בקשה:

אם יש מבין קוראי האתר הזה אנשים שמחזיקים בבעלותם בלוג, לא משנה באיזו שפה ובאיזה נושא, יהיה ממש מקסים אם במהלך היום-יומיים הקרובים תשימו אצלכם לינק למבצע ה-Live Blogging שלי ביום ראשון בלילה. למעוניינים אך המתעצלים הנה טקסט לדוגמה, למטרות קופי-פייסט (אפשר גם להפיץ לכל העולם במייל):

חובבי אוסקר? שימו לב: בעת השידור החי של טקס האוסקר, החל ב-3:00, בלילה שבין ראשון ושני הקרובים, יתקיים אירוע Live Blogging באתר הקולנוע של יאיר רוה, www.www.open-it.co.il/orange. האתר יעודכן מדי כמה דקות לא רק עם שמות הזוכים בכל קטגוריה, אלא גם עם רגעי השיא מתוך נאומי הזכייה, פרשנויות ופרטי טריוויה. אם אין לכם טלוויזיה בלילה, זה הדבר הכי קרוב לתחליף. אם יש לכם טלוויזיה, זה כמו קומנטרי בשידור חי, ואם אתם הולכים לישון, זה כמו לקבל את התקציר על הבוקר, דקה אחר דקה, ובלי טעויות התרגום המצחיקות ובלי ההשמטות המעצבנות של השידור החוזר הערוך. יום ראשון, 3:00, www.www.open-it.co.il/orange. הכניסה חינם.

תודה.

(ואגב, אם אתם שמים לינק אצלכם אנא שימו לינק ללינק בתגובות כאן, או במייל. ובכלל, אם אתם מגיעים לבלוג הזה דרך בלוג אחר, אשמח לדעת מזה).

ותחילה, התנצלות בפני קוראי "פנאי פלוס": 12 מתוך 130 עמודי הגיליון שיצא לאור היום אני כתבתי. עמכם הסליחה. באחת הכתבות אף השתמשתי במילה "פאוסטיאני". אנא, מחלו לי. את הראיון עם פיליפ סימור הופמן, מי שאני חוזה שיזכה באוסקר ביום ראשון הקרוב, תוכלו לקרוא גם פה. בראיון הזה מתארח גם בנט מילר, המועמד לאוסקר על בימוי "טרומן קפוטה" (אך יפסיד). בעיתון עצמו תמצאו גם ראיון עם הית לדג'ר, המועמד לאוסקר על "הר ברוקבק" (אך יפסיד להופמן), המדבר בכנות משובבת גם על המועמדות של אשתו וזוגתו לסרט, מישל וויליאמס. וגם, סיקור של מסיבת עיתונאים שנונה במיוחד עם ג'ורג' קלוני וסטיבן גייגן. לקלוני יש שלוש מועמדויות השנה: שתיים על "לילה טוב ובהצלחה" ואחת על "סוריאנה". גייגן מועמד על התסריט של "סוריאנה". קלוני, כך אני צופה, אמור לזכות במשהו.

ב"סינמסקופ", המדור המודפס (וגם בוויינט), תמצאו את התחזית שלי לזוכים באוסקר בעשר הקטגוריות המרכזיות. קוראי "פנאי פלוס" ימצאו גם סיפור קטן ומשעשע המפגיש בין אצ'י סטרו, לשעבר המלווה של שלמה ארצי וכיום מפיק סרטים, וצ'ן קאיגה, מבכירי במאי סין וזוכה דקל הזהב על "שלום לפילגש".

 ועוד קצת חומרי קריאה מקוונים:

 גע"ס מציעה בבלוגה אתגר קולנועי מבדר, על שם דיוויד מאמט.

פיליפ ק. דיק הלך לאיבוד. לא הסופר, הוא מת. אלא הרובוט שנבנה לזכרו והנושא את שמו. כן, יש רובוט שאבדו עקבותיו. מפתה לכתוב שהוא הלך לרעות כבשים חשמליות. מהסיפורים המצחיקים שקראתי לאחרונה (באדיבות ע"ק).

אחרי להיטי האינטרנט – הטריילר הקומי ל"הניצוץ" וגרסת "הר ברוקבק" ל"בחזרה לעתיד" – הבינו באולפני יוניברסל שעורכי הטריילרים הכי טובים הם לאו דווקא אלה שעובדים עבורם. אז הם מציעים 25,000 דולר למי שיערוך טריילר טלוויזיוני לסרט האימה הרפטילי שלהם, "Slither". חוקים, תנאים וחומרי הגלם נמצאים כאן. (ויה MCN).

פיטר סטורמר, הפסיכופט החביב על האחים כהן, מגלם את הגרמני המשעשע ביותר מאז דיטריך מ"שפרוטקס" של מייק מאיירס בפרסומת חדשה, ואנטי-אם.טי.וי.אית לפולקסווגן. (גם ויה MCN)

ולבסוף: בליל האוסקרים, בין ראשון לשני, מ-3:00 לפנות בוקר, אעלה כאן עדכון חי (Live Blogging) של טקס האוסקר. לדעתי זה עוד לא נעשה בעברית (לגבי האוסקר. עדכונים חיים ממשחקי כדורגל וכדורסל כבר היו. אבל לא בקצב שאני מתכנן). מי שלא תהיה לו טלוויזיה יכול להתעדכן כאן ממש בזמן אמת מי זוכה, כולל המטב מנאומי הזכיה. מי שיש לו טלוויזיה מוזמן לנצל את הפסקות הפרסומות כדי לכתוב תגובות ולקרוא את הפרשנויות שלי. ומי שסתם רוצה לישון בלילה, יוכל לקרוא על הבוקר מה קרה בזמן שישנתם, כמעט דקה דקה. בואו בהמוניכם, האינטרנט מקום שומם וחשוך מכדי לבלות בו לבד בלילה. 

