01 אפריל 2006 | 13:42 ~ 14 Comments | תגובות פייסבוק

רשימת מטלות

דברים שעליי לעשות. רק מתי, מתי?

1. לסכם את הביקורות על "ונדטה". רותם דנון ואני אהבנו. כל השאר די שנאו.

2. לכתוב פוסט ארוך על קרן הקולנוע, כל מה שטוב בה, כל מה שרע בה, וכל מה מה שמעורר מחחלוקת בה, וכל מה שאנחנו פשוט תקועים איתו בהעדר שיטה אחרת.

 

Categories: כללי

30 מרץ 2006 | 07:13 ~ 32 Comments | תגובות פייסבוק

ניו קיד און דה בלוג

דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג", השיקה בלוג. אתם מוזמנים לעיין בו. עידן וגלעד מוזמנים לעבור לגור בו, ודיר בלאק אם אני תופס מישהו מהקבועים האחרים עורק אליו. ובכל זאת, השקת הבלוג משמחת אותי מאוד. משתי סיבות מצטלבות.

האישית. איכשהו נדמה לי שלא הייתי נמצא היום איפה שאני נמצא אם ביולי 1994 לא היתה מתקשרת אלי שרגל ומציעה לי לבוא לכתוב במדור התרבות של "זמן תל אביב" בעריכתה. מאז אנחנו מצטלבים איש בדרכו של רעהו, מרחוק או מקרוב. ב-1999, שלושה חודשים אחרי שקיבלתי את הצעתו של יובל נתן לשמש מבקר הקולנוע הראשון של "רייטינג", קיבלתי הצעה אטרקטיבית יותר לערוך את מדור התרבות של "העיר". אחרי שלושה חודשי כתיבה בלבד עשיתי דבר לא אלגנטי ונטשתי את "רייטינג" (ואת כל בית מעריב בו עבדתי חמש שנים) וחזרתי לרשת שוקן. שרגל מונתה אז לתפקיד המבקרת, תפקיד אותו היא ממלאת בחריצות עצומה עד היום (היא שמה אותי בכיס הקטן בכל הקשור להספקי הצפייה שלה). אחרי חמש שנים ב"העיר", אני כעת ב"פנאי פלוס" ולראשונה אנחנו למעשה נמצאים בתחרות ישירה, בשני עיתונים היוצאים באותו יום, בעלי פורמט דומה ופנייה לקהל יעד דומה. וחוץ מזה, אנחנו חברים. וחוץ מזה, הטעם הקולנועי שלנו כמעט הפוך. בקיצור, אני שמח שהבלוג שלי, כך על פי הצהרתה, דירבן אותה להשיק מקום משלה. אם בזכותה אני נמצא איפה שאני היום, נעים לי לדעת שההשפעה אולי היתה הדדית.

המקצועית. כמו ששרגל כותבת, אין ממש מקומות בתקשורת בהם אפשר לשמוע מבקרי קולנוע מתווכחים על סרטים. פעם היה כזה ברדיו, וכבר אין. ערוצי הטלוויזיה, ואני אומר את זה מניסיון, נרתעים ממבקרי קולנוע. זה משאיר לנו את האינטרנט. ככל שיותר אתרי מבקרים יעלו לאוויר, יהיה אפשר לנהל דיונים, התנצחויות והתפלפלויות. עכשיו כשלשרגל יש בלוג משלה, צריך למצוא אולי דרך להשיק פודקאסט משותף, בו נוכל ללכת מכות (במובן הפילוסופי של המילה) סביב סרטים חדשים. עוד נגיע לזה.

28 מרץ 2006 | 02:43 ~ 53 Comments | תגובות פייסבוק

בחירות

1. יש כאן כמה משתתפים קבועים, ואין לי מושג עליכם כלום. כמו למשל, האם יש לכם בכלל זכות בחירה. אם כן, לכו להצביע היום. בעיקר אם אתם חושבים להצביע לעבודה או שמאלה. אם אתם מתלבטים בין ליכוד וליברמן אין לי בעיה שתפספסו את ההגעה לקלפי. בכל מקרה, אתם מוזמנים להציג את עצמכם. שם, גיל, עיר, למי הצבעתם, באיזה חברת הפצה עבדתם וכל מה שבא לכם לחשוף. 

2. אני מצביע הצבעתי מרצ. מאותה סיבה שאני חושב ש"לילה טוב ובהצלחה" היה הסרט שהייתי מצביע עבורו באוסקרים. (וכנסו גם לסקר הבחירות המוצלח בבלוג של יובל דרור).

3. ריצ'רד פליישר, הסטיבן סומרס של שנות הששים, מת בגיל 89. נזכור אותו בזכות "שמש ירוקה" ו"המסע המופלא" (לא היפני המצויר, אלא הסרט עם רקל וולש על המסע בתוך גוף האדם, זה שג'ו דנטה גנב ממנו ל"יום במלכודת" הנפלא שלו). וסטניסלב לם גם מת, בגיל 84. הסופר של "סולריס". הספר ממנו יצא הסרט החלש ביותר של טרקובסקי ואחד הסרטים הכי טובים של סטיבן סודרברג.

3 א': עידכון. הנה בשורה שעשתה לי את היום. אני מת על שני הסרטים הקודמים.

4. לגבי "האיש שבפנים", הסרט הקופתי בתולדות ספייק לי (29 מיליון דולר בסוף שבוע ראשון). כמו עמיתיי, אני חושב שמדובר בסרט מהנה, שלוקח ז'אנר נדוש ומוסיף לו כמה תבלינים מפתיעים. חיבבתי את העובדה שספייק לי, גם בסרט מסחרי, לא מהסס לדחוף את המניירות הסגנוניות הקבועות שלו, שכאן לא ממש עבדו, אבל היה נעים לראות שהוא לא הדחיק את הסטייל האישי שלו. אני מחבב את העובדה שהוא נאמן לצוות שלו גם כשהוליווד מתקשרת, ושומר שלא מעט מבכירי ההפקה יהיו שחורים (צלם, מעצב, מלחין, למשל).

