נו, אז לקחתי לי בספונטניות כמה ימי אתנחתא. צפתי קצת בים המלח, עליתי על המצדה, קניתי מחשב חדש, הלכתי לפתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי. ועכשיו – בין הניסיונות שלי להעביר את כל הסימניות והאפליקציות (שמתם לב שהמילה "אפליקציה" החליפה את המילה "תוכנה" גם במחשבים, ולא רק באייפונים?) למחשב החדש – הגיע הזמן לפשפש בין כל מה שפיספסתי בשלושה-ארבעה הימים האחרונים. על חלקם קראתי כאן בזכותכם.

"הערת שוליים" ממשיך לייצר כותרות, גם בארץ וגם בארצות הברית. אחד הדברים המרתקים בסרט הוא האופן שבו הוא מצליח כמעט לכל מי שכותב עליו להרגיש שהסרט מדבר עליו ושיש לו נגיעה כלשהי לחייו. כשאיי.או סקוט כתב על הסרט ב"ניו יורק טיימס" הוא נזכר בימין באקדמיה. וכעת כשרוג'ר איברט כותב שבחים על הסרט (ארבעה כוכבים מתוך ארבעה) הוא נזכר במרצה שלו לספרות אנגלית ולעבודתו העמלנית להשוואת גרסאות בחזאות של שייקספיר. איברט גן מבחין יפה בכך שהבנים למשפחת שקולניק אולי גדולים בחקר התלמוד, אבל כנראה די גרועים ביישום רעיונות המוסר שגלומים בו.

ובינתיים בישראל, התמוגגתי כהוגן לקרוא את הראיון המקסים ב"הארץ" עם פרופ' חיים סידר, אביו של יוסף סידר, שמכחיש מכל וכל שהוא היווה השראה לדמותו של אליעזר שקולניקים. ברור, יוסף הוא אליעזר שקולניק. גם כאן, הכתב מוצא עצמו בסיטואציה שמזכירה לו סצינה מתוך הסרט. פתיחה נאה יש לכתבה. ואם אני מבין את הסאב-טקסט העדין שזורם מתחת לפני הדברים אז קודם כל יזכה האב בפרס נובל ורק אז יזכה הבן באוסקר שלו. נראה לי דיל הוגן למדי.

=================

בזכות רז בתגובות גיליתי שראלף מקווארי הלך לעולמו. מקווארי הוא האיש שאחראי ללא מעט מעיצוב העולם של "מלחמת הכוכבים", הטרילוגיה המקורית. בסביבות גיל 11-12 אספתי את איורי הקונספט שלו ל"האימפריה מכה שנית". מותו היא הזדמנות להזכיר שחלק ניכר מהאופן שבו "מלחמת הכוכבים" נראה שייך לעיצוביו של מקווארי, ולא לג'ורג' לוקאס. מקווארי היה שותף גם לעיצוב החלליות בסרטיו של סטיבן ספילברג, "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי". ומהאייטם של רז אני לומד שהוא גם היה חלק מאנשי "מסע בין כוכבים".

==============

ומ"עין הדג" התבשרתי ש"Cabin in the Woods" של ג'וס ווידון ושות' ייצא בארץ ב-19 באפריל. שמו בעברית יהיה "בקתת הפחד", כי "בקתה ביער" זה כנראה חנוני מדי לטעמם.

==============

בחיי שזו התמונה המדהימה ביותר שיצאה מהוליווד כבר חודשים. ג'ונה היל וסת רוגן בפתיחת פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס מצולמים עם שני מעריצים.

היל קיבל פרס הוקרה מטעם הפסטיבל והביא איתו את חברו רוגן, וזאת בתזמון מושלם עם סוף שבוע הבכורה המוצלח ל"רחוב ג'אמפ 21" . נשאלת השאלה של מי היה הרעיון הזה לתת את הפרס דווקא להיל – בחור מוכשר, ללא ספק – ולא לרוגן, המוכשר ממנו. ניחא.

================

ובנוסף לכל אלה, התכבדנו אתמול-היום בשני (שני!) גריינים ל"פרומתאוס" של רידלי סקוט. האחד קצר:

השני ארוך:

שני הרהורים: לפני שראיתי את "כוכב הקופים: המרד" תהיתי האם יש טעם בסרט שמתרחש לפני עלילת "כוכב הקופים" עבור אלה שראו את הסרט ההוא ולפיכך יודעים מה יהיה סוף הסרט החדש. "כוכב הקופים: המרד" היה מספיק מבריק כדי להתמודד עם התהייה הזאת ולהתגבר עליה. וכעת אני שואל שנית: כל מי שראה את "הנוסע השמיני" יודע מה קרה לפרומתיאוס. האם הסרט יצליח להתגבר על כך?

