קוראים רבים טענו שהם לא מצליחים להיכנס ללינק ב"סלון.קום" בו הופיע הסרטון של סטיבן קולבר נואם מול הנשיא בוש בבית הלבן. חלק מהתגובות, של אלה שצפו, אף טענו שמדובר בקטע לא מצחיק. בעיני מדובר באחד הרגעים הטלוויזיוניים החשובים ביותר של השנה. רגע של אומץ אדיר מצד קומיקאי להגיד לנשיא בפנים את מה שהוא אומר עליו גם מאחורי גבו (ותוכנית לייט נייט בערוץ כבלים, אי שם באיזור מספר 45 בממיר האמריקאי, המניבה לא יותר מאחוז או שניים ברייטינג, וממילא מכוונת לקהל יעד מאוד הומוגני, קרי תומכי שמאל, הוא בבחינת "מאחורי גבו" של הנשיא).
ואכן, הסיבה שהסרטון לא קורע מצחוק היא בגלל שקולבר מדבר מול קהל "קר", שמגיב באופן נבוך לבדיחותיו. אבל הוא קולע שם בול, פעם אחרי פעם.

כדי להבטיח שכל אחד ואחד מכם יוכל לצפות ברגע יוצא הדופן הזה, העברתי את חלקו הראשון של הסרטון (עד המערכון, הבאמת בינוני, בו רודפת הלן תומאס, כתבת הבית הלבן הקשישה, אחר קולבר

למשל: "אני מאמין שממשלה ששולטת הכי מעט היא ממשלה ששולטת הכי טוב. ולפי הסטנדרטים האלה הקמנו ממשלה אדירה בעירק".

או בקשר לסקרים, בהם הידרדר אחוז התמיכה הציבורית בבוש ל-32 אחוזים, הנמוך ביותר בכהונתו: "אל תשים לב למה שאומרים הסקרים אומרים. כולנו יודעים שסקרים הם בסך הכל אוסף של נתונים של מה אנשים חושבים ב'מציאות'. וכולנו יודעים שה'מציאות' היא שמאלנית".
"אל תשים לב לאנשים שאומרים לך שהכוס חצי ריקה. זה לא נכון. 32 אחוזים, זה אומר שהכוס היא שני שליש ריקה. אבל יש עדיין נוזל בכוס הזאת. אבל לא הייתי שותה אותו. בתחתית תמיד יש את כל הלכלוך".
"אני מאמין שהנשיא בדרך לקאמבק. זה כמו בסרט 'רוקי'. הנשיא הוא רוקי בלבואה. ואפולו קריד הוא… כל שאר העולם. זה הסיבוב האחרון. הוא מוכה ומדמם. בכל פעם שהוא נופך הקהל אומר לו 'תשיאר למטה, תוותר'. אבל האם הוא נכנע? לא. הוא קם שוב על הרגליים, ולבסוף הוא… למעשה ב'רוקי' הראשון הוא מפסיד בסוף. לא משנה".
"אל תשים לב לסקרים שאומרים ש-68 אחוזים לא תומכים בעבודה שאתה עושה. האם, באופן הגיוני, זה לא אומר העצם ש-68 אחוזים מהאמריקאים כן תומכים בעבודה שאתה לא עושה? תחשבו על זה. כי אני לא חשבתי".

על העיתונות:
"עד כמה שאני נרגש להיות כאן ליד הנשיא, אני מזועזע לעמוד מול העיתונות השמאלנית שהורסת את אמריקה. חוץ מפוקס ניוז. פוקס ניוז תמיד ייתנו לכם את שני הצדדים של כל סיפור. את הצד של הנשיא ואת הצד של סגן הנשיא. אבל כל השאר כאן, על מה אתם חושבים? על מה אתם חושבים כשאתם מדווחים על האזנות סתר אסורות של ה-NSA או על בתי כלא סודיים במזרח אירופה? יש סיבה למה הנושאים האלה סודיים. כי הם נורא מדכאים.
"בחמש השנים האחרונות עשיתם עבודה מצוינת. קיצוצי מסים? המודיעין על נשק להשמדה המונית? ההשפעות של ההתחממות הגלובלית? אנחנו האמריקאים לא רצינו לדעת ולכם היה את ההגיון לא לנסות ולברר. אלה היו ימים טובים. עד כמה שידענו".
"בואו ניזכר איך זה עובד. הנשיא הוא זה שמקבל את ההחלטות. הוא ה-decider (כך קרא בוש לעצמו כמה ימים קודם). דובר הבית הלבן מכריז מה היו ההחלטות. ואתם הולכים ומדפיסים את ההחלטות האלה בעיתון שלכם. ככה זה הולך: לעשות, להכריז, להדפיס. תבדקו איות ולכו הביתה. תבלו קצת עם המשפחה שלכם. תעשו אהבה עם האשה. תכתבו את הרומן שתמיד חלמתם עליו, על הכתב האמיץ מוושינגטון עם האומץ לצאת נגד השלטון. יו נואו, בדיון".

קדימה, צפו בקטע, ואז צפו בו שוב. עוד יש עתיד לאמריקה.

ועדיין יש את האופציה של גוגל, שנמצאת כאן.

מה הציטוטים שאתם אהבתם?

1.
היה לי פעם חלום לביים סרט תעודי ביוגרפי על דוד פרלוב. תשאלו, כפי ששאלו רבים, מה הטעם לייצר ביוגרפיה קולנועית ליוצר שממילא רוב סרטיו התיעודיים הם אוטוביוגרפיים? הרעיון שלי היה כזה: כשדוד פרלוב נסע לברזיל לצלם את "יומן מעודכן" רציתי לטוס איתו ולהישאר כל הזמן חמישה מטרים מאחוריו, מחוץ לפריים של מצלמתו. רציתי להכניס לסרט שלי את כל הקטעים שפרלוב השמיט מהסרט שלו. מה שיוצר לא מספר על עצמו מעניין בעיני לא פחות ממה שכן.

2.
גם אני, כמו לא מעט עיתונאים שצמחו במקומונים, מעריץ את קובי אור. אם יש לסצינת הרוק מעין גורו זֵן, הגר על פסגת הר מטאפורית, אליו עולים לרגל אחת לכמה שנים כדי לקבל את ברכתו, עצתו או סתם להחכים מפירורי המילים שנשמטים מפיו, אור הוא האיש. הוא עונה לשאלות במטאפורות, במשחקי מילים, במכתמים, ביהלומי אותיות ששובצו זה לזה ביד של צורף-אמן. אפשר לקחת משפט של קובי אור ולהתחיל לפרק אותו. להפריד את המשל מהנמשל, להפריד את האמת מההמצאה, לפורר את השטותי מהרציני, ולנסות להגיע לאיזושהי אמת צלולה. מלאכה כזאת היתה תמיד מענגת, כי היא חשפה את כל הרבדים שמכיל משפט זן-רוק בן חמש מילים של אור, אבל היא היתה גם מתסכלת, כי בסוף התהליך נותרתם עם אבקת יהלומים המתנדפת ברוח. הטקסטים של קובי אור הם כמו הסרטים של גודאר. הם סתומים בתחילה. יומרניים במחשבה שנייה. מלומדים ועמוקים במחשבה שלישית. אבל רק כשמבינים שגודאר הוא למעשה במאי קומדיות, רק אז אפשר באמת לפענח את הטקסטים שלו, תוך התייחסות לאירוניה, ציניות וניסיון מודע לגעת במופרך. אבל מעט מאוד אנשים יודעים להתייחס אל גודאר כאל במאי קומי, לכן הוא כה בלתי מובן (ומי שלימד אותי את זה על גודאר היה יגאל בורשטיין, בשנה ב' באוניברסיטה, ובזכות המידע הזה, שחשף עבורי עולם קולנועי שלם שהתבוננתי בו בעדשות הלא נכונות, הוא הפך לאחד המורים החשובים והמשפיעים ביותר עלי). הטקסטים של קובי אור, כמו אלה של גודאר, הם בה בעת אמת צרופה ושקר מוחלט. קובי אור לא משקר. אבל כדי להגיד את האמת, הוא משתמש בשקרים ובפירכות. הטקסטים שלו, שהפכו נדירים בעיתונות, הן יותר פארודיות על כתיבת ביקורת מאשר הביקורת עצמה. ולפעמים זו גם פארודיה עצמית. אבל זיהויו של אור ככותב קומי, ציני, לוחמני וערמומי, לא מפחיתה מהעובדה שהוא אחד המשוררים הגדולים שכותבים (מדי פעם, לעיתים רחוקות) בעיתונות העברית.

