קמרון קרואו הוא אחד הכותבים הכי טובים באמריקה, לא משנה באיזה מדיום. לכן, אני ממש רוצה שהוא יישב לכתוב – כתבה, ספר או תסריט – משהו שיסביר מה עבר עליו בשש השנים האחרונות. אני חושב שזה יהיה מרתק וחינוכי ואולי גם טקסט אזהרה לדורות הבאים של יוצרי קולנוע להתוודע לרכבת ההרים המטורפת שמתחוללת בתוך ראשם של יוצרים, שברגע אחד עוברים ממעמד של ווינרים למעמד של לוזרים.

 

רגע אחד קרואו הוא התסריטאי זוכה האוסקר על "כמעט מפורסמים", אחד הסרטים האמריקאים המעולים של עשור הראשון של המאה ה-21, וחמש שנים אחר כך הוא חתום על "אליזבת טאון", סרט שזכה לכל כל הרבה קיטונות של בוז (את כולן, אגב, הוא ניבא בסרט עצמו) שנדמה שקרואו פשוט נכנס לתרדמת יצירתית בעקבותיו. זה המקום שבו אני רוצה לקרוא את יצירתו של קרואו על השנים שאחרי "אליזבת טאון". מה קרה שם? האם אחרי פלופ אחד הפסיקו להגיע הטלפונים מהאולפנים, או שמא משהו בתוכו קפא ונעצר? האם הכשלון שיתק אותו?

 

ואם כן, אז חבל שהוא לא קורא עברית, כי "אליזבת טאון" לדעתי הוא לא כזה סרט נורא. הוא היה מפוספס מאוד, ובעיניי עיקר הבעיה שלו היתה בליהוק. אם קרואו יצליח לגייס כסף ולמחוק דיגיטלית את קיומו של אורלנדו בלום מהסרט ולהחליף אותו, נגיד, בג'יימס פרנקו, הסרט ישתפר פלאים.

 

תהא הסיבה אשר תהא, קרואו נכנס להקפאה יצירתית שנמשכה שש שנים עד שחזר – לכאורה במלוא המרץ – עם לא פחות משלושה סרטים חדשים השנה. בתור מי שהתחיל את הקריירה שלו כעיתונאי רוק, הוא ביים שני סרטי תעודה מוזיקליים – האחד על פרל ג'אם (צפו בו פה) והשני על אלטון ג'ון. ובמקביל כתב וביים את "קנינו גן חיות", העיבוד הקולנועי לרב המכר האוטוביוגרפי של העיתונאי בנג'מין מי.

 

אנחנו כאן כעת נדרשים ל"קנינו גן חיות", שהתרגום העברי שלו ("מקום לחלום עליו") והעיכוב בן החודשיים בהבאתו ארצה מרמזים לנו שמפיציו לא מתפעלים ממנו במיוחד או מאמינים בו. ואני לא ממש מנסה לשכנע אתכם אחרת.

 

האמת, אם אי פעם יכתוב קרואו ספר או סרט על תקופת היובש שאחרי "אליזבת טאון", "קנינו גן חיות" לא יהיה סיום הספר, אלא אולי רק האמצע שלו. זה נראה פרויקט כה כפוי שהוא נדמה לי כמו חלק מתהליך שיקום, ולא סופו. קרואו עדיין לא חזר למיטבו, אבל נדמה שהוא כבר מצליח בהדרגה להתאושש. "קנינו גן חיות" (סליחה, אבל המילים "מקום לחלום עליו" עושות לי פריחה) נראה בעיקר כמו intervention שהסוכן שלו עשה לו כשהוא בא אליו עם הפרויקט ואומר לו: "קאם, אתה חייב עכשיו לקום ולעשות סרט, לצאת מהפאנק שלך. הנה, זה מושלם בשבילך". והוא מושיט לו את הדראפט שכתבה אלין ברוש מקנה, התסריטאית עם השורשים הישראליים ועם הרזומה המזעזע ("השטן לובשת פראדה", "27 שמלות"), ומכריח אותו לשכתב ולביים.

