"הסיפור של יוסי", סרטו של איתן פוקס (עם תסריט מאת איתי סגל, שהיה העורך הראשון שלי ב"פנאי פלוס"!), יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה. "הסיפור של יוסי" הוא המשך ל"יוסי וג'אגר", שגם הוא היה בטרייבקה. והוא לא לבד: "חדר 514", סרט הבכורה של שרון בר-זיו, יוקרן גם הוא שם (הוא הוקרן בבכורה כבר בפסטיבל רוטרדם) וגם "הדירה", סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר יהיה שם (אני עדיין בהלם שהוא לא הוקרן בפסטיבל ברלין).

הפסטיבל, שמתקיים בדאון-טאון מנהטן ונוסד על ידי רוברט דה-נירו, ייפתח ב-18 באפריל. בשנה שעברה "כלבת" התחיל שם א הסיבוב הבינלאומי המפואר שלו. הנה הרשימה הראשונה של הסרטים המרכזיים לשנה זו. רשימה שנייה תתפרסם מחרתיים (יום רביעי).

שיני כלב באורלנדו סינמה

בשבוע הבא, 12.3, תינעל ההרשמה לפסטיבל קאן. התקשורת העולמית (כאן וכאן, למשל) כבר מתחילה לנסות לנחש מה צפוי בפסטיבל קאן השנה. הסיבה לכך ברורה: פסטיבל קאן של שנה שעברה היה נקודת השקה לכמה וכמה מהסרטים הבולטים של השנה החולפת (מנקודת המבט ההוליוודית, של החיבור בין אמנות והצלחה כלכלית). "עץ החיים" ו"הארטיסט" הגיעו מקאן עד לאוסקרים, "דרייב" ו"היו זמנים באנטוליה" הפכו לשניים מהסרטים המדוברים של השנה (וכך גם "מלנכוליה", "סערת חושים", "חוף מבטחים", "חייבים לדבר על קווין" ו"העור שבו אני חי"). וגם "הערת שוליים".

מכיוון שגם "ארץ קשוחה" של האחים כהן יצא בזמנו בקאן תחילה, זה מקום טוב להתחיל לאמוד איך תיראה השנה הקרובה (ובמילה "שנה" הכוונה היא בעיקר לתקופת נובמבר-דצמבר המובילה אל האוסקרים ושבה יוצאים רוב סרטי האיכות באמריקה, ובעקבות כך גם בשאר העולם).

אני מניח שכל הסרטים הישראליים שיש להם כבר גרסה כמעט סופית שלחו (או ישלחו) פנייה לפסטיבל, עכשיו רק נשאר לראות האם גם השנה תהיה שם נציגות מקומית (בשנה שעברה חוץ מ"הערת שוליים" היה שם גם "הנותנת" של הגר בן אשר).

קשה מאוד להעריך מה יהיו השיקולים של הלקטורים של קאן, ולעיתים זה לא רק קשור לאיכות הסרט אלא לשיקולי אוצרות שונים. אבל אני מהמר שאלה הסרטים הישראליים שיונחו מולם בחודש הקרוב. וגם אם אף סרט ישראלי לא יגיע השנה לקאן, זה גם נותן לנו פחות או יותר תמונה של הסרטים שיגיעו ביוני להקרנות האקדמיה וביולי לפסטיבל ירושלים.

"העולם מצחיק". בימוי: שמי זרחין. (יוצא ביוני, לא יהיה בירושלים).

"רוק בקסבה". בימוי: יריב הורוביץ

"לרדת מהעץ ". בימוי: גור בנטביץ' (לו אני אבינעם חרפק, הייתי שוקל לבדוק את הסרט הזה כאופציה לסרט פתיחה בבריכת הסולטן).

"צירלסון יוצא לפנסיה". במאי: מיכה לבינסון

"פלסטלינה". במאית: וידי ביל"ו ("קרוב לבית")

"אליס". במאית: דנה גולדברג

"מנתק המים". במאי: עידן הובל

"שבלולים בגשם". במאי: יריב מוזר

"יותר איטי מלב". במאים: יוני זיכהולץ וינאי גוז ("אלנבי רומנס")

"למלא את החלל". במאית: רמה בורשטיין

"בלדה לאביב". במאי: בני תורתי ("כיכר החלומות")

"הדילרים". במאי: עודד דווידוף.

"רווקה פלוס". במאי: דובר קוסאשווילי

"בלתי נמנע". במאי: יונתן גורפינקל.

"המשגיחים". במאי: מני יעיש.

"הירושה". במאית: היאם עבאס.

"חיותה וברל". במאי: עמיר מנור

"אגדה אורבנית". במאי: אליאב לילטי.

"בורג". שירה גפן.

אני מניח שיש עוד סרטים גמורים או ממש כמעט גמורים, ואשמח לעדכן. אבל נדמה לי – אם לא השמטתי משהו – שאלה הסרטים המרכזיים של השנה הזאת.

רוצים הימורים? ובכן: נראה לי ששני הסרטים הבולטים השנה בתחום הפרסים יהיו "למלא את החלל" של רמה בורשטיין ו"העולם מצחיק" שמי זרחין. האם אחד מהם גם יגיע לקאן? מנקודת מבט הקהל, נראה לי שיש לנו פוטנציאל לארבעה להיטים: זרחין, בנטביץ', קוסאשווילי ותורתי. "רוק בקסבה", על סמך תקצירו בלבד, הוא סרט שנראה לי שיתעניינו בו יותר בלוקרנו/סן סבסטיאן/ברלין מאשר בקאן או ונציה. אני מניח שגם סרטו של עודד דווידוף צריך להיות מדורג כאן איפשהו, כבעל פוטנציאל לפרסים ו/או לקהל, אבל אין לי שום מושג לגביו.

זהות מינית. זה יהיה טעם החודש בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-3 במאי. חמישה מתוך 12 הסרטים בתחרות עוסקים בכך. שאר הנושאים השגרתיים – כיבוש, עובדים זרים וקשיי קליטה – יזכו לייצוכ אף הם.