כמה נחמד לכתוב אייטם סחבקי על נטלי פורטמן. המשטרה עצרה אותה. תתקשרי ללירון לבו. בגלל הקרחת חשבו שהיא קרימנלית. צחוקים ושנוניאדה, אבל בלי שמץ של אמת. כי קרחת כבר אין לפורטמן. אז קרימינלית בטח לא חשבו שהיא. אבל בוויינט כן. ומה זה משנה, העיקר הדאחקה, ולא הניוז. אה, זאת ידיעת רכילות, היא לא צריכה להכיל פרטים אמינים. סליחה על חוסר ההומור. משמאל, אגב, פורטמן כפי שצולמה לפני שבועיים בפסטיבל ברלין. יש להניח שעד שהיא נעצרה על ידי השוטר הניו יורקי התארך שיערה בעוד כמה מילימטרים.

מעלה השערות

מגיע השבוע הזה בשנה בו אני מתחיל להמר בכפייתיות בכל אתרי הימורי האוסקר. תמיד הדילמה קבועה: האם להמר בכולם אותו הימור, מתוך אמונה שלמה בנבואותיי, או בכל אתר לשנות קצת את ההימור, כדי לפזר את הסיכונים. בשנה שעברה הייתי כה בטוח בהימורים שלי שהפצתי את נבואותיי (בשמות בדויים, כמובן) לכל אתר אפשרי. כך קרה שזכיתי בספר אצל רוג'ר איברט (שמעולם לא הגיע לכתובת הבדויה שלי) ובחולצה מ"עין הדג" (שהגיעה והפכה לפיג'מה-לשם-כבוד). והשנה מה? עוד לא החלטתי. 

אל תהססו לפרסם את ניחושיכם/נבואותיכם גם כאן. האם גם אתם, כמו רוג'ר איברט, חושבים ש"התרסקות" יזכה באוסקר? או "הר ברוקבק"? ומי ייקח פרס על שחקן.

הנה לינקים לכמה מהתחרויות היותר חביבות לניחושי אוסקרים ברשת:

החידון הרשמי של מפיקי האוסקר (c), איי.בי.סי, הרשת המשדרת, ו"אנטרטיינמנט וויקלי". הם קוראים לזה "חידון האוסקר הגדול בעולם, אבל הוא פתוח רק לתושבי ארה"ב. הזוכים יוטסו לשבת בשמש ההוליוודית לראות את הכוכבים צועדים על השטיח האדום. דורש הרשמה לאתר של איי.בי.סי. בקיצור, ניג'וס.

הביסו את איברט. כדי לזכות אתם צריכים קלוע ביותר הימורים מרוג'ר ריברט פלוס שאלת שובר שוויון. כדי להשתתף אתם צריכים לתת כתובת אמריקאית, אבל לא בפלורידה.

נבאו את האוסקרים. שאלון חמוד בו לכל קטגוריה יש ניקוד. לא הבנתי אם יש בכלל פרסים.

Oscar Watch. מסוג השאלונים שאני צריך לארגן באתר הזה עד האוסקר הבא.

החידון של דרו. תחרות משונה של אתר התסריטים המשובח בה אתם נדרשים לנחש מי יפסיד, לא מי ינצח. ויש פרסים לא רעים בכלל.

הנה תחרות שווה להפליא אליה הגעתי דרך אוסקר-וואץ', בה יזכה המנחש המצטיין בסט המכיל 72 מתוך 77 הסרטים שזכו באוסקר עד כה. שווי הפרס, 1000 דולר. דורש הרשמה.

והנה עוד משהו חינני באוסקר וואץ', בלי פרסים, בלי ניחושים: תחרות כתיבת האיקו לאוסקר. באנגלית. יש שם כמה משעשעים.

עין הדג. חידון אוסקר מקומי שרק הולך ונהייה משוכלל משנה לשנה.

מכירים אתרי טוטו-אוסקר נוספים, עם או בלי פרסים? עדכנו. רוצים לשתף על מי הימרתם ולמה? שתפו. (זיכרו: השאלונים האלה לא מבקשים לדעת במי אתם הייתם בוחרים, אלא על מי אתם מהמרים שייזכה).

ואגב, לידיעת המנחשים: דיון ביבי זכה בפרס אגודת הצלמים האמריקאית בפרס על הצילום של "זכרונותיה של גיישה". ואני עדיין חושב שרודריגו פרייטו יזכה באוסקר על הצילום של "הר ברוקבק".

1. הפוסט על הג'אנקטים גרר לפחות שני איזכורים בבלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד". אחת המגיבות שם, דנה, מוסרת תחילה ברמיזה ואז מפורשות שהכתבה עם סטיב מרטין כלל לא נעשתה בחו"ל. מה שהופך את הסיפור למשונה כפליים. אני חושב ש"דנה" היא "עדי", וכך או כך, אם "דנה" או "עדי" מוכנות לשלוח לי מייל עם עוד פרטים על מה פשר הכתבה המשונה הזאת, אודה לכן.

2. הו, כמות הדברים שהייתי רוצה לכתוב על מולי שפירא, צאר התרבות של גלי צה"ל. אבל מכיוון שכל מילת ביקורת שלי כלפי עולמו התרבותי עשויה להתפרש כניסיון שלי לנקום בו על שהוריד את "ציפורי לילה קולנועיות" (של עידן אלתרמן ושלי) אחרי עונה אחת, אני מניח לו בינתיים (ומאפשר לו להתחרט ולהחזיר אותנו לעונה שנייה).

אבל אני רוצה להתמקד באייטם מביך במיוחד ששודר בתוכניתו ביום שישי. באייטם הוקיע שפירא, משל היה אחרון הטוקבקיסטים ב"וואלה!", את יוסף סידר על שליהק לסרטו הצבאי שחקנים שלא שירתו בצה"ל. הנה, שוב באדיבות מגיבי "ולווט אנדרגראונד", קטע מהשיחה של שפירא עם סידר.

סידר: "הופתעתי מאד מהכתבה שלכם, אני אולי יכול להבין למה גלי צה"ל ינסו להרים תחקיר כזה אבל זו גם תוכנית תרבות ואני שואל אותך אם אתה מצפה שאני אעשה אודישנים לשחקנים ואסנן מראש מי שלא עשה שירות צבאי?"

