אוקיי, הנה יוזמה חדש של הבלוג הזה – מסוג הדברים שאפשר לנסות כרגע רק באינטרנט ולא בדפוס. אם תשתפו פעולה זו עשויה להפוך למסורת.

לעיתונאים בארץ יש את פרס סוקולוב. באמריקה: את הפוליצר. ומה יש למבקרי קולנוע? כלום. מקסימום טוקבקים שנעים בין "קשלס תעשה לי ילד" ועד "המבקרים לא מבינים כלום". אז בואו ננסה למסד את הדבר ולנסות למצוא את ביקורות הקולנוע הכי טובות והכי רעות בעברית. הביקורת הכי טובה תזכה בסוף השנה בפרס ה"פוליצרסקופ". הביקורת הכי רעה תזכה ב"ראזיסקופ" (לא על שם רזי ברקאי, אלא על שם פרסי הראזי, או הפטל, המחולקים לסרטים הרעים של השנה).

ב"הכי רעה" הכוונה היא לא שהביקורת קטלה את הסרט אלא שהיא היתה כתובה רע מבחינה סגנונית, אוצר מילים, דיוק בעובדות וחשיבה קולנועית ואמנותית. למשל, ביקורת שמופיע בה הצירוף "לחובבי הז'אנר" תהיה כמעט תמיד מועמדת אוטומטית לפרס הראזיסקופ.

הכי טובה? ביקורת כתובה היטב, מנומקת, שבכתיבתה הוקדשו מחשבה וכשרון. ומעל לכל, שהיא תהיה מהנה לקריאה. כן, מטקסטים אנחנו צריכים ליהנות, בין אם הם מתפרסמים בעיתון או באינטרנט. זו יכולה להיות הנאה אינטלקטואלית, או הנאה רגשית (ביקורת מרגשת או מצחיקה, אבל כזו שבה המיקוד נותר על הסרט המבוקר ולא על שנינויותיהם של הכותבים).

כמה תנאים: כשמדובר בביקורת רעה, היא צריכה להתפרסם בכלי תקשורת ממוסד. כזה שיש לו עורך המשלם כסף בעבור הפרסום. אין בעיה למצוא ביקורות רעות של ילדים בבלוגים, ולא לזו הכוונה. הרעיון הוא למצמץ בתדהמה לא רק מול המבקר/ת שכתבו דברי הבל, אלא גם מול המערכת שאיפשרה את הדבר והעלתה את הטקסט לפירסום (ועוד מוכנה לשלם על זה). לגבי ביקורות טובות, אני מתירני בהרבה. כאן אפשר בהחלט למצוא הודעות מפורטות בפורומים, בלוגים ומגזינים נידחים. אם יש מישהו שכותב היטב על קולנוע, בואו נציין אותו לשבח בין אם הוא בן 15 שכותב באתר בית הספר, או בן 51 שכותב ב"הארץ". אגב, הפרסים אינם מוגבלים רק למבקרי קולנוע "רשמיים". אם יוסי שריד כותב טקסט משובח על סרט, תנו לו מועמדות.

המגבלה היחידה בתחרות היא הנגישות הכללית לטקסטים. כלומר, בהחלט רצוי שהביקורות יתפרסמו און-ליין ושתשלחו אליה לינק. ביקורת המתפרסת בדפוס צריכה להיסרק ולהישלח. עוד מגבלה: מבקר לא יכול להגיש טקסט של עצמו. מהבחינה הזאת אין לי בעיה אם תעשו דילים בין-מבקרים: שלח את שלי ואשלח את שלך. אני מניח שברגע שעוד מישהו יקרא את הביקורת (בייחוד אם הוא מבקר) רמת הסינון תהיה גבוהה יותר.

אתם מוזמנים לשלוח מועמדים ע"י לינקים בתגובות לאייטמים היומיים, או במייל ישירות אלי (yraveh@www.open-it.co.il/orange).