3.
אור התפרסם באמצע שנות השמונים כשכתב ב"חדשות" ביקורת על תקליט של יעל לוי וסיים אותו במשפט: "ואני רוצה לשכב איתה". אולי משפט הסיום הגדול ביותר בתולדות עולם הביקורת. האם הוא התכוון ברצינות? קובי אור וסקס? נשמע מדע בדיוני. לא ידענו שהוא בכלל מכיר מילים כאלה. ואולי זה היה פאנץ' ליין קומי? להחדיר טקסט וולגרי, קונקרטי וייצרי אל תוך ביקורת שכולה אמורפיות מילולית מופשטת ורבת משמעויות. או שזה טקסט חתרני פרודי שחשף את מהות הביקורת האמנותית כטקסט של חיזור. האמן מפתה את המבקר, והמבקר מעריך רק את האמן שמצליח לעורר אותו. אולי בגלל זה אני חושב שלינדזי לוהן וסקרלט ג'והנסון הן שחקניות כל כך טובות.

3א'.
קובי אור הוא משורר. דוד פרלוב היה משורר. המילה העברית "משורר" בעייתית כאן, כי היא מרמזת עבודה בפורמט של "שיר". הם poets. ההתבוננות שלהם היא פיוטית.

4.
"העיר", שמנסה להזכיר לנו איך הוא נראה בשנות התשעים, שם את קובי אור על השער. בלי כותרת. מאוד "העיר" circa שנת 1990. זו מחמאה. אחת לכמה שנים עיתונאי צעיר מראיין את קובי אור, מציג אותו בפני הקהל שמעולם לא שמע עליו (שזה כמעט הרוב המוחלט של הציבור, גם בלב שינקין, אם להשתמש בקלישאות סוף שנות השמונים). ואם הכתבה הזאת נועדה לקדם את מכירות הדיסק של אור, הרי שמבחינתי היא הצליחה. אור יכול כבר לצאת ולבזבז את האחוזים שלו מהעותק שאני אקנה.
אבל אני רוצה לקרוא כבר את הכתבה על אור שעוד לא התפרסמה. למצוא את המילים שאור משאיר מחוץ לטקסטים שלו. שנים עבדתי איתו, זה היה לפני יותר מעשור, ובעצמי לא יכולתי לשאול את השאלות שקל לשאול כל בנאדם רגיל, אבל לשאול את קובי אור זה נראה כמו כפירה. באיזה מכולת אתה קונה? אתה משווה מחירים? אתה מעדיף חלב אחוז אחד או שלושה אחוזים? של טרה או יוטבתה? החתולים שלך, איזה אוכל הם אוכלים? כשאתה קונה להם אוכל, אתה עושה משלוח? ואיך נראה הבית שלו? וממה הוא מתפרנס? ומה עשו ההורים שלו? ואם רק ב-1979 הוא התחיל לכתוב בפנזין שלו, כלומר כשהיה בן 31, מה הוא עשה עד אז? אני מניח שעמית שהם וגיא אסיף ואהד פישוף ואבי פיטשון יודעים את התשובות לכל אלה. אבל אני עדיין מחכה שמישהו (אולי בועז כהן?) יכתוב את הביוגרפיה הבלתי אוטוביוגרפית של קובי אור. ושבמוסף "ספרים" יתנו ליעל לוי לבקר את הספר.

5.
כשערכתי את מדור התרבות ב"זמן תל אביב" ואחד הבנאים הוציא אלבום נתתי לביקורת את הכותרת "כולם היו בנאי". הרגשתי מאוד מרוצה מעצמי ומההברקה שלי, עד שאחד העורכים מעלי אמר לי שזו אולי הכותרת הנדושה והמשומשת ביותר, בה משתמש כל עורך מתחיל כשהוא נדרש להתמודד עם שבט בנאי.
כמה חודשים לפני כן, כשרק התחלתי לעבוד באותו עיתון, קיימתי שיחת היכרות עם אותו עורך-על, שביקש לדעת את מי בעיתונות אני אוהב ומה השאיפות שלי. חשבתי שאני נורא מקורי כשאמרתי: "החלום שלי הוא לקבל מדור כמו של דורון רוזנבלום". שנים אחר כך, כשכבר הייתי אני בין עורכי העיתון, התעוררה שיחה על כל פרחי העיתונות המגיעים למערכת עיתון גדול בפעם הראשונה וכולם, בלי יוצא מן הכלל, אומרים שהם רוצים להיות דורון רוזנבלום (או נחום ברנע). שוב הרכנתי ראש בהסמקה, ודפקתי אותו קלות בשולחן.
12 שנים חלפו מאז. הבוקר, ב"הארץ", הכותרת להספד של דורון רוזנבלום על יוסי בנאי היא "כולם היו בנאי". פחחחח, איזו כותרת נדושה ומשומשת.

6.
אחרי מותו של דוד פרלוב אף מפיץ די.וי.די ישראלי לא הזדרז להוציא מארז של סרטיו, למען הדור שלא הכיר אותו. לעומת זאת, אני מניח שמותו של יוסי בנאי כן עשוי לגרור תעשייה של מוצרים לזכרו. אם ייצא מארז סרטי יוסי בנאי, אני מאוד מקווה ש"הגלולה" של פרלוב יהיה שם, לצד "חכם גמליאל" ו"עליזה מזרחי" העממיים יותר. ניסים אלוני כתב את התסריט, אדם גרינברג צילם, יוחנן זראי הלחין. מדובר בסרט סהרורי וקסום, כמעט פסיכדלי, שיש בו קסם קולנועי רב, מלא חן והומור. מדובר באחד הסרטים הכי פחות מוערכים שנעשו בישראל. אפילו פרלוב תפס ממנו מרחק ברבות השנים. אם קובי אור היה כותב תסריט, ככה זה היה נראה.

בגיליון "7 לילות" שעבר ניסיתי לחבר בין שני אירועים מטה-קולנועיים שהתרחשו באחרונה. האחד, צאתו לאור של הספר "מקרינים כוח" מאת דוד שליט בהוצאת רסלינג. השני, בקשתם הכוחנית של מפיצי הסרטים ובעלי בתי הקולנוע (שהם אותם אנשים) מהמבקרים ועורכיהם לדחות את הביקורות עד אחרי בכורת הסרט (שלושה ימים, במקרה של עיתונות אלקטרונית ויומית; שבוע במקרה של מגזיני דפוס). זה מה שיצא לבסוף:

