אני מבין שמפיצי "משחקי רעב" מצפים שהסרט יהיה הצלחה ענקית. ולראייה: הם מפיצים אותו בתל אביב גם ברב חן באולם הגדול וגם בקולנוע גת. זה די ביג דיל: מאז שקולנוע רב חן בככר דיזנגוף שופץ ושודרג כל הבכורות של סרטי פורום פילם היו אך ורק ברב חן ועברו לגת רק לסיבוב שני. אם סרט עלה בבכורה בגת זה רק אם זה היה סרט של מפיץ אחר ("אשת הברזל" של יונייטד או "דרייב" של שפירא, למשל). אז עצם האמונה שהסרט יעבוד מספיק חזק כדי למלא את שני האולמות הגדולים בתל אביב ועצם העובדה שהם מאפשרים לגת לקבל סוף סוף סרט בבכורה (לראשונה מאז "אליס בארץ הפלאות", כמדומני) אומרת משהו על הציפיות שלהם מהסרט.

וכנראה ששאר המפיצים לא ממש מנסים להעז להתחרות נגד "משחקי רעב" בחופשת הפסח הזאת (שמתחילה ביום רביעי). חוץ מ"הלורקס" אין שום סרט אולפנים משמעותי שיוצא נגדו. כל שאר סרטי הילדים הם שאריות ספרדיות, גרמניות וצרפתיות שנשלפו לתפקד כבשר תותחים נגדו.

ובינתיים נראה שהמכירות המוקדמות להקרנות הפריים-טיים ברב-חן בתל אביב מתמלאות יפה, אבל בגת ריק.

אני מתכנן לראות את הסרט הערב ואולי אבין על מה כל הרעש.

===============

אני רואה ב"בוקס אופיס מוג'ו" ש"קרוב להפליא ורועש להחריד" הוא כשלון איום בארץ. הסרט הביא עד כה רק 12,000 צופים. איזה באסה. סרט נהדר בעיניי. "קנינו גן חיות" גם לא ממש זז, עם 17,000 צופים אחרי שני סופי שבוע. גם "פרויקט x" לא זז.

בעצם, הצוות של "חתולים על סירת פדלים" הוא סופר-גרופ מוזיקלי. כמעט לכל אחד שם יש להקה. לפחות אחת. יובל מנדלסון, נדב הולנדר ומיכאל מושונוב. בטח יש שם עוד מוזיקאים שאני פחות מכיר. ועכשיו הצוות הזה מגייס את אתניקס לשיר את "חתול מפלצת" של פורטיס. שנון. הנה הקליפ שיצא השבוע, לקראת עליית הסרט למסכים בסוף השבוע הבא. אני, כזכור, חיבבתי את הסרט הקומי-טראשי הזה מאוד.

זה כבר עשרה ימים ברשת וככה אני שומע שזה קיים, בתגובות? באסה. קחו: טריילר חינני לסרט מקסים.

את הסרט ביימה מאיה קניג, אשתו של גור בנטביץ', המשחק את התפקיד הראשי. 2012 תהיה שנת גור בנטביץ' בארץ: בקיץ ייצא סרטו החדש כבמאי (סרטו הארוך הראשון מאז "משהו טוטאלי" מ-2000).

טונינו גוארה, האיטלקי שחתום כתסריטאי על מקבץ מעורר התפעמות של יצירות מופת, הלך לעולמו היום בגיל 92. לגוארה יש קרדיט כשותף לתסריט על שלושה סרטים עליהם הוא היה מועמד לאוסקר: "זכרונות של פליני", "יצרים" של אנטוניוני ו"קזנובה". הוא זכה בפרס התסריט בקאן על "מסע לקיתרה" של אנגלופולוס.

אבל הוא כתב עשרות סרטים נוספים: "אוונטורה", "לה נוטה", "ליקוי חמה", "נקודת זבריסקי" ו"המדבר האדום" לאנטוניוני. ו"נוסטלגיה" לטרקובסקי, למשל.

