פסטיבל דוקאביב כבר פרסם את סרטי התחרות שלו. פסטיבל קולנוע דרום כבר מטפטף הדלפות מהתוכנייה שלו. אבל בין לבין מצפה לנו פסטיבל נוסף, ועוד אחד שמאז ומתמיד היתה לי אליו סימפטיה גדולה: הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. זה פסטיבל שמופק על ידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מתקיים פעם בשנתיים וב-2.6 ייפתח בתל אביב בפעם ה-14. אם עוד לא יצא לכם להתוודע לפסטיבל הזה, כדאי לכם. הוא מקסים. כמה מבכירי הבמאים בעולם (ובארץ) התחילו את דרכם כסטודנטים שהציגו את סרטי הגמר שלהם בפסטיבל הזה, חלקם יצאו ממנו עם פרסים. זה פסטיבל הסטודנטים השני הכי חשוב בעולם (אחרי מינכן).

אני מצפה לשמוע מהסטודנטים בתל אביב לא מעט על התוכניות הצפויות בפסטיבל בימים הקרובים, ובינתיים הנה היוזמה הראשונה של הפסטיבל שנחשפת: חוץ מהתחרות הבינלאומית הרשמית, שאליה ניגשים סרטים הנבחרים על ידי בתי הספר עצמם, יקיים השנה הפסטיבל תחרות און-ליין, בה כל סטודנט בעולם שהפיק סרט יכול להעלות לפייסבוק של הפסטיבל את סרטו ולהעמיד אותו לשיפוט הקהל הרחב. הסרט שייבחר כחביב הקהל בפייסבוק יוזמן להשתתף בפסטיבל ויוצרו יזכה לכרטיס טיסה לישראל כדי להגיע לפסטיבל. הם קוראים לזה "תחרות מתחת לרדאר". זה הדף עם הסרטים שכבר התחילו להצטבר שם, אם אתם כבר רוצים לצפות ולדרג.

הנה שני סרטים כמעט אקראיים שנתקלתי בהם שם. שניהם עוסקים בזוגיות במשבר. הראשון הוא "לב מעץ" שביים ג'נתן ווייט הבריטי:

השני הוא "מדיטציית כעס" שביים הישראלי גיא ליכטנשטיין בבית הספר לקולנוע של וינה (הסרט צולם בתל אביב). הוא קצת הזכיר לי מערכון של (נדמה לי) דן בן אמוץ:

אם נתקלתם שם בסרטים מוצלחים, תנו לינק.

אז מה היה הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע האחרון? עושה רושם שגם בארץ, ממש כמו באמריקה, "ג'ון קרטר" התקשה לנצח את טורניר הקופות באופן חד משמעי. ובאופן מפתיע ומשונה למדי נראה שסרט שסרט בשם "מפלצת בפריז", שמעולם לא שמעתי עליו, היה המתחרה העיקרי שלו בסוף השבוע הארוך של פורים.

ככה נראו רשימות הסרטים המבוקשים של רשתות הקולנוע בארץ:

יס פלאנט: "ג'ון קרטר", "זאת מלחמה", "מפלצת בפריז", "הוגו".

סינמה סיטי: "שטח פראי", "זאת מלחמה", "את, אני והשאר", מפלצת בפריז", "ג'ון קרטר"

גלובוס מקס: "מפלצת בפריז", "ג'ון קרטר", "טעון הגנה", "הוגו", "את, אני והשאר".

ובינתיים הגיעו נתוני האמת של סוף השבוע הקודם, בו התברר ש"זאת מלחמה" היה סרט האולפנים הנצפה ביותר באותו סוף שבוע, אבל עם 10,000 כרטיסים בלבד. "קנינו גן חיות" (סליחה, "מקום לחלום עליו") פתח עם בערך 7,500 כרטיסים ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" פתח עם כ-6,800 כרטיסים. בלבד.

===============

וכשסרט האולפנים הכי נצפה בסרט מוכר רק 10,000 כרטיסים, האם יתכן שלמעשה הסרט שהיה הכי נצפה בסוף השבוע שעבר (לפני עשרה ימים) היה בעצם "פרידה" האירני? אנשי קולנוע לב, שבדרך כלל לא מוסרים נתוני צופים, אמנם כבר מסרו שהסרט הוא הצלחה מפתיעה בתום עשרה ימים להפצתו (זה היה יום לפני שהסרט זכה באוסקר) עם כ-30,000 צופים, אבל מתברר שככל הנראה הזכייה באוסקר רק הקפיצה עוד יותר את מספר הצופים. בשבוע שעבר הגיע אליי הביתה צוות צילום של ערוץ הטלוויזיה הסיני CCTV בראשות הכתב גו יי לאסוף סאונד-בייט קצר בעקבות הידיעה שהגיעה אליהם מקולנוע לב ש"פרידה" היה בסוף השבוע שעבר הסרט הנצפה ביותר בישראל. בכתבה הסופית מרואיין גם אבנר פולק, מנהל בית קולנוע לב בתל אביב, שאומר שאכן אחרי הזכייה באוסקר היתה עלייה ניכרת בכמות הצופים בסרט ושהצלחתו הפתיעה אותם. הנה הכתבה שלהם.

אור סיגולי ב"סריטה" מביא בשורה מרתקת: האקדמיה הישראלית לקולנוע יזמה מסלול חדש לסרטי "גרילה/פרינג'" המיועד לסרטים שהופקו בתקציב של עד מיליון שקלים וחצי.

רגע, מה? האקדמיה יזמה מסלול חדש? נרשמו אותו חיים על כוכב הלכת אקדמיה? הרי זה הדבר החדש הראשון שהאקדמיה עושה מאז שהם בחרו את השם "פרס אופיר" לפרס. מתחילים לראות תכונה עם עבודתו של היו"ר החדש, איתן אבן?