מולי: "כן. אני בהחלט חושב שלגבי סרט שעוסק באחד המיתוסים הגדולים של צה"ל שאנשים שלנו נהרגו ונפצעו שם, אחרים שבזמן הזה למדו בבית ספר למשחק וקידמו את הקריירה האישית שלהם ומרוויחים מהסרט, הם לא צריכים לשחק בסרט הזה. זה תוכנית תרבות, זה אולי לא "פוליטקלי קורקט" בכמה עיתונים, אבל אני בהחלט חושב כך ואני לא לבד בעניין הזה."

סידר: "אני רוצה להעלות זווית קצת אחרת למה שאתה הצגת. אתה חושב שאם הייתי בוחר שחקנים שאני חושב שהם לא השחקנים הכי טובים והייתי בוחר אותם רק בגלל העבר הצבאי שלהם והייצוג שלהם בסרט היה פחות טוב מאשר יכל להיות.. זה כן היה עושה טוב לסרט?"

מולי: "יש מספיק שחקנים טובים ששרתו בצבא. אני לא חושב שהיה צריך לבחור אותם רק בגלל הרקע הקרבי .. יש מספיק שחקנים ששרתו בצה"ל, נתנו את התרומה שלהם למדינה, לא השתמטו מהצבא".

אז עכשיו כדי לשחק בסרט צבאי צריך להיות יוצא צבא? וכדי לשחק אברך צריך לחזור בתשובה? ואיזה שחקנים יוכלו לשחק נרקומנים? הייתי באמת רוצה לכתוב באריכות ולהסביר למולי שפירא ולטיפשי "וואלה!" למה הציפייה שלהם שחיילים קולנועיים יהיו גם חיילים בחיים היא לא פחות ממטומטמת (ואני תוהה: האם הם יכולים להיות גם ג'ובניקים, או בתיאטרון צה"ל, או רק בקרבי?), אבל האייטם הזה כל כך מהפך את קרביי שאני לא מצליח להיות אלא הלום מולו. איזה מזל שיוסף סידר סיים שירות צבאי, אחרת מי יודע אם מולי שפירא היה בכלל מרשה לו לביים את הסרט הזה.

עדכון. תודה למגיב אצטקה על הלינק. הוא מכיל תמלול של הכתבה המלאה וכן של השיחה המלאה בין סידר ושפירא שאני הבאתי רק חלק קטן ממנה. עכשיו שהסרט של סידר על הכוונת (חה חה, בדיחה צה"לית), מעניין מה יקרה אם יתברר שהסרט אינו מנסה לשרת את מיתוס הבופור אלא לקעקע אותו. וויי וויי מה שיעשו לו. בתור מי שאהב מאוד את המערכה השלישית של "ההסדר" (בניגוד לרוב המבקרים בארץ) אני קורא מכאן לסידר: בעט, יוסי, בעט.

עדכון 2. למולי שפירא: מקורותיי מוסרים לי שיש חשד שכמה מהשחקנים הראשיים, ואפילו חלק מאנשי הצוות על הסט, לא עברו ברית מילה כהלכתה. לא יעלה על הדעת שמיתוס כל כך חשוב כמו הבופור ייפול לידיים של אנשים שיש ספק לגבי יהדותם. אנא, בצע תחקיר בנידון בהקדם. העם מצפה ממך שתציג בפניו את ערלתו של אושרי כהן! מול, מולי, מול.

"טרומן קאפוטה", אחד הסרטים היפים והחכמים של העונה, עלה אתמול בבתי הקולנוע בארץ. הנה הביקורת שלי על הסרט.

סלומון סקין

ועוד בעניין פיליפ סימור הופמן ו"טרומן קאפוטה". בשבוע שעבר התפרסם ב"מעריב" ראיון שערכה ג'ודי סלומון עם הופמן. הראיונות של סולומון בנויים תמיד כך: הקדמה ביוגרפית ואז רצף של שאלות-תשובות. הקורא התמים מאמין שהשאלות, המוגשות באות מודגשת, נשאלו על ידי העיתונאי החתום על הכתבה. אבל לא במקרה של ג'ודי סלומון. למעשה, לא במקרה של רוב הראיונות עם שחקני קולנוע אמריקאיים בעיתונות הישראלית.

ה"ראיונות" עם "כוכבי" קולנוע נעשים לרוב במפגשי עיתונות המכונים "ג'אנקט" (ולא כי התוצאה העיתונאית שלהם היא ג'אנק, אלא כי "ג'אנקט" היא המילה האמריקאית המציינת מסע עסקים הנעשה בחסות ובמימון הגוף שמציג את מרכולתו בפני העיתונאי או איש העסקים). ג'אנקט היא הדרך המהירה של היחצנים לארגן מקסימום אייטמים עיתונאיים במינימום זמן. בג'אנקט הוליוודי טיפוסי תמצאו חמישה עד עשרה עיתונאים יושבים שביב שולחן ומראיינים כוכב אחד במשך 15 עד 30 דקות (ככל שהכוכב גדול יותר, כך הוא נותן פחות דקות). זו, למעשה, מעין מסיבת עיתונאים קטנטנה. הכוכב מקדיש, בממוצע, 20 דקות ליד שולחן, ואז קם ועובר לחדר הבא, בו מחכה לו קבוצה נוספת. כך במשך יום שלם. מארגני הג'אנקט צריכים לדאוג שסביב אותו שולחן לעולם לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה.

סולומון מראיינת את כוכביה בג'אנקטים כאלה, אבל הם קצת שונים. אלה ג'אנקטים מיוחדים המאורגנים על ידי האולפנים במיוחד עבור תא הכתבים הזרים בהוליווד, אלה שגם בוחרים את גלובוס הזהב (סולומון היתה בעבר נשיאת התא). כבר נאמר בכתבות תחקיר שנעשו בעבר על תא הכתבים הזה, שיש לא פעם קשר בין האופן בו התייחס שחקן לתא הכתבים בג'אנקט ובין סיכוייו לזכות בגלובוס הזהב.

