monday morning mix 7
(*) אוקיי, חזרתי לנגן הקודם, שכנראה עבד אצל כולם. על החדש קיבלתי יותר מדי דיווחי תקלה. ועדיין: כבר כמה שבועות אני מחפש נגן פלאש שיוכל לנגן רצפי שירים ולא רק בודדות. אני הייתי מעדיף כזה שיאפשר לי גם לעשות קרוסים. אם מישהו מכם מכיר כזה, אנא ידעו אותי. הרעיון בשני השירים כאן הוא שהם, באוזניי, עובדים פשוט מעולה יחד. שימו אותם על לופ ותקשיבו איזה מעברים נפלאים אפשר לעשות בין האחד לשני. אגב, שדרן מתוסכל מחפש תוכנית רדיו.
הגל החדש-ישן
בסוף השבוע נקלעתי, לגמרי בטעות, ל Rock-Im-Park פסטיבל אחות לRock-Am-Ring, המתקיים במקביל, שהוא אחד משלושה-ארבעה פסטיבלי רוק הגדולים ביותר באירופה. בגלל שלא ידעתי לאן אני מגיע ממש לא נערכתי לאירוע וכך החמצתי כמעט את רובו.
שניים מההרכבים שלא הצלחתי לראות, ושאותם אני מאוד נהנה לשמוע בשבועות האחרונים, מתנגנים עכשיו בדף זה.
הראשון, זה שמתחיל כמו חידוש של ג'וי דיוויז'ן ל"בלה לוגוסי מת" של הבאוהאוס, הוא "אני פאקינג רוצה לקרוע אותך" של She Wants Revenge (איזה שם איום). השני, והחביב עלי עד מאוד, הוא "מינכן", הסינגל הראשון של ה-Editors (שם קולנועי/ז'ורנליסטי מצוין). אין קשר לסרט של ספילברג.
איקס עליך
הנה אחת הסיבות בגללן המפיצים בארץ כל כך אובדי עצות: הסרטים בישראל לא מתנהגים על פי הדפוס שמאופיינים בשאר העולם. קומדיות נעורים, סרטי אנימציה, קומדיות רומנטיות ומותחנים (אבל לאו דווקא סרטי פעולה) עובדים כאן מצוין. אבל סרטי הפנטזיה, שעולים הון עתק להפיץ ומצליחים באופן פנומנלי ברוב העולם דובר האנגלית, פשוט קורסים כאן.
לראייה: "X מן 3". בארה"ב הוא הכניס 107 מיליון דולר בארבעת הימים הראשונים לצאתו. בארץ, באותם ארבעה ימים: 159 אלף דולר, שהם כ-22 אלף כרטיסים. "צופן דה וינצ'י", לשם השוואה, מכר 62 אלף כרטיסים בארבעת הימים הראשונה להקרנתו בארץ, וכ-40 אלף כרטיסים בסוף השבוע השני (בעשרת הימים הראשונים להקרנתו בארץ צפו בו 121 אלף צופים). אך בעוד בארצות הברית שני הסרטים האלה מתחרים זה בזה, בארץ את שניהם מפיצה חברת א.ד מטלון. כך שתיאורטית, כשלונו של אחד מתאזן על ידי הצלחתו של השני.
בולבול, תגיד לי למה
בקשר לדיון שנערך כאן בהיעדרי על עניין הספוילר מ"משחק הדמעות". אתם מוזמנים להתרענן בוויכוח הספוילרים שהתקיים ביני ובין דן ברזל לפני ארבעה חודשים. תמציתו: על פי גישתי, "ספוילר" הוא מושג בעל תקופת התיישנות. מועד ההתיישנות המדויק ראוי לדיון בינלאומי, אבל הוא לא יעלה על שנתיים. וכל אופן, סרט בן 14 הוא כבר בבחינת נחלת הכלל. מי שלא רוצה לדעת כלום על סרטים ישנים שהוא מעולם לא ראה, שיפסיק לקרוא מדורי קולנוע.
באופן נקודתי על "משחק הדמעות": הידעתם שהטוויסט המפורסם כלל לא היה טוויסט? כלומר, בערך אחרי 3/4 סרט מגלה סטיבן ריי משהו חדש ודי יוצא דופן על הדמות המופיעה מולו. אבל באופן בו הסרט בנוי, ואיך שהוא מבוים, הגילוי הזה די מינורי. הוא כמעט אגבי (וזו גדולתו של ג'ורדן). "משחק הדמעות" יצא באנגליה ודי נכשל מסחרית. רק כשהארווי וויינסטין ראה אותו הוא החליט להפוך את נקודת המפנה הזאת – שהיא בסיסית ועקבית כמעט בכל הסרטים של ניל ג'ורדן (וזה מה שכתבתי ב"7 לילות") – לטוויסט שאסור לדבר עליו, לנושא שיחה חצוף במסיבות קוקטייל.
