רצף קל של תקלות שיתק היום את הבלוג. אני מקווה שעכשיו הכל בסדר. ובינתיים…

א)

פסטיבל ברלין מתחיל לטפטף ידיעות על הצפוי בו. למשל, סרט הפתיחה יהיה "שלום למלכה" של בנואה ז'אקו, הפקה צרפתית על הימים הראשונים של המהפכה הצרפתית, מנקודת מבטם של המשרתים בארמון ורסאי. דיאן קרוגר מגלמת את מארי אנטואנט.

או, למשל: מריל סטריפ תקבל פרס על מפעל חיים ומבחר מסרטיה – כולל "אשת הברזל" בו היא מגלמת את מרגרט תאצ'ר – יוקרן בפסטיבל. אגב, אן תומפסון עדיין רואה במריל סטריפ הזוכה באוסקר בקרוב, בשעה שרבים כבר מהמרים על מישל ווליאמס, שמגלמת את מרילין מונרו ב"השבוע שלי עם מרילין" (ממחר בקולנוע).

או, למשל, 20 סרטים ראשונים מתוך מסגרת הפנורמה. חדש של פולקר שלונדורף, אם התגעגעתם. וחדשים להו הסיאו-הסיין, לקירסטן שרידן (הבת של ג'ים) ולטוני גטליף. אבל הריגוש שלי? סרט חדש לפן-אק רטנארואנג התאי. הסרט הוא "Headshot", "צילום ראש", ואני מקווה שהוא טוב יותר מ"נימפה", סרטו האחרון (שהתחיל יפה ואז דעך).

ב)

בזמן שהתפנה לי ישבתי לצפות ב"סוכן 117: המשימה ריו", סרטם הקודם של מישל הזנוויציוס (תסריט ובימוי) וז'אן דוז'רדן (שחקן). הסרט הזה הוא מלפני שנתיים, כשאיש בארץ ובאמריקה לא ממש שמע עליהם, ועכשיו הם באים ושוטפים את העולם עם סרטם המשותף החדש, "הארטיסט", שיוצא בארץ בשבוע הבא ומן הסתם יזכה באוסקר בסוף פברואר.

"סוכן 117: המשימה ריו" – שיוקרן ביס 3 בסוף שבוע הבא כחלק ממקבץ סרטים שיוקרנו לכבוד עליית "הארטיסט" – הוא המשך ל"סוכן 117: המשימה קהיר" (שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני כמה שנים). הראשון היה מצחיק מאוד, השני גם מצחיק. אלה פרודיות על סרטי הריגול של שנות הששים – ג'יימס בונד, כמובן. תחשבו על אוסטין פאוורס צרפתי – רק ממש מצחיק. אם בסרט הראשון הם צחקו רבות על המוסלמים, בסרט הזה הם צוחקים על היהודים (והסינים). למעשה, עלילת הסרט מזכירה מאוד את "ללכת על המים": הסוכ החשאי הנועז והשרמנטי (והמאוד מאוד טיפש) שלנו נשלח לאתר פושע נאצי בריו, והוא עושה זאת על ידי יציאה למסע ברחבי ברזיל עם נכדו, שמתכחש לנאציות של סבו (והוא אולי, ואולי לא, הומו). בדרך הוא פוגש סוכני מוסד, שמנסים להגיע גם הם אל הנאצי.

בסצינה הכי מצחיקה בסרט נכנס הסוכן החשאי לשגרירות ברלין בברזיל ומבקש לקבל רשימה של כל הנאצים שחיים במדינה. לטענה של איש השגרירות שלא כל הגרמנים הם נאצים מתקשה הסוכן להאמין.

העניין הוא שזה כנראה מזל גדול שסרטי "סוכן 117", שהיו להיטים גדולים בצרפת (תחשבו על "זוהי סדום", אבל של עולם הריגול), לא זכו להצלחה או להכר רחבה באמריקה. כי נדמה לי שאם חברי האקדמיה היו יודעים על קיומם, זה קצת היה מוריד להם מההתלהבות מ"הארטיסט" (שמבחינתם הגיע אליהם משום מקום). כי כשרואים את שני סרטי "סוכן 117" ואז את "הארטיסט" מתחוור שהזנוויציוס הוא בראש ובראשונה חקיין אדיר של סגנונות קולנועיים. כמו שיש שחקנים שטובים בחיקויים של אנשים – קולות וגינונים – כך הזנוויציוס טוב בלהפוך לזיקית של במאי תקופות אחרות.

מצד שני, וודי אלן עשה מזה קריירה, אז אולי זה בסדר.

גילדת המפיקים האמריקאית פרסמה הערב את מועמדיה לפרסיה השנתיים. כמה וכמה הפתעות תמצאו שם: "משחקי השלטון"? סיריוסלי? ואני חשבתי שהמועמדות ל"גלובוס הזהב" היתה חנופה פשוטה. מתברר שהסרט הזה חי ונושם בתוך התעשיה. ושימו לב ש"עץ החיים" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" ככל הנראה סיימו בזאת את מסע האוסקרים שלהם. גם "דרייב".

אבל… יש אבל. מיד אחרי רשימת המועמדים.

המועמדים לפרס הסרט:

"הארטיסט"

"מסיבת רווקות"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"סוס מלחמה"

"הוגו"

"העזרה"

"היורשים"

"משחקי שלטון"

"חצות בפריז"

"מאניבול"

סרט אנימציה:

"רנגו"

"טינטין"

"קונג פו פנדה 2"

"מכוניות 2"

"החתול של שרק"

סרט תיעודי:

"ביל קאנינגהם, ניו יורק"

"פרויקט נים"

"סנה"

"קצב, חרוזים, חיים: מסעותיהם של א טרייב קולד קווסט"

"יוניון"

(קטגוריה מעניינת: שני סרטים תיעודיים מוזיקליים! האחד על להקת ההיפ הופ א טרייב קולד קווסט והשני סרטו התיעודי של קמרון קרואו על אלטון ג'ון).

ויש גם מועמדויות לתוכניות וסרטי טלוויזיה. הרשימה המלאה כאן.

אבל…

שיטת ההצבעה השנה באוסקרים שונתה באופן די רדיקלי. חברי האקדמיה נדרשים השנה לבחור רק חמישה סרטים מועמדים, למרות שרשימת הסרטים הסופית תהיה בת חמישה עד עשרה סרטים. ועיקר המשקל בשקלול הבחירה יינתן לסרטים במקום הראשון. אם יהיו למעלה מחמישה סרטים שיקבלו מספיק אזכורים במקום הראשון, לא יתחשבו בכלל במקומות הבאים ורשימת המועמדים תכיל רק את מספר הסרטים האלה. כלומר, פחות מעשרה. על פי הערכות בתעשיה, יש המניחים שזה אומר שהשנה יהיו מועמדים רק כ-7-8 סרטים בלבד.

כלומר, המועמדויות לפרס גילדת המפיקים – שנבחרו על פי שיטת ההצבעה הישנה של האקדמיה – לא יכולות לנבא באופן מושלם את מה שיהיו בסוף החודש במועמדויות לאוסקר. או במילים אחרות: אלו שני סרטים יעופו מהעשירייה הזאת?

הימור שלי? "משחקי שלטון" בוודאי (מישהו מעלה על דעתו שיש מאות אנשים שיבחרו בו כסרט מספר אחד שלהם)? ואני מניח שגם "מסיבת רווקות".

כלומר, רשימת המועמדים לאוסקר מתייצבת באופן די ברור על שביעייה:

"הארטיסט" (הזוכה), "העזרה" (המאיים עליו), "סוס מלחמה" (סיכוייו עוד לא אבודים לחלוטין), "היורשים", "הוגו", "חצות בפריז" ו"מאניבול". הסרט השמיני? חשבתי "עץ החיים", מהיום אני מניח שזה "נערה עם קעקוע דרקון".

