ארוחת הערב* שלי עם אנדרה**
זה קרה שלשום (תכננתי להעלות את הדיווח הזה כבר בראשון בערב, אבל נרדמתי באמצע גמר המונדיאל, ולא מצאתי זמן אינטרנט מאז).
יום ראשון, 9 ביולי, ב-11:20 בבוקר נפתחה מסיבת העיתונאים עם רומן פולנסקי. אותן שאלות שכבר נשאלו, נשאלו שוב. פולנסקי, במצב רוח בהיר ונינוח, ענה בחן רב (קראו למשל את הדיווח הזה).
שעה אחר כך, זומנה לקבוצת מבקרי קולנוע הפתעה באמת יוצאת דופן: החלל בו התקיימה מסיבת העיתונאים אורגן מחדש, סודרו בו שולחנות ונערכו צלחות, והמבקרים הוזמנו לארוחת צהריים עם פולנסקי. זה אחד הרגעים המוצלחים ביותר ב-16 שנותיי בפסטיבל ירושלים.
מבקר אחד עושה בושות
כשהתקרבנו לשולחן ניהלו פולנסקי וליה ון ליר ויכוח מי הם יישב בראש השולחן, כל אחד מהם האיץ בשני לקבל את הכבוד. אני הבנתי מהוויכוח הקטן הזה שהוא נסגר בהסכמה שפולנסקי יישב בראש, ואילו ון ליר תשב מימינו, וכך תכננתי לכבוש את הכיסא משמאלו, וממולה, כדי שאוכל ללחוש לו באוזן, בזמן לעיסת הסלט, שאני עדיין לא מבין את סרטו "מה?", ואולי זו הזדמנותו להבהיר לי מה החמצתי. אבך כנראה פספסתי מה שסיכמו ביניהם ון ליר ופולנסקי כי כשהמשכתי את הכסא בו תכננתי להתיישב, התיישבה ון ליר בראש השולחן וסיננה לעברי "תן לפולנסקי לשבת שם". אה, הסמקתי במבוכה, חשבתי שהוא יישב בראש השולחן. כמובן שמיד קמתי ועברתי לכסר ליד. אבל שוב אני חוטף מבט מוכיח מגב' ון ליר, שמביטה בי כאילו מנסה להבין באיזה יער גידלו אותי. "תן לגברת לשבת שם", היא אומרת לי. "גברת?", אני לא מבין, "איזו גברת?". מה, פולנסקי הגיע עם מישהי ואני גוזל את מקומה? אני מביט סביב ולא רואה אף גברת. "לא", אומרת ון ליר, "בשולחן יושבים ג'נטלמן, ליידי, ג'נטלמן, ליידי. תן לליידי לשבת לידו". אה, אז ככה זה הולך באירועים האלה. אולי זה לא מקרי שהפסטיבל לא הזמין אותי עד היום לארוחות רשמיות.
עוד מבקר עושה בושות
וכך, בראש השולחן ישבה ליה ון ליר, משמאלה ישב פולנסקי. מולו, יהודה סתיו ואשתו. משמאלו של פולנסקי ישבה יעל שוב, ואז אני. ממולי, גידי אורשר ומאיר שניצר. דבורית שרגל, שאני לרוב מקפיד לשמור לה כסא לידי (וקיוויתי שתהיה הליידי שביני ובין רומן), ישבה בשולחן המרוחק יותר בגלל רגע של חוסר תשומת לב מצידי. (הנה דיווחה).
פולנסקי, כפי שכתבתי ב"7 לילות" לפני שבוע, ידוע כסרבן עיקש של מפגשים אינטימיים עם עיתונאיים, לכן הנכונות שלו לסעוד בניחותא עם מבקרים ישראליים היא עדות למצב הרוח איתו הגיע לפסטיבל. אולי כי מבחינתו העבודה על "אוליבר טוויסט", כולל מלאכת השיווק והיחתנות, כבר תמה, והוא התייחס לביקור בפסטיבל, בו קיבל פרס על מפעל חייו ("אשים את הפסל בארון עם שאר הפרסים שלי", אמר במסיבת העיתונאים כשנשאל האם יש לפרס הזה חשיבות מיוחדת עבורו), כאל חופשה.