וזה מה שמציק לי באידיאולוגיית הספוילר הזאת: טוויסטים הם כלי שיווקי, לא אמנותי. אם כל מה שיש בסרט הוא הטוויסט שלו (ע"ע "החוש השישי") הרי שחשיפת הטוויסט היא מצווה אמנותית. צפו בסרט מתפרק מול עיניכם. אם הטוויסט העלילתי הוא רק פרט אחד במגוון של פרדוקסים של זהות – מינית ופוליטית (ע"ע "משחק הדמעות") – הרי שהספוילר ממילא לא אמור לקלקל לצופה דבר. אזהרת הספוילרים היא המצאה של אנשי שיווק, ואכן יש כיף גדול בצפייה בסרט מבדר ולנסות לנחש את סופו. אבל להיצמד לטוויסט כאילו כל גורל ההנאה מהסרט תלויה בו – ועוד סרט כל כך מורכב כמו "משחק הדמעות" – מעיד בעיני על רדידות אמנותית, היתפלות לגימיקים, האדרת הבורות וחוסר הבנה במה שהופך סרטים מ"תופעה רגעית" ל"קלאסיקה". וקלאסיקות אינן זקוקות לאזהרות ספוילרים.
צינורות
רוצים דוגמה למה דפוק בעולם התקשורת הישראלי? שהנתונים להיות מנכ"ל של גוף שידור עצום והנתונים הדרושים כדי להתמנות למנכ"ל חברה ליצור צינורות השקיה הם אותם נתונים. אז באיזה ממקומות העבודה האלה עופר בלוך הוא דג מחוץ למים?
המפציצים
עוד משהו שגיליתי באיחור: דיון מעולה בין משתתפי עין הדג על חרם המבקרים על ידי המפיצים. שימו לב לטענות החריפות של רני גרף ושל רד פיש. כל הכבוד.
יאיר, אצלי זה לא פועל. לא רואים כלום ולא שומעים כלום. מקווה שאחרים הצליחו יותר…
אולי יש לי בעיה בהבנת הנקרא, אבל האם הבנתי מדבריך שאתה חושב שאם אנו יודעים את הטוויסט של "החוש השישי" אין טעם לצפות בו שוב? אני חולק עליך. יש בו הרבהנ יותר מאשר "טוויסט".
הערה: הפוסט הזה נכתב באומץ ובנחישות (וכמובן בזריזות) בין הפסקות חשמל. אכן, הפכנו למדינת גרילה.
יאיר – אתה היית מעדיף לצפות ב"מר מוות", כשאתה מכיר את פרד לכטר ואת פועלו או לבוא לסרט חף מכל ידיעה מוקדמת?
סיפור 1: לפני כעשר שנים הוקרן בארץ סרטו (המצויין) של פיטר ג'קסון "יצורים שמיימיים". באתי אז לסינמטק בתל אביב, בו הוקרן אז הסרט, ומכיוון שהקדמתי מעט, שוטטתי לי בלובי והצצתי בביקורות על הסרט המודבקות על לוח המודעות. לפתע, תפסתי את הראש: בכתוב היו ספוילרים. חשבתי שכבר הלכה לי ההנאה מהסרט, ולא כך היה. במידה מסוימת, דווקא בגלל שידעתי מה הולך להיות, התרשמתי יותר מדרך העשייה הפנומנלית של הסרט הזה.
סיפור 2: היו ימים שסרטים היו מופצים בארץ באיחור די ניכר לעומת הפצתם בחו"ל. "משחק הדמעות" הופץ בארץ כמה שבועות לאחר טקס האוסקר של אותה שנה. באותו טקס, בילי קריסטל התבדח על חשבון הטוויסט בסרט, ומהדברים שהוא אמר, גם אם לא אמר זאת מפורשות, הבנתי מה אמור לקרות. אני זוכר שלא כל כך אהבתי את הסרט כשראיתי אותו (או יותר נכון לומר: את כל מה שבא לאחר אותו טוויסט מפורסם), אבל בדיעבד, אני חושב שהסיבה לכך אינה העובדה שידעתי מראש מה הולך להיות, אלא התגובה הקיצונית של סטיבן ריאה לגילוי (הוא מקיא), שממנה והלאה לא הבנתי את הכיוון שהסרט לקח (אם אתה לא יכול לקבל את העובדה שהוא/היא גבר, למה אתה עדיין איתו?).
סיפור 3: ל"מחבואים" הלכתי בידיעה שיש משהו שונה/מעניין/מעורר מחשבה בשוט האחרון שלו (מבלי לדעת מה). ראיתי, גיבשתי דיעה (על הסרט בכלל ועל מה שקורה בשוט האחרון בפרט), אבל אני לא חושב שאם הייתי יודע מראש מה קורה בשוט הייתי משנה את דעתי.
