על הקליפ הזה ב-YouTube קראתי לראשונה כאן, אחרי שלמעלה משלושה מיליון איש כבר צפו בו, כולל אחד קווין סמית, שהפך אותו מתופעת אינטרנט לאייקון תרבותי (גם אם רגעי ומתכלה). אני תמיד האחרון לדעת.
כמו כולם, גם אני פניתי לצפות בו מסקרנות, להבין מה בווידיאו הביתי החובבני של שתי בחורות מישראל הפך אותו לקטע ה-18 הנצפה ביותר בתולדות YouTube. כמו כולם (טוב, לא כמו כולם, רק כמו כל הבנים) גם אני הנחתי שאם מדובר בשתי נערות שקופצות ומשתוללות בחדרן זה בוודאי כולל גם סטריפטיז. כן, כנראה שגם אני חובב קולנוע בגלל שאני מציצן בנשמתי.

אבל הסיבה שצפיתי בקליפ עד סופו, והסיבה שצפיתי בו שוב ושוב מאז, והסיבה שדי התמכרתי לו (כמו, אני מניח, לא מעט מצופיו, שלא יכלו שלא לחזור אליו פעם ופעם נוספת) היא לא בגלל המציצנות, אלא בגלל הכשרון.

מה שמביא אותי לסיבת הפוסט הזה: קראתם אצל עידו קינן ואצל ירון טן-ברינק ב"7 לילות" על הקליפ כמנוף לדיון באינטרנט ככלי להזנקת כוכבים ובניית מותגים. אני רוצה לשלשל את שני הסנט שלי כמבקר קולנוע: הקליפ הזה, מנקודת מבט טלוויזיונית/קולנועית, פשוט מבריק.

קודם כל, ברמה הכי פשטנית: לשתי הבנות האלה יש את זה. "זה" קרי נוכחות, כריזמה, שארם. ה"זה" הזה שבוקע מן המסך, מרקד בחדרו של הצופה ומדביק אותו ברוח השטות שדבקה בהן. וה"זה" הזה, או שיש או שאין. אין כאן דמויות, או משחק, או טקסט מוגש, אנחנו לא יודעים מי הן, איך הן נשמעות, מה הן עושות. אבל הן מסקרנות. אה, כן: יש להם טעם משובח במוזיקה. וגם את זה צריך להוסיף: בחירת השיר מופלאה. את "היי" של הפיקסיז אפשר באמת לשמוע בלופ בלי שהוא ימאס לעולם.

עכשיו צפו רגע בקטע, ונסו להסתכל עליו מנקודת מבט של צילום ועריכה.

חזונו של פרנסיס קופולה, על הילדה מאומהה שתיקח מצלמת די.וי ליד ותוציא יצירת מופת התגשמה ברמלה. כל מה שאני יודע על ההשכלה הקולנועית של השתיים, על פי כתבתו של קינן, הוא שליטל מייזל (אחת מהשתיים) למדה עריכה באוניברסיטה הפתוחה. אז או שהיא תלמידה מחוננת או לשתיים יש איזושהי הבנה אינטואיטיבית לגבי עריכת קליפים שהיא יקרה מפז.

בבסיסו, הקליפ הזה הוא בעצם מעין הום-מובי. אבל כל מי שניסה פעם לערוך את סרטי המשפחה שלו יודע כמה זו עבודה לא פשוטה. מה שליטל מייזל הצליחה לעשות הוא מופלא למדי: לא רק לשמר את האנרגיה שלה ושל חברתה באותו ערב בו החליטו לצלם עצמן משתוללות, אלא אפילו להשתמש בעריכה כדי להעצים אותה.

יש משהו ספייק-ג'ונזי בקליפ החינני הזה (אולי כי יש משהו בבנות שמזכיר קצת את סופיה קופולה. והבנות, איכשהו, דומות זו לזו עם תווי הפנים המוארכים שלהן, עצמות הלחיים הגבוהות ואפיהן שנראו כאילו נתלשו מציור של מודליאני). ה"היי" שלהן לא שונה באופן משמעותי מהקליפ של ג'ונז עצמו ל"Bless "Praise You" של פט בוי סלים. שם, כמו פה, השימוש במראה החובבני, כשהוא עשוי בקפידה ובכשרון רב, עוזר להפוך את השיר להמנון, מכניס את הצופה בכורסתו למשתתף פעיל בפאן ובגרוב. (ומכיוון סגנוני אחר, אך בעל דמיון תוכני רב, ל"Freedom" של ג'ורג' מייקל, בבימויו של דיוויד פינצ'ר).

בקיצור, עבודה טובה בנות. ואגב, אם היתן גרות באמריקה כבר היה מתקשר אליכן סוכן עם הצעה אטרקטיבית לתרגם את הכשרון לקולנוע. בארץ, מקסימום, תתקשר אליכן לי ירדני להציע לכן להשתתף ב"פרויקט Y". באסה.

ראשית, התנצלות
משונה. כזה עוד לא היה לי. בלוק כתיבה. מהסוג המשתק. חוסר יכולת מוחלט לכתוב. אפילו את המדור שלי לקח לי בערך חמישה ימים לגמור השבוע. יכול להיות שזו סתם תגובה מאוחרת לחודש החגים, בהם נדרשתי לכתוב לא מעט מדורים בזמן מאוד קצר, והגוף לקח לעצמו הפסקה. שביתת מחאה. בכל מקרה, הנני. לא יקרה שנית. אין מצב שהבלוג הזה יעודכן פעם בשבוע. מבטיח לפצות אתכם בעידכונים מרובים בימים הקרובים, אנא רפרשו.

מעניין, אה?
אם עדיין לא נתקלתם באייטם החביב הזה, בו מופיע הבלוג הזה בראש רשימת הבלוגים (החדשים) המעניינים בעברית, כדאי לכם. כמו שאני רואה את זה, אחת הסיבות שהבלוג הזה מעניין הוא בזכותכם, הקוראים והמגיבים. בין אם אתם מגיבים בכניסות מרובות, וגם כמה פעמים ביום, שעושות לי חשק להמשיך לעדכן; בתגובות הנפלאות ומלאות אהבת הקולנוע שלכם; או במיילים שלכם אליי, כל זה מוסיף למה שקורה כאן.

