לינקג'
כשהיצ'קוק פגש את טריפו. פרק 7.
ht7.mp3הפרק מתחיל בשיחה על "היפים והתמימים", שאני חייב להודות במבוכה שהוא אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שמעולם לא ראיתי. אבל באמצע הדרך אנחנו מגיעים לעוד אחד מסיפוריו המפורסמים של היצ'קוק: על השילוב בין דולי וזום ליצירת תחושת הסחרחורת ב"ורטיגו". ושם הם עוברים ל"הגברת נעלמת".
האמת, אני יכול להמשיך להעלות את הקטעים (25 בסך הכל, בינתיים) אחת לשבוע, בלי להתחשב בקצב העידכונים של טום סוטפן. אבל כבר אין לי מספיק מקום על השרת כדי להעלות לשם 25 קבצי קול של 25 דקות, לכן אני מפנה לבלוג של סוטפן. אם למישהו מקוראיי יש שטח איחסון פנוי על שרת שלו, אפשר יהיה להעלות את הקטעים לשם. יש תורמים?
==============
על התפריט של קקאו, המסעדה בסינמטק ירושלים, כתוב שהיא נסגרת בסוף יולי ונפרדת מלקוחותיה. בשורות טובות. המסעדה הזאת, עם המרפסת הכי יפה בעולם, הפכה בלתי נסבלת משנה לשנה. מישהו יודע מה ייפתח שם במקומה בקיץ הבא, כשבניין הסינמטק יסיים את שיפוציו?
==============
ג'ונתן רוזנבאום הוא אולי מבקר הקולנוע האהוב עלי באמריקה. הטעם שלנו שונה מאוד והוא סנוב ממני בהרבה (למרות ששנינו מעריצים את ג'ו דנטה), אבל אני תמיד אוהב לקרוא אותו ולראות את הסרטים שלא אהבתי מבעד לעיניו. הוא, להבדיל ממני, חשב ש"שלוש פעימות" של הו שיאו-שיאן הוא יצירת מופת, משיאיו של הבמאי. והטקסט שלו הצליח לשכנע אותי אולי לתת לאפיזודה הראשונה צפייה שניה. אבל הזדהיתי במיוחד עם פסקת הסיום של ביקורתו:
Late last year Three Times was voted the best undistributed film in critics polls held by the Village Voice and Film Comment. Most of Hou’s 16 other features have screened here at the Film Center, receiving their limited distribution thanks to Wendy Lidell, who acquired them for Wellspring. IFC Films picked up Three Times around the time Harvey and Bob Weinstein picked up Wellspring and promptly pulled from distribution most of its collection, including all its Hou films—resuming their Miramax practice of suppressing more films than they distribute, keeping competitors from showing the films they choose not to. And Harvey Weinstein, who likes to recut the few films he does distribute, has implicitly set himself up as the key artistic figure at Wellspring. All this helps explain why the works of Asia’s greatest living film master will now be harder to see than ever. Three Times, one of the peaks of his career, may be your last chance to see his work inside a movie theater.
=============
את הכתבה על המהפכה הנשית בהוליווד – על כך שיותר נשים ניצבות כיום בעמדות בכירות בהוליווד מאשר אי פעם, או מאשר בכל תעשייה אחרת באמריקה – כתבתי בחופזה רגע לפני סגירת הגיליון האחרון של "עלמה" (ביי דריה, ותודה על הכל). כך שלא כל הטיעונים בה זכו לליטוש. הטענה שלי היא כזאת: יש יותר נשים חזקות באולפנים, אבל לא ממש מרגישים את זה בתכנים שהן מפיקות. יותר מזה: יש פחות ופחות נשים בעמדות בכירות על הסטים (במאיות, תסריטאיות).
פעם ג'ון לנון שר שהאשה היא הכושי של העולם. אבל כשזה מגיע להוליווד אני לא יכול שלא לתהות: האם האשה היא היהודי של העולם? היהודים הקימו את הוליווד וניהלו את רוב האולפנים במשך תור הזהב של שנות הארבעים, אבל לא היה זכר ליהדותם על המסך. למעשה, היהודים – כבעלי האולפנים, המפיקים, התסריטאים והבמאים – עזרו לעצב את האתוס הפרוטסטנטי של אמריקה. הסיבות יכולות להיות ברורות: הרצון לפנות לקהל רחב ככל האפשר, לחמוק מתיוג אתני (אנטישמיות היתה ספורט לאומי גם באמריקה בשנות השלושים, לא רק באירופה), להשיג השפעה וכוח באמצעות התבוללות. סרט כמו "הסכם ג'נטלמני" היה יוצא דופן בהוליווד של שנות הארבעים ואלה שהתנגדו הכי הרבה להפקתו היו דווקא המפיקים היהודים. האם זה מה שקורה עכשיו עם הנשים בהוליווד? כפי שהיהודים רצו להיות וואספים, הנשים רוצות להיות גבריות?להוכיח שנשיותן אינה פקטור שיעמוד נגדן? ומה שהכי מדכא מהנתונים שאני מביא בכתבה הוא שהנשים בהוליווד הפכו מאוכלוסיה מדוכאת לאוכלוסיה מדכאת: לא תמצאו שחורים, אסיאתיים או היספניים בראשות האולפנים ההוליוודיים, ועוד פחות מכך נשים שאינן לבנות. עצוב, לא?
