הפסטיבל הצרפתי התשיעי נפתח אמש בסינמטק תל אביב ויסתובב בשלושת השבועות הקרובים בכל הסינמטקים בארץ. יש בו כמה סרטים ראויים לצפייה וכמה סרטים שטרם ראיתי ומסקרנים אותי לראות, ובהם נעסוק בימים הקרובים. אך תחילה נעסוק בסרט הפתיחה של הפסטיבל, "מחוברים לחיים".
לפתיחת הפסטיבל הגיעו הבמאים אוליבייה נקש ואריק טולדנו עם שובר הקופות שלהם. 20 מיליון איש כבר ראו את "מחוברים לחיים" בצרפת ואני מניח שמספר דומה יראה אותו תכף גם בארץ. דמיינו סרט של רוב ריינר או גארי מרשל בצרפתית ותקבלו את "מחוברים לחיים".
(אתנחתא קטנה: יותר משדפדוף בתוכניית הפסטיבל הצרפתי מציג את מה שקורה בקולנוע הצרפתי, הוא חושף מה קורה בעולם ההפצה הישראלי. לסרט אחד קוראים בעברית "מחוברים לחיים" ולסרט אחר קוראים "המלחמה לחיים". ושני הסרטים עוסקים במחלות ונכות. כלומר ש"החיים" הפך בלשון הפצתית ליופמיזם. "מחוברים לחיים", אגב, דומה באופיו במידה מסוימת ל"מתים על החיים", הסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן, וכנראה הסיבה שבגללה חשבתי לא פעם על רוב ריינר במהלך הצפייה בסרט).
זו לא הפעם הראשונה של נקש וטולדנו בפסטיבל הצרפתי, אבל זו הפעם הראשונה שהם מגיעים עם כזו הצלחה. לשניים, וגם למפיק הסרט, יש בארץ משפחה. טולדנו אף מדבר עברית לא רעה בכלל. והקהל שהגיע לפתיחה אכן הוכיח שלהבדיל משוברי קופות צרפתיים אחרים, לסרט שלהם יש פוטנציאל מסחרי אוניברסלי.
ואני מודה: הסרט שובה לחלוטין. הוא מהנה, משעשע ויש לו כריזמה רבה, ואף גרוב מוצלח. נקש וטולדנו יצרו סיפור המבוסס על סרט תיעודי שנוצר ב-2002 ומספר על מערכת היחסים שנרקמה בין איש עסקים פריזאי עשיר המשותק בכל גפיו, ובין המטפל המרוקאי שלו. השניים החליפו את המטפל המרוקאי במטפל סנגאלי (בגילומו של עומאר סי, שניצח את ז'אן דוז'רדן בקטגוריית השחקן הראשי בסזאר האחרון) ויצרו סרט על האופן שבו שני הפכים גמורים מתחברים זה לזה: האחד משותק, השני כולו חיים ותנועה; האחד עשיר, השני עני; האחד חובב אופרות ומוזיקה קלאסית, השני מעדיף דיסקו; האחד כולו עידון ונימוס, השני כולו גסות וספונטניות; האחד לבן, השני שחור. אבל עמוק בפנים, מתחת לכל הקליפות המעמדיות, החברתיות, הסוציו-אקונומיות, הגזעיות, יש כנראה איזשהו יסוד בסיסי שמחבר בין שני ההפכים האלה – למשל, הצורך שלהם בספיד ובאדרנלין. ובעיקר, נדמה שאיש העסקים (בגילומו המאופק והיפה של דסטין הופמן, אה סליחה, של פרנסואה קלוזה) נמשך לדוגריות של המטפל הלא-קונבנציונלי שלו. וזה, ככל הנראה, גם סוד קסמו של הסרט: הוא דוגרי. בתסריט שלו, במשחק שלו ובבימוי חסר החוכמות שלו. הסרט יוצא נגד כל סוג של אנינות או תחכום ומנסה להציג את החיים רק מנקודת המבט של המשיכה לדחפים הבסיסיים ביותר, כלומר כדי שהעשיר הסנוב והנכה "יתחבר" לחיים, עליו להיות קצת יותר קרוב למנטליות השכונה חסרת העכבות ונטולת גינוני השרד של מטפלו (יאמר לזכות הסרט שבסצינה בודדה אחת הוא מראה שההשפעה היתה הדדית, ושלמרות הכל גם ערס השכונות למד מעט עידון ותרבות בעת שהותו בביתו של האריסטוקרט). הסרט משלם על כך מחיר. למשל, בכך שהבדיחות שלו חוזרות על עצמן שוב ושוב: המטפל מסרב לעשות דבר מה. קאט: הוא עושה את הדבר הזה בעל כורחו. צחוקים בקהל. והסרט מציג גלריה עצומה של בדיחות המתאימות לתלמידי כיתה ג'. מצחיקות, אגב. ולהבדיל משני סרטי המשותקים היפים, העדינים, המרגשים והליריים של העת האחרונה – "הפרפר ופעמון הצלילה" ו"הים שבפנים" – הסרט הזה מסרב לפתח שפה קולנועית ייחודית או מעמיקה, דבר שהופך אותו בסופו של דבר לסרט בר-חלוף. כאמור, נקודת מבט שלו לא מתוחכמת במיוחד, אבל יש לדוגרי הזה חן מסוים. ואז "מחוברים לחיים" הופך – כמו כל סרט על קשר בין עשיר ועני – למין סיפור אגדה. סינדרלה שכזה. כמו "אשה יפה", אבל בלי הרומנטיקה. מה שכן: יש לנקש/טולדנו טעם מוצלח במוזיקה.
אבל יש מקום שבו הסרט כן עובד ולא רק כבידור אגבי. יש בו מבט יפה למילה הזאת: "שיקום". את מי אנחנו משקמים? נכים. אבל גם אנחנו עוסקים בשיקום שכונות. ובשני המקרים הסרט מציג שדרכי השיקום הקונווציונליות לא עובדות ורק מנציחות את הפערים. וזה המקום שבו אני מבכר סרט קליל ואסקפיסטי כמו "מחוברים לחיים" על פני סרטים כבדי ראש העוסקים באופן ריאליסטי בשתי המצוקות שהסרט עוסק בהם: המצוקה הפיזית והמצוקה החברתית. הסרט לכאורה מפנה עורף לכל דיון רציני, אבל מבעד לחרכיו אפשר למצוא איזושהי אמת מבצבצת החוצה, והיא עושה את זה באופן נטול התחסדות. זה המקום שבו גישת הדוגרי יש לה כמעט ערך פוליטי ויכולת לשנות נקודת מבט ציבורית.
והנה, בראיון שערך אבנר שביט עם נקש, הוא מודה שהוא נמשך יותר לנקודת המבט של המהגר האפריקאי, זה שמזלזל באופרות ומביט בתמהון באמנות מודרנית, מאשר לזו של איש המעמד הגבוה. זה בהחלט מורגש בסרט, ולדעתי נקודת התורפה של התסריט.
תגובות אחרונות