לפני הכל, מוזיקה.

הנה הקטע "יום שני" (כמה מתאים) מתוך "אני (לב) האקביז". המלחין הוא ג'ון בראיון (Brion), המלחין הכמעט קבוע של פול תומס אנדרסון.

והנה שוב ג'ון בראיון, הפעם גם שר, מתוך "מוכה אהבה" של פ.ת אנדרסון. אם הייתי יודע איך לחבר את שני הקטעים יחד עם קרוס ביניהם זה היה יוצא נורא יפה. נסו למקסס בכוחות עצמכם.

ועכשיו כשיש לכם פסקול ברקע, תוכלו להמשיך לקרוא.

פסח וראש השנה הם שתי העונות הכי מסויטות לעיתונאים. העיתונים שמנים בגלל ריבוי מודעות, ובגלל החגים זמני הירידה לדפוס מוקדמים. זו הסיבה שהכותבים יושבים בבית וטוחנים בכל יום כתבה או מדור, שיהיה סטוק לשבועות הקרובים. העורכים, מצידם, סוגרים לפעמים שני גיליונות ביום אחד, נשארים שבת, שורפים לילות. הבשורה הטובה: לרוב ימי חול המועד רגועים, לעיתים אף פנויים. ברוב מערכות העיתונים אף מנצלים את זה לחופשה מרוכזת, דרכם להגיד לעובדיהם "שתינו לכם את ימי החופשה. העובדה שעבדתם בחודש לפני כן בתפוקה של חודשיים בזמן רגיל לא נחשבת". במילים אחרות, אני עסוק בימים הקרובים לעדכן במרץ את האתר. אז הנה כמה קטעים מההארד דיסק שלי, שיהיו לכם פילר.

הנה הביקורת שלי על "ונדטה". הוא אכן רחוק מלהיות מושלם, אבל בעיני זה אחד הסרטים ההוליוודיים החשובים שנעשו בשנים האחרונות. (ואם מישהו בדרך יכול להסביר לי למה התכוון טוקבקיסט מס' 2, אודה).

הנה הביקורת על "ונדטה" של נועה מנהיים, שלא אהבה את הסרט. מעבר להבדלי הטעם בינינו חוששני שזו ביקורת בעייתית, לא רק בדרכי הניסוח ומצוקות העריכה שהיא לוקה בה, אלא כי היא לא מצליחה להבחין בין קומיקס במגזין בריטי נידח ובין סרט הוליוודי מיינסטרימי. התוצאה "מפושטת" אך גם "מבולבלת אידיאולוגית" (נראה לי שזו סתירה, אבל אולי לא הבנתי נכון). אני מסכים שהיא "מבולבלת אידיאולוגית", גם אני כתבתי כך, אבל זה בעיני מה שהופך את הסרט לכה עשיר ומורכב, לסרט המאפשר פולמוס, ויכוח ודיון, ולא לטקסט דמגוגי פשטני המשדר מסר אחד.

(אני, אגב, חשבתי שהאחים וושאובסקי עשו יופי של עיבוד לקומיקס. יש מקומות בו הם משמיטים דברים שחבל שאינם, אבל בהרבה מקומות הם מהדקים את סיפורו המעולה של אלן מור והופכים אותו לשלהם. בטוקבקים מציין אחד המגיבים שהאחים הרסו את הנאום של וי. בתחנת השידור ואני מתנגד בתוקף. הנאום שלהם, ובכלל – כל הרטוריקה של וי בסרט – מלוטשת ומהודקת הרבה יותר ממה שהיא ברומן המקורי)

(ועוד אגב: הסיבות להיעדרותו של אלן מור מהקרדיטים לא באמת ידועה. מי שכותב שהוא עשה את זה במחאה על איכות התוצאה מסיק מסקנות על דעת עצמו. אם זה היה כך למה דיוויד לויד כן תמך בסרט? ואם זה כך למה מור סרב לשתף פעולה גם עם ההוצאה המחודשת של הרומן הגרפי? הסיבה, על פי הידיעות האחרונות, קשורה לסכסוך כספי בינו ובין די.סי קומיקס, חברה אחות של אולפני וורנר, ולא למחאה שלו נגד איכות הסרט).