 

האמת, אין שום סיבה שמישהו כמו דיוויד פרנקל, הבמאי של "שטן לובשת פראדה", לא היה לוקח את הדראפט של ברוש-מקנה כמו שהוא ומביים אותו ויוצר עוד סרט כמו סרטו "מארלי ואני", שנוצר בדיוק מאותם חומרים – עיתונאי שזוכה להארה בזכות חיות. יתכן וזו היתה סביבת המחייה הטבעית של הסרט הזה, וככזה אני הייתי יודע לשמור ממנו מרחק.

 

אבל קרואו בא, שיכתב, ביים ויצא… נו… לא הרבה. במקום עוד "מארלי ואני" יצא עוד "אליזבת טאון", עוד סרט על אדם שמתאושש ממשבר (הפעם זהו גבר שמתאושש ממות אשתו) על ידי עזיבת מקום מגוריו ומעבר למקום אחר. השם המקורי, שהיה מקסים כי הוא סיפר את הסרט כולו בשלוש מילים, מבהיר הכל: הוא קנה גן חיות. כלומר, הוא בא לקנות בית, שמגיע עם חלקת אדמה, ושעליה יש גן חיות. זה הרגע בסרט שבו חייבים לזכור שמדובר בסיפור אמיתי, כי אחרת אין שום סיכוי שנאמין שדבר כזה יתכן (למעשה, עד לרגע זה לא ממש הבנתי איך זה יתכן). סקרלט ג'והנסון היא עכשיו הקירסטן דאנט של הסרט, והיא עושה למאט דיימון מה שרוברט רדפורד עשה לה ב"הלוחש לסוסים" – תראפיה עם חיות.

 

הסרט הזה, שמתחיל מהמקום שבו "היורשים" נגמר, כל כך מתסכל. יש בו סצינות שאני ממש מזהה את מגע ידו של קרואו (אני מוכן להתערב שהמשפט "Whatever היא המילה הכי עצלנית בעולם" הוא שלו; כמו גם המשפט "לפעמים כל מה שאתה צריך [כדי לגרום לבחורה להתאהב בך] זה רק 20 שניות של אומץ מטורף"), וסצינות אחרות שנוטפות את הקיטש הילדותי שכל כך מאפיין את תסריטיה של ברוש-מקנה. סצינות בהן נראה שקרואו, כתסריטאי בעיקר (כבמאי, העבודה כאן עצלה למדי), נלחם בחומר הגלם כדי למצוא את עצמו; ואחרות שנראות כמו הרמת ידיים. יש בסרט זה פנינים יפות, מול רגעים מייאשים של בינוניות בלתי נסבלת.

 

כבמאי, קרואו מצטיין בעיקר בעריכה המוזיקלית. כתבתי בעבר שסיגור רוס בפסקול הם נשק בלתי קונבנציונלי שמטיס כל סצינה לשמיים. כנראה שגם קרואו חשב ככה כי במקום לקנות את החלב הוא הביא את הפרה והזמין את יונסי, אחד מאנשי סיגור רוס, להלחין את פסקול הסרט. דיוויד פרנקל לא היה חושב על זה.

 

 

 

מוזיקה של יונסי

אחד מקוראיו של רוג'ר איברט הפנה את תשומת ליבו לכך שלפני כ-45 שנה, בסוף שנות הששים, ביצע וודי אלן מונולוג בהופעות הסטנד-אפ שלו, שהוא ההשראה וההתחלה ל"חצות בפריז", שעליו זכה אלן אתמול באוסקר על התסריט המקורי. רגע רגע, תסריט מקורי? או שמא תסריט מעובד מחומר בימתי שכבר בוצע והוקלט? לא משנה, זה רק עדות לכך שרעיונות טובים לא מתבזבזים. הנה המערכון:

 

 

 

(ויה רוג'ר איברט)

 

עוד קצת נספחי אוסקר. הסרט הנ"ל, "הספרים המעופפים של מוריס לסמור", זכה באוסקר כסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. ביימו אותו וויליאם ג'ויס וברנדון אולנדברג. שימו לב לשמו של הגיבור שנשמע More is Less More. ושימו לב שבשנה שבה חגג האוסקר סרטים שהם מחווה לקולנוע האילם ("הארטיסט" עם חמישה אוסקרים ו"הוגו" עם חמישה אוסקרים) הסרט הקצר ממשיך הקו הזה ויש בו מחוות מפורשות לסרטיו של באסטר קיטון (וגם "הקוסם מארץ עוץ"). ויש בו כמעט את כל סוגי האנימציה הקיימים. והוא מקסים למדי.