אז מצד אחד: בראבו. הסתכלה הנהלת האקדמיה סביב, ראתה שקורה משהו בקולנוע הישראלי, והחליטה להגיב. מצד שני: באקדמיה כמו באקדמיה, הכל עקום.

זה המסלול: אם הפקתם סרט שתקציבו אינו עולה על מיליון שקלים וחצי אתם מוזמנים לרשום אותו למסלול "גרילה/פרינג'" בעבור 1200 שקלים. כל הסרטים שיירשמו למסלול הזה יזכו להקרנת אקדמיה אחת ובשלב א' של התחרות הם יתחרו זה נגד זה על התואר סרט הפרינג' עם מספר ההצבעות הגבוה ביותר. הסרט הזה יצורף כסרט שישי לחמשת הסרטים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. או במילים אחרות: באוגוסט הקרוב "ג'ו ובל" יהיה מועמד לפרס הסרט הטוב בפרסי אופיר! ייפי!

אבל רגע רגע, לא הבנתי כלום. למה ככה? את המחשבה הכללית אני מבין: האקדמיה מבינה שנעשים כיום לא מעט סרטים דלי תקציב שאין להם גם הפקתי נדיב (קרי, יונייטד קינג) ושזקוקים לעידוד ולתמיכה כדי לקבל תשומת לב גם בקרב חברי האקדמיה עצמם, שלעיתים מפגינים עצלנות והולכים לראות רק את הסרטים "הגדולים" ומוותרים על הקטנים (אגב, לרוב בצדק). אז הוספת סרט שישי לקטגוריית הסרט הטוב ביותר תחייב את חברי האקדמיה לצפות גם בו, ותפנה את תשומת לב הקהל לקיומו של סרט שאין מאחוריו גב הפצה עשיר.

אבל האם המסלול כפי שהוא מתואר בתקנון לא מבטיח למעשה שהסרט השישי הזה יהיה פשוט סרט הפרינג' שליוצריו יש הכי הרבה חברים? נראה לי שכמו שזה מנוסח כרגע, זו הצעה קוסמטית למדי שמספספת משהו עמוק יותר.

קודם כל, בואו נראה מה קרה בשנה שעברה: "2 בלילה", בהחלט סרט שמתאים לקטגוריה הזאת, זכה למועמדות לשחקנית הראשית (קרן ברגר). ואת זה הוא עשה בלי טובות ובלי מסלולים מיוחדים, כי מספיק אנשים ראו אותו והתלהבו מברגר אבל לא דירגו את הסרט כאחד הטובים של השנה. אני מניח שאם הקטגוריה הזאת היתה קיימת בשנה שעבר יש סיכוי ש"2 בלילה" היה מצטרף כסרט שישי לחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.

אני מניח שמחשבת הנהלת האקדמיה היתה כזאת: לסרט דל תקציב יש סיכוי מסוים לזכות במועמדות באחת מהקטגוריות שאינן פרס הסרט הטוב ביותר. ולראייה בשנתיים האחרונות סרטים כמו "2 בלילה", "אמא של ולנטינה", "כלבת" ו"ניקה" קיבלו מועמדויות (אני לא יודע מי מהם היה עובר את תנאי הסף של קטגוריית הפרינג', אבל אלה היו סרטים יחסית דלי תקציב מהשנים האחרונות שקיבלו הכרה עם מועמדות, ואף זכייה, באופירים). אבל לפרס הסרט הטוב אין להם שום סיכוי להשתחל. אז מצאו להם דרך עוקפת להיכנס פנימה. נחמד, אבל זו מחווה ריקה, כי היא מכריזה די בגלוי שלסרט השישי הזה אין באמת סיכוי לזכות. הוא שם בתור קישוט בלבד.

לכן לא ברור לי למה לעשות את כל התחרות הזאת רק כדי שסרט אחד יזכה בסוף לכבוד של להגיע בדרך עקיפה למועמדות לפרס הסרט הטוב. כבוד נאה, אבל ריק. כי לזכות הוא לא יזכה. הוא הודבק פנימה. למה לא ליצור בפשטות קטגורייה בשם "סרט דל תקציב" ואליה יוכלו להיבחר כל הסרטים שעומדים בתנאי הסף של התקציב הנמוך (מיליון-מיליון וחצי שקל נראה לי סף נכון), וחמשת הסרטים שמקבלים את הניקוד הגבוה ביותר יהיו המועמדים בקטגורייה הזאת (שאפשר לקבוע מראש שהיא תתקיים רק בשנה שבה יש לפחות עשרה סרטים כאלה). וכך חמישה סרטים זוכים לחשיפה ולא רק אחד, ואחד מהם גם בוודאי זוכה בפרס. זה כבוד להיות מועמד, אבל זה כבוד יותר גדול גם לזכות. ובזכות הקטגורייה הזאת ותשומת הלב שהיא תעורר, אולי כמה מהם גם יתגנבו לתוך הקטגוריות המרכזיות. פרסי האינדיפנדנט ספיריט (פרס שבהרבה מקומות מזכיר את התקנונים של האקדמיה הישראלית) מקיימים פרס כזה (על שם ג'ון קסבטס). כדאי לקחת מהם השראה כאן. ואם האקדמיה רוצה לעודד את הכוחות החדשים והטריים של עולם הקולנוע, למה לא לייסד באותה הזדמות גם קטגורייה לסרט בכורה?

אבל רגע: אם קטגוריית הפרינג' היתה קיימת בשנה שעברה, האם "חתולים על סירת פדלים" היה יכול להתחרות בה? כי מבחינת תקציב הוא בוודאי עומד בתקנון, אבל העובדה שעומד מאחוריו מפיץ כמו אדרי יכולה בקלות להשפיע על תוצאות ההצבעה כאן (אדרי מוריד הוראה לכל עובדיו חברי האקדמיה לסמן את הסרט הזה בטפסיהם, או למלא את האולם בהקרנה, והוא מנצח בקלות כל הפקה זעירה אחרת שאין לה את כוחות הנטוורקינג שיש למפיץ מבוסס). אז אולי תקציב הפקה לבדו אינו מספיק וצריך סרט שגם הופץ באופן עצמאי.