מחשבה שניה: "מחוברים לחיים" שראיתי אמש מתייחס למיתוס של פרומתיאוס ולאיש שעף קרוב מדי לשמש והתרסק. לא ממש קשור לסרטו של רידלי סקוט, אבל אני מוצא את עצמי חושב על המילה פרומתיאוס יום אחרי יום פתאום. אופס, פדיחה. טעות.

הפסטיבל הצרפתי התשיעי נפתח אמש בסינמטק תל אביב ויסתובב בשלושת השבועות הקרובים בכל הסינמטקים בארץ. יש בו כמה סרטים ראויים לצפייה וכמה סרטים שטרם ראיתי ומסקרנים אותי לראות, ובהם נעסוק בימים הקרובים. אך תחילה נעסוק בסרט הפתיחה של הפסטיבל, "מחוברים לחיים".

לפתיחת הפסטיבל הגיעו הבמאים אוליבייה נקש ואריק טולדנו עם שובר הקופות שלהם. 20 מיליון איש כבר ראו את "מחוברים לחיים" בצרפת ואני מניח שמספר דומה יראה אותו תכף גם בארץ. דמיינו סרט של רוב ריינר או גארי מרשל בצרפתית ותקבלו את "מחוברים לחיים".

(אתנחתא קטנה: יותר משדפדוף בתוכניית הפסטיבל הצרפתי מציג את מה שקורה בקולנוע הצרפתי, הוא חושף מה קורה בעולם ההפצה הישראלי. לסרט אחד קוראים בעברית "מחוברים לחיים" ולסרט אחר קוראים "המלחמה לחיים". ושני הסרטים עוסקים במחלות ונכות. כלומר ש"החיים" הפך בלשון הפצתית ליופמיזם. "מחוברים לחיים", אגב, דומה באופיו במידה מסוימת ל"מתים על החיים", הסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן, וכנראה הסיבה שבגללה חשבתי לא פעם על רוב ריינר במהלך הצפייה בסרט).

זו לא הפעם הראשונה של נקש וטולדנו בפסטיבל הצרפתי, אבל זו הפעם הראשונה שהם מגיעים עם כזו הצלחה. לשניים, וגם למפיק הסרט, יש בארץ משפחה. טולדנו אף מדבר עברית לא רעה בכלל. והקהל שהגיע לפתיחה אכן הוכיח שלהבדיל משוברי קופות צרפתיים אחרים, לסרט שלהם יש פוטנציאל מסחרי אוניברסלי.

