08 יולי 2006 | 15:40 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

חמישי, שישי, שבת

סוף סוף נמצא אינטרנט אלחוטי בירושלים. העיר אולי חוברה לה יחדיו, אבל לא ל-wi-fi.

=========

הבשורה הראשונה שקיבלתי ברגע שנכנסתי למחשב היא על התאבדותו של חואן פבלו רביה, אחד משני הבמאים של “וויסקי”, הסרט מאורוגוואי שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנה והוקרן מסחרית בסינמטק תל אביב. הוא היה בן 32. ובעין הדג, שכנראה לא נמצאים בירושלים או שבקיאים יותר ממני בפינות אינטרנטיות בעיר, כבר הקדימו אותי.

=========

חמישי, בוקר. עדיין בגוש דן. ההצגה הראשונה של “מכוניות” ב”יס פלאנט”. אולם 3. הכל מצוין. הכסאות, המרווחים, ההקרנה, המסך, הסאונד (טוב, כמעט מצוין, רמקול ימני אחד מאחורי המסך כנראה מנותק, שווה לבדוק). הסדרנים עדיין קצת מעופפים, לא ממש יודעים לתת לי פרטים על בית הקולנוע בו הם עובדים. איזו מערכת סאונד יש בכל אולם? מה האולם הגדול ביותר? מבטם חלול. שש עמדות הקופות מאוישות כולן ואפשר לשלם בכרטיס אשראי. מגוחך שב-2006 זה חידוש מרגש. יש גם עמדות רכישת כרטיסים אוטומטיות. אני מגיע עם קופון שהודפס באינטרנט בו הובטח שאוכל לבחור בין חולצת “שודדי הקריביים” או פופקורן גדול. אני בוחר פופקורן גדול. אה, לא, אומרים לי במזנון, בעצם אפשר לבחור רק בחולצה, לך לקופה. הולך לקופה, מקבל חולצה מאוד מכוערת. קונה פופקורן. סטנדרטי מינוס. למרות שזו הצגה יומית, והקהל עדיין מנמנם ולא הגיע בהמוניו לבוקר הפתיחה, יש סדרן בכל דלת, שחס וחלילה אף אחד לא יתפלח לסרט שלא לו (אם הם יהיו חכמים, הם ישימו סדרן אחד בלבד בכניסה לקומפלקס ובהצגות שאינן סולד-אאוט ייתנו לצופים לזפזפ בין האולמות. כשאין ממילא צופים, תמקסמו לפחות את הרווחים עם כמות הזמן שצופה אחד נמצא במתחם וקונה לעצמו אוכל ושתיה. הרי ממילא הרווח הגדול של בית הקולנוע בא מהפופקורן ולא מהכרטיסים, לא?). הסידור האדריכלי, בו הקומפלקס מחולק למעשה לשני אגפים, מאוד מאכזב. אולי בגלל שאין לחץ, הסדרנים מספיק אדיבים כדי לתת לי לבקר בכל 15 האולמות במתחם, לצפות בכמה דקות בכל סרט עד שיתחיל הסרט שלי. האולם הגדול ביותר, אני לומד, הוא אולם 6. אולם 7 הצמוד אליו, הוא הבא בתור בגודל. שאר האולמות אמנם קטנים יותר מבחינת כמות המושבים, אבל לכולם יש מסכים מרשימים ומוצלחים. אין מסכי בגודל פלזמה 42 אינץ’ בקומפלקס הזה. “הבועה”, בסצינה בה מגרש אוהד קנולר שתי חובבות בריטני ספירס מהאוזן השלישית, נראה מצוין, כשהדי.וי כשה-16 מ”מ שהוגדל ל-35 מ”מ מיייצר גירעוּן סקסי. ובשעה טובה, מעל דלת הכניסה של כל אולם יש מוניטור המציין מה הסרט המוקרן הבא ובאיזו שעה הוא מתחיל. בקשה: אנא הוסיפו למידע על המוניטור באיזה מיקס סאונד מוקרן הסרט. “מכוניות”, להפתעתי, עובד בפעם השניה אפילו טוב יותר מהפעם הראשונה. כשלא מצפים לקומדיה היסטרית אלא לדרמת אמריקנה סנטימנטלית עם הומור, הסרט הארוך הזה עובר יותר טוב. ובכל זאת, הגרסאות עם המכוניות לכל סרטי פיקסאר, המופיעות בכותרות הסיום, מכילות את הבדיחות הטובות ביותר בסרט. הטריילר ל”ראטטוי”, הסרט הבא של פיקסאר, על עכבר ביבים צרפתי החובב אוכל גורמה ולא מזון אשפתות, טריילר אותו החמצתי בצפייה הראשונה, נראה מבטיח.
ולסיכום: יס פלאנט? אחלה. אני חוזר ואומר: אני מניח שלא מעט צופי קולנוע ישראליים כבר ראו סרט או שניים בבתי קולנוע בחו”ל. אם זה קרה בצ’כיה, הונגריה או פולין, יש סיכוי שאפילו בבית קולוע בבעלות תיאטראות ישראל, החברה שהקימה את יס פלאנט (ואת רשת רב חן). מה שמוצג ביס פלאנט כשיא החוויה הקולנועית צריך להיות הסטנדרט. כסאות נוחים ומדורגים, מסך גדול, סאונד דיגיטלי צלול והיקפי, הקרנות איכותיות ללא הפסקה מהבוקר וקופות מאוישות המקבלות כרטיסי אשראי, הם מה שצריך לחכות לנו בכל אולם בכל בית קולנוע. אנחנו אמורים לקחת את זה כמובן מאליו, שככה זה בקולנוע, להבדיל מבבית. יס פלאנט נותן את זה, סינמה סיטי גם (אם כי, הוא התיישן והתבלה מהר מדי). האולמות הגדולים בגבעתיים, שבעת הכוכבים וארנה, גם – אבל עם הסתיגויות. המסר ברור: אל תלכו לראות סרטים בבתי קולנוע בהם אתם לא יודעים מראש שתקבלו את האיכות והשירות הטובים ביותר, בכל אולם ואולם. וזה, כרגע, רק 22 האולמות בסינמה סיטי ו-15 האולמות ביס פלאנט. דרושים עוד.