ובעיקר: מה זה לכל הרוחות "גרילה/פרינג'"? באיזה שפה אנחנו מדברים. זה לא רק לא עברית, זה גם לא קולנועית. "פרינג'" הוא מושג שהביא איש התיאטרון מרט פרחומובסקי מהתיאטרון אל הקולנוע. הקרדיט על זה שלו, ושם זה צריך להישאר. "גרילה" הוא מושג עקום לחלוטין שמסתובב בקרן הקולנוע הישראלי כדי לייצג קולנוע דל תקציב (וזאת בהשראת שם חברת ההפקות של דורון צברי ואורי ענבר שיצרו את "המדריך למהפכה" במסלול הזה). למה לא לקרוא לזה פשוט "מסלול לסרטים דלי תקציב"?

ויש עוד המון שאלות, בעיקר כי הנהלת האקדמיה תמיד היתה ממש גרועה בניסוח תקנון ותמיד משאירה כל כך הרבה חורים לא פתורים. סיגולי ב"סריטה" עולה על כמה מהם. למשל: מה יעלה בגורלו של סרט שמערבב תעודה עם בדיון? נחשב או לא נחשב "גרילה/פרינג'"? ואני שואל: מה יקרה אם סרט ממסלול הגרילה/פרינג' יקבל מספיק קולות בזכות עצמו כדי להיות מועמד לפרס הסרט וגם יהיה מקום ראשון מבין סרטי הגרילה? האם הוא יהיה מועמד פעמיים לפרס הסרט הטוב? או האם במקרה כזה יהיו רק חמישה סרטים מועמדים לפרס הסרט הטוב? או האם הסרט שיגיע למקום השני בקטגוריית הפרינג' יצטרף כסרט שישי? כל זה לא מוסבר בתקנון.

במילים אחרות: הכוונה מבורכת, אבל הביצוע – כמעט כמו תמיד – חצי אפוי.

===============

אגב, "ג'ו ובל" – לעתיד לבוא "הסרט המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, פרסי אופיר 2012" – מסתובב בלא מעט פסטיבלים בשבועות האחרונים מה שגרם לרוני קידר להתיישב ליד מחשב העריכה שלה ולחגוג את הישגיו והקרנותיו בעוד קליפון מלא יצר ויצירתיות:

==================

ולא רק האקדמיה מתחדשת, גם האתר של איגוד התסריטאים שמתחיל לפרסם מהחודש ראיונות עם תסריטאים שידברו על עבודתם. הראשון הוא אורן מוברמן, שמדבר על תהליך השכתוב של "רמפארט" (ועל שנאתו לכתיבת אאוטליינים לפני הכתיבה). זהו ראיון מתורגם מתוך האתר של גילדת התסריטאים האמריקאית. מהחודש הבא יפורסמו שם ראיונות מקוריים של תסריטאים ישראליים. הראשון יהיה אלי תבור ("אסקימו לימון", "חגיגה בסנוקר").

ביום שישי יצאו באמריקה הסרטים הבאים: "ג'ון קרטר", "לדוג סלמון בתימן" ו"חברים עם ילדים". אבל מדור התרבות לסוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס" בחר לשים על העמוד הראשון שלו לא את הקוואזי-בלוקבאסטר התלת מימדי חדש של דיסני, לא את הסרט החדש של לאסה האלסטרום עם יואן מגרגור ולא את הקומדיה הרומנטית חדשה של בנות "סאטרדיי נייט לייב", אלא את הביקורת הנשפכת של איי.או (טוני) סקוט על "הערת שוליים", שיצא גם הוא באמריקה בסוף השבוע האחרון (לפני שבוע כתבתי בטעות שהוא יצא שם אז, למעשה הוא יצא רק שלשום).

סקוט משתמש במילות התואר "נפלא" ו"גאוני" שבוודאי יככבו עוד היום במודעות הפרסום של הסרט. אבל לסקוט יש גם אבחנה משעשעת ומעניינת. כי הרי לא יתכן שיגיע סרט ישראלי לאמריקה ושהמבקרים שם לא יחפשו את המשמעות המטאפורית הפוליטית שלו, כי הרי כל סרט ישראלי חייב להיות גם בעל משמעות פוליטית (דיברנו על כך בשנה שעברה אפרופו הביקורות האמריקאיות ל"כלבת", שחיפשו גם שם אמירה על ישראל בעידן של מלחמה/טרור/ביבי). ואני גם לא מזלזל במבקרים האמריקאיים, כי נראה לי שזו נטייה של כל מבקר לחפש בסרט המגיע מעבר לים איזושהי אמירה תרבותית רחבה (ואולי נסתרת ולא מודעת) על החברה שממנה הגיע הסרט. זה קיים גם בישראל. סקוט מציין לשבח את הסצינה במשרד החינוך בה מתקבצים הרבה אנשים בחדרון קטן והטורים עולים עד להתפוצצות געשית ואלימה. הסצינה הזאת – שסקוט מתאר אותה כ"קונקלבה" – הזכירה לסקוט את המילים של וויליאם באטלר ייטס "שנאה גדולה, חדר קטן". אבל אפשר לתרגם את זה גם ל"שנאה גדולה, מעט מקום" (או מקום קטן). וזה, אומר סקוט, נראה לו כמו מטאפורה לא רק לתככים מרובי היצר והאגו של עולם האקדמיה אלא גם לישראל בזעיר אנפין: מדינה קטנה וצפופה וריבים בה הרבה.