יהודה סתיו ניהל עם פולנסקי שיחה ערה. בכל פעם שפולנסקי נזכר בסרט עלום שראה בילדותו, סתיו ידע לזהות את הסרט ואת המשתתפים בו (סרטים שאני אפילו לא שמעתי על קיומם). סתיו גם הכיר את אחת המורות לקולנוע של פולנסקי, שלימדה תקופה גם בישראל ("היא סיפרה שהיית שובב גדול") והזכיר לבמאי ראיון שקיימו לפני כשלושים שנה, בעת ביקורו הראשון בארץ בשנות השבעים.
באמצע השיחה ביניהם פתאום עוצר פולנסקי את דיבורו ומסתכל על סתיו במבט מופתע. "תרים שניה את הראש?", מבקש הבמאי מהמבקר. סתיו מציית. כל השולחן מסב את תשומת הלב אליהם. פולנסקי מביט בסתיו במבט בוחן למשך כמה שניות טובות. בזמן הזה אנחנו מנסים כלנו להבין על מה הוא מסתכל. "נראה שחיברת את יום שישי ליום ראשון", אומר פולנסקי. אף אחד לא מבין על מה הוא מדבר. "בחולצה שלך…", אומר פולנסקי. "חיברת את יום ראשון ליום שישי". סתיו לובש חולצת כפתורים בצבע אפרסק. אבל לא הוא ולא אף אחד מהיושבים סביבו לא מבין למה מתכוון הבמאי. ואז, בטון קצת יותר חד, פולנסקי אומר מפורשות את מה שניסה להגיד עד כה בשפת סתרים שנועדה למנוע מבוכה: "הכפתורים שלך. הם לא מיושרים". עכשיו כולנו כבר מבינים. מכיוון שהדיבור המעודן לא הביא אותו לשום מקום – ככה זה בישראל – כבר נהייה בוטה יותר. "נפער חור באמצע החולצה, זו חשיפה בלתי מהוגנת". סתיו, ג'נטלמן מושלם, מודה לו למרות שהסיטואציה בהחלט מביכה קם ומסדר את כפתורי החולצה שאכן כופתרו בצורה מעט אלכסונית. מביך אולי, אבל בהחלט רגע לספר לנכדים. "עכשיו אני מבין למה אומרים עליך שאתה פרפקציוניסט", אני אומר לפולנסקי.
המלצרים עושים בושות
מגיע מלצר אדיב לברר מה נרצה למנה עיקרית. הוא כמובן שואל את פולנסקי ראשון. האפשרויות הן סלמון ברוטב בצל או פסטה ברוטב עגבניות. "וזהו?", שואל פולנסקי. "אין בשר?". לא, מודיע לו המלצר, זו מסעדה חלבית כשרה. "אז אני לא יכול להזמין צדפים אני מבין". לא, עונה המלצר. אנחנו כשרים. "אז מה יש לי לאכול כאן?". סלמון או פסטה. פולנסקי נראה מאוד מאוכזב מהתפריט. הוא בוחר בסלמון.
בשלב הזה כבר הונחו על השולחן צלחות קיבוציות עם סלט. אבל לפחות 20 דקות חלפו ואף אחד לא הביא לצלחות המרכזיות כפות הגשה, וגם לא צלחות סלט אישיות לסועדים. המלצרים, מצידם, נעלמו מהאופק.
בשלב הזה, התחילו ון ליר וסתיו לספר קצת בדיחות. בגלל גמר המונדיאל מאוחר יותר באותצו ערב, נשאו הבדיחות אופי ספורטיבי (ון ליר סיפרה הלצה הקשורה ךגולף שלא הצלחתי לשנן). אורשר, שישב מולי, קפץ על הגל והוסיף בדיחה משלו. "שני סינים, לאחד קראו פינג ולשני קראו פונג, המציאו משחק עם כדור לבן ועם שולחן בצבע ירוק. איך קוראחים למשחק?". "פינג פונג", ענה פולנסקי. "לא", הנחית אורשר את הפאנץ' ליין: "ביליארד". בערך דקה אחר כך, פולנסקי אומר, ספק לאורשר ספק לעצמו, "זו היתה בדיחה לא רעה דווקא".