אבל לגבי "זמן התיישנות": דבורית שרגל חיכתה מספר שבועות, ואז פתחה את הדיון עליו בבלוג שלה. סרטים בכלל, וסרטים מהסוג של "מחבואים" בפרט הם אירוע תרבותי המתרחש בנקודת זמן מסוימת, והדיון לגביו צריך להתרחש ב"זמן אמת", פחות או יותר. אז כמה שבועות, שבהם מי שזה בוער לו (כמו האורחים היקרים בבלוג הזה, אני מניח) הולך לראות את הסרט המדובר, הם תקופת זמן סבירה בה יש להימנע מספוילרים- ומאז, כדאי וצריך לכתוב את כל מה שנחוץ לכותב על מנת להוכיח את הנקודה שהוא רוצה להעביר.
הערה אחרונה: בעיניי, מ. נייט שאמאלאן הוא גאון, שעדיין לא עשה את יצירת המופת שלו. מובן לחלוטין, בעיניי, שאם הטוויסט של "החוש השישי" היה מתגלה בביקורות, ההנאה הייתה נפגמת, אבל בעיניי זה סרט מספיק טוב והוא היה שורד את זה. יש בו הרבה יותר מאשר הטוויסט הזה. הדרך שהבמאי הזה מזיז מצלמה ועובד עם שחקנים מרתקת בעיניי, ואני מחכה בסקרנות לחדש שלו, ממש בקרוב.
פור דה רקורד: בעיניי, הבעייה של "בלתי שביר" הייתה בתסריט, כלומר, אם ב"חוש השישי", דמותו של הילד עוברת שינוי דרך גורם חיצוני (ברוס וויליס), ב"בלתי שביר", הגיבור (וויליס) עובר את השינוי פחות או יותר לבד, וזה הרבה פחות אפקטיבי. (ועדיין, שוט הפתיחה של הסרט, ברכבת, מרתק בעיניי). הבעייה של "סיינס" היתה פשוטה בעיניי: ברוס וויליס פשוט שחקן הרבה יותר טוב ממל גיבסון (בעיניי). חוץ מזה, תסריטאית, נושא האמונה הדתית היה שקוף מדי. והבעייה של ה"כפר"… טוב, היו בו הרבה בעיות, אבל אני עדיין מאמין בבמאי הזה.
רוה לאיתן: הספוילר באוסקרים של "משחק הדמעות" לא היה קשור להערה של בילי קריסטל, אלא לעובדה שג'יי דיווידסון היה מועמד בקטגוריית שחקן המשנה, ולא שחקנית המשנה.
ויאיר יקר:
אני מעדיף את זכות הבחירה החופשית. אנא תן לי להחליט אם אני רוצה להקשיב למוזיקה הספיציפית שלך תוך כדי שאני קורא את הפוסט שלך. זה קצת מפריע לי שהשיר מתנגן מעצמו.
איתן – אתה מעדיף לבחור בעצמך האם לשמוע מוסיקה בכניסה לאתר או לא, אך משום מה כשזה מגיע לספוילרים אתה מוותר לחלוטין על הבחירה החופשית והולך על גישה בינארית תמוהה: אתה טוען שבשבועות הראשונים אסור בשום אופן לכתוב ספוילרים, ושכעבור כמה שבועות מותר לכתוב ספוילרים באופן חופשי.
אלא שבדיוק כפי שלרוב הנגנים יש כפתור Play שמאפשר לך לנגן את המוסיקה אם בא לך ולא לנגן אותה אם לא בא לך, כך יכול וצריך להיות גם עם ספוילרים.
למשל, את הספוילר שכתבת בהודעתך יכול היית לנסח כך:
"אני חושב שהסיבה לכך אינה העובדה שידעתי מראש מה הולך להיות, אלא התגובה הקיצונית של סטיבן ריאה לגילוי (הוא מקיא), שממנה והלאה לא הבנתי את הכיוון שהסרט לקח (**זהירות, ספוילר ל"משחק הדמעות"**: אם אתה לא יכול לקבל את העובדה שהוא/היא גבר, למה אתה עדיין איתו?)".
שום דבר לא היה נגרע מהודעתך אם היית מוסיף את ההערה הקטנה הזו. יתרה מזו, עם הניסוח הזה היית יכול לכתוב את ההודעה אפילו ביום בו הסרט יוצא אל המסכים. מי שלא רוצה לדעת – יכול לבחור שלא לקרוא. בדיוק כפי שביקשת את זכות הבחירה מיאיר, כך כדאי שתעניק אותו בעצמך גם לאנשים אחרים.