=================

ובינתיים מגיעים נתוני הקופות ומתברר ש"הערת שוליים" נמצא במקום הראשון! כלומר, במקום הראשון בממוצע הכנסות פר מסך. הסרט הופץ בסוף השבוע בשני בתי קולנוע בלבד, אבל הניב הכנסה ממוצעת של 24,000 דולר פר מסך. הנה דיווח ב"דדליין" עם כל המספרים.

=================

עוד ב"ניו יורק טיימס": ג'יימס קמרון מלחיץ אותי לאללה. קמרון תמיד היה חובב צלילה, ולא הסתיר את זה בסרטיו: מ"המצולות", דרך "טיטאניק" ועד "אווטאר". וקמרון הוא גם מהנדס חובב (אחיו מהנדס אמיתי) שמייעץ לענייני תכנון של כל מיני גאדג'טים הקשורים לקולנוע ולצלילה: מצלמות מצד אחד, מתקני צלילה מצד שני. ביום רביעי שעבר נכנס קמרון לצוללת קטנטנה שהוא סייע בתכנונה וצלל לאיתה לעומק שמונה קילומטרים מול חופי פפואה ניו גיניאה. קמרון מבטיח שלמסע שלו, בצוללת שמלאה כולה ציוד צילום ותיעוד, יש ערך מדעי חיוני, ואת הממצאים שהוא אוסף הוא מעביר לידי אגודת הנשיונל ג'יאוגרפיק, שעוזרת לו במימון המסע. אבל קשה להתחמק מהתחשובה שיש כאן גם ספורט אקסטרים בשבילו: הצלילה הזאת שברה את השיא העולמי (במייל שלם) לצלילה לעומק בצוללת. וזה עוד כלום: בהמשך חודש קמרון מתכנן לשבור את השיא של עצמו ולצלול למעלה מעשרה קילומטרים, אל אחד הנקיקים הכי עמוקים והכי נגישים על פני כדור הארץ באוקיינוס השקט, ולבלות שם שש שעות בין דגים וצלופחים שאיש כנראה לא ראה מעולם. את המסע הזה, כולל ההכנות, הוא מתעד גם לסרט קולנוע בתלת מימד וגם לספיישל טלוויזיוני לערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק". למעשה, התרסקות המסוק לפי כחודש, בה נהרגו שני צלמים של "נשיונל ג'אוגרפיק", היתה במסגרת הצילומים לסרט התיעודי הזה. ואותי המחשבה על צלילה לעומק עשרה קילומטרים פשוט מצמררת ואני רק מקווה שקמרון יצא משם חי (או שלפחות יפגוש את חללי חזירים שהוא כנראה מחפש מתחת לים מאז "המצולות").

ישנו מבחן משעשע למדי למדידת איכויותיו של סרט מנקודת מבט נשית (לאו דווקא פמיניסטית), ועכשיו מגיעה קבוצת קולנועניות שמנסות להחיל את המבחן הזה – שנקרא מבחן בכדל או בצ'דל (על שם הקריקטוריסטית האמריקאית אליסון בכדל או בצ'דל) – על הקולנוע הישראלי.

לימור פנחסוב ונורית יעקב ינון יצרו את הסרטון מעורר המחשבה הזה, שמוגש בשיתוף עם פסטיבל סרטי הנשים ברחובות. הבמאית יעל קיים היא הפרזנטורית. אז מה זה מבחן בצ'דל? הנה הפרטים בזריזות:

אבל בסרטון הבא ישנו באג קטן: הוא לא מראה לנו אילו סרטים ישראליים כן עוברים את מבחן בצ'דל. מבלי להתעמק בכלל אני יכול לחשוב בשליפה על "סוף העולם שמאלה" ועל "הסודות" ועל "אביבה אהובתי" ועל "מדורת השבט" ועל "מעגלים של שישבת" ועל רוב הסרטים של משה מזרחי. וכן, היה מסקרן אותי לראות האם הקולנועניות הישראליות רגישות לעניין הזה.

יש להבהיר: מבחן בצ'דל, להבדיל ממה שמצוין בקליפ, הוא מבחן סאטירי, שרק בא להמחיש עד כמה נקודת המבט הגברית שלטת בייצוג ההמונים (טלוויזיה וקולנוע) דווקא במקומות שהייתם מצפים למצוא שיהיו "נשיים" ("סקס והעיר הגדולה" ו"עקרות בית נואשות", למשל, נכשלים במבחן בצ'דל). אני חושב שבעוד הקולנוע הישראלי נוטה להיות גברי למדי, יש בו גם אפיק נשי מאוד (אבל לאו דווקא פמיניסטי). אבל הסרטון הנ"ל חיובי בעיני כי הוא מעורר מודעות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.3.2012

אז איפה היינו? אה כן: דיברנו על "בושה" ועל כך שמייקל פסבנדר מגלם גבר מכור למין. ואני תהיתי איך מזהים למכור למין. ולראייה אני מביא את הדמות שמגלם וודי הרלסון ב"רמפארט", מישהו שכל מה שיש לו בראש זה סקס ופיתוי. האם גם הוא למעשה מכור למין? ייתכן, אלא שהסרט לא עוסק בזה, אלא בעובדה שהאיש לא מווסת (עם שורוק) בניהול הזעם והאלימות שלו (כמו גם הדחפים המיניים שלו), וזה מוביל אותו לעבר הרס. את הסרט ביים הישראלי לשעבר אורן מוברמן (מבקר קולנוע שהפך לתסריטאי ובאחרונה אף לבמאי) שזה שיתוף הפעולה השני שלו עם הרלסון, אחרי "השליח". אותו סיפור שהיה לי עם מקווין-פסבנדר בשני סרטיהם, יש לי כעת עם מוברמן-הרלסון: סרט הבכורה היה מרשים מאוד (גם מוברמן, כמו מקווין, הרבה להשתמש בשוטים ארוכים מאוד בסרטו הראשון). הסרט השני מרשים פחות. אבל את הדמות הראשית של "רמפארט" הבנתי היטב. הוא מבחינתי אח תאום לגיבור של "השוטר" של נדב לפיד, מישהו שהדחפים הכי בסיסיים שלו הם אלה שמניעים אותו.