בשלב הזה נהייתי קצת רעב. ניצלתי את העובדה שיעל שוב מסתירה אותי מפניו של פולנסקי, כדי להעביר כמה עלי סלט אל הצלוחית האישית שאמורה לשמש למריחת הלחם בחמאה, ולאכול ממנה קצת סלט. הבנתי שצלחות סלט כבר לא נקבל. שוב עשתה כמוני. וכן עוד כמה מסובין ממולנו. פולנסקי, שכבר הבנו שנימוסי השולחן שלו מושלמים, הביט בנו מזועזע. "אבל זו צלחת הלחם. איפה צלחות הסלט?". בשלב הזה קם מישהו וניגש למטבח לאתר מלצר ולבשר לו שעריכת השולחן אינה שלמה.
מחכים לקינוח
במסיבת העיתונאים אמר פולנסקי שבנו בן השמונה אמנם חיבב את "אוליבר טוויסט" אבל אמר לו שהוא מעדיף את "ספיידרמן". בארוחת הצהריים הודה פולנסקי ש"ספיידרמן" היה דווקא סרט לא רע. "אתם יודעים איזה סרט חיבבתי מהעת האחרונה?", אוזנינו נדרכו. "את 'כפה אדומה, הסיפור האמיתי'". "הסרט המצויר?", אני שואל. "כן", הוא עונה, "הוא מאוד מצא חן בעיני. זה סרט מצויר שפונה לקהל מבוגר, שיודע מה זה סרטי בלש, שמכיר את חוקי הז'אנר. זה נראה לי כמו סרט אנימציה שאני היתי יכול לעשות". הסרט, אגב, יוצא השבוע בארץ. אולי פולנסקי הגיע לסיבוב היחצנות הלא נכון. אני, בכל אופן, לא חיבבתי את הסרט הזה.
הארוחה מתקרבת לסיומה. מאיר שניצר מספר לפולנסקי שהם למעשה קרובי משפחה רחוקים. יש להם איזשהו בן דוד רחוק משותף.
המלצרים מפנים מהשולחן את המנות העיקריות המאוד בינוניות ועורכים אותו מחדש לקינוח. פולנסקי היה אמור לבקר אחר הצהריים באירוע הפיצ'ינג, אבל הוא מתלבט אולי לחזור לחדרו במלון הר ציון ולנוח קצת. בין לבין הוא בודק סמ"סים בטלפון שלו, לראות אם משפחתו, שנשארה בפריז, חיפשה אותו.
הזמן חולף. פולנסקי כבר קצר סבלנות. מצב הרוח המשובח והידידותי שהפגין בתחילת היום פינה את מקומו לקוצר סבלנות. הקינוח, אנחנו מבינים, כבר לא יגיע. אנחנו קמים מהשולחן, מודים לו על חברתו, מתנצלים על הארוחה המזעזעת, לוחצים את ידו, ומסיימים את המפגש. ארוחת צהריים עם פולנסקי. מאז "סלח לי אתה נושך את צווארי" לא הרגשתי שילוב כזה של הומור ערפדי עם אימה חברתית.
שתי הערות מאוחרות:
תודה לרתם על הדיווח מהמפגש של פולנסקי באוניברסיטה.
שמעתי שהברדק סביב פולנסקי המשיך באותו ערב כשניסו להעניק לו את הפרס על מפעל חייו בסינמטק, והיה שם מופת של חוסר תיאום, חוסר תיזמון וחוסר אונים. פולנסקי, כך מדווחים מקורותיי בהקרנה, כבר נראה על קצה עצביו, למרות שהשיך לשמור על ארשת הומוריסטית ("היהודים הם העם הכי מבולגן בעולם", הוא אמר למיקרופון).
* צהריים
** רומן
(ותודה ליהודה סתיו שהיה מספיק אדיב, ועם הומור עצמי מספיק בריא, כדי להרשות לי לפרסם כאן את סיפור החולצה).