==============

חמישי, ערב. “מישהו לרוץ איתו” פותח את פסטיבל ירושלים בקור כלבים (משחק המילים מכוון). את ביקורתי המורחבת על הסרט תקראו ביום רביעי, אבל באופן כללי אני חושב שמדובר בסרט מהנה מאוד, עם כמה הברקות יפות, אבל לא הרבה יותר מזה. לא משובח, לא מעולה, לא גאוני, ולרגעים גם מאכזב, כשלא כל החוטים שהוא פורש מתחברים בסוף. אבל זה סרט קולנוע מוצלח (אני חושב שעדיף לו להיות סרט אחד מאשר סדרה בת שלושה פרקים). ובכלל, מעניין להשוות בינו ובין “הבועה”. האחד מאוד תל אביבי, השני מאוד ירושלמי. שניהם צולמו על ידי אותו צלם (ירון שרף, שצילם כבר את רחובות ירושלים, באופן שונה לחלוטין, ב”קרוב לבית”). אין קרבה רעיונית או עלילתית בין הסרטים, רק מסקרן לראות איך שניהם משתמשים באופיה של העיר כדמות הממסגרת ומאפיינת את מעשי הגיבורים. והאם בר בלפר היא המאיה מרון החדשה? עשרה קבין של כריזמה נפלו על הסרט הזה, ובלפר הקטנה לקחה כמעט את כולם.

================

שישי, ערב.
תחרות וולג’ין נפתחת עם “הדברים שמאחורי השמש”, סרט הבכורה של יובל שפרמן. שננו את השם, הוא עוד יהיה גדול. יש המון בוסר בסרט, אבל טונות על גבי טונות של כשרון. כתסריטאי, הוא כותב סצינות יפות, אבל שלא תמיד מתחברות יחד. הוא מנסה להגיד משהו קטן, אבל עם מחוות גדולות מדי. הוא מנסה ליצור דרמה משפחתית על הדחקה, אבל משאיר דברים סתומים ופתרונות חצי אפויים, שמוציאים את הצופה בתחושה של “אז מה?”. אבל, אבל אבל, הוא עושה קולנוע מדהים. הוא חושב בשוטים, בתנועות, בצבעים. לרגעים זה נראה כאילו פול תומס אנדרסון מביים תסריט של יצחק צפל ישורון (ועם פסקול שנראה כאילו נגנב הישר מההארד-דיסק של סיגור-רוס). אני מעדיף את אנדרסון ומקווה ששפרמן, בסרטיו הבאים, לא ירפה מהכוח העצום שהוא מחדיר לסצינות שלו. סרט פגום, אבל כמעט מושלם. נהניתי נורא. (אבל עמדתי קרוב מדי לשופטי וולג’ין ביציאה ושמעתי שכנראה הייתי יוצא דופן בהתלהבותי). ולנטין בולונוגוב, הצלם, עושה עבודה נהדרת. אני מהמר עליו כזוכה בפרס אופיר הקרוב. בקיצור, פתיחה מרהיבה, גם של התחרות, וגם של קריירה של במאי חדש.

