פורסם ב"פנאי פלוס", 29.2.2012

 

 

אני חושב שאני מחבב את סטיבן דולדרי. אבל אני לא לגמרי בטוח. ארבעה סרטים ביים דולדרי עד כה: "בילי אליוט", שהיה מקסים; "השעות", שאהבתי; "נער קריאה" שלא אהבתי; וכעת את "קרוב להפליא ורועש להחריד" שממש ממש אהבתי. כל ארבעת סרטיו היו מועמדים לאוסקר וקל למצוא את המשותף לכולם, בוודאי לשלושת האחרונים: דולדרי הוא הבמאי הכי ספרותי שעובד עכשיו בהוליווד. ומכיוון שהוא בכלל בריטי, להוליווד יש תחושה שהוא בכלל לא הוליוודי. למעשה, קל מאוד להיות ציני כלפי דולדרי, סרטיו ובחירת החומרים שלו – יש שם המון רצינות, חשיבות עצמית ומעט מאוד הומור – ואם יכתבו במילון ערך בשם "קולנוע מכובד", סרטיו של דולדרי – העוסקים בנושאים הכי כבדים – יוזכרו שם.

 

בתוך כל זה צריך להודות שכנראה מדובר בבמאי פשוט מצוין, אלא שאיש לא ישים לב לכך אם הוא יגיע עם מטעמי ציניות ל"קרוב להפליא ורועש להחריד". הסרט הזה הוא פצצת רגש שתוקפת ישר את הלב, מהסוג שלא מעט אנשים מתקשים להכיל. אבל אני, כשמשלבים רגש מלא פאתוס עם קולנוע שיש בו תנופה ויזואלית אדירה, נכנע לו לחלוטין. הסרט הזה ריגש אותי עד כלות.

 

יש משהו מ"פורסט גאמפ" ב"קלור"ל" – ואני כותב את זה בחיבה גדולה, רוב המבקרים הישראליים שאני מכיר ירקקו על "קלור"ל" כשהם שהם רקקו על "פורסט גאמפ": בשני הסרטים הגיבור סובל מבעיה נפשית/רגשית/מנטאלית כלשהי, ודרכה אנחנו מביטים על אירועים מרכזיים והרי גורל בתולדות אמריקה. נקודת המבט הילדותית של הגיבור שמה על האירוע המוכר פילטר של הזרה, אבל גם מאפשרת לרגש להיות ישיר יותר, כפי שהיינו מצפים מדמות ילדותית. העובדה שטום הנקס משחק בשני הסרטים ושאריק רות כתב את התסריט לשניהם מחזקת את תחושתי שהקירבה בין הסרטים אינה אסוציאטיבית אלא מודעת.

 

ב"קלור"ל", המבוסס על ספרו של ג'ונתן ספרן פויר, הגיבור הוא ילד שאביו (הנקס) נהרג באסון התאומים. הילד, שסובל מהפרעת התנהגות קלה כלשהי, מהאיזורים של האוטיזם התפקודי (כמו אספרגר, אבל כנראה שלא בדיוק), מאמין שאביו הטמין לו, כהרגלו, סדרת משימות ברחבי ניו יורק. זה היה מנהג של האב (וככל הנראה שלכל האבות בקולנוע השנה; חידות ומשימות היוו גם את הקשר בין האב ובנו ב"הוגו"), מעין סוג של ריפוי בעיסוק לבן, כדי לעודד אותו לצאת אל העיר ולפצוח באינטראקציה עם אנשים, למרות הקושי המנטאלי שהיה לו בכך. וכך הפכה ניו יורק של האב ובנו לזירת הרפתקאות עצומה, לוח משחק אדיר מימדים. וכשהילד מוצא מפתח חבוי הוא מאמין שזה סימן מאביו ויוצא לחפש מה המפתח פותח (עוד חיבור ל"הוגו", אגב).

 

כאילו לא די כך שהסרט הזה מציג רגש כה טהור ונטול ציניות, הוא גם מציג באופן קולנועי ומופתי את הסיפור כולו מנקודת מבטו של הילד, הילד שכה סובל מכל דבר שיש בו גירוי חושי אינטסיבי מדי – רעש, למשל – וילד שמוחו סובל מהיפראקטיביות וכפייתיות והופך כל דבר שמושך את תשומת ליבו לרמז בפאזל הגדול שהוא מאמין שאביו הינדס לו. הילד עצמו לא מודע לזה, אבל אנחנו רואים איך כל האנשים שהוא פוגש בדרך – ובייחוד הדייר הקשיש והשתקן בדירה של סבתא שלו (בגילומו של מקס פון סידוב), או אמו (סנדרה בולוק) שהאבל שיתק את חייה – מתמודדים עם טראומות בדרכם שלהם. כל אחד מוצא לו את ההפרעה הקטנה שלו כדי לגונן עליו מפני עולם שלעיתים יכול להציף את החושים והרגשות יתר על המידה. ואיך הכניסה של הילד – מעין פיה מציאותית – עוזרת לכל אחד מהם בריפוי, שהרגש נטול התיווך שהילד מבטא, התום אולי, הכנות, מוציאים מהאנשים את מה שהיה כלוא בתוכם. דומני שזה מה שהסרט כולו מנסה, ולדעתי אף מצליח, לעשות לקהלו. וכשדולדרי, בכמה רגעים, מציג את האופן שבו הילד חווה את העולם הזה – עולם מהיר מדי, רועש מדי, מבלבל מדי, רווי במסרים סותרים – באמצעות צילום, סאונד ועריכה אנו מגלים שיש כאן במאי שרק הולך ומשתפר ומתחדד ואף מעז. ולמרות טעמו הספרותי, סרטיו מצליחים לגעת בדבר האמורפי הזה, שהוא מעבר למילים.

תל אביבים: אני חושב שאתם צריכים למצוא סיבה להגיע לבית ציוני אמריקה לראות את ההשקה המחודשת של בית הקולנוע שם. זה מבט אל העתיד הקרוב מאוד, וזה מבט שממלא אותי אופטימיות גדולה. האם יתכן שהפתיחה המחודשת של בית ציוני אמריקה מסמלת את שובו של בית הקולנוע השכונתי? זה בהחלט אפשרי. לא רק קולנוע שכונתי, אלא קולנוע שיוצא מידיהם של בעלי הון ותאגידי הקולנוע וחוזר לידיהם של היזמים הקטנים. במקום לפתוח מסעדות, יפתחו חדרי הקרנה לסרטי איכות.

 

את הקולנוע בבית ציוני אמריקה מנהל עודד הורביץ, מי שהיה אחראי על בית הקולנוע גם בגלגול הקודם שלו, כשהיה שכיר של חברת יונייטד קינג ואחראי הרפרטואר שלה, כשהיתה זכיינית הקולנוע בבצ"א אי שם בשנות התשעים (לפני שליונייטד קינג היה את סינמה סיטי ולפני שהורוביץ פרש והקים את חברת אורלנדו). הקשר שלו עם בית ציוני אמריקה נותר ידידותי מאז, אני מניח, כי הוא כבר קיים שם כמה אירועי הקרנה (האחרון שבהם היה לסרט "האלוהי" של פאולו סורנטינו) בעיקר בסופי שבוע. בתי הקולנוע הישנים בבצ"א המשיכו לארח מדי פעם אירועי קולנוע, כמו פסטיבל דוקאביב. אבל אני מניח שכל אלה היו פיילוטים לקראת השלב הנוכחי, בו הושקעו כספים לשיפוץ האולם הגדול. מה השתנה? ראשית, לא עוד אולם לא נוח עם כסאות שהמשענות שלהם נמוכים מדי, ולא עוד אולם שבו המקומות הטובים ביותר בו שמורים למעבר ולא לצופים. הוחלפו הכסאות ומורכזו השורות. נראה כמו אולם, ולא כמו תספורת שביל באמצע.