אני קורא את תריסר התקצירים ואני צריך להזכיר לעצמי שיש סיכוי סביר שלפחות כמה מהם יהיו מסרטי התעוד היפים, המרגשים והמשמעותיים של השנה הקרובה. "הצלמניה", אני מזכיר לעצמי, אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לא משנה באיזו שפה, הוא בוגר דוקאביב של שנה שעברה. אבל למקרא התקצירים, אני מאבחן כמה בעיות שיש לי עם המבחר שמוצע לנו:

1. זהות מינית, כיבוש, עובדים זרים וקשיי קליטה? זהו? זה טווח הנושאים שיש לקולוע הישראלי התיעודי להציע. חסרים ברשימה שני נושאים פופולריים נוספים: זיקנה ושואה. שוב, זו לא ביקורת על הסרטים עצמם. כאמור: גם "הדירה" וגם "הצלמניה" נכנסים לקטגוריות האלה והם נהדרים. או "מלון תשעה כוכבים" או"מועדון בית הקברות". אבל אם תקצירי תריסר סרטי התחרות הם חלון ראווה, אני תוהה האם אכנס לעשות שופינג (אכנס, אכנס, ברור. ובכל זאת).

2. סרטים בגוף ראשון. ששה מתוך ה-12 הם סרטים שהיוצרים עשו על עצמם. שוב, אני יכול לתת כאן רשימה ארוכה מאוד של סרטים נהדרים שבמאים עשו על עצמם ועל משפחתם. אבל כשאני קורא תקציר לסרט תיעודי של במאי שמעולם לא שמעתי עליו שרוצה לספר לי על חייו אני ישר חושב לעצמי בראש "ריפוי בעיסוק!". כן, אולי זו גזענות אמנותית ואני מקווה שאוכל להגיד בהתלהבות שאותו סרט של במאי שלא שמעתי עליו שהלך ועשה סרט על עצמו הוא פשוט יציר קולנועית אדירה, ובכל זאת אני מציע חוק: סרט על המשפחה? רק מהסרט השלישי של הבמאי.

ואם עשיתם סרט בגוף ראשון, הצעה שלי: תסתירו את זה בתקציר. כשזה מגיע ברצף עם חצי תריסר סרטים נוספים זה פשוט נראה כמו מגיפה והסרט שלכם הולך לאיבוד בין כולם. ובכלל, לי נדמה שקולנוע תיעודי מעניין הוא זה שמספר על האחר ולא על האני. אבל כמובן שאני בוודאי טועה.

ואכן, כל סרט שהתקציר קצת יוצא מהמסגרת הנ"ל מיד קופץ לעין. ולכן סרטו של דן גבע, "רעש" ("סיפור אהבה-שנאה תל אביבי, על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו"), מיד מסקרן אותי. כמו גם "סינמה ג'נין" (ניסיונות להקים מחדש את בית הקולנוע של ג'נין"). אבל התקציר הכי מעניין בתחרות הישראלית? הוא בכלל נמצא בתחרות סרטי הסטודנטים וזה התקציר לסרטה של יעל מיכאלסון (אל תבלבלו עם מיכל אהרונסון המתחרה בה באותה תחרות) מאוניברסיטת תל אביב. הסרט נקרא "תזכיר לי מי אני" והתקציר הולך ככה: "ניסים אהרון לא זוכר מי זה ניסים אהרון. לפני ארבע שנים פוטר מעבודתו וכשהתעורר לא זכר דבר. מבחינה אורגנית מוחו תקין, אבל ניסים לא זוכר את ילדיו או את אשתו." זה סיפור שאני רוצה לראות! עכשיו רק צריך לקוות שזה גם סרט טוב.

הנה 12 סרטי התחרות הישראלית בדוקאביב:

– "גברים בלתי נראים". בימוי: יריב מוזר. הומוסקסואלים פלסטיניים, הסובלים מרדיפה ואיומים על חייהם בשטחים, נאלצים להתחבא בתל אביב, שגם בה הם בורחים מפני החוק.

– "הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר". בימוי: נועם פנחס. הבמאי חוזר אל הקיבוץ בו גדל כדי להציל את צח, חבר ילדותו שהפך לנכה מתבודד המסרב להשתקם.

– "יום אחד אחרי השלום". בימוי: מירי לאופר, ארז לאופר. רובי דמלין, שאיבדה את בנה דיוויד במהלך שירותו בשטחים, ביקשה לפתוח בדיאלוג עם הצלף הפלסטיני שירה בו למוות. בעקבות סירובו יוצאת רובי לדרום-אפריקה, ארץ מולדתה, בחיפוש אחר אפשרות של סליחה ופיוס.

– "ילדים מסוכנים". במאי ומפיק: עמית גורן. ב"בית נועם", וילת מגורים בפינה מרוחקת של כפר מל"ל, מתגוררים 13 גברים, עברייני אלימות במשפחה, המטופלים בשיטת טיפול מאתגרת ומורכבת שאין דומה לה בארץ או בעולם.

– "ימי הזהר". במאית ומפיקה: זהר וגנר. קלטות וידיאו שצולמו לפני שנים בניו יורק ומתגלות יום אחד מערערות את הזגיות של הבמאית ובן זוגה.

– "כביסה מלוכלכת". במאית: יעל שרר. לאחר שאביה הורשע ונכלא על התעללות מינית, מחליטה הבמאית  להגיש תביעה אזרחית תקדימית כנגד אביה. במקביל היא מחליטה לתעד את חייה.

– "כל הבקרים השמחים". במאי: עומר יפמן. סרט מסע אישי אל תוך ההוויה הביסקסואלית, אשר חושף טפח מהעולם היצרי המטלטל בו נתון הבמאי.

– "לילה לבן". במאית: עירית גל. המרחק בין מחנה הפליטים דהיישה לירושלים הוא כעשר דקות נסיעה. מדי לילה צועדת בין ההרים קבוצה של כעשרים נשים פלסטיניות שאין להן רישיון מעבר לישראל, מסע הסתננות הנמשך מספר שעות.

– "פודרה". במאי: איל גולדברג. פורטרט מטריד של במאי הסרט, בן לשושלת גולדברג, ממייסדות המושבה מטולה. באמצעות חומרים ארכיוניים והתרחשויות שצולמו במשך עשר שנים, נפרש בגוף ראשון המפגש בין מאצ'ואיזם צבאי להומוסקסואליות, בין אחוות לוחמים לאינטימיות של בית.

– "רעש". בימוי והפקה: דן ונואית גבע. סיפור אהבה-שנאה תל אביבי, על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו.

– "סינמה ג'נין". במאי: מרכוס ותר. פלסטינים וגרמנים מנסים לבנות מחדש של בית הקולנוע הנטוש בג'נין.

– "Home Movie". בימוי והפקה: ראובן ברודסקי. תיעוד השלב האחרון בהתפרקות משפחתו של הבמאי, אחת מני רבות שלא שרדו את מבחן ההגירה.