================

שבת, צהריים. אני יושב לשיחה עם אלן ברלינר. אבל מה בעצם אעשה עם הראיון הזה? ברלינר – אולי כבר קראתם כשהשתפכתי עליו בעבר – הוא דוקומנטריסט מקסים, אבל די אנונימי. אולי אעלה אותו כאן בהמשך השבוע. נראה. ביום שני יוקרן סרטו החדש “ער לרווחה” ואחריו יתקיים איתו דיון, מומלץ מאוד להגיע.

===============

ראשון, המלצות:

סרטים שכבר ראיתי.

14:45 – “שלוש פעימות”, סינמטק 1. אני די סבלתי. מצד שני, לא אהבתי אף אחד מסרטיו הקודמים של הו שיאו שיאן הטיוואני (ולא ראיתי את כולם).

16:00 – “לתוך דממה גדולה”, לב סמדר. ראיתי רק מעט מהסרט הארוך הזה (שעתיים וארבעים) והוא נורא מרשים, אבל דורש סבלנות של נזיר, או של מודטים. סרט תיעודי דומם כמעט לחלוטין, בקול ובתנועה, על החיים במנזר צרפתי שכאילו פא בזמן אי שם במאה ה-16. הצילום, במצלמת די.וי.די פשוטה, מהמם. אבל הסרט לא זז. עם אתם באים עם מרץ הסרט יטריף אתכם. אם אתם עייפים, הוא ירדים אתכם. אבל אם יש לכם סבלנות, הוא בהחלט מרשים ויוצא דופן.

18:15 – “התפוח של אדם”, תיאטרון ירושלים. סרט חביב מאוד מדנמרק, שנגמר יותר טוב משהוא מתחיל.

19:15 – “אוליבר טוויסט”, סינמטק 1. עיבוד מוצלח של רומן פולנסקי לרומן של צ’רלס דיקנס. אני לא מחבב את ספרו של דיקנס, אבל חושב שפולנסקי עשה עימו חסד גדול.

20:15 – “המספיד”, תיאטרון ירושלים. סרט קרואטי מייגע עם שוטים יפים מאוד. עירבוב משונה בין הומור ציני ורגעים של ייסורים בלתי נסבלים. אבל להעמיד שוטים הבמאי הזה יודע.

“פיג’מות פלנל” (22:00) מול “חברות עם כסף” (22:15). שני סרטים דומים, עצמאיים, זולים, דברניים, העוסקים בצד המריר-מתוק של החיים, על התפכחות מאשליות ואגדות. אבל “פיג’מות פלנל” של ג’ף ליפסקי מוצלח בהרבה מ”חברות עם כסף” של ניקול הולופסנר. להולופסנר, זה סרט השלישי, יש כבר גישה לשחקניות בעלות שם ואוסקרים (פרנסס מקדורמנד, ג’ניפר אניסטון, קתרין קינר), אבל היא בנתה סרט שמתחיל נחמד ולא הולך לשום מקום. ליפסקי, עם צוות שחקנים כמעט בלתי מוכר אבל מקסים, אינו מקורי יותר, אבל בסרטו הרבה יותר כנות ותעוזה. שניהם לא מייצגים קולנוע ויזואלי מרשים, אלא עבודה קמרית של סריט ומשחק. ליפסקי מוכשר יותר. ביחרו בו.

ואתם כבר יכולים לקנת כרטיסים ל”קלטות מלחמה” (שני, 13:30, תיאטרון ירושלים), סרט תיעודי מעולה – שמוקרן בימים אלה מסחרית באמריקה – בו חיילי מילואים המשרתים בעירק תיעדו את עצמם. הסרט הזה גדוש רגעים נדירים שלא יאומנו.

יש למישהו כאן המלצות נוספות?