 

שנית, הועפה מקרנת הפילם ואת מקומה תפסה מקרנה דיגיטלית (כריסטי, נדמה לי). זה הלב של המהפכה, כי מרגע שהקולנוע עובר להקרנה דיגיטלית איכותית כל עלויות ההפצה מצטמקות, ובמקביל מתרחבות מאוד האפשרויות הרפרטואריות.

 

כלומר, מרגע זה אין מניעה שכל מי שיש לו אודיטוריום במצב סביר ישקיע לא-המון-כסף ויהפוך אותו למועדון קולנוע. אני עובר ומסמן לעצמי מקומות פוטנציאליים. למשל, בית עובדי העיריה ברחוב פומפדיתא, משכנו המקורי של סינמטק תל אביב (ולפני כן, מועדון הסרט של דוד גרינברג); או האולם בבית הסתדרות המורים בבן סרוק; או האולם בבית שלום עליכם, מאחורי בית המשפט; או אחד האולמות של צוותא; או הבימרתף; או האולמות שבהם שכן עד לא מזמן קולנוע דיזנגוף. ומרגע שיש אולם במצב טוב להקרנה, היזם האנין יכול להתחיל לייצר מסגרות שבועיות להקרנות סרטים. יותר ויותר סרטים צצים בעותקים דיגיטליים ברזולוציית 2k. רק בודדים מהם מגיעים לסינמטקים או לפסטיבלים. אפשר לייצר סוף סוף מועדון לקולנוע קוריאני ואסיאתי; מועדון למיוזיקלס הוליוודיים קלאסיים; למערבונים; לסרטי שנות השבעים; או סתם ללקט את הסרטים שהמפיצים בארץ חוששים להביא (או מביאים, אבל חוששים להפיץ). זה יכול להיות עידן זהב נוסף של הסינפיליה.

 

(ואגב, מרגע שמשה אדרי ושאר המפיצים בארץ יתחילו לייצר גרסאות 2k לסרטים ישראליים, אפשר לשוב ולעורר בהם עניין. אני יכול בקלות לראות את "עיניים גדולות" של אורי זוהר הופך ללהיט תל אביב קטן).

 

עד שיקומו היזמים האלה הפצת הקולנוע העולמית תעלה כבר לשלב הבא – אני עוקב אחרי זה כבר כשלוש שנים, וזה כבר ממש כאן – של הפצה באמצעים דיגיטליים, לא פיזיים. כלומר, שבעל בית קולנוע שרוצה להציג את "הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה במשך שבוע או חודש, ישלם דמי שימוש למאגר זכויות מרכזי ויוריד את הקובץ הדיגיטלי המקודד ישר להארד דיסק שלו באמצעות אינטרנט מהיר. זה יוריד את עלויות ההפצה אפילו יותר, ויהפוך כל אולם הקרנה לסינמטק פוטנציאלי.

 

עכשיו צריך אנשי חזון וממון ליישם את זה. ואת כל הפוטנציאל העצום הזה אני רואה כשאני מסתכל על קולנוע אורלנדו החדש. אני גם רואה רמז ראשון לזה בעובדה ש"פרל ג'אם 20" (הסרט היחידי של קמרון קרואו שכדאי לכם לראות כעת בארץ) מוצג אצלם.

 

אלא שהבעיה העיקרית מבחינתי בקולנוע אורלנדו היא הרפרטואר. כן, אני מבין, כדי לקיים בית קולנוע צריך קהל. ואני חושב שהורביץ איתר את הקהל הכי נאמן שיש כרגע לבתי הקולנוע בתל אביב: הפנסיונריות*. יש כרגע שלושה מפיצים שמתחרים על ליבה של הפנסיונרית התל אביבית: סרטי נחשון, סרטי אורלנדו וקולנוע חדש. סרטי נחשון כרגע מנצחים: "המפתח של שרה" ו"הנשים בקומה הששית" הפכו ללהיטים רציניים בקרב בני ה-60 פלוס. סרטי אורלנדו זנחו את הקולנוע האדג'י שאיפיין אותם בעבר (אותו הם משגרים ישר לוי.או.די) ומוצאים את הסרטים האלה. מה שמציג עכשו בקולנוע אורלנדו זה בדיוק הסרטים האלה: "האפי האפי", למשל. ברררר.

 

לי באופן אישי הסרטים האלה עושים רע – גם כי הם פשוט בלתי נסבלים בעיניי, וגם כי אני מפחד פחד מוות שיבוא יום ופתאום אגלה שאלה הסרטים המועדפים עליי. אלה סרטים לקהל שלא מוכן לקחת שום סיכון כלשהו ורוצה את הקולנוע שלו במרקם של דייסה אפורה ונטולת טעמים, תפריט קולנועי דיאטטי: בלי מלח (לא טוב ללחץ הדם), בלי סוכר (לא טוב ללב), בלי תבלינים חריפים (לא טוב לאני-לא-יודע-מה), בלי חתיכות קשות מדי (קשה ללעוס). קולנוע תפל. לפחות לטעמי, כן? אבל אם זה מה שמפרנס עכשיו את מפיצים הקטנים, ויוצר להם לקוחות קבועים ונאמנים, אז מצוין. אני רוצה שירוויחו וישגשגו, ואז יזכרו מה הביא אותם לקולנוע. סרטי נחשון הם אלה שהביאו את לארס פון טרייר לישראל. הורביץ (עודד, לא עמוס) הביא את אמיר קוסטוריצה ודיוויד לינץ'. יוצרים שיעשו לקהל הנוכחי שלהם התקף לב.

 

לכן אני רוצה ומקווה ומייחל לכך שמקום כמו קולנוע אורלנדו יקדיש משבצת יומית (17:00? 23:00?) לקולנוע אלטרנטיבי. בתחילת אולי זה יראה כמו מיזם פילנתרופי, אבל אני די משוכנע שאחרי זמן מה, ובהימצא הסרט הנכון שיעשה את הקליק הנכון, פתאום יגיע לשם קהל אחר. קהל שמחפש את הפלפל בקולנוע – ולא בפאייה של פבריס לוקיני.

 

לפני הקרנת הסרט בקולנוע אורלנדו מוצג קליפ המציג את מיטב הרפרטואר של אורלנדו. אחד הסרטים המוצגים שם הוא "רעב" של סטיב מקווין, סרט שאורלנדו לא העזו להוציא לבתי הקולנוע (חפשו אותו בערוצי הסרטים שלכם). אם הקולנוע בבית ציוני אמריקה היה קיים לפני שלוש שנים אני ממש מקווה שסרט כמו "רעב" היה מוקרן, נגיד, כל יום חמישי בחצות. ואחרי חודש וחצי היה עובר שמעו מפה לאוזן והוא היה הופך לשיחת היום ולתופעה תרבותית. או שלא, כמובן. אבל אני סומך על הורביץ שהוא יימצא את הסרט הזה, שפונה לבני ה-18-20-30 ושיהפוך לתופעה תרבותית. "היו זמנים באנטוליה", למשל, היה יכול להיות אירוע כזה. בדיוק סרט שמקומו באולם אחד בלבד, לא בהפצה כלל ארצית, עם השקעה מינימלית בפרסום, והפיכתו לעניין ויראלי. בגלל ש"פרל ג'אם" שם, אני מקווה שזו אולי הכוונה אחרי שהמקום יתבסס. ואם לא, יאללה – שמישהו מצוותא ירים את הכפפה ויקים מועדון קולנוע כזה. קונים מקרנת 2k של כריסטי, מערכת DCP, מסך, ויוצאים לדרך.