אבל הנה שתי שאלות לדיון למי שכבר צפה בסרט (עבור השאר זה יהיה או סתום או ספוילר, אז חזרו אליהם אחרי שצפיתם).

שאלה 1. האם דנזל וושינגטון לקח את ה-140 אלף דולר או לא? כלומר, האם הוא שיקר לאורך כל הסרט או דיבר אמת? מה אתם הבנתם?

שאלה 2. למה בעצם היינו צריכים את הדמות של ג'ודי פוסטר בסרט?

יקיר אלקריב ואהרן קשלס רמזו על כך בביקורתם, אם הבנתי נכון, אבל זה מה שאני הבנתי מהסרט (ספוילר, דן, ספוילר!).

ג'ודי פוסטר היא בעצם הדמות הכי חשובה בסרט. מדלן ווייט, מדלן המלבינה. היא לוקחת פשעים ומעלימה אותם. נדמה לנו שהסרט הוא על שוד בנק, אבל בעצם הוא על היררכיית הפשעים. כל הפושעים בסרט יצאו מהעניין ללא פגע. זה סרט די מפתיע בו הפושעים אינם נענשים, אינם נתפסים ואינם מתייסרים. להפך, היחידים שסובלים כאן הם החפים מפשע. מבחינה תסריטאית, למרות שיש בתסריט שפע חורים, יש כאן הברקה. זהו סרט עם שלוש דמויות מרכזיות שלכל אחת יש אג'נדה משלה. הנראטיב הוא תלת ראשי. בדרך כלל בסרטי שודים יש שני גיבורים: השודד והשוטר שבא ללכוד אותו. חתול ועכבר. מלחמת מוחות, מי יפיל את השני בפח. אבל כאן יש דמות שלישית, מאוד מפתיעה, מאוד מקורית. והיא נושאת את המטען הפוליטי של הסרט. (לכן היא גם אשה, גם לבנה. נראה לי שספייק לי לא בוטח בנשים לבנות). זוכרים את הבנאדם שיושב במשרדה כשאנחנו פוגשים את דמותה לראשונה? בסוף אנחנו גם מבינים מי הוא, ומה סוד כוחה של מדלן. לא פאנץ' ליין מעולה? 

ובעצם שודד הבנק יצא הצדיק הכי גדול בסרט. נכון, הוא פעל מתוך בצע. אבל הוא ביצע פשע כמעט ללא קורבנות. פשע ששיתק את דאונטאון ניו יורק ליום שלם, ואז נקבר, הועלם, נמחק מהרשומות. ובדרך, הפושע הזה (קלייב אואן, שחקן משובח בעיני), מצליח לבצע מניפולציות באמצעות שימוש בסטריאוטיפים מסיחי דעת: השחור, הסיקי (שחושבים שהוא מוסלמי), האשה שופעת החזה, היהודי סוחר היהלומים, המזרח אירופאי. וכשהוא מלביש את שבוייו בבגדים תואמים הסרט מקבל את הדימוי המרכזי שלו: כולנו חשודים, ובבחינת אשמים. אך ככל שאדם אשם יותר, כך סיכוייו להיתפס נמוכים יותר. למשל, אם יש לך עבר במפלגה הנאצית. או אם אתה בעל בנק. או ראש עיר. או האחיין של אוסמה בן לאדן. זו הסיבה שנדמה לי שדנזל כן לקח לכיסו את 140 אלף הדולר, והיחידה שידעה את האמת היתה מדלן ווייט, והיא זו שדאגה להוציא אותו נקי מההאשמה, פלוס העלאה בדרגה. זה מה שהופך את "האיש שבפנים" לסרט כה שנון ומקורי, לא האופן בו הוא מטפל בז'אנר סרטי השוד, שם הוא דווקא סטנדרטי (גם אם מהנה למדי). אבל כשאני קורא מישהו תוהה למה בעצם היינו צריכים את דמותה של ג'ודי פוסטר, ושהדמות הזאת מופרכת, אני תוהה האם הוא באמת הבין לאן הסרט מנסה לחתור. ואגב, לאורי קליין: זה לא שהסרט הזכיר לך את "אחר צהריים של פורענות", אלא שהוא מצטט אותו באופן ישיר, כולל איזכור שמו. כך שזו לא אסוציאציה פרטית.

Categories: כללי

25 מרץ 2006 | 09:58 ~ 22 Comments | תגובות פייסבוק

שיר לשבת

קבלו את "צ'ייאה צ'ייאה", השיר שפותח את "האיש שבפנים" של ספייק לי (ושלקוח במקור מהסרט ההודי הזה). את הקובץ הרמתי מהאתר של ג'פרי וולס.

insideman.mp3

קראו את ישי קיצ'לס ב"עכבר העיר", את אהרן קשלס בוויינט ואת דבורית שרגל ב"רייטינג", כולם כותבים באהדה על "האיש שבפנים". מסיבות רפואיות החמצתי את הקרנת העיתונאים לכן לא יכולתי לכתוב עליו השבוע. ראיתי אותו לבסוף בטרום הבכורה שהתקיימה בשבוע שעבר, אחרי שמדורי כבר היה סגור (ולכן היה גדוש פילרים). אני גם חושב שהוא מוצלח (אך לא גאוני), אבל נדמה לי ששלושת עמיתיי החמיצו משהו מרכזי בסרט. אנסה לכתוב עליו בהרחבה בהמשך. עד אז, אשמח לקרוא כאן מה אתם חשבתם עליו.

ובהזדמנות זו: עידן וגלעד מוזמנים לשתף אותי ואת קוראיי, רק לשם השכלה, מה הוא "העיקר" ומהו "התפל", ואיך היה נראה בלוג קולנוע שלהם לו הם היו פותחים אחד. אשמח להשכיל.