החוש השישי דפק לי בראש מכה לא מוסברת. זה בטח קשור למצבי הנפשי הרגשי והאמיתי בעולם בתקופה בה צפיתי בסרט, אבל אחרי שצפיתי בסרט, וחטפתי את הטויסט, רעדתי. שלשה ימים הסרט הלך איתי. גם אחר כך הוא עדיין היה הדבר הראשון שסיפרתי כדי לתאר את עצמי. אני חושב שזה לא היה עובד ככה באמת לו הייתי נחשף לסוף. בדיעבד צפיתי בסרט כדי לבדוק אותו שוב. גיליתי עבודת תסריט מתוחכמת ובסופה תובנה: הסרט גורם לך לקבל מערכת יחסים בין אשה לגבר שלא נפגשים- כמערכת יחסים מקובלת. קשה ומקובלת. זה אומר משהו על המניפולציות התסריטאיות שאפשר לעשות בנו, אבל גם על המגוון העצום של מערכות יחסים שאנחנו מסוגלים לקבל. הגמישות של המושג הזה מערכת יחסים ואפילו נישואים.
תודה שלא חשפת אז בפני את סוף הסרט, ואני חושב שראוי לתת אזהרת ספוילר בלי בושה.
חשוב על כך. אי אפשר לראות את כל הסרטים בעולם. בשביל זה יש ספריות. שווה להשאיר לעצמנו את האפשרות להנות מסרט בפעם הראשונה על כל הפתעותיו. אם נרצה שוב לצפות בסרט, תמיד אפשר לראות אותו שוב.
אין ספר ששום דבר לא יכול להשתוות לצפייה ראשונה ב"החוש השישי" בלי שאתה יודע מה קורה בסוף. מדובר בתדהמה שלאחריה התחושה המיידית שלך היא שאתה רוצה לראות את הסרט שוב. ושוב. ושוב. לראות איך הוא עשה את זה, לעזאזל.
הסיבה ש"החוש השישי" מחזיק גם צפיות חוזרות, היא כי התסריט, או הסיפור, לא נבעו מהטוויסט (לפחות למיטב ידיעתי). שאמאלאן כתב כמה וכמה דראפטים עד שלבסוף נוצר הטוויסט המפורסם. כלומר, הסיפור המקורי היה על "ילד שרואה אנשים מתים". ובגלל שהסיפור לא נובע כולו מהתפנית בסוף, הוא לא נעשה חסר משמעות גם כשאתה יודע עליה. לא מדובר כאן בסרט מתח זול וסנסציוני, אלא בסיפור בעל משמעות.
גם אני חושה ש-מ' נייט גאון לא קטן, ו"סיינס" הוא סרט מבריק לא פחות מ"החוש השישי", והסרט שלו שאני הכי אוהב. במאי מרתק.
יאיר, זה בסדר להזכיר את הדיון ביננו ולהציג רק את הטיעונים שלך. אבל יכולת לפחות לספק לינק לדיון המקורי:
https://cinemascope.co.il/?p=37#comment-324
(וזהירות – יש בפתיל הזה ספוילרים בחסות יאיר ללא פחות מ-9 סרטים שונים, החל מקלאסיקות כמו "האזרח קיין" וכלה בסרטים שעלו השנה כמו "הגנן המסור")
"מי שלא רוצה לדעת כלום על סרטים ישנים שהוא מעולם לא ראה, שיפסיק לקרוא מדורי קולנוע" – זו טענה דמגוגית לגמרי. האם יש מישהו בעולם (פרט למבקרי קולנוע כמובן) שבאמת רואה את כל הסרטים שיוצאים ויכול להיות חסין לספוילרים? וכשההגדרה שלך ל"סרטים ישנים" היא "החוש השישי" ואפילו "הגנן המסור", אני בכלל מתחלחל מהטיעון הזה.
(ולרגע הטיעון הזה נשמע לי קצת כמו "מי שלא מתכוון לכתוב ביקורת חיובית על הסרט, שלא יבוא להקרנת עיתונאים". יאיר, בדיוק כפי שהמפיצים לא יכולים לבוא בטענות כלפי מי שהם תלויים בו, כך גם אתה)
ומעל הכל – אני אשאל אותך שוב, אולי הפעם גם תענה – מנין נובעת ההתעקשות הזו שלא להתחשב? זה לא עולה כסף, זה לא מפריע לאף דיון, זה לא פוגע במי שלא אכפת לו מספוילרים. זה רק דורש עוד חצי שניה של הקלדה: "זהירות, ספוילר ל…". איפה פה הבעיה?
(וואו, עכשיו אני יודע איך עידן מרגיש… 🙂
לדן ברזל,
מקובלת עלי הערתך לגבי אזהרה מספוילרים באופן כללי, אבל אני עדיין טוען שזמן של מספר המתנה של מספר שבועות הוא בהחלט סביר, ולאחריו אזהרה מספוילרים מיותרת. מי שכותב על סרט מספר שבועות לאחר שיצא (ולא בסוף השבוע בו הוא יוצא) מבקש (על פי רוב) לייצר דיון תרבותי ו/או להגיב לדיון תרבותי המתפתח בעקבות אותו סרט, ואת זה ניתן לעשות עם אנשים שראו את הסרט. לכן אזהרת ספוילרים מיותרת (מה גם שפעמים רבות, טיעונים בדיון תלויים באותם ספוילרים).