נכנסנו לשלב הריצה בלוח השנה של האוסקר. אחרי גילדת המפיקים יש לנו את המועמדים לגילדת הבמאים בשבוע הבא.

אם היה לי סינמטק, הוא היה נראה כמו ינואר בסינמטקים: גם אנדריי טרקובסקי וגם בילי וויילדר. מבחינתי, זה גן עדן קולנועי. מצד אחד, משורר הקולנוע הכי גדול, האיש שכל שוט שלו הוא פיוט ויזואלי, ומהצד השני, מספר הסיפורים הכי טוב, אשף התסריטאות והדיאלוגים. שניהם הטובים ביותר בתחומם, ושניהם מדברים אל סגנונות קולנועיים הקרובים לליבי (ואכן, וויילדר וטרקובסקי הם שניים מהבמאים שאני הכי הרבה מדבר עליהם בשנה אקדמית ממוצעת).

עם טרקובסקי, כפי שכתבתי כאן, זה קל: יש לו בסך הכל שבעה סרטים. אין בעיה להביא את כולם ולשבץ אותם (לכאורה, למשך יממה רצופה אחת, כולל הפסקות).

עם בילי וויילדר זה יותר מסובך. היוצר הזה הזה היה פורה באופן מרהיב, תחילה כתסריטאי בלבד ("נינוצ'קה" לארנסט לוביטש, "זה קרה בחצות" למיטשל לייסן, "כדור אש" להווארד הוקס), ואז כתסריטאי/במאי/מפיק. אז מה עושים עם זה? הרי מסובך מאוד להביא את כל סרטיו, ברור שצריך לצמצם. איך לצמצם?

דרך אחת, בה בחרו הסינמטקים, היא הדרך האקלקטית. והיא הדרך המתסכלת והכי פחות מתגמלת. היא הדרך שתגרום לסינפילים לפספס את וויילדר. אני נזהר מאוד כאן לא להישמע ביקורתי מדי כי אני באמת מרוצה ושמח מזה שמביאים את וויילדר לסינמטקים, ונראה לי שכל טרוניית אוצרות היא כבר בבחינת קטנוניות (והרי אני מקווה שזו רק תוכנית א' מתוך תוכניות בילי וויילדר רבות שעוד אפשר להביא בשנים הבאות). ואולי אני סתם מבואס קלות כי התוכנית מכילה רק עשרה סרטים, ובאופן אישי יש שם יותר מדי סרטים שראיתי המון פעמים אז לי אישית זה פחות שימושי. אבל אם יש כאן מישהו שלא מכיר את וויילדר, היכונו למתקפה מענגת של ציניות צרופה ושנונה בטירוף.

אמרתי בעבר, אומר זאת שוב: לא היה עשור אגדי כמו העשור שבין 1950 ל-1960 בו שניים מבכירי במאי הוליווד הנפיקו בו את יצירות המופת הכי גדולות שלהם: בילי וויילדר ואלפרד היצ'קוק. לטעמי האישי, לא היו להם נפילות בעשור הזה.

וויילדר כתב וביים עשרה סרטים בעשור הזה – בול מתאים לתקציב הרטרוספקטיבה! שימו לב: "שדרות סאנסט" (1950), "הקרנבל גדול" (1951), "סטאלאג 17" (1953), "סברינה" (1954), "חטא על סף ביתך" (1955, סרטו הראשון בצבע), "הרוח של סנט לואיס" (1957), "אהבה אחרי הצהריים" (1957), "עד התביעה" (1957, סרט שלישי באותה שנה!), "חמים וטעים" (1959), "הדירה" (1960). וואו! זו רטרוספקטיבה של בילי ווילדר שאני רוצה לראות! מתוכה יוקרו בסינמטקים "שדרות סאנסט", "הקרנבל הגדול", " חמים וטעים" ו"הדירה". כולם צפיות חובה.

אגב, יתכן ואנשים בעלי השכלה קולנועית טובה ראו כבר את "שדרות סאנסט", "חמים וטעים" ואת "הדירה", אבל פחות אנשים מכירים את "הקרנבל הגדול" – אל תדלגו על הזה, יצירת מופת ביקורתית וארסית מאוד על עולם התקשורת והעיתונות. זה עוד דבר שמדהים בוויילדר – בין אם הוא עסק בעולם קולנוע ב"שדרות סאנסט", בעולם העיתונות ב"הקרנבל הגדול" (ומאוחר יותר ב"כותרת ראשית") ובעולם העסקים ב"הדירה" (סרט שחובבי "מד מן" חייבים לראות כדי להבין מאיפה כל העולם הזה גנוב), סרטיו לא התיישנו במאום, ובמידה רבה אף נראים היום נבואיים, או לפחות רלוונטיים להחריד.

"הדירה" – אחד התסריטים האהובים עליי בכל הזמנים – היה השיא שלו. סרט גם זיכה אותו בשלושה אוסקרים (בימוי, תסריט והפקה – היו לו כבר שלושה אוקרים לפני כן, על הכתיבה והבימוי של "סוף שבוע אבוד" והכתיב של "שדרות סאנסט"). משם החלה הירידה – היו לו סרטים חביבים בשנות הששים ושבעים (אני מסמפט מאוד את "1,2,3" ואת "עוגיית מזל" – "הפרקליט, הגיס והכיס" קראו לזה בארץ – אבל הם כבר סרטים פחותים.

אכן, יהיו כאלה שיעדיפו לאצור דווקא תוכנית של וויילדר בשנות הארבעים, השנים בהן התחיל את קריירת הבימוי שלו. השנים בהן ביים את הטריפטיך האפל המופתי , "חמישה קברים לקהיר", "ביטוח חיים כפול" ו"סוף שבוע אבוד" (שני האחרונים יוקרנו בסינמטקים והם חובה, אבל הם קודרים עד מאוד). אבל גם את "הקצין והקטינה" ואת "יחסי חוץ" החמודים והמשעשעים אבל הלא-מופתיים.

ויהיו כאלה – אני כמעט בטוח שעמנואל הלפרין עשה את זה פעם ב"הצגת חצות" בערוץ 1 – שיתמקדו בוויילדר התסריטאי, ובעיקר בשיתופי הפעולה שלו עם ארנסט לוביטש. אם אפשר היה ליצור תוכנית של לוביטש מול וויילדר זה בכלל היה מאיר עיניים: שני יוצרים שגיעו מרקע כה דומה, אבל עם סגנון שונה לחלוטין בקולנוע. שניהם ציניקנים גדולים, אבל האחת כולו עידון ורמיזה וקריצה (לוביטש), והשני כולו חוצפה ובוטות (וויילדר).

בסינמטקים, קצת כמו שעורכים אוסף של מיטב הלהיטים, בחרו מעט מכל עשור. אני מניח שזו הבחירה ההגיונית, הצפויה, אולי אף הנבונה: אם עוד לא ראיתם מימיכם את סרטיו, אתם הולכים להתמוגג כהוגן מחריפותם. כשהוא מצחיק, הוא מצחיק. כשהוא קודר, הוא קודר. ואני מקווה שאם נתנהג יפה נזכה במהרה לסדרות המשך: ווילדר למתקדמים.

And that's the way it ends, story-wise

כמה וכמה סיכומי שנה מקומיים הצטברו לי בטאבים הפתוחים על הדפדפן בשבוע ומשהו האחרונים. נתחיל עם פינוי הסיכומים הזרים:

– "סריטה" אירגנו פרויקט סיכום שנה (ישראלי ולא ישראלי) מרשים של נבחרת הכותבים. היכנסו וגללו מטה, יש שם הרבה.

– ב"עין הדג" סופרים לאחור לקראת ההכרזה על סרט השנה.

– ב"האוזן השלישית" בוחרים אנשי הצוות את הסרטים הכי טובים שיצאו השנה בדי.וי.די (סרט השנה: "Enter the Void" של גספר נואה). ויש גם דיסקים. פרויקט הסיכום הודפס ומחולק בחנויות הרשת, או להורדה ב-PDF כאן.