וכך, שואלים עיתונאיי תא הכתבים הזרים את שאלותיהם, כל אחד בתורו (אני בספק אם עיתונאי אחד מספיק לשאול יותר משתיים-שלוש שאלות) ואז נשלחת הקלטת שהקליטה את המפגש לתמלול. סולומון לרוב שולחת למערכת "מעריב" פשוט את קובץ התמלול, באנגלית. לפעמים היא מוסיפה פסקת הקדמה (באנגלית) ולפעמים לא. עורכיה ב"מעריב" צריכים למסור את הקובץ לתרגום, ולא פעם לעבד את זה לצורת כתבה עיתונאית, עם הקדמה, פסקאות אמצע, ודברי הסבר. כך למשל, כשכתוב בתחילת הטקסט על הופמן שהוא זכה בגלובוס הזהב, מדוע לא מזכירה סולומון את העובדה שזו היא, ועמיתיה לתא, שהעניקו לו את הפרס? ובכלל, אני לא יכול שלא לחשוד שהג'אנקט הזה נערך מתישהו בדצמבר, בסמוך ליציאת הסרט באמריקה, לפני שבכלל פורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב (עדות לכך אני מוצא בתיאור גופו של הופמן כ"רזה מאי פעם". אני פגשתי את הופמן בג'אנקט שנערך בברלין לפני שמונה ימים והוא בהחלט לא היה "רזה מאי פעם", אלא "צ'אבי כהרגלו").

אז מי כתב את ההקדמה בה מתואר "בדם קר" כ"הרומן הריאליסטי הראשון" (המה?!). ומי תירגם את הטקסט והשאיר את שמות סרטיו הקודמים של הופמן "פאנץ' דראנק לאב" ("מוכה אהבה" בארץ) ואת "פלולס" ("אנשים מושלמים") נטולי תרגום?

מה שמעלה את השאלה: מה בדיוק תרומתה של ג'ודי סולומון לכתבה שהיא חתומה (ומשולמת) עליה?

מסיבה זה לא

וכמעט באותו נושא. את עדי פולק אני מכיר שנים (אהלן עדי, ברכות על המינוי). כעת היא עורכת את "פרומו" של מעריב (ואולי תצליח סוף סוף להגיש את כתבותיה של סלומון עם אינטגריטי עיתונאי, ולא סתם כמחטפי יחצנות מול "7 לילות"). רגע לפני שהתיישבה על הכסא עליו ישבו לפניה גל אוחובסקי, גיא אסיף, אורית הראל ושי גולדן היא צ'ופרה בנסיעה למסיבת עיתונאים עם סטיב מרטין, לרגל בכורת "הפנתר הוורוד".

מסיבת עיתונאים זה אחד הדברים הכי גרועים שעיתונאי יכול להשתתף בו. ככל שאני יודע, ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה מסיבת עיתונאים מתפקדת כבסיס לכתבת מגזין, או מוצגת כראיון. מסיבות עיתונאים נועדו כדי לספק תשובות מהירות לעיתון של מחר, לתת סאונד-בייטס המלווה אייטם קטן וזריז, ולא פיצ'ר העומד בפני עצמו. וגם כאן עולם העריכה של העיתונות הישראלית, לא ניסח קודים נאותים לגבי האופן בו מוצגת עבודת העיתונאי במסיבת עיתונאים.

מצד אחד, מגישה פולק גילויים נאותים לכך שהראיון נערך במסיבת עיתונאים (אם כי לא מתי ואיפה). היא מתארת שתי שאלות של עיתונאים אחרים. אבל שאר השאלות מוצגות שוב, בפורמת ה-Q&A – שאלה מודגשת, תשובה במרכאות, הרומזות לכך שהכתב החתום על הטקסט הוא זה ששאל אותן. האם הצליחה פולק לשאול שמונה שאלות במסיבת עיתונאים המונית? אם כן, היא שאקלית. אבל אני מניח שלא, לא רק כי אני יודע איך זה הולך. אבל בעיקר כי היא בעצמה מסגירה את זה: "אתה צודק", עונה מרטין לאחת השאלות המודגשות. אני לא מניח שיש גם עדי פולק בן ב"מעריב". ואלא אם זו טעות בשיקלוט, מדובר בתשובה אמיתית של מרטין לעיתונאי אחר. ולכן, אני שוב שואל: מה עשתה עדי פולק בכתבה שהיא חתומה עליה (לבד מהעובדה שהיא שכחה שרוברטו בניני ואלן ארקין כבר נכנסו בעבר לנעליו של פיטר סלרס המנוח)? ואם השאלות המוצגות בכתבה לא נשאלו על ידיה, למה היא היתה צריכה להטריח את עצמה במטוסים כדי להשתתף במסיבה? למה לא לבקש מהאולפן את קלטת האודיו או הווידיאו של מסיבת העיתונאים ולהרכיב את הכתבה מזה? הרי זה ממילא מה שג'ודי סולומון עושה, לא?

זו לא המסיבה שלי

הסיבה שאני כותב על כך היא כי הייתי רוצה לראות סטנדרטים של עיתונות אמיתית גם בתחום סיקור הקולנוע. כתבים פוליטיים וצבאיים משתתפים במסיבות עיתונאים כמעט מדי יום, וככל הידוע לי לעולם לא יעז אחד מהם להציג שאלה של עמיתו כשלו בידיעה בדפוס (ובכלל, אם אתם רואים מסיבות עיתונאים בטלוויזיה, השאלות נחתכות החוצה ורק התשובות נשארות). במסיבות עיתונאים התשובות הן נחלת הכלל, אך עדיין צריך חוצפה כדי לנכס לעצמך קרדיט על שאלה של עיתונאי אחר.