24 מרץ 2006 | 17:33 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

נחש מה

אחד מאייטמי הניוז הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. אם אתם רגילים לקרוא על אולפן שמנסה לקצץ את האלימות מסרטי האימה, כדי להתאימם לבני 13, סוף סוף אייטם שמראה שלפעמים האולפנים מתעשתים. סרטי אימה מיועדים למבוגרים. קבלו, פעם נוספת, את "נחשים על מטוס":

Samuel L. Jackson's new mile-high thriller Snakes On A Plane has created such a buzz among internet film fans, movie bosses have called for re-shoots – to give the film a tougher rating. The film, which stars Jackson as an FBI agent trying to keep a federal witness alive onboard a plane full of snakes, wrapped last September – but went back before the cameras earlier this month for five days of additional shooting. Film bosses at distributor New Line Cinema opted to add new scenes to the film to take the movie from PG-13 into R-rated territory, according to industry magazine The Hollywood Reporter. They claim the second round of filming became necessary after intense and growing fan interest in the film, which is scheduled to be released this summer. Among the reported additions to the film is a foul-mouthed rant from Jackson in which his agent character bellows, "I want these motherf**king snakes off the motherf**king plane!" The line is expected to take on cult status. The film-makers have reportedly added more gore, more deaths, more nudity and more snakes to the finished product.

Categories: כללי

24 מרץ 2006 | 03:37 ~ 23 Comments | תגובות פייסבוק

קליק-קלאקס-קלן

בשבוע הבא יוצא בארץ סרט בריטי בשם "קליק". בעוד חמישה חודשים ייצא בארץ סרט אמריקאי בשם… "קליק". אתם אולי מבולבלים, אבל המפיצים בארץ רגועים.

בהוליווד יש סדר. ה-MPAA, אירגון הגג של האולפנים הגדולים, מבצע רישום של כל שמות הסרטים, אלה שהופצו ואלה שנמצאים בעבודה. הרישום הזה מבטיח ליוצרי הסרט שאף אחד לא יגנוב להם את השם, לפחות לתקופה קצובה. כך קרה שכשפוקוס פיצ'רס נכנסו כמשקיעים וכמפיצים לסרט הבריטי "קליק", הם קודם כל נאלצו לשנות לו את השם ל"Imagine Me and You" (השורה הראשונה בשיר "מאושרים יחד"). למה? כי השם "קליק" כבר היה תפוס על ידי הפקה של אדם סנדלר עבור סוני.

בשבוע הבא מגיעה ארצה הקומדיה הרומנטית הלסבית הלונדונית הזאת (המצולמת ברובה באיזור פרימרוז היל שכה חביב עליי) וסרטי שני, מפיצי הסרט בארץ, צפו בו והחליטו שהשם הזמני להפקה הבריטית דווקא מתאים כאן בול. הם קראו לו "קליק". למה? "כי לפעמים אתה פוגש מישהו ופשוט יש קליק", כמו שאומרת אחת הגיבורות בסרט. ואכן, על בקליק הזה עוסק הסרט.

אבל מה עם אדם סנדלר? או, גם הוא בדרך. ב-17 באוגוסט, עוד ארבעה חודשים וחצי, הוא יגיע ארצה. ואיך יקראו לו כאן? ניחשתם היטב: "קליק". למה? כי הסרט עוסק בארכיטקט לחוץ שמוצא שלט רחוק שמאפשר לו להקפיא את החיים או לגלגל אותם לאחור. ו"קליק" הוא מה שעושים עם שלט. השם העברי המלא, אגב, ואני מתנצל שאני צריך לחשוף אתכם לפואטיקה של מפיצי הקולנוע, הוא "קליק לזפזפ את החיים". ומה לא מפריע לחברת א.ד מטלון, מפיצי סוני בישראל, שכבר יצא השנה סרט באותו שם? מתברר שלא. "אנחנו רוצים להאמין שהטעות נעשתה בתום לב", מוסרים ממטלון. "עם זאת, אנו בטוחים בהצלחתו העתידית של הסרט 'קליק' המקורי ולא מאמינים שלסרט של סרטי שני תהיה השפעה על הצלחתו בקופות". אני מניח שזה נכון. אבל מה יקרה באיזור סוף 2006, כששני הסרטים יעמדו זה לצד זה, מעתה ועד עולם, על מדפי ספריות הדי.וי.די? האם גם אז לא ישפיע השם על ההצלחה או אי ההצלחה של אחד הסרטים?

והנה עוד משהו שמאפיין את תעשיית הקולנוע בחו"ל, ואני לא יודע האם התעשייה המקומית מספיק רגישה לזה: שמות של במאים ושחקנים. שמות שכבר מזוהים עם מישהו, ואז צץ מישהו עם אותו שם. מה עושים? באנגליה ובאמריקה זה ברור: החדש צריך להחליף שם (למעשה, גילדה מקצועית של במאים, שחקנים ותסריטאים בארה"ב ובאנגליה לא תרשום כחבר מישהו הנושא שם של חבר קיים). אחת הדוגמאות המפורסמות: כששחקן מתחיל בשם סם ג'קסון הגיע להירשם כחבר בגילדת השחקנים הוא התבשר שכבר יש שחקן קשיש, ודי אלמוני, בשם הזה. וכך סם ג'קסון היה צריך לחזור לשמו המלא כדי להירשם בגילדה והפך לסמואל ל' ג'קסון.

לבמאי של "קליק" (הבריטי) קוראים אוליבר פרקר. אבל כבר יש במאי בריטי, מוכר למדי, עם אותו שם – זה שביים בשנים האחרונות את "אותלו", "בעל אידיאלי" ו"חשיבותה של רצינות". וכך היה צריך אוליבר פרקר הצעיר לחתום על "קליק", סרטו הראשון, בתור אול פרקר. כן, שם הוא מותג. בין אם זה שם של סרט או שם של יוצר המתפרנס מהמוניטין שלו. שם זה סימן רשום מוגן. מעניין מה יקרה בארץ כשלסם שפיגל יגיע תלמיד צעיר בשם אורי ברבש. או שחר סגל. או רם לוי.

