במדור שלי השבוע ב"פנאי פלוס" כתבתי על שני סרטים בכיכובו של מייקל פסבנדר: "בושה" ו"שיטה מסוכנת". בינתיים "בושה", שהיה אמור לעלות בסוף השבוע, נדחה לשבוע הבא, אז פסטיבל פסבנדר שהיה אמור להתפוצץ לנו על מסכי הקולנוע בקול גניחה עזה קצת התמוסס.

ועוד עניין: אני חייב להודות שאני די מסויג מ"שיטה מסוכנת" ומ"בושה". לא ממש התלהבתי מהם. "שיטה מסוכנת" עבורי הוא החמצה. זה סרט שנראה לי תענוג לנתח. אני משוכנע שמי שמתמצא בפסיכואנליטיקה, פילוסופיה ותיאוריות פמיניסטיות פוסט-מודרניות פשוט יתמוגג לנתח את הסרט הזהשוט-שוט למצוא בו המון התייחסויות למשולש (שהוא בעצם מחומש) הגברי-נשי בבסיס הסרט ושכולו גדש רעונות ורמזים פרודיאיניים, יונגיאניים והלאה. נראה שדיווד קרוננברג התמוגג מהעולם הוויזואלי שהתורות לפיענוח התת-מודע של פרויד ויונג פרסו לפניו – מים! סירות! סיגרים! – והסרט הזה עשיר בהם. אלא שכדי לנתח את כל העולמות האלה לעומק, צריך מישהו שממש מאוהב בסרט וחושב שהוא נפלא ושהעושר שלו עמוק. זה לא אני. אני מניח שבחוגים הרלוונטיים (קרי, לא החוגים לקולנוע) עוד יעסקו בסרט הזה המון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.3.2012

תוך כדי הצפייה ב"שיטה מסוכנת" עברו בראשי כמה וכמה מחשבות. הראשונה היתה: הסרט הזה היה יכול להיות הצגה מצוינת. הרי רוב הסרט עסוק בשני רופאים שכותבים זה לזה מכתבים. השנייה היתה: הו, הסרט זה מזכיר לי את "יחסים מסוכנים". גם בו יש שתי דמויות שעסוקות בהתכתבות ובתככים מיניים. השלישית היתה: רגע, אם הסרט מזכיר לי את "יחסים מסוכנים", אז מה עושה כאן דיוויד קרוננברג בכסא הבמאי כשסטיבן פרירס, הבמאי של "יחסים מסוכנים", היה מביים את הסרט בדיוק אותו דבר? איפה הלאבה הוולקנית שמאפיינת את סרטיו של קרוננברג, הטוויסט הקינקי שצץ אצלו גם כשהוא מנסה לאפק את עצמו? ואז, בכותרות הסיום התברר שהאסוציאציות שלי לא היו מופרכות כלל: הסרט אכן מבוסס על הצגה. ומי שכתב גם את ההצגה וגם את הסרט הוא כריסטופר המפטון, המחזאי והתסריטאי של "יחסים מסוכנים". אם כן, את חותמו של המחזאי זיהיתי היטב. אז לאן נעלם הבמאי, ועוד במאי בעל נוכחות ויזואלית כה דומיננטית, ואחד הבמאים המבריקים ביותר בעיניי והאהובים עליי (אם כי לא בעקביות)? למעשה, המפטון עצמו כבר עבר לבימוי ואם הוא היה מביים ממש כך את "שיטה מסוכנת" הייתי מעלה בדעתי את "קרינגטון", סרטו הראשון כבמאי, שיש לא מעט מן המשותף ביניהם.

"שיטה מסוכנת" מציב במרכזו שתי דמויות מוכרות למדי מראשית ימי הפסיכואנליזה בתחילת המאה העשרים: קארל יונג משוויצריה וזיגמונד פרויד מווינה. מחשבה רביעית: הסרט הזה הולך לככב בימי עיון וכנסים והרצאות העוסקים בפסיכואנליזה ובביקורת עליה. ושם, אגב, עיקר כוחו. כי הוא מצליח להציג יפה לא רק מושגי יסוד בפסיכואנליזה, אלא הוא גם מקפל לתוכו את הביקורת הדקונסטרוקטיביסטית שהחילו על הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, בעיקר מצד הפמיניזם של שנות השבעים.

נראטיב אחד של הסיפור, כולו גברי: יש לנו שלושה פסיכיאטריים (אחד מהם, בגילומו של ונסן קאסל, מופיע לסצינות ספורות, מערבל את העלילה כהוגן ויוצא ממנה). כל אחד מהם מייצג מימד אחר של הנפש: האגו, הסופר-אגו והאיד. וכל אחד מהם, ממש כמו שאומרים המבקרים המודרניים, מפתח את התיאוריות שלו לאו דווקא על סמך בחינה מדעית, קלינית ואובייקטיבית, אלא כפי שהמציאות מיתרגמת על ידי העולם המוסרי והדתי שבו הוא מאמין ואותו הוא חי. כלומר, בסיס הויכוח שבין פרויד ויונג אינו קשור להשקפות רפואיות שונות, אלא לערכיהם השונים: האחד יהודי, השני נוצרי; האחד כופר באמונה, השני מאמין, הנוטה אף למיסטיקה.

אבל הנרטיב העמוק יותר הוא זה הנשי. כי מול הגברים יש את הנשים – אשתו של יונג והמאהבת שלו. שתיהן נשים פקחיות מאוד, שכל מילות התבונות והאבחנות המבריקות בסרט הן שלהן, אבל שהן מקבלות תפקיד משני בעבודה הפסיכואנליטקאית. מבלי לקלקל את התקדמות הסרט, הזווית הפמיניסטית היא המעניינת כאן, העוקבת אחר היווצרותה של אלטרנטיבה פסיכואנליטית נשית שצומחת לא רק כקונטרה להגמוניה הגברית, אלא ממש מתוך עולם ההדחקה והאגרסיות שהפעילו גברים על נשים (מטפלים על הפציינטיות שלהן, ואבות על בנותיהן).