למעשה, שיתוף הפעולה בין גוארה וטרקובסקי על "נוסטלגיה" תועד בסרט תיעודי מרתק בשם "מסע בזמן" (שעל בימויו חתומים טרקובסקי וגוארה יחד), שם התברר שגוארה בכלל לא מגדיר עצמו כתסריטאי אלא כמשורר ופילוסוף, ושם הוא גם טען שלמעשה הוא מעולם לא כתב מילה אחת, אלא היה פשוט יושב עם הבמאים, שכתבו את התסריטים בעצמם, ועזר להם עם רעיונות.

תסריטים נוספים שהוא שותף ליצירתם: "נוף בערפל" של אנגלופולוס, "הספינה שטה" של פליני ו"קאוס" של האחים טאביאני, היחידים באייטם הזה שעדיין בחיים – יבדלו לחיים ארוכים.

מלוואח! אני ממשיך לעקוב אחר מה שמתבשל לנו בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שייפתח ב-2 ביוני. סטודנטים ומתנדבי הפסטיבל, המשיכו להזין אותי עם שמועות וטיפים במייל או בפייסבוק (גם אתם, אנשי ספיר עם פסטיבל דרום. קדימה עם הדיווחים). הנה מה שיש לי בינתיים.

ראשית, אני שומע שחלק מהשמועות שפרסמתי בפוסט הזה, מתבררות כנכונות. אני מניח שנדע סופית ביום שלישי, עת תיחשף התוכנית הרשמית של הפסטיבל. ועל כך נאמר: ג'חנון!

עדכון (20:32): השמועות ממשיכות לטפטף. אני שומע מאנשים המקורבים לג.ג שיש סיכוי שסשה ברון כהן אכן יגיע עם "הדיקטטור" שלו לפסטיבל הסטודנטים! וואו…

שתיים. מסתובבת שמועה בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב שאחד מאורחי הפסטיבל יהיה כנראה הארווי קייטל. בפעם הקודמת שהוא היה בארץ, לפני כ-11 שנים, הוא ניצל את הביקור כדי להתחתן בספונטניות עם בת זוגו, השחקנית הישראלית-קנדית, דפנה קסטנר. אז אם הוא יגיע שוב השנה, מה הוא יעשה הפעם? קייטל, כזכור, התחיל כפרטנר קבוע של מרטין סקורסזי ב"רחובות זועמים" וב"נהג מונית". אם הוא אכן יגיע זו תהיה הזדמנות מצוינת לחגוג יום הולדת עשרים ל"כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו, שם גילם את מיסטר ווייט.

שלוש. ארי פולמן יעמוד בראש חבר השופטים הבינלאומי. ואם הפסטיבל הוא ההזדמנות לחגוג יום הולדת 40 לחוג הקולנוע (כפי שכתבנו כאן), הרי שהבחירה בפולמן מוצדקת: הוא הבוגר הראשון של החוג שהיה מועמד לאוסקר, ואין ספק שבעקבות "ואלס עם בשיר" הוא אולי הבמאי הישראלי הכי מוכר ונערץ כרגע בזירה הבינלאומית. כך שפולמן בראש חבר השופטים יביא לפסטיבל כותרות בכל העולם.

וארבע. הפסטיבל השנה קיבל תגבור משמעותי מעולם היח"צ. מאיה קרבט, שפרשה לפני כמה חודשים מתפקידה כיחצנית הכל-יכולה של קשת, נמצאת עכשיו בחוג לקולנוע שם היא משלימה את התואר שלה, והיא התגייסה לתגבר את מערך יחסי הציבור והאסטרטגיה של הפסטיבל. מכיוון שלא מעט מהטאלנטים של קשת הם בוגרי החוג לקולנוע (או בניהם של בכירי החוג לקולנוע) אני מדמיין סינרגיה בין הפסטיבל ובין הזכיין. אנשי ארץ נהדרת וכוכב נולד מנחים את טקס פתיחת הפסטיבל? לא רעיון רע, לדעתי.