 

Categories: ישראל, מפיצים

23 מרץ 2006 | 02:00 ~ 17 Comments | תגובות פייסבוק

קאן קאנוני

פסטיבל קאן ייפתח ב-17 במאי, ופרטים ראשונים על סרטי התחרות פורסמו היום ב"הוליווד ריפורטר". "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, עם קירסטן דאנסט בתפקיד מלכת צרפת, ישתתף בתחרות. החדש של פדרו אלמודובר, Volver, גם בפנים. וכך גם "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("אהבה נושכת", "21 גרם"). החדש של דיוויד לינץ', "Inland Empire", אמור להיכלל גם הוא בתחרות, אם יהיה מוכן בזמן. החדש של אקי קאוריסמקי גם. יש הימור על כך שגם החדש של נני מורטי (שזכה בדקל הזהב על "חדרו של הבן") ייכנס לרשימה.

עוד סרטים מסקרנים: "המבוך של פן" של גיירמו דל טורו. shortbus, סרטו השני של ג'ון קמרון מיצ'ל, אחרי "הדוויג והשארית העצבני" המופתי. ו"האקלים", סרטו החדש של הבמאי הטורקי הנהדר נורי בילג' סיילאן (שסרטו הקודם, "מרוחק", היה מופלא למדי).

העידן החדש

גלעד, אני מחבב את הלהט ואת הנוקדנות שלך, אבל כשזה מגיע לחירחור ריב סתם מתוך רצון להעלת ענני אבק זה מתחיל להעיק. התגובה ההחלטית, הנחרצת והיהירה שלך לגבי אייטם העלויות הפיזיות שייחסכו מהמעבר להקרנת היי דפינישן דיגיטלית היתה מביכה.

מאיפה הבאת את הסכום 2000 דולר? אכן, אני מניח שאפשר לקנות עותק ולהטיסו ארצה באלפיים דולר, אבל אז זה אומר שמדובר בעותק משומש (מנהג נפוץ בקרב מפיצים, אך כזה המונע מסרטים לעלות בסמוך לבכורתם המקורית) ובסרט יחסית קצר (סרטים ארוכים, הנדרשים ליותר גלגלים ומכאן שהם כבדים יותר להטסה, יקרים יותר). מבדיקה שערכתי, הסכום שייחסך על ידי המפיצים הקטנים בעת המעבר להקרנה דיגיטלית יהיה בין 3000 ל-4000 דולר לעותק (עבור קניית העותק, הטסתו ארצה, הטבעת התרגום ושאר עלויות שינוע, מסים וביטוחים). התשלום עבור רכישת זכויות ההפצה ועבור הפרסום יישארו אותו דבר. כדי להיצמד לחישוב שלך, בוא נלך על הרף התחתון, 3000 דולר, ובוא נישאר עם החישוב שלך שכרטיס קולנוע בארץ שווה 6 דולר. כדי לכסות את את הסכום הזה אתה מחשב שצריכים להימכר 500 כרטיסים. נכון? ומה שכחת? בואו ניקח שנייה להירהור….

נכון. את הנתח שלוקח בית הקולנוע מהכרטיס. בהנחה המתבקשת שאתה מפיץ קטן ללא בית קולנוע משלך, בעל בית הקולנוע ייקח ממך 80 אחוז ממחיר הכרטיס בשבועות הראשונים, ו-70 אחוז בהמשך. אבל, כדי להקל על החישוב בו נניח שאתה ממתין בתור ומציג את סרטך בסינמטק, המגלה רוחב לב למפיצים ולוקח מהם, ככל שאני יודע, רק 50 אחוז מהכרטיס. כלומר, אתה עכשיו זקוק ל-1000 צופים כדי לכסות את עלות העותק והשינוע. באולם כמו סינמטק 2, המכיל 131 כסאות ובו מוצגים סרטי המפיצים, אתה צריך כמעט 5 ימים בשבוע, ששתי הקרנות ביום יהיו סולד-אאוט כדי לכסות רק את עלויות העותק. וכל זה רק לעותק אחד! אבל בוודאי תרצה להביא לפחות עוד שני עותקים, לחיפה ולירושלים, לא? וכך הגעת ל-9000 עד 12,000 דולר. אם מדובר בסרט קטן, שמצאת במחיר מציאה, תשלום זכויות ההפצה יעמדו על 15,000 עד 20,000 דולר. וכך, בהפצה זעומה של 3-4 עותקים הופך תקציב קניית העותקים והטסתם, לשווה ערך לסכום קניית הזכויות. וכך קורה שסרטי שני קנו את הזכויות להקרנת Infernal Affairs ההונג קונגי, אבל לבסוף לא הוציאו אותו לבתי הקולנוע, מתוך חשש שהסרט לא יצליח (אחרי שהכסף עבור הזכויות כבר שולם!). וזו הסיבה שהסינמטקים לא מביאים ארצה עותקים של סרטים מספריות השאלת 35 מ"מ בחו"ל, כי רק עלויות ההטסה, לא ההשאלה, יקרות מדי עבורם (ולכן רוב הפסטיבלים בסינמטק הם כאלה שהשגרירויות יוזמות ומממנות את עלותם). כשהם יעברו להקרנה בהיי דפינישן לא תהיה מניעה להקרין כל סרט שיש להם זכויות עליו, אפילו בהקרנה חד פעמית או הקרנות חצות, כי במחיר רכישת הזכויות כבר יהיה לך עותק הקרנה ביד. וכך יוכלו להביא ארצה סרטים קטנים ואלטרנטיביים שימשכו רק 2000 איש, אבל עדיין אפשר יהיה להרוויח עליהם כסף. זה לא יהיה עידן חדש ונפלא בקולנוע המקומי? שסרט נפלא כמו "הצד האפל של הירח" של רובר לפאז' יוכל להיות מוקרן כאן על מסך גדול, וגם אם ייראו אותו פחות אנשים מכלל צופי "שנת אפס" עדיין ייצא המפיץ עם רווח ויוכל להמשיך לחפש את הסרטים שאף מפיץ אחר לא נוגע בהם.

ומה הקשר לסקנדינביה? ואם בסקנדינביה מקרינים את כל הסרטים מדי.וי.די זה הופך את זה לנוהג מוצלח? במדינה כמו שלנו, קרי במדינה בה בקולנוע לב, בסינמטק, בסינמה סיטי מזלזלים בצופים, חוסכים על גבם ומשקרים להם, ומציגים סרטי קולנוע מתוך די.וי.די.

