"טרומן קאפוטה", אחד הסרטים היפים והחכמים של העונה, עלה אתמול בבתי הקולנוע בארץ. הנה הביקורת שלי על הסרט.

סלומון סקין

ועוד בעניין פיליפ סימור הופמן ו"טרומן קאפוטה". בשבוע שעבר התפרסם ב"מעריב" ראיון שערכה ג'ודי סלומון עם הופמן. הראיונות של סולומון בנויים תמיד כך: הקדמה ביוגרפית ואז רצף של שאלות-תשובות. הקורא התמים מאמין שהשאלות, המוגשות באות מודגשת, נשאלו על ידי העיתונאי החתום על הכתבה. אבל לא במקרה של ג'ודי סלומון. למעשה, לא במקרה של רוב הראיונות עם שחקני קולנוע אמריקאיים בעיתונות הישראלית.

ה"ראיונות" עם "כוכבי" קולנוע נעשים לרוב במפגשי עיתונות המכונים "ג'אנקט" (ולא כי התוצאה העיתונאית שלהם היא ג'אנק, אלא כי "ג'אנקט" היא המילה האמריקאית המציינת מסע עסקים הנעשה בחסות ובמימון הגוף שמציג את מרכולתו בפני העיתונאי או איש העסקים). ג'אנקט היא הדרך המהירה של היחצנים לארגן מקסימום אייטמים עיתונאיים במינימום זמן. בג'אנקט הוליוודי טיפוסי תמצאו חמישה עד עשרה עיתונאים יושבים שביב שולחן ומראיינים כוכב אחד במשך 15 עד 30 דקות (ככל שהכוכב גדול יותר, כך הוא נותן פחות דקות). זו, למעשה, מעין מסיבת עיתונאים קטנטנה. הכוכב מקדיש, בממוצע, 20 דקות ליד שולחן, ואז קם ועובר לחדר הבא, בו מחכה לו קבוצה נוספת. כך במשך יום שלם. מארגני הג'אנקט צריכים לדאוג שסביב אותו שולחן לעולם לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה.

סולומון מראיינת את כוכביה בג'אנקטים כאלה, אבל הם קצת שונים. אלה ג'אנקטים מיוחדים המאורגנים על ידי האולפנים במיוחד עבור תא הכתבים הזרים בהוליווד, אלה שגם בוחרים את גלובוס הזהב (סולומון היתה בעבר נשיאת התא). כבר נאמר בכתבות תחקיר שנעשו בעבר על תא הכתבים הזה, שיש לא פעם קשר בין האופן בו התייחס שחקן לתא הכתבים בג'אנקט ובין סיכוייו לזכות בגלובוס הזהב.

וכך, שואלים עיתונאיי תא הכתבים הזרים את שאלותיהם, כל אחד בתורו (אני בספק אם עיתונאי אחד מספיק לשאול יותר משתיים-שלוש שאלות) ואז נשלחת הקלטת שהקליטה את המפגש לתמלול. סולומון לרוב שולחת למערכת "מעריב" פשוט את קובץ התמלול, באנגלית. לפעמים היא מוסיפה פסקת הקדמה (באנגלית) ולפעמים לא. עורכיה ב"מעריב" צריכים למסור את הקובץ לתרגום, ולא פעם לעבד את זה לצורת כתבה עיתונאית, עם הקדמה, פסקאות אמצע, ודברי הסבר. כך למשל, כשכתוב בתחילת הטקסט על הופמן שהוא זכה בגלובוס הזהב, מדוע לא מזכירה סולומון את העובדה שזו היא, ועמיתיה לתא, שהעניקו לו את הפרס? ובכלל, אני לא יכול שלא לחשוד שהג'אנקט הזה נערך מתישהו בדצמבר, בסמוך ליציאת הסרט באמריקה, לפני שבכלל פורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב (עדות לכך אני מוצא בתיאור גופו של הופמן כ"רזה מאי פעם". אני פגשתי את הופמן בג'אנקט שנערך בברלין לפני שמונה ימים והוא בהחלט לא היה "רזה מאי פעם", אלא "צ'אבי כהרגלו").

אז מי כתב את ההקדמה בה מתואר "בדם קר" כ"הרומן הריאליסטי הראשון" (המה?!). ומי תירגם את הטקסט והשאיר את שמות סרטיו הקודמים של הופמן "פאנץ' דראנק לאב" ("מוכה אהבה" בארץ) ואת "פלולס" ("אנשים מושלמים") נטולי תרגום?

מה שמעלה את השאלה: מה בדיוק תרומתה של ג'ודי סולומון לכתבה שהיא חתומה (ומשולמת) עליה?

מסיבה זה לא

וכמעט באותו נושא. את עדי פולק אני מכיר שנים (אהלן עדי, ברכות על המינוי). כעת היא עורכת את "פרומו" של מעריב (ואולי תצליח סוף סוף להגיש את כתבותיה של סלומון עם אינטגריטי עיתונאי, ולא סתם כמחטפי יחצנות מול "7 לילות"). רגע לפני שהתיישבה על הכסא עליו ישבו לפניה גל אוחובסקי, גיא אסיף, אורית הראל ושי גולדן היא צ'ופרה בנסיעה למסיבת עיתונאים עם סטיב מרטין, לרגל בכורת "הפנתר הוורוד".

מסיבת עיתונאים זה אחד הדברים הכי גרועים שעיתונאי יכול להשתתף בו. ככל שאני יודע, ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה מסיבת עיתונאים מתפקדת כבסיס לכתבת מגזין, או מוצגת כראיון. מסיבות עיתונאים נועדו כדי לספק תשובות מהירות לעיתון של מחר, לתת סאונד-בייטס המלווה אייטם קטן וזריז, ולא פיצ'ר העומד בפני עצמו. וגם כאן עולם העריכה של העיתונות הישראלית, לא ניסח קודים נאותים לגבי האופן בו מוצגת עבודת העיתונאי במסיבת עיתונאים.

מצד אחד, מגישה פולק גילויים נאותים לכך שהראיון נערך במסיבת עיתונאים (אם כי לא מתי ואיפה). היא מתארת שתי שאלות של עיתונאים אחרים. אבל שאר השאלות מוצגות שוב, בפורמת ה-Q&A – שאלה מודגשת, תשובה במרכאות, הרומזות לכך שהכתב החתום על הטקסט הוא זה ששאל אותן. האם הצליחה פולק לשאול שמונה שאלות במסיבת עיתונאים המונית? אם כן, היא שאקלית. אבל אני מניח שלא, לא רק כי אני יודע איך זה הולך. אבל בעיקר כי היא בעצמה מסגירה את זה: "אתה צודק", עונה מרטין לאחת השאלות המודגשות. אני לא מניח שיש גם עדי פולק בן ב"מעריב". ואלא אם זו טעות בשיקלוט, מדובר בתשובה אמיתית של מרטין לעיתונאי אחר. ולכן, אני שוב שואל: מה עשתה עדי פולק בכתבה שהיא חתומה עליה (לבד מהעובדה שהיא שכחה שרוברטו בניני ואלן ארקין כבר נכנסו בעבר לנעליו של פיטר סלרס המנוח)? ואם השאלות המוצגות בכתבה לא נשאלו על ידיה, למה היא היתה צריכה להטריח את עצמה במטוסים כדי להשתתף במסיבה? למה לא לבקש מהאולפן את קלטת האודיו או הווידיאו של מסיבת העיתונאים ולהרכיב את הכתבה מזה? הרי זה ממילא מה שג'ודי סולומון עושה, לא?