לסיכום: אזהרת ספוילרים בביקורת על סרט ראויה (ואף נחוצה במקרים מסוימים), אבל במאמרי המשך (follow-up), המתייחסים לסרט, אזהרת הספוילרים מיותרת בעיניי.
1. אני לא שומע שום דבר ברקע.
2. הדיון שהתעורר מתרדמתו לפני יומיים לא היה על האם *מותר* לפרסם ספוילרים בביקורת, אלא על הצורך להזהיר את הקורא מראש. אני מודה שאיני קורא את הביקורות של יאיר רוה מאחר והסיכוי להיפגע מספוילר לא מסומן, גבוה. אולי אני קיצוני, אבל נקודת ההנחה לפיה ספוילרים הם נחלת הכלל, פשוט שגויה בעיני. סרט נערך בצורה מסוימת כי ככה רצו שהצופים יחשפו אליו. אם אני מתיישב לראות את החוש השישי מתוך ידיעה מה יהיה הטוויסט, אני אצפה לו לכל אורך הסרט ולא אצליח להנות מהיצירה כמו מי שהטוויסט מפתיע אותו. כנ"ל לגבי משחק הדמעות, האזרח קיין, מלחמת הכוכבים, או כל סרט אחר שיוצריו/מפיציו התכוונו שהצופים לא ידעו על ההפתעה לפני הצפיה בסרט.
"טוויסטים הם כלי שיווקי, לא אמנותי. אם כל מה שיש בסרט הוא הטוויסט שלו (ע”ע “החוש השישי”) הרי שחשיפת הטוויסט היא מצווה אמנותית. צפו בסרט מתפרק מול עיניכם."
שני דברים שאני לא מסכים איתם כאן. קודם כל, טוויסט הוא כלי אמנותי בדיוק כמו כל סוג אחר של בניית עלילה. מפיץ יכול להחליט לשים דגש על טוויסט כדי למשוך יותר קהל, אבל היוצר הוא זה שמכניס אותו לסרט.
מלבד זאת, אני חושב שהחוש השישי הוא סרט מורכב ומותח, גם ללא הטוויסט. זהו רגע חשיפת הפואנטה של הסרט, אבל כל התחכום הוא שינוי הדרך בה רואים את כל הסרט ובחוש השישי, הוא עושה זאת בצורה מופלאה. אם גילית למישהו סוף מפתיע שמטרתו להפתיע את הצופה ולגרום לו לחשוב שנית ושלישית על מה שידע עד כה, פגעת ביצירה ולא משנה מי החליט על הכנסת טוויסט לעלילה.
הבקשה שלי היא פשוטה: אם מבקר רוצה לכתוב על סרט ומרגיש שאין טעם בכתיבה ללא ספוילרים, שתי מילים ("זהירות, ספוילר" או "מכאן ספוילרים") יספיקו כדי לאפשר לקוראים לבחור בין המשך הקריאה לבין דפדוף לסודוקו. מבחינתי, זה הדבר שיוצר אמון בין המבקר לקורא. אם הקורא לא מאמין שהוא יכול לסמוך על המבקר שלפחות יזהיר אותו בזמן, אין לו סיבה להמשיך לקרוא את הביקורות שלו בעתיד.
איתן, אזהרת ספוילרים נחוצה גם בכתבות מאוחרות יותר ולו משום שקוראים עלולים לחשוב בטעות שמדובר בביקורת.
עפר בלוך
לא נראה לי שאתה בכלל מכיר אותו ואת כשרונותיו.
אני מניח שהחברה שעבר אליה בדקה את כשירותו.
ומנהל מוצלח יכול לנהל חברות שונות ולא חייב להיות באותו תחום.
מוזר שאתה מבקר את זה
דווקא ההגיון אומר שמנהל שהצליח להרים את יס להצלחה ומהפסד לרוווח
יכול גם להצליח בחברה אחרת.
רוה לבוביץ': לא ביקרתי כלל את בלוך או את כישוריו. אני אכן לא מכיר אותו, ואני משוכנע שהאיש מוכשר כשד. אבל כשקראתי שהוא עובר מ"יס" ל"נטפים" נקרעתי מצחוק. כבר שניר למפרט עבר מערוץ 10 לדפי זהב הרמתי גבה תמהה. אבל מצינורות מידע לצינורות השקיה? קריירה קצת רנדומלית, לא?