– ב"מעריב" מאיר שניצר מסכם את 2011, כשהוא משבח את "הארטיסט" כסרט הטוב של השנה (אינטונציית הכתיבה ששניצר אימץ לעצמו בשנים האחרונות היא כזאת שגם כשהוא משבח סרט נדמה שהוא מתעב אותו), והוא קורע לגזרים את "עץ החיים" ומשבח את "היו זמנים באנטוליה".

– ודניאל עוז מסכם בבלוגו גם הוא את סרטי 2011. והוא – הפתעה – כותש את "עץ החיים" (ואת "הסוס מטורינו") ומשבח את "היו זמנים באנטוליה".

====================

ועכשיו הפוך, סיכומים מהעולם הכוללים ישראליים:

– ב"סאונד און סייט" מסכמים את השנה ("דרייב" במקום הראשון) ומציינים ברשימתם שני סרטים ישראליים: "כלבת" ו"השוטר". ("השוטר" כבר צוין בסיכומים קודמים שאיזכרנו, ו"כלבת" גם קיבל כמה וכמה איזכורים מחמיאים בבלוגי אימה – אך לא רק – למשל כאן, בו הוא מוזכר כסרט השני הכי טוב של 2011, אחרי "הוגו". או כאן).

– "אינדי-ווייר" בוחרים את 40 האנשים שהתבלטו השנה בקולנוע העצמאי, וביניהם עלמה הראל, שהבריקה עם "חוף בומביי" הנהדר שלה.

"גולדברג ואייזנברג"

האם "גולדברג ואייזנברג" הוא סרט האימה הישראלי הראשון שיצא להפקה עם מימון מקרן קולנוע ישראלית? ("כלבת" ו"חתולים על סירת פדלים" קיבלו תקציבים רק בדיעבד ואחרי הצילומים). אורן כרמי, הבמאי והמפיק של "גולדברג ואייזנברג" טוען שכן.

האם ישראל הופכת (סוף סוף!) למרכז סרטי אימה וז'אנר? נראה שמבחינת האתר Twitch, אחד האתרים המובילים בעולם לסרטי אימה וז'אנר, התשובה חיובית. זה האתר שזיהה ראשון של "כלבת" וקידם אותו באהדה גדולה, ובעקבותיו הם התחילו לחפש בהתלהבות סרטי אימה ישראליים נוספים. הם עוקבים אחרי "עולם אחר" של איתן ראובן, אחר סרטם החדש של יוצרי "כלבת",  אחר "אוברטורה" של דן סחר, אחר "מורעלים" של דידי לובצקי. וכעת, שבוע אחר סוף הצילומים, הם כבר התחילו לעקוב אחר "גולדברג ואייזנברג".

הסרט, שחלקו צולם ביער חדרה (יערות ישראל חשובים לקיומם של סרטי האימה בארץ), מוגדר מותחן פסיכולוגי על מפגש בין איש חלש ומפוחד ובין איש חזק ומפחיד שמטיל עליו אימה. והוא כעת בעריכה.

================

ובינתיים, אתרי גיוסי הכספים שוקקים פעילות. ב"אינדיגוגו" מנסה יואב הורנונג לגייס 7,500 דולר למימון סרט הגמר שלו באוניברסיטת תל אביב המספר על שתי חיילות שהולכות לאיבוד במדבר במהלך תרגיל ניווט, ואחרי שאחת מהן מאבדת את נשקה האישי. וב"הד-סטארט" מנסה אנסמבל ציפורלה (ההרכב הבימתי של דאנה איבגי וחבריה) לגייס 35,000 שקל למימון המופע השלישי שלו. באופן מרשים למדי, הם מצליחים במלאכת הגיוס היטב (ובהגיון: ב-350 שקל אתם למעשה קונים שם זוג כרטיסים להופעה פלוס בונוסים, כך שזו אפילו לא תרומה אלא הזמנת כרטיסים מראש-מראש). שניהם הכינו קטעי וידיאו כדי לשכנע אתכם לתמוך בהם.

==================

ומה קורה בקופות בארץ? ובמילים אחרות: לאן נעלם "נערה עם קעקוע דרקון"? קודם כל, תגידו שלום יפה לאתר של גלובוס מקס, שגם הוא מציג את הסרטים הכי נמכרים ברשת. כך שיש לנו את הנמכרים של סינמה סיטי באתר שלהם, את הנמכרים של יס פלאנט באפליקציית האייפון שלהם ועכשיו גם את הנמכרים של רשת גלובוס. אז אנחנו מסודרים.

הנמכרים ברשת סינמה סיטי בסוף השבוע האחרון היו: 1. "משימה בלתי אפשרית 4"; 2. "החתול של שרק"; 3. "שרלוק הולמס 2"; 4. "סילבסטר בניו יורק"; 5. "תזיזו ת'רגליים 2".

הנמכרים ברשת גלובוס מקס היו: 1. "החתול של שרק"; 2. "משימה בלתי אפשרית 4"; 3. "שרלוק הולמס 2"; 4. "תזיזו ת'רגליים 2"; 5. "סילבסטר בניו יורק".

הנמכרים ברשת יס פלאנט היו: 1. "משימת בלתי אפשרית 4"; 2. "שרלוק הולמס 2"; 3. "נערה עם קעקוע דרקון" (אז כאן היא מסתתרת…); 4. "החתול של שרק"; 5. "סילבסטר בניו יורק".

אז אני מבין שהסרטים הכי נצפים בארץ הם "משימה בלתי אפשרית", "החתול של שרק", "שרלוק הולמס 2", "סילבסטר בניו יורק", "תזיזו את הרגליים 2" ולבסוף גם "נערה עם קעקוע דרקון". אנחנו העולם: ארבעה סרטי המשך, ספין-אוף ורימייק. זה מה שהולך היום.

==================

מצד אחד, אני לא מצטער על הסגירה של קולנוע דיזנגוף ושל גלובוס מרכז הקונגרסים בסוף השבוע. תם עידן המרתפים. אני מתערב איתכם שעד סוף השנה גם גלובוס בנייני האומה ייסגר. קולנוע חי בזכות אחד משני דברים: או איכות או רפרטואר. ואם הרפרטואר חסר ייחוד וניתן לצפייה במקומות אחרים, אז לא יבואו לקולנוע שאיכות הצפייה בו לא טובה. קולנוע דיזנגוף היה יכול למתג את עצמו מחדש ולפוך למוקד עליה לרגל לקהל שלא מקבל שום יחס ביס פלאנט או סינמה סיטי, אבל הוא הציג את מה שממילא היה אצל האחרים אבל באיכות פחות טובה. ובסופו של דבר אני מניח שזה עניין של נדל"ן יותר מכל דבר אחר.

אבל היום גיליתי למה בכל זאת דיזנגוף יחסר לי: הוא היה בית הקולנוע היחיד בתל אביב שהקרין סרטים ב-11:00 בבוקר. זו שעת הצפייה האידיאלית לי, בזמן שהבנות בבית הספר. בלב דיזנגוף מתחילים להציג סרטים רק ב-12:00. ברב חן, יס פלאנט ובסינמה סיטי מתחילים מ-14:00. בקיצור, אין לי מושג מתי אראה את "נערה עם קעקוע דרקון", אם בכלל.

