"סתום את הפה ותחלק"
אם היה לי סינמטק, הוא היה נראה כמו ינואר בסינמטקים: גם אנדריי טרקובסקי וגם בילי וויילדר. מבחינתי, זה גן עדן קולנועי. מצד אחד, משורר הקולנוע הכי גדול, האיש שכל שוט שלו הוא פיוט ויזואלי, ומהצד השני, מספר הסיפורים הכי טוב, אשף התסריטאות והדיאלוגים. שניהם הטובים ביותר בתחומם, ושניהם מדברים אל סגנונות קולנועיים הקרובים לליבי (ואכן, וויילדר וטרקובסקי הם שניים מהבמאים שאני הכי הרבה מדבר עליהם בשנה אקדמית ממוצעת).
עם טרקובסקי, כפי שכתבתי כאן, זה קל: יש לו בסך הכל שבעה סרטים. אין בעיה להביא את כולם ולשבץ אותם (לכאורה, למשך יממה רצופה אחת, כולל הפסקות).
עם בילי וויילדר זה יותר מסובך. היוצר הזה הזה היה פורה באופן מרהיב, תחילה כתסריטאי בלבד ("נינוצ'קה" לארנסט לוביטש, "זה קרה בחצות" למיטשל לייסן, "כדור אש" להווארד הוקס), ואז כתסריטאי/במאי/מפיק. אז מה עושים עם זה? הרי מסובך מאוד להביא את כל סרטיו, ברור שצריך לצמצם. איך לצמצם?
דרך אחת, בה בחרו הסינמטקים, היא הדרך האקלקטית. והיא הדרך המתסכלת והכי פחות מתגמלת. היא הדרך שתגרום לסינפילים לפספס את וויילדר. אני נזהר מאוד כאן לא להישמע ביקורתי מדי כי אני באמת מרוצה ושמח מזה שמביאים את וויילדר לסינמטקים, ונראה לי שכל טרוניית אוצרות היא כבר בבחינת קטנוניות (והרי אני מקווה שזו רק תוכנית א' מתוך תוכניות בילי וויילדר רבות שעוד אפשר להביא בשנים הבאות). ואולי אני סתם מבואס קלות כי התוכנית מכילה רק עשרה סרטים, ובאופן אישי יש שם יותר מדי סרטים שראיתי המון פעמים אז לי אישית זה פחות שימושי. אבל אם יש כאן מישהו שלא מכיר את וויילדר, היכונו למתקפה מענגת של ציניות צרופה ושנונה בטירוף.
אמרתי בעבר, אומר זאת שוב: לא היה עשור אגדי כמו העשור שבין 1950 ל-1960 בו שניים מבכירי במאי הוליווד הנפיקו בו את יצירות המופת הכי גדולות שלהם: בילי וויילדר ואלפרד היצ'קוק. לטעמי האישי, לא היו להם נפילות בעשור הזה.
וויילדר כתב וביים עשרה סרטים בעשור הזה – בול מתאים לתקציב הרטרוספקטיבה! שימו לב: "שדרות סאנסט" (1950), "הקרנבל גדול" (1951), "סטאלאג 17" (1953), "סברינה" (1954), "חטא על סף ביתך" (1955, סרטו הראשון בצבע), "הרוח של סנט לואיס" (1957), "אהבה אחרי הצהריים" (1957), "עד התביעה" (1957, סרט שלישי באותה שנה!), "חמים וטעים" (1959), "הדירה" (1960). וואו! זו רטרוספקטיבה של בילי ווילדר שאני רוצה לראות! מתוכה יוקרו בסינמטקים "שדרות סאנסט", "הקרנבל הגדול", " חמים וטעים" ו"הדירה". כולם צפיות חובה.
אגב, יתכן ואנשים בעלי השכלה קולנועית טובה ראו כבר את "שדרות סאנסט", "חמים וטעים" ואת "הדירה", אבל פחות אנשים מכירים את "הקרנבל הגדול" – אל תדלגו על הזה, יצירת מופת ביקורתית וארסית מאוד על עולם התקשורת והעיתונות. זה עוד דבר שמדהים בוויילדר – בין אם הוא עסק בעולם קולנוע ב"שדרות סאנסט", בעולם העיתונות ב"הקרנבל הגדול" (ומאוחר יותר ב"כותרת ראשית") ובעולם העסקים ב"הדירה" (סרט שחובבי "מד מן" חייבים לראות כדי להבין מאיפה כל העולם הזה גנוב), סרטיו לא התיישנו במאום, ובמידה רבה אף נראים היום נבואיים, או לפחות רלוונטיים להחריד.