סיפור כיפי ביותר (לקריאה, אני יכולה רק להניח שהיה כיף גם לחוות אותו).
פוסט מעולה 🙂
ד"א, מצטער אם פספסתי בטעות, אבל מה הייתה דעת הכותב על "אוליבר טוויסט"?
אוי, יאיר, איך עידן הולך להתעצבן עכשיו…
הייתה לנו באוניברסיטה פגישה עם פולנסקי.
שאלות כל כך מבישות נשאלו שאפילו אני הרגשתי מבוכה בשבילם.
אם בסרט הבא של פולנסקי, תופיע בדיחה על שני סינים שהמציאו משחק, לפחות נדע איפה הוא שמע אותה. 🙂
נשמע כאילו היה כיף, למרות שאני הייתי משתגע בארוחה כזו, עם פולנסקי או בלעדיו.
הייתי באותה פגישה באוניברסיטה. היה באמת מביך…
מי היו שני החרצופים שריאינו אותו?
מזל שיש לו חוש הומור בריא..
חחחחח אחלה מאמר. ככה זה בארצנו – הכל חובבני, מאולתר, מביך. גם הסרטים שלנו נראים ככה.
יאיר, תכתוב קצת יותר מהפסטיבל. גם לנו, האנשים העמלים למחייתם בתל אביב, יש זכות לדעת מה קורה שם. (:
משהו לא אמין בסיפור, או אולי דורש הבהרה.
על-פי התיאור, סדר הישיבה משמאל לימין, הוא: רווה, יעל, פולנסקי, ואן ליר, סתיו, אשתו של סתיו, אורשר, שניצר.. ז"א. השאלה היא. אורשר – שניצר, מי מביניהם הוא ה"ליידי"? – אפילו ששניהם עונים לקריטריונים.
יאיר, איך זה שהיית היום בהקרנה של סופרמן ? אתה לא מחרים ?
רוה לעדן: אני לא מחרים, אני מוחרם. ואם מזמינים אותי אני מסרב לבוא אם מוצמדת להזמנה תנאי שיפגע בעבודתי. אבל מה שאני לא מבין הוא זה למה אתה שואל. אתה לא מוחרם? המשכת לבוא כאילו כלום להקרנות? אתה חי בשלום עם התנאים של המפיצים כפי שהוצגו עד כה?
נראה לי שדובדבני הוא המחרים, למרות שהעובדה שהייתה הקרנה הערב, ובנוסף עוד כמה הקרנות קודמות לסרטים נוספים של גלובוס גרופ, עושה רושם שהם ירדו מכל נושא החרם המטומטם הזה. בהקרנה היו עוד הרבה מבקרים, שאגב, עדיין לא מורשים להיכנס להקרנות של מטלון, פורום פילם, סרטי שפירא ויונייטד קינג (לפעמים). מה שכן, את שמוליק דובדני לא ראיתי הערב. אולי הוא פשוט עסוק.
ובנוגע לסרט – מצטער, אני אומר את זה בלב כבד, אבל רק אני יצאתי מהסרט מותש לגמרי? שעתיים וחצי עם מעט מדי אקשן (אם כי מה שיש עשוי טוב), מעט מדי עניין בדמויות, מעט מדי הומר ויותר מדי רצינות. משהו בסרט הזה לא עובד, עדיין לא הצלחתי להבין מה בדיוק. אולי בגלל שהוא מעין שילוב בין סרט המשך לגרסה חדשה, הוא כאילו מתכתב עם שני הסרטים הראשוניים, אבל גם יוצר דמויות שונות בעולם אחר. סופרמן ולויס ליין בוגרים יותר עכשיו, אבל הסרט לא ממש מצליח לפצח את הדמויות שלהם ולהפוך אותן למעניינות באמת. קווין ספייסי הזכיר לי כל הזמן את ד"ר אוויל מאוסטין פאוורס, אותו גם גילם לרגע בתחילת הסרט השלישי בסדרה. נראה שהוא ופרקר פוסי המתוקה שלצדו, מאוד נהנים מהתפקיד שלהם, אבל יש הרגשה שהילדותיות של הדמויות שלהם, שהייתה גם בסרטים הראשוניים, פחות משתלבת בטון הרציני שסינגר מנסה לשוות לסרט ולעתים נראית לא שייכת, כאילו פונה לילדים בלבד. זה לא סרט רע ועבודת הבימוי של סינגר כוללת לא מעט הברקות. יש גם כמה בדיחות טובות. אבל בסך הכל, נו, סופרמן חוזר… אני מחכה שב"באטמן ימשיך".