על פי הדף המעולה והיעיל לריכוז סרטי 2011 של "עין הדג", הופצו בארץ השנה 231 סרטים. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" ונתונים שמסרו לי חלק מהמפיצים, אלה הסרטים הכי נצפים שנה בארץ:

שוברי הקופות בישראל 2011 (לפי כרטיסים)

1. "הדרדסים": 560,000 כרטיסים

2. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק": 350,000 כרטיסים

3. "מהיר ועצבני 5": 330,000 כרטיסים

4. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'": 300,000 כרטיסים

5. "נאום המלך": 300,000

6. "שודדי הקריביים 4": 260,000

7. "קונג פו פנדה 2": 260,000

8. "הערת שוליים": 250,000

9. "ריו": 230,000

10. "תזרום עם זה": 170,000

וגם: "כוכב הקופים: המרד": 160,000; "ג'וני אינגליש 2": 150,000; "מסיבת רווקות": 150,000; "התייר": 150,000; "מכוניות 2": 130,000; "רובוטריקים 3": 130,000; "ברבור שחור": 130,000; "הילדים בסדר": 130,000; "איך להיפטר מהבוס": 120,000; "נומיאו ויוליה": 120,000; "מיליארד סיבות לשוד": 110,000; "טיפש, מטורף, מאוהב": 100,000; "X מן: ההתחלה": 100,000; "קשר לא מחייב": 100,00; "פינה": 70,000

הערה: אני מניח שגם "דמדודמים 4: שחר מפציע" צריך להיות ברשימה הנ"ל, אלא שבאופן תקדימי סרבו אנשי יונייטד קינג למסור נתוני כרטיסים ורק עידכנו שהוא מכר למעלה מ-100,000 כרטיסים.

שוברי הקופות (באמריקה, בדולרים):

1. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'": 381 מיליון דולר

2. "רובוטריקים 3": 352 מיליון דולר

3. "דמדומים 4: שחר מפציע": 267 מיליון דולר

4. "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק": 254 מיליון דולר

5. "שודדי הקריביים 4": 241 מיליון דולר

6. "מהיר ועצבני 5": 209 מיליון דולר

7. "מכוניות 2": 191 מיליון דולר

8. "ת'ור": 181 מיליון דולר

9. "כוכב הקופים: המרד": 176 מיליון דולר

10. "קפטן אמריקה": 176 מיליון דולר

ובמקום הראשון…

הנה זה. רשימת הסרטים שהכי אהבתי מבין הסרטים שראיתי בהפצה מסחרית בישראל בין 1.1.2011 ועד 30.12.2011. בהמשך, הסרטים שהכי אהבתי מבין אלה שלא הופצו מסחרית, אלא הגיעו רק לפסטיבלים, די.וי.די או למחשב שלי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.12.2011

סרטי השנה של "סינמסקופ" 2011

1. "אומץ אמיתי" (בימוי: האחים כהן)

-. "עץ החיים" (טרנס מאליק)

2. "ברבור שחור" (דארן ארונופסקי)

-. "כוכב הקופים: המרד" (רופרט וויאט)

3. "סופר 8" (ג'יי.ג'יי אברמס)

4. "החיים הכפולים של וולטר" (ג'ודי פוסטר)

5. "התפשטות" (סטיבן סודרברג)

– "דרייב" (ניקולס ווינדינג רפן)

6. "חייבים לדבר על קווין" (לין רמזי)

7. "נגד כל הסיכויים" (ג'ורג' נולפי)

8. "טיפש, מטורף, מאוהב"; "ידידים פלוס"; "חיים בהחלפה"; "מורה רעה"; "רווקים לשבוע"

9. "החבובות" (ג'יימס בובין)

10. "בגינרס" (מייק מילס)

– "חוף מבטחים" (אקי קאוריסמקי)

11. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'"; "מאניבול"; "עולם הזמן"; "50/50"; "פינה"; "מלנכוליה"; "חצות בפריז"; "האשה ששרה"; "סניגור במבחן"; "רנגו".

ועוד שאריות 2010 ראויות: "127 שעות", "בלו ולנטיין", "נאום המלך", "הדרך חזרה".

ציון לשבח: "השעון". במאי: כריסטיאן מרקליי (הוקרן במוזיאון ישראל)

==================

אם אתם שומעים את בעלי בתי הקולנוע מתלוננים על ירידה בכמות הצופים, או מתבכיינים על פיראטיות, אל תאמינו להם. שנת 2011 שמגיעה לסיומה בסוף השבוע הזה היתה נהדרת לברוני הקולנוע בארץ. הם גרפו המון כסף. המון סרטים הצליחו ממש יפה בקולנוע, בשעה שהוצאות ההפצה ירדו פלאים (בזכות המעבר להקרנות דיגיטליות שמוזילות הוצאות עותקים ושינוע). ובגלל שבישראל עדיין מפרסמים (כשמפרסמים) נתוני צפייה על פי מספר הכרטיסים הנמכרים, השנה זה כבר לא ממש משקף את כמות הכסף שנכנס. קחו, למשל, את "הערת שוליים". הוא מכר כ-250,000 כרטיסים. לכאורה אתם מצפים שכדי לחשב את הכנסותיו בקופות כל מה שצריך הוא להכפיל את המספר הזה ב-35-38 שקל, מחיר כרטיס קולנוע. ובכן, לא. כי "הערת שוליים" מכר גם אלפי כרטיסים לאולמות ה-VIP, שם כרטיס עולה 130 שקל. אז כמ הסרט הכניס? אני די משוכנע שיוצרי הסרט שואלים שאלה דומה. או, עוד דוגמה מטבלת הסרטים הנצפים ביותר בארץ השנה: על פי כמות הכרטיסים, "מהיר ועצבני 5" היה הסרט השלישי הכי נצפה בארץ. אבל אני מסדר את הטבלה על פי הכנסות ולא על פי צופים, הרי ש"מהיר ועצבני 5" יורד למקום הששי, ואילו "הארי פוטר" השמיני מזנק למקום השני. הסיבה: "מהיר ועצבני 5" לא הוקרן בתלת מימד, שמחירי הכרטיס שלו יקרים יותר, ואילו "הארי פוטר" מכר פחות כרטיסים אבל הם היו יקרים יותר.

לא משנה איך תחשבו את זה, זו היתה שנה טוב לבעלי בתי קולנוע. ושנה טובה לכל מי שאוהב את הקולנוע שלו בומבסטי ואינפנטילי. רגע, אני אוהב את הקולנוע שלי בומבסטי ואינפנטילי, אז איך זה שכל כך סבלתי השנה מכל הלהיטים הכי גדולים? (כמעט) אף אחד מהסרטים ההוליוודיים הנמצאים ברשימות שוברי הקופות של ישראל ושל אמריקה לא נמצא ברשימת סרטי השנה שלי. זו, לדעתי, הפעם הראשונה לכך.

הערה ראשונה, לגבי הסיכום. הערה קבועה למדי: שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה היו "הערת שוליים" ו"השוטר". את שניהם ראיתי פעמיים ואת שניהם אהבתי אף יותר בפעם השנייה. ובכל זאת, באופן שהוא לחלוטין לא הגיוני, ואולי אפילו לא הוגן, הם לא נמצאים ברשימת סרטי השנה שלי. למה? באג שלי. אני לא מצליח לשבץ סרטים ישראליים ברשימה הזאת. ניסיתי בעבר, זה פשוט לא משתלב לי. לכן אני מסכם את סרטי השנה הישראליים בנפרד בראש השנה. גטו. סליחה. אבל אם הייתי קצת יותר בוגר ואחראי שני הסרטים האלה היו משתלבים במקומות ה-4 וה-5 בהתאמה בטבלה הנ"ל.

הערה שנייה. גם זו הערה שאני חוזר עליה. אני קורא בימים אלה את סיכומי השנה של עמיתיי מחו"ל וקורא על סרטים שיוצאים אצלם בדצמבר וכבר משתבצים לרשימות הסיכום (כי המפיצים שם, שרוצים את הפרסום הזה, מקדימים להראות את הסרטים למבקרים לפני עונת דצמבר האולטרה-צפופה). אצלנו הסרטים האלה יגיעו ארצה רק בינואר-פברואר. ועד כמה שהייתי כבר רוצה לרוץ ולספר לכם כמה נפלאים הם "הוגו" ו"הארטיסט" ועד כמה הם מהסרטים הנפלאים והמרגשים והחכמים ומלאי אהבת הקולנוע שראיתי השנה, אאלץ בהכנעה לחכות איתם לסיכום השנה של 2012. ומשום כך, תמצאו גם לא מעט מסרטי 2010 בטבלה שלי, מהסיבה שהם הופצו רק בתחילת ינואר השנה. ככה זה. אנחנו חיים באזור זמן שונה מזה של אמריקה והתקשורת שלה. נכון, קצת התחכמתי ברשימה כדי לעקוף את זה. ובכל זאת.