ואני מודה: הסרט שובה לחלוטין. הוא מהנה, משעשע ויש לו כריזמה רבה, ואף גרוב מוצלח. נקש וטולדנו יצרו סיפור המבוסס על סרט תיעודי שנוצר ב-2002 ומספר על מערכת היחסים שנרקמה בין איש עסקים פריזאי עשיר המשותק בכל גפיו, ובין המטפל המרוקאי שלו. השניים החליפו את המטפל המרוקאי במטפל סנגאלי (בגילומו של עומאר סי, שניצח את ז'אן דוז'רדן בקטגוריית השחקן הראשי בסזאר האחרון) ויצרו סרט על האופן שבו שני הפכים גמורים מתחברים זה לזה: האחד משותק, השני כולו חיים ותנועה; האחד עשיר, השני עני; האחד חובב אופרות ומוזיקה קלאסית, השני מעדיף דיסקו; האחד כולו עידון ונימוס, השני כולו גסות וספונטניות; האחד לבן, השני שחור. אבל עמוק בפנים, מתחת לכל הקליפות המעמדיות, החברתיות, הסוציו-אקונומיות, הגזעיות, יש כנראה איזשהו יסוד בסיסי שמחבר בין שני ההפכים האלה – למשל, הצורך שלהם בספיד ובאדרנלין. ובעיקר, נדמה שאיש העסקים (בגילומו המאופק והיפה של דסטין הופמן, אה סליחה, של פרנסואה קלוזה) נמשך לדוגריות של המטפל הלא-קונבנציונלי שלו. וזה, ככל הנראה, גם סוד קסמו של הסרט: הוא דוגרי. בתסריט שלו, במשחק שלו ובבימוי חסר החוכמות שלו. הסרט יוצא נגד כל סוג של אנינות או תחכום ומנסה להציג את החיים רק מנקודת המבט של המשיכה לדחפים הבסיסיים ביותר, כלומר כדי שהעשיר הסנוב והנכה "יתחבר" לחיים, עליו להיות קצת יותר קרוב למנטליות השכונה חסרת העכבות ונטולת גינוני השרד של מטפלו (יאמר לזכות הסרט שבסצינה בודדה אחת הוא מראה שההשפעה היתה הדדית, ושלמרות הכל גם ערס השכונות למד מעט עידון ותרבות בעת שהותו בביתו של האריסטוקרט). הסרט משלם על כך מחיר. למשל, בכך שהבדיחות שלו חוזרות על עצמן שוב ושוב: המטפל מסרב לעשות דבר מה. קאט: הוא עושה את הדבר הזה בעל כורחו. צחוקים בקהל. והסרט מציג גלריה עצומה של בדיחות המתאימות לתלמידי כיתה ג'. מצחיקות, אגב. ולהבדיל משני סרטי המשותקים היפים, העדינים, המרגשים והליריים של העת האחרונה – "הפרפר ופעמון הצלילה" ו"הים שבפנים" – הסרט הזה מסרב לפתח שפה קולנועית ייחודית או מעמיקה, דבר שהופך אותו בסופו של דבר לסרט בר-חלוף. כאמור, נקודת מבט שלו לא מתוחכמת במיוחד, אבל יש לדוגרי הזה חן מסוים. ואז "מחוברים לחיים" הופך – כמו כל סרט על קשר בין עשיר ועני – למין סיפור אגדה. סינדרלה שכזה. כמו "אשה יפה", אבל בלי הרומנטיקה. מה שכן: יש לנקש/טולדנו טעם מוצלח במוזיקה.

אבל יש מקום שבו הסרט כן עובד ולא רק כבידור אגבי. יש בו מבט יפה למילה הזאת: "שיקום". את מי אנחנו משקמים? נכים. אבל גם אנחנו עוסקים בשיקום שכונות. ובשני המקרים הסרט מציג שדרכי השיקום הקונווציונליות לא עובדות ורק מנציחות את הפערים. וזה המקום שבו אני מבכר סרט קליל ואסקפיסטי כמו "מחוברים לחיים" על פני סרטים כבדי ראש העוסקים באופן ריאליסטי בשתי המצוקות שהסרט עוסק בהם: המצוקה הפיזית והמצוקה החברתית. הסרט לכאורה מפנה עורף לכל דיון רציני, אבל מבעד לחרכיו אפשר למצוא איזושהי אמת מבצבצת החוצה, והיא עושה את זה באופן נטול התחסדות. זה המקום שבו גישת הדוגרי יש לה כמעט ערך פוליטי ויכולת לשנות נקודת מבט ציבורית.

והנה, בראיון שערך אבנר שביט עם נקש, הוא מודה שהוא נמשך יותר לנקודת המבט של המהגר האפריקאי, זה שמזלזל באופרות ומביט בתמהון באמנות מודרנית, מאשר לזו של איש המעמד הגבוה. זה בהחלט מורגש בסרט, ולדעתי נקודת התורפה של התסריט.

קבלו את החבר החדש במשפחת "סינמסקופ". אחרי ארבע שנים עם המקבוק הלבן (הנה הוא כאן, לפני ארבע שנים, במסעותינו בעולם), אני עובר ברגעים אלה למקבוק פרו הכסוף. כלומר, אני לוקח את הזמן שלי לעשות את ההגירה למחשב החדש, להעביר קבצים וססמאות, להתרגל למערכת ההפעלה החדשה ("ליון") ובאופן כללי לגרגר בהנאה. המשיכו לעדכן מה חדש בעולם. תכף אחזור לחיים, לעדכונים ולשגרה.

אני לא מול המחשב היום. אז אם קורה משהו חשוב בעולם הקולנוע (או משהו לא חשוב), אנא הרגישו חופשיים להיות הראשונים והזריזים לעדכן את כולנו בתגובות. ואם כתבתם דברים מעניינים בבלוג שלכם, תנו הפנייה ולינק. נתראה מחר.