לגבי התלונות על איכות ההיי דפינישן. שמעו, עוד לא הכל מושלם, אבל אנחנו בדרך לשם. אני מחכה לראות את "סופרמן חוזר" שצולם במצלמות הדור הבא של ההיי-דף. "סקס ולוסיה" היה אחד הסרטים הראשונים שצולמו במצלמת ההיי דפינישן הראשונה, עוד לפני "מלחמת הכוכבים, מתקפת המשובטים" ו"צעד קטן" של שחר סגל שצולמו באותה מצלמה, והוא אכן מריח כמו וידיאו. אבל טרילוגיית "טולסה לופר" של פיטר גרינאוויי, או "עיר החטאים" של רוברט רודריגז, כבר הציגו תמונה מושלמת. והיא רק תלך ותשתפר.

ואני מסכים לגמרי, ערוצי הכבלים והלוויין, כמו גם רשת האוזו השלישית, משלימים לנו היטב חורים. אבל אני רוצה לראות את כל הסרטים האלה על מסך גדול, באיכות תמונה מושלמת עם סאונד בווליום גבוה. ההיי דפינישן, אם המפיצים בארץ לא יימצאו דרך לחרבן גם את זה, יחיה לנו את עולם הקולנוע בארץ.  

20 מרץ 2006 | 18:18 ~ 19 Comments | תגובות פייסבוק

טוק-טוק-טוקבק

הרשו לי להשתתף בכמה מהדיונים הפעילים שמתנהלים כעת באיזורי התגובות (ותודה לכל המשתתפים, הקבועים והמזדמנים, שמשתתפים בהם)

 השפעת העופות

 http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=87#comment-810

עידן, חוששני שצ'יקן ליטל נספה בשואת העופות הגדולה שמתרחשת עכשיו בדרום. זהו ממש טיהור אתני. מי מכם לא ראה את תמונות שורפי העופות ולא חשב על פרנהייט 451 של טריפו? זכרו את מילותיי: במקום בו שורפים תרנגולות, עוד ישלקו ביצים. נדמה לי שהשבוע אקפיד לצפות ב"ארץ נהדרת" כי אם לכותבי הסדרה יש ביצים (קשות) הם יוציאו להורג את קוריצה. זה כרגע הדבר החיובי היחידי שעשוי לצאת מהשפעת הזאת.

וזוכרים שכתוב בעמוד הראשי "בלוג על קולנוע, אבל לא רק"? הנה ה"לא רק": מה אם שפעת העופות היא פיגוע על רקע לאומני? תחשבו על זה: הקיבוצים הנגועים נמצאים קרוב לגבול עם עזה. העופות הנגועים הראשונים שזוהו במזרח התיכון היו במצרים. הנה תיאוריית הקונספירציה שלי: מתישהו בשבוע שעבר הוברחו עופות נגועים ממצרים לעזה. התרנגולת חוברה לרקטת קאסם ושוגרה (נטולת חומר נפץ) לתוך לול של אחד הקיבוצים. כוחות הבטחון חשבו לעצמם "איזה מזל, זה סתם נֶפל", בשעה שזו היתה למעשה פצצה מלוכלכת ביולוגית. וככה יגיעו אזרחי ישראל ליום הבחירות כשהם חלשים מהיעדר חלבונים. ואתם יודעים למי הישראלים מצביעים כשיש להם מחסור בפרוטאינים, לא? נכון, לוויטמין ביבי (שבאקט ראשון עם היבחרו יארגן משלוח הומניטרי של תרנגולות כשרות וטהורות מהניכר, כדי שלא יהיה מחסור בעוף, שוקיים וביצים לקראת פסח). וכך יפילו העופות של השלטון בישראל. חכו וראו.

 די לדי.וי.די

http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=86#comment-774

איתן מודאג מכך שהקרנה בדי.וי.די הולכת ונהיית נפוצה יותר ויותר באולמות בארץ, ומצרף כמה דוגמאות. אני שותף לדאגה. די.וי.די הוא פורמט ביתי, עם רזולוציה המתאימה למסכים ביתיים ולא למסכי ענק קולנועיים. אם יצא לכם לבקר בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית, שנראים כמו אולם ביתי מושקע במיוחד, נדמה לי שגדלי המסך שם (וכן המרחק מסך-מקרנה) הם המקסימום שאפשר להקרין עליהם תמונה מדי.וי.די מבלי להתחיל להתפשר על איכות ולקבל תמונה מעוותת ומפוקסלת.

אך חששותיו של איתן מכך שהעולם צועד לכיוון של הקרנה מדי.וי.די אינן מבוססות. כשמדברים על הקרנה והפצה דיגיטליים, הכוונה היא לפורמט היי-דפינישן, וזה עולם אחר לגמרי. ראיתי מעט סרטים שעברו מאסטרינג בהיי-דף, הוקרנו ממקלטת בטא דיגיטל HD (או ישירות מהארד יסק של מחשב) באמצעות מקרן היי דפינישן בעל עוצמת אור וחדות תמונה המוצאמים למסכי ענק. התוצאה עוצרת נשימה. אני רציני. כל חששותיי מהעתיד הדיגיטלי התחלפו תוך שנייה בציפיה עצומה לעתיד הזה. איכות התמונה פשוט מסמאת ביופיה.

לגבי תגובתו של שי, על כך שהקרנה דיגיטלית תחסוך טעויות של מקרינים חסרי ניסיון – ובכן, חוששני שמקרינים בורים ימשיכו לחבל באיכות ההקרנה גם בפורמט הדיגיטלי. גם מקרן כזה ייפגע בסופו של דבר מתחזוקה לקויה, מחלפים זולים ומכיול שגוי (וראיתי סרט בהיי דפינישן, שצלם הסרט עמל שעה ארוכה לפני ההקרנה על כיול המקרנה, כי הפריים היה בהיר מדי לטעמו).