לפני כמה שנים הוקרן בארץ סרטו של פרנסואה אוזון "מתחת לחול". מספר שבועות לאחר שעלה לאקרנים, הופיע במוסף "גלריה" של "הארץ" מאמר (מתורגם) בנושא מיניות לאחר גיל 50, והעובדה שאנשים התחילו פתאום לדבר ולקבל את זה. במאמר הופיעו מספר דוגמאות מסרטים שיצאו באותו זמן. האם העובדה שנזכר בכתבה (ללא אזהרת ספוילר) שיש ב"מתחת לחול" סצינת סקס בהשתתפות שרלוט רמפלינג הלא-כל-כך-צעירה הפריעה למישהו? האם מישהו היה יכול לטעות ולראות במאמר ביקורת על הסרט?
איתן, מה נעשה עם מאמרי המשך שלא עוסקים בסרט ספציפי, אלא בתופעה מסוימת? הרי שם לא מובן מאליו לקורא שהמאמר עומד לחשוף את הסוף של סרט X או לגלות מי מת בסרט Y.
ואפשר גם לנהל דיונים עקרוניים על סרטים ספציפיים מבלי להיכנס לספוילרים. לפעמים הדיונים האלו עוזרים לגרות את סקרנותם של קוראים שלא ראו את הסרט. לדוגמא, מה שכתבת כאן על "משחק הדמעות" היה יכול להיות רלוונטי ומעניין גם למי שלא ראה את הסרט. אלא שאז הכנסת ספוילר ללא אזהרה.
כשהדיונים מעמיקים, ומתחילים להכיל גם ספוילרים, אפשר לסמן את זה, כדי שמי שזה מפריע לו יפסיק לקרוא.
קפוץ ל"עין הדג" – כבר כמה שנים שהרעיון הפשוט והמתחשב הזה מוכיח את עצמו שם.
בוא נגיד כך – יתכנו מקרים בהם אזהרת ספוילר היא מיותרת. מיותרת למי שכבר ראה את הסרט, או למי שלא אכפת לו לגלות לעצמו את פרטי העלילה ואולי אפילו את הניתוח שלה. אף אחד לא לוקח ממך משהו או מגביל אותך בדרך כלשהי באמצעות הבקשה להזהיר מפני ספוילר. זה כמו להגיד "תודה", "סליחה" ו"בבקשה". אתה לא חייב לעשות את זה. אבל העולם מקום קצת יותר נחמד ומתחשב כשאתה כן.
יאיר, עד עכשיו לא הסברת מה קרה מבחינתך בסיפור שהוכחש על החלפת ליה בסינמטק.
רוה לקלוד: בדיוק כתבתי על זה אייטם היום לאחד ממוספי סוף השבוע אלא שהפסקות החשמל מנעו ממני להשלים אותו בזמן לדד ליין. קרא בשבוע הבא. ובמילים אחרות: אני כתבתי את מה ששמעתי ממספר רב של אנשים, במעגלי קירבה שונים לגב' ון ליר. היא ענתה את מה שענתה (ואגב, נתנה שתי תשובות שונות ל"מעריב" ול"הארץ"). עכשיו נחכה ונראה מה יקרה בספטמבר. אם אתה מעודכן במה שקורה בתוך קרן ון ליר, אשמח לעידכון, כאן או במייל.
נגן פלאש קל וטוב.
יש אפשרות למספר שירים ברצף ואפשרות לקבוע אם הנגן ינגן מיידית או רק עם לחיצה על ה"פליי" ועוד כמה אופציות נחמדות. אין קרוסאוברים, אני לא חושב שיש את זה בשום נגן.
http://musicplayer.sourceforge.net/
את תגובה מס' 13 הפסקתי לקרוא באמצע.
ועוד על תגובה 13 (מספר עם קארמה רעה, מה לעשות) – איתן, לרגע לא חשבתי שתגובה 13 עשויה להיות ביקורת. גם לא מאמר על "מתחת לחול" של פרנסואה אוזון. ובתמימותי, קראתי אותה. אך אבוי – לפתע פתאום נחת עלי משהו שעשוי להיות ספוילר לסרט הנ"ל. אולי זה לא. אולי זה כן. לא יודע, לא ראיתי את הסרט, אני לא יודע מה חשיבות הפרט הזה בעלילה. אך מההקשר בו ציינת את הפרט הזה, אני מסיק שזה עשוי להיות ספוילר. גם בדיון על טיבו של הספוילר אפשר להזהיר מפני ספוילרים, אתה יודע.
אצלי עדיין אי אפשר לשמוע את המוזיקה
אצלי כבר שומעים את המוזיקה. והיא לא רעה.
יאיר, התופעה הזו אינה ייחודית לעולם התקשורת. מנהלים עוברים פה מחברה לחברה בלי שום קשר ולו תמטי ביניהן. הייתי נותן כמה דוגמאות, אבל אני רוצה להספיק לסיים לכתוב לפני שתהיה הפסקת חשמל.
