בגוף ראשון אני מבין
שלום, זהו הפוסט ה-100. איך נחגוג?
רציתי לכתוב עוד על "מחבואים" של מיכאל האנקה, אבל נשאיר את זה להמשך השבוע. בינתיים, צפו בסרט כדי שנוכל להתפלפל עליו.
הפוסט הזה מוקדש לגלעד. אחד הקבועים כאן, מישהו שכנראה יודע על מה הוא מדבר, אבל לא יודע איך לדבר. לא נורא. זו לא סדנת חינוך ונימוסים.
בטון האופייני לו, גלעד כתב לפני כמה ימים תגובה על הסרטים התיעודיים הנעשים בארץ. קראו את זה כאן.
יודע מה, גלעד? אתה צודק. נעשים כאן יותר מדי סרטים תיעודיים בהם הבמאי הוא גם הגיבור, ואם לא גיבור הוא הדמות שמניעה את הסרט. אני אומר את זה בעצמי כבר שנים. אבל כהרגלך, אתה כותב משהו עם גרעין של אמת, אבל מחביא אותו תחת לא מעט יוהרה ועוינות. כי יש מקום לבקר את המגמה, או הנטייה, אבל אם היית טורח לצפות בסרטים, וברור לי שלא צפית בהם, היית מנסח את הטענה אחרת.
אז בוא נלך לפי הסדר. המדד הראשון שלנו צריך להיות האם הסרטים טובים, לא משנה מי עומד במרכזם. "מועדון בית הקברות" ו"סובנירים" הם סרטים טובים מאוד. "מועדון בית הקברות", למרות שהוא יוצא מתוך הקשר המשפחתי של הבמאית, הוא של סרט של התבוננות של צופה חיצוני אל עולם שנראה סגור ובלתי ניתן לפיצוח, והיא מצליחה לפצח אותו, הסרט מכיל רגעים יפהפיים שיצאו נשכרים מכך שהסוביקטים חשו בנוח עם המתבוננת בהם, על שום קרבת המשפחה. "סובנירים" הוא לחלוטין דרמה דוקומנטרית, זן נדיר ומסובך מאוד לעשייה, בו היוצר הוא במפורש גיבור של הסרט, ומתנהג ככזה. התוצאה נראית כמעט עלילתית, ולאו דווקא תיעודית. את "נמוך" אני לא יכול לבקר באופן אובייקטיבי, אבל גם הוא חלק מז'אנר שלם ולגיטימי בו יוצר לוקח מצוקה אישית ויוצא לחקור אותה מכמה נקודות תצפית. אם אתה מבטל את העשייה בגוף ראשון, אתה מוחק מעולמנו את אלן ברלינר הנפלא, את דוד פרלוב העילוי, את דוד אופק החריף, את רוס מקאלווי המצוין, את מייקל אפטד המרגש ואת מייקל מור המבדר. ומה עם ורנר הרצוג, שעושה סרטים שלאו דווקא קשורים לחייו האישיים אבל תמיד מוצגים מנקודת התצפית האישית שלו, ומוגשים בקולו?