====================

ובשעה שאנשי דוקאביב עובדים על הפסטיבל שלהם, במכללת ספיר מתחיל להתגבש פסטיבל קולנוע דרום לשנה זו. והם הולכים שם על הקצה, בייבי. קודם כל: אבנר פיינגלרנט, ראש מחלקת הקולנוע בספיר ויוזם הפסטיבל ומנהלו, יצא לשנת שבתון בארצות הברית. כן, זה מה שקורה כששמים אנשי אקדמיה בראש פסטיבל, הם יוצאים לשנות שבתון פתאום. ליה ון ליר, פנינה בלייר, ז'יל ז'קוב, תיירי פרמו או דיטר קוסליק מעולם לא יצאו לשנות שבתון, אבל באקדמיה זה מקובל. וכך, את הפסטיבל השנה ינהל באופן חד פעמי מחליפו של פיינגלרנט, ענר פרמינגר (בשבילנו הוא במאי הקולנוע ענר פרמינגר, זוכה פרס אופיר על "גולם במעגל"; בשבילם הוא פרופ' ענר פרמינגר, חוקר הקולנוע הירושלמי). והמפיקה היא יעל נחליאלי ("ואלס עם בשיר"). בשנה שעברה השיק פיינגלרנט מסגרת נפלאה להקרנת חצות של סרטים ישראליים עתמאיים ושם על המפה את "2 בלילה", "ג'ו ובל", "חתולים על סירת פדלים" ו"פלנטה אחרת". האם המיזם הזה ימשך גם השנה?

ובינתיים, הנה מה שאני כבר שומע ממסדרונות ספיר: שהפסטיבל השנה יערוך מחווה לסרטי נינג'ות בכלל ולסרטי הנינג'ות של גולן-גלובוס בפרט, וכן וליצירתו של הבמאי הישראלי-אמריקאי, סם (שמואל) פירסטנברג ("אמריקן נינג'ה"). באמת?! פסטיבל גריינדהאוס! וזה עוד לא הכל: המחווה הישראלית תוקדש השנה לסרטיו של ימין מסיקה. זה יהיה פסטיבל של הפוך-על-הפוך. אני לא בטוח שאני בתוך הגרוב הזה של "רע-זה-טוב, נמוך-זה-גבוה", אבל נראה איך הם יטפלו בזה.

לכבוד היציאה המסחרית של "הערת שוליים" בניו יורק רואיין יוסף סידר ל"ניו יורק טיימס", בכתבה מצוינת שמעובה על ידי ציטוטים טלפוניים משלמה בראבא ופרופ' מש הלברטל, שהיה אחד האנשים שעזרו לסידר ולליאור אשכנזי בתחקיר. לסידר יש כמה תובנות מרתקות למדי בראיון הזה, בעיקר לגבי חשיבות הפרסים לחייו, ובכלל. הוא אומר "אני משוכנע במאה אחוז שללא האוסקרים הקולנוע האמריקאי לא היה מגיע לשיאים שלו". והוא מודה, בפתיחות מרשימה, שפרסים מדרבנים אותו וחשובים לו, ושהוא מנסה להבין למה.

אני מכיר את זה היטב. ב-2004 סידר ואני נכנסנו לוויכוח סביב השאלה האם ל"מדורת השבט" יש סיכוי באוסקרים. זה היה לפני זכייתו של הסרט בפרס אופיר. אני טענתי שאם ישראל רוצה להגיע לאוסקרים באותה שנה אז "סוף העולם שמאלה", "הכלה הסורית" ו"ללכת על המים" (בהנחה שהם היו עומדים בתקנוני האוסקר בענייני השימוש שלהם באנגלית) הם הסרטים שצריכים לייצג אותנו. ל"מדורת השבט", טענתי, אין סיכוי. סידר ניסה להוכיח לי – באופן משכנע מאוד, אגב – שאני טועה. זה ש"מדורת השבט" לא היה מועמד אנחנו יודעים, אבל אנחנו לא יכולים לדעת האם "סוף העולם שמאלה" או "הכלה הסורית" כן היו מועמדים. אגב, אני אהבתי מאוד את "מדורת השבט" (אותו ראיתי לראשונה בפסטיבל ברלין, בביקור הראשון של סידר שם, שלוש שנים לפני זכייתו בפרס הבימוי), רק חשבתי שהוא קאמרי מדי לאוסקרים. אבל זו השנה שגיליתי שלא משנה כמה צופים מגיעים לסרטיכם, וכמה ביקורות טובות קיבלתם, ובכמה ]סטיבלים הייתם, פרסים זה דבר שחשוב לקולנוענים. סידר אינו היחיד בזה, אבל הוא כרגע הראשון שמודה בכך. אני מאמין שבקרוב נשמע עוד קולנוענים שיגידו און-דה-רקורד, "לעזאזל, חשוב לי לזכות. זה חשוב. כלומר, זה לא באמת חשוב. אבל זה חשוב לי". (ובעיקר נדמה לי שיותר משהם רוצים לזכות, זה מבאס להפסיד. ונדמה לי שבכך אין הבדל בין במאי קולנוע או עיתונאי או בלוגר או קצב בסופרמרקט שרוצה שיכריזו שהוא העובד המצטיין של החודש).

ואגב, נדמה לי שעם "הערת שוליים" סידר הוכיח גם לי שקאמרי הולך באוסקרים. והכי מפתיע: הסרט שזכה, "פרידה", הוא סרט שהנפח הקולנועי שלו והצניעות שלו אינם שונים באופן משמעותי מזה של "מדורת השבט", כך שגם תיאוריית ה"אוסקרים מחפשים קולנוע גרנדיוזי" קרסה השנה. במילים אחרות, אני בזאת רשמית כבר לא יודע להגיד יותר איזה סרט ישראלי "נכון" ללכת לאוסקרים. לפחות לא באותה בטחה שהיתה לי בעבר. זה בסופו של דבר רק עניין של ההשפעה הרגשית על הקהל.

האין זה אירוני (או שמא "אירני") שמי שמודה שפרסים חשובים לא יפסיד לבסוף את האוסקר לפרסים?

ולפני כמה ימים יצא "הערת שוליים" בדי.וי.די בארץ. אני מהמר שזו תהיה מתנת השנה בפסח הקרוב בין פרופסורים ירושלמיים, שישימו את הסרט בדי.וי.די בחברותא ויצטטו משם רפליקות כשם שמילואמניקים מצטטים את "מבצע סבתא" או "גבעת חלפון" ("זה כלי ריק!").

