לפני הכל: זוכרים? מחר (ראשון) 3:00, צופים באוסקר כשהמחשב פתוח על האתר הזה לקבלת עידכונים ופרשנות בזמן אמת. בואו להשתתף ולהגיב. יהיה משעשע. ובטח גם מותח. כל הנמים, קראו מה הפסדתם בבוקר שלמחרת. דקה אחר דקה.
ג'ורג' הסקרן
רק שלשום ראיתי לראשונה את "לילה טוב ובהצלחה". מכל מיני סיבות לא הצלחתי להגיע לשתי ההקרנות המוקדמות לסרט. ומה זה עזר לך, וילנצ'יק? כל עיתוני ואתרי סוף השבוע כותבים על הסרט, חוץ ממני. לא היית מעדיף לקרוא על הסרט הזה עם יציאתו, דבר שיכול לקרות רק בזכות העובדה שעיתונאי הקולנוע רואים את הסרטים כשבועיים לפני יציאתם, כשבוע לפני הדד ליין שלהם בהגשת ביקורותיהם? (הביקורת שלי תתפרסם ב"פנאי פלוס" בשבוע הבא. נתתי שם את כיתוב התמונה "מורו ורבו" ולחרדתי גיליתי מאוחר מדי שזו הכותרת לביקורת של רותם דנון ב"וואלה!". אז למרות שנדב רביד ב"וואלה!" הוא כרגע אשף הכותרות הכי מוצלח בתחום הבידור הישראלי אני מצהיר בזאת: לא גנבתי).
וההפסד כולו שלי. כי גיליתי, מאוחר מדי, את אחד הסרטים הטובים של השנה. אם הוא היה יוצא בארץ ב-2005 הוא היה מגיע למקום השני ברשימת סרטי השנה שלי, אחרי "היסטוריה של אלימות". אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר בו בתור סרט השנה באוסקר. זה סרט פשוט נפלא. וחכם. וחשוב. ומעורר מחשבה. ועגום. ועושה חשק לצאת לעולם ולעשות משהו, להזיז משהו, לשנות משהו. לא יודע, אם הייתי רואה אותו לפני שכתבתי את תחזית האוסקר שלי, יכול להיות שהייתי מהמר שג'ורג' קלוני יזכה באוסקר על הבימוי, גם אם "הר ברוקבק" יזכה באוסקר על הסרט (די בדומה לאופן בו וורן בייטי, הג'ורג' קלוני של שנות השבעים, זכה באוסקר על בימוי "אדומים", גם הוא סרט שהסעיר אותי כשצפיתי בו לראשונה). מחר בלילה, אם אנג לי יזכה אשמח כי זה משפר את אחוזי הקליעה שלי. אבל בליבי אני מריע לקלוני.
אבנר שביט ויעל שוב, המלקטים את הכוכבים לטבלאות המבקרים ב"עכבר העיר" וב"טיים אאוט", תרשמו: חמישה כוכבים. עד כדי כך אהבתי אותו.
ראזי ברקאי
אפרופו אוסקר: הלילה יחלקו את פרסי הראזי, המוענק לסרטים הגרועים ביותר. מעולם לא הבנתי למה התקשורת הישראלית מתמוגגת מהפרס הזה. למה ערוצי הסרטים טורחים להקדיש לו מקום. הרי זה לא באמת פרס חתרני, המכריז "גרוע!" על סרט שכולם מעריצים. זה סרט שנותן את פרסיו למי שממילא כשלו באופן כללי, בקופות ובביקורת. והסרטים הזוכים בו, באמת לרוב זניחים ובלתי זכירים. אז מה הביג דיל? לא ברור לי. (תמצאו ראיון עם הראזיונר הראשי אצל עידו קינן. כאן)
לעומת זאת, היום בלילה יחולקו גם פרסי האידיפנדנט ספיריט, המוענק לסרטים עצמאיים, סרטי בכורה, סרטים שהופקו בתקציב של פחות מעשרה מיליון דולר, וגם סרטים דלי תקציב אף יותר. זה, בעיני, פרס שחשיבותו הולכת ומתעצמת משנה לשנה. בעיני, שלושת פרסי הקולנוע החשובים ביותר באמריקה הם האוסקרים (בהם התעשייה הממוסדת מצהירה מהו סוג הסרט המועדף עליה, בצורה ובתוכן), פרסי האינדיפנדנט ספיריט (אותו דבר, רק של המפיקים העצמאיים) ופרסי אם.טי.וי (פרסי הקולנוע היחידים שמביאים בחשבון את קהל היעד של הקולנוע האמריקאי בימיניו – בני ה-13 עד ה-25). ומה קרה? השנה ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר הם סרטים עצמאיים, שלושה מתוכם הופקו בתקציב של פחות מ-10 מיליון דולר ("התרסקות", "לילה טוב", "קאפוטה"). "הר ברוקבק" עלה 18 מיליון דולר. רק "מינכן" עלה באיזור ה-60 מיליון. ומי זכה בשנה שעברה בפרס אם.טי.וי? "נפוליאון דיינמייט", סרט שעלה פחות מארבעה מיליון דולר, ושבהוליווד בכלל לא שמו לב לקיומו, אבל הפך לסנסציה בקרב בני הנוער.