הערה שלישית: בגלל שאני קצת מתקשה בקבלת החלטות, הצלחתי לדחוס כמעט 40 סרטים לרשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה.

סרט השנה:

תיקו – "אומץ אמיתי" ו"עץ החיים". שני סרטים שנפתחים עם ציטוט מהכתובים: הראשון ממשלי, השני מאיוב. שני סרטים שצולמו בטקסס. שני סרטים שמתחילים באות T. האחד הוא משאריות 2010 שהופצו בישראל ממש בתחילת השנה, השני הוא הזוכה הגדול של פסטיבל קאן השנה ואחד הסרטים שהכי פיצלו בין הקהל הרחב ובין הביקורת (השני היה "הדרדסים", אבל הפוך). הקהל בא לראות את בראד פיט ונטש בזעם כשלא הצליח להבין מה-זה-הקשקוש-הזה. ובכן, הקשקוש הזה הוא הסרט הכי יפה שראיתי השנה. ב"עץ החיים" טרנס מאליק יוצא למסע פיוטי ומשוחרר מכבלי נראטיב קונבנציונליים לאורך ורוחב הזמן והמרחב. הוא מספר סיפור שנראה כמו זכרונות מבית אבא – רצף אסוציאטיבי של זכרונות ילדות שחלקם קשורים לאוטוביוגרפיה האישית שלו, אבל הוא לא רק נע קדימה ואחורה בזמן, בין הילדות בשנות החמישים ובין העתיד, בו הילד המבוגר נזכר באביו, באחיו המת וביחסיו איתם, אלא חוזר כל הדרך אחורנית, עד למפץ הגדול. הסרט הוא כמו הרהור אחד גדול על הקשר בינינו ובין אבינו – זה הביולוגי, וזה התיאולוגי, ועל כך ששניהם קפריזיים, לעיתים נדיבים, לעיתים מחמירים ומקפידים. כל תולדות העולם מתוארות אצלו כמאבק בין חסד ובין דין, בין אב ובנו, ובין טורף ונטרף. ובאופן משונה, זהו סרט שבו דרווין, משה רבינו וישו גרים בו בכפיפה אחת ובנוחות גדולה.

סרטם של האחים כהן (בהפקת סטיבן ספילברג) הוא רימייק מופתי למערבון כמעט-קומי, וגם בידיהם זוהי דרמת מוסר תנ"כית, אבל עם הרבה יותר אירוניה. זו הפעם החמישית בעשר השנים האחרונות שסרט של האחים כהן, שגם ביקרו השנה בארץ, נמצא בטבלת סרטי השנה שלי (לעיתים בצמרת ממש). כן, אני מעריץ.

שימו לב ל:

בראד פיט. הוא מופיע גם ב"עץ החיים" וגם ב"מאניבול". וגם ג'ייסון סיגל וריאן גוסלינג מופיעים בשני סרטים שונים ברשימה. מזהים אילו?

סטיבן סודרברג. הוא מופיע שלוש פעמים ברשימה: הוא ביים את "התפשטות", והפיק את "חייבים לדבר על קווין" ואת "מאניבול".

מט דיימון. הוא מופיע גם ב"אומץ אמיתי", גם ב"התפשטות" וגם ב"נגד כל הסיכויים".

"נגד כל הסיכויים". לא רק "עץ החיים" היה הסרט הכי דתי השנה בקולנוע. גם זה. כמו קורס מבוא במרכז לקבלה.

"חייבים לדבר על קווין". הסרט יוצא היום בארץ בטרום בכורה ובשבוע הבא בהפצה רחבה והוא מצוין, ומטריד מאוד, וממש ממש מלחיץ. נרחיב עליו מעט בשבוע הבא.

המקום השמיני. היו השנה שתי קומדיות שהקהל רץ אליהן, אבל אני לא כל כך הבנתי על מה כל הביג דיל: "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" היה לא מצחיק בעיניי, ו"מסיבת רווקות", שהפך לאחד הסרטים הכי מדוברים השנה, די הגעיל אותי, האמת. אבל היו כמה וכמה קומדיות – מהזן הוולגרי, שעוסק במבוגרים ילדותיים, לרוב גברים – שהצחיקו אותי, ואף נגעו לליבי. קיבצתי את כל החמישה יחד במקום השמיני. "טיפש, מטורף, מאוהב" היה הכי מוצלח מביניהם, אבל אם אפשר היה לקחת את המיטב מכל אחד, היינו מקבלים קומדיה מושלמת.

"החיים הכפולים של וולטר". שכחתם מהסרט הזה, אה? זה אחד הסרטים שהכי ריגשו אותי השנה, ולמען האמת אני די בשוק שהוא נשכח כל כך מהר.

ציון לשבח א': למעשה, הדבר הכי מדהים שראיתי על מסך קולנוע השנה היה יצירת וידיאו בשם "השעון". זה לא ממש סרט, יותר עבודת וידיאו שהוצגה במוזיאון ישראל וירושלים ונודדת בעולם בין גלריות ומוזיאונים (אני מניח שענייני זכויות יוצרים ימנעו ממנה להגיע לבתי קולנוע מסחריים או לצאת אי פעם בפורמט מסחרי ביתי כלשהו). מרקליי ושות' ערכו מונטאז' של 24 שעות מכ-7,000 קטעי סרטים, שבכל סצינה רואים שעון או מישהו אומר מה השעה. הדבר המדהים א': היצירה הזאת מסונכרנת לזמן אמיתי, כך שבכל פעם שמישהו אומר משהו לגבי שעה מתוך סרט כלשהו, זו באמת השעה אצלכם בשעון; הדבר המדהים ב': העריכה כל כך טובה שהם הצליחו ליצור רצף נפלא בין הסרטים, כאילו כל היצירות מכל תקופות וכל היבשות משוחחות זו עם זו.

ציון לשבח ב': באופן משונה הגיעו השנה למסכי הקולנוע בארץ כמה וכמה סרטי תעודה מוזיקליים, כנראה תודות לכך שיונייטד קינג, הבעלים של סינמה סיטי, הם גם הבעלים של חברת התקליטים אן.אם.סי, אז הסרטים וההתייחסות התקשורתית להם מקדמ להם את מכירות הדיסקים. וכך ראינו את הסרט התיעודי של קמרון קרואו על פרל ג'אם ללילה אחד, והיום יוצא הסרט התיעודי של מרטין סקורסזי על ג'ורג' הריסון (מומלץ). אבל אם לא הייתי כזה סנוב, הייתי בשמחה מכליל ברשימת סרטי השנה את "ג'סטין ביבר, הסרט". זה פשוט היה סרט תיעודי עשוי לעילא, שערך לי היכרות עם זמר שלא ממש היכרתי (אני באתי בגלל הבת שלי), והצליח לסחוף אותי לתוכו, ואף לרגש אותי ולגרום לי להתפעל מהנער הזה. האמת, אחלה סרט.