מזימה בלתי אפשרית
ראיתי אתמול את משימה בלתי אפשרית 3 באולם בלתי אפשרי 4 בג.ג עזריאלי. משונה, לא? הסרט המדובר ביותר בעולם יוצא בישראל יום לפני אמריקה וההקרנה המסחרית הראשונה בבית הקולנוע הגדול ביותר שלו בתל אביב מתקיימת באולם קטנטן ופשוט איום ונורא. כן, יש בו דולבי דיגיטל. האח! אבל הרמקולים לא יודעים את זה. הם זקוקים לשדרוג מהיר. והמסך. והמקרנה. והעותק. איזו חלטורה של קולנוע (אולם 1 הוא היחיד בעזריאלי ששווה ביקור, מכל השאר פשוט חובה להימנע).
בכל אופן, פשוט סרט מצוין. לא פחות. נהניתי עד הגג. זה מאותם סרטי הרפתקאות שאפשר להתמוגג אחר כך מלהתחיל למצוא את כל החורים בעלילה, ואת כל הרגעים הלא הגיוניים. אבל זה לא חשוב. זו פשוט רכבת מסע דוהרת ללא בלמים. קטעי הפעולה מעולים. פיליפ סימור הופמן מגלם את אחד הנבלים הכי מצמררים שראיתי בקולנוע מאז חניבעל לקטר.
תראו איזה מצב משונה: בהתחלה לקחו מותג טלוויזיוני והפכו אותו לסרט באמצעות במאי קולנוע (בריאן דה פלמה ביים סרט פנומנלי לדעתי. יש רבים החולקים עליי). עכשיו, כדי להחיות את הסדרה, מביאים גם במאי ותסריטאי מהטלוויזיה. ג'יי.ג'יי אברמס עשה עבודה כאן מהוללת. לא לחינם טוענים שכשרונות הכתיבה הגדולים ביותר כיום באמריקה עובדים בטלוויזיה. רואים את זה דווקא בסצינות הדיבורים והאחווה, ולא בפעולה. למרות שכל מי שצפה ב"בשירות הוד מלכותה", הג'יימס בונד של ג'ורג' לזנבי, יודע שלסוכנים חשאיים פשוט אסור להתחתן. מצד שני, איתן האנט מתאהב במישל מונאהאן ("קיס קיס בנג בנג"), שעם בגדי חדר הניתוח שלה נראית כאילו היא נקלעה לשם מפרק של "האנטומיה של גריי", אז מי יכול להאשים אותו. אבל ברגע שיש לנבלים נקודת תורפה רגשית עליה הם יכולים ללחוץ, הגיבור שלנו נהיה פגיע. וזה מה שאברמס מביא לסרט השלישי. את הפגיעות, את הרגעים בהם איתן האנט הוא לא סתם רובוט המתוכנת להרוג ולהשמיד, אלא אדם עם לבטים, רגשות, ייסורי מצפון, תשוקת נקמה.
המודל הטלוויזיוני של אברמס חושף את חולשותיו בפתיח הסרט ובסופו. שם מרגישים שהאיש בא מהטלוויזיה. הפתיח עוד עובד, הסיום לא. וזו כמעט המגרעת היחידה בסרט המצוין הזה. אחרי קרוב לשעתיים שבהם הדם געש והנשימה הואצה, בוחר אברמס לסיים עם שתי סצינות מינוריות, שקוטעות את שצף האדרנלין. זו טעות. הוא היה צריך (לדעתי) להוציא את הקהל מהקולנוע כשהוא עם דופק מואץ ונשימה חפוזה. ואז כל הקהל היה רץ לטלפון ומספר לחבריו "איזה סרט גדול ראיתי!". במקום זאת, הוא מוריד הילוך, מרגיע את העניינים, מסדיר את קצב הנשימה. בסרט כזה, זה פספוס. אבל עד אותו רגע, משימה בלתי אפשרית 3, ה"מזימות בינלאומיות" של 2006, הוא פשוט פצצת הנאה.
נ.ב 1: מכיוון שראיתי את הסרט רק אתמול, ומכיוון שאני רואה זאת כחובתי לקוראיי להשתדל ולספק להם בזמן אמת דיווח על איכות הסרטים המדוברים ביותר בעולם, פניתי לידידי האמריקאי, עמנואל לוי, לשעבר מבקר קולנוע ב"וראייטי", והוא כתב – בהופעת אורח במדורי – את הביקורת לסרט. בגלל החג המדור יצא לאור כבר ביום שני, וככל הידוע לי זו היתה הביקורת הראשונה שהופיע בדפוס (לא און-ליין) על הסרט, בעולם. לוי חיבב את הסרט ושיבח אותו, אבל עשה את זה בצורה מאוד מאופקת. אם אני הייתי כותב את הביקורת הזו היא היתה נלהבת בהרבה ומייצגת את תחושת קוצר הנשימה שהסרט הזה יוצר, ואת העובדה שבאופן ליטרלי ישבתי שם על קצה מושבי. הנה הביקורת של עמנואל לוי. והנה אהרן קשלס ורותם דנון, מתלהבים גם. שניהם, אם זיהיתי נכון, עושים את זה עם מעט אפולוגטיקה, ולא מעט ציניות. אין לכך סיבה: משימה בלתי אפשרית 3 הוא פשוט באמת סרט טוב. לא "סרט טוב ביחס לסרטי קיץ" או "סרט טוב יחסית לאקשנון". לא, פשוט באמת סרט טוב.
נ.ב 2: ועם יציאת משימה בלתי אפשרית 3 יוצא גם הטיזר הראשון ל"קזינו רויאל", הסרט הבא של ג'יימס בונד. דניאל קרייג, בתפקיד הראשי, נראה הבונד המזופת ביותר בכל הזמנים. למעשה, כל הטיזר הזה משדר מעין אנטי-בונדיות. אולי זו כוונתם? הרי איתן האנט הוא הג'יימס בונד החדש – קרוז ושותפיו פיצחו את הקוד הגנטי של סדרת ג'יימס בונד (מב"א3 מתרחש בברלין, בוותיקן – שם מתרחש סיקוונס מתח מעולה – ובשנחאי). ונדמה שמפיקי בונד הנואשים פשוט מעתיקים מהמעתיק. בקיצור, זה טיזר לא רע, אבל לא לג'יימס בונד 21, אלא למשימה בלתי אפשרית 4.

