"הר ברוקבק" בבתי הקולנוע והנה ביקורת שלי מהארכיון לסרט אחר של אנג לי:
ירוקות
לטוב ולרע, "הענק" הוא מאה אחוז אנג לי
זוכרים את "מסיבת נישואין", והסיפור שלו על אב המנסה לגשר על המרחק הגיאוגרפי והמנטלי עם בנו, שמסתיר ממנו את זהותו המינית ובורא לכבודו מציאות בדויה? זוכרים את "אוכל, שתיה, גבר, אשה", והסיפור שלו על האב המנסה בכל כוחו לשמור על קשריו עם בנותיו, שהולכות ומתרחקות ממנו? ומה עם "סופת קרח", וסיפורו על היחסים הקפואים והטרגיים בשנות השבעים בין הורים וילדיהם? ואת Pushing Hands על האב הסיני שצריך להתמודד עם החיים החדשים עם בנו וכלתו האמריקאית בניו יורק? אין מה לומר, המימדים, התקציבים והז'אנרים שונים, אבל כפי ש"הענק" נראה כרגע, אנג לי בהחלט היה האדם הנכון לביים אותו. רק מדהים שהוא ליהק את ניק נולטי לתפקיד האב, ולא את צ'או יון פאט.
סרט מוזר, "הענק". בחלקו מדהים, בחלקו מתסכל. כסרט של אנג לי, מדובר בתוצר משובח – לרגעים עוצר נשימה, לפרקים עצוב עד כאב. אבל כסרט פעולה, אפקטים והרפתקאות קיצי הוא פחות אחיד. האפקטים מרהיבים, יש לציין, אבל הבעיה היא בשידוך בין שני הסרטים שחוברו להם יחד כמוטציה הוליוודית: בין הדרמה האדיפלית לבמגורים וסרט הפעולה לילדים נפערת תהום שאפילו ענק בעל כוחות על, כמו זה המוצג בסרט, לא יצליח לגמוע בניתור אחד.
זו בוודאי תקופה טובה להיות במאי בהוליווד אם יוצרים עצמאיים וייחודיים כמו בריאן סינגר ואנג לי לא רק מקבלים תקציבי ענק, אלא גם מקבלים רשות לשמר את החזון והאינטגריטי שלהם. יכול להיות שריצ'רד דונר היה עושה את "הענק" באופן סוחף יותר, ואין מה לומר – תחת שרביטו של אנג לי מדובר בסרט הקיץ הכי איטי שראיתם מימיכם, אבל מרשים לראות את זה: מתחילתו ועד סופו "הענק" הוא מאה אחוז אנג לי – דק אבחנות, חברתי, משפחתי, ועם נטייה מרשימה לפרפקציוניזם. על אף מגרעותיו, "הענק" הוא לכל הפחות סרט עם חזון, ועל כמה סרטי קיץ אתם יכולים להגיד את זה?
אם יש לי בעיה עם "הענק" היא מזכירה מאוד את הטרוניות שלי כלפי המוצר הקודם של מארוול שהגיע אלינו – X מן 2. אולי זו התפנקות מצידי, אולי זו כפיות טובה, אבל כפי שאני מבין את זה הסיבה שהוליווד כה להוטה לתרגם למסך סדרות קומיקס היא בגלל שמדובר בסרטים שקל לשווק אותם – קהל היעד כבר מכיר אותם, ואנשים שאינם קהל היעד המיידי לפחות מכירים את השם ואת הפוטנציאל הפולחני שמזדמזם סביבו. אז למה להתחיל את הכל מהתחלה? "ספיידרמן", למשל, היה סרט חינני בעיני כי הוא פיצל את העלילה לשניים: האקספוזיציה (כך הפך פיטר פרקר לספיידרמן, כך הוא למד להשתמש בכוחותיו) ואז ההרפתקאה (ספיידרמן נגד גרין גובלין). אבל "הענק" הוא כולו אקספוזיציה. בסדרת הטלוויזיה סיפרו את איך הפך ברוס באנר לענק ירוק ורושף זעם תוך דקה וחצי של כותרות פתיחה, לאנג לי זה לוקח יותר משעתיים.