אולי נתקלתם בכתבה בנושא – בעיתון, באינטרנט או בטלוויזיה – ואולי לא. בעולם בו אנחנו חיים – טרור, שחיתות, עוני – זהו אולי אייטם זניח, בקושי קוריוז, אבל עבור עיתונאי הקולנוע ושוחרי התחום – כמות אנשים שתמלא בקושי את אולם רב חן 6 הזערורי – מדובר בפרשייה די מדאיגה: מפיצי הסרטים, כך דווח, מנהלים מאבק לדחיית פרסום ביקורות הקולנוע בשבוע. מכיוון שהנוהל המשונה הזה, לא לדווח באופן ביקורתי על סרט בשבוע בו הוא יוצא, היה נהוג בארץ המשונה שלנו עד סוף שנות התשעים, מדובר בעצם ברצון להחזיר את הגלגל לאחור. בתעשייה שמנסה לנחש מה צופן לה העתיד מוזר למצוא דרישה כה ריאקציונרית, כאילו שלב הבא ינסו המפיצים להחזיר את ההפסקות באמצע הסרטים. אה, רגע. יש כאן עדיין הפסקות באמצע הסרטים. כשעיתונאי אחד אמר לבכיר בעולם הפצת הסרטים "אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור" ענה הבכיר: "אנחנו נחזיר את הגלגל לאחור". אין ספק, אנשים עם חזון.
מה שמדהים בסיפור הזה אינה החוצפה שבעצם הבקשה, אלא העובדה שאין היא חריגה בהתנהלות קברניטי הפצת הקולנוע בארץ מאז תחילת המאה ה-20. כשזה מגיע לקולנוע בארץ, הלקוח תמיד טועה. בימים אלה יצא לאור ספרו המצוין של דוד שליט "מקרינים כוח" (הוצאת רסלינג). שליט מספר באופן מרתק את סיפורם של בתי הקולנוע המפורסמים בארץ, ומראה איך תחום הפצת סרטי קולנוע תמיד היה כאן בן חורג, שלאיש, פרט למי שיכול היה להשיג ממנו רווח כלכלי או פוליטי (אך לא תרבותי), לא היה באמת חשוב לטפח כאן. לבסוף כשכבר הגענו לסטטוס קוו – אחרי שבוטלו מיסי העינוגים, הסתיימו מלחמות השבת ונעלמו הפיגועים בבתי הקולנוע – השתלטו על העסק כמה משפחות שהקימו חברות הפצה וקנו כמעט את כל בתי הקולנוע בארץ. ב-1959, כותב שליט, היו בארץ 130 בעלי בתי קולנוע וכ-80 מפיצי סרטים. כיום, על פי ספירה שלי, יש שישה מפיצים שהם גם בעלי בתי קולנוע. שניים מהם מחזיקים כ-75 אחוזים מכלל המסכים בארץ. ב-1957, מסופר בספרו של שליט, ניסה יזם להקים בית קולנוע נוסף בעפולה. בקשתו נדחתה על ידי מועצת העיר אחרי שבעליו של בית הקולנוע הקיים התנגד. נימוק המועצה: "אין להתחרות במפעל חלוצי ובפרט ש(בעל בית הקולנוע היחיד בעפולה) הוכיח שהעסק לא כדאי לזולתו". כמעט 50 שנה אחרי ונימוקי "מפעל חלוצי" ו"העסק לא כדאי לזולתו" ממשיכים להישמע, הפעם כסאבטקסט בתחנוני המפיצים לרחמי העיתונות. ב-1914 הוקם בתל אביב הראינוע הראשון, קולנוע עדן. בעליו, משה אברבנאל, דרש וקיבל מוועד השכונה 13 שנות מונופול. אני חוזר: 13 שנות מונופול! כל ימי הזוהר של הקולנוע האילם עברו על תל אביב עם בית קולנוע אחד. 90 שנה אחרי, המצב לא השתנה באופן משמעותי. יש יותר בתי קולנוע, אבל אין תחרות של ממש כי העסק מתחלק ברובו בין שתי חברות ענק. "נושא משפחות הקולנוע בישראל הונח כמה פעמים על שולחנו של הממונה על ההגבלים", כותב שליט. "הטענות היו נגד המחיר האחיד הנגבה ברובם המכריע של בתי הקולנוע וללא כל תחרות, ועל תזרים הסרטים הסגור בין המפיצים לאולמות שבשליטתם. חקירה אחת נמשכה כשנתיים מאז 1999 והסתיימה בלא כלום". נדמה לי שאירועי השנה הקרובה, עם מערכת היחסים בין המפיצים והמבקרים ופיק הברכיים שחשים בעלי בתי הקולנוע רגע לפני פתיחתם של כמה מגה-פלקסים יקרים ברחבי הארץ, יוכל לפרנס פרק נוסף, וגדוש אמוציות ודולרים, במהדורה הבאה של ספרו של שליט.

אני לא מכיר את שליט ולא היה לי מושג מה עמדתו במאבק הנוכחי, ובכל זאת חשבתי שספרו מעניק פרספקטיבה היסטוריה מעולה לסיטואציה שעדיין לחלוטין אקטואלית. תחום הקולנוע בארץ מצוי תחת כיבוש, אין בו תחרות של ממש וכל שחקן חדש שיירצה להיכנס לעולם ההפצה או להקים בית קולנוע, יימחץ במהרה על ידי אחד הענקים. בכיבוש הזה גם עיתונאים נתפסים כמי שאמורים לסור למרות המפיצים.
למחרת שלח לי שליט מייל בו כתב, בין השאר, שהוא אהב את "הדרך בה המשכת את הספר למלחמות ההווה מול המפיצים".
היום מתפרסם בוואלה! בראנז'ה מאמר של שליט המתייחס לנושאים האלה (הכותרת שלו, "זהירות, ספוילרים", מבריקה). הוא מכנה את בקשת המפיצים "מופרכת", ובצדק (שימו לב לציטוט שלו מדברי דני כפרי, מנכ"ל התאחדות בתי הקולנוע, ושימו אותה לצד הציטוט שאני מביא בטקסט שלי כדי להבין מול איזו עוצמה אינטלקטואלית המבקרים צריכים להיאבק).
אך שליט לוקח את הדיון צעד מוצדק קדימה: זו גם שעתם של המבקרים לבחון את עצמם. המאמר נקטע לטעמי רגע לפני השיא שלו. הדוגמה של שליט, על השפעת המבקרים האמריקאים על סילוקו של "שערי החופש" מבתי הקולנוע, אינה רלוונטית עוד לימינו. זהו עידן אחר של הפצה ושל תקשורת.

והרי מה הבעיה הגדולה של המפיצים? לא הביקורות, אלא הסרטים. זה מה שהפיל את "שערי החופש". אולפן מבוהל שיש לו פיאסקו ביד, שרק קיבל אישוש מצד המבקרים. מפיץ שיש לו ביד סרט שהוא יודע שהוא טוב אינו חושש מהמבקרים. אבל מפיץ שצריך להוציא את "ג'ונגל סיטי", סרט שלא צריך להיות מדען במכון וייצמן כדי לראות כמה הוא מזופת, ומפיץ שיודע שעל פי תנאי הזיכיון שלו מול האולפן בחו"ל מחויב להשקיע בסרט הזה כמות די גדולה של כסף בשפרסום ובעותקים, המפיץ הזה מרגיש שהמבקרים הם האויבים שלו, הם אלה שידליפו את הסוד הגדול לקהל. הסוד שהסרט שלהם אינו ראוי למאכל אדם. האם המבקרים אשמים בכשלון "ג'ונגל סיטי" (למעשה אין לי מושג כמה אנשים ראו את הסרט בארץ, כי המפיצים מסרבים לספק גם את המידע הזה. אני כן יודע שכל מי שדיברתי איתו שיש לו ילדים הלך איתם ל"עידן הקרח 2" ולא ל"ג'ונגל סיטי")?
"ג'ונגל סיטי" הוא רק משל. הנמשל נמצא בין סבך ענפיו.