ויש כאן את הנרטיב היהודי, שברובו כמעט ואינו מורגש, עד לסצינת הסיום ולכותרות שבאות אחריה שמספרות לנו סיפור נוסף, וטראגי ברבה, של אירופה רגע בתהליכי איבוד שפיותה.

ואם קרוננברג אינו מורגש כאן כבמאי – זהו סרטו המאופק והיבש ביותר מאז "ספיידר" – די קל לנחש מה משך אותו אל הסרט. ראשית, סיפורם של שני רופאים והאשה היצרית שביניהם מזכיר מאוד את "תאומי המריבה" שלו. שנית, נדמה שהסרט הזה מהווה בסיס תיאורטי לכל סרטיו, שבכולם יש דיון בין הרצון להדחיק והרצון לפרוק כל עול, והמחיר שכל מהלך כזה גובה מגיבוריו.

פורים שמח. אחרי קריאת המגילה, חלוקת משלוחי המנות ומתן מתנות לאביונים אני מתכנן להשתכר כהוגן, ואני מקווה לא להתקרב לממשק העריכה של הבלוג שתוי. אז עד שענני האלכוהול יתפוגגו הנה סרטון פורימי ממש נחמד, שמסתובב ויראלית בימים האחרונים, ודוחס לארבע דקות מונפשות את רוב סיפור מגילת אסתר וגם עיון בדרש, הרמז והסוד שמסתתרים בטקסט הנפלא הזה (שנקרא מגילת אסתר כי הוא גם מגלה וגם מסתיר).

והנה המגילה. לכו לשמוע אותה.

לפני כשבוע הבעתי משאלה שמקום כמו קולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה יקדיש חלקים מהפרוגרמציה שלו גם לקולנוע אלטרנטיבי, ולא רק קולנוע נוח וקל לעיכול לקהל שחושב שהוא רוצה איכות, אבל למעשה מפחד ממנה. והנה מגיעה הבשורה שבשבוע הבא יגיע הסרט היווני "שיני כלב" ("Dogtooth") לשלוש הקרנות מיוחדות שם.

זה יקרה בימים ראשון (11.3), שני (12.3) ורביעי (14.3) ב-21:40. וכשביקשתי חומר קצת יותר מאתגר לא ציפיתי שזה יהיה, ובכן, כל כך מאתגר. מדובר בסרט היווני הבוטה והנועז שהיה מועמד בשנה שעברה לאוסקר הזר, שביים גיורגוס לנתימוס. מעין אולריך סיידל יווני (שבעצמו היה מעין מיכאל האנקה מוקדם) על משפחה שכולאת את ילדיה בבית ומשבשת להם את החיים, שפה, התודעה והמיניות. אסתטי מאוד אבל ביזארי להחריד. אבל בהחלט סרט קונטרוברסלי ומטריד.

בימים בהם יוקרן הסרט באולם 1 הוא יוקרן מעותק DCP ברזולוציית 2k, כשהוא יוקרן באולם 2 הוא יוקרן מקלטת HDCAM. כלומר, שגם אם ראיתם את הסרט כבר בכבלים או בווי.או.די, זו אמורה להיות הקרנה באיכות משופרת מאוד.

עכשיו כשאכן הרפרטואר זוכה לגיוון שם, אני מעדכן את בקשתי מלפני שבוע ורוצה להעלות עכשיו גם את עניין הטיימינג להקרנה. נדמה לי שכל מי שהתעניין בשנה שעברה ב"שיני כלב" כבר מצא דרך לצפות בו, לא? אבל זו התחלה נאה.

==============

בפסטיבל טרייבקה מאוהבים ב"יוסי" של איתן פוקס. יום אחרי שפורסם שסרט ההמשך ל"יוסי וג'אגר" יפתח שם את התחרות הבילאומית, מתראיינים המנהלים האמנותיים של הפסטיבל (בראשות פרדריק בויר, לשעבר מנהל מסגרת השבועיים של הבמאים בקאן) ל"אינדי-ווייר". ג'נה טראנובה, מנהלת התוכניה אומרת שם:

We felt that this was a great year, especially because we had "Yossi." We’ve had three of Eytan [Fox’s] films and this is the third in a trilogy, so we’re really excited about that. I think this exemplifies the relationship we’ve been building over time with filmmakers

חלק שלישי בטרילוגיה? טראנובה ממשיכה ואומרת שבין הסרטים שהיא מאמינה שיתחילו בטרייבקה ואז שיגיעו רחוק מבחינה מסחרית בשנה שאחר כך היא מציינת את סרטו החדש של הארגנטינאי דניאל בורמן ("חיבוק אבוד") וכן את… "יוסי", "שאנחנו גאים בו במיוחד".

ובויר עצמו מחמיא ל"הדירה" וקורא לו "סרט קטן ויפה".

"הסיפור של יוסי", סרטו של איתן פוקס (עם תסריט מאת איתי סגל, שהיה העורך הראשון שלי ב"פנאי פלוס"!), יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה. "הסיפור של יוסי" הוא המשך ל"יוסי וג'אגר", שגם הוא היה בטרייבקה. והוא לא לבד: "חדר 514", סרט הבכורה של שרון בר-זיו, יוקרן גם הוא שם (הוא הוקרן בבכורה כבר בפסטיבל רוטרדם) וגם "הדירה", סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר יהיה שם (אני עדיין בהלם שהוא לא הוקרן בפסטיבל ברלין).