הכי יפים. היו השנה כמה וכמה סרטים שלא ממש אהבתי אותם באופן כולל, אבל ממש הערצתי רגעים ויזואליים מתוכם. "טינטין" של סטיבן ספילברג, למשל, הכיל את אחת הסצינות הנפלאות והמהנות שראיתי מימיי בקולנוע – המרדף בעיר הערבית – שהונפשה כולה כשוט רציף אחד שבלתי אפשרי לצלם אותו בסרט לייב אקשן; "העור שבו אני חי" ו"האנה" הכילו כמה מהשוטים הכי יפים שראיתי השנה בקולנוע (וגם כמה מהרגעים המוזיקליים הכי יפים ששמעתי השנה בקולנוע), אבל לא הרגשתי שהסרטים עצמם ראויים להיכלל ברשימה. "פינה" של וים ונדרס היה אחד הסרטים הכי יפים שראיתי השנה בקולנוע, ואחד מסרטי התלת מימד הכי מוצלחים (עד שיגיע "הוגו"), ו"מלנכוליה" הוא סרט שלא סבלתי, אבל שהיו בו כ-20-25 דקות פשוט מופתיות, ומרהיבות עין.

==================

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה בארץ (בבתי הקולנוע).

אני מודה, את רוב הסרטים הטובים, המדוברים והמרכזיים של שנת הקולנוע (המיינסטרימית, לפחות) אנחנו מקבלים אל מסכי הקולנוע בארץ. חלק מהסרטים האחרים, המדוברים אבל המאתגרים יותר, אנחנו רואים בפסטיבלים (בעיקר ירושלים, חיפה ואייקון). אבל עדיין יש כמות עצומה של סרטים שנעלמים בדרך. את רובם בכלל לא ראיתי, רק קראתי עליהם חלקם אולי יגיעו במהלך השנה הקרובה (כפי ש"127 שעות" לבסוף נגאל במהלך השנה האחרונה). אבל בין אם אתם מפיצים שמחפשים לקנות סרט שיקבל ביקורות טובות, או צופים שרוצים לעדכן את רשימת הסרטים לצפייה בייתית (די.וי.די, הורדה או אם אחד מערוצי הסרטים בטלוויזיה יביא אותם), הנה כמה מהסרטים הטובים שראיתי השנה ושלא הגיעו להקרנות מסחריות.

1. "היו זמנים באנטוליה". מותחן משטרתי ארוך, מפורט ויפהפה תוצרת טורקיה. האמת, אני לא מבין למה סרט כזה לא מופץ בארץ. הוא יביא לא פחות צופים מ"מלנכוליה". תודה לפסטיבלים בירושלים ובחיפה שאפשרו לכמה מאות צופים לראות את הסרט הנפלא הזה על מסך סינמסקופי גדול.

2. "The Trip". מייקל ווינטרבוטום לקח את צמד הקומיקאים הבריטיים סטיב קוגן ורוב בריידון למסע מסעדות עילית ברחבי אנגליה וצילם אותם לסדרה שהיתה מעין חצי דוקומנטרית/חצי עלילתית. במהלך 2011 הופצה בעולם גרסה שנערכה לסרט באורך מלא מתוך פרקי הסדרה, וזה פשוט הדבר הכי מצחיק שראיתי השנה על איזשהו מסך. כמות הפעמים שאמרתי בהשתאות "וואו" על רגע מהסרט הזה עוקפת כל סרט אפקטים ותלת מימד שראיתי השנה.

3. "פול". מעין אח תאום ל"סופר 8" מבחינת הנוסטלגיה לסרטי המדע בדיוני של סטיבן ספילברג. כולם נשפכו מקריסטין וויג ב"מסיבת רווקות", אני התלהבתי ממנה כאן. סיימון פג וניק פרוסט כתבו, גרג מוטולה ביים. הסרט היה אמור להיות מופץ על ידי ג.ג., אבל נגנז אחרי שנכשל באמריקה. הוקרן בפסטיבל אייקון.

4. "פרידה". סרט אירני נפלא, ועם סוף שגם גברים קשוחים יבכו בו.

5. "מרתה מרסי מיי מרלן". מעין "השוטר" באמריקאית, מהבחינה הזאת שזה ניסיון לעבד את השקפת העולם הקרה של יוצרים כמו מיכאל האנקה לשפה קולנועית קצת אחרת. פורטרט מרתק של בחורה מפורקת שלא מוצאת את מקומה בעולם, ועם הופעה פשוט ממגנטת של אליזבת אולסן, שהיא הנעמי ווטס או השרליז תרון הבאה. הוקרן בפסטיבל חיפה.

6. "העתיד". סרטה הקודם של מירנדה ג'וליי, "אני, אתה וכל השאר" הופץ בארץ, אבל בסרט השני שלה המפיצים כנראה החליטו שנמאס להם. ואכן, ג'וליי הלכה לכיוון אפילו יותר אקסצנטרי מסרטה הקודם, אבל זה אחד הסרטים המשונים והמקוריים ויוצאי הדופן שנעשו השנה. וג'וליי עצמה היא סוג של פרפורמנס שכדאי לראות. ג'וליי היא בת זוגו של מייק מילס, שיצר השנה את "בגינרס" בהשראתה (בביקורת שכתבתי כאן, כתבתי על הדמיון מסוים בין "בגינרס" ובין סרטיה של ג'וליי מבלי לדעת שהם בני זוג, על כך למדתי מתגובה של אחד הקוראים אחר כך). כך שבעולם בו סינמטקים בארץ יכולים לשבץ סרטים כאוות נפשם, "העתיד" ו"בגינרס" ילכו מצוין יחד.

7. "Meek's Cutoff". הרבה במאיות השנה. ג'ודי פוסטר ולין רמזי ברשימה הראשית. סרטה הקודם של קלי רייכארט, "וונדי ולוסי", היה אחד הסרטים המדוברים בפסטיבל חיפה לפני שלוש שנים. סרטה החדש, לעומת זאת, כבר לא הגיע לשום מקום. דמיינו את ההפך מ"אומץ אמיתי": מערבון שכמעט כלום לא קורה בו, אבל יש בו עוצמה מהפנטת, על המאבק בין אדם לטבע, ובין גברים ונשים.

8. "סנה"/"פרויקט נים". מפיצי הקולנוע חייבים להתחיל להאמין בסרטי תעודה. שניים מסרטי התעודה המהנים והמשובחים ביותר פוספסו השנה (את "פרויקט נים" לפחות יכולתם לראות בפסטיבל דוקאביב). הראשון הוא סרטו של אסיף קפדיה על נהג המירוצים הברזילאי איירטון סנה, סרט שהוא בית ספר ליצירת פרופיל דוקומנטרי המבוסס כולו על חומרי ארכיון; השני הוא סיפור מרתק שהוא גם משל נפלא, על שימפנזה שאומצה על ידי משפחה אנושית כחלק ממחקר בשנות השבעים, ועל גורלה של החיה שהיו שטעו לחשוב שמשפחה אנושית מפנקת היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לה. דווקא "טבלואיד" של ארול מוריס לא נחרת אצלי כאחד הסרטים התיעודיים הכי טובים של שנה, למרות שהוא היה סרט מאוד מבדר לצפייה, אבל ג'יימס מארש ב"פרויקט נים" (ממש כפי שעשה ב"איש על חבל") מראה שהוא תלמיד מצטיין מבית מדרשו של מוריס.

וב-2012? "עליית האביר האפל", הבאטמן השלישי של כריסטופר נולן; "פרומתיאוס", רידלי סקוט חוזר ל"הנוסע השמיני"; "ההוביט", פיטר ג'קסון חוזר אל הארץ התיכונה; "ספיידרמן המופלא", סיפור ספיידרמן מתחיל מהתחלה, הפעם עם אנדרו גארפילד בתפקיד הראשי; "הנוקמים", ג'וס ווידון מייחל סוף סוף לשובר קופות; "הדיקטטור", היוצרים של "בוראט" מנסים להגיע שוב לראש רשימת סרטי השנה של "סינמסקופ"; "לשחרר את ג'נגו", קוונטין טרנטינו משחרר עבדים; "לינקולן", סטיבן ספילברג מספר על הנשיא ששיחרר עבדים. וגם סרט חדש לווס אנדרסון, ואולי אפילו לפול תומס אנדרסון.