אבל אתה אכן שם את האצבע על מצב לא לגמרי נורמלי שקיים בקולנוע התיעודי הישראלי: נראה שסרטים בגוף ראשון הפכו לחלק הארי מבין סרטי התעודה המופקים בארץ. אני קורא לזה "דילמת תומר הימן". "תומר והשרוטים" הוא סרט בגוף ראשון, כי הוא מתעד את חוויותיו של הבמאי עם בני הנוער אותם הוא חונך. אוקיי, מוצדק (אם כי, אני עדיין טוען שהסרט היה יוצא מדויק יותר אם מישהו אחר היה מביים אותו ומעניק מבט חיצוני למתרחש). אבל האם תומר הימן היה צריך להיות כל כך דומיננטי גם ב"אביב" וב"בובות של נייר"? כאן זה כבר ויכוח. אין ספק שנוכחותו של הימן למעשה גורמת לסרטים האלה לקרות, הוא משנה את המציאות של גיבוריו. אבל האם זה הכרחי? האם שני הסרטים האלה היו יוצאים טובים יותר או טובים פחות אם הימן היה נותר מאחורי המצלמה ולא מתערב בחיי גיבוריו? ויש גם את "תסמונת יולי כהן-גרשטל". סרטה, "המחבל שלי", היה תיעוד בגוף ראשון מוצדק. הטענה הרווחת היא שכל אחד מאיתנו, כל אחד, מכיל בתוכו סרט אחד. לכל אחד יש סיפור אישי שהוא יכול לספר. ההבדל בין קולנוענים ושאר האנשים הוא שקולנוענים א) רוצים לספר את הסיפור הזה, ו-ב) יודעים איך (או לפחות אנחנו מקווים שהם יודעים איך לספר סיפור). ב"המחבל שלי" השילוב בין הסיפור הלאומי והחוויה האישית עבד טוב. בשאר סרטיה של כהן-גרשטל הרגשתי בדיוק את מה שגלעד דיבר עליו, איזו מין התבוססות עצמית לא נעימה, אולי אפילו עצלנית. מה שכן, היא לפחות כנה מאוד, וגם זה לא מובן מאליו.
אבל זו אמת לאמיתה שיש המון סוגים של קולנוע תיעודי שנורא מוזנחים בארץ. אחת הסיבות שנורא אהבתי את "אחרי החתונה" של אילת בכר ואת "אסורות" של ענת אבן היא שהם מייצגים עשייה קולנועית מדויקת נורא ונטולת אגו, זו העסוקה בהתבוננות ארוכת נשימה במושאי הצילום, וכריית הסיפור, הדרמה, וההתפתחות הנרטיבית, מתוך שגרת יומם. "מחסומים" של יואב שמיר היה גם כזה. "בית שאן סרט מלחמה" הוא הגרסה המיינסטרימית לסוג הקולנוע הזה. סרטיה התיעודיים של ג'ולי שלז, שהיו מוצלחים בהרבה מסרטיה העלילתיים, היו כאלה.
ומה עם פרופילים וביוגרפיות? מה עם תיעוד היסטורי? גם זה כמעט ולא קיים כאן. סדרה מעולה כמו "מדינת היהודים" מתאפשרת כיום רק כשיש לה מגיש כריזמטי שהקהל עוקב אחריו ומזדהה עימו. "עמוד האש", אחד מההישגים התיעודיים הגדולים בארץ, לא יוכל להיעשות כאן עוד. זה יותר מדי "בי.בי.סי". "בי.בי.סי", כך אני מתרשם, הפך ביטוי גנאי בישראל, בקרנות ואצל הזכיינים.
וכך, נדמה לי, לא נזכה לראות בארץ יצירות אנציקלופדיות כמו אלה של קן ברנס. או סרטים דקי אבחנה כמו אלה של פרדריק ווייזמן, או ד.א פניבייקר, או קולנוע תיעודי כמו של ארול מוריס, שהוא גם אישי מאוד, ומאוד סובייקטיבי, אבל בצורה עלומה, מסוגננת וערמומית מאוד.
אחת הסיבות לכך היא שנדמה שהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, בראשות דוד פישר, מעדיפה את הסרטים התיעודיים שלה כאלה. כלומר, אישיים. יש מאחורי זה השקפת עולם: אנחנו לא רוצים את הסרט שכל אחד היה יכול לעשות, אלא את הסרט שרק אתה מסוגל להביא, כי הוא קשור בהשקפת עולמך, או בעולמך. אני חושב שדוד פישר עצמו הוא דוגמה מצוינת לגישה הזאת: איש מלבדו לא היה יכול לביים את "רשימת אהבה", הסרט העוסק במשפחתו ובחיפוש שלו ושל אחיו אחר אחות שהם לא ידעו על קיומה, ומדובר בסרט נפלא.