במילים אחרות: גם באוסקר וגם באם.טי.וי התכנסו לכיוון האינדיפנדנט ספיריט. העצמאיים, כרגע, ניצחו. הציבור, בין אם הוא בני נוער או אנשי הוליווד ותיקים, מחפשים קולנוע אמריקאי קצת שונה, קצת פחות בומבסטי, קצת פחות נוסחתי.
בעשרים שנות פרסי האינדיפנדנט ספיריט קרה רק פעם אחת שהסרט שזכה אצלהם זכה למחרת גם באוסקר. זה היה ב-1987 עם "פלאטון". נדמה לי שהלילה, 19 שנה אחר כך, זה יקרה בפעם השניה.
היוצרים נגד הוט
האייטם שהעליתי שלשום (עם לא מעט בעיות טכניות. יניב רן הרשטיין: העיברות שעשית לוורדפרס מקסים, אבל ממרר את חיי בכל פעם שאני מנסה להעלות קטע מצוטט ממקור חיצוני), על מאבק התסריטאים והבמאים בהוט, על זכותם של היוצרים לתמלוגים מחברת הכבלים עבור עבודתם, גרר לא מעט תגובות. אני שמח שעמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים ואחד האנשים המרכזיים במאבק, עצר כאן כדי להגיב. אני מקווה שמחר (ראשון) יגיעו עוד יוצרים להשתתף בדיון, ואולי גם נציגי הוט. אני, מצידי, מתכוון להמשיך לתת למאבק הזה במה (או כמו שאומר אד מורו ב"לילה טוב ובהצלחה", וזו פראפרזה עילגת שלי: "מי אמר שלכל מאבק יש צד שני הוגן, שצריך לפרסם את תגובתו באופן שקול ושווה ערך?").
הנה התגובות לאייטם הקודם. תגובתו של עמית ליאור היא השלישית. התפתח גם דיון מעניין בעקבותיה.
והנה עוד חומר קריאה בנושא. עוזי וייל, אחד הכותבים הכי מוכשרים בעברית, לא משנה באיזה מדיום, כתב – רגע לפני היציאה לפרמיירה של דני סירקין – על מה בעצם נאבקים היוצרים:
היום בערב יהיה לא נעים. "הוט" עורכת עוד פרמיירה מתוקשרת לאחת מהפקות המקור שלה, ושוב נהיה שם – מאות במאים ותסריטאים – כדי לפוצץ את ההקרנה הזאת, ולומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את הדבר הבא: שכל עוד הוט ממשיכה לבוז ליוצרים בישראל ולגזול מהם באלימות את זכויות היוצרים שלהם, לאף אחד אין סיבה לחגוג.
אבל רגע לפני שהרוחות מתלהמות, אני רוצה לעצור לרגע ולחשוב בקול רם על מה אנחנו בעצם נלחמים. ואני חושד, שלמרות שהוט כרגע על הכוונת מעצם הברוטליות של פעולתה, הרי שהמאבק הוא הרבה יותר נרחב. הוא על זכות הדיבור, והמחשבה, והיצירה בכלל.
יש שתי מגמות סותרות בחיים: האחת היא לעשות מה שבא לך, והשניה לעשות מה שצריך. הראשונה נולדת מתוך היותו של האדם בן חורין, השניה מתוך מגבלות העולם בו אנו חיים. בין שני הקטבים האלה נוצר המתח, הנותן חיים לכל התרבות האנושית.
ומה על האדם היוצר? לו, מאז ומתמיד, היתה רשות לעשות מה שבא לו, לפחות כאשר הוא יוצר. לפעמים היא עלתה לו בחייו, בוודאי שהיא עלתה לו בבריאות ובעוני מתמיד – אבל תמיד הוא היה מסוגל לעצום עיניים ולדמיין עתיד טוב יותר.