זו לא המסיבה שלי

הסיבה שאני כותב על כך היא כי הייתי רוצה לראות סטנדרטים של עיתונות אמיתית גם בתחום סיקור הקולנוע. כתבים פוליטיים וצבאיים משתתפים במסיבות עיתונאים כמעט מדי יום, וככל הידוע לי לעולם לא יעז אחד מהם להציג שאלה של עמיתו כשלו בידיעה בדפוס (ובכלל, אם אתם רואים מסיבות עיתונאים בטלוויזיה, השאלות נחתכות החוצה ורק התשובות נשארות). במסיבות עיתונאים התשובות הן נחלת הכלל, אך עדיין צריך חוצפה כדי לנכס לעצמך קרדיט על שאלה של עיתונאי אחר.

אז מה הדרך הנכונה לעשות את זה? קודם כל, להפסיק להפוך מסיבות עיתונאים וג'אנקטים לכתבות מגזין. ברגע בו כל העיתונים יצהירו בפני המפיצים ויחצניהם שראיון שאינו אחד-על-אחד לא יקבל נפח של יותר מ-800 מילה, המפיצים יעשו יותר מאמצים להשיג ראיונות כאלה מהטאלנטים. ב"7 לילות" מתפרסם היום אייטם קטן, פלאפי, צבעוני וחסר חשיבות ממשית פרי עטי על הילדה מ"העולם החדש". זה היה ג'אנקט בן 15 עיתונאים הנמשך 35 דקות, ועדיין הקפדתי להבהיר מתי השאלה שנשאלה היתה שלי ומתי של קולגה. גואל פינטו, ב"הארץ", עושה היום דבר דומה עם אותו פיליפ סימור הופמן. פינטו ראיין את הופמן ושות במלון ריץ-קרלטון בברלין ביום חמישי שעבר. בדיוק באותה שעה בה אני עשיתי אותו דבר, אבל בחדר אחר (כאמור, לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה סביב אותו שולחן). השאלות כמעט תמיד דומות, התשובות והאנרגיה בחדר לרוב משתנות, לכן לכל עיתונאי יצא אייטם קצת שונה. את הטקסט שלי על המפגש עם פיליפ סימור הופמן, תקראו ביום רביעי ב"פנאי פלוס".

מחלקת תלונות הציבור

ולסיום, אל תחמיצו את את המדור Answer Man של רוג'ר איברט השבוע, המוקדש כולו לחוויית הצפייה ההולכת ומידרדרת בבתי הקולנוע. מעניין, לא רק כי חלק מהתשובות מתאימות גם למצב הקולנוע בארץ, אלא כי נדמה שהאמריקאים עוברים כעת ישראליזציה של תנאי ההקרנה שלהם, וסופגים מבול של פרסומות לפני הסרטים ובתחילת די.וי.די. במכתב הראשון נותן איברט את הצעות השיפור שלו לרשתות הקולנוע. במכתב האחרון הוא נדרש לסוגיית היעדר ההפסקות בבתי הקולנוע. בעוד אני נלחם על ביטול ההפסקות בבתי הקולנוע בארץ מסיבות אמנותיות (אסור לקטוע סרט באמצע!), נותן איברט הסבר כלכלי/מסחרי לעניין (הפסקות גוזלות זמן ומקטינות את כמות ההצגות שבית הקולנוע יכול לדחוס ביום אחד). כך או כך, מרתק לראות את האמריקאים, עם המולטיפלקסים המהודרים שלהם, סובלים מאותם תחלואים שהורסים גם בישראל את חוויית הצפייה בקולנוע.

שלום. הפוסט הזה נכתב ביום שני. רק עכשיו הגעתי סוף סוף לחוף המבטחים של המחשב שלי בבית. הנה מזכרת אחרונה מברלין. עכשיו צריך להתחיל לראות מה קורה בשאר העולם. אה, וואלה. יש אוסקר.

====

זה הפוסט האחרון מברלין. הפסטיבל הסתיים אתמול סופית, כתבותיי לעיתוני סוף השבוע הוגשו, חדר העיתונות קופל ובעודי כותב את הטקסט הזה (על וורד-פאד, מתוך הפקת לקחים מטראומת הפוסט שאבד) עדיין אין לי מושג איפה אמצא בעיר אינטרנט אלחוטי כדי להעלות אותו (אבל אם אתם קוראים אותו עכשיו, מן הסתם הסתדרתי).
אסייד טכני: אהוד, עידוק ושאר ידידיי האתר שמתמצאים בצד הממוחשב – מישהו יכול להסביר לי איך מעלים פוסט באמצעות המייל? בדיעבד, זה היה חוסך לי לא מעט צרות. ודבר שני: אני רוצה להעלות לכאן קטעים מתוך כמה מהראיונות שקיימתי במהלך הפסטיבל, את כולם הקלטתי בפורמט WAV, אם אתם מכירים תוכנת עריכת סאונד, והמרה, פשוטה וחינמית שלחו לינק בתגובות או במייל.
אסייד מוזיקלי: אני מסתובב בעיר עם הדיסק האחרון של ה-Eels באוזניות. קשה לי לתאר כמה הדיסק הכפול הזה יפהפה וקורע לב. אני בכלל פריק (או שמא ביוטיפול פריק) של מארק אוורט והאילז והדיסק האוטוביוגרפי הזה מלווה אותי כבר שמונה חודשים ועוצר את נשימתי בכל פעם מחדש.