והנה, שני הנציגים הראשונים.

לפרס ה"ראזיסקופ" אני מציע את ביקורתה של הדר טורוביץ' על "רנט". ביקורת שלמקראה הגבתי "אה?". אנשים, לא לכתוב בכח על מה שאין לכם מה להגיד עליו. עורכים, אל תכריחו אותם לכתוב. זה לא משתלם לאף אחד. ועצה סגנונית גם לכתבים וגם לעורכים: את הצירוף "לחובבי הז'אנר" השאירו על רצפת חדר העריכה.

ולפרס ה"פוליצרוסקופ", קבלו את אחת מסדרות הביקורת השנונה באינטרנט הישראלי. קומיקס הפלסטלינה הקולנועי של טופי סטולר. הבדיחה על חשבונו של וודי אלן ב"נקודת מפגש" יצאה טיפה עקומה (לפחות לטעמי), אבל השילוב בין מלאכת יד כפייתית ואהבת קולנוע משפריצה הופכת את הגיגי הפלסטלינה של סטולר לרגעי רשת שאני מחכה לקראתם.

ועכשיו תורכם. תתחילו לאסוף ולהציע. מה משובח, ומה מגוחך?

מצחיק…

בשעה שאני סופר לאחור לפסטיבל ברלין, בפסטיבל קאן כבר סוגרים את סרט הפתיחה. "צופן דה וינצ'י", שצולם בחלקו במוזיאון הלובר ושהופק בתמיכת נשיא צרפת, ייפתח את הפסטיבל בבכורה עולמית ב-17 במאי. סרטו של רון האוורד, על פי רב המכר של דן בראון, יופץ בכל העולם סימולטנית יומיים אחר כך, ב-19 במאי.

לפני שעה קלה בהוליווד חולקו פרסי גילדת המפיקים, אחד הפרסים העוזרים בניבוי הזוכים באוסקר. הזוכה: "הר ברוקבק". הזוכה בפרס סרט האנימציה של השנה: "וואלאס וגרומיט". בגלל שאיגוד המפיקים, לצד גילדת השחקנים, מכיל לא מעט מחברי האקדמיה הבוחרים את הזוכים באוסקר. ב-16 שנות קיום הטקס, 11 מהזוכים בו זכו אחר כך גם באוסקר על הסרט הטוב ביותר ("הטייס", שזכה בשנה שעברה,  בגילדת המפיקים הפסיד לבסוף ל"מיליון דולר בייבי" באוסקרים).

פתאום נזכרתי בג'ין וויילדר, אחד השחקנים הקומיים הגדולים של שנות השבעים. מעניין איך וויילדר התמודד עם שנת 2005. האם הוא מרגיש שזנחו אותו מאחור, או שחוגגים את מורשתו? קודם כל בא ג'וני דפ ונכנס לנעליים שלו בתור ווילי וונקה ב"צ'רלי בממלכת השוקולד" בסרט שהיה במקור מיוזיקל והפך עכשיו לסרט עלילתי רגיל (וויילדר היה טוב יותר). ואז בא מתיו ברודריק ונכנס לנעליו ב"המפיקים", בסרט שהיה במקור עלילתי והפך עכשיו למיוזיקל (עוד לא ראיתי, אבל וויילדר היה כל כך מדהים ב"המפיקים" המקורי שעם כל חיבתי לברודריק אני בספק אם הוא מצליח להשתוות לו). והשילוב בין נוף הכבשים והארוטיקה ב"הר ברוקבק" הזכירו לי את האפיזודה של ג'ין וויילדר ב"כל מה שרצית לדעת על מין" של וודי אלן, בה הוא רופא המתאהב בכבשה.