 

 

*) כדי שלא אואשם בגילנות, אבהיר: "הפנסיונרית" מבחינתי אינה אבחנה של גיל או של טעם. יכול להיות גבר בן 35 שיש לו טעם של "פנסיונרית" (והפוך). אלה האנשים שהולכים לסרטים כדי לראות תרבויות זרום ו"צילומים יפים". ורצוי עם קצת סקס. נופים וניאופים הולכים חזק בסרטים האלה. אה, כן: ואוכל. הפנסיונריות משתגעות על סרטים עם אוכל.

אז אני מבין שכולם כבר העלו את הטריילר של "הנוקמים" לפניי? ניחא. הנה ג'וס ווידון וחבר המרעים שלו בטריילר רשמי, מלא, ארוך, ומאוד מייקל ביי-אי:

 

 

 

================

 

אפרופו מייקל ביי: הוא מתחיל לעבוד על סרט חדש וקטן מידות (יחסית), כדי לרענן את החך לפני שהוא הולך ל"רובוטריקים 4", והוא גייס את הדוגמנית הישראלית בר פאלי לשחק בסרט. הסרט הוא "Pain and Gain" והוא עוסק בחבורת שרירנים שמחליטה לחטוף איש עסקים. מארק וולברג ודוויין ג'ונסון מככבים, ופאלי תגלם מלכת יופי לשעבר שחולמת להפוך למרילין מונרו החדשה.

 

==================

 

 

 

קמרון קרואו הוא אחד הכותבים הכי טובים באמריקה, לא משנה באיזה מדיום. לכן, אני ממש רוצה שהוא יישב לכתוב – כתבה, ספר או תסריט – משהו שיסביר מה עבר עליו בשש השנים האחרונות. אני חושב שזה יהיה מרתק וחינוכי ואולי גם טקסט אזהרה לדורות הבאים של יוצרי קולנוע להתוודע לרכבת ההרים המטורפת שמתחוללת בתוך ראשם של יוצרים, שברגע אחד עוברים ממעמד של ווינרים למעמד של לוזרים.

 

רגע אחד קרואו הוא התסריטאי זוכה האוסקר על "כמעט מפורסמים", אחד הסרטים האמריקאים המעולים של עשור הראשון של המאה ה-21, וחמש שנים אחר כך הוא חתום על "אליזבת טאון", סרט שזכה לכל כל הרבה קיטונות של בוז (את כולן, אגב, הוא ניבא בסרט עצמו) שנדמה שקרואו פשוט נכנס לתרדמת יצירתית בעקבותיו. זה המקום שבו אני רוצה לקרוא את יצירתו של קרואו על השנים שאחרי "אליזבת טאון". מה קרה שם? האם אחרי פלופ אחד הפסיקו להגיע הטלפונים מהאולפנים, או שמא משהו בתוכו קפא ונעצר? האם הכשלון שיתק אותו?

 

ואם כן, אז חבל שהוא לא קורא עברית, כי "אליזבת טאון" לדעתי הוא לא כזה סרט נורא. הוא היה מפוספס מאוד, ובעיניי עיקר הבעיה שלו היתה בליהוק. אם קרואו יצליח לגייס כסף ולמחוק דיגיטלית את קיומו של אורלנדו בלום מהסרט ולהחליף אותו, נגיד, בג'יימס פרנקו, הסרט ישתפר פלאים.

 

תהא הסיבה אשר תהא, קרואו נכנס להקפאה יצירתית שנמשכה שש שנים עד שחזר – לכאורה במלוא המרץ – עם לא פחות משלושה סרטים חדשים השנה. בתור מי שהתחיל את הקריירה שלו כעיתונאי רוק, הוא ביים שני סרטי תעודה מוזיקליים – האחד על פרל ג'אם (צפו בו פה) והשני על אלטון ג'ון. ובמקביל כתב וביים את "קנינו גן חיות", העיבוד הקולנועי לרב המכר האוטוביוגרפי של העיתונאי בנג'מין מי.

 

אנחנו כאן כעת נדרשים ל"קנינו גן חיות", שהתרגום העברי שלו ("מקום לחלום עליו") והעיכוב בן החודשיים בהבאתו ארצה מרמזים לנו שמפיציו לא מתפעלים ממנו במיוחד או מאמינים בו. ואני לא ממש מנסה לשכנע אתכם אחרת.

 

האמת, אם אי פעם יכתוב קרואו ספר או סרט על תקופת היובש שאחרי "אליזבת טאון", "קנינו גן חיות" לא יהיה סיום הספר, אלא אולי רק האמצע שלו. זה נראה פרויקט כה כפוי שהוא נדמה לי כמו חלק מתהליך שיקום, ולא סופו. קרואו עדיין לא חזר למיטבו, אבל נדמה שהוא כבר מצליח בהדרגה להתאושש. "קנינו גן חיות" (סליחה, אבל המילים "מקום לחלום עליו" עושות לי פריחה) נראה בעיקר כמו intervention שהסוכן שלו עשה לו כשהוא בא אליו עם הפרויקט ואומר לו: "קאם, אתה חייב עכשיו לקום ולעשות סרט, לצאת מהפאנק שלך. הנה, זה מושלם בשבילך". והוא מושיט לו את הדראפט שכתבה אלין ברוש מקנה, התסריטאית עם השורשים הישראליים ועם הרזומה המזעזע ("השטן לובשת פראדה", "27 שמלות"), ומכריח אותו לשכתב ולביים.

 

האמת, אין שום סיבה שמישהו כמו דיוויד פרנקל, הבמאי של "שטן לובשת פראדה", לא היה לוקח את הדראפט של ברוש-מקנה כמו שהוא ומביים אותו ויוצר עוד סרט כמו סרטו "מארלי ואני", שנוצר בדיוק מאותם חומרים – עיתונאי שזוכה להארה בזכות חיות. יתכן וזו היתה סביבת המחייה הטבעית של הסרט הזה, וככזה אני הייתי יודע לשמור ממנו מרחק.

 

אבל קרואו בא, שיכתב, ביים ויצא… נו… לא הרבה. במקום עוד "מארלי ואני" יצא עוד "אליזבת טאון", עוד סרט על אדם שמתאושש ממשבר (הפעם זהו גבר שמתאושש ממות אשתו) על ידי עזיבת מקום מגוריו ומעבר למקום אחר. השם המקורי, שהיה מקסים כי הוא סיפר את הסרט כולו בשלוש מילים, מבהיר הכל: הוא קנה גן חיות. כלומר, הוא בא לקנות בית, שמגיע עם חלקת אדמה, ושעליה יש גן חיות. זה הרגע בסרט שבו חייבים לזכור שמדובר בסיפור אמיתי, כי אחרת אין שום סיכוי שנאמין שדבר כזה יתכן (למעשה, עד לרגע זה לא ממש הבנתי איך זה יתכן). סקרלט ג'והנסון היא עכשיו הקירסטן דאנט של הסרט, והיא עושה למאט דיימון מה שרוברט רדפורד עשה לה ב"הלוחש לסוסים" – תראפיה עם חיות.