==============
 

ראיתי 35 סרטים בפסטיבל. תכננתי לראות 50, אז יש כאן אכזבה מסוימת. מזכר לעצמי: לא יותר מארבעה ראיונות בפסטיבל, גג חמישה. 11 ראיונות זה ממש יותר מדי. יותר מזה, יש לי תחושה שחלק מהסרטים בכלל לא ייצאו בארץ לבסוף (למרות שכולם נקנו להפצה) כך שחלק מהראיונות היו ממש בזבוז זמן. כמה מתערבים ש"Snow Cake" הבריטי/קנדי ו"גלים בלתי נראים" התאילנדי (אחד הסרטים שהכי חיבבתי בתחרות, אגב) לעולם לא יוקרנו בארץ מסחרית?
==============
 

לא אתפלא כלל אם מבין סרטי התחרות שלא ראיתי מסתתר אוצר יפהפה וקסום. "אופסייד" האירני של ג'אפאר פנהי נשמע חביב להפליא. El Custodioהארגנטינאי נראה מרשים מהקטעים שראיתי. "איזבלה" ההונג קונגי פיצל את דעת המבקרים כאן, מה שמיד גורם לי להסתקרן ממנו. וקלוד שברול, עם "קומדיית הכוח" שלו, הוא מהבמאים שאני תמיד נהנה מסרטיהם, גם הפחות טובים. אני מניח שבפורמט כזה או אחר – מסחרי, פסטיבלי או אוזן-שלישיתי – אתקל בסרטים האלה בחצי השנה הקרובה בארץ.
אבל הסרטים שזכו לפרסים מטעם חבר השופטים בפסטיבל ממש לא הרשימו אותי. "סבון", שזכה גם בפרס לסרט ביכורים וגם בדוב הכסף מטעם חבר השופטים, עשוי להיות להיט ארט-האוס ישראלי (אין לי מושג אם הוא נקנה, אבל הגיוני שכן), זה קראוד-פליזר דני – דמיינו גרסת דוגמה ל"הכל אודות אמא" – אבל בעיני הוא היה חסר יחוד. "גראבוויצ'ה", שזכה בדוב הזהב ושנראה כמו סרט גמר של סטודנטית לקולנוע, יחרט בזכרון העולמי ממש כמו "יו-כרמן" הדרום אפריקאי שזכה בשנה שעברה (וצלל לתהומות השכחה).
מבחינת הנאה, הסרט הכי מבדר ומענג שהוצג בתחרות היה של רוברט אלטמן, "המדריך לחיים בכפר" (השם העברי שאני מנסה לקדם ל-A Prairie Home Companion. יש למישהו תרגום חלופי?). מבינה אמנותית, שני הסרטים הכי חזקים היו "גלים בלתי נראים" של פן-אק רטנראנג ו-The Free Will הגרמני, סרט כמעט מפלצתי בעוצמתו. הסרט הגרמני אכן זיכה את השחקן הראשי, יורגן פוגל, בפרס מיוחד עבור תרומה אמנותית, שלא רק סחב את הסרט על כתפיו כמופע כמעט יחיד ופיזי לחלוטין שנמשך 2:43 שעות, אלא גם היה שותף לכתיבה ולהפקת הסרט.
בקטגוריית הפנורמה מאוד אהבתי את "ארוחת בוקר על פלוטו" (שנקנה להפצה בארץ) של ניל ג'ורדן ואת "אחים בראש", סרט בוסרי אבל גדוש קינקיות קולנועית מהנה וטונות של מוזיקה מעולה, מאת קית פולטון ולואיס פפה (שביימו את סרט התעודה "אבודים בלה מנשה" וביימו את סרטם על פי תסריט של טוני גריסוני, השותף לתסריטיו של טרי גיליאם). "חוק משפחתי" של דניאל בורמן הארגנטינאי ("חיבוק אבוד") הוא אולי הסרט הכי קליל ובידורי שראיתי בפסטיבל. הוא עינג אותי כהוגן.
קטוריית הפורום התמקדה השנה בלא מעט סרטים שמערבבים בין דוקומנטרי ועלילתי. הבולט שבהם הוא "37 שימושים לכבשה מתה" שביים בטורקיה הבריטי בן הופקינס ("סיימון מאגוס"). הסרט לא אחיד, אבל ברגעיו הטובים הוא ממש מבריק, וברוב שאר הרגעים הוא שנון למדי. זה מסוג הסרטים שאתם יכולים להיות בטוחים שיוצגו בפסטיבל ירושלים, ולא בשום מקום אחר בארץ.

===================
  כל הסרטים הישראליים שהוצגו בברלין יצאו מכאן עם פרס כלשהו או צל"ש. כולם, חוץ מ"מחילות" של אודי אלוני. האמנם שפה חדשה, אסנת?
אני שמח בשמחתו של תומר הימן על הזכייה בפרס חביב הקהל עם "בובות נייר" שלו, אבל לידיעת קוראי וויינט: הסרט לא זכה גם בפרס הטדי, המוענק לסרט ההומו-לסבי הטוב ביותר בפסטיבל. הוא זכה בפרס מטעם קוראי המגזין ההומו-לסבי "סאוסשפיגל", והפרס הזה חולק במסגרת טקס חלוקת פרסי הטדי. פרס הטדי לסרט עלילתי הלך ל"פריחתו של מקסימו אוליברוס" (שגם זכה בציון לשבח בקינדרפילם-פסטיבל). פרס הטדי לסרט התיעודי הוענק ל"מעבר לשנאה", שהוצג בפורום.
 

=================
 

אם רועי ששון או אחד ממקורביו קוראים את זה: הגעתי לראות את "ברבורות" בהקרנה של שבת ב-13:00 בסינמקס 6 ולא נתנו לי להיכנס כי האולם היה מלא עד אפס מקום. אנא, צור קשר דרך המייל. רוצה לראות את סרטך.
 

==============
 

לשאלתו של הקורא עידן: סרט שראיתי בברלין ויוצא להקרנות ממש השבוע או בשבוע הבא לא אראה שוב בהקרנות המבקרים הפרוטקציונרים. מכיוון שנראה לי ששאר הסרטים שראיתי יגיעו ארצה רק אחרי הקיץ (מבין אלה שבכלל יגיעו) בהחלט ארצה לצפות בהם שנית לפני שאכתוב עליהם באריכות. הצעה לקורא עידן: Anger Management
 
 

הרגע סיימתי לכתוב פוסט ארוך על טקס הסיום של פסטיבל ברלין וכשניסיתי להעלות אותו נותק החיבור האלחוטי והטקסט התאדה.

אנסה לשחזר בלילה, אחרי שהתקפת העצבים תחלוף.

קוראים נכבדים, יום שישי. אין לי עיתוני שבת (אם כי הסודוקו ב"דר טאגשפיגל" יותר קל מזה ב"הארץ"), לכן עליכם – קבועי האתר ומבקרים מזדמנים – לשלוח לי לינקים לביקורות הקולנוע שאתם חושבים שראויים למועמדות לראזיסקופ ולפוליצרוסקופ. אם אתם נתקלים בביקורת הראויה להתיחחסות ואינה נמצאת און-ליין תהיו נחמדים, תסרקו אותה ושלחו למייל. בחזרה לברלין.