ותראו מה פורסם בדף הפייסבוק של הפסטיבל: גלויה וירטואלית שהפיקו שלושה סטודנטים לקולנוע מאפגניסטן, שיגיעו עם סרטי הגמר שלהם לתל אביב.

אחד האירועים שמתוכננים להתקיים במהלך פסטיבל סרטי הסטודנטים ביוני הוא פגישת מחזור של תלמידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שחוגג השנה יום הולדת 40 להקמתו (זה קרה ב-1972). אם אתם בוגרי החוג לקולנוע אתם מוזמנים למלא את הטופס הזה ו/או להצטרף לקבוצת הפייסבוק הזאת כדי לקבל עדכונים לקראת המפגש שיתקיים ב-7.6.

מעניין אם בוגרי המחזור הראשון – ביניהם מאיר שניצר, אורי קליין וגידי אורשר – יגיעו. אני אהיה סקרן לפגוש כמה מבני המחזור שלי: למשל את גלית חמי, כיום עורכת "כלכליסט". או את שריג פקר, מבכירי חברת ההפצה הבינלאומית של וורנר בלונדון. או את אלון ארניה, שמיד אחרי הלימודים עזב ללוס אנג'לס ובאחרונה פורסם שהוא אחד מאלה שאחראים לתיווך להפקת הגרסה האמריקאית ל"תמרות עשן". אני מקווה לפגוש שם גם את שמוליק דובדבני ואת יואב צפיר. ואני בוודאי אנצל את המפגש הזה כדי לזכור את שני חבריי מהלימודים, יותם גכטמן ושירי לוינגר, שאינם איתנו עוד.

סיפור החלפת השמות לסרטו הבא של וודי אלן מדהים בעיניי. הוא מדהים כי בשעה שאני יושב פה מול המחשב ויורד על המפיצים שלנו על הטעם האיום שלהם בשמות, אני מקבל עוד ועוד איתותים מהעולם שכל הדברים הנוראיים שקורים בישראל מקדימים את זמנם, ובסופו של דבר הם יגיעו גם לשאר העולם. למשל, האמריקאים התחילו לקטר על כך שמקרינים פרסומות לפני הסרטים שנים אחרי שבישראל זה הפך לעניין שבשגרה. ועכשיו וודי אלן מקבל ממפיציו האמריקאים שם שנשמע כמו השם העברי שממילא היה מוצד לסרטו, לא משנה איך היו קוראים לו.

כשאלן כתב את התסריט הוא קרא לסרטו "בופ דקמרון", שם שמפיציו (סוני פיקצ'רס קלאסיקס) ביקשו שיזנח אחרי שהם בדקו ומצאו שאף אחד – כולל האיטלקים, שבארצם צולם הסרט – לא יודע מה זה "דקמרון". ומכיוון שאלן הודה שאין קשר בין סרטו ובין סיפורי דקמרון של בוקצ'יו, הוא הסכים להחליף לשם שאני חשבתי שהוא די שנון: "Nero Fiddled". שזה גם "כשנרון ניגן בכינור" (בזמן שרומא עלתה באש, כן?), אבל גם – באמריקאית – "כשנרון התעסק". אבל היה ברור לחלוטין שכל תרגום לעברית של הסרט לא יכיל בתוכו לא את המילים "נרון" או "כינור", נכון?

ומבדיקה שעשו אנשי סוני עם המפיצים בעולם התברר שאף אחד לא יודע איך לתרגם את שם הסרט, לכן הוחלט כעת לשנות את שם הסרט בפעם השלישית, ולקרוא לו "לרומא באהבה".