הפסטיבל, שמתקיים בדאון-טאון מנהטן ונוסד על ידי רוברט דה-נירו, ייפתח ב-18 באפריל. בשנה שעברה "כלבת" התחיל שם א הסיבוב הבינלאומי המפואר שלו. הנה הרשימה הראשונה של הסרטים המרכזיים לשנה זו. רשימה שנייה תתפרסם מחרתיים (יום רביעי).

שיני כלב באורלנדו סינמה

בשבוע הבא, 12.3, תינעל ההרשמה לפסטיבל קאן. התקשורת העולמית (כאן וכאן, למשל) כבר מתחילה לנסות לנחש מה צפוי בפסטיבל קאן השנה. הסיבה לכך ברורה: פסטיבל קאן של שנה שעברה היה נקודת השקה לכמה וכמה מהסרטים הבולטים של השנה החולפת (מנקודת המבט ההוליוודית, של החיבור בין אמנות והצלחה כלכלית). "עץ החיים" ו"הארטיסט" הגיעו מקאן עד לאוסקרים, "דרייב" ו"היו זמנים באנטוליה" הפכו לשניים מהסרטים המדוברים של השנה (וכך גם "מלנכוליה", "סערת חושים", "חוף מבטחים", "חייבים לדבר על קווין" ו"העור שבו אני חי"). וגם "הערת שוליים".

מכיוון שגם "ארץ קשוחה" של האחים כהן יצא בזמנו בקאן תחילה, זה מקום טוב להתחיל לאמוד איך תיראה השנה הקרובה (ובמילה "שנה" הכוונה היא בעיקר לתקופת נובמבר-דצמבר המובילה אל האוסקרים ושבה יוצאים רוב סרטי האיכות באמריקה, ובעקבות כך גם בשאר העולם).

אני מניח שכל הסרטים הישראליים שיש להם כבר גרסה כמעט סופית שלחו (או ישלחו) פנייה לפסטיבל, עכשיו רק נשאר לראות האם גם השנה תהיה שם נציגות מקומית (בשנה שעברה חוץ מ"הערת שוליים" היה שם גם "הנותנת" של הגר בן אשר).

קשה מאוד להעריך מה יהיו השיקולים של הלקטורים של קאן, ולעיתים זה לא רק קשור לאיכות הסרט אלא לשיקולי אוצרות שונים. אבל אני מהמר שאלה הסרטים הישראליים שיונחו מולם בחודש הקרוב. וגם אם אף סרט ישראלי לא יגיע השנה לקאן, זה גם נותן לנו פחות או יותר תמונה של הסרטים שיגיעו ביוני להקרנות האקדמיה וביולי לפסטיבל ירושלים.

"העולם מצחיק". בימוי: שמי זרחין. (יוצא ביוני, לא יהיה בירושלים).

"רוק בקסבה". בימוי: יריב הורוביץ

"לרדת מהעץ ". בימוי: גור בנטביץ' (לו אני אבינעם חרפק, הייתי שוקל לבדוק את הסרט הזה כאופציה לסרט פתיחה בבריכת הסולטן).

"צירלסון יוצא לפנסיה". במאי: מיכה לבינסון

"פלסטלינה". במאית: וידי ביל"ו ("קרוב לבית")

"אליס". במאית: דנה גולדברג

"מנתק המים". במאי: עידן הובל

"שבלולים בגשם". במאי: יריב מוזר

"יותר איטי מלב". במאים: יוני זיכהולץ וינאי גוז ("אלנבי רומנס")

"למלא את החלל". במאית: רמה בורשטיין

"בלדה לאביב". במאי: בני תורתי ("כיכר החלומות")

"הדילרים". במאי: עודד דווידוף.

"רווקה פלוס". במאי: דובר קוסאשווילי

"בלתי נמנע". במאי: יונתן גורפינקל.

"המשגיחים". במאי: מני יעיש.

"הירושה". במאית: היאם עבאס.

"חיותה וברל". במאי: עמיר מנור

"אגדה אורבנית". במאי: אליאב לילטי.

"בורג". שירה גפן.

אני מניח שיש עוד סרטים גמורים או ממש כמעט גמורים, ואשמח לעדכן. אבל נדמה לי – אם לא השמטתי משהו – שאלה הסרטים המרכזיים של השנה הזאת.

רוצים הימורים? ובכן: נראה לי ששני הסרטים הבולטים השנה בתחום הפרסים יהיו "למלא את החלל" של רמה בורשטיין ו"העולם מצחיק" שמי זרחין. האם אחד מהם גם יגיע לקאן? מנקודת מבט הקהל, נראה לי שיש לנו פוטנציאל לארבעה להיטים: זרחין, בנטביץ', קוסאשווילי ותורתי. "רוק בקסבה", על סמך תקצירו בלבד, הוא סרט שנראה לי שיתעניינו בו יותר בלוקרנו/סן סבסטיאן/ברלין מאשר בקאן או ונציה. אני מניח שגם סרטו של עודד דווידוף צריך להיות מדורג כאן איפשהו, כבעל פוטנציאל לפרסים ו/או לקהל, אבל אין לי שום מושג לגביו.

זהות מינית. זה יהיה טעם החודש בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-3 במאי. חמישה מתוך 12 הסרטים בתחרות עוסקים בכך. שאר הנושאים השגרתיים – כיבוש, עובדים זרים וקשיי קליטה – יזכו לייצוכ אף הם.