לעידן:
חבל שלא הצגת את עצמך. הייתי שמח לחבר פנים לשם. נראית מאוד מוטרד בהקרנה. נראה שכל פיפס מציק לך. פעם הדלת, פעם הווילון, פעם זה, כל הזמן היית עסוק במה שקורה מחוץ למסך. לא נבלעת לתוך הסרט. חבל.

לגלעד:
חביבי, אמרת שאם אבקש תפסיק להגיב. ובכן, אני מבקש. חשבתי על זה המון. אתה הראשון, ואני מקווה גם האחרון, שאני זורק מהאתר הזה. נוכחותך אינה רצויה כאן. לא כי אתה חושב הפוך ממני, רק כי אתה לא יודע איך לנהל שיחה תרבותית. אתה פשוט אלים מדי. אני מזהה כבר את כתובות האיי.פי שלך, והייתי אומר ניחא, שינסה לשלוח תגובות אם לפחות היה בכל כניסה שלו לוחץ על איזה גוגל-אד אחד, לפחות נראה ממך קצת תועלת. אבל כלום. בקיצור, די. תודה.

ולכל השאר, בואו נמשיך הלאה. עדכונים בפרשת מפיצים-מבקרים יעלו כשיגיעו. בואו נחזור עכשיו לסרטים. מישהו ראה משהו מוצלח מהפסטיבל הצרפתי בסינמטק? אני מאוד חיבבתי את "אהבה באוויר", קומדיה רומנטית דבקוקית, נדושה, אבל רבת חן קולנועי. לא נתקלתי, לעומת זאת, באף סרט בעל ערך אמנותי משמעותי. האם החמצתי? אנא עדכנו.

המפציצים

תקראו בבקשה את תגובתו של אלון רוזנבלום, עורך האתר "סרט", לאייטם הקודם. יש שם כמה נקודות מעניינות. וקודם כל, דיווח מיד ראשונה על אותן פגישות שאני רק שמעתי עליהן.
שתי הערות: 1. זה שהמפיצים דורשים לדחות גם את הביקורות הרעות וגם את הטובות זו לכאורה נקודה לטובתם. הם כאילו אומרים "אנחנו לא רוצים להתערב בתכנים, רק בתזמון". אך בפועל זה מגן עליהם כי אם ייכתבו רק ביקורות טובות בשבוע היציאה, הסרטים שלא היו זוכים לכיסוי היו נתפסים כרעים על פי ברירת מחדל.
2. לגבי סרטים ישראליים. לכאורה יש הגיון במה שאלון מציע, שאם כבר לתת "חסד" לסרט כלשהו, שיהיה לסרט ישראלי. אבל גם כאן יש שתי בעיות. האחת, לסרטים ישראליים יש מעט מאוד תקציבי פרסום. לא עושים בארץ סקרי חשיפה, אבל תסתובבו בעוד שבועיים בקניונים ותשאלו את העוברים והשבים איזה סרט ישראלי חדש יצא לקולנוע וספק אם הם יידעו. הביקורות, אם יתפרסמו, יכפילו את החשיפה של הסרט. אני לא זוכר שסרט ישראלי יוצא בבליץ פרסומי. אם הביקורת תידחה בשבוע, עבור הקהל הרחב זה ייראה כאילו הסרט יצא רק באותו יום. כדי להביא קהל לקולנוע צריך ליצור הצפה פרסומית (ראו מה קורה בעיתונים, באינטרנט ובשלטי החוצות עם "משימה בלתי אפשרית 3). דבר נוסף: בני נוער לא קוראים עיתונים. ה-TGI מאשר את זה כבר שנים. מכאן שהביקורות מיועדות לקהל בוגר יותר, סטודנטים ומעלה. קהל איכותי. לא קהל הקניונים שהולכים כל יום שישי לסרט באופן לא סלקטיבי (כל עוד הוא אמריקאי ויש בו או אהבה או אלימות), אלא קהל שמנסה לסנן את כמות הג'אנק שהוא צורך. הקהל הזה יחכה לביקורות. וממילא הסרטים הישראליים לא פונים לנוער אלא לקהל מבוגר יותר. סרטים ישראלים נמצאים על מדף הסרטים הזרים כאן. במילים אחרות: הסרטים היחידים שבאמת לא זקוקים לביקורות בשבוע היציאה הם הבלוקבסטרים. אלה סרטים שהקהל מגיע אליהם דרך פרסום ושיווק, שמיועדים קודם כל לקהל צעיר מאוד, שממילא לא קורא עיתונים. וללא מעט מהסרטים האלה, בשנה האחרונה, ממילא לא מתקיימות הקרנות מוקדמות (לפחות לא מוקדמות מספיק כדי להספיק להוריד ביקורת לדפוס לשבוע היציאה). ואתם לא שומעים קול זעקה. העניין, לכן, הוא עקרוני ולא נקודתי. כן סרטים גדולים, לא סרטים קטנים, זה משני. בסופו של דבר זו מלחמת אגו. כואב למפיצים לראות ביקורת רעה, לסרט שהם יודעים שהוא רע, ליד מודעה שהם מימנו באותו עיתון. למה כואב להם? כי הם לא מבינים דבר בעסקים, הם לא רואים איך הביקורת (הרעה או הטובה, זה לא משנה) תומכת במודעה שלהם ולא חותרת תחתה. הם מונעים מאגו ורגש, הם עובדים מתוך מנטליות של עסק משפחתי קטן, למרות שהם מנהלים אימפריות כלכליות ענקיות (ואני מתכוון כאן לשני המפיצים שהם כן אילי הון מקומיים, והם אלה שעומדים בראש המאבק הזה, ולא לשאר שעסקיהם צנועים יותר, ושיחסם לביקורת אמביוולנטי יותר, אבל לפחות מאפשר לכל צד לעשות את עבודתו בשקט). ועל זה אני זועם, כי חוסר ההבנה הזה הוא חלק קטן בחוסר הבנה ענק שלהם לגבי עסקי הקולנוע – מצד ההפצה, מצד ההקרנה, מצד השיווק ומצד התקשורת – והם בהתקף פניקה כי הם רואים שהתחום משתנה והם לא יודעים איך להתמודד עם זה. אז הם יורים במבקרים. זה פשוט אקט של ייאוש.
ואגב אלון, ב"פנאי פלוס" של סוף השבוע הבא תהיה במדורי ביקורת של "משימה בלתי אפשרית 3". איך? תצטרך לפתוח ולראות. אבל זו עוד הוכחה לכך שזהו מאבק שלא מבין באיזה עולם הוא מתנהל.