 

הסרט הזה, שמתחיל מהמקום שבו "היורשים" נגמר, כל כך מתסכל. יש בו סצינות שאני ממש מזהה את מגע ידו של קרואו (אני מוכן להתערב שהמשפט "Whatever היא המילה הכי עצלנית בעולם" הוא שלו; כמו גם המשפט "לפעמים כל מה שאתה צריך [כדי לגרום לבחורה להתאהב בך] זה רק 20 שניות של אומץ מטורף"), וסצינות אחרות שנוטפות את הקיטש הילדותי שכל כך מאפיין את תסריטיה של ברוש-מקנה. סצינות בהן נראה שקרואו, כתסריטאי בעיקר (כבמאי, העבודה כאן עצלה למדי), נלחם בחומר הגלם כדי למצוא את עצמו; ואחרות שנראות כמו הרמת ידיים. יש בסרט זה פנינים יפות, מול רגעים מייאשים של בינוניות בלתי נסבלת.

 

כבמאי, קרואו מצטיין בעיקר בעריכה המוזיקלית. כתבתי בעבר שסיגור רוס בפסקול הם נשק בלתי קונבנציונלי שמטיס כל סצינה לשמיים. כנראה שגם קרואו חשב ככה כי במקום לקנות את החלב הוא הביא את הפרה והזמין את יונסי, אחד מאנשי סיגור רוס, להלחין את פסקול הסרט. דיוויד פרנקל לא היה חושב על זה.

 

 

 

מוזיקה של יונסי

אחד מקוראיו של רוג'ר איברט הפנה את תשומת ליבו לכך שלפני כ-45 שנה, בסוף שנות הששים, ביצע וודי אלן מונולוג בהופעות הסטנד-אפ שלו, שהוא ההשראה וההתחלה ל"חצות בפריז", שעליו זכה אלן אתמול באוסקר על התסריט המקורי. רגע רגע, תסריט מקורי? או שמא תסריט מעובד מחומר בימתי שכבר בוצע והוקלט? לא משנה, זה רק עדות לכך שרעיונות טובים לא מתבזבזים. הנה המערכון:

 

 

 

(ויה רוג'ר איברט)

 

עוד קצת נספחי אוסקר. הסרט הנ"ל, "הספרים המעופפים של מוריס לסמור", זכה באוסקר כסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. ביימו אותו וויליאם ג'ויס וברנדון אולנדברג. שימו לב לשמו של הגיבור שנשמע More is Less More. ושימו לב שבשנה שבה חגג האוסקר סרטים שהם מחווה לקולנוע האילם ("הארטיסט" עם חמישה אוסקרים ו"הוגו" עם חמישה אוסקרים) הסרט הקצר ממשיך הקו הזה ויש בו מחוות מפורשות לסרטיו של באסטר קיטון (וגם "הקוסם מארץ עוץ"). ויש בו כמעט את כל סוגי האנימציה הקיימים. והוא מקסים למדי.

 

=================

 

ואחרי האוסקרים עבר השידור באיי.בי.סי לאולפן תוכנית הלילה של ג'ימי קימל שהיה מודע לכך ש-40 מיליון איש נשפכים בבת אחת לתוך התוכנית שלו וחלקם אפילו יישארו לצפות בה, אז הוא השקיע ויצר את הסרט עטור הכוכבים הבא, "סרט: הסרט":

 

 

====================

 

ביום ראשון פרסמתי כאן ש"פרידה" הפך ללהיט ארט-האוס משמעותי בארץ, עם 30,000 כרטיסים שנמכרו בעשר ימים בכששה בתי קולנוע בלבד. תוך דקות התקשרה אליה כתבת "איי.פי", דניאלה צ'סלוב, שחשבה שהעניין הביזארי הזה ראוי לאייטם: אירן וישראל הן מדינות אויב הרי, אז איך קורה שסרט אירני הופך ללהיט בישראל? היא לא רק דיברה איתי, אלא גם הלכה לקולנוע לב סמדר בירושלים וראתה את התור ליד הקופות לסרט וביררה עם האנשים בתור, ועם אלה שיצאו מהסרט, למה הם הולכים לראות סרט שמגיע ממדינה שמאיימת להשמיד את מדינתם. פחות מ-24 שעות אחר כך, שעות ספורות אחרי שאירן זכתה באוסקר וראתה בכך באופן יהיר למדי נצחון עצום על הציונות (מה שסשה ברון כהן אומר בצחוק הם אומרים ברצינות, בחיי), הופץ האייטם של צ'סלוב ובפעם הראשונ הבנתי מה זה אומר "סוכנויות הידיעות". הגוגל-אלרטס שלי כבר 24 שעות בטירופים עם כל המקומות שהאייטם הזה הגיע אליו. החל מ"האפינגטון פוסט" דרך "הדנבר פוסט", עבור ב"גרדיאן" ועד "הארץ" באנגלית (ועוד רבים).

 

===============

 

נדמה לי שעד כאן אוסקרים לשנה זאת. בקרוב נתחיל להמר על האוסקרים של השנה הבאה ("לינקולן" לוקח?).

 

 

שניות של תהילה מול מיליארד צופים. יוסף סידר, ליאור אשכנזי ושלמה בראבא נתפסים בעדשת המצלמה מימינו של בילי קריסטל בשעה שהוא צועד במורד האולם (האולם שהקריין בפתיחה קרא לו פשוט "המרכז בהוליווד והיילנד" ושבילי קריסטל בכל פעם קרא לו בשם אחר, כי קודאק הסירו את שמם ממנו אחרי פשיטת הרגל שלהם). משמאלו של קריסטל, אם אני מזהה נכון, זהו יאנוש קמינסקי, הצלם של ספילברג.

 

=================

 

הנה מה שהיה מבחינתי השיא של האוסקרים אמש, סרטון הפתיחה של בילי קריסטל. מאש-אפ אחד גדול של "הארטיסט", "היורשים", "מאניבול", "חצות בפריז", "העזרה", "מסיבת רווקות", "הוגו", "משימה בלתי אפשרית 4", "טינטין".

 

 

 

6:40. הטקס נגמר. היו כמה הפתעות ממש יפות לדעתי, אבל באופן כללי מי שהיה צפוי לזכות זכה. הנה התמצית של כל מה שקרה הלילה מ-3:30 והלאה.

 

=====================

 

זו הפעם השביעית שאנחנו מתכנסים ב"סינמסקופ" ללייב בלוג האוסקרים. והשנה חידוש! במקביל לכל מה שקורה כאן, אני מעביר גם ערוץ קומנטרי חי בקול (אך לא בווידיאו עדיין) באתר החדש "תסריטים". למה? שתי סיבות: האחת, זה ניסוי לראות איך אני משתלט על כל המולטי-טאסקינג הזה – כתיבה וקריינות ואולי מהשנה הבאה גם וידיאו (אולי מדי פעם אפעיל את מצלמת הווידיאו הלילה, אם תרצו לראות בלוגר בפיג'מה). השניה: זו ההזדמנות שלכם להגיד שלום למקום בו כבר עומדים הפיגומים שעליהם יקום ממש עוד רגע אתר התסריטים שהגינו כאן במשותף לפני כשלושה שבועות. הכניסו אותו כבר עכשיו למועדפים שלכם. בהמשך השבוע כבר אעלה בו מקבץ ראשון של תסריטים ישראליים של כמה מהסרטים הפופולריים והמצוינים ביותר שהופקו כאן.

