזה היה ב"בלתי נסלח", שם הסתובב ג'ין הקמן עם ביוגרף צמוד, שלו הוא הכתיב את המיתוס, בשעה שפעולותיו בשטח היו פחות מיתיים. במידה רבה, כזה הוא גם ג'יי אדגר, שכן רוב הסרט מסופר מנקודת מבטו של הובר המכתיב לביוגרפים זוטרים את סיפור חייו, כשאנו נדרשים להבחין בפער – ההולך והגדל – בין הגרסה שלו ובין מה שככל הנראה קרה בשטח. איסטווד חזר לנושא הזה גם ב"גיבורי הדגל" שלו (בדיעבד, הסרט האחרון שלו שבאמת אהבתי. מאז הוא מפציץ עם רצף סרטים שהיה "ככה-ככה" במקרה הטוב).

דווקא הזווית ההומוסקסואלית של הובר לא זוכה לתפקיד ראשי. מי שכבר בקיא בביוגרפיה שלו מבין אותה כמה שמניע אותו ברקע: המסירות שלו לעבודה, כדי להדחיק ולהשכיח מעיני כולם את העובדה שהוא אינו מקים משפחה, וגם נוכחותה הדומיננטי מאוד של אמו בחייו. היא צצה באמת רק בסוף.

ויש כאן גם עניין פוליטי. מי שבאמת היה צריך לביים את הסרט הזה (וכנראה גם לכתוב את התסריט) הוא אוליבר סטון. זה בדיוק החומר שלו. זה היה יוצא מעין המשך ל"ניקסון" שלו, ואף משתבץ בפאזל שלו הקשור במורשת קנדי. סטון אוהב סרטים על אנשים שיכורי כוח, זה משתלב לו בפורטרט העצמי שלו. איסטווד הוא במאי מעט מורכב מזה. למרות שאיסטווד מזוהה עם האגף הימני/שמרני של הפוליטיקה האמריקאית, אפילו הוא מתקשה להיות מליץ היושר של הובר. בתחילה נדמה שהרדיפה של הובר את הטרוריסטים הקומוניסטים באמריקה משתלבת היטב באידאולוגיה של איסטווד, וברצון שלו להפוך כל פעילות חתרנית לגל אימה ששוטף את האוה ומסכן את כל אזרחי אמריקה הוא לא רחוק מהארי המזוהם של איסטווד עצמו. אלא שאיסטווד התרכך קולנועית מאז, הוא נהיה אנושי מאוד. וכך יוצא שאנחנו מקבלים פורטרט קולנועי על דמות שנדמה שאף אחד מיוצרי הסרט לא באמת סבל. הובר היה איש שנוא בחייו, ונותר כזה גם לאורך רוב הסרט. שנוא על ידי הבמאי, וגם על ידי הצופים (וככל הנראה גם על ידי המאפרים, שהדרך היחידה להגן על עבודתם היא לתהות שמא איסטווד תכנן בתחילה להפיץ את הסרט בשחור לבן ורק אחר כך החליט להוציאו בצע, שכן אחרת לא מובן איך הוא לא הבחין בפערי הגוונים הכה מורגשים בין איזורי האיפור ואיזורי הגוף, כאילו מדובר בהפקה חובבנית).

במילים אחרות – למרות כמה סצינות מעניינות לחובבי ההיסטוריה האמריקאית, וטיפול ראוי לעיון ולפיתוח בנגיעתה של אמריקה (לכאורה, הדמוקרטיה הגדולה בעולם) בפאשיזם – הסרט הזה פשוט נכשל בהשגת מטרותיו.

והנה עוד כמה מילים קצרות שהקדשתי לסרט השבוע במדורי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.1.2012

האם עלינו להבין שג'יי אדגר הובר, מי שהקים את האף.בי.איי ועמד שנים בראשו, היה למעשה נורמן בייטס? זה מה שמשתמע מ"ג'יי אדגר", סרטו החדש והדי תמוה, למען האמת, של קלינט איסטווד. כמו בייטס, גיבור "פסיכו" של היצ'קוק, גם הובר גדל בבית עם אם קפדנית (ג'ודי דנץ') שהחדירה בו תחושת רדיפה ואימה תמידית, ושאחרי מותה הוא החל ללבוש את בגדיה. הובר נתפס על ידי ההיסטוריה האמריקאית לא רק מי שהפך את פענוח הפשעים למדע מדויק, אלא למי שהעדיף לזרוק את זכויות הפרט לפח, כדי להבטיח שהקיצונים לא ישלטו במדינה ויטילו בה טרור. והקיצונים, בעיני הובר, הם הקומוניסטים. עד שהתחוור שהקיצוני האמיתי היה למעשה הוא עצמו. התסריט הקלוקל של דסטין לאנס בלאק ("מילק") מוסיף נדבך: זו כנראה העובדה שהוא הדחיק את ההומוסקסואליות שלו שגרמה לו להיות כה אגרסיבי וחסר רגישות. לא השתכנעתי. לכאורה איסטווד הוא האיש הנכון לביים ביוגרפיה על ג'יי אדגר הובר, דמות שנויה במחלוקת בתולדות אמריקה בת זמננו, אם כי אוליבר סטון היה עושה את זה טוב יותר. לכל אורך הסרט לא ברור האם איסטווד מבקש מאיתנו להבין ולהזדהות עם הובר או לבוז לו ולבקר אותו. איסטווד, שבעצמו נע בין שמרנות פוליטית שיכולה להתפרש כצמיכה במדיניות היד הקשר של הובר, ובין רגישות הומנית שאמורה להתנגד לה, מביים סרט עכור ומבולבל, שיש בו שפע סצינות מרתקות וסיפור מעניין על תולדות אמריקה, אבל הסרט ככלל כושל לכל אורכו, בעיקר מבחינה קולנועית. אם כי יש להרהר בדבר: האם הובר הוא למעשה הארי המזוהם המקורי? והאם כמו ב"בלתי נסלח", זהו סיפורו של אדם שהיה אולי שקרן פתולוגי, ואולי פשוט הבין שאמריקה צריכה מיתוס חדש, המיתוס שהוא עצמו ינסה להכתיב לה.

ציוץ