22 תגובות ל - “חמישי, שישי, שבת”

  1. איתן 8 יולי 2006 ב - 16:18 קישור ישיר

    ראיתי היום בפסטיבל את “באנג באנג אורנג אוטנג” השוודי. מצד אחד- ניסוי קולנועי מעניין: לעשות קומדיה מטורפת מסיפור סוחט דמעות. דמיינו לעצמכם את גירסת ה”קלאש” ל-“RUN לולה RUN” המספרת סיפור של אדם שהחיים שלו מתפרקים. ג’אמפ-קאטים למכביר, צביעת המסך באדום ירוק וצהוב חליפין, ועוד כהנה וכהנה אפקטים מטורפים. נשמע מדליק? אז זהו, שלא. (כאן מגיע- מצד שני). העריכה של הסרט היתה צריכה להיות הרבה יותר קצבית. יש חוסר איזון משווע בין חומרים עצובים לקומדיה מטורפת. התוצאה לא מספיק מצחיקה לכאן, ולא מספיק מרגשת לשם. החמצה גדולה.

  2. הארטלי 8 יולי 2006 ב - 17:12 קישור ישיר

    ‘הדברים שמאחורי השמש’ חביב, בוסרי ולא מקורי (ראה כנפיים שבורות’ ועוד אלף סרט משפחה לא מתפקדת.) הבימאי מוכשר למרות שיש סצנות שהם לא יותר מדרמת טלוויזיה שגרתית. אבל הסרט לרגעים מצליח לגעת. התסריט מאוד בעייתי – מסך הטלוויזיה הענקי לא מתחבר לכלום וסצנות הריאלטי ממש לא קשורות ואף חובבניות. סרט לא שלם אבל נחמד.

    “באנג באנג אורנג אוטנג” סרט נחמד שמצולם באייץ’ די. לא מלהיב לרגעים אף משעמם. ‘חברות עם כסף’ קטן שנון וחמוד סרט סנדאנס קלאסי שלא מחדש הרבה.

  3. איתן 8 יולי 2006 ב - 21:06 קישור ישיר

    הספקתי לראות היום גם את “מלח הארץ”, החדש של הברבשים. זהו בידור פשע-משטרה טוב, מהוקצע, מבויים לעילא, מצולם מאוד יפה (גורפינקל)- בקיצור, כל מה שתדרשו מדרמת משטרה סטנדרטית שמגיעה מעבר לים-רק בעברית.

    זה ברור שהברבשים ניסו לומר משהו על הדרדרות המוסר של החברה הישראלית- מבצעי הפשע הם חיילים (במילואים), “מלח הארץ”- כשם הסרט, אבל אין לסרט את העומק הדרוש לטפל באספקט הזה. זהו פשוט בידור טוב, לא יותר ולא פחות.

  4. VAN ERIK 8 יולי 2006 ב - 21:30 קישור ישיר

    “בחברתו של חתול מת” ביום שלישי בשבע סרט של ודים אנטונוביץ סיים עכשיו שנה ג’ בשפיגל

  5. Hal 8 יולי 2006 ב - 21:47 קישור ישיר

    ראיתי את מלח הארץ בהקרנה מוקדמת – סרט לא טוב. הברבשים מיושנים והסרט לא עובד ואף מביך. סצנות של אקשן בהילוך איטי לצד ברז מטפטף – גם הוא בהילוך איטי. אקי אבני לא אמין, חוץ ממנו כולם בסדר. הסיפור לא אמין ולא מרגש. אין בסרט הזה כלום ומה שיש זה חור ענק בתחילת התסריט שלא אפרט עליו. רוב הסרט ישבתי משועמם והדבר הכי מאכזב זה הצילום של גורפינקל. האמת שגם הוא כבר מיושן הפריימים שלו תקועים בשנות השמונים והתאורה מאולצת. חוץ מזה לא ברור לי למה הוא אוהב לצלם באולפן זה פשוט מזוייף – מיושן כבר אמרתי?!. האמת לא ברור איך הקרן אישרה את התסריט השגרתי והלא אמין הזה (טוב נו מאשרים הכל לברבשים). ציון 6+ עכשיו אתם מבינים למה הסרט פסח על פסטיבל ירושלים.