המסר ברור: ההמונים שגילו שיש במאי בשם וודי אלן בזכות סרטו "חצות בפריז" בוודאי ישמחו לראות סרט חדש שלו, הפעם ברומא. ועוד עם אהבה. כבר דיברנו על כך בעבר שכל סרט בישראל שמצמידים לו את המילה "אהבה", גם בכוח, הופך ללהיט. הקהל הישראל משתוקק לאהבה בסרטיו. ועכשיו מתברר שזה לא ייחודי לקהל הישראלי. (זה המקום להזכיר שלוודי אלן יש בעיות מתועדות היטב עם בחירת שמות שהקהל לא מבין אותם הוא נאלץ לשנות לבקשת מפיציו. הדוגמה המפורסמת ביותר היא הסרט שלו "אנהדוניה", שאחרי שהוא קיצר אותו בחצי והשאיר בקאט הסופי רק את הקטעים המצחיקים והוציא את הקטעים המרירים, הוא הסכים לשנות את שמו בלחץ האולפן ל"אנני הול". צעד שזיכה אותו באוסקר).

מעין אפרופו לפוסט הקודם על סרט האסופה "ירושלים, אני אוהב אותך", מתברר שכמה שלא נשתתף באוסקרים, באירוויזיון בגביע אירופה לכדורסל, לא משנה כמה עברית תדבר נטלי פורטמן, עדיין תקשורת הבידור הזרה תהיה משוכנעת שישראל היא מדינה בה גמלים מסתובבים בכבישים, לפחות אלה שלא נהרגים מהלחימה הבלתי פוסקת ברחובות והפצצות שמתפוצצות בכל מקום.

מדהים שהדימוי הזה עדיין חי. ועוד בקרב בלוגרים שאמורים להיות מעודכנים לגבי מה שקורה בעולם. כשחברת קינטיס התחילה לעדכן במייל שהיא הזמינה כשבעה בלוגרי מוזיקה מהעולם לבוא לסיור מוזיקלי בישראל התייחסתי לכך בציניות אופיינית. מה כבר יימא מזה. אבל כשקראתי את הדיווח של רבקה שילר מהאן.אם.אי על הביקור שלה, הורדתי את הכובע ליזמים הישראליים. הייתי משוכנע ששילר – בלוגרית שאמורה להיות סופר מעודכנת בכל סצינות המוזיקה העולמיות ועוד מישהי עם שם שנשמע יהודי – תדע איך ישראל נראית באמת. אם לא באמצעות ביקור אישי אז בזכות מה שהיא אולי ראתה בקולנוע בשנים האחרונות. אבל לא. עדיין חול, גמלים ופצצות. זה מה שהיה לה בראש כשהיא החליטה להצטרף לביקור. בהנחה שאין כאן איזושהי פרודיה מודעת-לעצמה שהחמצתי, הרי ששילר הגיעה צינית ויצאה שגרירת ישראל החדשה בלונדון. היא מתפעלת מקוטימן, קרולינה, איזבו, מעברי לידר וההרכב שלו TYP, מ-אקולקטיב, ומאורן ברזילי. די מדהים מה שביקור פינוקים עושה לדעתו של כתב.

בפעם האחרונה ששמענו כאן על סרט האנתולוגיה "אני אוהב אותך ירושלים" היה לפני כתשעה חודשים. אז דיווחנו כאן שאתגר קרת אמור לכתוב את הסרט הקצר שיביים יוסף סידר וחגי לוי אמור לכתוב את הסגמנט של ארי פולמן. קרת גם סיפר לי אז שלמרות שיש לו רעיון, הוא לא יושב לכתוב תסריט עד שיהיה לו דדליין שיבהיר לו שהמיזם הזה אכן קורה.

ובכן, הוא כנראה אכן קורה. הסרט אמור להצטלם בסתיו 2012 ולצאת במהלך 2013. מפיקי הסרט (סקוט ברי, מריאנה מדאלנה והישראלי דודי זילבר) כבר גייסו נבחרת נכבדה של במאים ותסריטאים לפרויקט. חוץ מסידר ופולמן, יביימו גם לורנס קאסדן ("החברים של אלכס"), ג'רי צוקר ("רוח רפאים"), בראד סילברלינג ("מייל לאור ירח") והיאם עבאס. גם איתן פוקס, ג'ון טרטלטאוב ("אוצר לאומי"), פול האגיס ("קראש") ועקיבא גולדסמן ("נפלאות התבונה") כנראה יגויסו לביים סרטון, ובסך הכל יהיו בו 12 סיפורים קצרים. הידיעה ב"הוליווד ריפורטר" מדווחת שמפיקי הסרט כבר קיבלו לידיהם את התסריטים מאת קרת, לוי, מאיר שלו, עמוס עוז, צרויה שלו, ניקול קראוס, מיכל גוברין וסוהא עראף.