אתמול התחלתי לשים על הכוונת שלי את הפסטיבל הבינלאומי ה-14 לסרטי סטודנטים שייפתח ב-2.6. אחד הדברים שאני הכי מחבב בפסטיבל הזה זה את האורחים שלו. הם תמיד מתנה לסינפילים. בזכות הפסטיבל הזה זכיתי לפגוש בשנים קודמות את רוברט ווייז ("צלילי המוזיקה", "סיפור הפרברים" והעורך של "האזרח קיין"), את ארלנד יוזפסון, את תיאו אנגלופולוס, את פרד אלמס, הצלם של דיוויד לינץ', ולפני שנתיים את ג'ון סיילס.

נשאלת השאלה: מי יהיו אורחי הפסטיבל השנה? שאלה ראשונה: האם הם יצליחו להביא לפסטיבל את סשה ברון-כהן? אני יודע שהם רוצים, וסרטו החדש, "הדיקטטור" יוצא ממש במקביל. ואני יודע שהם רוצים להביא גם את מירנדה ג'וליי. כל כך רוצים, שהם יצרו קמפיין ויראלי בניסיון לשכנע אותה לבוא:

אני מקווה שהיא תמצא את זה מחמיא ומפתה….

ואם ג'וליי אכן תבוא, אולי היא תגיע עם בן זוגה, מייק מילס, שביים את "בגינרס", עליו זכה כריסטופר פלאמר באוסקר השנה.

אבל אתם יודעים מי יהיה ממש מעולה אם הפסטיבל יצליח להביא, מי שממש מתאים לפסטיבל ושיעשה בתל אביב רעש מאוד גדול? קווין סמית. סרטו "Red State" אמור לצאת בארץ בקרוב, והבאתו בשיתוף הפסטיבל להקרנה פלוס סטנד-אפ (דמיינו את הפוסטרים: "קווין סמית בפאסטליכט!") תהפוך את הפסטיבל ה-14 לאגדי. יש סיכוי?

זהו סרט אימה קצר ואלים מאוד בו מגלם ג'ייק ג'ילנהול רוצח סדרתי המחסל את קורבנותיו בין השאר ברומח סייפים. דניאל וולף ביים את הסרט בן 8 הדקות. וזה הווידיאו קליפ לשיר "זמן לרקוד" של The Shoes. כמה מתערבים שתוך שנה וולף וג'ילנהול מפתחים את הדמות והרעיון לסרט אימה באורך מלא?

זהירות: אלים למדי, וגם המוזיקה לא משהו.

פסטיבל דוקאביב כבר פרסם את סרטי התחרות שלו. פסטיבל קולנוע דרום כבר מטפטף הדלפות מהתוכנייה שלו. אבל בין לבין מצפה לנו פסטיבל נוסף, ועוד אחד שמאז ומתמיד היתה לי אליו סימפטיה גדולה: הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. זה פסטיבל שמופק על ידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מתקיים פעם בשנתיים וב-2.6 ייפתח בתל אביב בפעם ה-14. אם עוד לא יצא לכם להתוודע לפסטיבל הזה, כדאי לכם. הוא מקסים. כמה מבכירי הבמאים בעולם (ובארץ) התחילו את דרכם כסטודנטים שהציגו את סרטי הגמר שלהם בפסטיבל הזה, חלקם יצאו ממנו עם פרסים. זה פסטיבל הסטודנטים השני הכי חשוב בעולם (אחרי מינכן).

אני מצפה לשמוע מהסטודנטים בתל אביב לא מעט על התוכניות הצפויות בפסטיבל בימים הקרובים, ובינתיים הנה היוזמה הראשונה של הפסטיבל שנחשפת: חוץ מהתחרות הבינלאומית הרשמית, שאליה ניגשים סרטים הנבחרים על ידי בתי הספר עצמם, יקיים השנה הפסטיבל תחרות און-ליין, בה כל סטודנט בעולם שהפיק סרט יכול להעלות לפייסבוק של הפסטיבל את סרטו ולהעמיד אותו לשיפוט הקהל הרחב. הסרט שייבחר כחביב הקהל בפייסבוק יוזמן להשתתף בפסטיבל ויוצרו יזכה לכרטיס טיסה לישראל כדי להגיע לפסטיבל. הם קוראים לזה "תחרות מתחת לרדאר". זה הדף עם הסרטים שכבר התחילו להצטבר שם, אם אתם כבר רוצים לצפות ולדרג.

הנה שני סרטים כמעט אקראיים שנתקלתי בהם שם. שניהם עוסקים בזוגיות במשבר. הראשון הוא "לב מעץ" שביים ג'נתן ווייט הבריטי:

השני הוא "מדיטציית כעס" שביים הישראלי גיא ליכטנשטיין בבית הספר לקולנוע של וינה (הסרט צולם בתל אביב). הוא קצת הזכיר לי מערכון של (נדמה לי) דן בן אמוץ:

אם נתקלתם שם בסרטים מוצלחים, תנו לינק.