בימים האחרונים אני בתחושה שחרם גורף של המפיצים הגדולים על המבקרים עשוי להיות הדבר הטוב ביותר שקרה כאן למוסד ביקורת הקולנוע. ככל שכמות אמצעי התקשורת גדלה (אינטרנט, מגזינים, טלוויזיה לוויינית), וככל שהפצת הסרטים הפכה לעסק גלובלי, כשיותר ויותר בלובסטרים מופצים בכל העולם באותו יום, אנחנו המבקרים לקינו בסנוורים. אני סקרן בדיוק כמוכם לראות את "צופן דה וינצ'י", אבל אני בעיקר סקרן לראות עד כמה הסרט הזה מהנה. האם הסרט הזה ישנה את השקפת עולמי על החיים? האם הוא יאתגר את תפיסותיי? האם הוא יעניק לי עינוג אמנותי? אני מקווה מאוד שכן, אבל אני בספק. אני מכיר מספיק טוב את סרטיו של רון האוורד, ואת תסריטיו (המאוד בינוניים) של עקיבא גולדסמן, מכדי לצפות לסרט שיהיה איום ונורא במקרה הרע, ובידור מהנה במקרה הטוב. יצירת מופת בלתי נשכחת? לא נראה לי. זו תהיה יצירה נשכחת בהחלט. היא תישכח כעבור שבוע כשיגיע "X מן 3", שיישכח כעבור שבועיים כשיגיע "פוסיידון".
אבל אם ממילא המפיצים ימנעו מהמבקרים גישה לסרטים הגדולים, בשעה שאני בספק אם המפיצים הקטנים יישרו איתם קו, נקבל מצב תקשורתי בריא בהחלט. "צופן דה וינצ'י" ייצא תחת מתקפת שיווק, פרסום ויחסי ציבור עצומה, מתקפה שבה ממילא היו טובעות מילות הביקורת (בין אם טובות או רעות) ברעש פרסומי. והקהל ממילא יילך ל"צופן דה וינצ'י" על סמך הפרסום, הספר, הכוכב והתחושה שזהו אירוע של must see. המבקרים, לעומת זאת, יוכלו להשקיע את מכסת המילים שלהם בחלופות. בסרטים שיש להם תוקף משמעותי, או לפחות כאלה המנסים להתמודד עם אתגרים אמנותיים, ושממילא טסים מתחת לרדאר של הקהל הרחב.
ספק אם מישהו ישעט ל"קרח דק" על סמך כרזותיו וכוכביו. גם גולשי האינטרנט האדוקים יודעים שהסרט לא השאיר את חותמו על הקופות באמריקה. ולכן דווקא הסרט המינורי הזה יפתיע כל מי שייחשף אליו. קוראים קבועים המכירים את טעמי ומסונכרנים עימו, ימצאו כמוני את הסרט שנון וארסי באופן מענג. ל"צופן דה וינצ'י" ילכו כולם ממילא. ל"קרח דק" יילך רק מי שבכלל ייחשף לעצם קיומו של הסרט ויישמע קודם דבר מה חיובי עליו.
בשבוע הבא, במקביל ל"דה וינצ'י", עולה סרטו החדש של פרנסואה אוזון ("בריכת שחיה"). אני לא מחובביו הגדולים, אבל יש לו לא מעט מעריצים בקרב המבקרים בארץ. אבל מכיוון ש"דה וינצ'י" יוצא למסכים ללא הקרנה מוקדמת לעיתונאים (לפחות לא הקרנה מוקדמת מספיק), יש לקוות שדווקא סרטו של אוזון יזכה בסוף השבוע הבא לרוב החשיפה הביקורתית. וזו, למעשה, תפקידה של הביקורת. לבקר, לסנן, לדרג. ובעיקר, לא להפוך לכלי משחק שוטה בידיהם של תאגידים.

והנה מה שהיה לי להגיד השבוע במדורי על שני סרטים אפלים, קטנים וממזריים שעולים היום: "קרח דק" ו"להרוג את המזל".

ונסיים במנטרת השבוע. שננו להרגעה:
As Wichita falls, so fall Wichita Falls

אז כמה כרטיסים מכר משימה בלתי אפשרית 3 בישראל בסוף השבוע הראשון? ג.ג, מפיצי הסרט בארץ, לא הסכימו לשחרר נתונים רשמיים. אבל מדיווחים בעיתוני התעשייה בחו"ל נכתב שסך ההכנסות בישראל בסוף השבוע הראשון עומד על 250 אלף דולר. על פי טבלת נתוני קופה שהגיעו לידיי, בה חושבו כרטיסי הקולנוע בארץ לפי מחיר ממוצע של 31 שקלים ושער הדולר חושב לפי ערך של 4.6 שקלים, מתברר שהסכום הזה מקביל למכירות של כ-37 אלף כרטיסים.
לשם השוואה: המספר הזה שקול פחות או יותר לכמות הכרטיסים שמכר "קינג קונג" בארץ בסוף השבוע הרביעי שלו. במילים אחרות, זה נתון לא רע, אבל רחוק מלהיות שובר קופות. רחוק מה-50 אלף כרטיסים של "הארי פוטר" בסוף שבוע ראשון, או ה-60 אלף כרטיסים של "נרניה" (אם כי, יש לציין, שהסרטים האלה הופצו במספר כפול של עותקים וגם בגרסאות מדובבות הפונות לקהל צעיר ורחב בהרבה מזה של מב"א3).
בישראל הסרט הופץ ב-31 בתי קולנוע, מול 4400 עותקים באמריקה. הדרך היחידה להשוות בין הצלחת הסרט בארץ ובאמריקה היא לחשב כמה כסף הכניס הסרט פר-אולם. התוצאה היא כ-8000 דולר לעותק. באמריקה, שם נחשב סוף השבוע הראשון של מב"א3 למאכזב למדי עבור האולפן, הכניס הסרט 11,000 דולר פר-אולם. במילים אחרות: טום קרוז צולע גם בישראל.

ועכשיו, ילדים: שיר.

זה פול סיימון, בשיר "אב ובתו" שכתב לסרט המצויר "The Wild Thornberrys" ושהיה מועמד לאוסקר. למרות שהשיר הזה כבר בן שלוש, קראתי שהוא יופיע באלבום הקרוב של סיימון (עם בריאן אינו). מעניין אם הוא הוקלט מחדש לאלבום, או שתופיע הגרסה הזאת, מתוך פסקול הסרט המצויר.

עידכון מחדר החדשות

איגודי הבמאים והתסריטאים ממשיכים לגייס יוצרים שיעמדו לצידם ויישבתו במקרה והמשא ומתן עם הזכיינים, בקשר לגובה התמלוגים המגיעים ליוצרים על שידורים חוזרים של סרטיהם, ייתקע או ייכשל. והשבוע היוצרים מדווחים על הישג: כל כותבי "ארץ נהדרת" הצטרפו לרשימת השובתים בפוטנציה. מתוך דף המידע של איגודי הבמאים והתסריטאים:

בסוף השבוע האחרון נערכה במשרדי האיגודים פגישה בין מטה המאבק לבין הכותבים בארץ נהדרת. בסיומה חתמו כל הכותבים על הסכמתם לשבות והצטרפו לאיגוד אלו מהם שלא היו חברים בו. יחד איתם ועם חותמים רבים נוספים שהצטרפו במהלך השבוע האחרון הגיע מספר החותמים על עצומת השביתה לשיא חדש של 584 חותמים, שמוכנים לשבות מול גוף שידור שלא יכיר בזכויות היוצרים שלהם.

הישג נאה, אך עקר. זה בוודאי לא מקרי שכותבי "ארץ נהדרת" הביעו הסכמה לתמוך בשביתה בדיוק בשבוע בו יצאה התוכנית לפגרה. נראה אותם גיבורים שובתים שבוע לפני פתיחת העונה, אז תיבחן נאמנותם למאבק.
את רשימת 584 היוצרים שהתחייבו לשבות, אם המו"מ ייכשל, תמצאו כאן.

דיווח מחדר העריכה

באתר של "אפל" עלה מעין תשדיר שירות פרסומי המהלל את תוכנת העריכה של החברה "פיינל קאט סטודיו". כוכב התשדיר הוא דיוויד פינצ'ר המהלל את פיינל קאט ואת קלות העבודה עליה, בזמן שהוא עורך את סרטו החדש, "זודיאק". העורכים מביניכם (ליטל? את עוד כאן?) בוודאי יתעניינו בהצצה לחדר העריכה של פינצ'ר.

הומור שחור בבית הלבן

קבלו את את הקומיקאי האמיץ ביותר באמריקה, ומהשבוע אחד הגיבורים האישיים שלי: סטיבן קולבר. קולבר התחיל את דרכו ככתב ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, ועד מהרה ירש את מקומו של סטיב קארל בתור הכוכב הגדול ביותר של התוכנית. עד כדי כך, שהוא קיבל תוכנית משלו, "דו"ח קולבר", המשודרת בקומדי סנטרל אחרי ה"דיילי שואו". לפני עשרה ימים הוזמן קולבר לשאת את נאום הנעילה בארוחת הערב השנתית של תא כתבי הבית הלבן, אירוע בו נוכחים לא רק הכתבים הבכירים ביותר באמריקה, אלא גם הנשיא ורעייתו ולא מעט סלבריטאים. זהו אירוע לא מפלגתי, ולא פוליטי, שאמור לייצג אחווה ושיתוף פעולה בין הגוף המסקר והגוף המסוקר. ובעיקר, האירוע נועד להחצין את הבעת האמון של הנשיא בתקשורת המסקרת אותו.
ואז עולה קולבר ודופק מונולג חריף, מושחז, ציני וארסי. הקהל באולם ("2600 מהאנשים החזקים ביותר באמריקה", לדברי קולבר) כמעט ולא צחק. הנשיא, כשרשת השידור סי-ספאן עוד העיזה לחתוך לריאקשנים שלו, נראה לא מתמוגג. קולבר – בהפוך על הפוך, כמובן – דחף לנשיא ולכתבים את המציאות במורד הגרון. והוא עשה את זה באופן מבריק וחד אבחנה. העובדה שככל שהקטע שלו נמשך כך הלכו ופחתו הצחוקים מעיד, בעיני, על כך שקולבר פגע בול. ואין ספק שלנאום הזה יהיו השלכות מרחיקות לכת: ספק אם קולבר יוזמן שוב לאירוע הזה.
לחצו על הלינק כדי לראות את הקטע של קולבר (צריך ללחוץ על הפרסומת לפני הכניסה). אתם פשוט חייבים. והנה עוד לינק לווידיאו.