פוסט-דאמר פלאץ

הגרמנים זכו אתמול במדליית זהב בספיד-סקייטינג באולימפיאדת החורף. מכיוון שנטלי פורטמן וג'ורג' קלוני כבר לא פה, ואיזבל הופר (או אופר, כמו שאורי קליין כותב, ובצדק) היא הכוכבת הכי גדול שננטשה בפסטיבל יום לפני נעילתו, התקשורת המקומית מתעסקת עכשיו יותר באולימפיאדה מאשר בברלינאלה.

 =======

הנה מסוג הדברים שאני מחבב בפסטיבלים הגדולים: האפשרות לשבת ליד כמה מהאנשים האגדיים, אך האלמונים והצנועים, בעולם הקולנוע. הם לא מכירים אותי, אני מכיר אותם ומאזין ליופי של שיחות. הנה מפגש מופלא שכזה.

המקום: הקרנת סרטו החדש של אלן ברלינר, Wide Awake. לשורה בה אני יושב נכנסים שלושה ג'נטלמנים נכבדים. אני מקווה שזיהיתי אותם נכון. אם מישהו מצליח לזהות פרצופים מהתונות הכהות, הוא מוזמן לנסות לאשש או להפריך את הזיהוי שלי.

 האיש עם הסלולרי היושב קרוב למצלמה הוא יק ג'יימס עורך מגזין הקולנוע הבריטי "סייט אנד סאונד". האיש עם הקרחת והזקן הוא בינגהם ריי, לשעבר מנהל יונייטד ארטיסטס ומי שייסד את "אוקטובר פילמס", אחת מחברות ההפצה העצמאיות ששינו את פני הקולנוע העצמאי בשנות התשעים. ביניהם, עם כוכע ושיער ארוך, יושב אד לכמן, צלם קולנוע אגדי, שנמצא בברלין עם הסרט החדש של רוברט אלטמן, אותו צילם.

ומי יושב שורה מאחוריהם? דן טלבוט, עוד פיגורה אגדית. טלבוט, שמסתובב לא מעט בפסטיבל ירושלים, עומד מאחורי חברת ההפצה הנקראת "ניו יורקר פילמס", והוא גם הבעלים של קולנוע לינקולן פלזה, מול הלינקולן סנטר במנהטן. האיש הקדיש כבר יותר מארבעים שנה בהפצת סרטי איכות. דן ואשו טובי עושים את כל המלאכה כמעט במו ידיהם, מאתרים סרטים נידחים מרחבי העולם ומוציאים אותם לעיתים לבית קולנוע אחד בודד.

מתיישבים הארבעה ומתחילים לפטפט, לפני תחילת הסרט. תחילה על הג'ט-לג שלהם. ואז על בעיות בריאות, לא עלינו. ואז הם מגיעים לדבר על ורנר הרצוג. כולם התלהבו נורא מ"גריזלי מן". אחד מהם מקטר איך זה יכול להיות שהסרט לא מועמד לאוסקר, אחר מסביר שזה קשור לתקנון העלום של האקדמיה ולעובדה שהסרט כבר שודר איפשהו בעולם בטלוויזיה. אז שואל אותם בינגהם אם הם שמעו את סיפור על זה שוורנר הרצוג חילץ את חואקין פיניקס מתאונת הדרכים שלו. ובהזדמנות זו הוא מפגין את החיקוי המושלם שלו למבטא של הרצוג.

"זה כלום", אומר ג'יימס, "שבוע אחר כך שלחתי כתב שלי לראיין אותו. ורנר החליט שהוא רוצה לעשות את הראיון במכונית. ככה נראה לו הכי נוח. אחרי כמה דקות הם שומעים קול נפץ קטן. הם מנסים להבין מה זה היה. ואז הם ממשיכים, שפתאום הכתב מסתכל על ורנר ואומר לו 'אתה מרגיש בסדר?'. ורנר אומר 'כן, למה?'. 'כי אתה מדמם'. הם מסתכלים על המכנסיים של ורנר ורואים כתם דם מתרחב. העיתונאי מתחיל להסיע את המכונית לבית החולים הקרוב. מתברר שמישהו ירה באוויר עם רובה אוויר, והקליע פגע באיזור האגן של ורנר. בבית החולים אמרו לו שכמה סנטימטרים לצד אחד הוא היה מאבד אשך. כמה סנטימטרים לצד השני הוא היה נפגע בעורק הראשי והיה מת מאיבוד דם עד שהיה מגיע לבית החולים". איך כל הדברים האלה קורים לו, געשו שלושת המאזינים (ואני, פעור עיניים, משמאלם). ואז התחיל הסרט של ברלינר.

הנה אלן ברלינר, מיד אחרי ההקרנה:

=======

הדילמה היומית: קאריוורסט או שווארמה בלחמניה?

=======

אולמות הקולנוע בברלין מדהימים. עוד לא נתקלתי באולם דפוק אחד. סאונד מושלם, תמונה מעולה, מושבים נוחים. פשוט תענוג. למה בארץ זה לא יכול להיות ככה?

הרשת של שרלוט

זהו. לפני שעה הוקרן לשופטים ולמבקרים האחרון מבין 19 הסרטים המתמודדים על פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. הסרט האחרון ברשימה היה "רקוויאם", של האנס-כריסטיאן שמידט, אחד משישה סרטים גרמניים בתחרות. מדובר בגרסה נטולת אימה ל"השדים של אמילי רוז", המותחת ביקורת על הכנסיה הקתולית המטפלת בפסיכוזה נפשית באמצעות גירוש שדים. לכאורה זו הגרסה הנכונה לספר את הסיפור הזה, אלא ששמידט מנסה לעשות מעין "לשבור את הגלים" גרמני, והתוצאה הנזירית לא מצליחה להרשים במיוחד.

עכשיו הגיע תורם של השופטים, בראשותה של שרלוט רמפלינג, להכריע מי יזכה. ההימור שלי? מניסיון העבר שלי בפסטיבלים יזכה הסרט ש-א) אף מבקר לא הימר עליו. ו-ב) שאני החמצתי. באמת, בכל פסטיבל קודם זכה סרט שלא הצלחתי להגיע להקרנה שלו. וחוץ מזה, חוץ מ"מדעי השינה" של מישל גונדרי ואולי גם "המדריך לחיים בכפר" של רוברט אלטמן, לא ראיתי בתחרות סרטים מוצלחים במיוחד. וספק אם הסרט של אלטמן ייחשב מספיק משמעותי כדי לזכות בפרס (הסרט של גונדרי מוקרן מחוץ לתחרות).

הנה הסרטים שראיתי (מבין סרטי התחרות):

סבון – מלודרמה דנית חסרת חשיבות.

עוגת שלג – דרמה קנדית חסרת חשיבות.

גראבאוויצ'ה – דרמה בוסנית מעיקה. אוי, אני מקווה שרמפלינג לא תחשוב שמדובר ביצירת ביכורים מפתיעה ובשלה העוסקת במצוקה נשית באיזורי סכסוך.