אני קורא את תריסר התקצירים ואני צריך להזכיר לעצמי שיש סיכוי סביר שלפחות כמה מהם יהיו מסרטי התעוד היפים, המרגשים והמשמעותיים של השנה הקרובה. "הצלמניה", אני מזכיר לעצמי, אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לא משנה באיזו שפה, הוא בוגר דוקאביב של שנה שעברה. אבל למקרא התקצירים, אני מאבחן כמה בעיות שיש לי עם המבחר שמוצע לנו:

1. זהות מינית, כיבוש, עובדים זרים וקשיי קליטה? זהו? זה טווח הנושאים שיש לקולוע הישראלי התיעודי להציע. חסרים ברשימה שני נושאים פופולריים נוספים: זיקנה ושואה. שוב, זו לא ביקורת על הסרטים עצמם. כאמור: גם "הדירה" וגם "הצלמניה" נכנסים לקטגוריות האלה והם נהדרים. או "מלון תשעה כוכבים" או"מועדון בית הקברות". אבל אם תקצירי תריסר סרטי התחרות הם חלון ראווה, אני תוהה האם אכנס לעשות שופינג (אכנס, אכנס, ברור. ובכל זאת).

2. סרטים בגוף ראשון. ששה מתוך ה-12 הם סרטים שהיוצרים עשו על עצמם. שוב, אני יכול לתת כאן רשימה ארוכה מאוד של סרטים נהדרים שבמאים עשו על עצמם ועל משפחתם. אבל כשאני קורא תקציר לסרט תיעודי של במאי שמעולם לא שמעתי עליו שרוצה לספר לי על חייו אני ישר חושב לעצמי בראש "ריפוי בעיסוק!". כן, אולי זו גזענות אמנותית ואני מקווה שאוכל להגיד בהתלהבות שאותו סרט של במאי שלא שמעתי עליו שהלך ועשה סרט על עצמו הוא פשוט יציר קולנועית אדירה, ובכל זאת אני מציע חוק: סרט על המשפחה? רק מהסרט השלישי של הבמאי.

ואם עשיתם סרט בגוף ראשון, הצעה שלי: תסתירו את זה בתקציר. כשזה מגיע ברצף עם חצי תריסר סרטים נוספים זה פשוט נראה כמו מגיפה והסרט שלכם הולך לאיבוד בין כולם. ובכלל, לי נדמה שקולנוע תיעודי מעניין הוא זה שמספר על האחר ולא על האני. אבל כמובן שאני בוודאי טועה.

ואכן, כל סרט שהתקציר קצת יוצא מהמסגרת הנ"ל מיד קופץ לעין. ולכן סרטו של דן גבע, "רעש" ("סיפור אהבה-שנאה תל אביבי, על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו"), מיד מסקרן אותי. כמו גם "סינמה ג'נין" (ניסיונות להקים מחדש את בית הקולנוע של ג'נין"). אבל התקציר הכי מעניין בתחרות הישראלית? הוא בכלל נמצא בתחרות סרטי הסטודנטים וזה התקציר לסרטה של יעל מיכאלסון (אל תבלבלו עם מיכל אהרונסון המתחרה בה באותה תחרות) מאוניברסיטת תל אביב. הסרט נקרא "תזכיר לי מי אני" והתקציר הולך ככה: "ניסים אהרון לא זוכר מי זה ניסים אהרון. לפני ארבע שנים פוטר מעבודתו וכשהתעורר לא זכר דבר. מבחינה אורגנית מוחו תקין, אבל ניסים לא זוכר את ילדיו או את אשתו." זה סיפור שאני רוצה לראות! עכשיו רק צריך לקוות שזה גם סרט טוב.

הנה 12 סרטי התחרות הישראלית בדוקאביב:

– "גברים בלתי נראים". בימוי: יריב מוזר. הומוסקסואלים פלסטיניים, הסובלים מרדיפה ואיומים על חייהם בשטחים, נאלצים להתחבא בתל אביב, שגם בה הם בורחים מפני החוק.

– "הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר". בימוי: נועם פנחס. הבמאי חוזר אל הקיבוץ בו גדל כדי להציל את צח, חבר ילדותו שהפך לנכה מתבודד המסרב להשתקם.

– "יום אחד אחרי השלום". בימוי: מירי לאופר, ארז לאופר. רובי דמלין, שאיבדה את בנה דיוויד במהלך שירותו בשטחים, ביקשה לפתוח בדיאלוג עם הצלף הפלסטיני שירה בו למוות. בעקבות סירובו יוצאת רובי לדרום-אפריקה, ארץ מולדתה, בחיפוש אחר אפשרות של סליחה ופיוס.

– "ילדים מסוכנים". במאי ומפיק: עמית גורן. ב"בית נועם", וילת מגורים בפינה מרוחקת של כפר מל"ל, מתגוררים 13 גברים, עברייני אלימות במשפחה, המטופלים בשיטת טיפול מאתגרת ומורכבת שאין דומה לה בארץ או בעולם.

– "ימי הזהר". במאית ומפיקה: זהר וגנר. קלטות וידיאו שצולמו לפני שנים בניו יורק ומתגלות יום אחד מערערות את הזגיות של הבמאית ובן זוגה.

– "כביסה מלוכלכת". במאית: יעל שרר. לאחר שאביה הורשע ונכלא על התעללות מינית, מחליטה הבמאית  להגיש תביעה אזרחית תקדימית כנגד אביה. במקביל היא מחליטה לתעד את חייה.

– "כל הבקרים השמחים". במאי: עומר יפמן. סרט מסע אישי אל תוך ההוויה הביסקסואלית, אשר חושף טפח מהעולם היצרי המטלטל בו נתון הבמאי.

– "לילה לבן". במאית: עירית גל. המרחק בין מחנה הפליטים דהיישה לירושלים הוא כעשר דקות נסיעה. מדי לילה צועדת בין ההרים קבוצה של כעשרים נשים פלסטיניות שאין להן רישיון מעבר לישראל, מסע הסתננות הנמשך מספר שעות.