הנה הביקורת של רותם דנון. הוא אהב, נשמה יקרה.

והנה יקיר אלקריב, ששנא את "מטריקס" (חי נפשי!) ודי שונא גם את "ונדטה". לפחות הוא עקבי.

אבל יש לו שם משפט מצוין: "אבל גם ברגעיו הטובים-יותר, כש'ונדטה' צובר גובה ונעשה טקסט קולנועי עדכני, חצוף ודחוס, המנצנץ בשלל הקשרים אקטואליים ורלוונטיים –  טרור, שואה, סאטירה פוליטית וזלזול תהומי ומופגן בתקשורת ההמונים על כל היבטיה…" (והוא ממשיך שגם אז הסרט גובל בטראש). במילים אחרות: אצל מנהיים הציטוטים נדחפים לגרון, אצל אלקריב הם מאפיינים טקסט קולנועי עדכני עם שלל הקשרים רלוונטיים. אני תומך באלקריב.

אם אתם מוצאים עוד ביקורות בעברית באינטרנט, זרקו קישור בתגובות. הביקורות שלכם, על הסרט ועל הביקורות, יתקבלו באהדה.

דברים שעליי לעשות. רק מתי, מתי?

1. לסכם את הביקורות על "ונדטה". רותם דנון ואני אהבנו. כל השאר די שנאו.

2. לכתוב פוסט ארוך על קרן הקולנוע, כל מה שטוב בה, כל מה שרע בה, וכל מה מה שמעורר מחחלוקת בה, וכל מה שאנחנו פשוט תקועים איתו בהעדר שיטה אחרת.

דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג", השיקה בלוג. אתם מוזמנים לעיין בו. עידן וגלעד מוזמנים לעבור לגור בו, ודיר בלאק אם אני תופס מישהו מהקבועים האחרים עורק אליו. ובכל זאת, השקת הבלוג משמחת אותי מאוד. משתי סיבות מצטלבות.

האישית. איכשהו נדמה לי שלא הייתי נמצא היום איפה שאני נמצא אם ביולי 1994 לא היתה מתקשרת אלי שרגל ומציעה לי לבוא לכתוב במדור התרבות של "זמן תל אביב" בעריכתה. מאז אנחנו מצטלבים איש בדרכו של רעהו, מרחוק או מקרוב. ב-1999, שלושה חודשים אחרי שקיבלתי את הצעתו של יובל נתן לשמש מבקר הקולנוע הראשון של "רייטינג", קיבלתי הצעה אטרקטיבית יותר לערוך את מדור התרבות של "העיר". אחרי שלושה חודשי כתיבה בלבד עשיתי דבר לא אלגנטי ונטשתי את "רייטינג" (ואת כל בית מעריב בו עבדתי חמש שנים) וחזרתי לרשת שוקן. שרגל מונתה אז לתפקיד המבקרת, תפקיד אותו היא ממלאת בחריצות עצומה עד היום (היא שמה אותי בכיס הקטן בכל הקשור להספקי הצפייה שלה). אחרי חמש שנים ב"העיר", אני כעת ב"פנאי פלוס" ולראשונה אנחנו למעשה נמצאים בתחרות ישירה, בשני עיתונים היוצאים באותו יום, בעלי פורמט דומה ופנייה לקהל יעד דומה. וחוץ מזה, אנחנו חברים. וחוץ מזה, הטעם הקולנועי שלנו כמעט הפוך. בקיצור, אני שמח שהבלוג שלי, כך על פי הצהרתה, דירבן אותה להשיק מקום משלה. אם בזכותה אני נמצא איפה שאני היום, נעים לי לדעת שההשפעה אולי היתה הדדית.