החלקיקים האלמנטריים – את מי ברנד אייכינגר, האובר-מפיק הגרמני, היה צריך לשחד כדי להכניס את הסרט הזה לתחרות? לא שהוא רע, הוא פשוט מיינסטרים גרמני נבוב.

המדריך לחיים בכפר – רוברט אלטמן הרחק משיאו, אבל עדיין אחד הסרטים המהניחם והשנונים בתחרות.

גלים בלתי נראים – אני מת על הקולנוע של פן-אק רטנרואנג, והסרט הזה שיעשע אותי קשות, אבל איכשהו קשה לי לדמיין מישהו חוץ ממתיו בארני מתלהב ממנו בחבר השופטים.

הדרך לגואנטנמו – הסרט של מייקל ווינטרבוטום הפך ביום שלישי לשיחת הפסטיבל. אבל שוב פרס לווינטרבוטום על דוקו-דרמה אפגנית? כל כך 2003.

קאנדי – מבחינתי, זה הסרט היחיד שראוי לפרס ממה שראיתי. לא סרט מעולה או יוצא דופן, אבל עבודה קולנועית יפה, מלאת נשמה, עם אמירה אנושית ואמנותית. הייתי שמח לראות את הסרט האוסטרלי הזה זוכה במשהו. אולי לפחות פרס השחקנית.

Find Me Guilty – אני לא מצליח להמציא שם קליט לסרט הזה. למישהו יש רעיון? כמו אלטמן, גם סידני לומט כבר בן 80 ועושה את מה שהוא עושה היטב. שוב דרמת בית משפט. לא סרט בעל חשיבות, אבל מלאכה מיומנת של מאסטר אמיתי.

רקוויאם – ראו למעלה.

מה שמותיר תשעה סרטים שמביניהם ייבחר ללא ספק הסרט הזוכה. אני מהמר על "חורף" האירני של רפי פיטס. לא שמעתי עליו כלום, סתם תחושת בטן. גם הסרט של קלוד שברול זוכה כאן לחיבה רבה, ואיזבל הופר – כרגיל – מאיימת על פרס המשחק. גם על הסרט "רומן פשע" שמעתי דברים טובים (לא ראיתי אותו בגלל שווין דיזל איחר לראיון שלנו). בכל מקרה, יש לי עדיין את מחר ומחרתיים להשלים חוסרים.

אגב, המבקרים הגרמנים מהמרים על סרט בשם "Longing" כבעל פוטנציאל זכייה. גם אותו לא ראיתי.

מחר ב-19:00 יוכרזו הזוכים. אם אמצא חיבור אינטרנט פעיל בוודאי תקראו על זה כאן. אם לא, כבר תמצאו דרך להתעדכן, לא?

ולחדשות בתמונות: זה וין דיזל, שמגלם תפקיד קומי מוצלח למדי בדרמת בית המשפט של סידני לומט. דיזל היה אמור להתחיל את הראיון ב-11:00, אבל אף אחד מאנשי ההפקה לא הצליח להוציא אותו מהמיטה. הוא הגיע באיחור של 45 דקות ואני הפסדתי את הסרט הבא. איפשהו שם, ליד בקבוק התה קר שהוא הביא איתו, נמצא מכשיר ההקלטה האדום שלי, שגם נשכח שם. כמה שעות אחר כך הלכתי לראיין את…

…כריס דויל, הצלם האוסטרלי שמצלם בעיקר באסיה. הוא הצלם הקבוע של וונג-קאר וויי (למרות שעכשיו הוא טוען שהם צריכים להיפרד קצת), והוא צילם את שני הסרטים האחרונים של פן-אק רטנרואנג התאילנדי. בארץ מוקרן עכשיו "דאמפלינגס" ההונג קונגי, שהוא צילם.

אבידות ומציאות

איבדתי את כובע הפליס שלי, אז קר לי באזניים. החור הקטן בג'ינס גדל והפך לקרע, אז קר לי בברכיים. התחיל פתאום לרדת גשם, ויש לי שתי מטריות אבל הן במלון – אז רטוב לי בראש. שכחתי את מכשיר ההקלטה שלי בחדר של וין דיזל, אז הראיון עם כריסטופר דויל הייתי צריך לעשות עם בלוק כתיבה ועט, כמו פעם. היחצנית של וין החזירה לי אותו למחרת, בדיוק בזמן לראיום עם פיליפ סימור הופמן האנטיפת (אבל איזה שחקן). החמצתי הבוקר את הרכבת אז לא הגעתי לסרט האירני של ג'אפאר פאנהי. ובכלל, כמות הסרטים שאני מחמיץ מייסרת אותי.

אבנים

הנה הוכחה לכך שהסרטים הכי טובים בפסטיבל הם לא אלה שכולם מחכים להם, אלא דווקא אלה שנתקלים בהם בטעות. היתה לי שעה פנויה אז נכנסתי, בלי לדעת למה, לסרט האירני "גברים בעבודה" שמוצג בפורום. ויתרתי על הסרט שאחריו כדי להישאר בו עד סופו. איזה חומד של סרט. פצפון, דחוס, תמציתי, מצולם בווידיאו ומוגדל ל-35 מ"מ ופשוט פנינה. ארבעה גברים החוזרים מחופשת סקי מהרי אירן, עוצרים להשתין בצד הדרך ונתקלים בסלע הנעוץ על שפת תהום. מכאן הם נכנסים לאובססיה של לנסות לעקור את הסלע ולדרדר אותו לאגם שבתחתית התהום. בהדרגה עוצרות בפיתול הדרך עוד ועוד מכוניות, והניסיון (הסיזיפי, מן הסתם) לעקור את הסלע מדביק לא מעט אנשים שבמקרה חלפו באיזור. סרט מצחיק נורא, אבסורדי להפליא וכל כך שונה מכל מה שראינו מאירן.

האם אצליח לסכם את היו עד שאכנס לסרט הבא?

הנה התמצית: וין דיזל בבוקר, כריסטופר דויל אחרי הצהריים, מפגש מושלם בין מסחריות פופולרית וחוד החנית של הקולנוע האמנותי האסייאתי. דויל, אולי האישיות הכי מגנטית בפסטיבל (לפחות מהצד הבלתי מצטלם של העדשה), נמצא  כאן עם "גלים בלתי נראים", שיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי התאילנדי פן-אק רטנרואנג. הסרט האיטי, הקודר, אך גם המקסים והשנון הזה, נקנה להפצה בארץ. מצד שני, גם סרטם הקודם של דויל ורטנרואנג, "חיים אחרונים ביקום" (סרט מקסים ביופיו התמהוני), נקנה להפצה ומעולם לא ראה אור מקרנה (מחוץ לפסיבל ירושלים).