אז מה היה הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע האחרון? עושה רושם שגם בארץ, ממש כמו באמריקה, "ג'ון קרטר" התקשה לנצח את טורניר הקופות באופן חד משמעי. ובאופן מפתיע ומשונה למדי נראה שסרט שסרט בשם "מפלצת בפריז", שמעולם לא שמעתי עליו, היה המתחרה העיקרי שלו בסוף השבוע הארוך של פורים.

ככה נראו רשימות הסרטים המבוקשים של רשתות הקולנוע בארץ:

יס פלאנט: "ג'ון קרטר", "זאת מלחמה", "מפלצת בפריז", "הוגו".

סינמה סיטי: "שטח פראי", "זאת מלחמה", "את, אני והשאר", מפלצת בפריז", "ג'ון קרטר"

גלובוס מקס: "מפלצת בפריז", "ג'ון קרטר", "טעון הגנה", "הוגו", "את, אני והשאר".

ובינתיים הגיעו נתוני האמת של סוף השבוע הקודם, בו התברר ש"זאת מלחמה" היה סרט האולפנים הנצפה ביותר באותו סוף שבוע, אבל עם 10,000 כרטיסים בלבד. "קנינו גן חיות" (סליחה, "מקום לחלום עליו") פתח עם בערך 7,500 כרטיסים ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" פתח עם כ-6,800 כרטיסים. בלבד.

===============

וכשסרט האולפנים הכי נצפה בסרט מוכר רק 10,000 כרטיסים, האם יתכן שלמעשה הסרט שהיה הכי נצפה בסוף השבוע שעבר (לפני עשרה ימים) היה בעצם "פרידה" האירני? אנשי קולנוע לב, שבדרך כלל לא מוסרים נתוני צופים, אמנם כבר מסרו שהסרט הוא הצלחה מפתיעה בתום עשרה ימים להפצתו (זה היה יום לפני שהסרט זכה באוסקר) עם כ-30,000 צופים, אבל מתברר שככל הנראה הזכייה באוסקר רק הקפיצה עוד יותר את מספר הצופים. בשבוע שעבר הגיע אליי הביתה צוות צילום של ערוץ הטלוויזיה הסיני CCTV בראשות הכתב גו יי לאסוף סאונד-בייט קצר בעקבות הידיעה שהגיעה אליהם מקולנוע לב ש"פרידה" היה בסוף השבוע שעבר הסרט הנצפה ביותר בישראל. בכתבה הסופית מרואיין גם אבנר פולק, מנהל בית קולנוע לב בתל אביב, שאומר שאכן אחרי הזכייה באוסקר היתה עלייה ניכרת בכמות הצופים בסרט ושהצלחתו הפתיעה אותם. הנה הכתבה שלהם.

אור סיגולי ב"סריטה" מביא בשורה מרתקת: האקדמיה הישראלית לקולנוע יזמה מסלול חדש לסרטי "גרילה/פרינג'" המיועד לסרטים שהופקו בתקציב של עד מיליון שקלים וחצי.

רגע, מה? האקדמיה יזמה מסלול חדש? נרשמו אותו חיים על כוכב הלכת אקדמיה? הרי זה הדבר החדש הראשון שהאקדמיה עושה מאז שהם בחרו את השם "פרס אופיר" לפרס. מתחילים לראות תכונה עם עבודתו של היו"ר החדש, איתן אבן?

אז מצד אחד: בראבו. הסתכלה הנהלת האקדמיה סביב, ראתה שקורה משהו בקולנוע הישראלי, והחליטה להגיב. מצד שני: באקדמיה כמו באקדמיה, הכל עקום.

זה המסלול: אם הפקתם סרט שתקציבו אינו עולה על מיליון שקלים וחצי אתם מוזמנים לרשום אותו למסלול "גרילה/פרינג'" בעבור 1200 שקלים. כל הסרטים שיירשמו למסלול הזה יזכו להקרנת אקדמיה אחת ובשלב א' של התחרות הם יתחרו זה נגד זה על התואר סרט הפרינג' עם מספר ההצבעות הגבוה ביותר. הסרט הזה יצורף כסרט שישי לחמשת הסרטים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. או במילים אחרות: באוגוסט הקרוב "ג'ו ובל" יהיה מועמד לפרס הסרט הטוב בפרסי אופיר! ייפי!