  6. עופר ליברגל 8 יולי 2006 ב - 23:32 קישור ישיר

    “חברות עם כסף” הוא שלושה פרקים בסדרת טלוויזיה (די טובה) שחברו לסרט אחד(אם כבר כתבתי את זה כאן אז סליחה). “פג’ימות פאלנל” מתחיל כקומדיה רומנטית והופך לדרמה כואבת ומדיוקת במיוחד, קשה לצפייה ונוגעת עמוק מאוד בלב ומסתיימת בצורה מקיסמה. עוד משהו על “הדברים שמאוחרי השמש” – למעשה זה סרט על משפחה בה כל אחד חי בעולם משל עצמו ואין כמעט שקר בין בני המשפחה- יצחק לא רק ניתק את הקשר אם אביו אלא גם עם ילדיו ואשתו -זה המצאיות בלא מעט בתים והיא עומדת בניגוד למסרים של תוכניות ה”מציאות” המשולבות בסרט.
    “באנג באנג אורנג גוטאנג” הוא אכן סרט מפוספס שלא מתרומם אבל הוא מכיל מספר רגעים חזקים, גם דרמטים וגם קומיים.
    “ליידי זי” סרט בולגרי קטן וחביב על יתומה בעלת כישרון צליפה, יתום המאוהב בה ומסתכל מן הצד על רגעי מפתח בחייה. חמוד, אם כמה סצנות טובות מאוד לקראת הסוף, אבל לא משהו מיוחד.
    “היפה והבן זונה” זכאי לדעתי לתואר “הסרט האירופאי הכי אמריקאי” -דומה שהסיפור, על התערבות שראפרק יצליח לשכב עם זמרת ממשפחה טובה נושא כבר בהרבה מאוד סרטים, ואין בסרט הזה הפתעה עלילית אחת לכל האורך. למרות זאת, הוא מעביר שעה וחצי די בכיף.
    “טאפאס” סרט ספרדי שיעלה בקרוב לקולנוע מספר כמה סיפורים במקביל. היו בעבר הרבה סרטים כאלה ואין בטאפא משהו חדש או מיוחד מדי. אבל הוא כן מעניין ומרגש לפרקים.
    אני מאמין שכדי ליצור סרט מושלם לא צריך יותר מהדיאלוגים טובים ושני שחקנים – ו”שיחות עם אישה אחרת” מסתמך בעיקר על זה- בתוספת טריק של מסך מפוצל לאורך כל הסרט. אחרי כמה דקות התרגלתי למסך המפוצל, שתורם לסרט לא רק כגימיק, ונכנסתי לסיפור הכותב ומשוחק ברמה גבוהה. סרט שמשאיר טעם של עוד.

  7. נייד 9 יולי 2006 ב - 0:29 קישור ישיר

    יאיר – שכחת עוד ביקורת קטנה אחת. בעצם שתיים.
    ראשית, שהחלו להקרין לפני סרטי אנימציה סרטוני אנימציה קצרים (כמו בחו”ל) – מאז “About The Birdes” שהוקרן בארץ לפני “עידן הקרח” לא זכינו לזה – ועכשיו לפני מכוניות מקרינים סרטון בשם “One Man Orchestra” של מארק אנדריוס (שכתב גם את “ארבעת המופלאים”) ואנדרו ג’יימנס (שעשה את “מכוניות” ועוד אין ספור סרטי אנימציה) על ילדה קטנה שמתלבטת למי משני האומני-נדבות-תזמורת-של-איש-אחד לתת את המטבע שבידה.
    שנון. ראית? אהבת? תצטרף לתנועת המחאה הקוראת להקרין סרטי אנימציה קצרים בארץ?

  8. רבקה 9 יולי 2006 ב - 0:48 קישור ישיר

    מישהו לרוץ איתו פשוט סרט נפלא!!!

  9. רד פיש 9 יולי 2006 ב - 1:04 קישור ישיר

    לנייד:
    וואו, כמה טעויות בהודעה אחת. די מדהים.
    לסרט הראשון שהזכרת קוראים For the Birds ולא About the Birds; הוא הוקרן לפני ‘מפלצות בע”מ’ ולא ‘עידן הקרח’; לסרט השני קוראים ‘One Man Band’; מרק אנדרוס לא כתב את ‘ארבעת המופלאים’ אלא את ‘משפחת סופר-על’; וזה לא נכון שמאז ‘For the Birds’ לא היו סרטונים כאלה – זאת מסורת שנמשכת בכל סרטי פיקסאר, כולל ‘מוצאים את נמו’ ו’משפחת סופר-על’ שהיו באמצע.