 

=================

 

ואחרי האוסקרים עבר השידור באיי.בי.סי לאולפן תוכנית הלילה של ג'ימי קימל שהיה מודע לכך ש-40 מיליון איש נשפכים בבת אחת לתוך התוכנית שלו וחלקם אפילו יישארו לצפות בה, אז הוא השקיע ויצר את הסרט עטור הכוכבים הבא, "סרט: הסרט":

 

 

====================

 

ביום ראשון פרסמתי כאן ש"פרידה" הפך ללהיט ארט-האוס משמעותי בארץ, עם 30,000 כרטיסים שנמכרו בעשר ימים בכששה בתי קולנוע בלבד. תוך דקות התקשרה אליה כתבת "איי.פי", דניאלה צ'סלוב, שחשבה שהעניין הביזארי הזה ראוי לאייטם: אירן וישראל הן מדינות אויב הרי, אז איך קורה שסרט אירני הופך ללהיט בישראל? היא לא רק דיברה איתי, אלא גם הלכה לקולנוע לב סמדר בירושלים וראתה את התור ליד הקופות לסרט וביררה עם האנשים בתור, ועם אלה שיצאו מהסרט, למה הם הולכים לראות סרט שמגיע ממדינה שמאיימת להשמיד את מדינתם. פחות מ-24 שעות אחר כך, שעות ספורות אחרי שאירן זכתה באוסקר וראתה בכך באופן יהיר למדי נצחון עצום על הציונות (מה שסשה ברון כהן אומר בצחוק הם אומרים ברצינות, בחיי), הופץ האייטם של צ'סלוב ובפעם הראשונ הבנתי מה זה אומר "סוכנויות הידיעות". הגוגל-אלרטס שלי כבר 24 שעות בטירופים עם כל המקומות שהאייטם הזה הגיע אליו. החל מ"האפינגטון פוסט" דרך "הדנבר פוסט", עבור ב"גרדיאן" ועד "הארץ" באנגלית (ועוד רבים).

 

===============

 

נדמה לי שעד כאן אוסקרים לשנה זאת. בקרוב נתחיל להמר על האוסקרים של השנה הבאה ("לינקולן" לוקח?).

 

 

שניות של תהילה מול מיליארד צופים. יוסף סידר, ליאור אשכנזי ושלמה בראבא נתפסים בעדשת המצלמה מימינו של בילי קריסטל בשעה שהוא צועד במורד האולם (האולם שהקריין בפתיחה קרא לו פשוט "המרכז בהוליווד והיילנד" ושבילי קריסטל בכל פעם קרא לו בשם אחר, כי קודאק הסירו את שמם ממנו אחרי פשיטת הרגל שלהם). משמאלו של קריסטל, אם אני מזהה נכון, זהו יאנוש קמינסקי, הצלם של ספילברג.

 

=================

 

הנה מה שהיה מבחינתי השיא של האוסקרים אמש, סרטון הפתיחה של בילי קריסטל. מאש-אפ אחד גדול של "הארטיסט", "היורשים", "מאניבול", "חצות בפריז", "העזרה", "מסיבת רווקות", "הוגו", "משימה בלתי אפשרית 4", "טינטין".

 

 

 

6:40. הטקס נגמר. היו כמה הפתעות ממש יפות לדעתי, אבל באופן כללי מי שהיה צפוי לזכות זכה. הנה התמצית של כל מה שקרה הלילה מ-3:30 והלאה.