כמוך, גלעד, גם אני חושב שהגישה הזאת יכולה להיות גם מסוכנת. היא פותחת פתח לשרלטנות, לסרטים שהם לא יותר מאוננות עצמית, לסרטים יהירים ומגלומנים, המרוכזים בעצמם. ובהנחה שאתה לא דוד פרלוב, המתעד בכפייתיות את חייך ומנסח אותם בפיוט מילולי וויזואלי, אחרי הסרט האישי הגדול, הסיפור החד פעמי של נסיבות חייך, אין מנוס אלא לחזור לעולם, להתבונן החוצה. וזה הרגע הכי קשה בקולנוע תיעודי, להטביע את עצמך למשך שנים בחיים של אחרים.
אם תבחן את סרטיה האחרים, המאוד רגישים והמאוד שונים, של טלי שמש, תראה קולנוענית שיודעת גם לספר סיפור שהיא אינה קשורה בו, גם לתחקר מתוך שאיפה לשנות את העולם, גם לרגש, וגם להשקיף אל עולמות זרים לה וגם להתבונן פנימה אל משפחתה, אבל עם טלסקופ, איתו היא מביטה על משפחתה מרחוק. שמש היא אמנית אמיתית.
במילים אחרות: זיהית נכון את המגמה, איתרת נכון את פגמיה הפוטנציאליים, אבל פספסת את הטיעון שלך בכך שהפנית אותה לסרטים הלא נכונים. נעשים המון סרטים תיעודיים מחורבנים בארץ. תקוף אותם. אבל נעשים גם לא מעט סרטים מצוינים. עכשיו צריך רק למצוא דרך לעודד את הדוקומנטריסטים שלא רוצים להיות גם סלבס, את אלה שלא עובדים עבור הפריים טיים בערוץ 2. אלה שבאמת זקוקים לסבלנות, לאורך נשימה, לקצב מסוים בצילומים ובעריכה. דוד בן-שטרית, למשל, הוא אחד הדוקומנטריסטים הכי מדהימים שיש כאן בארץ, והוא עושה סרטים שונים לחלוטין מרוב עמיתיו. ויש עוד כמוהו. אני הייתי מקים את "הקרן העוד יותר חדשה" רק עבור הסרטים האלה.
(וגילוי נאות: אני כרגע יושב כלקטור באחד המסלולים הנוכחיים בקרן החדשה, על פי הזמנתה של נואית גבע. אך הביקורת שלי על סרטו של פישר, כמו גם על האג'נדה שלו כמנכ"ל הקרן, כבר פורסמה בעבר וידועה היטב).
ועכשיו למשהו שונה לגמרי: גילדת התסריטאים האמריקאית בחרה, משום מה, את 100 התסריטים הטובים בכל הזמנים. כרגיל ברשימות כאלה יש דברים צפויים, יש הברקות, אבל יש גם כל מיני דברים תמוהים, הכללות מוזרות והשמטות מרגיזות. דפדפו ברשימה. שימו לב שלעשרת המקומות הראשונים מצורף גם דף מהתסריט, כדאי לקרוא. ואפשר להתחיל לחבר רשימה חלופית. כזאת בה "העד" ו"Groundhog Day" משובצים במקומות הרבה יותר גבוהים, כזאת בה "מ.א.ש" ולא "טוטסי" מייצגים את גאוניותו של לארי גלברט, כזאת בה "מלחמת הכוכבים", עם כל אהבתי לסרט, לא נמצא ברשימה. וכזאת העוסקת רק בקולנוע הוליוודי ולא מכניסה את "האשליה הגדולה" ואת "שמונה וחצי" פנימה כמס שפתיים (כי אם מתחילים עם הסרטים הזרים או-הו, כמה דברים חסרים שם).
תגובות אחרונות