ולמה בכלל נזכרתי בוויילדר? בגלל ד"ר פרנקנשטיין… סליחה, פרופ' היס. קראתי היום את תחקיר העצמות היבשות של "7 ימים" בו סופר על חלקי הגופות שפרופ' היס (לכאורה, ועל פי כל הסתייגות שמכסה אותי מבחינה משפטית) ליקט לאוסף הפרטי שלו ופתאום היכתה בי התובנה: הוא מנסה לבנות אדם חדש מחלקי גופות של מתים! עכשיו דמיינו את מנהלת המכון המשפטי באבו כביר בתור פראו בלוכר, ואת נהג האמבולנס שחופר קברים באישון לילה בתור איגור (או אייגור) ותקבלו משהו בין סרט אימה גותי ישראלי או פארסה סאטירית קורעת מצחוק. וגם ג'ין וויילדר, ב"פרנקנשטיין הצעיר", היה דוקטור מבטיח שהתעקש שלא יקראו לו פרנקנשטיין.

אחרי שלושה ימים, הביקורות מתחילות להגיע.

הלהיט הראשון שמסתמן בפסטיבל נקרא Little Miss Sunshine. רוג'ר איברט אומר שהסרט מצחיק מאוד. לפני כמה דקות דיווח "וארייטי" שזהו הסרט הראשון שנקנה להפצה בפסטיבל. הקונה: פוקס סרצ'לייט. המחיר: 10 מיליון דולר. ג'פרי וולס כותב שהסרט, בכיכובם של טוני קולט וסטיב קארל, מצוין.

סרט הפתיחה של הפסטיבל, "חברים עם כסף", בבימויה של ניקול הולופסנר ("ממש מושלמות") איכזב את רוב המבקרים. את איברט (ראו לינק למעלה), את סטיבן גארט מ"אינדי ווייר" ואם הבנתי נכון את הביקורת הארוכה, גם את דיוויד ד'ארסי מ"גרין-סין דיילי" (שכותב גם על הסרט החדש של אלן ברלינר ועל Destricted, אסופת סרטים קצרים העוסקים בפורנו, מאת הבמאים לארי קלארק, מתיו ברני, ריצ'רד פרינס וגספר נואה).

נחשו איזה במאי ישראלי יציג סרט חדש בפסטיבל ברלין? ברור: עמוס גיתאי. סרטו החדש, "חדשות מהבית", יוקרן במסגרת הפורום בברלין. גיתאי יוכל לעשות בברלין פגישת מחזור עם נטלי פורטמן, ששיחקה ב"איזור חופשי" שלו. פורטמן תהיה שם בבכורה של סרטה החדש "נקמה" (בהפקת האחים וושאובסקי). במסגרת הפורום יוקרן גם הסרט "קרוב לבית" של וידי בילו ודליה הגר, שכבר הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. גם סרטו החדש של הדוקומנטריסט היהודי אלן ברלינר המשובח "Wide Awake" יוקרן שם.

בינתיים גם המסגרת הרשמית כבר מתחילה להתגבש. סרט הפתיחה יהיה מתוצרת קנדה, "עוגת שלג", עם סיגורני וויבר ואלן ריקמן. גם "טרומן קפוטה", הסרט שאמור להביא לפיליפ סימור הופמן את האוסקר, יוקרן שם מחוץ לתחרות. וגם: רוברט אלטמן, צ'ן קאיגה, פן-אק רטנרואנג (הבמאי הכי טוב של תאילנד כרגע), טרנס מאליק, קלוד שברול ומייקל ווינטרבוטום.

דיווחים חיים מפסטיבל ברלין (בלי נדר) יפורסמו כאן מ-9 בפברואר.