אנג לי וג'יימס שיימוס, שותפו להפקה והתסריטאי שהיה מעורב בכתיבת רוב סרטיו, בחרו להתעלם מסדרת הטלוויזיה המצוינת של שנות השבעים ולהתייחס רק לקומיקס. מעריצי הקומיקס בוודאי עולצים, אבל אני דווקא מעדיף את סדרת הטלוויזיה, בה גילם ביל ביקסבי את ברוס באנר, והשרירן לו פריגנו גילם, כולו עטוי איפור ירוק, את הביטוי המפלצתי של האיד המתפרץ מתוך גופו של המדען בעל הרגשות המעוכבים. מה שהיה מופלא כל כך בסדרה ההיא היה, קודם כל, העובדה שהיא היתה מפחידה ושמה שהפחיד אותנו היה גיבור הסדרה. אך הגאונות של סדרת הטלוויזיה היתה שהיא יצרה הזדהות עם היצור, ממש כמו עם המפלצת של פרנקנשטיין. ולסדרה נוסף מימד טראגי-אקזיסטנציאליסטי, כי ברגע שהענק הירוק היה מחריב בתים בעיירה אחת, היה צריך ברוס באנר להמשיך בנדודיו האינסופיים אל העיירה הנידחת הבאה, בחיפוש אחר שקט ושלווה שאף פעם לא מגיעים. בפועל, בגלל (או בזכות) התאונה שהפכה את באנר, אחרי חשיפה לקרני גאמה, לענק, הוא הפך לגיבור על בעל כורחו, לאיש חוק נודד. באנר היה מתעצבן בגלל עוולות הנעשות לאלה נטולי הכח, והענק היה דרכו, הבלתי מודעת לרוב, לכונן סדר וצדק (באמצעות כאוס והרס, כמובן).
כל זה נעדר מסרט הקולנוע. אנג לי בחר לספר את הגוספל של הענק, על כל פיתוליו הפרוידיאניים והאדיפליים, מראשיתו. כאמור, יש שם רגעים מצוינים – אהבתי במיוחד את הקשר הנוגע ללב שנוצר בין אריק באנה (שמגלם את ברוס באנר, ויכול להיות גם קלארק קנט מצוין) ובין ג'ניפר קונלי, קשר שלוקח את הסרט ברגעיו הטובים לכיוון "קינג קונג" – אבל בכל פעם בו פורץ הענק (וזה קורה לראשונה רק אחרי כ~55 דקות), הסרט קצת מאבד את עצמו. הענק, בהיותו בלון דיגיטלי, לא מצליח לרגש. המימד הטרגי נגוז ממנו, ומוזר יותר: כמה שהוא גדול, ככה הוא גם מהיר וקליל, לא הדרך בה דמיינתם את הפיזיות של יצור כה גדול מידות.
התחושה היא שאנג לי, שהודה שלא רק שלא קרא את הקומיקס של "הענק" קודם, הוא לא קרא אף קומיקס מימיו – גילה בזכות עבודתו בסרט את עולם הקומיקס. הדרך שבה זה בא לידי ביטוי בסרט היא בה בעת מקסימה, אך גם ילדותית: הוא מנסה לשחזר על המסך את המראה של חוברות הקומיקס ופותח פריימים מפוצלים המעוצבים כמו פאנלים מצוירים. ההברקה הוויזואלית הגדולה של אנג לי מצויה בעריכה. מדובר במלאכת מחשבת: נדמה כאילו ברוב הסרט אין אפילו קאט אחד. המעברים בין הסצינות לא נעשים בחיתוך, או בפייד, או בדיזולב, אפילו לא בווייפים של קורוסאווה ולוקאס, אלא בחיבורים דיגיטליים מפתיעים, שנראים לפרקים כמו גזירה והדבקה ידניים, ולרגעים גורמים לסצינות להיות מותכות באופן מקפיץ עיניים אחת לתוך השניה. המעברים האלה, גם אם הם לפעמים מסיחים את הדעת, מעניקים לסרט לוק יוצא מן הכלל, ורמת גימור מפתיעה ומלוטשת. גם כשמשעמם, לפחות יש על מה להסתכל.
התפרסם ב"העיר", 17 יולי 2003
תגובות אחרונות