למי שלא ראה שני פוסטים אחורה, הנה שוב הסיכום של סדנת האמן עם פולנסקי באוניברסיטה:
הידיעה על קיום הסדנא הועברה יום לפני דרך רשימת התפוצה של מזכירות החוג לקולנוע. המנחים היו פבלו אוטין ודני לרנר (הבמאי של “ימים קפואים”, שחייב לא מעט ל”דייר”), אלא שפולנסקי העדיף לקבל את רוב השאלות מהקהל ובסופו של דבר די התעלל במנחים הנרגשים והנבוכים. בסך הכל, פולנסקי סקר את רוב הצמתים בקריירה שלו ונגע בלא מעט עניינים טכניים מרתקים, אז בהחלט היה מפגש מוצלח, מרגש ודי מדהים.
נקודות נבחרות (מהזיכרון, אז אני מצטער מראש על אי-דיוקים):
– תכנון מדוקדק של השוטינג לפני הצילומים זה כמו קודם לתפור חליפה ואז לנסות להלביש אותה בכוח על מישהו שהוא לפעמים נמוך מדי ולפעמים גבוה מדי. פולנסקי מעדיף לעשות חזרה על הסרט ולהחליט על שוטינג במקום. בסרטיו המוקדמים הוא דווקא הקפיד לעבוד עם סטוריבורד, בהיותו בוגר בית ספר לאמנות.
– כששואלים אותו האם הלימודים בבית הספר לקולנוע היו חיוניים לו בשביל להפוך לבמאי, הוא עונה שזאת הדרך היחידה שהוא מכיר ויכול להמליץ עליה. במהלך חמש השנים שהוא למד בבית ספר לקולנוע, הוא וחבריו בעיקר ראו טונות של סרטים והתבכיינו שהם מבזבזים את זמנם, אבל במבט לאחור זאת הייתה חוויה מעצבת.
– פולנסקי לא בטוח שיש לו מה לתרום כמורה לסטודנטים לקולנוע, היות ומה שהוא יכול ללמד זה טכניקה: איך להעמיד מצלמה? איך לעשות חזרות? איך לבחור עדשה?, בעוד שהסטודנטים בכלל רוצים לשמוע על איך מקבלים השראה ומאיפה באים הרעיונות הטובים ואת זה אי-אפשר ללמד. (הערה אישית: בעיניי, לימודי טכניקה ודקדוק קולנועי זה הדבר שהכי חסר היום בלימודי קולנוע בארץ, לפחות באוניברסיטה. אולי זה מכיוון שאין כאן מורים שיש להם את הנסיון ובאמת מסוגלים ללמד את זה).
– עורך טוב יודע להוציא מהסרט קטעים יפים, אבל מיותרים, שלבמאי קשה להיפרד מהם. תמיד אפשר לקצר ולהדק, וגם היום כשהוא צופה בסרטיו הוא מגלה לא מעט קטעים שאפשר היה להעיף.
– עבודה עם צלם על הסט היא כמו טנגו. לא צריך בכלל הכנה מוקדמת. אם הפרטנר הוא טוב, ואתה יודע להוביל, בסופו של דבר הריקוד יצליח. במהלך הריקוד, כל אחד לומד להתאים את עצמו לפרטנר.
– הפעם הראשונה שגילה שיש חוקים ושיטות לכתיבת תסריט הייתה כאשר נתקל במדריך כתיבת תסריט בחנות בארה”ב, בעת העבודה על “צ’יינטאון”. הוא מיד קנה את המדריך והביא אותו במתנה לרוברט טאון.
זה הכל לעת עתה. מקווה שהצלחתי להעביר את הכיוון הכללי.