 "הר ברוקבק" בבתי הקולנוע והנה ביקורת שלי מהארכיון לסרט אחר של אנג לי:

ירוקות  

לטוב ולרע, "הענק" הוא מאה אחוז אנג לי
  זוכרים את "מסיבת נישואין", והסיפור שלו על אב המנסה לגשר על המרחק הגיאוגרפי והמנטלי עם בנו, שמסתיר ממנו את זהותו המינית ובורא לכבודו מציאות בדויה? זוכרים את "אוכל, שתיה, גבר, אשה", והסיפור שלו על האב המנסה בכל כוחו לשמור על קשריו עם בנותיו, שהולכות ומתרחקות ממנו? ומה עם "סופת קרח", וסיפורו על היחסים הקפואים והטרגיים בשנות השבעים בין הורים וילדיהם? ואת Pushing Hands על האב הסיני שצריך להתמודד עם החיים החדשים עם בנו וכלתו האמריקאית בניו יורק? אין מה לומר, המימדים, התקציבים והז'אנרים שונים, אבל כפי ש"הענק" נראה כרגע, אנג לי בהחלט היה האדם הנכון לביים אותו. רק מדהים שהוא ליהק את ניק נולטי לתפקיד האב, ולא את צ'או יון פאט.
סרט מוזר, "הענק". בחלקו מדהים, בחלקו מתסכל. כסרט של אנג לי, מדובר בתוצר משובח – לרגעים עוצר נשימה, לפרקים עצוב עד כאב. אבל כסרט פעולה, אפקטים והרפתקאות קיצי הוא פחות אחיד. האפקטים מרהיבים, יש לציין, אבל הבעיה היא בשידוך בין שני הסרטים שחוברו להם יחד כמוטציה הוליוודית: בין הדרמה האדיפלית לבמגורים וסרט הפעולה לילדים נפערת תהום שאפילו ענק בעל כוחות על, כמו זה המוצג בסרט, לא יצליח לגמוע בניתור אחד.
זו בוודאי תקופה טובה להיות במאי בהוליווד אם יוצרים עצמאיים וייחודיים כמו בריאן סינגר ואנג לי לא רק מקבלים תקציבי ענק, אלא גם מקבלים רשות לשמר את החזון והאינטגריטי שלהם. יכול להיות שריצ'רד דונר היה עושה את "הענק" באופן סוחף יותר, ואין מה לומר – תחת שרביטו של אנג לי מדובר בסרט הקיץ הכי איטי שראיתם מימיכם, אבל מרשים לראות את זה: מתחילתו ועד סופו "הענק" הוא מאה אחוז אנג לי – דק אבחנות, חברתי, משפחתי, ועם נטייה מרשימה לפרפקציוניזם. על אף מגרעותיו, "הענק" הוא לכל הפחות סרט עם חזון, ועל כמה סרטי קיץ אתם יכולים להגיד את זה?
אם יש לי בעיה עם "הענק" היא מזכירה מאוד את הטרוניות שלי כלפי המוצר הקודם של מארוול שהגיע אלינו – X מן 2. אולי זו התפנקות מצידי, אולי זו כפיות טובה, אבל כפי שאני מבין את זה הסיבה שהוליווד כה להוטה לתרגם למסך סדרות קומיקס היא בגלל שמדובר בסרטים שקל לשווק אותם – קהל היעד כבר מכיר אותם, ואנשים שאינם קהל היעד המיידי לפחות מכירים את השם ואת הפוטנציאל הפולחני שמזדמזם סביבו. אז למה להתחיל את הכל מהתחלה? "ספיידרמן", למשל, היה סרט חינני בעיני כי הוא פיצל את העלילה לשניים: האקספוזיציה (כך הפך פיטר פרקר לספיידרמן, כך הוא למד להשתמש בכוחותיו) ואז ההרפתקאה (ספיידרמן נגד גרין גובלין). אבל "הענק" הוא כולו אקספוזיציה. בסדרת הטלוויזיה סיפרו את איך הפך ברוס באנר לענק ירוק ורושף זעם תוך דקה וחצי של כותרות פתיחה, לאנג לי זה לוקח יותר משעתיים.