וצפו כאן באייטם של קולבר מתוך תוכניתו ששודרה יומיים אחר כך.

ביל פלימפטון בטרייבקה

ביל פלימפטון, אחד האנימטורים האהובים עליי, ערך תוכנית אנימציה מאת יוצרים ניו יורקיים עצמאיים שהוקרנה מול אולמות מפוצצים בפסטיבל טרייבקה (שננעל אתמול). הנה דיווח מהשטח.

המקס של מוריס

משום מה, וזה רק עניין אסוציאטיבי פרטי, כשמזכירים את ביל פלימפטון אני נזכר גם בארול מוריס. לא יודע למה. האחד בניו יורק, השני מאיזור בוסטון, האחד אנימטור, השני דוקומנטריסט (ובמאי פרסומות שנון וציני). אבל אולי כי שניהם יוצרים עצמאיים, שעובדים מתוך ביתם. לא יודע.
בכל אופן, נזכרתי בארול מוריס, ובאתר המופלא שלו, המכיל המון מהפרסומות הנהדרות שלו. ויש בו גם את זה, הסרטון הכביר שביים לפתיחת טקס האוסקר ב-2002. (לא הצלחתם לזהות את כל המשתתפים? הנה הרשימה)

והנה, מתוך "הניו יורקר" של שבוע האוסקרים ההוא, הצצה אל מחורי הקלעים של צילום הסרטון:

Two weeks before the Oscars, Morris was in his booth, in a studio on West Fifteenth Street. The interviews were stacked up, one per half hour, and by mid-morning the schedule was a shambles. On camera, Walter Cronkite was telling Morris about "The Best Years of Our Lives." (Morris: "Say it again?" Cronkite: "The Best Years of Our Lives." "Again!" "The Best Years of Our Lives." "And again, please!") Donald Trump was waiting, with mounting impatience, in the wings. Mikhail Gorbachev and entourage were trudging up the stairs. And Iggy Pop was in the greenroom.

פצצה אנטומית

כשאני נתקל בפרק רע בסדרה שאני עדיין מנסה להתרגל אליה זה כמעט שובר אותי. פרק 8 ב"האנטומיה של גריי", עם הנערה החרדית שלא מוכנה שישתילו בליבה שסתום של חזיר, היה גרוע. כמעט חזרתי בי מכל ההתלהבות שלי. אבל פרק 9, ההוא עם הסיפליס, היה מצוין. ממשיך לעקוב.

יצור שמיימי

הסרט הבא של פיטר ג'קסון יהיה עיבוד לספר "The Lovely Bones", המסופר בגוף ראשון מפי נערה בת 14 שנאנסה ונרצחה ב-1973 ומאז משקיפה על החיים, ועל חקירת הרצח שלה, מגן עדן. אתם יכולים לקרוא את העמודים הראשונים של הספר כאן.

על הקליפ הזה ב-YouTube קראתי לראשונה כאן, אחרי שלמעלה משלושה מיליון איש כבר צפו בו, כולל אחד קווין סמית, שהפך אותו מתופעת אינטרנט לאייקון תרבותי (גם אם רגעי ומתכלה). אני תמיד האחרון לדעת.
כמו כולם, גם אני פניתי לצפות בו מסקרנות, להבין מה בווידיאו הביתי החובבני של שתי בחורות מישראל הפך אותו לקטע ה-18 הנצפה ביותר בתולדות YouTube. כמו כולם (טוב, לא כמו כולם, רק כמו כל הבנים) גם אני הנחתי שאם מדובר בשתי נערות שקופצות ומשתוללות בחדרן זה בוודאי כולל גם סטריפטיז. כן, כנראה שגם אני חובב קולנוע בגלל שאני מציצן בנשמתי.

אבל הסיבה שצפיתי בקליפ עד סופו, והסיבה שצפיתי בו שוב ושוב מאז, והסיבה שדי התמכרתי לו (כמו, אני מניח, לא מעט מצופיו, שלא יכלו שלא לחזור אליו פעם ופעם נוספת) היא לא בגלל המציצנות, אלא בגלל הכשרון.

מה שמביא אותי לסיבת הפוסט הזה: קראתם אצל עידו קינן ואצל ירון טן-ברינק ב"7 לילות" על הקליפ כמנוף לדיון באינטרנט ככלי להזנקת כוכבים ובניית מותגים. אני רוצה לשלשל את שני הסנט שלי כמבקר קולנוע: הקליפ הזה, מנקודת מבט טלוויזיונית/קולנועית, פשוט מבריק.

קודם כל, ברמה הכי פשטנית: לשתי הבנות האלה יש את זה. "זה" קרי נוכחות, כריזמה, שארם. ה"זה" הזה שבוקע מן המסך, מרקד בחדרו של הצופה ומדביק אותו ברוח השטות שדבקה בהן. וה"זה" הזה, או שיש או שאין. אין כאן דמויות, או משחק, או טקסט מוגש, אנחנו לא יודעים מי הן, איך הן נשמעות, מה הן עושות. אבל הן מסקרנות. אה, כן: יש להם טעם משובח במוזיקה. וגם את זה צריך להוסיף: בחירת השיר מופלאה. את "היי" של הפיקסיז אפשר באמת לשמוע בלופ בלי שהוא ימאס לעולם.

עכשיו צפו רגע בקטע, ונסו להסתכל עליו מנקודת מבט של צילום ועריכה.

חזונו של פרנסיס קופולה, על הילדה מאומהה שתיקח מצלמת די.וי ליד ותוציא יצירת מופת התגשמה ברמלה. כל מה שאני יודע על ההשכלה הקולנועית של השתיים, על פי כתבתו של קינן, הוא שליטל מייזל (אחת מהשתיים) למדה עריכה באוניברסיטה הפתוחה. אז או שהיא תלמידה מחוננת או לשתיים יש איזושהי הבנה אינטואיטיבית לגבי עריכת קליפים שהיא יקרה מפז.

בבסיסו, הקליפ הזה הוא בעצם מעין הום-מובי. אבל כל מי שניסה פעם לערוך את סרטי המשפחה שלו יודע כמה זו עבודה לא פשוטה. מה שליטל מייזל הצליחה לעשות הוא מופלא למדי: לא רק לשמר את האנרגיה שלה ושל חברתה באותו ערב בו החליטו לצלם עצמן משתוללות, אלא אפילו להשתמש בעריכה כדי להעצים אותה.

יש משהו ספייק-ג'ונזי בקליפ החינני הזה (אולי כי יש משהו בבנות שמזכיר קצת את סופיה קופולה. והבנות, איכשהו, דומות זו לזו עם תווי הפנים המוארכים שלהן, עצמות הלחיים הגבוהות ואפיהן שנראו כאילו נתלשו מציור של מודליאני). ה"היי" שלהן לא שונה באופן משמעותי מהקליפ של ג'ונז עצמו ל"Bless "Praise You" של פט בוי סלים. שם, כמו פה, השימוש במראה החובבני, כשהוא עשוי בקפידה ובכשרון רב, עוזר להפוך את השיר להמנון, מכניס את הצופה בכורסתו למשתתף פעיל בפאן ובגרוב. (ומכיוון סגנוני אחר, אך בעל דמיון תוכני רב, ל"Freedom" של ג'ורג' מייקל, בבימויו של דיוויד פינצ'ר).

בקיצור, עבודה טובה בנות. ואגב, אם היתן גרות באמריקה כבר היה מתקשר אליכן סוכן עם הצעה אטרקטיבית לתרגם את הכשרון לקולנוע. בארץ, מקסימום, תתקשר אליכן לי ירדני להציע לכן להשתתף ב"פרויקט Y". באסה.