בקיצר, אחרי קריאת דבריו של יאיר ושאר התגובות כאן, הנה התגובה שלי:
יאיר, תרשה לי להסכים עם דן ברזל בנוגע למשפטך “מי שלא רוצה לדעת כלום על סרטים ישנים שהוא מעולם לא ראה, שיפסיק לקרוא מדורי קולנוע”.
סליחה, אתה ראית את כל הסרטים הישנים בעולם? אתה באמת לא יכול לחשוב על סרט שאם היית יודע מראש את סופו (או האמצע, לצורך העניין) היית מתרשם ממנו פחות?
והטענה שטוויסט הוא כלי שיווקי ולא אמנותי אמנם נכונה חלקית, אבל זה עדיין לא אומר שאין לטוויסט השפעה על מידת ההנאה של הצופה. בפעם הראשונה שראיתי את "פסיכו" לא היה לי כל ידע מוקדם על העלילה. רגע הגילוי לקראת סוף הסרט גרם לי לצמרמורת שמעט סרטים הצליחו לגרום לי. ועל אף היותו יצירה גאונית ללא כל קשר לטוויסט, סביר מאוד להניח שאם הייתי יודע מראש את הסוף הנאתי מהסרט היתה פוחתת בהרבה.
נכון שטוויסט יכול להיות סתם גימיק שנועד למשוך קהל (כמו אצל שאמאלאן), אך לפעמים יש מאחוריו גם שיקולים אמנותיים.
בשורה התחתונה, באמת לא כואב לכתוב אזהרה לפני ספוילר. גם אם אתה לא מאמין בזה, זה סתם לא הוגן כלפי אחרים.
לדן הברזל.
תגיד יא דן. מה קורה לך? מאיזו מאה אתה מגיע לבלוג הזה עם דעות חתרניות כאלה? היום, בעולם שבו כל ילד סקנידבני יכול להעיף ספוילר לרשת, אתה רוצה להפעיל על הספוליררים המקומיים צנזורה? לסתום להם את הפה?
ומה עם חופש הביטוי?
אנחנו מדברים בסרטים שיש בהם טוויסטים. זה הכל טוויסטים. ומה זה טוויסט בכלל? כלי שיווקי, ובשום אופן לא אומנותי. ז"א אין לטוויסט משמעות אומנותית אלא משמעות עיסקית במכירת הפופקורן בהפסקה! אז בגלל זה לסתום את הפה לספוליררים?
אתה לא מבין לבד שאם הטוויסט הוא כלי שיווקי אז בהכרח הוא משרת את בעלי הסרט והמפיצים, שהם כמובן בעלי ההון.
אתה באמת חושב שיש מצב שהספולירר יסכים להיות כלי בידי בעלי ההון?
תרשה להודיע לך חד משמעית שהספולירר הוא עצמאי בדעותיו והוא לא לא עובד אצל שום בעל הון והוא ימשיך להגיד את מה שיש לו להגיד ללא מורא וללא משוא פנים.
כל בעלי ההון המגוחכים האלה, עם הטוויסטים שלהם, עדיף שישקיעו בתסריטים יותר ראויים – תסריטים בלי שום טוויסטים ושטויות כאלה – לפני שהם ניטפלים לספוליררים. הבעיה היא התסריטים המחורבנים שלהם עם אמצעי השיווק המטווסטטים האלה.
שקודם ילמדו לעשות סרטים כראוי ובכלל שידאגו שהסרט לא יקרע באמצע ההקרנה ושהכסאות לא יחרקו.
הספוליר זו הבעיה שהלם??????
בקיצור דן היקר, קח את הדעות המשונות שלך ולך לאכול שווארמה.
לג'ימס ניוטון.
סתם להשכלה ולעצם מושג הטוויסט שנראה שהוא לא כ"כ מובן בכלל בבלוג הזה. בפסיכו יש שני טוויסטים מובהקים. הראשון מתרחש בסביבות הדקה ה40 בסצינת האמבטיה המפורסמת והשני מתרחש בסביבות הדקה ה70 לסרט ברציחתו של הבלש. הסוף איננו טוויסט הוא ס"ה הפתעה למי שלא קרה את הסרט עד לאותו ולמי שכן קרא זה ביצוע וירטואזי של פתרון מתבקש.
להכריז על "פסיכו" כיצירה גאונית ובהקשר הזה להזכיר דווקא את סוף הסרט, מעיד שאין לך את הכלים להבין בכלל גאונות מהי ואתה עסוק בציטוטים. כדאי שבמקום לצטט תנסה להבין.
לגימס ניוטון
ושכחתי לשלוח אותך לאכול שווארמה..
אז תתכבד ותלך לאכול. אצל שמש הכי טוב.