הלכו לעולמם: אליזבת טיילור (אלילה וקליאופטרה), פיט פוסלתווייט (שחקן, "בשם האב"), פיטר פאלק (שחקן, "קולומבו"), סידני לומט (במאי, "סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות"), ג'יין ראסל (שחקנית, "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות"), סוזנה יורק (שחקנית, "סופרמן"), קליף רוברטסון (שחקן, "צ'רלי", "ספיידרמן"), מריה שניידר ("שחקנית, "הטנגו האחרון בפריז"), קן ראסל (במאי, "טומי"), סטיב ג'ובס (הבעלים של פיקסאר), ג'ון בארי (מלחין, סרטי ג'יימס בונד, "רוקד עם זאבים"), לורה זיסקין (מפיקה, "ספיידרמן"), ראול רואיז (במאי פרואני), פיטר ייטס (במאי, "בוליט", רעם כחול"), אנני ז'יררדו (שחקנית צרפתיה), דיוויד הס (שחקן סרטי אימה), טים התרינגטון (דוקומנטריסט שנהרג בלוב), קווין ז'אר (תסריטאי), ברנד אייכינגר (מפיק ותסריטאי גרמני, "ברוקלין תחנה אחרונה", "הנפילה"), ג'רי רפרטי (זמר, ששירו "תקוע באמצע איתך" ליווה את סצינת חיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת"), ישראל דוד (איש סאונד ישראלי). וגם כל אלה.

================

ועכשיו תורכם: מה היו סרטי השנה שלכם? מבין אלה שהופצו בארץ או שלא הופצו.

"Meek's Cutoff", קלי רייכארט

סיכום השנה שלי יגיע הנה מחר. אבל עד אז, הנה כמה פריימים שאהבתי אותם ליקטתי במשך השנה האחרונה מסרטים שראיתי בשנה החולפת. אלה לאו דווקא הסרטים שהכי אהבתי (חלקם כן), וכמובן שלא כל הסרטים שאהבתי שוטים מתוכם כבר הגיעו לידיי למטרות קציר פריימים ("הסוס מטורינו" חסר כאן לאוסף הסוסים שלי).

הפריים הנ"ל מתוך "Meek's Cutoff" הוא בעצם דיזולב איטי ומופלא בין שני שוטים מדבריים.

"הדרך חזרה", פיטר וויר

"סקרטריאט", ראנדל וואלאס

"אומץ אמיתי", האחים כהן

"אומץ אמיתי"

"אומץ אמיתי"

"מלנכוליה", לארס פון טרייר

"העור שבו אני חי", פדרו אלמודובר

"הערת שוליים", יוסף סידר

"עץ החיים", טרנס מאליק

"המשרתת", אים סאנג-סו

"קומפני מן", ג'ון וולס

"שומר חוק", ג'ון מייקל מקדונה

"סאבמרין", ריצ'רד איודה

"מרתה מרסי מיי מרלן", שון דרקין

"דרייב", ניקולס וינדינג רפן

"Sleeping Beauty", ג'וליה לי

"A Separation", אסגר פרהדי

עד כאן הגלריה שלי. יש לכם הצעות לפריימים אהובים משלכם?

היום, 29.12, לפני 25 שנים מת אנדריי טרקובסקי בבית חולים בפריז מסרטן ריאות. הוא היה בן 54 והשאיר אחריו בסך הכל שבעה סרטים. כולם מהסרטים היפים והמדהימים ביותר – מכל כיוון שאני בוחן אותם – שאי פעם נעשו.

בחודש ינואר יציגו הסינמטקים בארץ את כל סרטיו, חלקם בעותקים חדשים, ואני חושב שזו צפיית חובה לכל מי שמגדיר עצמו שוחר קולנוע, קודם כל כי מסופקני אם מבחינה ויזואלית תמצאו מקבץ סרטים כה יפה.

באופן מפתיע, ארבעה משבעת סרטיו צץ באחרונה ביו-טיוב באופן רשמי וחוקי לחלוטין, כחלק מהערוץ המדהים למדי של מוספילם, אולפן הקולנוע הסובייטי שהפיק את כל הסרטים בימים ברית הקומוניסטית, מאייזנשטיין ועד טרקובסקי (הרוב שם גם עם תרגום לאנגלית, אם תלחצו על כפתור ה-cc).

הדיסקליימר הרגיל: אל תצפו ביו-טיוב ובמחשב בסרטיו של טרקובסקי. סרטיו דורשים המון ריכוז וסבלנות. הם קצת כמו מדיטציה, צריך להסתנכרן לאורך הגל שלהם כדי לקלוט אותם, כדי להשתחרר מהמירוץ המטורף שהורגלנו אליו בחיפוש אחר נראטיב. טרקטבסקי מביים במתינות, עם שוטים ארוכים שמספרים סיפור ויזואלי שלם במנותק מהמילים, אם בכלל יש מילים. אם אתם רוצים רק כטיזר לפני שתצפו בהם על מסך גדול בינואר בסינמטקים, אדרבה. או כהתרעננות למי שכבר צפה ובקיא ורק רוצה להיזכר בסצינה או שתיים.

"נעורי איוון", סרטו הארוך הראשון וגם סרטו הקצר ביותר, רק 90 דקות (חפשו את השוטים שספילברג גנב ל"סוס מלחמה" מהסרט הזה)

"אנדריי רובלב", יצירת מופת בת שלוש שעות. חלק א'. חלק ב'. האפיזודה האחרונה בסרט (מתוך שמונה חלקיו), על בונה הפעמונים הצעיר, היא כמו סרט קצר שעומד בפני עצמו ונמשך 45 דקות. לכאורה אין לו שום קשר לעלילת הסרט (דמותו של אנדריי רובלב מופיעה רק ממש בסופו), ומי שרוצה לראות את טרקובסקי בפאזת מספר הסיפורים שלו, ולא כמי שרק מייצר שוטים מרהיבים אך ארוכים ואיטיים ודיונים כבדים ופילוסופיים, מוזמן להתחיל מהנקודה הזאת.

"מראה". אולי הסרט הכי אבסטרקטי/פיוטי של טרקובסקי, אבל יש בו כמה מהפריימים, השוטים והרגעים הקולנועיים הכי יפים שלו.

"סטאלקר". יצירת המופת הכי גדולה והכי נערצת והכי יפה של טרקובסקי. שעתיים וחצי. בקריירה של פסגות, זהו השיא. הרהור פילוסופי במסווה של סרט מדע בדיוני. חלק א'. חלק ב'. (את החלוקה לפרקים ומערכות עשה טרקובסקי עצמו). צפו בשתי הדקות הראשונות של חלק ב'. אם לא תתפעלו מיד מכמה שזה יפה, אין לכם סיכוי עם טרקובסקי.

הלינקים מכאן.

==================

אגב, ביקור בתערוכת "פנס הקסם" במוזיאון ישראל רק מראה כמה השפעתו של טרקובסקי של במאים שפעלו לציו ובשפעתו גדולה על אמנות בת זמננו. הסרט הקצר (שמונה דקות) "פר ספקולום" של אדריאן פאצ'י (המוקרן במוזיאון ב-35 מ"מ) הוא הרחבה לשוט מפורש מתוך "מראה".

מתוך "פר ספקולום" של אדריאן פאצ'י במוזיאון ישראל

יש שם שתי עבודות צילום ענקיות שהזכירו לי את סרטיו של אנגלופולוס (גם הוא מהמילייה הקולנועי של טרקובסקי). ובכלל, האמנות העכשווית מאוד קולנועית. יש שם עבודה של ז'וליאן אודבר בהשראת "המחפשים" של ג'ון פורד. וסטילס של האמן/במאי אייזק ג'וליאן מתוך עבודת וידיאו של עצמו. והכי אהבתי את "סרט נר" של ג'ונתן מונק, סרט באורך שש שעות, המוקרן מתוך שמונה גלגלי 16 מ"מ המתאר נר נשרף, מרגע הדלקתו ועד שהוא נמס כולו. למרות שבמוזיאון כתבו שזה בהשראת "אמפייר" של אנדי וורהול, לי היה ברור שזה רימייק קולנועי לציור של גרברד ריכטר, ההוא מעטיפת התקליט של סוניק יות.