אז מה הדרך הנכונה לעשות את זה? קודם כל, להפסיק להפוך מסיבות עיתונאים וג'אנקטים לכתבות מגזין. ברגע בו כל העיתונים יצהירו בפני המפיצים ויחצניהם שראיון שאינו אחד-על-אחד לא יקבל נפח של יותר מ-800 מילה, המפיצים יעשו יותר מאמצים להשיג ראיונות כאלה מהטאלנטים. ב"7 לילות" מתפרסם היום אייטם קטן, פלאפי, צבעוני וחסר חשיבות ממשית פרי עטי על הילדה מ"העולם החדש". זה היה ג'אנקט בן 15 עיתונאים הנמשך 35 דקות, ועדיין הקפדתי להבהיר מתי השאלה שנשאלה היתה שלי ומתי של קולגה. גואל פינטו, ב"הארץ", עושה היום דבר דומה עם אותו פיליפ סימור הופמן. פינטו ראיין את הופמן ושות במלון ריץ-קרלטון בברלין ביום חמישי שעבר. בדיוק באותה שעה בה אני עשיתי אותו דבר, אבל בחדר אחר (כאמור, לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה סביב אותו שולחן). השאלות כמעט תמיד דומות, התשובות והאנרגיה בחדר לרוב משתנות, לכן לכל עיתונאי יצא אייטם קצת שונה. את הטקסט שלי על המפגש עם פיליפ סימור הופמן, תקראו ביום רביעי ב"פנאי פלוס".

מחלקת תלונות הציבור

ולסיום, אל תחמיצו את את המדור Answer Man של רוג'ר איברט השבוע, המוקדש כולו לחוויית הצפייה ההולכת ומידרדרת בבתי הקולנוע. מעניין, לא רק כי חלק מהתשובות מתאימות גם למצב הקולנוע בארץ, אלא כי נדמה שהאמריקאים עוברים כעת ישראליזציה של תנאי ההקרנה שלהם, וסופגים מבול של פרסומות לפני הסרטים ובתחילת די.וי.די. במכתב הראשון נותן איברט את הצעות השיפור שלו לרשתות הקולנוע. במכתב האחרון הוא נדרש לסוגיית היעדר ההפסקות בבתי הקולנוע. בעוד אני נלחם על ביטול ההפסקות בבתי הקולנוע בארץ מסיבות אמנותיות (אסור לקטוע סרט באמצע!), נותן איברט הסבר כלכלי/מסחרי לעניין (הפסקות גוזלות זמן ומקטינות את כמות ההצגות שבית הקולנוע יכול לדחוס ביום אחד). כך או כך, מרתק לראות את האמריקאים, עם המולטיפלקסים המהודרים שלהם, סובלים מאותם תחלואים שהורסים גם בישראל את חוויית הצפייה בקולנוע.

שלום. הפוסט הזה נכתב ביום שני. רק עכשיו הגעתי סוף סוף לחוף המבטחים של המחשב שלי בבית. הנה מזכרת אחרונה מברלין. עכשיו צריך להתחיל לראות מה קורה בשאר העולם. אה, וואלה. יש אוסקר.

====

זה הפוסט האחרון מברלין. הפסטיבל הסתיים אתמול סופית, כתבותיי לעיתוני סוף השבוע הוגשו, חדר העיתונות קופל ובעודי כותב את הטקסט הזה (על וורד-פאד, מתוך הפקת לקחים מטראומת הפוסט שאבד) עדיין אין לי מושג איפה אמצא בעיר אינטרנט אלחוטי כדי להעלות אותו (אבל אם אתם קוראים אותו עכשיו, מן הסתם הסתדרתי).
אסייד טכני: אהוד, עידוק ושאר ידידיי האתר שמתמצאים בצד הממוחשב – מישהו יכול להסביר לי איך מעלים פוסט באמצעות המייל? בדיעבד, זה היה חוסך לי לא מעט צרות. ודבר שני: אני רוצה להעלות לכאן קטעים מתוך כמה מהראיונות שקיימתי במהלך הפסטיבל, את כולם הקלטתי בפורמט WAV, אם אתם מכירים תוכנת עריכת סאונד, והמרה, פשוטה וחינמית שלחו לינק בתגובות או במייל.
אסייד מוזיקלי: אני מסתובב בעיר עם הדיסק האחרון של ה-Eels באוזניות. קשה לי לתאר כמה הדיסק הכפול הזה יפהפה וקורע לב. אני בכלל פריק (או שמא ביוטיפול פריק) של מארק אוורט והאילז והדיסק האוטוביוגרפי הזה מלווה אותי כבר שמונה חודשים ועוצר את נשימתי בכל פעם מחדש.

==============
 

ראיתי 35 סרטים בפסטיבל. תכננתי לראות 50, אז יש כאן אכזבה מסוימת. מזכר לעצמי: לא יותר מארבעה ראיונות בפסטיבל, גג חמישה. 11 ראיונות זה ממש יותר מדי. יותר מזה, יש לי תחושה שחלק מהסרטים בכלל לא ייצאו בארץ לבסוף (למרות שכולם נקנו להפצה) כך שחלק מהראיונות היו ממש בזבוז זמן. כמה מתערבים ש"Snow Cake" הבריטי/קנדי ו"גלים בלתי נראים" התאילנדי (אחד הסרטים שהכי חיבבתי בתחרות, אגב) לעולם לא יוקרנו בארץ מסחרית?
==============
 