אבל שימו לב, בבקשה, שמשהו מהותי מאוד השתנה בעולם בשני העשורים האחרונים. שמי שמאיים על חופש הביטוי שלנו אינו יותר המלך, או הממשלה, או הצבא, או ההסתדרות, או בית הספר. לאף אחד מהם אין יותר אג'נדה למכור. שום תפיסת עולם. כלום. הם כולם רוצים רק לשרוד.
לכאורה, ניצחון גדול לחופש הביטוי. אבל זו רק מראית עין. כי למעשה, חופש הביטוי שלנו מאויים בדרכים חדשות, מתוחכמות הרבה יותר.
העולם החדש הוא צרכני לחלוטין, ומי שמספק את הצרכים הוא המלך החדש. הוא עולם בידורי, ומי שמספק את הבידור הוא השליט החדש. הוא עולם של טכנולוגיה והסחת דעת, ומי שמספק טכנולוגיה והסחת דעת, יש לו מספיק כוח לא רק למנוע ממך להגיד את מה שאתה רוצה, אלא אפילו למנוע בעדך מלחשוב מחשבה אחת סדורה שאותה תוכל להפוך למלים.
אין בעיה יותר עם חופש הדיבור. הבעיה היא חופש המחשבה. מכונות הבידור והצריכה ימלאו את צינור המידע בכל כך הרבה זבל, כל כך הרבה הסחות דעת, שבתוך הבליל העצום והרב אתה לעולם לא תגיע לשמוע אדם אחד שרוצה להגיד דבר חכמה. או דבר אמת. או כל דבר שמפר את המולת הצריכה האינסופית.
וכאמור, השפיץ כרגע של המגמה הזאת היא הדרישה הברוטלית והאלימה מהיוצרים, לוותר על זכויות היוצרים שלהם. אבל אפשר לראות אותה במקומות נוספים, רבים מספור. אחד מהם, כמובן, הוא המאבק להתרת שילובו של "תוכן שיווקי" בתוך היצירה הטלוויזיונית, מגמה שאותה כל ברוני התקשורת מנסים לדחוף בכל כוחם.
מה הם רוצים? שיותר להם להכניס פרסום לתוך היצירה ממש. מה שמיד יביא למצב שאמן לא יוכל ליצור, אלא אם כן היצירה שלו תמצא חן בעיני קוקה קולה, או חברות הסלולר. ואם היא לא תמצא חן? אין בעיה, הם אומרים לך, תיצור מה שאתה רוצה. אולם לעולם לא תצליח לשדר את זה, ובוודאי לא להתפרנס מזה. ואנחנו נפרסם ונאדיר באמצעות כלי התקשורת שברשותנו את כל אותן היצירות שכן מתאימות לנו.
איזה יצירות? יצירות על אנשים יפים, מצליחים, נחשקים, שמשתמשים כל הזמן במוצרים חדשים ומבריקים.
במודע או שלא במודע, השלטון הכלכלי מתנהג כמו כל שלטון כיבוש אחר: מה שאינו כלכלי, לא ייאמר. לא ישודר. לא יקבל במה. ומה שהוט עושה כרגע, הוא נדבך נוסף במסע הכיבוש הזה. לקחת מתסריטאי או במאי את זכות היוצרים שלו, זה בעצם להגיד לו: אנחנו היוצרים. אנחנו שיושבים במשרדים המאובזרים, אנחנו המקבלים משכורת נאה מדי חודש ורכב צמוד, אנחנו נאמר לכם מה לכתוב ואיזה סרטים לעשות. אתם לא היוצרים יותר. אתם רק "ספקי תוכן".
עולם המדיה עומד בפני שינוי גדול, וכולם יודעים את זה. הצלחתו הפנומנלית של ה-VOD, והתקדמות יכולות השידור באינטרנט ובסלולר, יגרמו למצב שבו כל אדם, בכל זמן, יוכל להזמין לעצמו איזו יצירה שירצה. הוא לא יצטרך יותר גוף שידור שיארגן לו לוח שידורים, אלא יוכל להזמין לעצמו, מתוך ספרית וידאו אינסופית וענקית, כל פרק בכל סדרה ששודרה אי פעם.