יאיר, בתשובה לשאלתך – העורך שלי הבהיר לי שלא משנה לו אם הביקורות שלי מתפרסמות בחמישי או בראשון ואם אני רוצה ללכת לסרט ביום חמישי ולפרסם מייד ביקורת אני מוזמן אבל הוא לא מתכוון לממן את זה.
אני לא גאה בכך שקיבלתי את תנאי המפיצים, אני חושב שמדובר בהחלטה שגויה מצידם אבל את הסולידריות שלי אני שומר למאבקים שחשובים לי באמת כמו מאבק התסריטאים והבמאים שבו אני בא לכל ההפגנות והאירועים למרות שהוט לא חייבים לי כלום (רשת לקחו לי את הזכות לתמלוגים, אבל זה סיפור אחר). דווקא אותך לא ראיתי באף פעילות שהייתי בה…
רוה לעדן: צר לי, אבל סולדיריות זה ערך בינארי. או שיש לך או שאין לך. אין כזה דבר סולדיריות סלקטיבית. להפגין מול משרדי נגה זה לא סולדיריות, זה אקטיביזם וכל אחד מביע את האקטיביזם שלו (אם בכלל) בדרך אחרת. אני מנסה להביע אותה בכתיבה העיתונאית שלי. לסרב לחתום על חוזה שמיטיב איתך אישית אבל פוגע בעמיתיך זו סולידריות, לסרב להגיע להקרנה שמיטיבה איתך באופן אישי אבל פוגעת בעמיתיך למקצוע, ובחופש התוכני של המקצוע כולו, זו סולידריות. ומה ההבדל בין מה שהעורך שלך עושה לך ומה שגיורא חמיצר עושה לתסריטאיות של "השמיניה"? אין לי בעיה עם הגעה להקרנה של "סופרמן חוזר" כי איש לא התנה את ההגעה שלנו אליה במועד פרסום. והיא רק חושפת עד כמה ההחרמה הזאת נלעגת, מצד המפיצים עצמם, כמה הם לא יכולים לאכוף אותה. לא בטוח שאם בעתיד אהיה שוב עורך של מגזין או מדור שהייתי רוצה שאתה או כל עיתונאי אחר שלא יודע מה זו אחווה מקצועית יהיו בצוות שלי. עדן, כל אחד לפי מצפונו. אבל נדמה לי שאתה צריך לעשות קצת עיון פרטי עם מצפונך. זה לא נראה טוב.
התמונה האמצעית זה מחווה ל"רינג"?
ראיתי את "אוליבר טוויסט" בהקרנה שבו הוא היה. היה מאוד נחמד, וגם הסרט היה לא רע. אני אהבתי.
פוסט משובח.
הפסטיבל השנה הוא הגרוע ביותר מבחינה ארגונית שזכור לי בעשר השנים האחרונות. כמה דוגמאות:
איחור של 45 דקות בהקרנה של "ער לרווחה" (ראיתי שגם אתה התייבשת שם) גרם לי להחמיץ את ההתחלה של "היהלום הלבן";
כרטיסים שהוזמנו להקרנה של "מדריך הסוטה לקולנוע" ביום שישי – לפני ההרצאה של ז'יז'ק – הוחלפו בטעות בכרטיסים להקרנה של יום חמישי. חיכיתי חצי שעה בתור לקופה של הסינמטק רק כדי לגלות שהם מסרבים להחליף לי את הכרטיס להקרנה הנכונה. רק לאחר שהתחננתי שיתנו לי לשבת על המדרגות, פינו עבורי את הכרטיס למקום הגרוע ביותר באולם בהקרנה של יום שישי;
חמש השורות הראשונות באולם ב"בגין" לא מסומנות, לא במספרי שורות ולא במספרי כסאות, ואין אף סדרן שיעשה סדר בבלאגן, שלא לדבר על כך שהכסאות ניצבים על גלגלים, סכנה חמורה לאצבעות הרגליים של יושבי השורה מאחור, שכבר הספיקה להתממש;
כרגיל עם הסרטים המוקרנים ב"בית שמואל" גם "כל הדרך הביתה" נתקע כמה פעמים ממש בתחילת ההקרנה;
הקפיטריות גם של "בגין" וגם של "בית שמואל" היו סגורות לקהל הרחב (שירתו את באי האכסניה) בעת שביקרתי בהן.