והנה כתבה מתוך "הארץ דה מרקר" של היום, באותו נושא בדיוק.

הכוכבים

דילמת הכוכבים, כלומר איך לכמת איכות של סרט על סקאלה שבין 0 ל-5 כוכבים, מעסיקה כל מבקר קולנוע, ויוצרת אצל רובנו לא מעט רגשי אשם. מבקרים הם אנשי מילה, וביקורת היא לרוב עסק סבוך מילים, רב תיאורים ונימוקים, של מצד אחד ומצד שני. איך להמיר את כל זה בחופן כוכבים. זה כמעט מיומנות מסוג אחר. מילים הן אמורפיות ויחסיות, כוכבים הם אבסולוטיים. דבורית שרגל, בבלוג שלה, נדרשת לעניין הזה ומציגה טקסט מצוין וממש מדויק של המבקר של "הבוסטון גלוב".
אפילו רוג'ר איברט נדרש לסוגייה הזאת, אחרי 39 שנות ביקורת + כוכבים, ואחרי שהמציא את שיטת הניקוד הבינארית – בוהן למעלה/בוהן למטה. בתשובה לשאלת קורא למה לא לוותר בכלל על הכוכבים לסרטים הוא עונה כך:

I think the Sun-Times would let me drop the stars if I asked to. But I've got 39 years of star ratings in those thousands of past reviews on my Web site, and the ratings I gave those movies would hang around no matter what I did now. I was all set to drop the stars in the late 1960s, but Gene Siskel was named film critic of the Chicago Tribune and immediately insisted the Trib start using stars to compete. And that was that.

הכוכבת
ובינתיים, בחיפוש אחר ביקורות הקולנוע הטובות והרעות ביותר בעברית (זוכרים?), נתקלתי בשם חדש שלא היכרתי: מאיה פנחסי מ"וואלה!". אין לי מושג מי היא ומה הרקע שלה – אשמח להשכיל – אבל הביקורות שלה על "מחבואים" ועל "ליבי החסיר פעימה" היו מצוינות. אמשיך לעקוב.

לפני הכל, מי שרוצה לקרוא קצת על הסרט החדש של ברוס וויליס מוזמן לעשות את זה כאן.

היום ב-17:30 ובשבת ב-12:00 יש סיכוי שתוכלו לראות אייטם בהשתתפותי ב"תיק תקשורת". בכסא לידי ישב יגאל גלאי, מנכ"ל גלובוס גרופ (ובעבר עורך "פנאי פלוס", העיתון בו אני עובד כיום). הנושא: דרישת המפיצים ממבקרי הקולנוע להפסיק לפרסם ביקורות בשבוע היציאה. הבעיה: נגעתי לאולפן עם דף המכיל כמה נקודות שהיה לי חשוב לדבר עליהן, למה בעיני זה עצם הבקשה פגומה. אלא שבחינוכית כמו בחינוכית שלוש פעמים הופסקה הקלטת האייטם באמצע בגלל תקלה טכנית, והותחלה מחדש. כך שבסופה של הקלטה כבר לא היה לי מושג מה מהנקודות נכנסו לאייטם שצולם ומה נשאר בטייקים המחוקים.
בעיה נוספת: השיחה התרכזה בדרישת המפיצים לדחות את פרסום הביקורות בשבוע. אך היא לא עסקה באיומים המובלעים שהושמעו באחרונה מטעם המפיצים שהם יפתחו בחרם מודעות על עיתונים שלא ישתפו פעולה עם דרישתם. הסיבה שהנושא לא הוזכר היא טענתו של גלאי על כך שהוא לא שמע על איום כזה, ולא היה מודע לקיומה. הוא אף טען שבקשה כזאת היא "טעות". כשאמרתי לו שמאחורי המפגשים עומד מנכ"ל התאחדות בעלי בתי הקולנוע, שג.ג חברה בה (ועוד חברה בכירה מאוד), ואחת היחצניות שעובדות עם ג.ג הוא אמר שהוא חייב לברר כי הוא לא ידע מזה דבר.
דעותיי נותרו בעינן:
א. כל ניסיון של מפרסם או כל גוף כלכלי להתערב בתוכני המערכת של העיתונות הוא פגום. גם קביעת מועד פרסום היא התערבות כזאת.
ב. אם מסקנתם של המפיצים היא שביטולן של ההקרנות המוקדמות יעזור בדחיית הפרסום, שיבטלו את ההקרנות המוקדמות. זה נלעג בעיני גם לערוך הקרנות מוקדמות וגם לדרוש מכל העיתונאים לא לכתוב על הסרט אלא בתאריך מסוים.
ג. הדרישה הזאת מציגה מצב נואש של המפיצים ושל בעלי בתי הקולנוע שלא מבינים למה פחות ופחות אנשים מגיעים לקולנוע. במקום לשפר את עצמם – לשפר את תנאי ההקרנה, למשל – הם מפנים אצבע מאשימה כלפי התקשורת. זה אידיוטי בעיני. ובעיקר, זו שיטה שתביס את עצמה. בשעה שג.ג ופורום פילם מנסים לדחות את פרסום הביקורות בשבוע, שאר המפיצים הקטנים יותר דווקא עושים מאמצים לעזור למבקרים לפרסם את הביקורת בשבוע היציאה. הם מבינים שביקורת היא חלק בלתי נפרד ממהלך השיווק של הסרט והבאת הסרט לידיעת הציבור. במילים אחרות: דחיית הביקורת בשבוע בוודאי לא תעזור להביא צופים לקולנוע ובמקרים רבים אף תזיק.
ד. בעוד כל בעלי בתי הקולנוע מוכי יגון על כמות הצופים המידלדלת, אני לא רואה את בעלי סינמה סיטי מצטופפים בסוכת האבלים. העסקים אצלהם נהדרים. אז אולי הבעיה היא בכל זאת לא עם המבקרים?
ה. ביטול ההקרנות המוקדמות יעשה ק דבר אחד: יפלה בין העיתונות המודפסת לעיתונות האלקטרונית. אין למבקר קולנוע אינטרנטי בעיה לראות סרט חדש שיוצא בהצגה יומית ביום חמישי ולהעלות ביקורת ביום חמישי בצהריים. כך גם, באופן תיאורטי, מבקרים העובדים ברדיו או בטלוויזיה (רק ששם אף אחד לא מתעניין בביקורת קולנוע). מגזיני סוף השבוע והמקומונים הם אלה שיידפקו מהעניין, ויפרסמו ביקורות אחרי כולם. באקלים העיתונאי הנוכחי, בו עיתונות הדפוס נלחמת על קיומה מול עיתונות האינטרנט, מדובר במכה קשה.
ו. אני ממשיך להצהיר: כל עוד יינתן לי גיבוי מצד עורכיי, אני אמשיך לפרסם ביקורות בתזמון הנכון למדורי מבחינה מערכתית, ולא בתזמון המתאים לבעל בית הקולנוע. אם יבוטלו ההקרנות המוקדמות אצטרך לעמול קשה יותר להגיע לסרטים בזמן. אצטרך לשוב ולהיעזר בעיתונאים עמיתים מחו"ל ובשפע מדליפים יקרים מחברות ההפצה עצמן, ומן הסתם יהיו סרטים שלא אוכל לסקר. אבל על עצמאותי המערכתית אני חייב להילחם.