מה שכן, הפורמט הדיגיטלי יוזיל באופן דרמטי את עלויות ההפצה. במדינה כמו שלנו, אחת ההוצאות הגדולות ביותר שיש למפיץ בהבאת סרט ארצה זה עלויות השינוע של סלילי הסרטים הגדולים והכבדים. הם צריכים הטסה בקארגו וביטוחי מטען, ועמילות מכס, ואז שינוע במשאיות למעבדת תרגום, ואז הדפסת תרגום, ואז פיזור ברחבי הארץ. לסרטים קטנים, כל העלויות האלה עשויות להיות אחד הסעיפים הכי נכבדים בתקציב. בעידן הדיגיטלי רוב הסעיף הזה פשוט נעלם. את הקלטת הדיגיטלית יכול המפיץ להביא במטען היד שלו, או לשלוח בדואר רשום, גג 50 שקל. בעתיד היותר רחוק, כשההפצה תיעשה באמצעות אינטרנט או פס רחב לווייני (הסרט יועבר באינטרנט ממרכז ההפצה האירופי, נגיד, אל משרדי המפיץ בתל אביב, יאוכסן באופן מקודד על הארד דיסק, ומשם יופץ בסיב אופטי, או בקלטות דיגיטליות, לבתי הקולנוע).

העתיד הזה יהפוך את ישראל, סוף סוף, לחלק משאר העולם, כשרטרוספקטיבות וסרטים קטנים, שכרגע בכלל לא מגיעים אלינו, כי ההימור הכלכלי בהבאתם גדול מדי, יוכלו להיות מוקרנים תמורת פיקדון סמלי מצד המפיץ ולחיצת כפתור.

גרסאות כיסוי

http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=87#comment-807

כאן תמצאו דיון שהתעורר סביב השאלה: למה הסרטים הישראלים נראים כה – נגיד – סטנדרטיים וחסרי מעוף. האם לחוסר כסף יש לכך השפעה? או לחוסר מעוף (או ביצים)? שאלה טובה. ואין תשובה אחת, אלא הרבה תשובות שכולן נכונות. העניין הוא כזה: סרטים ישראליים מופקים כיום בתקציבים שבין 800 אלף דולר ל-1.2 מיליון דולר, ואם תסתכלו על סרטים עצמאיים קטנים מהעולם, תגלו לא מעט סרטים מדוברים ומהוללים שהופקו בתקציבים דומים. מה ההבדל?

1. חינוך. בבתי ספר לקולנוע בארץ עוסקים, על פי רוב, בלספר סיפור. כל מה שקשור בתנועות מצלמה, מיזנסצינה מורכבת, או כל דבר שמבטא סיפור ומסר באמצעים בלתי מילוליים נחשב קישוט. בבתי ספר בחו"ל, המצלמה היא אחת הדמויות ואסור לתלמיד להתעלם ממנה. אם היא סטטית צריכה להיות לכך הצדקה. אם היא על כתף, הצדקה. על מנוף, הצדקה. אם תצלמו את אותו תסריט פעם אחת במצלמת כתף ופעם אחת במצלמה נייחת תקבלו שני סרטים שונים עם משמעויות אחרות. הבימוי כאן טלוויזיוני לא במובן המדיום שוט, אלא במובן של תוכניות אירוח: מצלמים את מי שמדבר. (שוב, זו הכללה מעט גסה ולא הוגנת, וכיום יש יותר ויותר יוצרים שכבר לא חושבים ככה).

2. מקצוענות. יודעים איפה התעשיה המקומית ממש פגועה? באנשי הצוות שאינם קשורים לקריאטיב. גריפים, גאפרים, עוזרי במאי, עוזרי צלם, אפקטים ופעלולנים. יבוא הבמאי השאפתן ביותר, שירצה לצלם סצינה שוט כזה: פושע שולף סכין, המצלמה מסתובבת סביבו ומגלה את הגיבור מאחוריו, תופס אותו, מעקם לו את היד לאחור, שובר אותה, מחץ את הסכין, ובועט לו בבטן ומקפל אותו. מתאים לסרט אקשן, אבל גם לסרט כמו "מוכרחים להיות שמח". לשוט כזה תצטרכו דולי, קריין או סטדיקאם, שני אנשי סטאנטס שיחליפו את השחקנים ברגעי המכות, מפעיל מצלמה (אופרייטור) ועוזר צלם (פוקוס-פולר) מקצוענים שיודעים גם לצלם שוט מהיר, גם לעקוב עם הפוקוס וגם להשאיר את המצלמה יציבה ולא להרעיד אותה כאילו היא מצלמת הפגנה בקלקיליה. וגם עוזר במאי שיוכל לתפעל את כל התרחשויות הרקע בסצינה, לזרז את ההקמה ולתקתק את הטייקים. ולא שאין אנשי מקצוע כאלה בארץ. יש. אבל נורא מעט, והם לרוב יהיו תפוסים בפרסומות. וכך לא פעם עוזזרי צלם, עוזרי במאי, וכל הצוות הטכני, שאמור לתת את התמיכה הכי טובה לבמאי ולהגשים לו את כל בקשותיו, הם סטודנטים בחופשת קיץ, בוגרים שרוצים להיות במאים או צלמים אבל מתפרנסים בינתיים מעבודות זוטות. וכך, בסרט אמריקאי סטנדרטי שוט כזה ייקח X שעות לצלם, ובארץ הוא ייקח 4X, ובטייק השלישי כשזה לא יצליח, המפיק יילחץ, יגיד לבמאי שהם לא יכולים לבזבז את כל היום על השוט הזה, שמאבדים את האור, שימצא פתרון אחר, הבמאי ילחץ, ירגיש שזו אשמתו וחוסר הניסיון שלו, ויאלתר פתרון אחר. הפתרון האחר יהיה מה שאנחנו רגילים לראות בדרך כלל בסרטים הישראליים. מה הפתרון? אין פתרון. כולם רוצים להיות במאים, אף אחד לא רוצה להיות גריפ, וככה ישראל מתהדרת בשוטים רועדים גם על דולי. או שמוותרים מראש על דולי, כי זה יקר מדי לשכור, ומורכב מדי להרכיב, ומסובך מדי לצלם, ומה לא.