– "פודרה". במאי: איל גולדברג. פורטרט מטריד של במאי הסרט, בן לשושלת גולדברג, ממייסדות המושבה מטולה. באמצעות חומרים ארכיוניים והתרחשויות שצולמו במשך עשר שנים, נפרש בגוף ראשון המפגש בין מאצ'ואיזם צבאי להומוסקסואליות, בין אחוות לוחמים לאינטימיות של בית.

– "רעש". בימוי והפקה: דן ונואית גבע. סיפור אהבה-שנאה תל אביבי, על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו.

– "סינמה ג'נין". במאי: מרכוס ותר. פלסטינים וגרמנים מנסים לבנות מחדש של בית הקולנוע הנטוש בג'נין.

– "Home Movie". בימוי והפקה: ראובן ברודסקי. תיעוד השלב האחרון בהתפרקות משפחתו של הבמאי, אחת מני רבות שלא שרדו את מבחן ההגירה.

====================

ובשעה שאנשי דוקאביב עובדים על הפסטיבל שלהם, במכללת ספיר מתחיל להתגבש פסטיבל קולנוע דרום לשנה זו. והם הולכים שם על הקצה, בייבי. קודם כל: אבנר פיינגלרנט, ראש מחלקת הקולנוע בספיר ויוזם הפסטיבל ומנהלו, יצא לשנת שבתון בארצות הברית. כן, זה מה שקורה כששמים אנשי אקדמיה בראש פסטיבל, הם יוצאים לשנות שבתון פתאום. ליה ון ליר, פנינה בלייר, ז'יל ז'קוב, תיירי פרמו או דיטר קוסליק מעולם לא יצאו לשנות שבתון, אבל באקדמיה זה מקובל. וכך, את הפסטיבל השנה ינהל באופן חד פעמי מחליפו של פיינגלרנט, ענר פרמינגר (בשבילנו הוא במאי הקולנוע ענר פרמינגר, זוכה פרס אופיר על "גולם במעגל"; בשבילם הוא פרופ' ענר פרמינגר, חוקר הקולנוע הירושלמי). והמפיקה היא יעל נחליאלי ("ואלס עם בשיר"). בשנה שעברה השיק פיינגלרנט מסגרת נפלאה להקרנת חצות של סרטים ישראליים עתמאיים ושם על המפה את "2 בלילה", "ג'ו ובל", "חתולים על סירת פדלים" ו"פלנטה אחרת". האם המיזם הזה ימשך גם השנה?

ובינתיים, הנה מה שאני כבר שומע ממסדרונות ספיר: שהפסטיבל השנה יערוך מחווה לסרטי נינג'ות בכלל ולסרטי הנינג'ות של גולן-גלובוס בפרט, וכן וליצירתו של הבמאי הישראלי-אמריקאי, סם (שמואל) פירסטנברג ("אמריקן נינג'ה"). באמת?! פסטיבל גריינדהאוס! וזה עוד לא הכל: המחווה הישראלית תוקדש השנה לסרטיו של ימין מסיקה. זה יהיה פסטיבל של הפוך-על-הפוך. אני לא בטוח שאני בתוך הגרוב הזה של "רע-זה-טוב, נמוך-זה-גבוה", אבל נראה איך הם יטפלו בזה.

לכבוד היציאה המסחרית של "הערת שוליים" בניו יורק רואיין יוסף סידר ל"ניו יורק טיימס", בכתבה מצוינת שמעובה על ידי ציטוטים טלפוניים משלמה בראבא ופרופ' מש הלברטל, שהיה אחד האנשים שעזרו לסידר ולליאור אשכנזי בתחקיר. לסידר יש כמה תובנות מרתקות למדי בראיון הזה, בעיקר לגבי חשיבות הפרסים לחייו, ובכלל. הוא אומר "אני משוכנע במאה אחוז שללא האוסקרים הקולנוע האמריקאי לא היה מגיע לשיאים שלו". והוא מודה, בפתיחות מרשימה, שפרסים מדרבנים אותו וחשובים לו, ושהוא מנסה להבין למה.

אני מכיר את זה היטב. ב-2004 סידר ואני נכנסנו לוויכוח סביב השאלה האם ל"מדורת השבט" יש סיכוי באוסקרים. זה היה לפני זכייתו של הסרט בפרס אופיר. אני טענתי שאם ישראל רוצה להגיע לאוסקרים באותה שנה אז "סוף העולם שמאלה", "הכלה הסורית" ו"ללכת על המים" (בהנחה שהם היו עומדים בתקנוני האוסקר בענייני השימוש שלהם באנגלית) הם הסרטים שצריכים לייצג אותנו. ל"מדורת השבט", טענתי, אין סיכוי. סידר ניסה להוכיח לי – באופן משכנע מאוד, אגב – שאני טועה. זה ש"מדורת השבט" לא היה מועמד אנחנו יודעים, אבל אנחנו לא יכולים לדעת האם "סוף העולם שמאלה" או "הכלה הסורית" כן היו מועמדים. אגב, אני אהבתי מאוד את "מדורת השבט" (אותו ראיתי לראשונה בפסטיבל ברלין, בביקור הראשון של סידר שם, שלוש שנים לפני זכייתו בפרס הבימוי), רק חשבתי שהוא קאמרי מדי לאוסקרים. אבל זו השנה שגיליתי שלא משנה כמה צופים מגיעים לסרטיכם, וכמה ביקורות טובות קיבלתם, ובכמה ]סטיבלים הייתם, פרסים זה דבר שחשוב לקולנוענים. סידר אינו היחיד בזה, אבל הוא כרגע הראשון שמודה בכך. אני מאמין שבקרוב נשמע עוד קולנוענים שיגידו און-דה-רקורד, "לעזאזל, חשוב לי לזכות. זה חשוב. כלומר, זה לא באמת חשוב. אבל זה חשוב לי". (ובעיקר נדמה לי שיותר משהם רוצים לזכות, זה מבאס להפסיד. ונדמה לי שבכך אין הבדל בין במאי קולנוע או עיתונאי או בלוגר או קצב בסופרמרקט שרוצה שיכריזו שהוא העובד המצטיין של החודש).