מה מכל זה נכנס לבסוף לאייטם הקצרצר ב"תיק תקשורת"? אין לי מושג. אבל זה מה שרציתי להגיד. בראשי פרקים. יש לי עוד שפע.

קצת עסוק היום, עמכם הסליחה.

עוד תוספת:
הפרסומת ל"אמריקן אקספרס" של ווס אנדרסון. אל תחמיצו.

עד שאתפנה, אתם מוזמנים להיכנס ללינק הזה, של התוכנית "נייטליין" באיי.בי.סי, בה שודרה שלשום כתבה על הגל החדש של סרטי האימה. מדובר באייטם בן 11 דקות, שאולי יראה ברור מאליו לכל שוחרי הז'אנר, אבל הוא מצליח להיות רציני וקליל בו בזמן, ובעיקר נטול צדקנות לחלוטין (אני רק מדמיין את אשרת קוטלר מכינה אייטם דומה לאולפן שישי, ואת טון הזעזוע שלה מכמות האלימות שהנוער נחשף אליה). ווס קרייבן ושני יוצרי "המסור", לי וואנל וג'יימס וואן, מרואיינים. הבונוס לסיום, אותו ממש לא כדאי לכם להחמיץ: הבמאי הצעיר רייאן שיפרין ערך – למהדורת האינטרנט בלבד – סצינה קצרצר המשלבת שוטים מ"Evil Dead" ומ"יום שישי ה-13" ושמצליחה ליצור את האשליה כאילו אש (ברוס קמבל) נלחם בג'ייסון. ומנצח. וזה, אני מזכיר, לא בערוץ הסיי-פיי, אלא בלייט-נייט של איי.בי.סי. ריספקט. ובארץ מה? איך זה שגל טרור שוטף את מסכי העולם, אבל בארץ כמעט ואין לו זכר. למה נדמה לי שזו לא היענות הקהל שאשמה, אלא צרות האופקים של המפיצים הקשישים והשמרנים? מי, למשל, יפיץ בארץ את "סיילנט היל", הסרט של כריסטוף גאנס ("אחוות הזאבים" המוצלח, "פרימן" המשובח) שנמצא השבוע במקום הראשון? על פי עיון ברשימת חברות ההפקה של הסרט די ברור לי שזהו סרט שאמור להיות של יונייטד קינג. הרי סמואל חדידה, אחד השותפים בסינמה סיטי, הוא ממפיקי הסרט (כפי שהיה ב"אחוות הזאבים" וב"האויב שבפנים", שניהם הופצו על ידי יונייטד קינג). אלא שנכון לאתמול איש ביונייטד קינג לא יכול היה לספק תשובה האם הסרט שלהם בכלל (הוא כן) ומתי הוא ייצא בארץ (והוא ייצא, חדידה לא ירשה שלא). למה אני יודע את זה והם לא?

ואחרי שסיימתם לצפות בכתבה, אתם מוזמנים להמשיך להגיב לאייטם משבת. התגובות שם מתפתחות יפה, ואני משתדל לקרוא ולעקוב ככל שמתאפשר לי.

אה, ואם בא לכם להקליק ולראות לאן הלינקים של גוגל לוקחים אתכם, אתם מוזמנים.

תוספת:
חדשות המו"לות בקצרה: דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות אחרונות, מינה את דב אלבוים לתפקיד עורך ההוצאה, ומי שיתמודד מול התחרות מצד דב אלפון, עורך כנרת-זב"מ. האם דב נבון ימונה לעורך הראשי בעם עובד? האם דובי גל יהיה עורך ספרי הילדים?

הנה נעימה מקסימה בה נזכרתי אתמול, כשראיתי ש"סדרה של צרות" המוצלח מוקרן בבכורה ביס. המלחין הוא תומס ניומן, שאולי קצת ממחזר את עצמו ואת התזמורים מרובי ההקשה שלו, אבל עדיין מנפיק באופן סדרתי פסקולים קסומים ואפלוליים.

ולצליליה, כמה עניינים:

1. תודה לכולם על הברכות.

2. אני יאיר רוה ואני מכור ל"האנטומיה של גריי".

3. מזכר ליפעת מנדהרט: לשחקן שמגלם את סופרמן/קלרק קנט ב"סופרמן חוזר" קוראים ברנדון ראות' (מתחרז עם South או Mouth). לא רות'. מגיהים, אנא צרפו את שמו לקבצי האיות וההגייה שלכם. בכל זאת, הוא סופרמן.

4. הנה מדור טרי, אחרי מדור הפילר של גיליון החג הקודם. נותרו עוד שני מדורים עד שנצא מתקופת החגים (כולל יום העצמאות) בה המדורים נכתבים שבועות לפני פרסומם.