 

=====================

 

זו הפעם השביעית שאנחנו מתכנסים ב"סינמסקופ" ללייב בלוג האוסקרים. והשנה חידוש! במקביל לכל מה שקורה כאן, אני מעביר גם ערוץ קומנטרי חי בקול (אך לא בווידיאו עדיין) באתר החדש "תסריטים". למה? שתי סיבות: האחת, זה ניסוי לראות איך אני משתלט על כל המולטי-טאסקינג הזה – כתיבה וקריינות ואולי מהשנה הבאה גם וידיאו (אולי מדי פעם אפעיל את מצלמת הווידיאו הלילה, אם תרצו לראות בלוגר בפיג'מה). השניה: זו ההזדמנות שלכם להגיד שלום למקום בו כבר עומדים הפיגומים שעליהם יקום ממש עוד רגע אתר התסריטים שהגינו כאן במשותף לפני כשלושה שבועות. הכניסו אותו כבר עכשיו למועדפים שלכם. בהמשך השבוע כבר אעלה בו מקבץ ראשון של תסריטים ישראליים של כמה מהסרטים הפופולריים והמצוינים ביותר שהופקו כאן.

 

3:15: אני ער, מול המחשב, ומרגע זה גם הלייב סטרים מתחיל. פתחו את החלון שם במקביל, קראו פה והאזינו שם. את התגובות המוצלחות כאן אקריא שם.

 

בזמן שאתם נמצאים פה אתם מוזמנים לעיין בפוסטים קודמים. למשל:

 

הליין-אפ לטקס.

ההימורים שלי.

רשימת המועמדים.

 

 

תוכנית הפרה-שואו מציגה כעת את אחורי הקלעים של הטקס, אזורים שראינו עד כה רק ב"מאחורי פסל הזהב" של דורון צברי ואורי ענבר.

 

3:30: הטקס מתחיל. מורגן פרימן עולה. מברך את הצופים לאוסקר ה-84.

 

סרטון הפתיחה: בילי קריסטל בתוך כל הסרטים המועמדים. ב"הארטיסט" הוא צועק "אני לא אנחה". ב"היורשים" הוא קבל נשיקה מג'ורג' קלוני שמעירה אותו וקלוני אומר "האקדמיה זקוקה לך, יש לה את הכותבים הכי צעירים בעיר". ואז "מאניבול" (עם התסריטאים הכי זקנים בעיר). ואז "חצות בפריז" עם ג'סטין ביבר. "העזרה". "מסיבת רווקות". "הוגו" ("זה סרט של מרטין סקורסזי? אף אחד עדיין לא חוסל"). הופעת אורח של טום קרוז. קריסטל בתור טין טין.

 

3:36: בילי קריסטל. זו הפעם התשיעית שלי כמנחה. ברוכים הבאים לתיאטרון פשיטת הרגל. תיהנו הערב, אין דרך טובה יותר לשכוח מצרות הכלכליות שלכם מאשר לצפות במיליונרים מעניקים זה  לזה פרסים מזהב.

 

ועכשיו, "זו לילה מצוין לאוסקרים". מחרוזת המועמדים. שמסתיימת ב"תשע זה החמש החדש".

 

טום הנקס, מי שחשבתי שיגיש את פרס האחרון בערב, הוא דווקא הראשון והוא מציג את קארל, אחד מממלאי מושבים, שיושב במקומ של ג'ניפר לופז.

 

3:43: צילום.

הזוכה: "הוגו", רוברט ריצ'רדסון.

איזה יופי! זה האוסקר השלישי של ריצ'רדסון, אחרי "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס". והסרט הראשון בתלת מימד שזוכה בפרס הזה (טעות: "אווטאר" זכה קודם). וללא ספק אכן הסרט היפה של השנה (גם אם פישלתי כאן בהימור).

 

עיצוב.

הזוכה: "הוגו", דנטה פראטי.

 

2:0 ל"הוגו". 0 ל"עץ החיים".