=================

אני חייב להודות שאני ממש לא מכיר את הסופר וו. ג זבאלד, אבל מחר (שני) ב-18:00 יתקיים עליו כנס בסינמטק חולון, בו יתארח הבמאי גרנט ג'י, מי שביים את הסרט התיעודי על רדיוהד וכעת ביים סרט תיעודי על זבאלד.

===================

זוכרים שהתלהבתי לפני כמה חודשים ממיצג הווידיאו "השעון" שהיה מונטאז' קולנועי עצום מימדים? אז הנה עוד מיצב אמנותי/קולנועי, צנוע יותר, אבל עם רעיון דומה, ובעיקר – בר הטמעה בבלוג:

לפני שנראה מה היו הסרטים הכי נצפים בסוף השבוע בארץ נעיף מבט במצבם של הסרטים הישראלים בבתי הקולנוע. והמצב עגום: "נמס בגשם" מכר קצת יותר מ-5,000 כרטיסים ו"רסיסי אהבה" מכר קצת פחות מ-5,000 כרטיסים. ואילו "סרק סרק" מכר 684 כרטיסים. בלבד.

אין לי עדיין נתונים לגבי "ד"ר פומרנץ" ו"אודם". אעדכן כשיהיו לי.

ו"הדירה" של ארנון גולדפינגר כבר עם 45,000 צופים.

עכשיו תרגיל מנטאלי: האם היה בעת האחרונה סרט ישראלי שהצליח אבל לא היה טוב? ב-92 אחוז מהמקרים (יש יוצאי דופן ספורים) יש קורלציה מוחלטת בין איכות הסרט והצלחתו אצל הקהל. זה תופס, אגב, רק לגבי הקולנוע הישראלי.

==============

הסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע בארץ היה, ככל הנראה, "את, אני והשאר" עם ג'ניפר אניסטון. זה הסרט שהוביל את המכירות גם בבתי הקולנוע של סינמה סיטי וגם ברשת גלובוס מקס. לעומת זאת בבתי הקולנוע של יס פלאנט הסרט הזה בכלל לא מדורג. שם, הסרט הכי נצפה היה דווקא "זאת מלחמה". אכן מלחמה: אניסטון נגד ריס וויתרספון. "זאת מלחמה" מדורג במקום השלישי גם בסינמה סיטי וגם בגלובוס מקס.

מבין הסרטים החדשים של סוף השבוע נמצא "שטח פראי" של יונייטד קינג במקום השני בסינמה סיטי. ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג.ג/וורנר במקום החמישי בגלובוס מקס.

נקודה מעניינת היא ש"הארטיסט" נכנס סוף סוף לדירוג הרשתות: במקום השלישי ביס פלאנט. יש השפעה לאוסקרים גם על מכירות הכרטיסים בארץ. עד כה "הארטיסט" בלט במכירות רק ברשת לב (שלא מפרסמת את נתוניה), ועתה הוא זינק גם ביס פלאנט.

בסוף השבוע שעבר הצליח "זאת מלחמה" לנצח בדחק את "את, אני והשאר" עם 13,000 כרטיסים מול 12,000 כרטיסים. "הוגו" מכר כ-11,000 כרטיסים. נראה שבסוף השבוע הזה המספרים היו דומים למדי, אבל עם יתרון קל ל"את, אני והשאר".

הסרט "אודם" נמצא בחיינו כבר למעלה משנתיים. בינואר 2010 הסרט יצר כותרות הרסניות כשיאיר לפיד ניסה להשתמש בו כדי להוציא להורג את הקולנוע הישראלי (עקבו אחר התגית "פרשת אודם" כדי לעקוב אחר הסיפור האומלל ההוא). זה קרה בשעה ש"אודם" עוד היה בצילומים. שנה אחר כך הסרט הוצג בבכורה בפסטיבל ברלין. חצי שנה אחר כך הוא הגיע לפסטיבל ירושלים, שם זכו שחקניותיו בפרס המשחק. ועכשיו הוא מגיע לבתי הקולנוע. והאמת – למרות הסתייגויות שיש לי מחלקו הראשון – הוא לא רע בכלל. יש בו הברקת תסריט, בימוי ומשחק אחד גדולה באמצע שעושה את הסרט כולו.

אגב, באחת התגובות שלי להתייחסות המתחסדת של יאיר לפיד לסרט לפני שנתיים כתבתי שבעתיד הוא יהיה יו"ר ועדת החינוך בכנסת. מכיוון שנראה לי שהסרט "אודם" מייצר כותרות מדי ינואר-פברואר, הגיוני להמר עכשיו שבינואר-פברואר הבא לפיד אכן יהיה יו"ר ועדת החינוך בכנסת, לא?

ואגב, "אודם" לא עושה את החיבור בין חיילי צה"ל ובין אונס. את החבור הזה עושה דווקא סרט אחר, שעבר כאן בשקט מופתי (כי יאיר לפיד כנראה לא ראה אותו): "לא רואים עליך" של מיכל אביעד.

הנה מה שכתבתי עליו: ראשית אחרי פסטיבל ירושלים, וכעת לעת צאתו המסחרית.

פורסם ב-8.7.2011 כאן

לא מעט אנשים בשם "יאיר לפיד" ואנשים בשם "טוקבק" יצטרכו לאכול לא מעט כובעים אחרי הצפייה בסרט הזה. מצד שני, יהונתן סגל צריך למצוא את לפיד ולתת לו חיבוק ארוך ונרגש, על כך שבמחי התקף היסטרי אחד אותם "יאיר לפיד"ים שידרגו את הסרט שלו מדרמת טלוויזיה בריטית סבירה ומינורית, לשיחת היום. כל מי שקיווה להשתמש ב"אודם" כדגל אדום של מתיחות בין "קולנוע" ובין "פטריוטיות" עשוי למצוא את עצמו מאוד משתעמם ב"אודם".

זהו סיפורן של שתי נשים לונדוניות. שתיהן פלסטיניות לשעבר. האחת – שיערה אסוף ומהודק – חייה חיים בורגניים של שקר והדחקה. השנייה – שיערה פזור – חיה חיים פרועים נטולי עכבות. הפרועה חוזרת לחייה של המעוכבת, שמנסה לעשות ככל ביכולתה כדי להיפטר ממנה ולהחזיר את חייה לפאסון הבריטי המאופק שקיבלה על עצמה. תוך כדי אירועי אותו יום ייזכרו שתי הדמויות האלה באירוע שצילק אותן. פעמיים נראה את אירועי אותו ערב, פעם אחת מזכרונה של זו, ופעם אחת מזכרונה של זו. וכל אחת מהן זוכרת את מה שקרה אחרת לגמרי. מה משתי הסצינות מייצגות את מה שבאמת קרה?

