07 יוני 2006 | 19:34 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

קמצוץ מצוץ

“מצוץ מהאצבע” הוא השם העברי האידיוטי לסרט “Thumbsucker”. הוא יצא, כמובן, ללא הקרנות מוקדמות, ובלי פרסום מי יודע מה, כך שיש סיכוי שרוב הצופים בארץ בכל לא יודעים שהוא קיים. וחבל, כי הוא אחד הסרטים הכי מקסימים כרגע בקולנוע. הנה מה שכתבתי עליו בשבוע שעבר.

ועכשיו אפשר גם להשיג את הפסקול הנפלא שלו, מאת טים דה-לאפטר ובביצוע הפּוליפוניק סְפּרִי. הנה שיר הפתיחה שלו.

thumbsucker1.mp3

עטיפת פסקול Thumbsucker

מייק מילס (לא גיטריסט אר.אי.אם, אלא מאייר ובמאי קליפים שזה סרטו הארוך הראשון כבמאי) פנה בתחילת עבודת העריכה לאליוט סמית כדי שייכתוב את המוזיקה לסרט. הרעיון היה שסמית יבצע גרסאות כיסוי לשירים אקוסטיים משנות השבעיים, שמתאימים באופיים לסרט. סמית, כך מספר מילס, אהב את הסרט בגרסתו הראשונית, הסכים לבצע את השירים ויצא לדרך. הוא הספיק להקליט שיר אחד לפסקול, את “צרות” של קט סטיבנס, לפני שהתאבד.

thumb_elliot.mp3

“Thumbsucker” (“מצוץ מהאצבע”) הוא סרט קטן ומקסים, עם כמה רגעים מצמררים מרוב רגש. למרות שהוא לא מושלם, ואפשר להתווכח לגבי הסוף שלו, רוצו אליו.

סולידריות

במערכת וואלה הופץ אתמול המכתב הבא, הקורא לכתבי האתר להפגין סולדיריות עם מבקרי הקולנוע ולהחרים את הקרנות העיתונאים:

כידוע או לא, במהלך השבועות האחרונים גיבשו מפיצי הסרטים בישראל החלטה שלא להזמין את מבקרי הקולנוע להקרנות מוקדמות, מתוך ניסיון לכפות על המערכות לפרסם ביקורות שלא ביום יציאת הסרט.
וואלה! הייתה הראשונה להביע עמדה פומבית ברורה בנושא, בה הצהרנו שלא ניכנע ונמשיך לפרסם ביקורות מתי שמתחצ’מק לנו. אחרים הלכו והולכים בעקבותינו, ואנחנו מקווים שכולם יישרו קו.
מה שכן, אותן הקרנות מוקדמות, שהיו בעבר הקרנות למבקרים ועיתונאי קולנוע בלבד והפכו עם השנים להקרנות מקורבים, חברים, מוזמנים, שת”פים וכו’, ממשיכות להתקיים – מלבד המבקרים שהוצאו מהן. אנחנו מצפים מכל מי שמוזמן מתוך המערכת – באופן קבוע או ספוראדי – שיעשה לך ולנסה ויגלה סולידריות. וואלה! לא הולכת להקרנות מוקדמות. אין מבקרים, אין עיתונאים, אין מכבי, אין חברים.
זה לא מונע מאיתנו להמשיך ולהיות בקשר יותר ממצוין עם אנשי יחסי הציבור, שכולם הם חברינו ומוקירינו, גם בזמן המלחמה המטופשת הזו. אי-ההגעה זה המשך הצהרת הכוונות שלנו כלפי בריוני הצלולויד.
תודה קומראדס,
רותם.

בינתיים, רק וואלה ו-ynet הודיעו באופן פומבי, כהצהרה מערכתית, שהם לא נכנעים לדרישת המפיצים לדחות את פרסום הביקורות. זה הטקסט של רותם דנון בוואלה. וזה של שמוליק דובדבני ב-ynet. אתר זה מצדיע להם.

והספינה טובעת

ואם כבר עוסקים בדרישת המפיצים לדחות את פרסום הביקורות. הנה האופציה השניה: אני פרסמתי היום את הביקורת על “פוסידון”, שבוע לפני עלייתו בארץ. אתם מוזמנים לקרוא אותה, אם כי בסרט כזה – מאסכולת WYSIWYG* – אתם יכולים לדמיין לבד איך נראית הביקורת.