    ועכשיו לפרסומת עצמית: בדיוק בשבוע שעבר היה בעין הדג סקר ודיון שעסק בסרטונים הקצרים האלה, הנה כאן.
    http://www.fisheye.co.il/story_3374

  10. איתן 9 יולי 2006 ב - 19:29 קישור ישיר

    ראיתי היום בפסטיבל את “כוכב אחד ושני קפה”, סרט ארגנטיני קטן, חביב, נוגע לעיתים על כאבי התאהבות ראשונה של נערה מתבגרת. לכל אורך הסרט היתה לי הרגשה שהבמאי נצמד מדי לנוסחתיות תסריטאית : הבחור שהיא מתאהבת בו מבוגר ממנה בכ-15 שנה, והוא כמובן זר שבא לבקר בעיירה לזמן מוגבל. חלק מהזמן שהם מבלים ביחד נגרם ע”י פנצ’ר בגלגל הרכב- ועוד כהנה וכהנה נוסחאות תסריטאיות צפויות- ובכל זאת, הפשטות והנופים המדבריים, וכן החן הבלתי אמצעי של השחקנית הראשית נוגעים בכל זאת. לא הסרט שבשבילו שווה לנסוע לירושלים, אבל אם אתם כבר שם, ויש לכם שעה וחצי להרוג…

  11. אורית 10 יולי 2006 ב - 14:01 קישור ישיר

    תגיד יאיר – וכולכם – קראת את הכתבה היום בגלריה עם אלן ברלינר? נראה לך הגיוני להתחיל ראיון עם זה שהכתב מודיע לעולם שהוא נרדם בסרט שלו?

  12. אורן 10 יולי 2006 ב - 14:13 קישור ישיר

    כמה המלצות:

    מאדינוסה – סרט פרואני, או לפחות מתרכז בפרו. ייצוג מבריק למקורותיו הפרימיטיוובים של הקרנבל. גם רגיש, גם אינטליגנטי וגם מעורר מחשבה. הסרט הטוב ביותר שראיתי עד היום.

    חלון פתוח – בז’אנר “פיג’מות פלנל” וקרוב רחוק יותר של “שיחות עם אישה אחרת”. “שיחות” הטוב ביותר בין השלושה, דווקא בפיג’מות מצאתי כמה חורים, חלון פתוח, עם פה ושם רגעים מביכים של “אויש, למה הקולנוע חייב להיות כל כך אמריקני”, אבל עדיין, בסופו של דבר, שלושת הסרטים מחזירים את התיאטרון ואת הדמויות המורכבות לקולנוע, וזה לא מעט.

    מתה-מורפוזה – משתתף שלא הוזכר כמשתתף בתחרות וולג’ין (וולגין? זו כבר כמעט סורת לטעות בשם)אמביוולנטיות הזכות לפרטיות (ראה “חלון פתוח” מול חובת העדות) אם אני מתלבט בקשר לסרט כבר כמה ימים, הוא עשה את שלו. בהצלחה, נטעלי בראון.

  13. רונן 10 יולי 2006 ב - 19:31 קישור ישיר

    על הבועה והדברים שמאחורי השמש.

    לפי מה שהבנתי הבועה צולמה בSuper16 ואז blowup ל35.
    אתה בטוח שזה DV (או HDV? )?

    הדברים מאחורי השמש מצולם מדהים ב35mm והמשחק ששפרמן הצליח להוציא מהשחקנים שלו הוא באמת ברמה אחת מעל הממוצע בסרטים ישראלים.(עיין ערך הבועה כמשל)

    לשניהם דרך אגב,אותו עורך.יוסף גרינפלד.עורך מעולה.

    רוה לרונן: אכן, טעות שלי. “הבועה” צולם בסופר-16 מ”מ והוגדל ל-35 מ”מ. מה שבאמת מסביר למה יש לו את הגרעיניות שאני כל כך מחבב בבלואו-אפים של 16 ל-35. אתקן את הפוסט.

  14. אהרן 11 יולי 2006 ב - 8:05 קישור ישיר

    לידיעתך, רחוב עמק רפאים, במרחק רבע שעת הליכה מהסינמטק מרושת כולו באלחוטי. קפית, ארומה, קופי שופ, הלל, ומן הסתם עוד ועוד.

  15. איתן 11 יולי 2006 ב - 10:05 קישור ישיר

    “ער לרווחה” של אלן ברלינר הוא סרט מקסים, מלא חיים, מעניין, מרתק, ומאוד מומלץ. האובססיות של הבמאי, והדרך בה הבמאי עצמו מתייחס אליהן (הוא מודע למוזרויות שלו, אך מחבק אותן במקום לדחות אותן) מעניקות לסרט חיות, דרייב פנימי שסוחף את הצופה אל תוך עולמו של ברלינר. בתום הצפיה בסרט אתה מרגיש שאתה רוצה לבלות עם האיש הזה, על מוזרויותיו והאובססיות שלו עוד קצת זמן. בנוסף, הסרט כולל תיעוד יפהפה של תינוק (בנו של ברלינר) מחייך מתוך שינה.