 

3:15: אני ער, מול המחשב, ומרגע זה גם הלייב סטרים מתחיל. פתחו את החלון שם במקביל, קראו פה והאזינו שם. את התגובות המוצלחות כאן אקריא שם.

 

בזמן שאתם נמצאים פה אתם מוזמנים לעיין בפוסטים קודמים. למשל:

 

הליין-אפ לטקס.

ההימורים שלי.

רשימת המועמדים.

 

 

תוכנית הפרה-שואו מציגה כעת את אחורי הקלעים של הטקס, אזורים שראינו עד כה רק ב"מאחורי פסל הזהב" של דורון צברי ואורי ענבר.

 

3:30: הטקס מתחיל. מורגן פרימן עולה. מברך את הצופים לאוסקר ה-84.

 

סרטון הפתיחה: בילי קריסטל בתוך כל הסרטים המועמדים. ב"הארטיסט" הוא צועק "אני לא אנחה". ב"היורשים" הוא קבל נשיקה מג'ורג' קלוני שמעירה אותו וקלוני אומר "האקדמיה זקוקה לך, יש לה את הכותבים הכי צעירים בעיר". ואז "מאניבול" (עם התסריטאים הכי זקנים בעיר). ואז "חצות בפריז" עם ג'סטין ביבר. "העזרה". "מסיבת רווקות". "הוגו" ("זה סרט של מרטין סקורסזי? אף אחד עדיין לא חוסל"). הופעת אורח של טום קרוז. קריסטל בתור טין טין.

 

3:36: בילי קריסטל. זו הפעם התשיעית שלי כמנחה. ברוכים הבאים לתיאטרון פשיטת הרגל. תיהנו הערב, אין דרך טובה יותר לשכוח מצרות הכלכליות שלכם מאשר לצפות במיליונרים מעניקים זה  לזה פרסים מזהב.

 

ועכשיו, "זו לילה מצוין לאוסקרים". מחרוזת המועמדים. שמסתיימת ב"תשע זה החמש החדש".

 

טום הנקס, מי שחשבתי שיגיש את פרס האחרון בערב, הוא דווקא הראשון והוא מציג את קארל, אחד מממלאי מושבים, שיושב במקומ של ג'ניפר לופז.

 

3:43: צילום.

הזוכה: "הוגו", רוברט ריצ'רדסון.

איזה יופי! זה האוסקר השלישי של ריצ'רדסון, אחרי "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס". והסרט הראשון בתלת מימד שזוכה בפרס הזה (טעות: "אווטאר" זכה קודם). וללא ספק אכן הסרט היפה של השנה (גם אם פישלתי כאן בהימור).

 

עיצוב.

הזוכה: "הוגו", דנטה פראטי.

 

2:0 ל"הוגו". 0 ל"עץ החיים".

 

3:50: בילי קריסטל עובר באולם, מדבר על עיצוב הבמה ומציג מונטאז' מסרטי עבר ובדרך עובר על פני יוסף סידר, ליאור אשכנזי ושלמה בראבא שיושבים יחד מאחור.

 

3:54: קמרון דיאז וג'ניפר לופז עם פרס התלבושות.

הזוכה: "הארטיסט", מארק ברידג'ס.

 

איפור.

הזוכה: "אשת הברזל".

 

4:05: סנדרה בולוק עם פרס הסרט הזר. מציגה את הפרס בגרמנית, שפת אמה.

הזוכה: "פרידה", אירן.

 

מילא ש"הערת שוליים" הפסיד, אבל שסרט שואה הפסיד? כזכור, אניישקה הונד היא בעלת ותק בהפסד על סרטי השואה שלה.

 

4:09. כריסטיאן בייל, זוכה פרס שחקן המשנה בשנה שעברה, מגיש את פרס שחקנית המשנה.

הזוכה: אוקטביה ספנסר, "העזרה".

ספנסר זוכה לתשועות בעמידה. לא הבנתי למה, אבל היא אכן מאוד נרגשת.

 

4:18: קריסטל: כשראיתי את "העזרה" מיד רציתי לעזור לאשה השחורה הראשונה שאראה, ובבברלי הילס זה אומר נסיעה של 45 דקות.

 

הצוות של סרטי כריסטופר גסט בסרטון על קבוצת המיקוד הראשונה של הוליווד ל"הקוסם מארץ עוץ". "הייתי חותך את השיר על הקשת בענן". המסר ברור: הקהל הוא אידיוט וקבוצות מיקוד הורסות סרטים. דרך אגב, בוב בלאבאן, שמגלם את ראש האולפן, הוא נכדו של הבעלים הראשונים של אולפני פרמאונט.

 

4:22: טינה פיי ובראדלי קופר עם פרס העריכה.

הזוכה: "נערה עם קעקוע דרקון".

יש! צדקתי! זה האוסקר השני בתוך שנתיים של אנגוס וול וקירק בקסטר, העורכים של דיוויד פינצ'ר, שזכו בשנה שעברה על "הרשת החברתית".

 

עריכת סאונד.

הזוכה: "הוגו".

 

מיקס סאונד.

הזוכה: "הוגו".

 

בינתיים הסחף הוא ל"הוגו". אל דאגה, "הארטיסט" יזכה לבסוף, אבל נפלא ש"הוגו" יוצא מהטקס הזה עם ארבעה פרסים.

 

4:34: קרמיט ופיגי מציגים את הקטע של סירק דו סוליי עם מוזיקה של דני אלפמן.

 

זה המקום בו אני אמור לתמלל את בדיחת ה"כריסטופר פלאמר בן 82" של בילי קריסטל אבל היא לא מצחיקה.

 

4:40: גווינת פלטרו ורוברט דאוני ג'וניור עם פרס הסרט התיעודי. (דאוני עולה כשמצלמת סטדיקאם עוקבת אחריו ומדווח שהוא מצלם סרט תיעודי בשם "המגיש").

הזוכה: "Undefeated".

הצוות התיעודי הוא הראשון שמגורש מהבמה כשהמוזיקה עולה והמיקרופון נכבה. זה האוסקר שלישי שסרט של הארווי וויינסטין מקבל הערב, אחרי "אשת הברזל" ו"הארטיסט".

 

 

כריס רוק עם סרט האנימציה. ("אומרים שאנימציה זו עבודה קשה. לחטוב עצים או לעבוד כשליח זו עבודה קשה. אנימציה זו העבודה הכי קלה בעולם. אני עבדתי באנימציה, וזה קל. אני נכנס לתא אומר את השורה שלי ואז הם נותנים לי מיליון דולר על זה").

הזוכה: "רנגו", גור ורבינסקי.

זו אחת הקטגוריות שאני הכי אוהב בטקס, אבל השנה היא היתה מאוד חלשה, כי זו היתה שנה חלשה לאנימציה. אני מניח שהטוב אכן זכה, אבל "רנגו" לא יזכר כיצירת מופת.

 

4:52: בן סטילר ואמה סטון עם הפרס על אפקטים. אמה סטון גונבת את ההצגה בתור המגישה הצעירה שרוצה לשיר שיר על המועמדים ולהזמין את ג'ונה היל לריקוד.

והזוכה: "הוגו".