(*) What You See Is What You Get

14 תגובות ל - “קמצוץ מצוץ”

  1. ליאור 8 יוני 2006 ב - 1:16 קישור ישיר

    אצל וולפגנג פטרסון אין לב ונשמה? ראית פעם את “הסיפור שאינו נגמר”?
    אני מסכים ש”טרויה” היה לא טוב, הוא לא הבמאי האירופי הראשון שהופך לטכנוקרט הוליוודי רב-ז’אנרי, ועבר זמן מאז הוא עשה סרט באמת טוב, אבל יש לו יותר סרטים טובים מאשר לא טובים. (“התפרצות”, למשל, הוא סרט פשוט נהדר).
    ואם אני לא טועה, das boot נקרא “הצוללת”.

    רוה לליאור: ראיתי “הסיפור שאינו נגמר” ואני עומד מאחורי טענתי. את “בקו האש” אני מאוד אוהב, ו”אייר פורס 1″ הוא סרט פעולה לא רע, מהזן הפשיסטי המחליא אמנם. “התפרצות” בעיני סרט איום. אבל הסרט שאני הכי אוהב של פיטרסן הוא “התנפצות” מ-1991. סרט שנדמה לי שדי נעלם מעל פני האדמה.

  2. עופר ליברגל 8 יוני 2006 ב - 8:21 קישור ישיר

    יש מעט דברים יותר מענגים מלפתוח את הבוקר עם הקול של אליוט סמית

  3. חן חן 8 יוני 2006 ב - 13:42 קישור ישיר

    מובן שכל תרגום עם המילה מוצץ הוא בעייתי, אבל הביטוי מצוץ מהאצבע פשוט לא קשור בשום אופן לסרט. אם ראית, אתה בטח מבין. יש נטייה של המתרגמים להביט בשדה הסמנטי של שם הסרט, לדפדף במילון של ביטויים ארכאיים, ולבחור תרגום. עידן, אתה ודאי מסכים שזה טיפשי.

  4. סטיבי 8 יוני 2006 ב - 23:50 קישור ישיר

    אחדד ברשותך את הנקודה: לא משנה אם הביטוי ארכאי או לא (אני ממש לא בטוחה שכן, אבל זה כבר דיון שונה לגמרי), הבעיה איתו היא המשמעות הסמנטית. “מצוץ מהאצבע” הוא ביטוי שיש לו רק את המשמעות הפתגמית שלו, כלומר הוא איבד את המשמעות הסמנטית של צירוף משמעות המילים במשפט. כשהצופה רואה את הביטוי הזה, הוא כבר לא חושב על משחק המילים עם מציצת אצבע (thumbsucker), אלא רק על הביטוי שמשמעותו מופרך, שקרי וכו’, אלא אם כן הוא יודע קודם את השם באנגלית – ואז הוא כבר לא ממש צריך כותרת עברית. לכן המחשבה, שבוודאי הושקעה בבחירת הכותרת העברית, מתפספסת, כי הדו-משמעות ברור רק למי שכבר מכיר את הכותרת המקורית.

    עם כל נטייתי הוותיקה להשמיץ בפומבי את “האנשים האלה שיושבים וקובעים שמות לסרטים בצורה לעיתים רנדומלית בצורה חסרת הסבר”, למען האמת, בתרגום הכותרת הזו לא הייתי רוצה להחליף איתם מקום (תפקיד).
    אבל “איילנד”?!

  5. עידן 9 יוני 2006 ב - 9:56 קישור ישיר

    יאיר, אני לא חושב שההערה שהערתי לך כלפי תרגום שמות הסרטים היתה מעליבה או כתובה בשפה פוגעת. מחיקת ההודעה אינה מוצדקת ולדעתי אתה מחמיר איתי יותר מאשר עם האחרים למרות שאני מנסה למתן את סגנוני. נקודה למחשבה.

  6. VAN ERIK 9 יוני 2006 ב - 13:26 קישור ישיר

    היי פורסמו המועמדים לוולגין
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/432/828.html

  7. דווקא 9 יוני 2006 ב - 14:29 קישור ישיר

    ארבע קושיות..

    לנוכח פרסום שמות המשתתפים בפסטיבל ירושלים,
    ולנוכח פרסום העובדה שה”סרט” הפותח את הפסטיבל , הוא מיני סידרת טלוויזיה שאיננה מיועדת להקרנה בבתי הקולנוע..

    האם מישהו כאן ממשיך לטעון וברצינות…

    1.שאיזו שהיא וועדת רפרטואר מטעם הפסטיבל ראתה את הסרטים המשתתפים וקבעה שסרטו של דוידוב הוא הטוב שביניהם?
    2.שמפיק/מפיץ הסרט וויתר על אפשרות ראלית להרוויח 40,000$ , בתמורה להקרנה שפרט לכבוד שבצידה, אין לה ערך כספי מבחינתו?
    3.שהיה כאן איזו שהוא תהליך סדור שבסופו הוחלט שדוידוב (האיש לא הסרט) הוא הבמאי שהכי ראוי ליתן לו את הכבוד הזה?
    4.שקרנו של פרס וולגין מצוי בירידה?