מה עוד? "מחילות" של אודי אלוני נקנה להפצה בצרפת. רק הצרפתים מבינים למה. סרט משונה ביותר (ואני משתמש בשפה עדינה). רועי ששון, מאוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס עבור סרטו הקצר "ברבורות". אני בדרך לראות אותו.

אחד המגיבים באייטם הקודם הביע עניין בסרט החדש של מייקל ווינטרבוטום, ההוא בו משתתף סטיב קוגן. ובכן, קורא יקר, קבל עדכון: מדובר בסרט אחר. כן, ווינטרבוטום, הקים קי-דוק של אנגליה, סיים כבר סרט חדש מאז בכורת "טריסטרם שנדי" בפסטיבל טורונטו (זה הסרט השלישי שלו השנה, אחרי "9 שירים"). הסרט "הדרך לגואנטנמו", שמזכיר מאוד בסגנונו את "בעולם הזה" מ-2003, מסתמן כאחד מיקירי הביקורת בפסטיבל. אני, כרגיל עם ווינטרבוטום, נותרתי מחוץ לחגיגת המתלהבים. ובכל זאת, אין לי מושג איך הוא מצליח לעשות סרטים כה שונים, כה רהוטים, וכה חסרי פשרות בזמן כה קצר. האיש הוא תעלומה (והוא נראה שפוי לחלוטין). האם הוא יזכה בדוב הזהב בפעם השנייה בתוך שלוש שנים? אני מקווה שלא, אבל סרטו בוודאי יזכה להוקרה כלשהי. מבחינה פוליטית-אנושית-הומניטרית הוא אכן חשוב. אבל האם קולנוע צריך להיות רק הומניטרי?

    (מישל גונדרי במצלמתי הסלולרית. אתמול)

מאוד אהבתי את החדש של רוברט אלטמן ("המדריך לחיים בכפר", בתרגום חופשי). מאוד אהבתי את החדש של ניל ג'ורדן ("ארוחת בוקר על פלוטו", בתרגום חופשי). מאוד אהבתי את "V for Vendetta" ההוליוודי, עם הטוויסט המהפכני שלו (העיתונאים הצעירים כאן אוהבים אותו, המבוגרים שונאים אותו). ומאוד אהבתי את החדש של מישל גונדרי ("מדע השינה", בתרגום חופשי). הסרט הרוקומנטרי של גונדרי, "בלוק פארטי", המתעד פסטיבל מוזיקה ברוקלינאי בהנהגת דייב שאפל והרוטס, היה מאוד מהנה אבל נטול הברקות גונדריות. "קאנדי", סרט אוסטרלי קטן אך נוגע ללב, הוא בעיני אחד המובילים לזכייה בדוב הזהב. או לפחות בפרס השחקנית. זיכרו את השם אבי קורניש. זיכרו אותו!

כמות הסרטים שאני מחמיץ בתחרות פשוט אסטרונומית. האם הסרט האירני שהחמצתי אתמול יזכה? או הסרט האיטלקי שהחמצתי היום? סרטים אירניים לא ראיתי, אבל את נטלי פורטמן כן. הנה:

אני מחבב את הצבעים הדהויים של הצילום נמוך הפיקסלים בטלפון הסלולרי. מזכיר קצת את גורדון וויליס, לא?

הקהל בברלינלה פאלאסט שוצף החוצה. וזה הסימן שלי לעבור לסרטי הבא. מכיוון שכל מה שאני מספיק לעשות כשאני מתחבר לאינטרנט זה לבקר בעמוד הזה אתם מוזמנים להשתמש בתגובות כדי לעדכן אותי, ואת שאר הישראליים בברלין, מה קורה בארץ. גם בקולנוע, אבל לא רק.

אה, ויש מדור חדש ב"פנאי פלוס" וגם און-ליין. המדור הראשון שכתבתי בטיסה. עכשיו צריך למצוא הזדמנות גם לכתוב מדור שיכור. הנה.

היום יום שלישי בבוקר. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי בלילה. לאן נעלמו שישה ימים מחיי? טובי המומחים לאיבוד זמן עובדים על השאלה הזאת ברגעים אלה. בקצרה: בכל פעם שהיתה לי שעה פנויה, לא היה לי חיבור למחשב (כן, אני מתגורר במלון היחיד בברלין שאין בו חיבור wi-fi. הלקח נלמד לפעם הבאה), ובכל פעם שמצאתי חיבור, לא היה לי זמן לכלום מלבד הורדת דואר (כך שאני מצליח לקרוא דואר פעם ביום, אבל לא לענות).

אבל די לקיטורים, קדימה לדיווחים. נדמיין שעכשיו חמישי בלילה. פסטיבל ברלין מושק ברגעים אלה עם סרט קטן מאוד, ודי בינוני, בשם "Snow Cake", עם סיגורני וויבר, אלן ריקמן וקארי-אן מוס בתפקידים הראשיים (או, אם תרצו, עם ריפלי פרופסור סנייפ וטריניטי). כמה שעות קודם לכן נחתה טיסה 351 של אל על בשדה התעופה שונפלד בברלין. במחלקת התיירים, לא מעט מאנשי תעשיית הקולנוע בארץ. במטען המטוס, גלילי הסרטים שמגיעים פיזית עם הקולנוענים להקרנה בפסטיבל.

באווירת "לטיול יצאנו", הנה צילומים מהמסע לברלין.

מכרם חורי (מימין), כוכב הקולנוע הישראלי הכי גדול בברלין, הגיע לפסטיבל עם "מחילות" של אודי אלוני (משמאל), בו מופיעה גם בתו של מכרם, קלרה חורי. חורי מופיע בימים אלה גם ב"מינכן", בתפקיד קטן אך מרשים מאוד.

תמונה ימנית: פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה; אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב; וביניהם: גידי אורשר, מבקר הקולנוע של גלי צה"ל (צולם בתור לביקורת דרכונים).

תמונה אמצעית: מארק רוזנבאום, המפיק של "קרוב לבית" המוצג בברלין.

תמונה שמאלית: אמיר הראל, המפיק של "גן עדן עכשיו".

אוקיי, עכשיו כשעניין החיבור האינטרנטי כבר קצת ברור יותר, והבעיות הטכניות של הבלוג סודרו (אהוד, אתה סידרת את עניין התמונות? אם כן, תודה), תוכלו לחזור ולארוב לעדכונים ברס"ס שלכם. הולך עכשיו לראות את מייקל ווינטרבוטום החדש.