הסרט מבוסס על תסריט של סופר הבלשים ג'יימס אלרוי ("סודות אל.איי"), וזו מבחינתי ההברקה הגדולה של הסרט: זו דרמה ריאליסטית המבוססת על אירועים אמיתיים שקרו בלוס אנג'לס בשנות התשעים, אבל היא כתובה כמו פילם נואר בה הרלסון מדבר כמו בלש פרטי משנות ה-40, עם שפה עשירה ואוצר מילים מרשים שלא הייתם מצפים למצוא בדמות שדווקא היצרים הכי ניאנדרטליים שלה, ולא מרכזי השפה, הם שהכי מפותחים באישיותה. וזו דמות שכל דבר אצלה הוא לא אורתודקסי – כולל העובדה שהוא חי עם שתי נשותיו לשעבר, שהן אחיות, ועם הבנות שהן ילדו לו, במה שנראה כמו קומונה שבקעה הישר מ"שלום לנצח" של רוברט אלטמן, ובכלל מתרבות ההיפים של שנות השבעים.

רמפארט הוא שמה של יחידה במשטרת לוס אנג'לס (הקרויה על שם איזור בעיר) שבשנות התשעים עלתה לכותרות כשכמה וכמה משוטריה הואשמו באלימות מופרזת ובשחיתות, והמפקדים הואשמו בניסיונות השתקה וטיוח. הרלסון, לפיכך, מגלם את הסיוט הכי גדול של מערכת המשפט והצדק: הוא גזען, אלים, שוביניסט, אבל נדמה שמה שמניע אותו להיות שוטר זו לא האפשרות לפרוק את האלימות שלו במסגרת חוקית, אלא איזשהו חוש צדק פנימי פעיל מאוד. הוא באמת רוצה לעשות סדר בעולם, אלא שהסדר שהוא מדמיין בראשו אינו מתאים לחברה המבוקרת והמהוגנת שבה הוא חי. לכן סיפור עבר שלו – שבו הוא אולי ירה באנס ואולי לא – מצית סביבו דיונים מצד אנשי החוק ומצד נשים: האיש הזה הוא בה בעת איום לחברה, אבל גם אולי גיבור גדול. וכך, האיש הזה, שכולו שחיתות מוסרית ויצרית, הופך בעינינו בהדרגה לחביב יותר ויותר (לא מעט בזכות השנינות וזריזות המחשבה שלו), למרות שבאופן ברור לחברה המודרנית אין יכולת להכיל אדם כמוהו.

אורגיית מייקל פסבנדר ממשיכה. "בגידה כפולה" עדיין מציג. "שיטה מסוכנת" מצטרף אליו השבוע. "בושה" יגיע בשבוע הבא. וכדי להשלים לנו סדרה פתאום חוזר לחיינו "רעב" – הסרט שגילה לנו את פסבנדר כשחקן ואת סטיב מקווין כבמאי (הצמד שמביא כעת את "בושה"). בסוף השבוע הבא הסרט יוקרן בערוץ יס 3 במלאת שנה לפסטיבל הסרטים של יס, והוא יעלה להקרנות באורלנדו סינמה בבית ציוני אמריקה, והוא זמין לצפייה און-ליין כאן.

אגיד זאת מפורשות: אם אתם צריכים לראות רק סרט אחד של מקווין את פסבנדר בשבוע הבא, צפו ב"רעב". הוא כביר מ"בושה" בעשרות מונים. אם אחריו תתעורר סקרנותכם לראות עוד מהם, עברו ל"בושה".

אז פסבנדר: השחקן האירי-גרמני, שחי כעת באנגליה, מופיע גם ב"בושה" וגם ב"שיטה מסוכנת". באחד הוא פסיכיאטר, בשני הוא מי שזקוק דחוף לפסיכיאטר, אבל בשניהם הוא סובל מהפרעות פסיכוסקסואליות דומות. ובעוד שיהיו מבקרים או מבקרות שירצו להסמיק בעודם כותבים על הופעתו העירומה ומימדיו השונים כפי שנחשפים ב"בושה", אני אנסה להפנות מבט מכל זה ולהתמקד באספקטים אחרים של כשרונותיו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.1.2012

לפני שלוש שנים פרץ לחיינו כשרון קולנועי אדיר בשם סטיב מקווין. לא, לא כוכב הקולנוע האמריקאי (הלבן) שהלך לעולמו כבר מזמן, אלא אמן בריטי (שחור) שאחרי שהגיע לפסגת עולם האמנות האנגלית וזכה בפרס טרנר עבר לכבוש את עולם הקולנוע. והבכורה שלו היתה מפעימה: הוא ביים את "רעב", בו נחשפנו (אני לפחות) לכשרון המבהיל והקיצוני של פסבנדר, שהיה אז עדיין אלמוני למדי, וגם הוכיח שמקווין עצמו הוא מישהו לשים לב אליו. "רעב" עסק בסיפורו האמיתי של איש המחתרת האירי ששבת רעב בכלא הבריטי. לכאורה משהו שג'ים שרידן היה יכול לעשות. אלא שמקווין לקח את החומר המציאותי, הפוליטי והנפיץ הזה והפך את זה ליצירת אמנות מטרידה מאוד שבמרכזה סצינה בלתי נשכחת – אחד הרגעים המרשימים של העשור האחרון – של דיאלוג בשוט אחד הנמשך 20 דקות. שלוש שנים אחר כך חוזר מקווין בסרטו השני, גם כאן עם פסבנדר בתפקיד הראשי, אלא שהפעם הסרט מצולם בניו יורק. וכבר מהשוט הראשון אנחנו מבינים שמקווין הזה הוא אמן ויזואלי אדיר. אמשיך הלאה: כמעט ואין שוטים ב"בושה" שאינם נפלאים. אלא שלהבדיל מ"רעב", מצאתי את הסרט הזה ריקני להפליא. מרשים טכנית – בין אם זו טכניקה של צילום או טכניקה של משחק – אבל הסרט עצמו היה חלול למדי. יותר מזה: הסרט הזה אפילו גורם לי להביט לאחור אל "רעב" ולהתאכזב ממנו בדיעבד. איך הבמאי העמוק של הסרט ההוא יצר סרט שנראה כמו פנטזיית ניאון שנשלפה מהאייטיז? איכשהו, בין "רעב" ל"בושה" כל מה שמקווין הצליח לעשות הוא לתעד את כל (אבל כל) הפרשות הגוף של פסבנדר.