    גלעד, אתה ניג’ס באמת בקטגוריה בינלאומית. אנסה לענות באופן ענייני, אם כי נדמה לי שזו התשובה העניינית האחרונה שלי אליך.
    לפני הכל: על פי המידע שבידי, הרשימה ב-NRG אינה נכונה או מלאה. שבעה מהסרטים הרשומים בה אכן יתחרו בוולג’ין. אחד מהם לא. אבל יש לפחות עוד שניים-שלושה שלא כלולים בידיעה של אן.אר.ג’י שנכון להיום אמורים להיות גם בתחרות. אני מעריך, שוב על פי הנתונים שיש לי כרגע, שמספר המשתתפים לבסוף יהיה עשרה, לא שמונה. אני מניח שהפרסום הרשמי יהיה ביום ראשון או שני. נראה אז.
    1. יש לפסטיבל אנשים האחראים על סינון הסרטים. תמצא את שמותיהם בעמודים האחוריים של התוכניה. מבין כמה עשרות סרטים תיעודיים לבחור 14 שיתחרו. מבין כמה מאות סרטי סטודנטים לבחור את אלה שיתחרו בתחרות הסרט הקצר. ובין כל אלפי הסרטים שמופקים בעולם לבחור סרט פתיחה אחד. אני מניח, למשל, שהם ראו את “ההבטחה” של צ’ן קאיגה. או את “Prairie Home Companion” של רוברט אלטמן. אני יודע גם שהם ראו את “הבועה”, “אביבה אהובתי” ו”מלח הארץ”. אני יודע שהם ראו סרטים ישראליים נוספים, אבל לא יודע אילו. והם בחרו לבסוף ב”מישהו לרוץ איתו”. מה הסיבות? לא יודע. כמו שאני לא יודע למה צריך את תחרות החוויה הישראלית היהודית. אלה סיבות של מנהלי הפסטיבל. האם אלה סיבות אמנותיות, פוליטיות, מסחריות, שיווקיות או סיבות אחרות? לא יודע. אני כן יודע שבדרך כלל (חוץ מהמקרה האומלל של “קנזס סיטי” של אלטמן) הבחירה בסרט פתיחה היתה מוצלחת, והיוותה נקודת מפגש בין סרט הפונה לקהל רחב ומסוגל לרגש 5000 איש בהקרנה פומבית, אבל שיש בו גם איזשהו נופך אמנותי, לא רק בידורי, המתאים לפסטיבל קולנוע. יש לי המון ביקורת על פסטיבל ירושלים, אבל סרטי הפתיחה שלהם לרוב מוצדקים.
    1א’: העובדה שהסרט צולם ב-HD לא אמורה להיות בעיה. HD הוא פורמט מעולה. השאלה היא איך יראה הפרינט שיופק ממנו. כאן עשויה להיות פאדיחה. הפרינטים הישראליים מ-HD לא תמיד היו מוצלחים. מכיוון שבכלל עוד אין פרינט לסרט (מן הסתם מתכון ללחץ דם גבוה למפיקי הסרט ולמנהלי הפסטיבל) אפשר לקוות שיושקע ממון בהפקת עותק מושלם, כזה שלא יראה מפוקסל בהקרנה על מסך ענק.
    1ב’: אני הייתי מעדיף את “סופרמן חוזר” כסרט פתיחה.
    2. מאז 1999 כל סרט שהוקרן בפתיחת פסטיבל ירושלים הביא אחר כך בין 200 ל-400 אלף צופים לבתי הקולנוע. מדובר בחשיפה תקשורתית עצומה, שגם באה עם תו תקן איכותי. החשיפה הזאת לצד הסיכוי שהסרט יהיה שובר הקופות הישראלי הראשון של השנה שווים הרבה יותר מהסיכוי לזכות אולי ב-40 אלף דולר.
    4. כן. אם בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע, שההקרנות המוקדמות שלו יתחילו שבוע לפני הפסטיבל, יתמודדו השנה כ-14 סרטים, ואם יש עוד כשני סרטים כמעט גמורים שמעדיפים לא להתחרות באקדמיה, ואם בוולג’ין יתחרו כעשרה סרטים, עולה שיש ששה סרטים גמורים שמעדיפים לא להיחשף לתקשורת ולקהל בפסטיבל ירושלים. וולג’ין היה בעבר מקפצת יחסי ציבור, אבל בשלוש השנים האחרונות התחרות גם עשתה נזקים לסרטים (“מסעות ג’יימס”, למשל).
    במקרה של וולג’ין אנשי הקולנוע הישראלי של הפסטיבל צריכים לפעול לא כוועדת סינון, אלא כוועדת שכנוע. לפנות באופן אישי למפיקים ולבמאים ולשכנע אותם להציג את סרטם בפסטיבל.