אבל רגע רגע, לא הבנתי כלום. למה ככה? את המחשבה הכללית אני מבין: האקדמיה מבינה שנעשים כיום לא מעט סרטים דלי תקציב שאין להם גם הפקתי נדיב (קרי, יונייטד קינג) ושזקוקים לעידוד ולתמיכה כדי לקבל תשומת לב גם בקרב חברי האקדמיה עצמם, שלעיתים מפגינים עצלנות והולכים לראות רק את הסרטים "הגדולים" ומוותרים על הקטנים (אגב, לרוב בצדק). אז הוספת סרט שישי לקטגוריית הסרט הטוב ביותר תחייב את חברי האקדמיה לצפות גם בו, ותפנה את תשומת לב הקהל לקיומו של סרט שאין מאחוריו גב הפצה עשיר.

אבל האם המסלול כפי שהוא מתואר בתקנון לא מבטיח למעשה שהסרט השישי הזה יהיה פשוט סרט הפרינג' שליוצריו יש הכי הרבה חברים? נראה לי שכמו שזה מנוסח כרגע, זו הצעה קוסמטית למדי שמספספת משהו עמוק יותר.

קודם כל, בואו נראה מה קרה בשנה שעברה: "2 בלילה", בהחלט סרט שמתאים לקטגוריה הזאת, זכה למועמדות לשחקנית הראשית (קרן ברגר). ואת זה הוא עשה בלי טובות ובלי מסלולים מיוחדים, כי מספיק אנשים ראו אותו והתלהבו מברגר אבל לא דירגו את הסרט כאחד הטובים של השנה. אני מניח שאם הקטגוריה הזאת היתה קיימת בשנה שעבר יש סיכוי ש"2 בלילה" היה מצטרף כסרט שישי לחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.

אני מניח שמחשבת הנהלת האקדמיה היתה כזאת: לסרט דל תקציב יש סיכוי מסוים לזכות במועמדות באחת מהקטגוריות שאינן פרס הסרט הטוב ביותר. ולראייה בשנתיים האחרונות סרטים כמו "2 בלילה", "אמא של ולנטינה", "כלבת" ו"ניקה" קיבלו מועמדויות (אני לא יודע מי מהם היה עובר את תנאי הסף של קטגוריית הפרינג', אבל אלה היו סרטים יחסית דלי תקציב מהשנים האחרונות שקיבלו הכרה עם מועמדות, ואף זכייה, באופירים). אבל לפרס הסרט הטוב אין להם שום סיכוי להשתחל. אז מצאו להם דרך עוקפת להיכנס פנימה. נחמד, אבל זו מחווה ריקה, כי היא מכריזה די בגלוי שלסרט השישי הזה אין באמת סיכוי לזכות. הוא שם בתור קישוט בלבד.

לכן לא ברור לי למה לעשות את כל התחרות הזאת רק כדי שסרט אחד יזכה בסוף לכבוד של להגיע בדרך עקיפה למועמדות לפרס הסרט הטוב. כבוד נאה, אבל ריק. כי לזכות הוא לא יזכה. הוא הודבק פנימה. למה לא ליצור בפשטות קטגורייה בשם "סרט דל תקציב" ואליה יוכלו להיבחר כל הסרטים שעומדים בתנאי הסף של התקציב הנמוך (מיליון-מיליון וחצי שקל נראה לי סף נכון), וחמשת הסרטים שמקבלים את הניקוד הגבוה ביותר יהיו המועמדים בקטגורייה הזאת (שאפשר לקבוע מראש שהיא תתקיים רק בשנה שבה יש לפחות עשרה סרטים כאלה). וכך חמישה סרטים זוכים לחשיפה ולא רק אחד, ואחד מהם גם בוודאי זוכה בפרס. זה כבוד להיות מועמד, אבל זה כבוד יותר גדול גם לזכות. ובזכות הקטגורייה הזאת ותשומת הלב שהיא תעורר, אולי כמה מהם גם יתגנבו לתוך הקטגוריות המרכזיות. פרסי האינדיפנדנט ספיריט (פרס שבהרבה מקומות מזכיר את התקנונים של האקדמיה הישראלית) מקיימים פרס כזה (על שם ג'ון קסבטס). כדאי לקחת מהם השראה כאן. ואם האקדמיה רוצה לעודד את הכוחות החדשים והטריים של עולם הקולנוע, למה לא לייסד באותה הזדמות גם קטגורייה לסרט בכורה?