5. כן, הכתיבה בתקופות החגים מתישה, חפוזה ולא פעם נראית מגובבת. הכל ידוע, וגם אני חוטא בזה. ובכל זאת: מישהו יכול להסביר לי מה רצה אורי קליין להגיד בכתבה שלו ב"גלריה" אתמול? שריס וויתרספון מייצגת דור של שחקניות הוליוודיות המגלמות דמויות נשיות חלשות ומפונקות? הוא בוודאי צוחק, ואני מקווה שהוא לא מפלה את וויתרספון על בלונדיניותה. שריס וויתרספון, פריס הילטון וג'סיקה סימפסון משדרות אותו דבר? או.קיי, הבנתי, הוא לא מחבב את וויתרספון מביוחד, אבל זו כמעט דיבה, לא? שריס וויתרספון היא "ילדה טובה" כי אין לה תפקיד ברזומה כמו זה של ג'ודי פוסטר ב"נהג מונית"? טענה מגוחכת בפני עצמה, אך גם לא מדויקת. האם קליין ראה את שניים מהתפקידים הראשונים והמאוד מרשימים של וויתרספון, ומאוד מסוכנים (מבחינת המיניות המסוכנת והבורדרליין פדופילית שהיא מציגה) בסרטים של רוברט מליגן, מיקאל סלומון ורוברט בנטון? קליין, פרשננו לענייני "גבריות" ו"נשיות", ממחזר את התזה המוצלחת שלו, על אינפנטיליותו של הגיבור ההוליוודי העכשווי (אפרופו "בתול בן ארבעים" ו"לדפוק חתונה"), אבל איך הוא מצליח לקשר בין זה לבין וויתרספון, שלא הופיעה באף סרט כזה? (ואם כבר, זה היה אמור להוכיח את ההפך: רייצ'ל מקאדאמס וקתרין קינר, ששיחקו בסרטים האלה, הן שתיים מהשחקניות המגוונות והמרשימות שמופיעות כעת בסרטים האמריקאים). ואיך הוא מגיע מוויתרספון לשרון סטון, זו כבר תעלומה של ממש. קראתי פעמיים, ולא הבנתי מילה.

6. ברשימת הסרטים מקאן שפרסמתי לפני יומיים, הופיעה שמה של אנדריאה ארנולד. השם נשמע לי מוכר, אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה. עד שקראתי את הקטע הבא באתר של ג'פרי וולס, בו הוא מספר על שיחה שלו עם גיירמו אריאגה, התסריטאי של "אהבה נושכת", "21 גרם", "שלוש הלוויות של מלכיאדב אסטרדה" ו"בבל", שיוקרן בקאן:

Guillermo (Arriaga) is telling me to take a close look at Andrea Arnold's Red Road, a U.K.-Denmark production that has also just been accepted as a Cannes competition film. "She was at a Sundance workshop when I was an advisor and I can tell you that her screenplay [of Red Road] was great and that it will be a hard competitor in Cannes. She is a major talent." Last year Arnold won the Oscar for Best Live-Action Short for Wasp.

נחמד להגיע לתחרות בפסטיבל קאן עם סרט בכורה כשאת כבר זוכת אוסקר. אם כן, אני מעדכן את הרשימה המקורית: עכשיו הסרטים של נורי בילג' סיילאן ושל אנדריאה ארנולד הם מבחינתי המובילים לזכייה. ואגב, את "צרעה", סרטה הקצר וזוכה האוסקר של ארנולד, תוכלו לראות כאן. הוא נמשך 24 דקות ובהחלט שווה צפייה. המעניין הוא שלמרות שמדובר בסוג הסרטים שאני לרוב ממש לא מחבב, אהבתי אותו.

7. כנראה שתפילותיו של עידן ו' עומדות להתגשם. בישראל מאיימים המפיצים על המבקרים שהם יפסיקו את ההקרנות המוקדמות, ובארצות הברית ויתרו האולפנים הגדולים על הקרנות מוקדמות לכ-12 סרטים שונים בשנה האחרונה (כולל "סיילנט היל" שיצא השבוע. כריסטוף גאנס הוא אחד הבמאים החביבים עליי כרגע בעולם האימה/אקשן, כך שצר לי לשמוע שהאולפן נבוך להציג את סרטו לתקשורת). בכל מקרה, ביטולן של הקרנות מוקדמות כנראה לא יזיז לסוג מסוים של סרטים אבל מאוד ייפגע בלא מעט סרטים אחרים שלא יוכלו לשרוד בשוק כה תחרותי בו עולים כחמישה סרטים חדשים בשבוע ("משימה בלתי אפשרית III", כך נראה כרגע, ייצא בארץ ללא ביקורות דפוס בשבוע היציאה כי הקרנת העיתונאים שלו תיערך רק יומיים לפני עלייתו המסחרית, אחרי שמוספי ומגזיני סוף השבוע כבר נסגרו. איזה מזל שיש אינטרנט).
ומה דעתכם? האם אתם מצפים לראות ביקורות על סרטים חדשים בשבוע היציאה, או שאתם מעדיפים שהביקורות יתפרסמו אחרי בכורת הסרט? האם ביקורות עוזרות לכם להחליט לאיזה סרט ללכת, או שיש לכם פרמטרים אחרים לבחירת הסרטים שאתם רואים? לפי מה אתם מחליטים ללכת לסרט? לפי הביקורות שפורסמו עליו? הפרסים בהם זכה? הכוכבים? הז'אנר? הקולנוע בו הוא מוצג? המלצות של חברים? אני סקרן לדעת. ומה היה הסרט האחרון שהחלטתם לראות או לא לראות על סמך דבריו של מבקר קולנוע?

יש עדכון בסוף.

פסטיבל קאן ייפתח ב-17 במאי.

סרט פתיחה: "צופן דה וינצ'י", רון האוורד (למחרת הסרט עולה להקרנות גם בישראל).
סרט נעילה: "טרנסילוואניה", טוני גטליף (במאי שפשוט אין לי כוח לסרטים הצועניים הקיטשיים שלו).

In competition

Flandres, Bruno Dumont
אני לא ממעריציו של ברונו דימון, אבל הוא נחשב לאחד הבמאים הצרפתיים הבולטים של הדור הנוכחי. ובכלל, הנוכחות הצרפתית/בלגית חזקה למדי השנה בתחרות.