אוקיי, רגע לפני שאני סוגר את המחשב ועולה על הטיסה לברלין, הנה כמה עניינים:

 1. ובפינתנו "החדשות של שלשום". עירית לינור, לשעבר הכותבת האהובה עלי בעיתונות העברית, הצליחה להנפיק את אחד הטקסטים הדוחים שקראתי מימיי. אני מאמין לה שהיא שנאה את "גן עדן עכשיו", ואני מאמין שהסרט פגע בה באופן לאומי ואישי. אבל כשהיא קוראת לו "סרט פרופגנדה נאצי" אני חושש שהיא לא יודעת מה זה "סרט פרופגנדה" בכלל ו"סרט פרופגנדה נאצי" בפרט. ואז הוויכוח שלי איתה אינו פוליטי או אידאולוגי, אלא קולנועי. ואין לי בעיה שדמגוגית ימנית תקטול סרט תוך שימוש במילות נפץ נטולות הקשר, אבל כן יש לי בעיה כשהדמגוגית הזו, חסרת ההבנה הקולנועית, יושבת כלקטורית בקרן הקולנוע. השיקולים של הלקטורים, או היועצים האמנותיים, בבחירת סרט לתמיכה בקרן צריכים להיות קולנועיים/אמנותיים, לא הסברתיים. את הפוליטיקה שתשאיר לינור לדירקטוריון של הקרן. הסרט אושר גם שם? שתפנה לבג"ץ. הסרט אכן פוליטי, אכן נפיץ, גדוש פרובוקציות שלוחצות על לינור ו-1055 תומכיה על כל הכפתורים הכי רגישים (והוא עושה את זה בכוונה, והוא עושה את זה באופן מבריק). בעיני ההגשה לקרן היתה בדיוק פרובוקציה שכזאת, ולינור היתה כל כך גאה להיות אבירת המוסר של הדמוקרטיה הישראלית, שהיא החמיצה את הנקודה.

אבל מה שמרשים במיוחד בטקסט הלינורי הוא הניגוד בין עוצמתו הדמגוגית ובין חולשת טיעוניו. משונה, היא מנגחת את הסרט בדיוק באותם מילים בהם השתמש איתן "השגריר" שוורץ כדי לתאר את הזעזוע שלו ממנו. מי היה מאמין. לינור, לשעבר אחת מקוראות הטקסטים החריפות בתקשורת, הידרדרה לניוון הביקורתי שמאפיין שר תעמולה שהגיע מעולם הרכילות הטלוויזיונית. ומה הם אומרים, פרשני הסרטים הכבירים האלה? הגיבורים, שניהם טוענים, נראים כמו מסרט של טרנטינו. הו, הזוועה. ערבים חמודים! קוּלים! מעוררי הזדהות! הפשע! הזדון הנאצי! וכל היהודים בסרט הם או משת"פים או חיילים. אללי, האנטישמיות. אפשר לחשוב שאנחנו בסרט של אורי ברבש. מה פתאום לייצג את רוב היהודים כחיילים? ביזיון! פרופגנדה! מה שלינור פספסה הוא שאותה זכות שמקנה לה לכתוב את טקסט ההבלים שלה בכלי תקשורת ישראלי, היא אותה זכות שמקנה להאני אבו אסעד ליצור את הסרט ולהקרין אותו אפילו בישראל, גם אם הוא ניצב מן העבר הקוטבי של השקפת העולם של המיינסטרים הפוליטי בארץ. אז תראו מה יצא לה בסוף, היא באה להשמיץ סרט על שהוא פרופגנדה אנטישמית, והיא עשתה את זה באמצעות פרופגנדה גזענית משל עצמה. מתוחכמת זאתי.

הנה לינק-נור. המגיב ה-2000 יזכה בבובת קש בדמותו של האני אבו אסעד לשימוש בל"ג בעומר בקרוב.

2. במדור המודפס ב"פנאי פלוס" כתבתי השבוע על "גאווה ודעה קדומה" (או "פיהוקים ושיעמום גדול" כפי שאני מכנה אותו בחיבה) ועל "הולך בדרכי", הביוגרפיה הקולנועית של פרנק סינ.. לא, סליחה, של ג'וני קאש. ויש גם הומאז' לכם, קוראיי הבלוג. אבל ב-ynet בחרו להעלות את הקטע בו אני משקלל את סיכוייו של "גן עדן עכשיו" לזכות באוסקר הזר. למרות המומנטום שלטובתו כרגע, אני לא רואה אותו זוכה. מקווה שעירית לינור לא תחשוב שאני בעצם חושב כמוה. אני לא, אבל לא מעט אנשים כן. סחתיין, עירית (אם תסלחי לי על השימוש במילה ערבית כל כך בסמוך לשמך), הגעת למיינסטרים. חמים שם?

2א'. בטוקבק מס' 2 באייטם שלי ב-ynet כותב מישהו שסרט על ברוך גולדשטיין לא הייתי מעז לשבח בשל שמאלנותי. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בטיעון הזה בפורומים, טוקבקים ובעל-פה. זה אותו אדם או שיש איזשהו תדרוך המחלק "נושאים לדיון" מטעם איזו ישות מתנחלית? בכל מקרה, אני מבטיח לתומכים בסרט על ברוך גולדשטיין שאם הוא יהיה סרט טוב – שימו לב: סרט טוב! – אכתוב בעדו, תוך הסתייגות מעמדותיו הפוליטיות ומבחירותיו של הגיבור, ממש כשם שעשיתי שוב ושוב עם "גן עדן עכשיו". הבעיה היחידה עם הטיעון הזה היא שנדמה שמי שכתב אותו מזדהה עם ברוך גולדשטיין ומצדיק את מעשיו. אני כבר מזהה כאן היעדר קונפליקט שעשוי להפוך את הסרט לקצת חד מימדי. שמא פרופגנדה? מכיוון שמי שרוצה לכתוב את התסריט על ברוך גולדשטיין לא ראה את "גן עדן עכשיו" (שיש לו תסריט מבריק), הייתי מציע לו לצפות קודם ואז לנסות ליישם. עירית לינור שכחה לציין אבל בסרט מוצגות שלוש גישות שונות של מאבק בכיבוש: פיגוע טרור באזרחים בערים ישראליות, מאבק מזוין במטרות צבאיות בשטחים הכבושים בלבד ומשא ומתן דיפלומטי. מה שיפה הוא שלא כל מי שחושב דבר אחד בתחילת הסרט חושב את אותו דבר גם בסופו. הופה, מתקיים שם דיון. הערבים האלה גם יודעים להתנסח. הסרט מציע פולמוס בו פיגועי ההתאבדות הם רק אופציה אחת, מאוד קיצונית. זהו אינו סרט פרופגנדה. זהו סרט שמציג גישות שונות של התמודדות עם ייאוש. תנו לי תסריט המציע תפיסת עולם מורכבת, רבת רבדים ונקודות השקפה, תפיסת עולם מנוסחת היטב, טראגית ונטולת התלהמות, המציעה פרשנות אנושית למעשיו של ברוך הגבר הי"ד, ואהיה ראשון המשבחים. אבל אם תביאו סרט רע, גזעני, מתלהם ומרושל ואכתוב נגדו, אנא אל תנסו לשכנע אותי שזו שמאלנותי שמונעת ממני לפרגן ולא כושר השיפוט הקולנועי שלי. במקרה כזה אאלץ לענות לכם בכלי הנשק החריף ביותר העומד לרשותי: פלבול עיניים.