ראשית, התנצלות
משונה. כזה עוד לא היה לי. בלוק כתיבה. מהסוג המשתק. חוסר יכולת מוחלט לכתוב. אפילו את המדור שלי לקח לי בערך חמישה ימים לגמור השבוע. יכול להיות שזו סתם תגובה מאוחרת לחודש החגים, בהם נדרשתי לכתוב לא מעט מדורים בזמן מאוד קצר, והגוף לקח לעצמו הפסקה. שביתת מחאה. בכל מקרה, הנני. לא יקרה שנית. אין מצב שהבלוג הזה יעודכן פעם בשבוע. מבטיח לפצות אתכם בעידכונים מרובים בימים הקרובים, אנא רפרשו.

מעניין, אה?
אם עדיין לא נתקלתם באייטם החביב הזה, בו מופיע הבלוג הזה בראש רשימת הבלוגים (החדשים) המעניינים בעברית, כדאי לכם. כמו שאני רואה את זה, אחת הסיבות שהבלוג הזה מעניין הוא בזכותכם, הקוראים והמגיבים. בין אם אתם מגיבים בכניסות מרובות, וגם כמה פעמים ביום, שעושות לי חשק להמשיך לעדכן; בתגובות הנפלאות ומלאות אהבת הקולנוע שלכם; או במיילים שלכם אליי, כל זה מוסיף למה שקורה כאן.

מזימה בלתי אפשרית
ראיתי אתמול את משימה בלתי אפשרית 3 באולם בלתי אפשרי 4 בג.ג עזריאלי. משונה, לא? הסרט המדובר ביותר בעולם יוצא בישראל יום לפני אמריקה וההקרנה המסחרית הראשונה בבית הקולנוע הגדול ביותר שלו בתל אביב מתקיימת באולם קטנטן ופשוט איום ונורא. כן, יש בו דולבי דיגיטל. האח! אבל הרמקולים לא יודעים את זה. הם זקוקים לשדרוג מהיר. והמסך. והמקרנה. והעותק. איזו חלטורה של קולנוע (אולם 1 הוא היחיד בעזריאלי ששווה ביקור, מכל השאר פשוט חובה להימנע).
בכל אופן, פשוט סרט מצוין. לא פחות. נהניתי עד הגג. זה מאותם סרטי הרפתקאות שאפשר להתמוגג אחר כך מלהתחיל למצוא את כל החורים בעלילה, ואת כל הרגעים הלא הגיוניים. אבל זה לא חשוב. זו פשוט רכבת מסע דוהרת ללא בלמים. קטעי הפעולה מעולים. פיליפ סימור הופמן מגלם את אחד הנבלים הכי מצמררים שראיתי בקולנוע מאז חניבעל לקטר.
תראו איזה מצב משונה: בהתחלה לקחו מותג טלוויזיוני והפכו אותו לסרט באמצעות במאי קולנוע (בריאן דה פלמה ביים סרט פנומנלי לדעתי. יש רבים החולקים עליי). עכשיו, כדי להחיות את הסדרה, מביאים גם במאי ותסריטאי מהטלוויזיה. ג'יי.ג'יי אברמס עשה עבודה כאן מהוללת. לא לחינם טוענים שכשרונות הכתיבה הגדולים ביותר כיום באמריקה עובדים בטלוויזיה. רואים את זה דווקא בסצינות הדיבורים והאחווה, ולא בפעולה. למרות שכל מי שצפה ב"בשירות הוד מלכותה", הג'יימס בונד של ג'ורג' לזנבי, יודע שלסוכנים חשאיים פשוט אסור להתחתן. מצד שני, איתן האנט מתאהב במישל מונאהאן ("קיס קיס בנג בנג"), שעם בגדי חדר הניתוח שלה נראית כאילו היא נקלעה לשם מפרק של "האנטומיה של גריי", אז מי יכול להאשים אותו. אבל ברגע שיש לנבלים נקודת תורפה רגשית עליה הם יכולים ללחוץ, הגיבור שלנו נהיה פגיע. וזה מה שאברמס מביא לסרט השלישי. את הפגיעות, את הרגעים בהם איתן האנט הוא לא סתם רובוט המתוכנת להרוג ולהשמיד, אלא אדם עם לבטים, רגשות, ייסורי מצפון, תשוקת נקמה.
המודל הטלוויזיוני של אברמס חושף את חולשותיו בפתיח הסרט ובסופו. שם מרגישים שהאיש בא מהטלוויזיה. הפתיח עוד עובד, הסיום לא. וזו כמעט המגרעת היחידה בסרט המצוין הזה. אחרי קרוב לשעתיים שבהם הדם געש והנשימה הואצה, בוחר אברמס לסיים עם שתי סצינות מינוריות, שקוטעות את שצף האדרנלין. זו טעות. הוא היה צריך (לדעתי) להוציא את הקהל מהקולנוע כשהוא עם דופק מואץ ונשימה חפוזה. ואז כל הקהל היה רץ לטלפון ומספר לחבריו "איזה סרט גדול ראיתי!". במקום זאת, הוא מוריד הילוך, מרגיע את העניינים, מסדיר את קצב הנשימה. בסרט כזה, זה פספוס. אבל עד אותו רגע, משימה בלתי אפשרית 3, ה"מזימות בינלאומיות" של 2006, הוא פשוט פצצת הנאה.
נ.ב 1: מכיוון שראיתי את הסרט רק אתמול, ומכיוון שאני רואה זאת כחובתי לקוראיי להשתדל ולספק להם בזמן אמת דיווח על איכות הסרטים המדוברים ביותר בעולם, פניתי לידידי האמריקאי, עמנואל לוי, לשעבר מבקר קולנוע ב"וראייטי", והוא כתב – בהופעת אורח במדורי – את הביקורת לסרט. בגלל החג המדור יצא לאור כבר ביום שני, וככל הידוע לי זו היתה הביקורת הראשונה שהופיע בדפוס (לא און-ליין) על הסרט, בעולם. לוי חיבב את הסרט ושיבח אותו, אבל עשה את זה בצורה מאוד מאופקת. אם אני הייתי כותב את הביקורת הזו היא היתה נלהבת בהרבה ומייצגת את תחושת קוצר הנשימה שהסרט הזה יוצר, ואת העובדה שבאופן ליטרלי ישבתי שם על קצה מושבי. הנה הביקורת של עמנואל לוי. והנה אהרן קשלס ורותם דנון, מתלהבים גם. שניהם, אם זיהיתי נכון, עושים את זה עם מעט אפולוגטיקה, ולא מעט ציניות. אין לכך סיבה: משימה בלתי אפשרית 3 הוא פשוט באמת סרט טוב. לא "סרט טוב ביחס לסרטי קיץ" או "סרט טוב יחסית לאקשנון". לא, פשוט באמת סרט טוב.
נ.ב 2: ועם יציאת משימה בלתי אפשרית 3 יוצא גם הטיזר הראשון ל"קזינו רויאל", הסרט הבא של ג'יימס בונד. דניאל קרייג, בתפקיד הראשי, נראה הבונד המזופת ביותר בכל הזמנים. למעשה, כל הטיזר הזה משדר מעין אנטי-בונדיות. אולי זו כוונתם? הרי איתן האנט הוא הג'יימס בונד החדש – קרוז ושותפיו פיצחו את הקוד הגנטי של סדרת ג'יימס בונד (מב"א3 מתרחש בברלין, בוותיקן – שם מתרחש סיקוונס מתח מעולה – ובשנחאי). ונדמה שמפיקי בונד הנואשים פשוט מעתיקים מהמעתיק. בקיצור, זה טיזר לא רע, אבל לא לג'יימס בונד 21, אלא למשימה בלתי אפשרית 4.

לעידן:
חבל שלא הצגת את עצמך. הייתי שמח לחבר פנים לשם. נראית מאוד מוטרד בהקרנה. נראה שכל פיפס מציק לך. פעם הדלת, פעם הווילון, פעם זה, כל הזמן היית עסוק במה שקורה מחוץ למסך. לא נבלעת לתוך הסרט. חבל.

לגלעד:
חביבי, אמרת שאם אבקש תפסיק להגיב. ובכן, אני מבקש. חשבתי על זה המון. אתה הראשון, ואני מקווה גם האחרון, שאני זורק מהאתר הזה. נוכחותך אינה רצויה כאן. לא כי אתה חושב הפוך ממני, רק כי אתה לא יודע איך לנהל שיחה תרבותית. אתה פשוט אלים מדי. אני מזהה כבר את כתובות האיי.פי שלך, והייתי אומר ניחא, שינסה לשלוח תגובות אם לפחות היה בכל כניסה שלו לוחץ על איזה גוגל-אד אחד, לפחות נראה ממך קצת תועלת. אבל כלום. בקיצור, די. תודה.