גם המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים מעורב בפרויקט וחברת ווסט-אנד של שרון הראל ממונה על המכירות הבינלאומיות.

עמנואל בנביהי, המפיק הצרפתי שהתחיל את קדחת סרטי הערים עם "פריז ז'ה טאם" ואז "ניו יורק אני אוהב אותך", מתכונן בימים אלה לצילומי הגרסה הסינית, "שנחאי, אני אוהב אותך", ואז ירושלים ואז ריו, לקראת אולימפיאדת 2016. הוא חושב שהפורמט הזה לעולם לא ייגמר. והוא אומר שהגרסה הירושלמית תהיה פילוסופית ורוחנית יותר מהגרסאות של פריז (רומנטית) ושל ניו יורק (שעסקה במערכות יחסים). הגרסה הירושלמית תיתן ייצוג לכל הדתות (ומכיוון שפול האגיס הוא סיינטולוג לשעבר, אני מניח שהוא מתכוון לכך באופן מילולי). מעניין אם יהיה ייצוג גם ליהדות.

אני חושב שזה יהיה די נפלא אם המיזם לקולנוע בירושלים יצליח להביא לפסטיבל ירושלים את קאסדן עם סרטו החדש וכן את צוקר (שאני מאוהב ב"רוח רפאים" שלו) ואת סילברלינג (במאי שאני מחבב מאוד), לשלב להם סיור לוקיישנים עם מפגשים פומביים עם קהל ועיתונות בפסטיבל.

"מראה, מראה: הסיפור האמיתי" היה הסרט הכי נצפה בסוף השבוע בארץ. הוא היה במקום הראשון ביס פלאנט וברשת גלובוס מקס ובמקום השני בסינמה סיטי. הסרט מוקרן גם בגרסה באנגלית וגם מדובב לעברית (העיתונאי שבי סקרן לראות איך דיבבו את ג'וליה רוברטס לעברית, חובב הקולנוע שבי מקווה לעולם לא להיחשף לזה. וגם את הסרט הזה, כמו רבים אחרים שהחמצתי בשבוע האחרון, אני צריך להשלים).

"זאת מלחמה" ו"ג'ון קרטר" נאבקים על המקום השני והשלישי מבין סרטי האולפנים. אבל אני שומע שחוץ מ"פרידה" שעדיין עובד בתחום הארט-האוס, נרשמה היענות גבוהה למדי ל"בושה", כנראה מצד צופים וצופות שבאו להעיף מבט בג'ון קרטר של מייקל פסבנדר.

הסרטים הנצפים בסינמה סיטי בסוף השבוע היו (לפי הסדר): "שטח פראי", "מראה, מראה", "את, אני והשאר", "זאת מלחמה" ו"ג'ון קרטר".

בגלובוס מקס: "מראה, מראה", "ג'ון קרטר", "זאת מלחמה", "טעון הגנה", "את, אני והשאר".

ביס פלאנט: "מראה, מראה", "זאת מלחמה" ו"ג'ון קרטר".

=================

ובינתיים באמריקה: "הערת שוליים" מתרחב לששה מסכים, כולל לוס אנג'לס ושיקגו ומגיע בסוף השבוע השני ל-144,000 דולר. מבחינת הכנסות פר-מסך, הוא יורד למקום השלישי בטבלת סרטי הארט-האוס עם ממוצע של 12,000, לא רחוק מ"הילד עם האופניים", סרטם של האחים דארדן, שיצא השבוע (ושפתח עם נתונים פחות מרשימים מאלה של "הערת שוליים" בשבוע שעבר). הנה כל המספרים.