אבל רגע: אם קטגוריית הפרינג' היתה קיימת בשנה שעברה, האם "חתולים על סירת פדלים" היה יכול להתחרות בה? כי מבחינת תקציב הוא בוודאי עומד בתקנון, אבל העובדה שעומד מאחוריו מפיץ כמו אדרי יכולה בקלות להשפיע על תוצאות ההצבעה כאן (אדרי מוריד הוראה לכל עובדיו חברי האקדמיה לסמן את הסרט הזה בטפסיהם, או למלא את האולם בהקרנה, והוא מנצח בקלות כל הפקה זעירה אחרת שאין לה את כוחות הנטוורקינג שיש למפיץ מבוסס). אז אולי תקציב הפקה לבדו אינו מספיק וצריך סרט שגם הופץ באופן עצמאי.

ובעיקר: מה זה לכל הרוחות "גרילה/פרינג'"? באיזה שפה אנחנו מדברים. זה לא רק לא עברית, זה גם לא קולנועית. "פרינג'" הוא מושג שהביא איש התיאטרון מרט פרחומובסקי מהתיאטרון אל הקולנוע. הקרדיט על זה שלו, ושם זה צריך להישאר. "גרילה" הוא מושג עקום לחלוטין שמסתובב בקרן הקולנוע הישראלי כדי לייצג קולנוע דל תקציב (וזאת בהשראת שם חברת ההפקות של דורון צברי ואורי ענבר שיצרו את "המדריך למהפכה" במסלול הזה). למה לא לקרוא לזה פשוט "מסלול לסרטים דלי תקציב"?

ויש עוד המון שאלות, בעיקר כי הנהלת האקדמיה תמיד היתה ממש גרועה בניסוח תקנון ותמיד משאירה כל כך הרבה חורים לא פתורים. סיגולי ב"סריטה" עולה על כמה מהם. למשל: מה יעלה בגורלו של סרט שמערבב תעודה עם בדיון? נחשב או לא נחשב "גרילה/פרינג'"? ואני שואל: מה יקרה אם סרט ממסלול הגרילה/פרינג' יקבל מספיק קולות בזכות עצמו כדי להיות מועמד לפרס הסרט וגם יהיה מקום ראשון מבין סרטי הגרילה? האם הוא יהיה מועמד פעמיים לפרס הסרט הטוב? או האם במקרה כזה יהיו רק חמישה סרטים מועמדים לפרס הסרט הטוב? או האם הסרט שיגיע למקום השני בקטגוריית הפרינג' יצטרף כסרט שישי? כל זה לא מוסבר בתקנון.

במילים אחרות: הכוונה מבורכת, אבל הביצוע – כמעט כמו תמיד – חצי אפוי.

===============

אגב, "ג'ו ובל" – לעתיד לבוא "הסרט המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, פרסי אופיר 2012" – מסתובב בלא מעט פסטיבלים בשבועות האחרונים מה שגרם לרוני קידר להתיישב ליד מחשב העריכה שלה ולחגוג את הישגיו והקרנותיו בעוד קליפון מלא יצר ויצירתיות:

==================

ולא רק האקדמיה מתחדשת, גם האתר של איגוד התסריטאים שמתחיל לפרסם מהחודש ראיונות עם תסריטאים שידברו על עבודתם. הראשון הוא אורן מוברמן, שמדבר על תהליך השכתוב של "רמפארט" (ועל שנאתו לכתיבת אאוטליינים לפני הכתיבה). זהו ראיון מתורגם מתוך האתר של גילדת התסריטאים האמריקאית. מהחודש הבא יפורסמו שם ראיונות מקוריים של תסריטאים ישראליים. הראשון יהיה אלי תבור ("אסקימו לימון", "חגיגה בסנוקר").

ביום שישי יצאו באמריקה הסרטים הבאים: "ג'ון קרטר", "לדוג סלמון בתימן" ו"חברים עם ילדים". אבל מדור התרבות לסוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס" בחר לשים על העמוד הראשון שלו לא את הקוואזי-בלוקבאסטר התלת מימדי חדש של דיסני, לא את הסרט החדש של לאסה האלסטרום עם יואן מגרגור ולא את הקומדיה הרומנטית חדשה של בנות "סאטרדיי נייט לייב", אלא את הביקורת הנשפכת של איי.או (טוני) סקוט על "הערת שוליים", שיצא גם הוא באמריקה בסוף השבוע האחרון (לפני שבוע כתבתי בטעות שהוא יצא שם אז, למעשה הוא יצא רק שלשום).