אנג לי וג'יימס שיימוס, שותפו להפקה והתסריטאי שהיה מעורב בכתיבת רוב סרטיו, בחרו להתעלם מסדרת הטלוויזיה המצוינת של שנות השבעים ולהתייחס רק לקומיקס. מעריצי הקומיקס בוודאי עולצים, אבל אני דווקא מעדיף את סדרת הטלוויזיה, בה גילם ביל ביקסבי את ברוס באנר, והשרירן לו פריגנו גילם, כולו עטוי איפור ירוק, את הביטוי המפלצתי של האיד המתפרץ מתוך גופו של המדען בעל הרגשות המעוכבים. מה שהיה מופלא כל כך בסדרה ההיא היה, קודם כל, העובדה שהיא היתה מפחידה ושמה שהפחיד אותנו היה גיבור הסדרה. אך הגאונות של סדרת הטלוויזיה היתה שהיא יצרה הזדהות עם היצור, ממש כמו עם המפלצת של פרנקנשטיין. ולסדרה נוסף מימד טראגי-אקזיסטנציאליסטי, כי ברגע שהענק הירוק היה מחריב בתים בעיירה אחת, היה צריך ברוס באנר להמשיך בנדודיו האינסופיים אל העיירה הנידחת הבאה, בחיפוש אחר שקט ושלווה שאף פעם לא מגיעים. בפועל, בגלל (או בזכות) התאונה שהפכה את באנר, אחרי חשיפה לקרני גאמה, לענק, הוא הפך לגיבור על בעל כורחו, לאיש חוק נודד. באנר היה מתעצבן בגלל עוולות הנעשות לאלה נטולי הכח, והענק היה דרכו, הבלתי מודעת לרוב, לכונן סדר וצדק (באמצעות כאוס והרס, כמובן).
כל זה נעדר מסרט הקולנוע. אנג לי בחר לספר את הגוספל של הענק, על כל פיתוליו הפרוידיאניים והאדיפליים, מראשיתו. כאמור, יש שם רגעים מצוינים – אהבתי במיוחד את הקשר הנוגע ללב שנוצר בין אריק באנה (שמגלם את ברוס באנר, ויכול להיות גם קלארק קנט מצוין) ובין ג'ניפר קונלי, קשר שלוקח את הסרט ברגעיו הטובים לכיוון "קינג קונג" – אבל בכל פעם בו פורץ הענק (וזה קורה לראשונה רק אחרי כ~55 דקות), הסרט קצת מאבד את עצמו. הענק, בהיותו בלון דיגיטלי, לא מצליח לרגש. המימד הטרגי נגוז ממנו, ומוזר יותר: כמה שהוא גדול, ככה הוא גם מהיר וקליל, לא הדרך בה דמיינתם את הפיזיות של יצור כה גדול מידות.  
התחושה היא שאנג לי, שהודה שלא רק שלא קרא את הקומיקס של "הענק" קודם, הוא לא קרא אף קומיקס מימיו – גילה בזכות עבודתו בסרט את עולם הקומיקס. הדרך שבה זה בא לידי ביטוי בסרט היא בה בעת מקסימה, אך גם ילדותית: הוא מנסה לשחזר על המסך את המראה של חוברות הקומיקס ופותח פריימים מפוצלים המעוצבים כמו פאנלים מצוירים. ההברקה הוויזואלית הגדולה של אנג לי מצויה בעריכה. מדובר במלאכת מחשבת: נדמה כאילו ברוב הסרט אין אפילו קאט אחד. המעברים בין הסצינות לא נעשים בחיתוך, או בפייד, או בדיזולב, אפילו לא בווייפים של קורוסאווה ולוקאס, אלא בחיבורים דיגיטליים מפתיעים, שנראים לפרקים כמו גזירה והדבקה ידניים, ולרגעים גורמים לסצינות להיות מותכות באופן מקפיץ עיניים אחת לתוך השניה. המעברים האלה, גם אם הם לפעמים מסיחים את הדעת, מעניקים לסרט לוק יוצא מן הכלל, ורמת גימור מפתיעה ומלוטשת. גם כשמשעמם, לפחות יש על מה להסתכל.
התפרסם ב"העיר", 17 יולי 2003 