וכן, הפילם עזב את בתי הקולנוע ועבר למוזיאון. גם במוזיאון תל אביב וגם במוזיאון ישראל (וגם בטייט מודרן, בדיוק לפני שנה), העבודות שהכי אהבתי היו הקרנות מ-16 או 35 מ"מ.

כשנכנסתי כחבר למועצת הקולנוע היו לי כל מיני מחשבות (בעיקר, לדאוג שלא יהיה אף פקיד או פוליטיקאי שינסה לחטוף את הקולנוע לצרכיו ולהשמיד את הדבר המופלא שקרה שקרה כאן בשנים האחרונות), אבל היה לי בראש באג אחד עיקרי: הסרט הקצר. צריך להחיות אותו. הרעיון הוא כזה: חוק הקולנוע הראה שאם ממטירים מעט כסף על תחום מסוים הוא מצמיח ערוגות ענק יפהפיות. תראו מה קרה בתחום הפסטיבלים מרגע שחוק הקולנוע התחיל תמוך בהם (שם זה כבר כמעט גידולי פרא שאוכלים זה את זה, שזו הסכנה השנייה). אז תהיתי באילו תחומים אפשר להשקיע מעט כסף מכלל התקציב, אבל לראות איך התחום הזה פורח בעשר השנים הבאות.

הסרט הקצר זכה לטיפול לא מספיק מוצלח מטעם קרנות הקולנוע. סרטים עלילתיים שאינם באורך מלא מגיעים כרגע בשתי צורות: סרטי סטודנטים, או דרמות טלוויזיה. אבל אם מחר במאי שאינו סטודנט רוצה לביים סרט בן 15 דקות, אין לו ממש לאן ללכת.

האמת היא שכשניסחו את הקריטריונים לתמיכה לפני עשר שנים חשבו לטווח קצר ומיידי והגיבו למגמה רגעית, ולכן הומצא סעיף בשם "דרמת טלוויזיה", בעיני זו היתה טעות היסטורית. אבל היא ענתה למצב שהיה קיים: אז, בתחילת שנות ה-2000, זכייניות הטלוויזיה חויבו על פי תנאי הרגולציה שלהם להפיק דרמות בודדות באורך 50 דקות. מועצת הקולנוע הרימה את הכפפה והחליטה לאפשר לקרנות לתמוך בדרמות האלה, שקל מול שקל, כדי להגדיל את איכות ההפקה שלהן, ולאפשר ליוצרים צעירים (או ותיקים) לעשות סרטים שאינם באורך מלא. התוצאות – עוד לפני חוק הקולנוע – היו נפלאות.

אלא שהיו עם זה שתי בעיות. האחת, היא שאורך הסרט היה מוכתב לפי משבצת שידור טלוויזיונית של 48-50 דקות. השנייה, שהתחום הזה בעצם לא תמך בקולנוע הישראלי אלא בטלוויזיה הישראלית. האין חוק הקולנוע אמור לתמוך בקולנוע? (כשם שלא יעלה על הדעת שחוק הקולנוע יתמוך בפרסומות, שגם שם עובדים אנשי קולנוע, וזוכים להתמקצעות ולניסיון, גם תמיכת חוק הקולנוע בטלוויזיה המסחרית היא סוג של עיוות שלא לחלוטין נתנו עליו את הדעת עד הסוף). ואכן, מרגע שזכייניות הטלוויזיה הבינו שאפשר לצפצף על הרגולציה ולהפסיק לייצר דרמות טלוויזיה, התחום הזה די מת. הסעיף בקריטריונים נשאר, הכסף הוקצה, אבל פחות ופחות סרטים הופקו באמצעותו, וממילא לא הופצו או שודרו בשום מקום. וזאת בשעה שסרטים ישראליים קצרים, מ-7 דקות ועד 37 דקות, עשו חיל בעולם.

לכן, כל מה שצריך לעשות זה שכתוב לשוני קל. במקום "דרמת טלוויזיה" לקרוא לתחום "הסרט הקצר". במקום אורך של 50 דקות, אורך של בין 3 ל-40 דקות. במקום התנייה שכדי לקבל את התקציב צריך להוכיח שחצי ממנו מגיע מזכיין טלוויזיה (שייקח את 40 הדקות האלה, יכניס את האאוט-טייקים ויהפוך אותם למיני סדרה בת שלושה פרקים), הענקת רוב התקציב על ידי הקרן כשרק מיעוט התקציב צריך להגיע ממקורות אחרים. קחו למשל את "להרוג דבורה" של שרון מימון וטל גרניט. סרט קצר ונפלא, אבל שכדי לממן אותו נאלצה קרן מקור לפנות למועצת הקולנוע לקבל הסכמות והקלות כי הסרט חורג מתנאי המנדט שלה תחת הגדרת "דרמת הטלוויזיה".

דיברתי על כך עם אנשים רבים, כולל יוצרים ומפיקים, וכולם תמכו בו בהתלהבות (כמובן שזה לא היה רעיון פרטי שלי, רבים בתעשייה טענו כבר מזמן שזה מה שצריך לעשות). ואכן, הרעיון הזה נוסח בראשי פרקים למקבץ עדכוני הקריטריונים שייכנס לתוקף בשנה הקרובה. אם סרט ישראלי קצר יזכה באוסקר בעשר השנים הקרובות, אני חושב שיהיה שם רגע קל של שביעות רצון מצידי שיכלול טפיחה עצמית על השכם. אני מאמין שייקרו כאן דברים מופלאים.

אז איך מכל זה הגענו לכך שכותרת המשנה ב"גלריה" לפני כמה ימים היתה: "טיוטת ההמלצות שניסחה מועצת הקולנוע מציעה להפסיק את התמיכה בדרמת טלוויזיה. האם נכון לוותר על המסלול שהוליד את 'יוסי וג'אגר' ו'מבצע סבתא'"? הלו? אין דרמות טלוויזיה כבר שנים! "יוסי וג'אגר" הוא מ-2002, "מבצע סבתא" הוא מ-1999, על המסלול הזה ויתרו כבר מזמן, ומי שוויתר עליו הוא הזכייניות. המביך הוא שמועצת הקולנוע רק עכשיו מתיישבת לעדכן את זה, בעקבות שנים של בזבוז זמן, והאמת גם בזבוז כסף.

אז מה הדרמה? הדרמה היא שגדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור, שהיה צריך לצהול מהצעת השינוי הזאת ואף ליזום אותה בעצמו לפני שנים (במקום לבקש אישורי חריגים) מאוים ממנה. כי במקביל לכך עלתה שאלה נפרדת, שעדיין לא נפתרה: מי יטפל בתקציבי הסרט הקצר? האם הקרנות המטפלות כיום בדרמת הטלוויזיה, או הקרנות המטפלות בסרטים העלילתיים. האמת, זו שאלה טובה שהתשובה לה היא לא חד משמעית, אבל גנני עושה רעש כדי למחות לא נגד שינוי הסעיף, אלא נגד הרעיון שהועלה בכנס תעשיית הקולנוע לפני מספר שבועות שתחום הסרט הקצר ישולב לתוך תחום הסרט העלילתי ויהיה בטיפול קרנות הקולנוע הגדולות ולא הקרנות הקטנות. אם זה יקרה, עבור גנני אלה אכן בשורות לא טובות. אבל גם הדיון הזה לא הסתיים עדיין. בדבר אחד אני בטוח, אם התחום הזה ייכנס, כמו גם עידוד לסרטי אנימציה, בין קצרים ובין ארוכים, פני הקולנוע הישראלי בעוד עשר שנים עשויים להיות שונים למדי מפניו כיום.