לא אתפלא כלל אם מבין סרטי התחרות שלא ראיתי מסתתר אוצר יפהפה וקסום. "אופסייד" האירני של ג'אפאר פנהי נשמע חביב להפליא. El Custodioהארגנטינאי נראה מרשים מהקטעים שראיתי. "איזבלה" ההונג קונגי פיצל את דעת המבקרים כאן, מה שמיד גורם לי להסתקרן ממנו. וקלוד שברול, עם "קומדיית הכוח" שלו, הוא מהבמאים שאני תמיד נהנה מסרטיהם, גם הפחות טובים. אני מניח שבפורמט כזה או אחר – מסחרי, פסטיבלי או אוזן-שלישיתי – אתקל בסרטים האלה בחצי השנה הקרובה בארץ.
אבל הסרטים שזכו לפרסים מטעם חבר השופטים בפסטיבל ממש לא הרשימו אותי. "סבון", שזכה גם בפרס לסרט ביכורים וגם בדוב הכסף מטעם חבר השופטים, עשוי להיות להיט ארט-האוס ישראלי (אין לי מושג אם הוא נקנה, אבל הגיוני שכן), זה קראוד-פליזר דני – דמיינו גרסת דוגמה ל"הכל אודות אמא" – אבל בעיני הוא היה חסר יחוד. "גראבוויצ'ה", שזכה בדוב הזהב ושנראה כמו סרט גמר של סטודנטית לקולנוע, יחרט בזכרון העולמי ממש כמו "יו-כרמן" הדרום אפריקאי שזכה בשנה שעברה (וצלל לתהומות השכחה).
מבחינת הנאה, הסרט הכי מבדר ומענג שהוצג בתחרות היה של רוברט אלטמן, "המדריך לחיים בכפר" (השם העברי שאני מנסה לקדם ל-A Prairie Home Companion. יש למישהו תרגום חלופי?). מבינה אמנותית, שני הסרטים הכי חזקים היו "גלים בלתי נראים" של פן-אק רטנראנג ו-The Free Will הגרמני, סרט כמעט מפלצתי בעוצמתו. הסרט הגרמני אכן זיכה את השחקן הראשי, יורגן פוגל, בפרס מיוחד עבור תרומה אמנותית, שלא רק סחב את הסרט על כתפיו כמופע כמעט יחיד ופיזי לחלוטין שנמשך 2:43 שעות, אלא גם היה שותף לכתיבה ולהפקת הסרט.
בקטגוריית הפנורמה מאוד אהבתי את "ארוחת בוקר על פלוטו" (שנקנה להפצה בארץ) של ניל ג'ורדן ואת "אחים בראש", סרט בוסרי אבל גדוש קינקיות קולנועית מהנה וטונות של מוזיקה מעולה, מאת קית פולטון ולואיס פפה (שביימו את סרט התעודה "אבודים בלה מנשה" וביימו את סרטם על פי תסריט של טוני גריסוני, השותף לתסריטיו של טרי גיליאם). "חוק משפחתי" של דניאל בורמן הארגנטינאי ("חיבוק אבוד") הוא אולי הסרט הכי קליל ובידורי שראיתי בפסטיבל. הוא עינג אותי כהוגן.
קטוריית הפורום התמקדה השנה בלא מעט סרטים שמערבבים בין דוקומנטרי ועלילתי. הבולט שבהם הוא "37 שימושים לכבשה מתה" שביים בטורקיה הבריטי בן הופקינס ("סיימון מאגוס"). הסרט לא אחיד, אבל ברגעיו הטובים הוא ממש מבריק, וברוב שאר הרגעים הוא שנון למדי. זה מסוג הסרטים שאתם יכולים להיות בטוחים שיוצגו בפסטיבל ירושלים, ולא בשום מקום אחר בארץ.

===================
  כל הסרטים הישראליים שהוצגו בברלין יצאו מכאן עם פרס כלשהו או צל"ש. כולם, חוץ מ"מחילות" של אודי אלוני. האמנם שפה חדשה, אסנת?
אני שמח בשמחתו של תומר הימן על הזכייה בפרס חביב הקהל עם "בובות נייר" שלו, אבל לידיעת קוראי וויינט: הסרט לא זכה גם בפרס הטדי, המוענק לסרט ההומו-לסבי הטוב ביותר בפסטיבל. הוא זכה בפרס מטעם קוראי המגזין ההומו-לסבי "סאוסשפיגל", והפרס הזה חולק במסגרת טקס חלוקת פרסי הטדי. פרס הטדי לסרט עלילתי הלך ל"פריחתו של מקסימו אוליברוס" (שגם זכה בציון לשבח בקינדרפילם-פסטיבל). פרס הטדי לסרט התיעודי הוענק ל"מעבר לשנאה", שהוצג בפורום.
 

=================
 

אם רועי ששון או אחד ממקורביו קוראים את זה: הגעתי לראות את "ברבורות" בהקרנה של שבת ב-13:00 בסינמקס 6 ולא נתנו לי להיכנס כי האולם היה מלא עד אפס מקום. אנא, צור קשר דרך המייל. רוצה לראות את סרטך.
 

==============
 

לשאלתו של הקורא עידן: סרט שראיתי בברלין ויוצא להקרנות ממש השבוע או בשבוע הבא לא אראה שוב בהקרנות המבקרים הפרוטקציונרים. מכיוון שנראה לי ששאר הסרטים שראיתי יגיעו ארצה רק אחרי הקיץ (מבין אלה שבכלל יגיעו) בהחלט ארצה לצפות בהם שנית לפני שאכתוב עליהם באריכות. הצעה לקורא עידן: Anger Management
 
 

הרגע סיימתי לכתוב פוסט ארוך על טקס הסיום של פסטיבל ברלין וכשניסיתי להעלות אותו נותק החיבור האלחוטי והטקסט התאדה.

אנסה לשחזר בלילה, אחרי שהתקפת העצבים תחלוף.

קוראים נכבדים, יום שישי. אין לי עיתוני שבת (אם כי הסודוקו ב"דר טאגשפיגל" יותר קל מזה ב"הארץ"), לכן עליכם – קבועי האתר ומבקרים מזדמנים – לשלוח לי לינקים לביקורות הקולנוע שאתם חושבים שראויים למועמדות לראזיסקופ ולפוליצרוסקופ. אם אתם נתקלים בביקורת הראויה להתיחחסות ואינה נמצאת און-ליין תהיו נחמדים, תסרקו אותה ושלחו למייל. בחזרה לברלין.

פוסט-דאמר פלאץ

הגרמנים זכו אתמול במדליית זהב בספיד-סקייטינג באולימפיאדת החורף. מכיוון שנטלי פורטמן וג'ורג' קלוני כבר לא פה, ואיזבל הופר (או אופר, כמו שאורי קליין כותב, ובצדק) היא הכוכבת הכי גדול שננטשה בפסטיבל יום לפני נעילתו, התקשורת המקומית מתעסקת עכשיו יותר באולימפיאדה מאשר בברלינאלה.

 =======

הנה מסוג הדברים שאני מחבב בפסטיבלים הגדולים: האפשרות לשבת ליד כמה מהאנשים האגדיים, אך האלמונים והצנועים, בעולם הקולנוע. הם לא מכירים אותי, אני מכיר אותם ומאזין ליופי של שיחות. הנה מפגש מופלא שכזה.