סקוט משתמש במילות התואר "נפלא" ו"גאוני" שבוודאי יככבו עוד היום במודעות הפרסום של הסרט. אבל לסקוט יש גם אבחנה משעשעת ומעניינת. כי הרי לא יתכן שיגיע סרט ישראלי לאמריקה ושהמבקרים שם לא יחפשו את המשמעות המטאפורית הפוליטית שלו, כי הרי כל סרט ישראלי חייב להיות גם בעל משמעות פוליטית (דיברנו על כך בשנה שעברה אפרופו הביקורות האמריקאיות ל"כלבת", שחיפשו גם שם אמירה על ישראל בעידן של מלחמה/טרור/ביבי). ואני גם לא מזלזל במבקרים האמריקאיים, כי נראה לי שזו נטייה של כל מבקר לחפש בסרט המגיע מעבר לים איזושהי אמירה תרבותית רחבה (ואולי נסתרת ולא מודעת) על החברה שממנה הגיע הסרט. זה קיים גם בישראל. סקוט מציין לשבח את הסצינה במשרד החינוך בה מתקבצים הרבה אנשים בחדרון קטן והטורים עולים עד להתפוצצות געשית ואלימה. הסצינה הזאת – שסקוט מתאר אותה כ"קונקלבה" – הזכירה לסקוט את המילים של וויליאם באטלר ייטס "שנאה גדולה, חדר קטן". אבל אפשר לתרגם את זה גם ל"שנאה גדולה, מעט מקום" (או מקום קטן). וזה, אומר סקוט, נראה לו כמו מטאפורה לא רק לתככים מרובי היצר והאגו של עולם האקדמיה אלא גם לישראל בזעיר אנפין: מדינה קטנה וצפופה וריבים בה הרבה.

=================

ובינתיים מגיעים נתוני הקופות ומתברר ש"הערת שוליים" נמצא במקום הראשון! כלומר, במקום הראשון בממוצע הכנסות פר מסך. הסרט הופץ בסוף השבוע בשני בתי קולנוע בלבד, אבל הניב הכנסה ממוצעת של 24,000 דולר פר מסך. הנה דיווח ב"דדליין" עם כל המספרים.

=================

עוד ב"ניו יורק טיימס": ג'יימס קמרון מלחיץ אותי לאללה. קמרון תמיד היה חובב צלילה, ולא הסתיר את זה בסרטיו: מ"המצולות", דרך "טיטאניק" ועד "אווטאר". וקמרון הוא גם מהנדס חובב (אחיו מהנדס אמיתי) שמייעץ לענייני תכנון של כל מיני גאדג'טים הקשורים לקולנוע ולצלילה: מצלמות מצד אחד, מתקני צלילה מצד שני. ביום רביעי שעבר נכנס קמרון לצוללת קטנטנה שהוא סייע בתכנונה וצלל לאיתה לעומק שמונה קילומטרים מול חופי פפואה ניו גיניאה. קמרון מבטיח שלמסע שלו, בצוללת שמלאה כולה ציוד צילום ותיעוד, יש ערך מדעי חיוני, ואת הממצאים שהוא אוסף הוא מעביר לידי אגודת הנשיונל ג'יאוגרפיק, שעוזרת לו במימון המסע. אבל קשה להתחמק מהתחשובה שיש כאן גם ספורט אקסטרים בשבילו: הצלילה הזאת שברה את השיא העולמי (במייל שלם) לצלילה לעומק בצוללת. וזה עוד כלום: בהמשך חודש קמרון מתכנן לשבור את השיא של עצמו ולצלול למעלה מעשרה קילומטרים, אל אחד הנקיקים הכי עמוקים והכי נגישים על פני כדור הארץ באוקיינוס השקט, ולבלות שם שש שעות בין דגים וצלופחים שאיש כנראה לא ראה מעולם. את המסע הזה, כולל ההכנות, הוא מתעד גם לסרט קולנוע בתלת מימד וגם לספיישל טלוויזיוני לערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק". למעשה, התרסקות המסוק לפי כחודש, בה נהרגו שני צלמים של "נשיונל ג'אוגרפיק", היתה במסגרת הצילומים לסרט התיעודי הזה. ואותי המחשבה על צלילה לעומק עשרה קילומטרים פשוט מצמררת ואני רק מקווה שקמרון יצא משם חי (או שלפחות יפגוש את חללי חזירים שהוא כנראה מחפש מתחת לים מאז "המצולות").