התקציר של "בושה" מספר לי שגיבור הסרט סובל מהתמכרות למין. הסרט, אני מבין, מציג לנו חיים של מכור, אלא שבמקום המכורים הרגילים שהכרנו עד כה, הג'אנקיז והאלכוהוליסטים, כאן יש התמכרות למין, ומקווין מראה לנו שמכור זה מכור – זה הורס לך את החיים וההשלכות הן הרות אסון, גם אם זה רק מין. דמיינו את "אורות גדולים, עיר גדולה" של ג'יי מקינרני (או הסרט בכיכובו של מייקל ג'יי פוקס), אבל במקום קוקאין, סקס. אלא שאני חייב להודות שאילולא הייתי יודע מבעוד מועד שהגיבור מאובחן על ידי יוצר הסרט כמכור למין לא בטוח שהייתי מגיע לידי אותה אבחנה בכוחות עצמי. לי הוא נראה כמו בן ה-16 הטיפוסי.

ממש כמו סרטי שנות השמונים, גם כאן אנחנו נמצאים בסביבה תאגידית ותחרותית – גברים בחליפות עושים עסקים עם גברים בחליפות אחרות. והאנרגיה הגבוהה של עולם הקריירה מקרין על עולם הפנאי שאחרי העבודה. וכך הגיבור שלנו לא מצליח לעבור שעות ספורות ללא חוייה מינית כלשהי: בין אם זה פיתויה של אשה, או שכירת שירותיה של זונה, או שימוש באתר פורנו באינטרנט. אבל רגע: בכל פעם שאני רואה סרט על מישהו שיש בחייו מתח ותסכול גדולים הפורקן הוא שימוש מופרז במין. הדמות של יפתח קליין ב"השוטר", למשל, שמסתובב בעולם כמו תרנגול שמוכן בכל רגע נתון או לזיין או להרוג; או הדמות של וודי הרלסון ב"רמפארט", גם הוא שוטר, שאכן מפתה באופן כפייתי כל אשה שנקרית בדרכו. האם כעת, בעקבות "בושה", עלי להבין שגם הם סובלים מהתמכרות לא מאובחנת למין? ואני לתומי חשבתי שהם פשוט גברים עם ליבידו מועצם (ועכשיו, אחרי "שיטה מסוכנת", גם השימוש במילה "ליבידו" מקבל קונוטציות פרובלמטיות).

התסריט של מקווין ואבי מורגן ("אשת הברזל") מסרב למסור לנו מידע כלשהו על הגיבור שלנו. אנחנו יודעים מעט מאוד עליו. אנחנו כן יודעים, למשל, שהוא אוהב הרבה סוכר בקפה, ריטואל הכנת הקפה שלו הוא איזשהו מוטיב חוזר. אבל לא מוסר לנו שום מידע שיכול לתת לנו כלים לעשות לו פסיכואנליזה. המפתח היחיד שיש לנו הוא שיש לו קשר לא לחלוטין ברור עם אחותו (בגילומה של קארי מוליגאן), שמגיעה בפתאומיות לדירתו ושהגעתה מערערת את שיווי המשקל של חייו הפרובלמטיים. הדרך הצפויה היתה לגרום לנו להבין שכל ההתמכרות הזאת למין באה כדי לפצות עך איזשהו עניין מיני לא פתור בינו ובין אחותו, או משהו שקשור בהוריהם. אלא שזה לא קיים בסרט. מה שכן קיים הוא שאנחנו מבינים ששניהם תוצרים של אותו בית – בית עליו אנחנו שומעים מעט מאוד – ושניהם יצאו מהבית הזה עם חור נפשי גדול מאוד, עם צורך כפייתי בתשומת לב, אותו כל אחד מהם ממלא אחרת. היא ממלאת על ידי היותה אשה תלותית מאוד מבחינה רגשית, שבר כלי ברגע שהגברים בחייה לא שמים לב אליה; והוא מחפש את תשומת הלב באמצעות סקס. היא מגלה תסמינים נוירוטיים מובהקים, בשעה שהוא מגלם סימפטומים פסיכופתיים. הסרט מציג את זה יפה: הוא כמו טורף שיוצא למצוא את הטרף הלילי שלו. אם הוא לא היה מכור למין היינו יכולים להאמין שמדובר ברוצח סדרתי. הפתולוגיה שלהם, אליבא ד"בושה", דומה.

וכאן נכנס סרט נוסף לזכרון שלי: יהונתן סגל, הבמאי של "אודם", בו עסקנו כאן בשבוע שעבר, ביים לפני כעשר שנים את סרט הבכורה שלו, "קשר עיר". מבחינות רבות, יש דמיון רב בין גיבורי שני הסרטים. שניהם מחפשים איזשהו חלל רגשי למלא, ושניהם ממלאים את זה על ידי סקס אנונימי, שניהם בסופו של תהליך הידרדרות, מוצאים את עצמם במועדון גייז, באקט שלא לחלוטין ברור לנו האם מדובר כאן בהתמודדות אמיתית ראשונה עם הזהות המינית המודחקת שלהם, או האם יצר ההרס העצמי שלהם מוביל אותם למקום שמייצג לנו שנמוך מזה הם לא יכולים לשקוע – שאם היה מדובר בג'אנקי, זה המקום שבו הוא עבר מקוק לקראק (תרגמו לאנגלית, זה די מצחיק בקונטקסט של סרט על התמכרות למין).