וזהו, בינתיים. נשבעתי להדיר רגליי בשנה הבאה, אבל לא בטוח שאעמוד בכך.
חייבת להודות שעם כל החביבות זה נשמע קצת מלא בחשיבות עצמית. אני אוהבת את האנשים האלה, אבל "ליידי" ג'נטלמן"??? כמה טוב לחיות בתל אביב.
בתגובה הקודמת – כמובן התכוונתי לנימוסי השולחן המכבידים – בואו לא ניפול לזה!!
ולגבי הפסטיבל ומה שעלה כאן באחת התגובות – אני דווקא מעריכה את העבודה הקשה שעושים שם.
פוסט נהדר, יאיר. אבל ממש.
ותודה על הסיכום רותם 🙂 היו כמה רגעים שפספסתי מסיבות טכניות (ובשל לחץ הזמן לא הוקרן קטע מ"מה?" שהוזכר לעיל), ואחד מהם הופיע שם…
בניגוד לטוענים למבוכה, דווקא חשבתי שהיה מעניין (ובהחלט לא הייתי היחידה, ואני לא מתכוונת רק לסטודנטים שזו פעם ראשונה שהם נמצאים באירוע כזה). ובהחלט היה משעשע. שאלות לא צריכות להיות הכי מדויקות, מנוסחות לעילא, מבריקות וחדשניות בעולם, במיוחד אם התשובות מעניינות בכל מקרה והנשאל מנוסה באירועים כאלה ויודע לכוון את תגובותיו, וכך הוא עם פולנסקי. הוא באמת קצת התעלל במנחים, אבל לא מהתנשאות, נראה לי שהוא היה די משועשע ובמצב רוח טוב כללי. הוא פשוט (כמו שהוא הבהיר בדקה הראשונה, אחרי שמחיאות הכפיים שככו – זה באמת היה מצחיק קצת על חשבונם) רצה לשמוע מהקהל על ההתחלה, היה קצת יותר מקום למנחים על הבמה אחר כך.
אפשר להתווכח אם זה קצת בצדק או לא, אבל בהנהלת הפסטיבל קצת התעצבנו על עניין הסדנא בת"א הרחוקה (ליתר דיוק, שאינה ירושלים) 🙂
בנוגע לדברים שרותם ציטט מפיו של פולנסקי: אני לא יודע מה הוא אמר במפגש, אך פולנסקי בהחלט עובד עם סטוריבורד מדוקדק. ראיתי אותו. למעשה, אולי חלק ממנו עדיין נמצא בארון שלי.
יתרה מזו, ב"אוליבר טוויסט" הוא אף עבד עם מערכת Previz חדשנית (תוכנה המדמה באמצעות אנימציה ממוחשבת גסה את כל הסרט, שוט אחר שוט). כך שדיבורים לחוד ומעשים לחוד.
יחד עם זאת, הוא כן אילתר פה ושם לאורך הצילומים: לדוגמא, כל הסצינה שמתרחשת בגשר לונדון נראתה אחרת לחלוטין בסטוריבורד, הרבה יותר גרנדיוזית ומפוארת לעומת התוצאה המינימליסטית שצולמה בסופו של דבר. אם כי לטעמי השינויים בסצינה הזו הם רק לרעה, ונעשו רק משיקולים כלכליים ולא מטעמים אמנותיים דווקא.
למרות שכולם אמרו כבר, אני חייבת להוסיף שזה אכן בן זונה של פוסט!! נשמע כמו חוויה הזויה, מרגשת וגם די מלחיצה…קצת הרגיש לי כאילו אתם המבקרים ה"מקובלים" שזכו לשבת עם פולנסקי בעוד שבשולחן אחר ישבו דבורית שרגל ומבקרים אחרים והסתכלו עליכם בערגה…בשנה הבאה שולחן אחד ארוך לכולם ובשר במקום פסטה בעגבניות, את הקינוח תביאו מהבית…