    שתי הערות צד: ההקרנה החלה באיחור של חצי שעה, בגלל תקלה טכנית. הדבר הוא די קריטי בפסטיבלים, בהם אנשים (כמוני, למשל) רוכשים כרטיסים לסרט אחר סרט, עובדה, שלפי הרגשתי, אנשי הפסטיבל לא תמיד מודעים לה.

    הדיון שהתקיים בתום הסרט היה אקדמי מאוד, אקדמי מדי (לפחות ב-10 הדקות בהן ישבתי בקהל, לפני שנאלצתי לעזוב), אנטיתזה מוחלטת לסרט הדינמי. כמעט ריחמתי על מר ברלינר, שישב על הבמה עם פנים מאובנות.

  16. איתן 11 יולי 2006 ב - 10:07 קישור ישיר

    וסליחה על התרגום המטופש של “wide awake” ל”ער לרווחה”. “ער לגמרי”, אולי?

  17. דן 11 יולי 2006 ב - 13:33 קישור ישיר

    עוד המלצה – “סוס שחור”. כמו תמיד, דווקא הסרטים שלא מתכוונים לראות מתגלים כהפתעות נעימות.
    זה סרט דני קטן שבמרכזו שלושה צעירים, שני גברים ואשה, וגם שופט בן 45. יש לסרט כמה קווי עלילה – רומן שמתפתח בין הבחורה לאחד הצעירים, צייר גראפיטי, חלומו של הצעיר השני להיות שופט כדורגל וגם ספורו של השופט (לא כדורגל, בית משפט) שמגיע בחלק השני של הסרט. אבל כל קווי העלילה האלה נמצאים בסרט ויוצאים ממנו. הם דקים נורא ורק משמשים בסיס ללא מעט סצינות נפלאות ומקוריות, חלקן קומיות, חלקן עצובות, והסרט מתמרן ביניהן בהצלחה (לפעמים אפילו בתוך אותה סצינה). זה לא סרט מושלם, החלק הראשון שלו עמוס בדיאלוגים שנשמעים קצת מאולצים (וקשה לקרוא אותם – הסרט מצולם בשחור לבן, הכתוביות לבנות ומתמזגות עם התמונה לעתים) וגם קצת משעמם. החלק השני משתפר בהרבה. עצב מתחיל לעלות. יש פחות דיבורים, יותר דמויות, יותר רגשות. לפעמים זה נראה כמו סרט של ווס אנדרסון, אבל בלי הקפדה על הצד הויזואלי והפריימים המדוייקים. הוא יוקרן שוב ביום שבת בערב, וכדאי לסיים איתו את הפסטיבל.

    ואם אנחנו כבר כאן, אז עוד קצת על “מלח הארץ” – דעתי היא בין זו של איתן לHal – יש משהו מאוד מהוקצע בסרט. הוא נראה כמו בי-מובי קלאסי, סרט פשע ז’אנרי – חברים שרוצים לבצע שוד ונכשלים. ההתחלה מבטיחה, אבל אחרי עשר דקות הסרט מנסה להתמודד גם עם הדמויות ורגשותיהן ונכשל. בכל פעם שיש בסרט משהו שהוא אישי או צריך לרגש, הברבשים מרחיקים את המצלמה, מדביקים מוזיקה דביקה ושקטה ונותנים לשחקנים להגיד את הטקסטים הקלישאתיים. אין בסרט הזה טיפה של עדינות. כסרט פשע זה יכול לעבוד, אבל בסרט שגם מנסה לומר משהו ולרגש, זה בעייתי, אפילו מביך. השאלה היא מה הסרט מנסה לומר? אם הוא רוצה להעביר ביקורת על גברברי ארצנו, להצביע על הפגמים שבלוחמים הנערצים שלנו, הרי שהוא עושה עבודה לא טובה. בסופו של דבר, הסרט רק מעריץ את אותה גבריות צבאית. הסרט הוא טפיחה על השכם לגבריות ישראלית שתדע לעשות בסופו של דבר את הדבר הנכון, תרגיש חרטה על מעשיה כמו רסקולניקוב (והסרט הזה הוא קצת “החטא ועונשו”). השחקנים לא רעים בכלל, וברגעים שהסרט שוכח ממה שהוא מנסה להגיד ורק מספר את הספור הוא אפילו מהנה בדרכו, ויש בו רעיונות תסריטאים טובים. אבל בשלב מסויים הוא מתפזר מדי, בורח מהביקורת שכביכול הפנה ונהיה מוסרי, נכון, אולי אפילו חנוכי ונחמד מדי. זה ללא ספק הסרט שיאיר לפיד הכי יאהב השנה.