אבל כאן יש בעיה. אם בעוד עשר שנים נאמר, אנשים ימשיכו להזמין תוכניות של "החמישיה הקאמרית", שהייתי מכותביה, זאת אומרת שאני – עוזי – האיש שהולך ברחוב וחושב מחשבות ומדבר לעצמו וחולם בלילות על עולם אחר – טיפה אחר, בסדר? – שאני האיש המוזר הזה אקבל כסף בסוף כל שנה.
ולא אהיה תלוי בהזמנת העבודה הבאה.
זאת אומרת שיהיה לי את הזמן לשבת ולחשוב מה הדבר הבא שאני רוצה להגיד.
כי זה בדיוק מה שמאפשרים תמלוגים. הם מאפשרים ליוצר לבוא מתוך עמדה של כוח מסוים למשרדי הזכיין ולהגיד: שלום. אני רוצה לעשות כך וכך. למה? כי הלכתי ברחוב והיה לי רעיון. הזכיין יכול לקבל או לא לקבל, ובוודאי שהכוח נשאר אצלו, אבל יש לאמן כוח סירוב. הוא יכול לומר בסדר, אלך למקום אחר, או אעשה את זה בצורה אחרת; אני לא חייב להגיד מה שאתם רוצים שאגיד.
אבל ברגע שלוקחים מהיוצר את התמלוגים שלו – כלומר את הכסף שהוא מקבל על עצם זה שבמשך שלושים שנה אנשים עדיין אוהבים את יצירתו, ומוכנים לשלם עבורה, ומוכנים להקשיב לדבריו – לוקחים ממנו את האפשרות להגיד לא לעבודה הבאה שיציעו לו. ובעצם מכריחים אותו להגיד את מה שברוני התקשורת רוצים שיגיד. משהו עם אנשים צעירים ויפים, מן הסתם.
"ספקי תוכן", הם קוראים לנו.
מה שהוט מנסים לעשות זה לנצל את כוחם האבסולוטי מול היוצרים החלשים, ולקחת בכוח – פשוט בכוח, באלימות ובהפחדה – את היכולת שלנו ליצור בעצמנו.
הם יודעים שהיוצר הוא תמיד חלש יותר – הוא אדם אחד, שיושב לבד בבית עם מחשב מקרטע ומשכנתא ושני ילדים בוכים בחדר השני – והם רוצים לנצל את החולשה הזאת כדי לגרום לו לומר את המלים שהם רוצים שיאמר.
אנחנו חייבים להגיד לזה לא. ולכן נהיה שם גם היום, למרות שכל הקרנת בכורה של יצירה מקורית היא חג לתרבות העברית. אבל אנחנו נהיה שם, מאות תסריטאים ובמאים, כדי להגיד: לא ניתן לכם לעשות את הדבר הזה. לא ניתן לכם להכתיב לנו מה לחשוב ומה ליצור.
אנחנו כולנו, יוצרים וצופים כאחד, אנחנו אנשים. לא סטטיסטיקות במחלקת שיווק. אנחנו רוצים לחשוב בעצמנו, ולחלום את החלומות שלנו בעצמנו, ואנחנו רוצים להתרגש ולהתאהב ולהיות מופתעים בעצמנו.
ואנחנו לא רוצים שתדחפו לנו קוקה קולה ביד אחת וטלפון סלולרי בשניה, כשאנחנו באים להתנשק.
– עוזי וייל
(אגב, הטקסט של וייל הגיע אלי במסגרת האיגרת ששולח האיגוד לחבריו, כך שהנחתי שהוא מיועד לנחלת הכלל. אם אני טועה ובפרסומו מפר את זכותו של וייל לתמלוגים על הטקסט, שמישהו בבקשה יעדכן אותי ואסירו מיד).
האני פאי
ועוד קצת חומר קריאה. האם קראתם את הראיון עם האני אבו אסעד ב"7 ימים". מה חשבתם? האם זה רק בראשי או שגם אתם רואים איך הכל קשור האחד בשני? הסרט של ג'ורג' קלוני, מחאת היוצרים, הכיבוש? איך כל מאבק כאן הוא, בעצם, פוליטי? אני חשבתי שלמרות מגרעותיו, זה היה ראיון מאלף. ואני צריך להזכיר, כי בזה הכתבה לא עסקה, שאבו אסעד הוא במאי מצוין. אולי הגיע הזמן להציג בסינמטק את "חתונתה של רנא" ואת "פורד טרנזיט", סרטיו הקודמים. נראה לי שאת "חתונתה של רנא" עירית לינור תחבב.
תגובות אחרונות