המקצועית. כמו ששרגל כותבת, אין ממש מקומות בתקשורת בהם אפשר לשמוע מבקרי קולנוע מתווכחים על סרטים. פעם היה כזה ברדיו, וכבר אין. ערוצי הטלוויזיה, ואני אומר את זה מניסיון, נרתעים ממבקרי קולנוע. זה משאיר לנו את האינטרנט. ככל שיותר אתרי מבקרים יעלו לאוויר, יהיה אפשר לנהל דיונים, התנצחויות והתפלפלויות. עכשיו כשלשרגל יש בלוג משלה, צריך למצוא אולי דרך להשיק פודקאסט משותף, בו נוכל ללכת מכות (במובן הפילוסופי של המילה) סביב סרטים חדשים. עוד נגיע לזה.

1. יש כאן כמה משתתפים קבועים, ואין לי מושג עליכם כלום. כמו למשל, האם יש לכם בכלל זכות בחירה. אם כן, לכו להצביע היום. בעיקר אם אתם חושבים להצביע לעבודה או שמאלה. אם אתם מתלבטים בין ליכוד וליברמן אין לי בעיה שתפספסו את ההגעה לקלפי. בכל מקרה, אתם מוזמנים להציג את עצמכם. שם, גיל, עיר, למי הצבעתם, באיזה חברת הפצה עבדתם וכל מה שבא לכם לחשוף. 

2. אני מצביע הצבעתי מרצ. מאותה סיבה שאני חושב ש"לילה טוב ובהצלחה" היה הסרט שהייתי מצביע עבורו באוסקרים. (וכנסו גם לסקר הבחירות המוצלח בבלוג של יובל דרור).

3. ריצ'רד פליישר, הסטיבן סומרס של שנות הששים, מת בגיל 89. נזכור אותו בזכות "שמש ירוקה" ו"המסע המופלא" (לא היפני המצויר, אלא הסרט עם רקל וולש על המסע בתוך גוף האדם, זה שג'ו דנטה גנב ממנו ל"יום במלכודת" הנפלא שלו). וסטניסלב לם גם מת, בגיל 84. הסופר של "סולריס". הספר ממנו יצא הסרט החלש ביותר של טרקובסקי ואחד הסרטים הכי טובים של סטיבן סודרברג.

3 א': עידכון. הנה בשורה שעשתה לי את היום. אני מת על שני הסרטים הקודמים.

4. לגבי "האיש שבפנים", הסרט הקופתי בתולדות ספייק לי (29 מיליון דולר בסוף שבוע ראשון). כמו עמיתיי, אני חושב שמדובר בסרט מהנה, שלוקח ז'אנר נדוש ומוסיף לו כמה תבלינים מפתיעים. חיבבתי את העובדה שספייק לי, גם בסרט מסחרי, לא מהסס לדחוף את המניירות הסגנוניות הקבועות שלו, שכאן לא ממש עבדו, אבל היה נעים לראות שהוא לא הדחיק את הסטייל האישי שלו. אני מחבב את העובדה שהוא נאמן לצוות שלו גם כשהוליווד מתקשרת, ושומר שלא מעט מבכירי ההפקה יהיו שחורים (צלם, מעצב, מלחין, למשל).

אבל הנה שתי שאלות לדיון למי שכבר צפה בסרט (עבור השאר זה יהיה או סתום או ספוילר, אז חזרו אליהם אחרי שצפיתם).

שאלה 1. האם דנזל וושינגטון לקח את ה-140 אלף דולר או לא? כלומר, האם הוא שיקר לאורך כל הסרט או דיבר אמת? מה אתם הבנתם?

שאלה 2. למה בעצם היינו צריכים את הדמות של ג'ודי פוסטר בסרט?

יקיר אלקריב ואהרן קשלס רמזו על כך בביקורתם, אם הבנתי נכון, אבל זה מה שאני הבנתי מהסרט (ספוילר, דן, ספוילר!).