Selon Charlie, Nicole Garcia
מצד שני, אני מעדיף את ברונו דימון על פני ניקול גרסיה.

Quand j?etais Chaunteur (When I was a Singer), Xavier Giannoli

Volver, Pedro Almodovar
פדרו אלמודובר חדש. מסקרן

Red Road, Andrea Arnold

La Raison Du Plus Faible (The Weakest Is Always Right), Lucas Belvaux
החדש של לוקא בלוו. חןחן בטח מתרגש יותר ממני.

Indegenes (Days Of Glory), Rachid Bouchareb

Iklimer (Climates), Nuri Bilge Ceylan
סרטו הקודם של הבמאי הטורקי נורי בילג' סיילאן, "מרוחק", היה אחד היפים שראיתי בשנים האחרונות, עם הומאז'ים יפהפיים לטרקובסקי, ונגיעות ליריות נפלאות. זה אחד הסרטים הכי מסקרנים בתחרות מבחינתי

Marie Antoinette, Sofia Coppola
וגם זה. סופיה קופולה וקירסטן דאנסט בדרמה היסטורית? מסקרן

Juventude em Marcha, Pedro Costa

Pan's Labyrinth, Guillermo Del Toro
מת על גיירמו דל טורו

Babel, Alejandro Gonzalez Inarritu
עוד יוצר מסקרן. אני לא עוצר את נשימתי לקראת החדש של הבמאי של "אהבה נושכת" ו"21 גרם", ואני מניח שגם חוויית הצפייה כאן תהיה מפרכת, אבל אין ספק שהוא אחד הקולנוענים הבולטים כרגע בעולמנו.

Lights In The Dusk, Aki Kaurismaki
לכאורה אין לי כוח לאקי קאוריסמקי, לא יודע למה. אבל עוד לא קרה שלא נכנסתי לסרט שלו ולא נהנתי ממנו. אם ביל מוריי היה במאי ככה היו נראים הסרטים שלו

Southland Tales, Richard Kelly
אוקיי, סליחה: זה הסרט שאני הכי מחכה לו בתחרות. ריצ'רד קלי, בסרטו השני והראשון אחרי התופעה ששמה "דוני דארקו". האם מדובר בפוני של טריק אחד או ביוצר האמריקאי המשמעותי ביותר של תחילת המאה ה-21?

Fast Food Nation, Richard Linklater
לריצ'רד לינקלייטר יש הקיץ שני סרטים. זה השני. עוד במאי שאני לא מת על כל מה שהוא עשה, אבל הדברים הטובים שלו היו מעולים.

The Wind That Shakes The Barley, Ken Loach
קן לואץ' חדש. אני מחבב אותו. אבל לא את כל הסרטים שלו אני מצליח לסבול.

Summer Palace, Lou Ye

The Caiman, Nanni Moretti
נני מורטי החדש. אוהב אותו. מעורר ציפיות

L'Amico del Famiglia (Friend Of The Family), Paolo Sorrentino
הבמאי של "השלכות האהבה" שהוקרן בפסטיבל חיפה. אני שם עליו עין

Official selection – Out Of Competition special screenings
United 93, Paul Greengrass
X-Men 3: The Last Stand, Brett Ratner
Over The Hedge, Tim Johnson, Karey Kirkpatrick

הסרטים האלה יגיעו ארצה מאוד בסמוך להקרנתם בקאן. לא ביג דיל

Official selection: Midnight screenings

Shortbus, John Cameron Mitchell
"הדוויג והשארית העצבנית" של ג'ון קמרון מיצ'ל, הוא אחד הסרטים המופלאים ביותר שנוצרו באמרחיקה בשנים האחרונות. הסרט החדש, שאמור להיות שונה באופיו, מחתרתי יותר, פורנוגרפי יותר, ועצמאי לחלוטין, מסקרן אותי בעיקר כי נראה לי שמיצ'ל הזה הוא גאון לא קטן. כמו עם ריצ'רד קלי, גם כאן נגלה האם לברנש יש תחמושת לעוד יצירת מופת.

Election 2, Johnnie To
לא ראיתי את "בחירות", סרט הגנגסטרים של ג'וני טו שזכה לפני כמה שבועות בכל פרסי האקדמיה של הונג קונג. אולי בפסטיבל ירושלים יקרינו את שני החלקים ברצף?

Guisi (Silk), Su Chao-pin

עדכון:

כמעט כמו בכל שנה, גם בפסטיבל הקרוב יתחרו שני סרטי סטודנטים קצרים בתחרות הסינפונדסיון. הסרט האחד הוא של יניב ברמן מאוניברסיטת תל אביב, עם הסרט בן 30 הדקות, "גם ילדים התחילו קטנים". השני הוא של נדב לפיד, עיתונאי, סופר, בן דור שני למשפחת סופרים וקולנוענים (חיים וערה לפיד), ובוגר סם שפיגל. סרטו בן 51 הדקות הוא "החברה של אמיל".
איליה סולימאן, הבמאי הפלסטינאי המצוין של "כרוניקה של היעלמות" ו"התערבות אלוהית", יהיה אחד השופטים השנה בתחרות הרשמית בפסטיבל. נשיא חבר השופטים יהיה וונג קאר וויי.
במסגרת ה"אטלייה", סדנה בה יוצגו סרטים בשלב טרום-הפקה וצרכי גיוס מימון בינלאומי, ישתתף דובר קוסאשווילי עם התסריט החדש לסרטו השלישי, "קישטא".
וזוכרים שכתבתי למעלה שלריצ'רד לינקלייטר יש הקיץ שני סרטים? ובכן, גם סרטו השני, "סורק אפלה", יוקרן בקאן, במסגרת האלטרנטיבית "מבט מסוים". גם האחים פאנג ומרקו בלוקיו יציגו במסגרת הזאת את סרטיהם החדשים. הרשימה המלאה נמצאת קאן. כאן.
ואיזה סרטים מסקרנים אתכם? יש לכם פרטים על יוצרים שאתם מזהים ואני לא?