המקום: הקרנת סרטו החדש של אלן ברלינר, Wide Awake. לשורה בה אני יושב נכנסים שלושה ג'נטלמנים נכבדים. אני מקווה שזיהיתי אותם נכון. אם מישהו מצליח לזהות פרצופים מהתונות הכהות, הוא מוזמן לנסות לאשש או להפריך את הזיהוי שלי.

 האיש עם הסלולרי היושב קרוב למצלמה הוא יק ג'יימס עורך מגזין הקולנוע הבריטי "סייט אנד סאונד". האיש עם הקרחת והזקן הוא בינגהם ריי, לשעבר מנהל יונייטד ארטיסטס ומי שייסד את "אוקטובר פילמס", אחת מחברות ההפצה העצמאיות ששינו את פני הקולנוע העצמאי בשנות התשעים. ביניהם, עם כוכע ושיער ארוך, יושב אד לכמן, צלם קולנוע אגדי, שנמצא בברלין עם הסרט החדש של רוברט אלטמן, אותו צילם.

ומי יושב שורה מאחוריהם? דן טלבוט, עוד פיגורה אגדית. טלבוט, שמסתובב לא מעט בפסטיבל ירושלים, עומד מאחורי חברת ההפצה הנקראת "ניו יורקר פילמס", והוא גם הבעלים של קולנוע לינקולן פלזה, מול הלינקולן סנטר במנהטן. האיש הקדיש כבר יותר מארבעים שנה בהפצת סרטי איכות. דן ואשו טובי עושים את כל המלאכה כמעט במו ידיהם, מאתרים סרטים נידחים מרחבי העולם ומוציאים אותם לעיתים לבית קולנוע אחד בודד.

מתיישבים הארבעה ומתחילים לפטפט, לפני תחילת הסרט. תחילה על הג'ט-לג שלהם. ואז על בעיות בריאות, לא עלינו. ואז הם מגיעים לדבר על ורנר הרצוג. כולם התלהבו נורא מ"גריזלי מן". אחד מהם מקטר איך זה יכול להיות שהסרט לא מועמד לאוסקר, אחר מסביר שזה קשור לתקנון העלום של האקדמיה ולעובדה שהסרט כבר שודר איפשהו בעולם בטלוויזיה. אז שואל אותם בינגהם אם הם שמעו את סיפור על זה שוורנר הרצוג חילץ את חואקין פיניקס מתאונת הדרכים שלו. ובהזדמנות זו הוא מפגין את החיקוי המושלם שלו למבטא של הרצוג.

"זה כלום", אומר ג'יימס, "שבוע אחר כך שלחתי כתב שלי לראיין אותו. ורנר החליט שהוא רוצה לעשות את הראיון במכונית. ככה נראה לו הכי נוח. אחרי כמה דקות הם שומעים קול נפץ קטן. הם מנסים להבין מה זה היה. ואז הם ממשיכים, שפתאום הכתב מסתכל על ורנר ואומר לו 'אתה מרגיש בסדר?'. ורנר אומר 'כן, למה?'. 'כי אתה מדמם'. הם מסתכלים על המכנסיים של ורנר ורואים כתם דם מתרחב. העיתונאי מתחיל להסיע את המכונית לבית החולים הקרוב. מתברר שמישהו ירה באוויר עם רובה אוויר, והקליע פגע באיזור האגן של ורנר. בבית החולים אמרו לו שכמה סנטימטרים לצד אחד הוא היה מאבד אשך. כמה סנטימטרים לצד השני הוא היה נפגע בעורק הראשי והיה מת מאיבוד דם עד שהיה מגיע לבית החולים". איך כל הדברים האלה קורים לו, געשו שלושת המאזינים (ואני, פעור עיניים, משמאלם). ואז התחיל הסרט של ברלינר.

הנה אלן ברלינר, מיד אחרי ההקרנה:

=======

הדילמה היומית: קאריוורסט או שווארמה בלחמניה?

=======

אולמות הקולנוע בברלין מדהימים. עוד לא נתקלתי באולם דפוק אחד. סאונד מושלם, תמונה מעולה, מושבים נוחים. פשוט תענוג. למה בארץ זה לא יכול להיות ככה?

הרשת של שרלוט

זהו. לפני שעה הוקרן לשופטים ולמבקרים האחרון מבין 19 הסרטים המתמודדים על פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. הסרט האחרון ברשימה היה "רקוויאם", של האנס-כריסטיאן שמידט, אחד משישה סרטים גרמניים בתחרות. מדובר בגרסה נטולת אימה ל"השדים של אמילי רוז", המותחת ביקורת על הכנסיה הקתולית המטפלת בפסיכוזה נפשית באמצעות גירוש שדים. לכאורה זו הגרסה הנכונה לספר את הסיפור הזה, אלא ששמידט מנסה לעשות מעין "לשבור את הגלים" גרמני, והתוצאה הנזירית לא מצליחה להרשים במיוחד.

עכשיו הגיע תורם של השופטים, בראשותה של שרלוט רמפלינג, להכריע מי יזכה. ההימור שלי? מניסיון העבר שלי בפסטיבלים יזכה הסרט ש-א) אף מבקר לא הימר עליו. ו-ב) שאני החמצתי. באמת, בכל פסטיבל קודם זכה סרט שלא הצלחתי להגיע להקרנה שלו. וחוץ מזה, חוץ מ"מדעי השינה" של מישל גונדרי ואולי גם "המדריך לחיים בכפר" של רוברט אלטמן, לא ראיתי בתחרות סרטים מוצלחים במיוחד. וספק אם הסרט של אלטמן ייחשב מספיק משמעותי כדי לזכות בפרס (הסרט של גונדרי מוקרן מחוץ לתחרות).

הנה הסרטים שראיתי (מבין סרטי התחרות):

סבון – מלודרמה דנית חסרת חשיבות.

עוגת שלג – דרמה קנדית חסרת חשיבות.