ואגב, נדמה לי שעם "הערת שוליים" סידר הוכיח גם לי שקאמרי הולך באוסקרים. והכי מפתיע: הסרט שזכה, "פרידה", הוא סרט שהנפח הקולנועי שלו והצניעות שלו אינם שונים באופן משמעותי מזה של "מדורת השבט", כך שגם תיאוריית ה"אוסקרים מחפשים קולנוע גרנדיוזי" קרסה השנה. במילים אחרות, אני בזאת רשמית כבר לא יודע להגיד יותר איזה סרט ישראלי "נכון" ללכת לאוסקרים. לפחות לא באותה בטחה שהיתה לי בעבר. זה בסופו של דבר רק עניין של ההשפעה הרגשית על הקהל.

האין זה אירוני (או שמא "אירני") שמי שמודה שפרסים חשובים לא יפסיד לבסוף את האוסקר לפרסים?

ולפני כמה ימים יצא "הערת שוליים" בדי.וי.די בארץ. אני מהמר שזו תהיה מתנת השנה בפסח הקרוב בין פרופסורים ירושלמיים, שישימו את הסרט בדי.וי.די בחברותא ויצטטו משם רפליקות כשם שמילואמניקים מצטטים את "מבצע סבתא" או "גבעת חלפון" ("זה כלי ריק!").

=================

אני חייב להודות שאני ממש לא מכיר את הסופר וו. ג זבאלד, אבל מחר (שני) ב-18:00 יתקיים עליו כנס בסינמטק חולון, בו יתארח הבמאי גרנט ג'י, מי שביים את הסרט התיעודי על רדיוהד וכעת ביים סרט תיעודי על זבאלד.

===================

זוכרים שהתלהבתי לפני כמה חודשים ממיצג הווידיאו "השעון" שהיה מונטאז' קולנועי עצום מימדים? אז הנה עוד מיצב אמנותי/קולנועי, צנוע יותר, אבל עם רעיון דומה, ובעיקר – בר הטמעה בבלוג:

לפני שנראה מה היו הסרטים הכי נצפים בסוף השבוע בארץ נעיף מבט במצבם של הסרטים הישראלים בבתי הקולנוע. והמצב עגום: "נמס בגשם" מכר קצת יותר מ-5,000 כרטיסים ו"רסיסי אהבה" מכר קצת פחות מ-5,000 כרטיסים. ואילו "סרק סרק" מכר 684 כרטיסים. בלבד.

אין לי עדיין נתונים לגבי "ד"ר פומרנץ" ו"אודם". אעדכן כשיהיו לי.

ו"הדירה" של ארנון גולדפינגר כבר עם 45,000 צופים.

עכשיו תרגיל מנטאלי: האם היה בעת האחרונה סרט ישראלי שהצליח אבל לא היה טוב? ב-92 אחוז מהמקרים (יש יוצאי דופן ספורים) יש קורלציה מוחלטת בין איכות הסרט והצלחתו אצל הקהל. זה תופס, אגב, רק לגבי הקולנוע הישראלי.

==============

הסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע בארץ היה, ככל הנראה, "את, אני והשאר" עם ג'ניפר אניסטון. זה הסרט שהוביל את המכירות גם בבתי הקולנוע של סינמה סיטי וגם ברשת גלובוס מקס. לעומת זאת בבתי הקולנוע של יס פלאנט הסרט הזה בכלל לא מדורג. שם, הסרט הכי נצפה היה דווקא "זאת מלחמה". אכן מלחמה: אניסטון נגד ריס וויתרספון. "זאת מלחמה" מדורג במקום השלישי גם בסינמה סיטי וגם בגלובוס מקס.

מבין הסרטים החדשים של סוף השבוע נמצא "שטח פראי" של יונייטד קינג במקום השני בסינמה סיטי. ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג.ג/וורנר במקום החמישי בגלובוס מקס.

נקודה מעניינת היא ש"הארטיסט" נכנס סוף סוף לדירוג הרשתות: במקום השלישי ביס פלאנט. יש השפעה לאוסקרים גם על מכירות הכרטיסים בארץ. עד כה "הארטיסט" בלט במכירות רק ברשת לב (שלא מפרסמת את נתוניה), ועתה הוא זינק גם ביס פלאנט.

בסוף השבוע שעבר הצליח "זאת מלחמה" לנצח בדחק את "את, אני והשאר" עם 13,000 כרטיסים מול 12,000 כרטיסים. "הוגו" מכר כ-11,000 כרטיסים. נראה שבסוף השבוע הזה המספרים היו דומים למדי, אבל עם יתרון קל ל"את, אני והשאר".

הסרט "אודם" נמצא בחיינו כבר למעלה משנתיים. בינואר 2010 הסרט יצר כותרות הרסניות כשיאיר לפיד ניסה להשתמש בו כדי להוציא להורג את הקולנוע הישראלי (עקבו אחר התגית "פרשת אודם" כדי לעקוב אחר הסיפור האומלל ההוא). זה קרה בשעה ש"אודם" עוד היה בצילומים. שנה אחר כך הסרט הוצג בבכורה בפסטיבל ברלין. חצי שנה אחר כך הוא הגיע לפסטיבל ירושלים, שם זכו שחקניותיו בפרס המשחק. ועכשיו הוא מגיע לבתי הקולנוע. והאמת – למרות הסתייגויות שיש לי מחלקו הראשון – הוא לא רע בכלל. יש בו הברקת תסריט, בימוי ומשחק אחד גדולה באמצע שעושה את הסרט כולו.