נו, מה? אני יושב שעתיים מול המחשב קורא את כל העידכונים על לידת בתו של טום קרוז ומחכה לראות מתי תגיע הבשורה גם לאתרי החדשות בישראל. אבל כולם ישנים כנראה. אז הנה. פרסום ראשון, מבזק מיוחד, בלעדי ל"סינמקופ.קו.איל": לפני חמש שעות ילדה קייטי הולמס את בתו הביולוגית הראשונה של טום קרוז (יש לו שני ילדים מאומצים עם ניקול קידמן). עכשיו מחכים לדיווחים האם קייטי צרחה בשעת הלידה או שמרה על השקט, האם זלל טום קרוז את השיליה, ואילו טקסים פגאניים משונים כבר עברה התינוקת, כדי לצרף אותה לסיינטולוגיה.
ואגב, למרות שאני נהנה להצטרף למשחק ההשתעשויות על חשבון אמונתו של קרוז בסיינטולוגיה, אני עדיין מחכה די בקוצר רוח למשימה בלתי אפשרית 3 (4 במאי בארץ), ולא היה לי אכפת במה טום קרוז מאמין אם הוא לא היה עושה מעצמו ספקטקל של אדם השרוי באקסטזה דתית ולא מסוגל לנהל שיחה בה הוא עסוק בהוכחות שהדת שלו יותר סבבה מהדת של כל אחד אחר.

אהלן, כמה ענייני מנהלה שלא קשורים לקולנוע.

1. תוך כדי שאני מאזין לשירים של השינז ופרו-פרו חשבתי שזה יהיה רעיון לא רע להוסיף לאתר לינק בו תוכלו להיכנס לדף הדיסק באמזון. עשיתי את כל מה שצריך לעשות באמזון כדי שדבר כזה יתאפשר ולבסוף קישטתי את האתר בכל מיני קשקושי באנרים. אני עדיין משחק עם זה, בינתיים ברמת השעשוע, ומחכה לשמוע פידבקים. העניין הוא כזה: אני לא מקבל מהם כסף על הוספת הלינקים, לכן אתם יכולים להקליק עליהם כמה שאתם רוצים ואני לא רואה מזה אגורה. מה שכן, אם אתם מחליטים לקנות משהו מאמזון, זה יכול להיות ממש חביב אם תעשו את זה דרך אחד הלינקים כאן, כי אז אני אקבל בערך שקל וחצי, שיצטברו לי לקראת הקנייה הבאה שלי באתר (אני מחכה לפול סיימון החדש). אני לא מתכוון לשווק את העסק הזה, רק לחכות ולראות אם זה מפריע לעין, או שזה מוסיף ערך מוסף כלשהו.

2. יש שורת לינקים לדפים נוספים בתוך האתר מעל לתמונות בראש האתר. האתר, שמציין היום שלושה חודשי פעילות, תיפקד עד עכשיו בלי שהלינק לעמוד "לינקים" יפעל. עכשיו הוא פועל. אם יש לכם אתר או בלוג ויש בו לינק לאתר הזה, אנא עדכנו אותי ובשמחה אוסיף את אתרכם לרשימת הלינקים שלי.

3. סתם מסקרנות, אתם לא חייבים לשתף פעולה: מונה הכניסות שלי מדווח על משהו כמו 2000 קוראים ביום. אבל במגיבים אני מזהה רק כעשרים קבועים (19 אחרי לכתו בטרם עת של גלעד). אם אתם פה, קוראים, נהנים (או סובלים, רחמנא ליצלן), וממשיכים הלאה, השאירו היום, סימן, איתות. סתם סקרן לדעת אם באמת יש פה אנשים או שכל הכניסות זה בוטים של מנועי חיפוש.

4. ובנות, מה אתכן? היו כאן בייבי בלוז, גע"ס, נטע, סטארי נייט, סטיב, מיקה ואריאלה. וזהו. האם אין בנות בבלוג הזה? בכלל? או שאתן רק חולפות, מעיינות בהתנצחויות הגיקים בתגובות ובורחות הלאה? אנא, השאירו גם אתן, רק ברמת בדיקת הנוכחות, איתות קטן שאתן כאן. הצעות לשיפור יתקבלו בברכה.

מכיוון שפתרתם, קוראיי החביבים, את חידת דוני דארקו כל כך מהר, הנה עוד משהו שאני מצפה שייפתר באותה זריזות. באיזה סרט מתפקד השיר הבא כמעין המנון?

ומי שבא לכאן בשביל המוזיקה ולא בשביל החידון, הנה עוד שיר מקסים מאותו פסקול. זה כבר אמור להפוך את העסק לקל מאוד.

עידכון: תשואות לאמיר שפתר נכון. הסרט הוא "גרדן סטייט" של זאק בראף, עם נטלי פורטמן. השיר הראשון הוא של The Shins, "סלנג חדש". השיר השני הוא של Frou Frou (נדמה לי שמבטאים את שמם פרו-פרו, אם אני טועה אנא תקנו). אגב, גיליתי שמי שקורא את הפוסטים דרך תוכנת RSS רואה פשוט את שמות הקבצים. מחדל מצידי. יתוקן אם וכאשר אעלה מתישהו חידון נוסף.

130,000 איש כבר ראו בשבועיים האחרונים את עידן הקרח 2, כך מוסרים מא.ד. מטלון. 25 אלף ראו את הסרט אתמול. אני מצאתי את הסרט טרחני, למעט הקטעים הבאמת משעשעים של סקראט, דמות שמגיע לה סרט סולו.

הנה שאלה ותשובה (+ ספוילרים) מהמדור של רוג'ר איברט בקשר לשוט האחרון של "מחבואים":

Q. (Spoiler warning) My wife and I attended a screening of "Cache." Everyone in the theater was puzzled by the last scene. Does the last scene at the school reveal the identity of who had been doing the tapings? Someone in the audience said they thought they saw the two sons talking to each other as though this provided a possible answer.

Al and Pat Ralston, Fullerton, Calif.

A. "Cache" has struck a nerve, and is doing surprisingly good business in the United States and Europe. I'm asked about it constantly, as if there is an answer. The last scene does indeed show the two sons talking, and there should be no way they know each other. But what does that explain? Does it account for the videos? Consider that the film's last shot is exactly in the style of the videos that were received. Is someone else behind the camera? The film offers no possible closure.

ואני הבטחתי לכם את הפרשנות שלי לסצינה האחרונה וטרם קיימתי. מבקר רע שכמוני. אשתדל בחג.