גראבאוויצ'ה – דרמה בוסנית מעיקה. אוי, אני מקווה שרמפלינג לא תחשוב שמדובר ביצירת ביכורים מפתיעה ובשלה העוסקת במצוקה נשית באיזורי סכסוך.

החלקיקים האלמנטריים – את מי ברנד אייכינגר, האובר-מפיק הגרמני, היה צריך לשחד כדי להכניס את הסרט הזה לתחרות? לא שהוא רע, הוא פשוט מיינסטרים גרמני נבוב.

המדריך לחיים בכפר – רוברט אלטמן הרחק משיאו, אבל עדיין אחד הסרטים המהניחם והשנונים בתחרות.

גלים בלתי נראים – אני מת על הקולנוע של פן-אק רטנרואנג, והסרט הזה שיעשע אותי קשות, אבל איכשהו קשה לי לדמיין מישהו חוץ ממתיו בארני מתלהב ממנו בחבר השופטים.

הדרך לגואנטנמו – הסרט של מייקל ווינטרבוטום הפך ביום שלישי לשיחת הפסטיבל. אבל שוב פרס לווינטרבוטום על דוקו-דרמה אפגנית? כל כך 2003.

קאנדי – מבחינתי, זה הסרט היחיד שראוי לפרס ממה שראיתי. לא סרט מעולה או יוצא דופן, אבל עבודה קולנועית יפה, מלאת נשמה, עם אמירה אנושית ואמנותית. הייתי שמח לראות את הסרט האוסטרלי הזה זוכה במשהו. אולי לפחות פרס השחקנית.

Find Me Guilty – אני לא מצליח להמציא שם קליט לסרט הזה. למישהו יש רעיון? כמו אלטמן, גם סידני לומט כבר בן 80 ועושה את מה שהוא עושה היטב. שוב דרמת בית משפט. לא סרט בעל חשיבות, אבל מלאכה מיומנת של מאסטר אמיתי.

רקוויאם – ראו למעלה.

מה שמותיר תשעה סרטים שמביניהם ייבחר ללא ספק הסרט הזוכה. אני מהמר על "חורף" האירני של רפי פיטס. לא שמעתי עליו כלום, סתם תחושת בטן. גם הסרט של קלוד שברול זוכה כאן לחיבה רבה, ואיזבל הופר – כרגיל – מאיימת על פרס המשחק. גם על הסרט "רומן פשע" שמעתי דברים טובים (לא ראיתי אותו בגלל שווין דיזל איחר לראיון שלנו). בכל מקרה, יש לי עדיין את מחר ומחרתיים להשלים חוסרים.

אגב, המבקרים הגרמנים מהמרים על סרט בשם "Longing" כבעל פוטנציאל זכייה. גם אותו לא ראיתי.

מחר ב-19:00 יוכרזו הזוכים. אם אמצא חיבור אינטרנט פעיל בוודאי תקראו על זה כאן. אם לא, כבר תמצאו דרך להתעדכן, לא?

ולחדשות בתמונות: זה וין דיזל, שמגלם תפקיד קומי מוצלח למדי בדרמת בית המשפט של סידני לומט. דיזל היה אמור להתחיל את הראיון ב-11:00, אבל אף אחד מאנשי ההפקה לא הצליח להוציא אותו מהמיטה. הוא הגיע באיחור של 45 דקות ואני הפסדתי את הסרט הבא. איפשהו שם, ליד בקבוק התה קר שהוא הביא איתו, נמצא מכשיר ההקלטה האדום שלי, שגם נשכח שם. כמה שעות אחר כך הלכתי לראיין את…

…כריס דויל, הצלם האוסטרלי שמצלם בעיקר באסיה. הוא הצלם הקבוע של וונג-קאר וויי (למרות שעכשיו הוא טוען שהם צריכים להיפרד קצת), והוא צילם את שני הסרטים האחרונים של פן-אק רטנרואנג התאילנדי. בארץ מוקרן עכשיו "דאמפלינגס" ההונג קונגי, שהוא צילם.

אבידות ומציאות

איבדתי את כובע הפליס שלי, אז קר לי באזניים. החור הקטן בג'ינס גדל והפך לקרע, אז קר לי בברכיים. התחיל פתאום לרדת גשם, ויש לי שתי מטריות אבל הן במלון – אז רטוב לי בראש. שכחתי את מכשיר ההקלטה שלי בחדר של וין דיזל, אז הראיון עם כריסטופר דויל הייתי צריך לעשות עם בלוק כתיבה ועט, כמו פעם. היחצנית של וין החזירה לי אותו למחרת, בדיוק בזמן לראיום עם פיליפ סימור הופמן האנטיפת (אבל איזה שחקן). החמצתי הבוקר את הרכבת אז לא הגעתי לסרט האירני של ג'אפאר פאנהי. ובכלל, כמות הסרטים שאני מחמיץ מייסרת אותי.

אבנים

הנה הוכחה לכך שהסרטים הכי טובים בפסטיבל הם לא אלה שכולם מחכים להם, אלא דווקא אלה שנתקלים בהם בטעות. היתה לי שעה פנויה אז נכנסתי, בלי לדעת למה, לסרט האירני "גברים בעבודה" שמוצג בפורום. ויתרתי על הסרט שאחריו כדי להישאר בו עד סופו. איזה חומד של סרט. פצפון, דחוס, תמציתי, מצולם בווידיאו ומוגדל ל-35 מ"מ ופשוט פנינה. ארבעה גברים החוזרים מחופשת סקי מהרי אירן, עוצרים להשתין בצד הדרך ונתקלים בסלע הנעוץ על שפת תהום. מכאן הם נכנסים לאובססיה של לנסות לעקור את הסלע ולדרדר אותו לאגם שבתחתית התהום. בהדרגה עוצרות בפיתול הדרך עוד ועוד מכוניות, והניסיון (הסיזיפי, מן הסתם) לעקור את הסלע מדביק לא מעט אנשים שבמקרה חלפו באיזור. סרט מצחיק נורא, אבסורדי להפליא וכל כך שונה מכל מה שראינו מאירן.