ג'ודי פוסטר היא בעצם הדמות הכי חשובה בסרט. מדלן ווייט, מדלן המלבינה. היא לוקחת פשעים ומעלימה אותם. נדמה לנו שהסרט הוא על שוד בנק, אבל בעצם הוא על היררכיית הפשעים. כל הפושעים בסרט יצאו מהעניין ללא פגע. זה סרט די מפתיע בו הפושעים אינם נענשים, אינם נתפסים ואינם מתייסרים. להפך, היחידים שסובלים כאן הם החפים מפשע. מבחינה תסריטאית, למרות שיש בתסריט שפע חורים, יש כאן הברקה. זהו סרט עם שלוש דמויות מרכזיות שלכל אחת יש אג'נדה משלה. הנראטיב הוא תלת ראשי. בדרך כלל בסרטי שודים יש שני גיבורים: השודד והשוטר שבא ללכוד אותו. חתול ועכבר. מלחמת מוחות, מי יפיל את השני בפח. אבל כאן יש דמות שלישית, מאוד מפתיעה, מאוד מקורית. והיא נושאת את המטען הפוליטי של הסרט. (לכן היא גם אשה, גם לבנה. נראה לי שספייק לי לא בוטח בנשים לבנות). זוכרים את הבנאדם שיושב במשרדה כשאנחנו פוגשים את דמותה לראשונה? בסוף אנחנו גם מבינים מי הוא, ומה סוד כוחה של מדלן. לא פאנץ' ליין מעולה? 

ובעצם שודד הבנק יצא הצדיק הכי גדול בסרט. נכון, הוא פעל מתוך בצע. אבל הוא ביצע פשע כמעט ללא קורבנות. פשע ששיתק את דאונטאון ניו יורק ליום שלם, ואז נקבר, הועלם, נמחק מהרשומות. ובדרך, הפושע הזה (קלייב אואן, שחקן משובח בעיני), מצליח לבצע מניפולציות באמצעות שימוש בסטריאוטיפים מסיחי דעת: השחור, הסיקי (שחושבים שהוא מוסלמי), האשה שופעת החזה, היהודי סוחר היהלומים, המזרח אירופאי. וכשהוא מלביש את שבוייו בבגדים תואמים הסרט מקבל את הדימוי המרכזי שלו: כולנו חשודים, ובבחינת אשמים. אך ככל שאדם אשם יותר, כך סיכוייו להיתפס נמוכים יותר. למשל, אם יש לך עבר במפלגה הנאצית. או אם אתה בעל בנק. או ראש עיר. או האחיין של אוסמה בן לאדן. זו הסיבה שנדמה לי שדנזל כן לקח לכיסו את 140 אלף הדולר, והיחידה שידעה את האמת היתה מדלן ווייט, והיא זו שדאגה להוציא אותו נקי מההאשמה, פלוס העלאה בדרגה. זה מה שהופך את "האיש שבפנים" לסרט כה שנון ומקורי, לא האופן בו הוא מטפל בז'אנר סרטי השוד, שם הוא דווקא סטנדרטי (גם אם מהנה למדי). אבל כשאני קורא מישהו תוהה למה בעצם היינו צריכים את דמותה של ג'ודי פוסטר, ושהדמות הזאת מופרכת, אני תוהה האם הוא באמת הבין לאן הסרט מנסה לחתור. ואגב, לאורי קליין: זה לא שהסרט הזכיר לך את "אחר צהריים של פורענות", אלא שהוא מצטט אותו באופן ישיר, כולל איזכור שמו. כך שזו לא אסוציאציה פרטית.

קבלו את "צ'ייאה צ'ייאה", השיר שפותח את "האיש שבפנים" של ספייק לי (ושלקוח במקור מהסרט ההודי הזה). את הקובץ הרמתי מהאתר של ג'פרי וולס.

קראו את ישי קיצ'לס ב"עכבר העיר", את אהרן קשלס בוויינט ואת דבורית שרגל ב"רייטינג", כולם כותבים באהדה על "האיש שבפנים". מסיבות רפואיות החמצתי את הקרנת העיתונאים לכן לא יכולתי לכתוב עליו השבוע. ראיתי אותו לבסוף בטרום הבכורה שהתקיימה בשבוע שעבר, אחרי שמדורי כבר היה סגור (ולכן היה גדוש פילרים). אני גם חושב שהוא מוצלח (אך לא גאוני), אבל נדמה לי ששלושת עמיתיי החמיצו משהו מרכזי בסרט. אנסה לכתוב עליו בהרחבה בהמשך. עד אז, אשמח לקרוא כאן מה אתם חשבתם עליו.