"הדירה" – אחד התסריטים האהובים עליי בכל הזמנים – היה השיא שלו. סרט גם זיכה אותו בשלושה אוסקרים (בימוי, תסריט והפקה – היו לו כבר שלושה אוקרים לפני כן, על הכתיבה והבימוי של "סוף שבוע אבוד" והכתיב של "שדרות סאנסט"). משם החלה הירידה – היו לו סרטים חביבים בשנות הששים ושבעים (אני מסמפט מאוד את "1,2,3" ואת "עוגיית מזל" – "הפרקליט, הגיס והכיס" קראו לזה בארץ – אבל הם כבר סרטים פחותים.
אכן, יהיו כאלה שיעדיפו לאצור דווקא תוכנית של וויילדר בשנות הארבעים, השנים בהן התחיל את קריירת הבימוי שלו. השנים בהן ביים את הטריפטיך האפל המופתי , "חמישה קברים לקהיר", "ביטוח חיים כפול" ו"סוף שבוע אבוד" (שני האחרונים יוקרנו בסינמטקים והם חובה, אבל הם קודרים עד מאוד). אבל גם את "הקצין והקטינה" ואת "יחסי חוץ" החמודים והמשעשעים אבל הלא-מופתיים.
ויהיו כאלה – אני כמעט בטוח שעמנואל הלפרין עשה את זה פעם ב"הצגת חצות" בערוץ 1 – שיתמקדו בוויילדר התסריטאי, ובעיקר בשיתופי הפעולה שלו עם ארנסט לוביטש. אם אפשר היה ליצור תוכנית של לוביטש מול וויילדר זה בכלל היה מאיר עיניים: שני יוצרים שגיעו מרקע כה דומה, אבל עם סגנון שונה לחלוטין בקולנוע. שניהם ציניקנים גדולים, אבל האחת כולו עידון ורמיזה וקריצה (לוביטש), והשני כולו חוצפה ובוטות (וויילדר).
בסינמטקים, קצת כמו שעורכים אוסף של מיטב הלהיטים, בחרו מעט מכל עשור. אני מניח שזו הבחירה ההגיונית, הצפויה, אולי אף הנבונה: אם עוד לא ראיתם מימיכם את סרטיו, אתם הולכים להתמוגג כהוגן מחריפותם. כשהוא מצחיק, הוא מצחיק. כשהוא קודר, הוא קודר. ואני מקווה שאם נתנהג יפה נזכה במהרה לסדרות המשך: ווילדר למתקדמים.
And that's the way it ends, story-wise
איך אפשר להגיד על "אחד, שתיים, שלוש", אחד הסרטים המצחיקים ביותר שראיתי בחיי, שהוא סרט פחות ערך? כלומר אפשר, עובדה שאמרת, אבל איך?
ומה עם "חייו הפרטיים של שרלוק הולמס", אולי העיבוד המופלא ביותר שהדמות הזו קיבלה?
נו שויין.
בכל מקרה, ויילדר הוא אחד היוצרים הגדולים ללא ספק.
Wilder and Hitch…the greatest
I can watch their films again
and again and,,,,,…
הקרנבל הגדול הוא יצירת מופת צינית, ארסית ומה לא. אחד הווילדרים האהובים עלי.
TRUE
great film
ווילדר הוא בלי ספק מגדולי הבמאים של כל הזמנים… אם הקטעים האבודים מתוך האמברסונים המופלאים של וולס נחשבים ל"גביע הקדוש" של חומר שהלך לאיבוד הרי שהשעה האבודה מ"חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" נמצאת במקום השני המכובד.
ראיתי את כל הסרטים של ויילדר. הוא אחד הבמאים האהובים עליי. "שדרות סאנסט" הוא האהוב עליי ביותר.
לא חושבת שאי פעם יכתב תסריט ברמה שלו, כמובן שהסרט תרם לקראש הקשה שיש לי מאז על ויליאם הולדן…:)))
הקרנבל הגדול לא יוקרן בתל אביב…
בשבוע הבא (ראשון-שני, 8-9 בינואר) ייערך כנס באוניברסיטה העברית ובסינמטק ירושלים על בילי ויילדר. תכנית הכנס בקישור הבא:
http://www.hum.huji.ac.il/upload/_FILE_1325152222.pdf
אני מאוהב בווילדר קשות.
זה התחיל מביטוח חיים כפול שהיה מהסרטים הראשונים שראיתי בשחור לבן והפיל אותי מהכסא (ושאני לא אתחיל לדבר על השחקנים הנהדרים שם!)
והמשיך עם המון יצירות מופת שלו.
סמתי לב שפספסתי כמה יצירות שלו כך שאני שמח שעוררת לי את המודעות ואני שמח שעדיין לא ראיתי את כולם ככה יש לי משהו לצפות לו.
כשאני יודע שיש לי עוד יצירות מופת של ווילדר לראות בהמשך החיים שלי זה מעורר אצלי חיוך כיפי.
הקרנבל הגדול ויחסי חוץ יוקרנו בתל אביב בפברואר. קצת סבלנות רבותי…