שני דברים עיקריים עומדים לזכותו של "אודם": הראשון הוא הצילום המטופל היטב – צונן ומטאלי – של צמד הצלמים הסיני-גרמני שעובדים באנגליה. השני הוא משחקן של ארבע השחקניות הראשיות, שפשוט יוצרות חשמל אדיר על המסך. קלרה חורי (מועמדת ודאית לאופיר על שחקנית ראשית, לא?) היא עקרת הבית של ההווה וזיו ויינר מגלמת את גרסתה הצעירה; נטלי עטייה היא נערת הפרא שלוחת הרסן של ההווה ומורן רוזנבלט – תגלית נהדרת – מגלמת את גרסתה הצעירה. לא אתפלא למצוא את ארבעתן מועמדות וזוכות בפרסים בפסטיבל ירושלים או בפרסי אופיר. ההופעה של הארבע הופכת את "אודם" לסרט בשר דם, ולא סתם להגיג קצת מתחכם מדי – וקצת מונוטוני מדי – על זיכרון ודיכוי.

יש ב"אודם" לא מעט מהמעלות, אך גם המגרעות, של "קשר עיר", סרטו הקודם של סגל. מי שמחפש פרובוקציה פוליטית – אגב, יתכן שסגל הוא אחד מהם – יכול להיטפל לעובדה שסרט כזה שם שתי פלסטינאיות שנתקלו בעברן בשני חיילים, בשעה שהעלילה היתה יכולה לעבוד אותו דבר עם שתי נערות לונדוניות שמדחיקות מפגש עם חוליגן כדורגל שיכור בצעירותן; או שתי קיבוצניקיות שעברו לתל אביב ומנסות להדחיק אירוע עם רפתן סורר. העיקר נותר: עיקר הסרט עוסק בהתמודדות של שתי נשים בהווה, ורק המיעוט עוסק בעבר (עבר שאין לנו מושג מה הוא היה באמת).

אבל, רגע. "יאיר לפיד" עדיין יכול לצאת נגד הסרט, אבל מכיוון אחר: לא הפלסטיני אלא הפמיניסטי. כי אם בודקים אותו מקרוב הדבר הכי מקומם בו זה לא האופן שבו הוא מייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא האופן שבו הוא מייצג נשים. בעולם של "אודם" כל הנשים הן קורבן, לא משנה אם הן מחצינות את המיניות שלהן או מדחיקות אותה. ואולי סגל מנסה לחבר בין הפלסטיני לפמיניסטי, ובמקום שבו ג'ון לנון פעם שר שהאשה היא הכושי של העולם, האם יהונתן סגל רוצה להגיד לנו כיום שהאשה היא הפלסטיני של העולם?

================

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-29.2.2012

אם יש כאן עדיין כאלה שאלרגיים לסרטים ישראליים, דעו לכם ש"אודם" הוא סרט שאינו דובר עברית – רובו דובר אנגלית ומיעוטו ערבית – ורובו מצולם ומתרחש בלונדון. הלוקיישן הלונדוני אחראי גם לכל מה שטוב בסרט, אבל גם בעייתי בו: מצד אחד, יש בסרט צילום אפרורי וקודר ומעניין למדי, מצד שני כל הסיטואציה הדרמטית בלונדון מתפתחת לאט מדי ונראית לרגעים כמו דרמת טלוויזיה, אבל שווה לצלוח אותה, כי היא מובילה לכמה מהרגעים הקולנועיים המפתיעים והמרתקים שנראו השנה בקולנוע.

זהו סיפורן של שתי נשים שחיות בלונדון: קלרה חורי מגלמת אשה בורגנית, שיערה אסוף בקפידה, והיא מודל להדחקה והכחשה. פתאום דפיקה בדלת, ואל חייה נכנסת נטלי עטיה, אחרי שנים שהן לא התראו. היא ההפך הגמור: כולה מיניות מתפרצת ושבר כלי נפשי. שתי הנשים חיות בלונדון בגלות, הן עזבו את רמאללה בעקבות טראומה שהן חוו שם, והקימו חיים מודחקים מכל זהות עברית-פלסטינית בניכר. ומה היא הטראומה? או, כאן אנחנו מגיעים לפאזל שבבסיס הסרט. משהו קרה בין שתי הנשים אלה בצעירותן ושני חיילים ישראליים. סיטואציה שיכולה לקרות בכל מקום שבו חיילים מבצעים או ביצעו פעולות שיטור אזרחיות: בלפסט? עיראק? סייגון? קוסובו? אבל מה קרה שם? מי היה הקורבן ומי היה התוקפן? האם היה אונס או האם היה כאן פיתוי? שתי הנשים זוכרות את האירוע אחרת לחלוטין ואנחנו מקבלים שני פלאשבקים, אחד מכל דמות, ובשניהם מתוארת אותה סיטואציה משתי נקודות מבט שונות. כל אחת זוכרת את האירוע אחרת לגמרי. כתוצאה מהזכרון הזה, כל אחת מהן מתמודדת אחרת עם הדבר הזה שנקרא "רגשות אשמה", ובסופו של דבר על זה הסרט – לא על הכיבוש, לא על פשעי מין, לא על חברויות שמתפרקות – אלא על האופן שבו אנשים מתמודדים עם אשמה, והדרכים השונות לבטא הדחקה. שני הפלאשבקים האלה הם הברקה: ראשית מבחינה תסריטאית, אבל אז גם מבחינת הבימוי והמשחק, כי האופן שבו שתי השחקניות הצעירות (מורן רוזבלט וזיו ויינר) מבצעות את אותה סצינה בשתי ואריאציות שונות הוא פשוט הברקה. ואז רק נותר לנו להבין: למי שייך כל פלאשבק, כדי להבין מה בדיוק טיב הטראומה שכל אחת מהגיבורות סוחבת. זה השלב שבו האינטראקציה בין ארבע השחקניות – הגיבורות וצלליותיהן – הופך מרתק למדי. לא הכל עובד ב"אודם", הוא מתחיל לאט, והוא מסתיים באופן מעט מאכזב, אבל יש בו מרכז פועם שהופך את הדינמיקה המרכזית שבו למרתקת למדי.