הפתעה! "כוכב הקופים, המרד" מפסיד! מדהים. אבל האמת, אני מבין את זה: האקדמיה כרגע מפגינה קראש על "הוגו" ואני שותף לה בזה.

 

4:58: מליסה ליאו, זוכת האוסקר על שחקנית משנה בשנה שעברה על "פייטר", מציגה את הפרס לשחקן משנה.

הזוכה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס".

פלאמר, בן ה-82, הוא השחקן המבוגר ביותר שזוכה באוסקר. פלאמר צעיר מהאוסקר בשנתיים. "יש לי וידוי: כבר כשיצאתי מרחם אמי התחלתי לעשות חזרות על נאום האוסקר שלי".

 

בילי קריסטל מצליח סוף סוף להצחיק אותי (זה תועד לייב בסטרימינג החי שמתנל במקביל), כשהוא דיבב את מחשבתו של ניק נולטי בצליל "אאאאאררררררררר".

 

טום שראק, נשיא האקדמיה, בלה בלה בלה. קריסטל: "תודה טום שהלהבת את הקהל".

 

5:12: אוון ווילסון ופנלופה קרוז עם פרס הפסקול.

הזוכה: לודביק בורס, "הארטיסט".

 

5:16: וויל פארל וזאק גליפינאקיס עם פרס השיר.

הזוכה: ברט מקנזי, "גבר או חבובה" מ"החבובות".

מדהים. חצי מהצמד "טיסת הקונקורדס" זוכה באוסקר.

 

5:24: אנג'לינה ג'ולי עם פרס התסריט המעובד.

הזוכה: "היורשים", אלכסנדר פיין (עם נט פקסון וג'ים בורק, שכתבו את הדראפטים הראשונים). זה האוסקר השני ברציפות של פיין, שזכה גם על סרטו הקודם, "דרכים צדדיות". פיין מקדיש את הפרס לאמו, שנמצאת בקהל, ביוונית. (אמו אמרה לו שאם יזכה שנית שיקדיש לה את הפרס "כמו חאוויר בארדם").

 

תסריט מקורי.

הזוכה: וודי אלן, "חצות בפריז".

 

על פי הליין-אפ שפירסמתי ביום שישי הם עכשיו בפיגור של חמש דקות.

 

5:37: מילה יובוביץ' מסכמת את הטקס לפרסים הטכניים שהיא הנחתה לפני שבועיים בו קיבל איש האפקטים דאגלס טראמבול פרס על מפעל חייו.

 

5:38: בנות "מסיבת רווקים" עם פרסי הסרטים הקצרים (מיה רודולף וקריסן וויג עם בדיחות אורך).

סרט קצר: "החוף" של טרי ג'ורג' ("הוטל רואנדה") ובתו.

דוקומנטרי קצר: "Saving Face". סרט על ניתוחים פלסטיים בפקיסטאן.

אנימציה קצר: "הספרים המעופפים של מוריס לסמור". הבנתם? מור איז לס מור?

אני הייתי בעד הסרט החביב הזה, שמתאים לאווירת הרטרו והקולנוע האילם של הטקס כולו. יש בו רגעים שמזכירים סרטים של באסטר קיטון.

 

5:50: מייקל דאגלס עם פרס הבימוי.

הזוכה: מישל הזנוויציוס, "הארטיסט".

 

קריסטל: "המגישה הבאה היא מריל סטריפ שהיתה מועמדת, כולל הערב, 17 פעם וזכתה פעמיים. מה שאומר ש-14 פעמים היא היתה צריכה לשבת שם ולשחק כאילו היא שמחה בשמחת הזוכות. רק על זה, לדעתי, מגיע לה אוסקר נוסף."

 

 

5:55: מריל סטריפ מציגה את זוכי פרסי מפעל החיים שחולקו בנובמבר: אופרה ווינפרי, ג'יימס ארל ג'ונס ואיש האיפור דיק סמית, שדחף כדורי צמר גפן לפיו של מרלון ברנדו ב"הסנדק".

 

6:02: בילי קריסטל במחווה מרגשת לגיל קייטס, המפיק שהביא אותו לאוסקרים והפיק ששה טקסים בהשתתפותו. ועכשיו למונטאז' אנשי הקולנוע שהלכו השנה לעולמם.

 

נשארו שלושה פרסים לסוף. זה פרס פרסומת פרס פרסומת פרס קרדיטים.

 

פרס השחקן הוא הבא בתור. האם יזכה בו ז'אן דוז'רדן שמגלם דמות בשם ז'ורז' או ז'ורז' קלוני? (גם גארי אודלמן מגלם דמות בשם ג'ורג'. וחבל שבן קינגסלי לא מועמד כי גם לדמות שלו קוראים ז'ורז').

 

6:12: נטלי פורטמן, זוכת האוסקר משנה שעברה, עם פרס השחקן:

הזוכה: ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט".

מה שנחמד בזכייה של הצוות של "הארטיסט" הוא שממש משמח אותם לזכות, הם מאושרים כמו ילדים קטנים.

 

6:23: קולין פירת זוכה האוסקר בשנה שעברה, עם פרס השחקנית (פירת שיחק עם סטריפ ב"מאמא מיה").

הזוכה: מריל סטריפ, "אשת הברזל". וואו!

זה האוסקר השלישי של סטריפ, ולדעתי נעשה כאן צדק כי היא היתה פשוט פנומנלית ב"אשת הברזל". וצריך לזכור שוויולה דיוויס התגלתה בזכות סטריפ ב"ספק".

 

אני בטוויטר הרגע:

cinemascopian זכייה כזאת, של מריל סטריפ, על פני הפייבוריטית ויולה דיוויס, היא מהרגעים האלה שבשבילם אני נשאר ער כל הלילה בכל שנה באוסקרים. רגע מושלם. 27/02/12 06:32

 

כמו כולם גם אני הימרתי על ויולה דיוויס, אבל מתברר שהשילוב בין הזכייה בבאפט"א וגלובוס הזהב חזק יותר מהזכייה בסא"ג, וזו גם עדות לנוכחות המסיבית של מצביעים בריטיים באקדמיה. ואני באמת חושב שמבין המועמדות היא היתה הזוכה המוצדקת. אז למרות שההימור שלי נפגם, אני ממש מבסוט מהפרס הזה.

 

6:32: טום קרוז עם פרס הסרט.

 

והמנצח הגדול: הארווי וויינסטין שסרטיו "אשת הברזל", "Undefeated" ו"הארטיסט" יצאו עם הפרסים המרכזיים. ששה פרסים סך הכל.

הזוכה: "הארטיסט".

המפיק הוא תומס לנגמן, בנו של קלוד ברי. והוא מקדיש את הפרס לזכרו. וזה נדיר למצוא סרט המועמד לאוסקר ויש לו מפיק אחד. ולמען ספרי ההיסטוריה: סרט אילם בשחור לבן תוצרת צרפת זכה באוסקר. זה די מדהים. מישל הזנוויציוס בנאום הזכיה הסופי: "אני רוצה להודות לבילי ווילדר ואני רוצה להודות לבילי וויילדר ואני רוצה להודות לבילי ווילדר".