3. פסטיבל ברלין נפתח עוד כמה שעות. ההקרנה הראשונה שלי היום מתחילה ב-13:00, לסרט הפתיחה. איכשהו אני בספק אם אספיק להגיע אליה. ברגע שאמצא אתר עם wi-fi תתחילו לראות כאן עידכונים ישירים מברלין, בשעות הכי פחות צפויות. ארססו אותי או עשו ריפרש אחת לכמה שעות. צפויות הפתעות (אם אלֵי האינטרנט האלחוטי לא יכזיבו). אאופווידרזיין.

אני מבולבל. השנה האחרונה היתה מעולה לשוק הדי.וי.די בארץ. הציבור התחיל להבין שדי.וי.די הוא מדיום לקנייה ופחות להשכרה, הסטנדרטים של ההפצה בארץ השתפרו, וכותרי הדי.וי.די השלימו יפה את הסרטים שנעלמו מהמסכים בעקבות מדיניות הניכוש של מפיצי הקולנוע. אז למה המהפיכות פתאום?

מהפיכה א': חברת וורנר הום וידיאו מתקפלת. את הפצת סרטי וורנר תבצע מתחילת אפריל חברת הד ארצי. כקורא תמים, הנתקל בידיעה הזאת ב"דה מרקר", מדובר בשוֹק כפול. הרי מנקודת המבט שלי חברת וורנר הום וידיאו למעשה אחראית למהפכה שהתחוללה כאן בארבע השנים האחרונות. חברות גלובוס יונייטד ופורום פילם כבר היו פילות אבל למעט כותרים לילדים לא ממש הצליחו להפוך את הדי.וי.די למדיום ששווה רכישה. איכות המוצר לא היתה תמיד בסטנדרטים בינלאומיים והמחירים היו אסטרונומיים. וורנר הום וידיאו, סניף מקומי של תאגיד ענק, הצליחו להכתיב חוקים חדשים בשני התחומים האלה בדיוק. הכותרים היו מושלמים, הוקדשה תשומת לב שלא היתה קיימת קודם לסרטים קלאסיים ולסדרות טלוויזיה, והמחירים קוצצו בצורה דרמטית. תנופת שיווק פראית, שסחפה אחריה את שאר השוק, הגיעה בעקבותיה. אז למה הם נסגרים? ההסבר הרשמי: למרות מחזור כספי מרשים, מדובר עדיין בסניף קטן מדי על המפה התאגידית של טיים-וורנר-AOL, והם מעדיפים לחזור לשיטת הזכיון.

וזה מגיע השוֹק השני: למה הד ארצי? הכותרים הקולנועיים שהד ארצי מפיקה ומשווקת, בעיקר לקולנוע לב, לא תמיד נהנים מאיכות גבוהה. אמת, המצב השתפר מאוד בחודשים האחרונים. ובכל זאת, אני תוהה האם הד ארצי תוכל להעניק לצרכנים את השירות שהם קיבלו מוורנר הום וידיאו. האם זה אומר שנחוש ירידה באיכות המוצר של וורנר? ניסיתי לגשש מעט בין האנשים, כדי להבין איך זה עובד והובטח לי שהאחריות על בחירת הכותרים ואיכות הפקתם נשארת בידי וורנר העולמית, הד ארצי רק תתפקד כמפיצה. זה מרגיע לעת עתה, אבל בהחלט נעקוב אחר החזית הזאת.

(ונותרת בינתיים גם שאלה פתוחה: וורנר הום וידיאו בישראל בחודשים האחרונים ייצגה גם את אולפני קולומביה. כרגע לא ברור מי יטפל באולפן הזה מ-1 באפריל. מי שיש לו עידעונים שיישלח).

מהפיכה 2: ייאמר לזכותה של חברת גלובוס-יונייטד שהיא לא נתנה לוורנר הום וידיאו להשיג אותה בספרינט. גלובוס-יונייטד, שמלווה את שוק הבידור הביתי עוד מאז ימי קלטות הווידיאו ולא תמיד היתה הגורם הכי זריז בעולם בהתעדכנות של מגמות, כיוונים וסטנדרטים, הצליחה להדביק את הקצב לא רע. עדיין, לא כל הדיסקים הגיעו באותה איכות השקעה. ולמרות שגלובוס-יונייטד היא השחקנית הכמעט בלעדית בתחום הדי.וי.די דובר העברית, גם שם אמנם חלה קפיצה נחשונית באיכות, אבל זה עדיין נראה פה ושם כמוצרי העולם השלישי (בעיקר באיזור הבונוסים). הדיסקים שגלובוס-יונייטד מפיקה בעצמה למפיצים הקטנים לפעמים עושים חשק לבכות מתסכול. ובכל זאת, הם עשו עבודה יפה וביצעו קפיצה נחשונית. אני מניח שכניסת וורנר הום וידיאו היתה קשורה לזה, פתאום היתה תחרות עצבנית. אבל גם ההתעוררות המחודשת של הקולנוע הישראלי עזרה לכך. כותרים כמו "הלהקה" ו"סוף העולם שמאלה", שלא לדבר על סרטי ילדים כמו "שרק" ו"מדגסקר", רשמו נתוני מכירות מעוררי גאווה. והנה אני שומע שמועה שחנה בירן, היחצנית שליוותה את גלובוס-יונייטד בכל התקופה האחרונה, כבר לא מטפלת בתקציב שלהם. אני עדיין מחכה שמישהו יסביר לי בדיוק למה (חנה בירן עוד לא חזרה אלי עם תגובה מכיוונה). זה לא משהו שציבור הצרכנים ירגיש בחנויות, אבל זה בכל זאת מוזר שמחליפים משהו שמבחוץ לא נראה שבור. אלא אם יש כאן פרטים שלא הגיעו לאוזניי. שמועה נוספת, ממקום אחר, מספרת ששירית גל, סטארט-אפ יחצני מרשים שכבשה תוך חודשים ספורים גם את תחום הפצות הסרטים של יונייטד קינג וגם את UIP של ג.ג תהיה בקרוב היחצנית החדשה של גלובוס-יונייטד (שממילא נמצא בבעלות משותפת של יונייטד קינג וגלובוס גרופ). שירית גל באימייל אתמול: "טרם פנו אלי. אעדכן אותך אם יהיו התפתחויות".

ואני אעדכן אתכם.