אגב, באחת התגובות שלי להתייחסות המתחסדת של יאיר לפיד לסרט לפני שנתיים כתבתי שבעתיד הוא יהיה יו"ר ועדת החינוך בכנסת. מכיוון שנראה לי שהסרט "אודם" מייצר כותרות מדי ינואר-פברואר, הגיוני להמר עכשיו שבינואר-פברואר הבא לפיד אכן יהיה יו"ר ועדת החינוך בכנסת, לא?

ואגב, "אודם" לא עושה את החיבור בין חיילי צה"ל ובין אונס. את החבור הזה עושה דווקא סרט אחר, שעבר כאן בשקט מופתי (כי יאיר לפיד כנראה לא ראה אותו): "לא רואים עליך" של מיכל אביעד.

הנה מה שכתבתי עליו: ראשית אחרי פסטיבל ירושלים, וכעת לעת צאתו המסחרית.

פורסם ב-8.7.2011 כאן

לא מעט אנשים בשם "יאיר לפיד" ואנשים בשם "טוקבק" יצטרכו לאכול לא מעט כובעים אחרי הצפייה בסרט הזה. מצד שני, יהונתן סגל צריך למצוא את לפיד ולתת לו חיבוק ארוך ונרגש, על כך שבמחי התקף היסטרי אחד אותם "יאיר לפיד"ים שידרגו את הסרט שלו מדרמת טלוויזיה בריטית סבירה ומינורית, לשיחת היום. כל מי שקיווה להשתמש ב"אודם" כדגל אדום של מתיחות בין "קולנוע" ובין "פטריוטיות" עשוי למצוא את עצמו מאוד משתעמם ב"אודם".

זהו סיפורן של שתי נשים לונדוניות. שתיהן פלסטיניות לשעבר. האחת – שיערה אסוף ומהודק – חייה חיים בורגניים של שקר והדחקה. השנייה – שיערה פזור – חיה חיים פרועים נטולי עכבות. הפרועה חוזרת לחייה של המעוכבת, שמנסה לעשות ככל ביכולתה כדי להיפטר ממנה ולהחזיר את חייה לפאסון הבריטי המאופק שקיבלה על עצמה. תוך כדי אירועי אותו יום ייזכרו שתי הדמויות האלה באירוע שצילק אותן. פעמיים נראה את אירועי אותו ערב, פעם אחת מזכרונה של זו, ופעם אחת מזכרונה של זו. וכל אחת מהן זוכרת את מה שקרה אחרת לגמרי. מה משתי הסצינות מייצגות את מה שבאמת קרה?

שני דברים עיקריים עומדים לזכותו של "אודם": הראשון הוא הצילום המטופל היטב – צונן ומטאלי – של צמד הצלמים הסיני-גרמני שעובדים באנגליה. השני הוא משחקן של ארבע השחקניות הראשיות, שפשוט יוצרות חשמל אדיר על המסך. קלרה חורי (מועמדת ודאית לאופיר על שחקנית ראשית, לא?) היא עקרת הבית של ההווה וזיו ויינר מגלמת את גרסתה הצעירה; נטלי עטייה היא נערת הפרא שלוחת הרסן של ההווה ומורן רוזנבלט – תגלית נהדרת – מגלמת את גרסתה הצעירה. לא אתפלא למצוא את ארבעתן מועמדות וזוכות בפרסים בפסטיבל ירושלים או בפרסי אופיר. ההופעה של הארבע הופכת את "אודם" לסרט בשר דם, ולא סתם להגיג קצת מתחכם מדי – וקצת מונוטוני מדי – על זיכרון ודיכוי.

יש ב"אודם" לא מעט מהמעלות, אך גם המגרעות, של "קשר עיר", סרטו הקודם של סגל. מי שמחפש פרובוקציה פוליטית – אגב, יתכן שסגל הוא אחד מהם – יכול להיטפל לעובדה שסרט כזה שם שתי פלסטינאיות שנתקלו בעברן בשני חיילים, בשעה שהעלילה היתה יכולה לעבוד אותו דבר עם שתי נערות לונדוניות שמדחיקות מפגש עם חוליגן כדורגל שיכור בצעירותן; או שתי קיבוצניקיות שעברו לתל אביב ומנסות להדחיק אירוע עם רפתן סורר. העיקר נותר: עיקר הסרט עוסק בהתמודדות של שתי נשים בהווה, ורק המיעוט עוסק בעבר (עבר שאין לנו מושג מה הוא היה באמת).

אבל, רגע. "יאיר לפיד" עדיין יכול לצאת נגד הסרט, אבל מכיוון אחר: לא הפלסטיני אלא הפמיניסטי. כי אם בודקים אותו מקרוב הדבר הכי מקומם בו זה לא האופן שבו הוא מייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא האופן שבו הוא מייצג נשים. בעולם של "אודם" כל הנשים הן קורבן, לא משנה אם הן מחצינות את המיניות שלהן או מדחיקות אותה. ואולי סגל מנסה לחבר בין הפלסטיני לפמיניסטי, ובמקום שבו ג'ון לנון פעם שר שהאשה היא הכושי של העולם, האם יהונתן סגל רוצה להגיד לנו כיום שהאשה היא הפלסטיני של העולם?

================

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-29.2.2012

אם יש כאן עדיין כאלה שאלרגיים לסרטים ישראליים, דעו לכם ש"אודם" הוא סרט שאינו דובר עברית – רובו דובר אנגלית ומיעוטו ערבית – ורובו מצולם ומתרחש בלונדון. הלוקיישן הלונדוני אחראי גם לכל מה שטוב בסרט, אבל גם בעייתי בו: מצד אחד, יש בסרט צילום אפרורי וקודר ומעניין למדי, מצד שני כל הסיטואציה הדרמטית בלונדון מתפתחת לאט מדי ונראית לרגעים כמו דרמת טלוויזיה, אבל שווה לצלוח אותה, כי היא מובילה לכמה מהרגעים הקולנועיים המפתיעים והמרתקים שנראו השנה בקולנוע.