 

6:40: עד כאן הלייב בלוג. תודה גם למי שהאזין לערוץ הקומנטרי החי שלי. זה היה ניסוי טכני, הופקו לקחים, ונראה לי שבלייב בלוג הבא הכל יזרום יותר טוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארלנד יוזפסון. 1923-2012

 

 

יום ראשון הגיע, וזה הזמן לראות מה קרה בקופות בארץ בסוף השבוע. ובכן, המייג'ורים (סרטי האולפנים) ממשיכים לעבוד באופן חלש למדי (כולם מחכים לפסח, אני מניח), אבל יש קצת אקשן במקום לא צפוי. על זה במשך. קודם כל, אצל הגדולים.

 

חמשת הסרטים המובילים בסוף השבוע בסינמה סיטי היו: 1. "אדם על הקצה"; 2. "טעון הגנה"; 3. "את, אני והשאר"; 3. "זאת מלחמה"; 4. "לא תשכח".

 

חמשת הסרטים המובילים ברשת גלובוס מקס היו: 1. "את, אני והשאר"; 2. "טעון הגנה"; 3. "זאת מלחמה"; 4. "אדם על הקצה"; 5. "הוגו".

 

הסרטים המובילים ביס פלאנט: 1. "זאת מלחמה"; 2. "היורשים"; 3. "בגידה כפולה"; 4. "לא תשכח"; 5. "הכל בשביל הכסף".

 

אוסף די משמים של סרטים. עד כדי כך, שחלק ניכר מהם אפילו לא ראיתי, וחלק לא פחות ניכר מהם אף לא הוקרן לעתונאים ("את, אני והשאר", "לא תשכח"). "טעון הגנה" פתח בסוף השבוע שעבר עם כ-16,000 צופים.

 

===================

 

אבל ככל הנראה שהאולמות המלאים ביותר בבתי הקולנוע לא שייכים לסרטים האלה, אלא לסרט אחר: "פרידה", הסרט האירני שמועמד מול "הערת שוליים" (ו"באפלה") לאוסקר הזר, מוצג בדי מעט אולמות, אבל אם אתם גרים באיזור מרכז תתקשו להשיג לו כרטיסים. למעלה מ-30,000 איש כבר ראו אותו, ומתברר שהוא הולך חזק מאוד בעיקר ברמת גן וברחובות.

 

===================

 

ותוך כדי כתיבת הפוסט הזה הגיעה הבשורה שארלנד יוזספון, אחד השחקנים הקבועים של אינגמר ברגמן, הלך לעולמו. הוא היה בן 88.

 

בשליפה אני תוהה האם יוזפסון היה האיש שבפילמוגרפיה שלו כשחקן היו הכי הכי הרבה יצירות מופת, והאם הוא השחקן ששפר עליו גורלו לעבד עם הבמאים הכי גדולים של המאה העשרים? יתכן. אצל ברגמן הוא שיחק ב"תמונות מחיי הנישואין", "פאני ואלכסנדר", "זעקות ולחישות", "סונטת סתיו" ועוד רבים. אצל טרקובסקי הוא שיחק ב"נוסטלגיה" וב"הקורבן". אצל אנגלופולוס הוא שיחק ב"המבט של אודיסיאוס". אצל פיטר גרינאוויי הוא שיחק ב"הספרים של פרוספרו". אצל אישטוון סאבו ב"הנוסן" ו"לפגוש את ונוס". אצל דושן מקאבייב הוא שיחק ב"מונטנגרו".

 

"הקורבן" ו"נוסטלגיה" הם שניים מהסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אבל כשיוזפסון ביקר בתל אביב באמצע שנות התשעים במסגרת הפסטיבל לסרטי סטודנטים, הוא סיפר כמה הוא סבל מהעבודה עם טרקובסקי ועם אנגלופולוס. שניהם, הוא סיפר, מציבים את המצלמה מאוד רחוק מהשחקן כך שאי אפשר לראות את פניו, ומכיוון שתנועות המצלמה כה ארוכות ומורכבות השחקן נדרש להתנהג בצורה מתוכננת ומדויקת מאוד. זאת בשעה שהוא היה רגיל לעבודתו עם ברגמן, שהרבה בתקריבים ונתן לשחקניו חופש רב.

 

א.

מתי היתה הפעם האחרונה שהסרט שהכי אהבתי באותה שנה היה גם הסרט שזכה באוסקר? בשנה שעברה זכה "נאום המלך", סרט שחיבבתי אבל לא חשבתי שמגיע לו האוסקר לסרט הטוב ביותר. שנה לפני כן זכה "מטען הכאב", סרט שהערכתי, אבל לא חשבתי שהוא מצטיין השנה. שנה לפני כן זכה "נער החידות ממומבאי", סרט שנהניתי ממנו, אבל לא הבנתי מה האוסקר עושה אצלו. ושנה לפני זה זכה "ארץ קשוחה" שהייתי אמור להתפעל מזכייתו אלמלא היא באה על חשבון יצירת המופת שהתחרתה מולה, "זה יגמר בדם". בקיצור, צריך לנדוד אחורה עד שנת 2004 כש"שר הטבעות, חלק ג': שיבת המלך" זכה. יותר מזה: לא רק שאין התאמה בין הסרט שאני הכי אוהב לבין זוכי האוסקר, על פי רוב אפילו הסרט שאני אוהב מבין המועמדים עצמם אינו הזוכה. ובכל זאת, אני אוהב את האוסקרים. לא כי הם בוחרים את הסרטים לפי טעמי, הם לא. אבל האוסקרים בכל זאת מספקים – לרוב, לא תמיד – תמונת מצב מעניינת ולא בלתי מדויקת לגבי מה שהתחולל באותה שנה במקום שבו הוליווד הממוסחרת פוגשת את הוליווד הכמהה לאמנות (אבל אמנות רווחית, כמובן. בשביל אמנות איזוטרית יש את פסטיבל קאן). השנה יקרה דבר דומה: הסרט שמיועד לזכייה הוא "הארטיסט", סרט שאני מאוד מאוד אוהב, ומוקסם ממנו. למעשה, זה אחד מזוכי האוסקרים (בהנחה שהוא אכן יזכה) שאני הכי אוהב מהשנים האחרונות. אבל היו השנה כמה וכמה סרטים שאהבתי יותר ממנו, ובאופן מרשים ומדהים, שניהם מעמדים לצידו של "הארטיסט" ובפנטזיה שלי אחד מהם עוד יזנק קדימה בשניה האחרונה ויזכה במקומו. השניים הם "עץ החיים" של טרנס מאליק, שבחרתי בו כסרט השנה של "סינמסקופ" בסוף דצמבר 2011, ו"הוגו" של מרטין סקורסזי, הסרט שהייתי מכתיר כסרט השנה אם היה יוצא בארץ בדצמבר 2011 ולא בפברואר 2012. ובכלל, תשעת הסרטים המועמדים לפרס הסרט מכילים כמה מהסרטים הטובים ביותר של שנה האחרונה (ושני זוכים מפסטיבל קאן, מי היה מאמין).

 

ב.