כמובן יקר,
א. הייתי מציע לך ביס מהשווארמה, אבל אני לא נוהג להאכיל טרולים. בטח שלא אחרי חצות.
ב. אני בכלל צמחוני. יש שווארמת סויה איפשהו?
ג. מה נטפלת לטוויסטים דווקא? אפשר לספיילר אינספור אלמנטים עלילתיים שאינם עונים להגדרה של טוויסט.
ד. מה הקשר בין בקשה אלמנטרית להפגין מעט נימוס (קונספט ששווה לך להתוודע אליו, אגב) ובין חופש הביטוי? עם כל הכנות, אותי אתה קצת מעייף. אני רק מתנחם בכך שאתה בוודאי הרבה יותר מעייף את עצמך.
לילה טוב.
לדן הברזל.
אתה האחרון שציפיתי שיגיב.
אבל אתה היגבת וזה מה שנקרא "אופס" 🙂
ולך על שווארמה פרגיות, יותר טוב מצימחוני.
יאיר,
"היטפלות לגימיקים". לא היתפלות.
ערן:
http://www.anecdotot.net/?p=435
אפשר גם שווארמה?
יאיר, אני זוכר היטב את טקס האוסקר ההוא ובילי קריסטל צחק במחרוזת שהיה פותח בה את הטקסים בהנחייתו על הטוויסט של משחק הדמעות וגם סיפר שהסרט מוכיח שגברים לבנים כן יכולים לקפוץ( בדיחה על קומדיית הכדורסל של ווסלי סנייפס ווודי הרלסון White Men Can't Jump). איתן, "תגובתו הקיצונית" של סטיבן ריי(כן ריי, לא ריאה, כך הגתה ג'ודי פוסטר את השם בהכרזת המועמדים לפרס השחקן) היא כלום לעומת מה שאני או כל מישהו אחר היה עושה לו היה עובר עליו מה שעבר על פרגוס המסכן.
אני לא מסכים עם הדעה המוזרה על ספויילרים.
למה טוויסט הוא דבר רע? הרי יש סרטים שהטוייסט גורם לחווית צפיה כפולה – לפני שיודעים את הטוויסט ואחריו. הרי גם בספרות יש את המושג "סיפורי פואנטה" ואף אחד לא מוריד בערכם לאומת סיפורים אחרים. אני רואה סרט כפי שאני רואה כל יצירת אומנות – עם כמה שפחות תיווך. באותו הזמן אני רוצה לראות סרטים כהנאה לשמה ולשם כך אני מעדיף לעבור כמה שיותר מניפולציות רגשיות שהבמאי רוצה שאעבור. אם הטוויסט הוא המניפולציה העיקרית ואם לא, אני רוצה לחוות אותה בצורה מקסימלית.
אני מסכים עם דן שלהוסיף אזהרה זה לא הרבה לבקש.
בנוסף, כמו שאתם רואים, יש הרבה קוראים שזה מפריע להם, כך שאפילו רק בשבילם כדאי, ככבוד שבין מבקר וקוראיו, להזהיר מספויילרים.
תודה ותסגור את הדלת בדרך החוצה.
בסוף סרטו של אנרי ז'ורז' קלוזו Les Diaboliques מופיעה שקופית הקוראת לצופים לא לגלות לחבריהם את סוף הסרט (ונדמה לי שהטוויסט שם הוא ההשראה למרבית אלה מאותו סוג שבאו אחריו). אז אולי המפיקים של הסרט אחראים לאזהרה הזאת, אבל יש לי הרגשה שזה הגיע מכיוון היוצרים. כמו שאחד המגיבים ציינו כאן, גילוי הטוויסט לא יהרוס סרט טוב, אבל במהלך כל הצפיה אתה תהיה עסוק בזה שאתה יודע איך הוא הולך להיגמר, וזה כן הורס את ההנאה ממנו.
ובקיצור, כן, סרט טוב אמור להיות מוצלח גם בצפייה השניה. למה זה אומר שצריך לבטל בשביל הצופים את חווית הצפייה הראשונה?
אורלי, גל, דן, איתי,
הצטרפו עוד היום לארגון חליל"ס – חזית לשכנוע יאיר לסמן ספוילרים.
(כן, אני יודע שזה אמור להיות חשיס"ס, אבל חליל"ס נשמע יותר טוב)
אני גם מוכנה להצטרף לחליל"ס!
התנאי היחיד לחברות בחליל"ס הוא לשלם את דמי החבר, רצוי בזעה. 🙂
אתה מוזמן לנסות את XSPF בתור נגן,
זה האתר שלהם
http://musicplayer.sourceforge.net/
וזה לינק לפלאגין לוורדפרס (שאני אל בטוח כמה הוא טוב אבל תנסה)
http://www.boriel.com/?page_id=12
וזה אתר שמשתמש בזה ממש טוב
http://hype.non-standard.net/