שימו לב לדבר הזה:

"All Together Now" ("כולם ביחד") הוא סרט אמריקאי עצמאי שביים הבמאי הישראלי אלכסנדר מירקי, שאסף סביבו חברים שלמדו איתו ב-USC ליצירת סרט על 24 דמויות בלילה אחד בו הן מגיעות לפסטיבל להקות נויז-מטאל באמצע היער, וכל מה שקורה להן משם. עורך הסרט הוא גל מוג'ה, בנו של דני מוג'ה, ואחת הלהקות המופיעות בסרט היא מאניקורן, להקתו של עילם וולמן, בנו של דני וולמן. הסרט צולם כבר לפני שנה וחצי, בהשתתפות טיילור פוצ'י ("מצוץ מהאצבע") וג'יימס דובאל ("דוני דארקו" והסרטים של גרג אראקי). אתר הסרט מדווח שעבודת המיקס על הסרט הסתיימה ועכשיו הסרט מוכן לפסטיבלים. היום עלה הטריילר. פאפא-מוג'ה יביא לנו אותו לירושלים ביולי? אני מקווה שכן, נראה מסקרן מאוד.

=================

ועוד הרפתקאות של ישראליים בהוליווד: דן אלוני הוא אחד מסוכני הבמאים החזקים והגדולים של הוליווד. הוא עבד בסוכנות CAA וייצג שם, בין השאר, את כריסטופר נולן ומישל גונדרי. שלשום, באופן מפתיע, הוא פוטר מעבודתו. הטענה הרשמית: "אלוני לא התאים למנטליות התאגידית של החברה". מן הסתם יש סיפור הרבה יותר עמוק ואפל מאחורי ההכרזה הזאת, כי סוכנות לא מפטרת סתם את אחד הסוכנים הכי רווחיים שלה, גם אם כולם טוענים שהוא לא האיש שהכי קל להסתדר איתו. אז מה קרה שם? מן הסתם עוד נשמע. אבל למה הסיפור הזה מעניין אותנו? לא רק כי מסקרן אותי מי זה דן אלוני (בתמונות שלו באינטרנט רואים שהוא איש מאוד גבוה) אלא כי בו ביום כריסטופר נולן הודיע שהוא נוטש את הסוכנות ודבק באלוני והולך איתו לאן שיילך. מכיוון שב-CAA מן הסתם העריכו שזה עשוי לקרות, אלוני בטח עיצבן שם מישהו כהוגן כדי שזה יקרה.

==================

ביום שני זכה סרט האנימציה הקצר "הספרים המעופפים של מוריס לסמור" באוסקר. טל לוטן מציצה בבלוג האנימציה שלה אל סיפור ההפקה הלא שגרתי של הסרט החינני הזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 29.2.2012

אני חושב שאני מחבב את סטיבן דולדרי. אבל אני לא לגמרי בטוח. ארבעה סרטים ביים דולדרי עד כה: "בילי אליוט", שהיה מקסים; "השעות", שאהבתי; "נער קריאה" שלא אהבתי; וכעת את "קרוב להפליא ורועש להחריד" שממש ממש אהבתי. כל ארבעת סרטיו היו מועמדים לאוסקר וקל למצוא את המשותף לכולם, בוודאי לשלושת האחרונים: דולדרי הוא הבמאי הכי ספרותי שעובד עכשיו בהוליווד. ומכיוון שהוא בכלל בריטי, להוליווד יש תחושה שהוא בכלל לא הוליוודי. למעשה, קל מאוד להיות ציני כלפי דולדרי, סרטיו ובחירת החומרים שלו – יש שם המון רצינות, חשיבות עצמית ומעט מאוד הומור – ואם יכתבו במילון ערך בשם "קולנוע מכובד", סרטיו של דולדרי – העוסקים בנושאים הכי כבדים – יוזכרו שם.

בתוך כל זה צריך להודות שכנראה מדובר בבמאי פשוט מצוין, אלא שאיש לא ישים לב לכך אם הוא יגיע עם מטעמי ציניות ל"קרוב להפליא ורועש להחריד". הסרט הזה הוא פצצת רגש שתוקפת ישר את הלב, מהסוג שלא מעט אנשים מתקשים להכיל. אבל אני, כשמשלבים רגש מלא פאתוס עם קולנוע שיש בו תנופה ויזואלית אדירה, נכנע לו לחלוטין. הסרט הזה ריגש אותי עד כלות.

יש משהו מ"פורסט גאמפ" ב"קלור"ל" – ואני כותב את זה בחיבה גדולה, רוב המבקרים הישראליים שאני מכיר ירקקו על "קלור"ל" כשהם שהם רקקו על "פורסט גאמפ": בשני הסרטים הגיבור סובל מבעיה נפשית/רגשית/מנטאלית כלשהי, ודרכה אנחנו מביטים על אירועים מרכזיים והרי גורל בתולדות אמריקה. נקודת המבט הילדותית של הגיבור שמה על האירוע המוכר פילטר של הזרה, אבל גם מאפשרת לרגש להיות ישיר יותר, כפי שהיינו מצפים מדמות ילדותית. העובדה שטום הנקס משחק בשני הסרטים ושאריק רות כתב את התסריט לשניהם מחזקת את תחושתי שהקירבה בין הסרטים אינה אסוציאטיבית אלא מודעת.

ב"קלור"ל", המבוסס על ספרו של ג'ונתן ספרן פויר, הגיבור הוא ילד שאביו (הנקס) נהרג באסון התאומים. הילד, שסובל מהפרעת התנהגות קלה כלשהי, מהאיזורים של האוטיזם התפקודי (כמו אספרגר, אבל כנראה שלא בדיוק), מאמין שאביו הטמין לו, כהרגלו, סדרת משימות ברחבי ניו יורק. זה היה מנהג של האב (וככל הנראה שלכל האבות בקולנוע השנה; חידות ומשימות היוו גם את הקשר בין האב ובנו ב"הוגו"), מעין סוג של ריפוי בעיסוק לבן, כדי לעודד אותו לצאת אל העיר ולפצוח באינטראקציה עם אנשים, למרות הקושי המנטאלי שהיה לו בכך. וכך הפכה ניו יורק של האב ובנו לזירת הרפתקאות עצומה, לוח משחק אדיר מימדים. וכשהילד מוצא מפתח חבוי הוא מאמין שזה סימן מאביו ויוצא לחפש מה המפתח פותח (עוד חיבור ל"הוגו", אגב).