  18. עופר ליברגל 11 יולי 2006 ב - 23:29 קישור ישיר

    גם אני מצטרף להמלצה על “סוס שחור” למרות שבאמת לא ניתן לקרוא את התרגום בחלקים מן הסרט, יש כמה קטעים מבריקים נטולי דיאלוג וגם הרבה דיאלוגים טובים, הומור ונגיעות אנושיות. הרופא שחולם להיות שפוט כדורגל מבריק.
    היום ראיתי את “עדן” סרט גרמני חביב ביותר על טבח גורמה ויחסיו עם מלצרית נשואה -חבל רק שלא אכלתי צהריים לפני וכל הסרט הזלתי ריר על המנות המגרות שהכין – ושהוא נגמר הייתי צריך לאכול במהירות לפני תחיל תההקרנה הבאה –
    “נולדת -אינך יכול להתחבא” של מרקו טוליו ג’ורדנה(קסם נעורים). מאיר שניצר הזהיר שהסרט הביך הברה מבקרים בקאן והמליץ לא ללכת, אבל אני קניתי ככר כרטיס. בכל מקרה, אהבתי את הסרט ובסיומו גליתי שפני מלאות בדמעות. מדובר בשילוב של סרט התבגרות עם תיאור של בעיית ההגירה שעכשיו מתחילה להשפיע על החברה האיטליקית, לדברי הבמאי שהיה מקסים בשאלות ותשובות בסוף הסרט.
    את היום סגרתי עם אביבה אהובתי- אכן סרט מצוין וזוכה מסתמן בוולג’ין, למרות שאני אהבתי יותר את “הדברים שמאחורי השמש”

  19. אורי 13 יולי 2006 ב - 22:46 קישור ישיר

    ראיתי את “הדברים שמאחורי השמש” [ישבתי בדיוק ארבע שורות לפני יאיר רווה שישב כיסא אחד מיהודה סתיו]. בגדול, אהבתי. המשפחה שהסרט מתאר הצליחה לגעת בי. אבל זה לא סרט שלם, יש סצינות לא ברורות או מיותרות לצד כמה סצינות חזקות.
    מבחינה טכנית הסרט טוב מאוד, המוזיקה, הצילום ובעיקר המשחק – כולם באמת טובים אבל יש שתי תגליות:
    הילה וידור בתפקיד משנה אמין ובעיקר זהר שטראוס המעולה שמתגבר על דמות לא פשוטה ומורכבת. מועמד מוביל לפרס אופיר.
    זה כנראה לא יהיה שובר קופות, אבל סרט ביכורים טוב לבמאי מתחיל.
    וגם, לטעמי הוא הרבה יותר טוב מ”הבועה” הבינוני.
    שני הסרטים האחרים שראיתי בפסטיבל: “טאפאס” ו”ההבטחה” היו סבירים בלבד ולא הותירו שום רושם מיוחד.

  20. חן חן 14 יולי 2006 ב - 0:45 קישור ישיר

    רד בטונוס, שהופיע בשלל סרטים גדולים ומפורסמים( ובהם הגירסה המקורית של פוסידון), אבל לי זכור דווקא בשל הופעתו בנוטס לנדינג, מת היום, והוא בן 87
    יהי זכרו ברוך

  21. עידן 14 יולי 2006 ב - 10:29 קישור ישיר

    רד בטונס זכה באוסקר כשחקן המשנה הטוב ביותר בשנת 1957 על תפקידו בסיונרה, את זה חשוב לציין, חן חן.

  22. עידן 14 יולי 2006 ב - 10:51 קישור ישיר

    גם ג’ון אליסון המתוקה שהיתה בעיקר כוכבת סרטים מוזיקליים וקומדיות בשנות הארבעים והחמישים הלכה לעולמה השבוע בגיל 88.


השאירו תגובה