ב-1973 נפל דבר: שלושה סרטי בכורה שהופקו עצמאית ונקנו להפצה על ידי אולפני וורנר נחשפו ממש בסמוך זה לזה באוקטובר של אותה שנה וגרמו לעיתונות ולמבקרים להרים ראש ולשים לב שגל חדש של קולנוע אמריקאי נולד, דור חדש של קולנוענים פורקי עול צמח לו. השלושה היו "שבילי זעם" של טרנס מאליק, "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי (מפיצים בארץ חגגו על התרגום של שני הסרטים האלה) ו"הקשר הצרפתי" של וויליאם פרידקין. "הקשר הצרפתי" הפך ללהיט ענק, זכה באוסקר, והפך את פרידקין לבמאי הצעיר ביותר שזכה באוסקר מאז ועד היום. "שבילי זעם" ו"רחובות זועמים" התגמדו לצידו, אבל הדור החדש של הוליווד נולד. 39 שנה אחר כך: פרידקין די נעלם, ההצלחה המיידית והמהירה של "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים" שרפה אותו. אבל סקורסזי ומאליק, שנעלמו וחזרו ועלו וירדו, חוזרים להתחרות זה נגד באוסקרים. ולא רק זה: שניהם מביאים כעת לתחרות את הסרטים הכי טובים שלהם. ולא רק זאת: דווקא סרטיהם החדשים חושפים באופן מוחצן וגלוי את ההבדלים העמוקים ביניהם, אבל גם את נקודות הדמיון. "הוגו" כולו שליטה וקפדנות פדנטית, ושימוש בכל חידושי הטכנולוגיה; "עת החיים" משוחרר, מפורק, מאולתר. אבל שניהם יוצרים קולנוע מעורר השראה על גיבורים המחפשים משמעות רוחנית לחייהם ולאובדן שלהם. ושניהם עשו את שני הסרטים האהובים עליי מיבול 2011.

 

ולא רק הם: וודי אלן וסטיבן ספילברג, גם הם מבכירי הבמאים האמריקאים של שנות השבעים, גם הם בתחרות השנה. כלומר, ארבעה מתוך תשעת הסרטים המועמדים לפרס הסרט באוסקר שייכים לארבעה מבכירי הבמאים של שנות השבעים, כל אחד ייצג אז סוג אחר של קולנוע (הקומדיה, הבלוקבאסטר, הסרט האמנותי, דרמת הפשע הריאליסטית), אבל כעת כולם התכנסו לאיזור דומה של נושאים, כולם פרנקופילים למדי, אבל כל אחד נשאר נאמן למה שייחד אותו כבר אז. וכולם עושים עדיין סרטים של אנשים שאהבת הקולנוע מפעמת בהם. זה בדיוק הדור שהסרט שהם הכי יתלהבו ממנו הוא סרט צרפתי המשחזר את הקולנוע הוליוודי האילם של שנות העשרים. למה? כי הפעם האחרונה שהיה הגיוני שדבר כזה יקרה הוא בשנת 1973. והנה הוא קורה כעת.

 

כלומר: מבחינת יבול, ואם אני מתעלם מ"העזרה", שלא אהבתי, האוסקר לשנת 2012 מציג את נבחרת הסרטים המוצלחת ביותר שהיתה בו כבר שנים.

 

 

ג.

תשעה סרטים מועמדים? איזה מין מספר מטופש הוא תשע? זהו מספר של אקדמיה שמרגישה בשנים האחרונות צורך להתחדש, להתעדכן, להשתפץ, ובדרך מחוקקת חוקים מעט משונים. וכך, לפני שלוש שנים עלה מספר המועמדים לפרס הסרט מחמישה לעשרה. אבל אז הם הבינו שאולי עשרה זה יותר מדי. אז השנה הומצאה שיטת הצבעה חדשה המדרגת רק את הסרטים שהמצביעים הכי אהבו, והכלל הוא שיכולים להיות בניקוד הזה בין חמישה לעשרה סרטים. וכך יצא תשעה. שינויים הוכנסו גם לקטגוריית הסרט התיעודי, דבר שגרם לכך שכמעט אף אחד מהסרטים התיעודיים הבולטים והמדוברים של השנה לא מועמד שם, מה שהופך את הקטגוריה הזאת לאיזוטרית במיוחד השנה, וגם לדי קשה לחיזוי. וגם קטגוריית השיר עוברת שינויי תקנון תכופים ושיטת הניקוד המשונה שם, וכנראה טעמם הסנובי של חברי הוועדה הממיינת, גרמו לכך שהשנה רק שני שירים מועמדים בקטגוריה שתמיד חיבבתי אבל שהפכה בבת אחת לזניחה לחלוטין. רוחות ההתחדשות ניסו לפעפע גם אל קדמת המסך כשלפני כמה חודשים הוכרז שהאקדמיה בוחרת בבמאי ברט ראטנר ("מיליארד סיבות לשוד") כמפיק הטקס. ראטנר מצידו מיד גייס את אדי מרפי כמנחה. הכיוון היה ברור: האקדמיה רוצה טקס חצוף, וראטנר את מרפי, שניהם עם פוזה ערסית למדי, הם בהחלט האנשים שיילכו לכיוונים חצופים. אלא שהאקדמיה שכחה שהם גוף נורא שמרני, וכך תוך שבועות ספורים רטנר נתפס מדבר בכמה הזדמנויות שונות בלשון נטולת פילטרים ותקינות פוליטית שהקפיצו את הדם השמרני של התקשורת והאקדמיה. הוא זכה לגערות, פוטר או התפטר, אדי מרפי הלך איתו ולטקס הובא כמפיק בריאן גרייזר, מבכירי מפיקי הוליווד (וזוכה האוסקר על "נפלאות התבונה"), שהצליח לעשות מה שאף אחד אחר לא הצליח לעשות בשמונה השנים האחרונות: להחזיר את בילי קריסטל לעמדת המנחה, בפעם השמינית. כך שבמקום "חצוף", נקבל "קלאסי". וכך האוסקר צריך להיות: קלאסי, לא מתחנף לבני הנוער, אלא מרים אותם אליו.

 

ד.

 

וקלאסי זה מה שנקבל, באחד הטקסים עם הכי הרבה סרטים שחוגגים את אהבת הקולנוע. אם אתם עוקבים אחרי בלוגי הקולנוע ודיווחי האוסקר של החודשיים האחרונים אתם כבר מבינים לאן הרוח נושבת: "הארטיסט" הוא הסרט המסומן לזכייה. עכשיו רק נותר להבין בכמה פרסים. בתרחיש אחד, הוא זוכה רק בשלושה-ארבעה פרסים. בתרחיש אחר הוא זוכה בתשעה וסוחף כמעט את כל עשרת הפרסים להם הוא מועמד (חוץ משחקנית משנה, שם אין לו סיכוי).

 

אבל אני שואל את עצמי: מה, לחברי האקדמיה אין עיניים? אין להם אזניים? עם כל אהבתי ל"הארטיסט" – סרט נפלא, בחיי – האם האקדמיה כה מוכי אהבה שהם לא מבחינים ש"הוגו" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שנראו אי פעם על מסך הקולנוע? האם לא מגיעות לו לפחות זכיות בקטגוריות הצילום? העיצוב? העריכה? בכמה מהקטגוריות הטכניות, כפי שתראו בהמשך, אני הולך להמר בניגוד לדעה הרווחת מבין עמיתיי חזאי האוסקר ולהמר על "הוגו" במקום על מתחריו, מתוך תחושה שכשחברי האקדמיה רואים משהו יוצא דופן, הם יידעו לזהות אותו ולהריע לו. ואולי זה אני זה שמוכה אהבה כאן. ולמרות שנראה שהכל צפוי, יש עדיין כמה קטגוריות עם מירוצים צמודים ומותחים למדי, כולל אצל השחקנים הראשיים. בדרך כלל אני קולע ל-16 מתוך 20. נראה איך ילך השנה.

 

(פורסם ב"פנאי פלוס", 22.2.2012)