ביקורות קולנוע לערב שבת:

 "הר ברוקבק" הוא אהוד הביקורת השבוע. מקום שלישי בטבלת המבקרים של "עכבר העיר", מקום ראשון בטבלה של "טיים אאוט". כמעט כל המבקרים נתנו לו ארבעה כוכבים (כולל עבדכם). דבורית שרגל ב"רייטינג" וישי קיצ'לס ב"עכבר" נתנו לו חמישה. מסקר קטן שערכתי בין לא מעט אנשים שראו את הסרט התרשמתי שאין אחד שלא אהב אותו. מדובר בקונסנזוס. ובכל זאת, שני היחידים שהפגינו כלפיו קרירות יחסית (אך שאינה נטולת התפעמות) היו יקיר אלקריב (שלושה כוכבים ב"טיים אאוט") ומאיר שניצר (שלושה כוכבים וחצי ב"עכבר").

 יקיר אלקריב מ"עיתון תל אביב" מודה שכל הסצינות מרשימות, אבל שבחציו השני של הסרט הוא מתחיל להתיש. (אני חשבתי בדיוק להפך, דווקא חציו השני הוא זה בעל המטען הרגשי העצום).

מאיר שניצר ב"אן.אר.ג'י" חוזר לאיתנו עם ביקורת משובחת (הסובלת, כמעט כתמיד באן.אר.ג'י, מכותרת ומשנה איומים). נדמה לי שהוא מנסה לרמוז לקראת סופה שאנג לי, כמו איתן פוקס וגאס ואן סאנט, הוא הומו. ככל הידוע לי, למרות היותו אחד הרגישים שבבמאי העולם, הוא די סטרייט. מה שהופך את דימוי שמשון הגיבור בסוף הטקסט למעט משונה. (אגב, לביקורות של שניצר אי אפשר להשאיר תגובות באן.אר.ג'י. אבל כאן אפשר).

ססמת היום: "אוכפים לוהטים" – הכותרת גם לביקורת של קיצ'לס ב"עכבר" גם לביקורת של מיכל ויניק ב"וואלה" וגם לכתבה של קמינר ב"7 לילות".

עדכון: וגם לכתבה של ג'ודי סלומון ב"פרומו". וגם בביקורת ב"ווילג' וויס".

גם דובדבני עושה השבוע עבודה יפה עם הסרט. גם הכותרת, "יוסי ולדג'ר", חמודה. (הדבר הכי טראגי בסרט הזה, אגב, הוא הטוקבקים עליו ב"וויינט").

הביקורת שלי, אגב, התפרסמה לפני שבוע כחלק מטור ארוך המרכז ארבעה סרטים העוסקים בגבריות אבודה וטראגית. למי שפיספס. אגב, אחד המגיבים כאן השבוע טען שלהגדיר את "הר ברוקבק" כטרגדיה זה ספוילר. בעיני זו טענה מעט מגוכחת. אבל מי שלא יודע את זה, שלא יקרא את הביקורת.

אחד המגיבים באתר שאל, ובצדק, איך זה שעוד לא כתבתי על "שנת אפס". ובכן, כתבתי. 132 מילה, שהתפרסמו ב-15 בספטמבר 2004 ב"העיר". ראיתי את הסרט באוגוסט 2004, לפני שנה וחצי, וחשבתי שהוא נפלא: עשיר, וירטואוזי, מצולם ומולחן לעילא, ובעל מטען רגשי, אנושי ופוליטי עצום. הנה מה שכתבתי עליו אז ב"העיר", כפריוויו לטקס פרסי האקדמיה הישראלית, בו הסרט היה מועמד בכצה קטגוריות, אך לא זכה בכלום:

הקולנוע הישראלי הניב השנה שמונה סרטים מעולים וחשובים. שני החשובים ביותר, לדעתי, הם "עטאש" ו"הכלה הסורית", המשלבים אמירה פוליטית עם חזון ויזואלי מדהים. אבל אם העיתון הזה היה מחלק פרסים לקולנוע הישראלי (ואולי הגיע הזמן באמת) הייתי נלחם לתת את פרס הסרט הטוב ביותר ל"שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה. "עטאש" קיבל את שלו בקאן ובירושלים. "הכלה הסורית" סוחף פרסים בלוקרנו ומונטריאול. אבל "שנת אפס" נותר בינתיים אירוע פנים תל אביבי (ומעניין יהיה לראות איך הוא יתקבל אצל הקהל כשיופץ בבתי הקולנוע), והוא מייצג עבורי קולנוע וירטואוזי חדש, מהסוג שהפך מקובל בשנים האחרונות בעולם אבל לא זכה לשום ייצוג כאן. אם פרס "סרט השנה" מייצג לא רק מה היה הסרט הכי טוב, אלא גם מביע משאלה לסרטים דומים בשנים הבאות, הרי ש"שנת אפס" הוא גם זה וגם זה. הייתי שמח לראות עוד כמוהו.

כעבור שנה בדיוק, ספטמבר 2005, רגע לפני טקס פרסי האקדמיה, ניסיתי לברר לאן נעלם "שנת אפס". האייטם הבא פורסם ב"פנאי פלוס":  

כל סרטי תשס"ה, השנה של "מדורת השבט" ו"סוף העולם שמאלה", כבר עלו למסכים וגם – ברובם – ירדו. חוץ מאחד שנעדר: "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה. מדובר ביצירה תל אביבית מסוגננת, ארוגה למופת ממספר דמויות ועלילות, העוסקת בניכור, ייאוש וחיפוש תמידי להשתייכות. מילא, אם זה היה סרט זניח לא היה לי אכפת שהוא התאדה, אבל זהו אחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו כאן בשנים האחרונות, הוא כבד ומרגש, ועשוי ביד קולנועית בוטחת שכבר לא רואים כאן הרבה, בקולנוע שהולך ונהיה טלוויזיוני או תיאטרלי. ספק אם זה הסרט שיהפוך לשובר הקופות הבא ויביא אליו חצי מיליון איש, אבל זה ללא ספק יהיה אחד הסרטים הישראליים היפים והמקוריים שראיתם לאחרונה, ובטיפול שיווקי מוצלח הוא עשוי לזכות למעמד פולחני, מהסוג שעשוי להחזיק אותו על המסכים לתקופה ארוכה. אז לאן הוא נעלם? בתחילה דובר שהוא ייצא בינואר 2005. ואז הוא זז לספטמבר, עכשיו מדברים על נובמבר. יוסף פיצ'חדזה, הבמאי: "הסרט נדחה מכל מיני סיבות שקשורות לחברת יונייטד קינג, שמפיצה את הסרט. הוא ייצא בסביבות נובמבר-דצמבר, ב-12 עותקים ברחבי הארץ. זה סרט של חורף והוא דורש טיפול מיוחד". בקיצור, נמתין בסבלנות. זה לא כאילו שמחכה לנו משהו ישראלי יותר טוב עד אז. 

עכשיו (ינואר 2006), כשהסרט סוף סוף בבתי הקולנוע(בששה עותקים בלבד בינתיים) בהחלט היה מגיע לו ניתוח רציני ומקיף מצידי. רק מה: לא הספקתי לצפות בו שוב (אני לא מסוגל לכתוב באריכות ובעומק על סרט שראיתי פעם אחת לפני שנה וחצי, לא משנה כמה אהבתי אותו). נכון, אשמתי. מקווה לתקן את החטא הזה בהקדם. עד אז, לכו לצפות בו, כדי שלא יירד מהמסכים עד שאני אגיע אליו לצפייה חוזרת.