ולכל השאר, בואו נמשיך הלאה. עדכונים בפרשת מפיצים-מבקרים יעלו כשיגיעו. בואו נחזור עכשיו לסרטים. מישהו ראה משהו מוצלח מהפסטיבל הצרפתי בסינמטק? אני מאוד חיבבתי את "אהבה באוויר", קומדיה רומנטית דבקוקית, נדושה, אבל רבת חן קולנועי. לא נתקלתי, לעומת זאת, באף סרט בעל ערך אמנותי משמעותי. האם החמצתי? אנא עדכנו.

המפציצים

תקראו בבקשה את תגובתו של אלון רוזנבלום, עורך האתר "סרט", לאייטם הקודם. יש שם כמה נקודות מעניינות. וקודם כל, דיווח מיד ראשונה על אותן פגישות שאני רק שמעתי עליהן.
שתי הערות: 1. זה שהמפיצים דורשים לדחות גם את הביקורות הרעות וגם את הטובות זו לכאורה נקודה לטובתם. הם כאילו אומרים "אנחנו לא רוצים להתערב בתכנים, רק בתזמון". אך בפועל זה מגן עליהם כי אם ייכתבו רק ביקורות טובות בשבוע היציאה, הסרטים שלא היו זוכים לכיסוי היו נתפסים כרעים על פי ברירת מחדל.
2. לגבי סרטים ישראליים. לכאורה יש הגיון במה שאלון מציע, שאם כבר לתת "חסד" לסרט כלשהו, שיהיה לסרט ישראלי. אבל גם כאן יש שתי בעיות. האחת, לסרטים ישראליים יש מעט מאוד תקציבי פרסום. לא עושים בארץ סקרי חשיפה, אבל תסתובבו בעוד שבועיים בקניונים ותשאלו את העוברים והשבים איזה סרט ישראלי חדש יצא לקולנוע וספק אם הם יידעו. הביקורות, אם יתפרסמו, יכפילו את החשיפה של הסרט. אני לא זוכר שסרט ישראלי יוצא בבליץ פרסומי. אם הביקורת תידחה בשבוע, עבור הקהל הרחב זה ייראה כאילו הסרט יצא רק באותו יום. כדי להביא קהל לקולנוע צריך ליצור הצפה פרסומית (ראו מה קורה בעיתונים, באינטרנט ובשלטי החוצות עם "משימה בלתי אפשרית 3). דבר נוסף: בני נוער לא קוראים עיתונים. ה-TGI מאשר את זה כבר שנים. מכאן שהביקורות מיועדות לקהל בוגר יותר, סטודנטים ומעלה. קהל איכותי. לא קהל הקניונים שהולכים כל יום שישי לסרט באופן לא סלקטיבי (כל עוד הוא אמריקאי ויש בו או אהבה או אלימות), אלא קהל שמנסה לסנן את כמות הג'אנק שהוא צורך. הקהל הזה יחכה לביקורות. וממילא הסרטים הישראליים לא פונים לנוער אלא לקהל מבוגר יותר. סרטים ישראלים נמצאים על מדף הסרטים הזרים כאן. במילים אחרות: הסרטים היחידים שבאמת לא זקוקים לביקורות בשבוע היציאה הם הבלוקבסטרים. אלה סרטים שהקהל מגיע אליהם דרך פרסום ושיווק, שמיועדים קודם כל לקהל צעיר מאוד, שממילא לא קורא עיתונים. וללא מעט מהסרטים האלה, בשנה האחרונה, ממילא לא מתקיימות הקרנות מוקדמות (לפחות לא מוקדמות מספיק כדי להספיק להוריד ביקורת לדפוס לשבוע היציאה). ואתם לא שומעים קול זעקה. העניין, לכן, הוא עקרוני ולא נקודתי. כן סרטים גדולים, לא סרטים קטנים, זה משני. בסופו של דבר זו מלחמת אגו. כואב למפיצים לראות ביקורת רעה, לסרט שהם יודעים שהוא רע, ליד מודעה שהם מימנו באותו עיתון. למה כואב להם? כי הם לא מבינים דבר בעסקים, הם לא רואים איך הביקורת (הרעה או הטובה, זה לא משנה) תומכת במודעה שלהם ולא חותרת תחתה. הם מונעים מאגו ורגש, הם עובדים מתוך מנטליות של עסק משפחתי קטן, למרות שהם מנהלים אימפריות כלכליות ענקיות (ואני מתכוון כאן לשני המפיצים שהם כן אילי הון מקומיים, והם אלה שעומדים בראש המאבק הזה, ולא לשאר שעסקיהם צנועים יותר, ושיחסם לביקורת אמביוולנטי יותר, אבל לפחות מאפשר לכל צד לעשות את עבודתו בשקט). ועל זה אני זועם, כי חוסר ההבנה הזה הוא חלק קטן בחוסר הבנה ענק שלהם לגבי עסקי הקולנוע – מצד ההפצה, מצד ההקרנה, מצד השיווק ומצד התקשורת – והם בהתקף פניקה כי הם רואים שהתחום משתנה והם לא יודעים איך להתמודד עם זה. אז הם יורים במבקרים. זה פשוט אקט של ייאוש.
ואגב אלון, ב"פנאי פלוס" של סוף השבוע הבא תהיה במדורי ביקורת של "משימה בלתי אפשרית 3". איך? תצטרך לפתוח ולראות. אבל זו עוד הוכחה לכך שזהו מאבק שלא מבין באיזה עולם הוא מתנהל.

והנה כתבה מתוך "הארץ דה מרקר" של היום, באותו נושא בדיוק.

הכוכבים

דילמת הכוכבים, כלומר איך לכמת איכות של סרט על סקאלה שבין 0 ל-5 כוכבים, מעסיקה כל מבקר קולנוע, ויוצרת אצל רובנו לא מעט רגשי אשם. מבקרים הם אנשי מילה, וביקורת היא לרוב עסק סבוך מילים, רב תיאורים ונימוקים, של מצד אחד ומצד שני. איך להמיר את כל זה בחופן כוכבים. זה כמעט מיומנות מסוג אחר. מילים הן אמורפיות ויחסיות, כוכבים הם אבסולוטיים. דבורית שרגל, בבלוג שלה, נדרשת לעניין הזה ומציגה טקסט מצוין וממש מדויק של המבקר של "הבוסטון גלוב".
אפילו רוג'ר איברט נדרש לסוגייה הזאת, אחרי 39 שנות ביקורת + כוכבים, ואחרי שהמציא את שיטת הניקוד הבינארית – בוהן למעלה/בוהן למטה. בתשובה לשאלת קורא למה לא לוותר בכלל על הכוכבים לסרטים הוא עונה כך:

I think the Sun-Times would let me drop the stars if I asked to. But I've got 39 years of star ratings in those thousands of past reviews on my Web site, and the ratings I gave those movies would hang around no matter what I did now. I was all set to drop the stars in the late 1960s, but Gene Siskel was named film critic of the Chicago Tribune and immediately insisted the Trib start using stars to compete. And that was that.

הכוכבת
ובינתיים, בחיפוש אחר ביקורות הקולנוע הטובות והרעות ביותר בעברית (זוכרים?), נתקלתי בשם חדש שלא היכרתי: מאיה פנחסי מ"וואלה!". אין לי מושג מי היא ומה הרקע שלה – אשמח להשכיל – אבל הביקורות שלה על "מחבואים" ועל "ליבי החסיר פעימה" היו מצוינות. אמשיך לעקוב.

לפני הכל, מי שרוצה לקרוא קצת על הסרט החדש של ברוס וויליס מוזמן לעשות את זה כאן.