3. כסף. התקציב הישראלי מאפשר לרוב כ-21 ימי צילום. בסרט של מאה דקות זה אומר שצריך לצלם 5 דקות ביום. זה המון דקות ליום אחד. בהוליווד הפזרנית מצלמים דקה-דקותיים ביום. בקולנוע העצמאי מצלמים בין 3 ל-5 דקות ביום. אבל אז זה תלוי בסרט. כדי להספיק חמש דקות ביום, כולל לעשות סט-אפ ולהחליף לוקיישן, הסצינות צריכות להיות של אנשים יושבים ומדברים. רצוי צילומי פנים. עדיף לא ערב.

4. שוב, גם זה הולך ומשתנה, אבל במשך שנים הסתובבתי בתחושה שהבמאים הישראליים פשוט לא מספיק מוכשרים. מה, הם לא ראו מימיהם סרט? הם לא יודעים איך זה יכול להיראות? מה, אין להם מספיק דמיון? מה, אין להם מספיק כריזמה כדי להצליח להכניס לאקשן צוות שלם שיתעלה על עצמו?

חברו את כל הנתונים האלה ומה תקבלו? את "איזה מקום נפלא". את "מטאליק בלוז". סרטים בינוניים. סרטים, אגב, שעלו בדיוק אותו דבר כמו "האסונות של נינה" ו"חתונה מאוחרת" "הכלה הסורית" ו"עטאש" שהיו גדושי כשרון, שאפתנות ומקצוענות.

ובנושא הכיסוי (coverage), עוד רעה חולה של הקולנוע הישראלי. אני לא מלמד בימוי, מהסיבה הפשוטה שאינני במאי, אבל בכל זאת, בשיעורים העיוניים שאני מעביר, אני ממליץ לתלמידים ללמוד מהמקצוענים ולא לצלם כיסוי. היצ'קוק, למשל, לא כיסה. צילום כיסוי הוא (לפעמים – אני חייב לסייג כי יש גם במאים מעולים שמצלמים כיסוי, ויש סיטואציות שכדאי כן לכסות) עדות לפחד וחוסר בטחון, וכן – חוסר מעוף. ובפועל, אתם מבזבזים זמן על זה. אבל די להצליח לא לרעוד מפחד כלי שאתם "מכוסים" צריכים להגיע לסט מוכנים (וגם, להשאיר זמן ומקום לצילומי השלמה, כי תמיד יהיה איזה חור באמצע שתצטרכו להשלים איכשהו).

במילים אחרות, ממש קשה לביים סרט טוב. מצבנו מעולה אם יש לנו 2-3 סרטים טובים בשנה. אולי לא צריך לפנטז על יותר.

19 מרץ 2006 | 09:02 ~ 23 Comments | תגובות פייסבוק

wong-two-three

ג'יימס וואן (Wan) ביים את סרטו הארוך הראשון, "המסור". כשהסרט הפך להצלחה קופתית מפתיעה החליטו המפיקים להזדרז ולהפיק סרט המשך, אלא שוואן היה בלתי זמין (למרבה האירוניה, הוא היה עסוק להסתובב בעולם לקדם את הסרט) והאולפן, שהעדיף להזדרז עם ההפקה ולא לחכות שהבמאי יתפנה, בחר במאי אחר. כשגם סרט ההמשך הצליח, חתם וואן לביים את המסור 3. וכך הוא יהיה חתום על סרטים 1 ו-3 בסדרת סרטי האימה המצליחה. (עדכון/תיקון: המסור 2 יעלה בארץ בשבוע הבא. וואן, בניגוד לידיעות קודמות, לא יחזור להמסור 3 אלא ימשיך לסרט אימה אחר שכתב עם לי וואנל, התסריטאי/שחקן של "המסור").

ג'יימס וונג (Wong) ביים את סרטו הארוך הראשון, "יעד סופי". כשהסרט הפך להצלחה קופתית מפתיעה החליטו המפיקים להזדרז ולהפיק סרט המשך. אלא שוונג היה בלתי זמין (היה כבר מחויב לסרטים אחרים) והאולפן, שהעדיף להזדרז עם ההפקה ולא לחכות שהבמאי יתפנה, בחר במאי אחר. כשגם סרט ההמשך הצליח חתם וונג על בימוי יעד סופי 3. וכך הוא חתום על סרטים 1 ו-3 בסדרת סרטי האימה המצליחה.

אין שום קשר בין ג'יימס וואן וג'יימס וונג. האחד הוא במאי צעיר, יליד מלזיה שגדל באוסטרליה. השני הוא יפני סיני-אמריקאי שהיה אחד הבמאים בסדרה "תיקים באפלה". צירוף מקרים? קארמה? לא יודע. אבל נראה כמו התחלה לסרט אימה.

16 מרץ 2006 | 04:04 ~ 20 Comments | תגובות פייסבוק

יש לי דפדופים באזניים

 עמית בניו יורק

1. כשאין לי זמן לקרוא עיתונים אני לפחות נכנס לאתרים העוסקים בתקשורת ונותן להם לדפדף בהם עבורי. כך היה אתמול כשנתקלתי באתר "ולווט אנדרגראונד" בקטע מכתבה של איתן עמית, כתב "ידיעות אחרונות" באמריקה: "נחמה אחת: כרגע לא עומדים על הפקת סרטי המשך לסופרמן, כך שאפשר להיות רגועים". האייטם, הכה ממוחזר, עסק בקללה המוזרה על ראשם של השחקנים שגילמו את "סופרמן" בקולנוע ובטלוויזיה. אז עמית מכר לעורכיו חומר שפורסם כבר עשרות פעמים בעבר (ולכאורה זכה לרלוונטיות מסוימת עם מותה של דיאנה ריב, אלמנתו של כריסטופר ריב), וגם הפליא עם משפט סיום אידיוטי שכמובן אינו נכון.