זהו סיפורן של שתי נשים שחיות בלונדון: קלרה חורי מגלמת אשה בורגנית, שיערה אסוף בקפידה, והיא מודל להדחקה והכחשה. פתאום דפיקה בדלת, ואל חייה נכנסת נטלי עטיה, אחרי שנים שהן לא התראו. היא ההפך הגמור: כולה מיניות מתפרצת ושבר כלי נפשי. שתי הנשים חיות בלונדון בגלות, הן עזבו את רמאללה בעקבות טראומה שהן חוו שם, והקימו חיים מודחקים מכל זהות עברית-פלסטינית בניכר. ומה היא הטראומה? או, כאן אנחנו מגיעים לפאזל שבבסיס הסרט. משהו קרה בין שתי הנשים אלה בצעירותן ושני חיילים ישראליים. סיטואציה שיכולה לקרות בכל מקום שבו חיילים מבצעים או ביצעו פעולות שיטור אזרחיות: בלפסט? עיראק? סייגון? קוסובו? אבל מה קרה שם? מי היה הקורבן ומי היה התוקפן? האם היה אונס או האם היה כאן פיתוי? שתי הנשים זוכרות את האירוע אחרת לחלוטין ואנחנו מקבלים שני פלאשבקים, אחד מכל דמות, ובשניהם מתוארת אותה סיטואציה משתי נקודות מבט שונות. כל אחת זוכרת את האירוע אחרת לגמרי. כתוצאה מהזכרון הזה, כל אחת מהן מתמודדת אחרת עם הדבר הזה שנקרא "רגשות אשמה", ובסופו של דבר על זה הסרט – לא על הכיבוש, לא על פשעי מין, לא על חברויות שמתפרקות – אלא על האופן שבו אנשים מתמודדים עם אשמה, והדרכים השונות לבטא הדחקה. שני הפלאשבקים האלה הם הברקה: ראשית מבחינה תסריטאית, אבל אז גם מבחינת הבימוי והמשחק, כי האופן שבו שתי השחקניות הצעירות (מורן רוזבלט וזיו ויינר) מבצעות את אותה סצינה בשתי ואריאציות שונות הוא פשוט הברקה. ואז רק נותר לנו להבין: למי שייך כל פלאשבק, כדי להבין מה בדיוק טיב הטראומה שכל אחת מהגיבורות סוחבת. זה השלב שבו האינטראקציה בין ארבע השחקניות – הגיבורות וצלליותיהן – הופך מרתק למדי. לא הכל עובד ב"אודם", הוא מתחיל לאט, והוא מסתיים באופן מעט מאכזב, אבל יש בו מרכז פועם שהופך את הדינמיקה המרכזית שבו למרתקת למדי.

שימו לב לדבר הזה:

"All Together Now" ("כולם ביחד") הוא סרט אמריקאי עצמאי שביים הבמאי הישראלי אלכסנדר מירקי, שאסף סביבו חברים שלמדו איתו ב-USC ליצירת סרט על 24 דמויות בלילה אחד בו הן מגיעות לפסטיבל להקות נויז-מטאל באמצע היער, וכל מה שקורה להן משם. עורך הסרט הוא גל מוג'ה, בנו של דני מוג'ה, ואחת הלהקות המופיעות בסרט היא מאניקורן, להקתו של עילם וולמן, בנו של דני וולמן. הסרט צולם כבר לפני שנה וחצי, בהשתתפות טיילור פוצ'י ("מצוץ מהאצבע") וג'יימס דובאל ("דוני דארקו" והסרטים של גרג אראקי). אתר הסרט מדווח שעבודת המיקס על הסרט הסתיימה ועכשיו הסרט מוכן לפסטיבלים. היום עלה הטריילר. פאפא-מוג'ה יביא לנו אותו לירושלים ביולי? אני מקווה שכן, נראה מסקרן מאוד.

=================

ועוד הרפתקאות של ישראליים בהוליווד: דן אלוני הוא אחד מסוכני הבמאים החזקים והגדולים של הוליווד. הוא עבד בסוכנות CAA וייצג שם, בין השאר, את כריסטופר נולן ומישל גונדרי. שלשום, באופן מפתיע, הוא פוטר מעבודתו. הטענה הרשמית: "אלוני לא התאים למנטליות התאגידית של החברה". מן הסתם יש סיפור הרבה יותר עמוק ואפל מאחורי ההכרזה הזאת, כי סוכנות לא מפטרת סתם את אחד הסוכנים הכי רווחיים שלה, גם אם כולם טוענים שהוא לא האיש שהכי קל להסתדר איתו. אז מה קרה שם? מן הסתם עוד נשמע. אבל למה הסיפור הזה מעניין אותנו? לא רק כי מסקרן אותי מי זה דן אלוני (בתמונות שלו באינטרנט רואים שהוא איש מאוד גבוה) אלא כי בו ביום כריסטופר נולן הודיע שהוא נוטש את הסוכנות ודבק באלוני והולך איתו לאן שיילך. מכיוון שב-CAA מן הסתם העריכו שזה עשוי לקרות, אלוני בטח עיצבן שם מישהו כהוגן כדי שזה יקרה.

==================

ביום שני זכה סרט האנימציה הקצר "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" באוסקר. טל לוטן מציצה בבלוג האנימציה שלה אל סיפור ההפקה הלא שגרתי של הסרט החינני הזה.