==============
אבנר שביט ב"עכבר העיר" ראה את "אאורה" של פביאן ביילינסקי המנוח .
לגבי אחסון היצ'קוק טריפו, יש שרת ומקום בו רב. צור קשר.
מבזק מסדנת אמן עם רומן פולנסקי (כן, כן) אתמול באוניברסיטת תל-אביב. הידיעה על קיום הסדנא הועברה יום לפני דרך רשימת התפוצה של מזכירות החוג לקולנוע. המנחים היו פבלו אוטין ודני לרנר (הבמאי של "ימים קפואים", שחייב לא מעט ל"דייר"), אלא שפולנסקי העדיף לקבל את רוב השאלות מהקהל ובסופו של דבר די התעלל במנחים הנרגשים והנבוכים. בסך הכל, פולנסקי סקר את רוב הצמתים בקריירה שלו ונגע בלא מעט עניינים טכניים מרתקים, אז בהחלט היה מפגש מוצלח, מרגש ודי מדהים.
נקודות נבחרות (מהזיכרון, אז אני מצטער מראש על אי-דיוקים):
– תכנון מדוקדק של השוטינג לפני הצילומים זה כמו קודם לתפור חליפה ואז לנסות להלביש אותה בכוח על מישהו שהוא לפעמים נמוך מדי ולפעמים גבוה מדי. פולנסקי מעדיף לעשות חזרה על הסרט ולהחליט על שוטינג במקום. בסרטיו המוקדמים הוא דווקא הקפיד לעבוד עם סטוריבורד, בהיותו בוגר בית ספר לאמנות.
– כששואלים אותו האם הלימודים בבית הספר לקולנוע היו חיוניים לו בשביל להפוך לבמאי, הוא עונה שזאת הדרך היחידה שהוא מכיר ויכול להמליץ עליה. במהלך חמש השנים שהוא למד בבית ספר לקולנוע, הוא וחבריו בעיקר ראו טונות של סרטים והתבכיינו שהם מבזבזים את זמנם, אבל במבט לאחור זאת הייתה חוויה מעצבת.
– פולנסקי לא בטוח שיש לו מה לתרום כמורה לסטודנטים לקולנוע, היות ומה שהוא יכול ללמד זה טכניקה: איך להעמיד מצלמה? איך לעשות חזרות? איך לבחור עדשה?, בעוד שהסטודנטים בכלל רוצים לשמוע על איך מקבלים השראה ומאיפה באים הרעיונות הטובים ואת זה אי-אפשר ללמד. (הערה אישית: בעיניי, לימודי טכניקה ודקדוק קולנועי זה הדבר שהכי חסר היום בלימודי קולנוע בארץ, לפחות באוניברסיטה. אולי זה מכיוון שאין כאן מורים שיש להם את הנסיון ובאמת מסוגלים ללמד את זה).
– עורך טוב יודע להוציא מהסרט קטעים יפים, אבל מיותרים, שלבמאי קשה להיפרד מהם. תמיד אפשר לקצר ולהדק, וגם היום כשהוא צופה בסרטיו הוא מגלה לא מעט קטעים שאפשר היה להעיף.
– עבודה עם צלם על הסט היא כמו טנגו. לא צריך בכלל הכנה מוקדמת. אם הפרטנר הוא טוב, ואתה יודע להוביל, בסופו של דבר הריקוד יצליח. במהלך הריקוד, כל אחד לומד להתאים את עצמו לפרטנר.
– הפעם הראשונה שגילה שיש חוקים ושיטות לכתיבת תסריט הייתה כאשר נתקל במדריך כתיבת תסריט בחנות בארה"ב, בעת העבודה על "צ'יינטאון". הוא מיד קנה את המדריך והביא אותו במתנה לרוברט טאון.
זה הכל לעת עתה. מקווה שהצלחתי להעביר את הכיוון הכללי.
גם אני אוהב את רוזנבאום (אם מישהו מחפש את הספרים שלו בספרייה של האוניברסיטה, הם כולם אצלי) אבל מה בעצם הקשר? אני לא רואה הקבלה בין מעשיו של ויינסטין לבין שום דבר שקורה בישראל. אף אחד לא עורך לנו את הסרטים, אף אחד לא מנסה למנוע מאיתנו לצפות בהם, מפיצים לא מנהלים מלחמות אחד בשני על חשבון הצופים. מה בעצם ניסית להגיד?
הנה אנדרסטיימנט: 'הבמאי של “ימים קפואים”, שחייב לא מעט ל”דייר"'..!
הבה נחזור לויכוח הישן: להעתיק אין פרושו להיות מושפע. כל מה שדני לרנר מראה ב'ימים קפואים' זה שהוא ראה לא מעט סרטים מהסבנטיז (ואז קצת הפסיק). אבל כדי לייצר סרט שמביים את הצופים שלו לתוך אימה פסיכולוגית אמיתית צריך להיות הרבה יותר מנוסה וממש יותר כשרוני, לא מספיק לצלם בשחור לבן (דווקא הקטע בצבע בסרט הוא המוצלח שבו).
מר לרנר לא חסר כשרון כלל, אבל הוא על העץ הלא נכון (ובשנתון המאוד לא נכון). בפרפרזה על קומיקאי אחד (שידע, כמו רומן, ימים טובים יותר): הוא לא פולנסקי, ואני כצופה הייתי די מובך מהעובדה שהוא לא יודע את זה.
גם אני תורם מקום כבוד להיצקוק וטריפו.