מה שאני לא מבין הוא זה: אם איתן עמית לא מבין בקולנוע, למה הוא כותב על קולנוע? (ואיך זה שאף אחד מעורכי ומגיהי "24" לא יודע שיש סרט "סופרמן" חדש כמעט גמור?). ונניח שהוא לא מתמצא בקולנוע, אבל אם הוא יושב בניו יורק הוא לא חולף על פני חנויות מגזינים, הוא לא מרגיש צורך לעיין בכתות השער של ירחוני הכרומו כדי לדעת מה קורה בעולם? הוא לא הבחין שברנדון רות', הסופרמן החדש, וקייט בוסוורת, הלויס ליין החדשה, כבר כיכבו על השער של "פרמייר" לפני חודשיים? אז מה הוא עושה שם בניו יורק? מה הוא מסקר? אחרי מה הוא עוקב? מה הוא קורא? ואם כל ילד עם אינטרנט – שימצא בשניה בגוגל התייחסות ישירה של רות ל"קללת סופרמן" והאם הוא חושש ממנה – מעודכן יותר ממנו, למה צריך אותו שם?

ומה הכי מכעיס אותי? שרק בענייני קולנוע יכול לקרות כזה דבר. אתם מדמיינים עורך במדור הספורט שייתן לכתב שלא מבין מה קורה בעולם לכתוב לו, או שיעביר כתבה עם פרט כל כך בלתי מעודכן? ועורך בכלכלה? לא נראה לי (לא שאין שם טעויות, אבל התחושה היא שהכותבים והעורכים שם יודעים על מה הם מדברים ואין פדיחות קולוסליות). רק קולנוע הוא, כרגיל, שטח ההפקר של העיתונות הישראלית.

בן שטרית בטרייבקה

פסטיבל הסרטים בטרייבקה, ההוא של רוברט דה-נירו ושותפתו ג'יין רוזנטל, ייפתח ב-25 באפריל והיום פורסמו שמות הסרטים שיתמודדו בתחרות של הפסטיבל. סרטו של דויד בן שטרית, "אבי היקר, שקט יורים", יוקרן בתחרות הדוקומנטרית. הסרט, שהוקרן כבר בפסיבל ירושלים ובערוץ 8 (ושבעת צילומיו הוכה בן שטרית על ידי מאבטחי משרד הבטחון בקריה כשהגיע לראיין את דוברת צה"ל). הסרט, העוסק בסרבני גיוס בצה"ל, אינו היצירה הקולנועית הכי מפוארת של בן שטרית (אחד הדוקומנטריסטים המושחזים ביותר בארץ), אבל זהו מסמך פוליטי מרתק העוסק במוסר ובהקרבה האישית כדי לחיות חיים מוסריים.

הבוס

לא בכל יום מגיע ראש אולפן הוליוודי לעמוד הראשון של "הניו יורק טיימס", אבל זה מה שקרה שלשום לבראד גריי, המנכ"ל הטרי-יחסית של אולפני פרמאונט. בראד גריי, שלפני שהפך לראש אולפן היה סוכן שחקנים ומפיק ("הסופראנוס", למשל, היא סדרה שלו) נחקר כעת על ידי האף.בי.איי על קשריו עם החוקר הפרטי אנתוני פליקאנו. נגד פליקאנו הוגשו כתבי אישום על שיטות איסוף הנתונים שלו, שכללו האזנות בלתי חוקיות, פריצות למאגרי מידע משטרתיים, שוחד ואיומים. גריי, מתברר כעת, שכר את שירותיו של פליקאנו, כדי לאסוף מידע נגד אויביו (כמו גם לא מעט מעמיתיו למקצוע). שיטות ההפחדה, אגב, הופעלו לא כנגד מתחרים עסקיים, אלא בעיקר נגד אנשים מועטי כוח – עובדים התובעים את מעסיקיהם, פרודות במאבק גירושין, מאהבות שמסרבות להיפרד, וכו'. בכתבה ב"ניו יורק טיימס" נחשף הקשר בין גריי, פליקאנו וגארי שנדלינג, ואיך הוא קשור לחברתו לשעבר של שנדלינג, שהפכה לעדה מרכזית בפרשה.

 1.4 מיליארד כרטיסים והאולמות ריקים

אתמול נפתחה בלאס וגאס ועידת ShoWest, המפגש השנתי של בעלי בתי קולנוע מהחוף המערבי. בעלי בתי הקולנוע נפגשים עם מפיקים וראשי אולפנים המציגים בפניהם את התוצרת הקולנועית של הקיץ הקרוב, ועם נציגים של חברות המנסות לשדרג את חוויית הצפייה הקולנועית.

הוועידה השנה מתקיימת תחת צילו של הנתון המציג ירידה מתמדת במכירת הכרטיסים באמריקה, והיחלשות הקולנוע מול ההום סינמה. בעלי בתי הקולנוע, מסכימים כולם, חייבים למצוא את הדרך להמציא מחדש את חוויית הצפייה הקולנועית. האולפנים, הם גם טוענים, חייבים לעשות סרטים יותר טובים, ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לשווק אותם.

שתי כתבות שכדאי לקרוא בנושא. קודם כל, ריצרד קורליס מראיין ב"טיים מגזין" את ג'ורג' לוקאס. לוקאס אולי הפך במאי מעצבן אבל הוא עדיין מרואיין מעולה, והוא מנסה לקדם את החזון שלו למען עתיד הקולנוע. (הנה)

הכתבה השנייה היא של שרון וקסמן, כתבת "ניו יורק טיימס" בהוליווד שמתארת את היום הראשון של הוועידה, ואת הבלבול שאוחז במשתתפיה. (הנה).

מומלץ לקריאה בעיקר לבעלי בתי הקולנוע בארץ, אלה שרוצים להחזיר את הגלגל לאחור, בשעה שהעולם מחפש דרכים להניע את הגלגל קדימה.

הברון

ולבסוף, הנה תיאור מטעם אנשי "עין הדג" של המפגש עם טרי גיליאם שנערך בשבוע שעבר. שמי אינו מוזכר בתיאור, אבל אינני נוטר טינה. הנה, יש אפילו לינק.