היום ב-17:30 ובשבת ב-12:00 יש סיכוי שתוכלו לראות אייטם בהשתתפותי ב"תיק תקשורת". בכסא לידי ישב יגאל גלאי, מנכ"ל גלובוס גרופ (ובעבר עורך "פנאי פלוס", העיתון בו אני עובד כיום). הנושא: דרישת המפיצים ממבקרי הקולנוע להפסיק לפרסם ביקורות בשבוע היציאה. הבעיה: נגעתי לאולפן עם דף המכיל כמה נקודות שהיה לי חשוב לדבר עליהן, למה בעיני זה עצם הבקשה פגומה. אלא שבחינוכית כמו בחינוכית שלוש פעמים הופסקה הקלטת האייטם באמצע בגלל תקלה טכנית, והותחלה מחדש. כך שבסופה של הקלטה כבר לא היה לי מושג מה מהנקודות נכנסו לאייטם שצולם ומה נשאר בטייקים המחוקים.
בעיה נוספת: השיחה התרכזה בדרישת המפיצים לדחות את פרסום הביקורות בשבוע. אך היא לא עסקה באיומים המובלעים שהושמעו באחרונה מטעם המפיצים שהם יפתחו בחרם מודעות על עיתונים שלא ישתפו פעולה עם דרישתם. הסיבה שהנושא לא הוזכר היא טענתו של גלאי על כך שהוא לא שמע על איום כזה, ולא היה מודע לקיומה. הוא אף טען שבקשה כזאת היא "טעות". כשאמרתי לו שמאחורי המפגשים עומד מנכ"ל התאחדות בעלי בתי הקולנוע, שג.ג חברה בה (ועוד חברה בכירה מאוד), ואחת היחצניות שעובדות עם ג.ג הוא אמר שהוא חייב לברר כי הוא לא ידע מזה דבר.
דעותיי נותרו בעינן:
א. כל ניסיון של מפרסם או כל גוף כלכלי להתערב בתוכני המערכת של העיתונות הוא פגום. גם קביעת מועד פרסום היא התערבות כזאת.
ב. אם מסקנתם של המפיצים היא שביטולן של ההקרנות המוקדמות יעזור בדחיית הפרסום, שיבטלו את ההקרנות המוקדמות. זה נלעג בעיני גם לערוך הקרנות מוקדמות וגם לדרוש מכל העיתונאים לא לכתוב על הסרט אלא בתאריך מסוים.
ג. הדרישה הזאת מציגה מצב נואש של המפיצים ושל בעלי בתי הקולנוע שלא מבינים למה פחות ופחות אנשים מגיעים לקולנוע. במקום לשפר את עצמם – לשפר את תנאי ההקרנה, למשל – הם מפנים אצבע מאשימה כלפי התקשורת. זה אידיוטי בעיני. ובעיקר, זו שיטה שתביס את עצמה. בשעה שג.ג ופורום פילם מנסים לדחות את פרסום הביקורות בשבוע, שאר המפיצים הקטנים יותר דווקא עושים מאמצים לעזור למבקרים לפרסם את הביקורת בשבוע היציאה. הם מבינים שביקורת היא חלק בלתי נפרד ממהלך השיווק של הסרט והבאת הסרט לידיעת הציבור. במילים אחרות: דחיית הביקורת בשבוע בוודאי לא תעזור להביא צופים לקולנוע ובמקרים רבים אף תזיק.
ד. בעוד כל בעלי בתי הקולנוע מוכי יגון על כמות הצופים המידלדלת, אני לא רואה את בעלי סינמה סיטי מצטופפים בסוכת האבלים. העסקים אצלהם נהדרים. אז אולי הבעיה היא בכל זאת לא עם המבקרים?
ה. ביטול ההקרנות המוקדמות יעשה ק דבר אחד: יפלה בין העיתונות המודפסת לעיתונות האלקטרונית. אין למבקר קולנוע אינטרנטי בעיה לראות סרט חדש שיוצא בהצגה יומית ביום חמישי ולהעלות ביקורת ביום חמישי בצהריים. כך גם, באופן תיאורטי, מבקרים העובדים ברדיו או בטלוויזיה (רק ששם אף אחד לא מתעניין בביקורת קולנוע). מגזיני סוף השבוע והמקומונים הם אלה שיידפקו מהעניין, ויפרסמו ביקורות אחרי כולם. באקלים העיתונאי הנוכחי, בו עיתונות הדפוס נלחמת על קיומה מול עיתונות האינטרנט, מדובר במכה קשה.
ו. אני ממשיך להצהיר: כל עוד יינתן לי גיבוי מצד עורכיי, אני אמשיך לפרסם ביקורות בתזמון הנכון למדורי מבחינה מערכתית, ולא בתזמון המתאים לבעל בית הקולנוע. אם יבוטלו ההקרנות המוקדמות אצטרך לעמול קשה יותר להגיע לסרטים בזמן. אצטרך לשוב ולהיעזר בעיתונאים עמיתים מחו"ל ובשפע מדליפים יקרים מחברות ההפצה עצמן, ומן הסתם יהיו סרטים שלא אוכל לסקר. אבל על עצמאותי המערכתית אני חייב להילחם.

מה מכל זה נכנס לבסוף לאייטם הקצרצר ב"תיק תקשורת"? אין לי מושג. אבל זה מה שרציתי להגיד. בראשי פרקים. יש לי עוד שפע.

קצת עסוק היום, עמכם הסליחה.

עוד תוספת:
הפרסומת ל"אמריקן אקספרס" של ווס אנדרסון. אל תחמיצו.

עד שאתפנה, אתם מוזמנים להיכנס ללינק הזה, של התוכנית "נייטליין" באיי.בי.סי, בה שודרה שלשום כתבה על הגל החדש של סרטי האימה. מדובר באייטם בן 11 דקות, שאולי יראה ברור מאליו לכל שוחרי הז'אנר, אבל הוא מצליח להיות רציני וקליל בו בזמן, ובעיקר נטול צדקנות לחלוטין (אני רק מדמיין את אשרת קוטלר מכינה אייטם דומה לאולפן שישי, ואת טון הזעזוע שלה מכמות האלימות שהנוער נחשף אליה). ווס קרייבן ושני יוצרי "המסור", לי וואנל וג'יימס וואן, מרואיינים. הבונוס לסיום, אותו ממש לא כדאי לכם להחמיץ: הבמאי הצעיר רייאן שיפרין ערך – למהדורת האינטרנט בלבד – סצינה קצרצר המשלבת שוטים מ"Evil Dead" ומ"יום שישי ה-13" ושמצליחה ליצור את האשליה כאילו אש (ברוס קמבל) נלחם בג'ייסון. ומנצח. וזה, אני מזכיר, לא בערוץ הסיי-פיי, אלא בלייט-נייט של איי.בי.סי. ריספקט. ובארץ מה? איך זה שגל טרור שוטף את מסכי העולם, אבל בארץ כמעט ואין לו זכר. למה נדמה לי שזו לא היענות הקהל שאשמה, אלא צרות האופקים של המפיצים הקשישים והשמרנים? מי, למשל, יפיץ בארץ את "סיילנט היל", הסרט של כריסטוף גאנס ("אחוות הזאבים" המוצלח, "פרימן" המשובח) שנמצא השבוע במקום הראשון? על פי עיון ברשימת חברות ההפקה של הסרט די ברור לי שזהו סרט שאמור להיות של יונייטד קינג. הרי סמואל חדידה, אחד השותפים בסינמה סיטי, הוא ממפיקי הסרט (כפי שהיה ב"אחוות הזאבים" וב"האויב שבפנים", שניהם הופצו על ידי יונייטד קינג). אלא שנכון לאתמול איש ביונייטד קינג לא יכול היה לספק תשובה האם הסרט שלהם בכלל (הוא כן) ומתי הוא ייצא בארץ (והוא ייצא, חדידה לא ירשה שלא). למה אני יודע את זה והם לא?

ואחרי שסיימתם לצפות בכתבה, אתם מוזמנים להמשיך להגיב לאייטם משבת. התגובות שם מתפתחות יפה, ואני משתדל לקרוא ולעקוב ככל שמתאפשר לי.

אה, ואם בא לכם להקליק ולראות לאן הלינקים של גוגל לוקחים אתכם, אתם מוזמנים.

תוספת:
חדשות המו"לות בקצרה: דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות אחרונות, מינה את דב אלבוים לתפקיד עורך ההוצאה, ומי שיתמודד מול התחרות מצד דב אלפון, עורך כנרת-זב"מ. האם דב נבון ימונה לעורך הראשי בעם עובד? האם דובי גל יהיה עורך ספרי הילדים?