כאילו לא די כך שהסרט הזה מציג רגש כה טהור ונטול ציניות, הוא גם מציג באופן קולנועי ומופתי את הסיפור כולו מנקודת מבטו של הילד, הילד שכה סובל מכל דבר שיש בו גירוי חושי אינטסיבי מדי – רעש, למשל – וילד שמוחו סובל מהיפראקטיביות וכפייתיות והופך כל דבר שמושך את תשומת ליבו לרמז בפאזל הגדול שהוא מאמין שאביו הינדס לו. הילד עצמו לא מודע לזה, אבל אנחנו רואים איך כל האנשים שהוא פוגש בדרך – ובייחוד הדייר הקשיש והשתקן בדירה של סבתא שלו (בגילומו של מקס פון סידוב), או אמו (סנדרה בולוק) שהאבל שיתק את חייה – מתמודדים עם טראומות בדרכם שלהם. כל אחד מוצא לו את ההפרעה הקטנה שלו כדי לגונן עליו מפני עולם שלעיתים יכול להציף את החושים והרגשות יתר על המידה. ואיך הכניסה של הילד – מעין פיה מציאותית – עוזרת לכל אחד מהם בריפוי, שהרגש נטול התיווך שהילד מבטא, התום אולי, הכנות, מוציאים מהאנשים את מה שהיה כלוא בתוכם. דומני שזה מה שהסרט כולו מנסה, ולדעתי אף מצליח, לעשות לקהלו. וכשדולדרי, בכמה רגעים, מציג את האופן שבו הילד חווה את העולם הזה – עולם מהיר מדי, רועש מדי, מבלבל מדי, רווי במסרים סותרים – באמצעות צילום, סאונד ועריכה אנו מגלים שיש כאן במאי שרק הולך ומשתפר ומתחדד ואף מעז. ולמרות טעמו הספרותי, סרטיו מצליחים לגעת בדבר האמורפי הזה, שהוא מעבר למילים.

תל אביבים: אני חושב שאתם צריכים למצוא סיבה להגיע לבית ציוני אמריקה לראות את ההשקה המחודשת של בית הקולנוע שם. זה מבט אל העתיד הקרוב מאוד, וזה מבט שממלא אותי אופטימיות גדולה. האם יתכן שהפתיחה המחודשת של בית ציוני אמריקה מסמלת את שובו של בית הקולנוע השכונתי? זה בהחלט אפשרי. לא רק קולנוע שכונתי, אלא קולנוע שיוצא מידיהם של בעלי הון ותאגידי הקולנוע וחוזר לידיהם של היזמים הקטנים. במקום לפתוח מסעדות, יפתחו חדרי הקרנה לסרטי איכות.

את הקולנוע בבית ציוני אמריקה מנהל עודד הורביץ, מי שהיה אחראי על בית הקולנוע גם בגלגול הקודם שלו, כשהיה שכיר של חברת יונייטד קינג ואחראי הרפרטואר שלה, כשהיתה זכיינית הקולנוע בבצ"א אי שם בשנות התשעים (לפני שליונייטד קינג היה את סינמה סיטי ולפני שהורוביץ פרש והקים את חברת אורלנדו). הקשר שלו עם בית ציוני אמריקה נותר ידידותי מאז, אני מניח, כי הוא כבר קיים שם כמה אירועי הקרנה (האחרון שבהם היה לסרט "האלוהי" של פאולו סורנטינו) בעיקר בסופי שבוע. בתי הקולנוע הישנים בבצ"א המשיכו לארח מדי פעם אירועי קולנוע, כמו פסטיבל דוקאביב. אבל אני מניח שכל אלה היו פיילוטים לקראת השלב הנוכחי, בו הושקעו כספים לשיפוץ האולם הגדול. מה השתנה? ראשית, לא עוד אולם לא נוח עם כסאות שהמשענות שלהם נמוכים מדי, ולא עוד אולם שבו המקומות הטובים ביותר בו שמורים למעבר ולא לצופים. הוחלפו הכסאות ומורכזו השורות. נראה כמו אולם, ולא כמו תספורת שביל באמצע.

שנית, הועפה מקרנת הפילם ואת מקומה תפסה מקרנה דיגיטלית (כריסטי, נדמה לי). זה הלב של המהפכה, כי מרגע שהקולנוע עובר להקרנה דיגיטלית איכותית כל עלויות ההפצה מצטמקות, ובמקביל מתרחבות מאוד האפשרויות הרפרטואריות.

כלומר, מרגע זה אין מניעה שכל מי שיש לו אודיטוריום במצב סביר ישקיע לא-המון-כסף ויהפוך אותו למועדון קולנוע. אני עובר ומסמן לעצמי מקומות פוטנציאליים. למשל, בית עובדי העיריה ברחוב פומפדיתא, משכנו המקורי של סינמטק תל אביב (ולפני כן, מועדון הסרט של דוד גרינברג); או האולם בבית הסתדרות המורים בבן סרוק; או האולם בבית שלום עליכם, מאחורי בית המשפט; או אחד האולמות של צוותא; או הבימרתף; או האולמות שבהם שכן עד לא מזמן קולנוע דיזנגוף. ומרגע שיש אולם במצב טוב להקרנה, היזם האנין יכול להתחיל לייצר מסגרות שבועיות להקרנות סרטים. יותר ויותר סרטים צצים בעותקים דיגיטליים ברזולוציית 2k. רק בודדים מהם מגיעים לסינמטקים או לפסטיבלים. אפשר לייצר סוף סוף מועדון לקולנוע קוריאני ואסיאתי; מועדון למיוזיקלס הוליוודיים קלאסיים; למערבונים; לסרטי שנות השבעים; או סתם ללקט את הסרטים שהמפיצים בארץ חוששים להביא (או מביאים, אבל חוששים להפיץ). זה יכול להיות עידן זהב נוסף של הסינפיליה.

(ואגב, מרגע שמשה אדרי ושאר המפיצים בארץ יתחילו לייצר גרסאות 2k לסרטים ישראליים, אפשר לשוב ולעורר בהם עניין. אני יכול בקלות לראות את "עיניים גדולות" של אורי זוהר הופך ללהיט תל אביב קטן).