  8. דן 9 יוני 2006 ב - 16:01 קישור ישיר

    הגבולות בין הטלויזיה לקולנוע בארץ כבר הרבה זמן מטושטשים. השבוע התפרסם גם ש”מלנומה אהובתי” יתמודד במונטריאל, כסרט ולא כמיני סדרה.

    ושאלה נוספת – האם מישהו מיוצרי/מפיקי “מישהו לרוץ אתו” הגיב השבוע על הידיעה המשמחת? אני אישית לא ראיתי בשום מקום תגובה של דוידוף, נח סטולמן התסריטאי, השחקנים או מישהו מ”הוט” שיגיד כמה הוא שמח מהכבוד (ויחסי הצבור) שעושים לפרוייקט שלהם. חייב להגיד שהבחירה בסרט הזה נראית לי נכונה (ישראלי, ירושלמי, מבוסס על רב מכר אהוב ובהחלט מעורר סקרנות), אבל השקט הזה מסביב… או שזה באמת לא מעניין אף אחד בימי המונדיאל.

  9. חן חן 9 יוני 2006 ב - 18:07 קישור ישיר

    יאיר, נפלה אצלך פליטת קולמוס: החוויה היהודית, לא החוויה הישראלית

  10. אסף 9 יוני 2006 ב - 21:29 קישור ישיר

    מייק מילס מ-R.E.M הוא הבסיסט של הלהקה, לא הגיטריסט. הגיטריסט הוא פיטר באק.

  11. דווקא 10 יוני 2006 ב - 3:09 קישור ישיר

    טוב. אנחנו בכלל לא באותו המישור, אז אני מסרב להגיב. מי שהבין אותי, הבין ומי שלא, מצידי שלא יבין. העיקר שנהיה כולם בריאים.
    הערת אגב סתם להשכלה, אם תבדוק (טלפון) תגלה (לחסוך תחשבון המסובך שאתה מנהל) שנכון לרגע זה, רשומים 21 סרטים לתחרות האקדמיה (הסרט ה22 שאולי כן ואולי לא יתחרה, הוא הסרט הפותח את הפסטיבל).
    ובלי קשר לכלום, ואם אתה מנהל כאן חסימות, אתה לא חושב שהטקסטים שהש”ג כותב ראויים להישלח לפסיכאטר, או לפחות לחסימה?

  12. ליאור 10 יוני 2006 ב - 15:15 קישור ישיר

    יאיר, מפתיע לשמוע שמותחן עוצר נשימה ומטריד כגון “התפרצות” הוא בעיניך סרט איום ואילו מותחן מעט זניח כמו shattered הוא דווקא הפיטרסן הכי אהוב עליך. אולי בגלל הטונים ההיצ’קוקיים?

  13. ליאור 10 יוני 2006 ב - 18:45 קישור ישיר

    והיום ב”טלסינמה”: במהלך ראיון עם הבמאי רנדל קלייזר, ודיון בסרטים לכל המשפחה שהוא ביים, הזכיר אלון רוזנבלום את הסרט honey, I blew up the kid, שתורגם בתור: “מותק, פוצצתי את הילדים”, שהוא כמובן שם מושלם לסרט לכל המשפחה.

    כמה טוב שבתוכנית קולנוע יש מתרגמים שמבינים בקולנוע.

  14. הוד 10 יוני 2006 ב - 21:36 קישור ישיר

    רק רציתי לציין ש”מצוץ מהאצבע” סרט נפלא.
    הסרט הזה הזכיר לי את “אני אתה וכל השאר” של ג’ולי,
    באופן שבו הוא עשוי.בשני הסרטים הללו יש מעין ניחוח
    אקספירמנטלי, מעין ניסוי משונה באיך אפשר להעביר סיפור קולנועי לא בדרך קונבנציונלית גם אם המסר הוא כזה. מה שאותי מושך בשני הסרטים האלה הוא חוסר השלמות שלהם,מה שמחזק את טענתי שהאנשים מאחורי הסרט הם אולי מדענים או חוקרים (סתם…לא באמת). זה מתבטא בעריכה מקורית: הן של תמונה והן של סאונד ותסריט שלא יושב עם ההגדרה: “תסריט בנוי היטב”.
    החוסר שלמות הזה הוא מה שגורם לדעתי לסרט הזה לרגש כ”כ- זה וכמובן המשחק המעולה של כל השחקנים.

    והסוף, יאיר, מבחינתי זה אולי הדבר היחיד שמושלם בו
    וזו אולי הסיבה שאפשר באמת להתווכח לגביו.


השאירו תגובה