ובהזדמנות זו: עידן וגלעד מוזמנים לשתף אותי ואת קוראיי, רק לשם השכלה, מה הוא "העיקר" ומהו "התפל", ואיך היה נראה בלוג קולנוע שלהם לו הם היו פותחים אחד. אשמח להשכיל.

אחד מאייטמי הניוז הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. אם אתם רגילים לקרוא על אולפן שמנסה לקצץ את האלימות מסרטי האימה, כדי להתאימם לבני 13, סוף סוף אייטם שמראה שלפעמים האולפנים מתעשתים. סרטי אימה מיועדים למבוגרים. קבלו, פעם נוספת, את "נחשים על מטוס":

Samuel L. Jackson's new mile-high thriller Snakes On A Plane has created such a buzz among internet film fans, movie bosses have called for re-shoots – to give the film a tougher rating. The film, which stars Jackson as an FBI agent trying to keep a federal witness alive onboard a plane full of snakes, wrapped last September – but went back before the cameras earlier this month for five days of additional shooting. Film bosses at distributor New Line Cinema opted to add new scenes to the film to take the movie from PG-13 into R-rated territory, according to industry magazine The Hollywood Reporter. They claim the second round of filming became necessary after intense and growing fan interest in the film, which is scheduled to be released this summer. Among the reported additions to the film is a foul-mouthed rant from Jackson in which his agent character bellows, "I want these motherf**king snakes off the motherf**king plane!" The line is expected to take on cult status. The film-makers have reportedly added more gore, more deaths, more nudity and more snakes to the finished product.

בשבוע הבא יוצא בארץ סרט בריטי בשם "קליק". בעוד חמישה חודשים ייצא בארץ סרט אמריקאי בשם… "קליק". אתם אולי מבולבלים, אבל המפיצים בארץ רגועים.

בהוליווד יש סדר. ה-MPAA, אירגון הגג של האולפנים הגדולים, מבצע רישום של כל שמות הסרטים, אלה שהופצו ואלה שנמצאים בעבודה. הרישום הזה מבטיח ליוצרי הסרט שאף אחד לא יגנוב להם את השם, לפחות לתקופה קצובה. כך קרה שכשפוקוס פיצ'רס נכנסו כמשקיעים וכמפיצים לסרט הבריטי "קליק", הם קודם כל נאלצו לשנות לו את השם ל"Imagine Me and You" (השורה הראשונה בשיר "מאושרים יחד"). למה? כי השם "קליק" כבר היה תפוס על ידי הפקה של אדם סנדלר עבור סוני.

פסטיבל קאן ייפתח ב-17 במאי, ופרטים ראשונים על סרטי התחרות פורסמו היום ב"הוליווד ריפורטר". "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, עם קירסטן דאנסט בתפקיד מלכת צרפת, ישתתף בתחרות. החדש של פדרו אלמודובר, Volver, גם בפנים. וכך גם "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("אהבה נושכת", "21 גרם"). החדש של דיוויד לינץ', "Inland Empire", אמור להיכלל גם הוא בתחרות, אם יהיה מוכן בזמן. החדש של אקי קאוריסמקי גם. יש הימור על כך שגם החדש של נני מורטי (שזכה בדקל הזהב על "חדרו של הבן") ייכנס לרשימה.

עוד סרטים מסקרנים: "המבוך של פן" של גיירמו דל טורו. shortbus, סרטו השני של ג'ון קמרון מיצ'ל, אחרי "הדוויג והשארית העצבני" המופתי. ו"האקלים", סרטו החדש של הבמאי הטורקי הנהדר נורי בילג' סיילאן (שסרטו הקודם, "מרוחק", היה מופלא למדי).

העידן החדש