עד שיקומו היזמים האלה הפצת הקולנוע העולמית תעלה כבר לשלב הבא – אני עוקב אחרי זה כבר כשלוש שנים, וזה כבר ממש כאן – של הפצה באמצעים דיגיטליים, לא פיזיים. כלומר, שבעל בית קולנוע שרוצה להציג את "הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה במשך שבוע או חודש, ישלם דמי שימוש למאגר זכויות מרכזי ויוריד את הקובץ הדיגיטלי המקודד ישר להארד דיסק שלו באמצעות אינטרנט מהיר. זה יוריד את עלויות ההפצה אפילו יותר, ויהפוך כל אולם הקרנה לסינמטק פוטנציאלי.

עכשיו צריך אנשי חזון וממון ליישם את זה. ואת כל הפוטנציאל העצום הזה אני רואה כשאני מסתכל על קולנוע אורלנדו החדש. אני גם רואה רמז ראשון לזה בעובדה ש"פרל ג'אם 20" (הסרט היחידי של קמרון קרואו שכדאי לכם לראות כעת בארץ) מוצג אצלם.

אלא שהבעיה העיקרית מבחינתי בקולנוע אורלנדו היא הרפרטואר. כן, אני מבין, כדי לקיים בית קולנוע צריך קהל. ואני חושב שהורביץ איתר את הקהל הכי נאמן שיש כרגע לבתי הקולנוע בתל אביב: הפנסיונריות*. יש כרגע שלושה מפיצים שמתחרים על ליבה של הפנסיונרית התל אביבית: סרטי נחשון, סרטי אורלנדו וקולנוע חדש. סרטי נחשון כרגע מנצחים: "המפתח של שרה" ו"הנשים בקומה הששית" הפכו ללהיטים רציניים בקרב בני ה-60 פלוס. סרטי אורלנדו זנחו את הקולנוע האדג'י שאיפיין אותם בעבר (אותו הם משגרים ישר לוי.או.די) ומוצאים את הסרטים האלה. מה שמציג עכשו בקולנוע אורלנדו זה בדיוק הסרטים האלה: "האפי האפי", למשל. ברררר.

לי באופן אישי הסרטים האלה עושים רע – גם כי הם פשוט בלתי נסבלים בעיניי, וגם כי אני מפחד פחד מוות שיבוא יום ופתאום אגלה שאלה הסרטים המועדפים עליי. אלה סרטים לקהל שלא מוכן לקחת שום סיכון כלשהו ורוצה את הקולנוע שלו במרקם של דייסה אפורה ונטולת טעמים, תפריט קולנועי דיאטטי: בלי מלח (לא טוב ללחץ הדם), בלי סוכר (לא טוב ללב), בלי תבלינים חריפים (לא טוב לאני-לא-יודע-מה), בלי חתיכות קשות מדי (קשה ללעוס). קולנוע תפל. לפחות לטעמי, כן? אבל אם זה מה שמפרנס עכשיו את מפיצים הקטנים, ויוצר להם לקוחות קבועים ונאמנים, אז מצוין. אני רוצה שירוויחו וישגשגו, ואז יזכרו מה הביא אותם לקולנוע. סרטי נחשון הם אלה שהביאו את לארס פון טרייר לישראל. הורביץ (עודד, לא עמוס) הביא את אמיר קוסטוריצה ודיוויד לינץ'. יוצרים שיעשו לקהל הנוכחי שלהם התקף לב.

לכן אני רוצה ומקווה ומייחל לכך שמקום כמו קולנוע אורלנדו יקדיש משבצת יומית (17:00? 23:00?) לקולנוע אלטרנטיבי. בתחילת אולי זה יראה כמו מיזם פילנתרופי, אבל אני די משוכנע שאחרי זמן מה, ובהימצא הסרט הנכון שיעשה את הקליק הנכון, פתאום יגיע לשם קהל אחר. קהל שמחפש את הפלפל בקולנוע – ולא בפאייה של פבריס לוקיני.

לפני הקרנת הסרט בקולנוע אורלנדו מוצג קליפ המציג את מיטב הרפרטואר של אורלנדו. אחד הסרטים המוצגים שם הוא "רעב" של סטיב מקווין, סרט שאורלנדו לא העזו להוציא לבתי הקולנוע (חפשו אותו בערוצי הסרטים שלכם). אם הקולנוע בבית ציוני אמריקה היה קיים לפני שלוש שנים אני ממש מקווה שסרט כמו "רעב" היה מוקרן, נגיד, כל יום חמישי בחצות. ואחרי חודש וחצי היה עובר שמעו מפה לאוזן והוא היה הופך לשיחת היום ולתופעה תרבותית. או שלא, כמובן. אבל אני סומך על הורביץ שהוא יימצא את הסרט הזה, שפונה לבני ה-18-20-30 ושיהפוך לתופעה תרבותית. "היו זמנים באנטוליה", למשל, היה יכול להיות אירוע כזה. בדיוק סרט שמקומו באולם אחד בלבד, לא בהפצה כלל ארצית, עם השקעה מינימלית בפרסום, והפיכתו לעניין ויראלי. בגלל ש"פרל ג'אם" שם, אני מקווה שזו אולי הכוונה אחרי שהמקום יתבסס. ואם לא, יאללה – שמישהו מצוותא ירים את הכפפה ויקים מועדון קולנוע כזה. קונים מקרנת 2k של כריסטי, מערכת DCP, מסך, ויוצאים לדרך.

*) כדי שלא אואשם בגילנות, אבהיר: "הפנסיונרית" מבחינתי אינה אבחנה של גיל או של טעם. יכול להיות גבר בן 35 שיש לו טעם של "פנסיונרית" (והפוך). אלה האנשים שהולכים לסרטים כדי לראות תרבויות זרום ו"צילומים יפים". ורצוי עם קצת סקס. נופים וניאופים הולכים חזק בסרטים האלה. אה, כן: ואוכל. הפנסיונריות משתגעות על סרטים עם אוכל.

אז אני מבין שכולם כבר העלו את הטריילר של "הנוקמים" לפניי? ניחא. הנה ג'וס ווידון וחבר המרעים שלו בטריילר רשמי, מלא, ארוך, ומאוד מייקל ביי-אי:

================

אפרופו מייקל ביי: הוא מתחיל לעבוד על סרט חדש וקטן מידות (יחסית), כדי לרענן את החך לפני שהוא הולך ל"רובוטריקים 4", והוא גייס את הדוגמנית הישראלית בר פאלי לשחק בסרט. הסרט הוא "Pain and Gain" והוא עוסק בחבורת שרירנים שמחליטה לחטוף איש עסקים. מארק וולברג ודוויין ג'ונסון מככבים, ופאלי תגלם מלכת יופי לשעבר שחולמת להפוך למרילין מונרו החדשה.

==================