ולכן "בושה" בסופו של דבר תסכל אותי. הוא מבוים למופת, אבל הסרט נותן כל כך מעט להיאחז בו לגבי הדמות הראשית, ותהליך ההידרדרות כה ברור מאליו, שחוץ מלהביט על תמונות יפות ועל רצף אינסופי של משגלים, הסרט נותר עקר.

במדור שלי השבוע ב"פנאי פלוס" כתבתי על שני סרטים בכיכובו של מייקל פסבנדר: "בושה" ו"שיטה מסוכנת". בינתיים "בושה", שהיה אמור לעלות בסוף השבוע, נדחה לשבוע הבא, אז פסטיבל פסבנדר שהיה אמור להתפוצץ לנו על מסכי הקולנוע בקול גניחה עזה קצת התמוסס.

ועוד עניין: אני חייב להודות שאני די מסויג מ"שיטה מסוכנת" ומ"בושה". לא ממש התלהבתי מהם. "שיטה מסוכנת" עבורי הוא החמצה. זה סרט שנראה לי תענוג לנתח. אני משוכנע שמי שמתמצא בפסיכואנליטיקה, פילוסופיה ותיאוריות פמיניסטיות פוסט-מודרניות פשוט יתמוגג לנתח את הסרט הזהשוט-שוט למצוא בו המון התייחסויות למשולש (שהוא בעצם מחומש) הגברי-נשי בבסיס הסרט ושכולו גדש רעונות ורמזים פרודיאיניים, יונגיאניים והלאה. נראה שדיווד קרוננברג התמוגג מהעולם הוויזואלי שהתורות לפיענוח התת-מודע של פרויד ויונג פרסו לפניו – מים! סירות! סיגרים! – והסרט הזה עשיר בהם. אלא שכדי לנתח את כל העולמות האלה לעומק, צריך מישהו שממש מאוהב בסרט וחושב שהוא נפלא ושהעושר שלו עמוק. זה לא אני. אני מניח שבחוגים הרלוונטיים (קרי, לא החוגים לקולנוע) עוד יעסקו בסרט הזה המון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.3.2012

תוך כדי הצפייה ב"שיטה מסוכנת" עברו בראשי כמה וכמה מחשבות. הראשונה היתה: הסרט הזה היה יכול להיות הצגה מצוינת. הרי רוב הסרט עסוק בשני רופאים שכותבים זה לזה מכתבים. השנייה היתה: הו, הסרט זה מזכיר לי את "יחסים מסוכנים". גם בו יש שתי דמויות שעסוקות בהתכתבות ובתככים מיניים. השלישית היתה: רגע, אם הסרט מזכיר לי את "יחסים מסוכנים", אז מה עושה כאן דיוויד קרוננברג בכסא הבמאי כשסטיבן פרירס, הבמאי של "יחסים מסוכנים", היה מביים את הסרט בדיוק אותו דבר? איפה הלאבה הוולקנית שמאפיינת את סרטיו של קרוננברג, הטוויסט הקינקי שצץ אצלו גם כשהוא מנסה לאפק את עצמו? ואז, בכותרות הסיום התברר שהאסוציאציות שלי לא היו מופרכות כלל: הסרט אכן מבוסס על הצגה. ומי שכתב גם את ההצגה וגם את הסרט הוא כריסטופר המפטון, המחזאי והתסריטאי של "יחסים מסוכנים". אם כן, את חותמו של המחזאי זיהיתי היטב. אז לאן נעלם הבמאי, ועוד במאי בעל נוכחות ויזואלית כה דומיננטית, ואחד הבמאים המבריקים ביותר בעיניי והאהובים עליי (אם כי לא בעקביות)? למעשה, המפטון עצמו כבר עבר לבימוי ואם הוא היה מביים ממש כך את "שיטה מסוכנת" הייתי מעלה בדעתי את "קרינגטון", סרטו הראשון כבמאי, שיש לא מעט מן המשותף ביניהם.

"שיטה מסוכנת" מציב במרכזו שתי דמויות מוכרות למדי מראשית ימי הפסיכואנליזה בתחילת המאה העשרים: קארל יונג משוויצריה וזיגמונד פרויד מווינה. מחשבה רביעית: הסרט הזה הולך לככב בימי עיון וכנסים והרצאות העוסקים בפסיכואנליזה ובביקורת עליה. ושם, אגב, עיקר כוחו. כי הוא מצליח להציג יפה לא רק מושגי יסוד בפסיכואנליזה, אלא הוא גם מקפל לתוכו את הביקורת הדקונסטרוקטיביסטית שהחילו על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, בעיקר מצד הפמיניזם של שנות השבעים.

נראטיב אחד של הסיפור, כולו גברי: יש לנו שלושה פסיכיאטריים (אחד מהם, בגילומו של ונסן קאסל, מופיע לסצינות ספורות, מערבל את העלילה כהוגן ויוצא ממנה). כל אחד מהם מייצג מימד אחר של הנפש: האגו, הסופר-אגו והאיד. וכל אחד מהם, ממש כמו שאומרים המבקרים המודרניים, מפתח את התיאוריות שלו לאו דווקא על סמך בחינה מדעית, קלינית ואובייקטיבית, אלא כפי שהמציאות מיתרגמת על ידי העולם המוסרי והדתי שבו הוא מאמין ואותו הוא חי. כלומר, בסיס הויכוח שבין פרויד ויונג אינו קשור להשקפות רפואיות שונות, אלא לערכיהם השונים: האחד יהודי, השני נוצרי; האחד כופר באמונה, השני מאמין, הנוטה אף למיסטיקה.

אבל הנרטיב העמוק יותר הוא זה הנשי. כי מול הגברים יש את הנשים – אשתו של יונג והמאהבת שלו. שתיהן נשים פקחיות מאוד, שכל מילות התבונות והאבחנות המבריקות בסרט הן שלהן, אבל שהן מקבלות תפקיד משני בעבודה הפסיכואנליטקאית. מבלי לקלקל את התקדמות הסרט, הזווית הפמיניסטית היא המעניינת כאן, העוקבת אחר היווצרותה של אלטרנטיבה פסיכואנליטית נשית שצומחת לא רק כקונטרה להגמוניה הגברית, אלא ממש מתוך עולם ההדחקה והאגרסיות שהפעילו גברים על נשים (מטפלים על הפציינטיות שלהן, ואבות על בנותיהן).

ויש כאן את הנרטיב היהודי, שברובו כמעט ואינו מורגש, עד לסצינת הסיום ולכותרות שבאות אחריה שמספרות לנו סיפור נוסף, וטראגי ברבה, של אירופה רגע בתהליכי איבוד שפיותה.

ואם קרוננברג אינו מורגש כאן כבמאי – זהו סרטו המאופק והיבש ביותר מאז "ספיידר" – די קל לנחש מה משך אותו אל הסרט. ראשית, סיפורם של שני רופאים והאשה היצרית שביניהם מזכיר מאוד את "תאומי המריבה" שלו. שנית, נדמה שהסרט הזה מהווה בסיס תיאורטי לכל סרטיו, שבכולם יש דיון בין הרצון להדחיק והרצון לפרוק כל עול, והמחיר שכל מהלך כזה גובה מגיבוריו.

פורים שמח. אחרי קריאת המגילה, חלוקת משלוחי המנות ומתן מתנות לאביונים אני מתכנן להשתכר כהוגן, ואני מקווה לא להתקרב לממשק העריכה של הבלוג שתוי. אז עד שענני האלכוהול יתפוגגו הנה סרטון פורימי ממש נחמד, שמסתובב ויראלית בימים האחרונים, ודוחס לארבע דקות מונפשות את רוב סיפור מגילת אסתר וגם עיון בדרש, הרמז והסוד שמסתתרים בטקסט הנפלא הזה (שנקרא מגילת אסתר כי הוא גם מגלה וגם מסתיר).

והנה המגילה. לכו לשמוע אותה.

לפני כשבוע הבעתי משאלה שמקום כמו קולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה יקדיש חלקים מהפרוגרמציה שלו גם לקולנוע אלטרנטיבי, ולא רק קולנוע נוח וקל לעיכול לקהל שחושב שהוא רוצה איכות, אבל למעשה מפחד ממנה. והנה מגיעה הבשורה שבשבוע הבא יגיע הסרט היווני "שיני כלב" ("Dogtooth") לשלוש הקרנות מיוחדות שם.

זה יקרה בימים ראשון (11.3), שני (12.3) ורביעי (14.3) ב-21:40. וכשביקשתי חומר קצת יותר מאתגר לא ציפיתי שזה יהיה, ובכן, כל כך מאתגר. מדובר בסרט היווני הבוטה והנועז שהיה מועמד בשנה שעברה לאוסקר הזר, שביים גיורגוס לנתימוס. מעין אולריך סיידל יווני (שבעצמו היה מעין מיכאל האנקה מוקדם) על משפחה שכולאת את ילדיה בבית ומשבשת להם את החיים, שפה, התודעה והמיניות. אסתטי מאוד אבל ביזארי להחריד. אבל בהחלט סרט קונטרוברסלי ומטריד.

בימים בהם יוקרן הסרט באולם 1 הוא יוקרן מעותק DCP ברזולוציית 2k, כשהוא יוקרן באולם 2 הוא יוקרן מקלטת HDCAM. כלומר, שגם אם ראיתם את הסרט כבר בכבלים או בווי.או.די, זו אמורה להיות הקרנה באיכות משופרת מאוד.

עכשיו כשאכן הרפרטואר זוכה לגיוון שם, אני מעדכן את בקשתי מלפני שבוע ורוצה להעלות עכשיו גם את עניין הטיימינג להקרנה. נדמה לי שכל מי שהתעניין בשנה שעברה ב"שיני כלב" כבר מצא דרך לצפות בו, לא? אבל זו התחלה נאה.

==============

בפסטיבל טרייבקה מאוהבים ב"יוסי" של איתן פוקס. יום אחרי שפורסם שסרט ההמשך ל"יוסי וג'אגר" יפתח שם את התחרות הבילאומית, מתראיינים המנהלים האמנותיים של הפסטיבל (בראשות פרדריק בויר, לשעבר מנהל מסגרת השבועיים של הבמאים בקאן) ל"אינדי-ווייר". ג'נה טראנובה, מנהלת התוכניה אומרת שם:

We felt that this was a great year, especially because we had "Yossi." We’ve had three of Eytan [Fox’s] films and this is the third in a trilogy, so we’re really excited about that. I think this exemplifies the relationship we’ve been building over time with filmmakers

חלק שלישי בטרילוגיה? טראנובה ממשיכה ואומרת שבין הסרטים שהיא מאמינה שיתחילו בטרייבקה ואז שיגיעו רחוק מבחינה מסחרית בשנה שאחר כך היא מציינת את סרטו החדש של הארגנטינאי דניאל בורמן ("חיבוק אבוד") וכן את… "יוסי", "שאנחנו גאים בו במיוחד".

ובויר עצמו מחמיא ל"הדירה" וקורא לו "סרט קטן ויפה".