 

3:50: בילי קריסטל עובר באולם, מדבר על עיצוב הבמה ומציג מונטאז' מסרטי עבר ובדרך עובר על פני יוסף סידר, ליאור אשכנזי ושלמה בראבא שיושבים יחד מאחור.

 

3:54: קמרון דיאז וג'ניפר לופז עם פרס התלבושות.

הזוכה: "הארטיסט", מארק ברידג'ס.

 

איפור.

הזוכה: "אשת הברזל".

 

4:05: סנדרה בולוק עם פרס הסרט הזר. מציגה את הפרס בגרמנית, שפת אמה.

הזוכה: "פרידה", אירן.

 

מילא ש"הערת שוליים" הפסיד, אבל שסרט שואה הפסיד? כזכור, אניישקה הונד היא בעלת ותק בהפסד על סרטי השואה שלה.

 

4:09. כריסטיאן בייל, זוכה פרס שחקן המשנה בשנה שעברה, מגיש את פרס שחקנית המשנה.

הזוכה: אוקטביה ספנסר, "העזרה".

ספנסר זוכה לתשועות בעמידה. לא הבנתי למה, אבל היא אכן מאוד נרגשת.

 

4:18: קריסטל: כשראיתי את "העזרה" מיד רציתי לעזור לאשה השחורה הראשונה שאראה, ובבברלי הילס זה אומר נסיעה של 45 דקות.

 

הצוות של סרטי כריסטופר גסט בסרטון על קבוצת המיקוד הראשונה של הוליווד ל"הקוסם מארץ עוץ". "הייתי חותך את השיר על הקשת בענן". המסר ברור: הקהל הוא אידיוט וקבוצות מיקוד הורסות סרטים. דרך אגב, בוב בלאבאן, שמגלם את ראש האולפן, הוא נכדו של הבעלים הראשונים של אולפני פרמאונט.

 

4:22: טינה פיי ובראדלי קופר עם פרס העריכה.

הזוכה: "נערה עם קעקוע דרקון".

יש! צדקתי! זה האוסקר השני בתוך שנתיים של אנגוס וול וקירק בקסטר, העורכים של דיוויד פינצ'ר, שזכו בשנה שעברה על "הרשת החברתית".

 

עריכת סאונד.

הזוכה: "הוגו".

 

מיקס סאונד.

הזוכה: "הוגו".

 

בינתיים הסחף הוא ל"הוגו". אל דאגה, "הארטיסט" יזכה לבסוף, אבל נפלא ש"הוגו" יוצא מהטקס הזה עם ארבעה פרסים.

 

4:34: קרמיט ופיגי מציגים את הקטע של סירק דו סוליי עם מוזיקה של דני אלפמן.

 

זה המקום בו אני אמור לתמלל את בדיחת ה"כריסטופר פלאמר בן 82" של בילי קריסטל אבל היא לא מצחיקה.

 

4:40: גווינת פלטרו ורוברט דאוני ג'וניור עם פרס הסרט התיעודי. (דאוני עולה כשמצלמת סטדיקאם עוקבת אחריו ומדווח שהוא מצלם סרט תיעודי בשם "המגיש").

הזוכה: "Undefeated".

הצוות התיעודי הוא הראשון שמגורש מהבמה כשהמוזיקה עולה והמיקרופון נכבה. זה האוסקר שלישי שסרט של הארווי וויינסטין מקבל הערב, אחרי "אשת הברזל" ו"הארטיסט".

 

 

כריס רוק עם סרט האנימציה. ("אומרים שאנימציה זו עבודה קשה. לחטוב עצים או לעבוד כשליח זו עבודה קשה. אנימציה זו העבודה הכי קלה בעולם. אני עבדתי באנימציה, וזה קל. אני נכנס לתא אומר את השורה שלי ואז הם נותנים לי מיליון דולר על זה").

הזוכה: "רנגו", גור ורבינסקי.

זו אחת הקטגוריות שאני הכי אוהב בטקס, אבל השנה היא היתה מאוד חלשה, כי זו היתה שנה חלשה לאנימציה. אני מניח שהטוב אכן זכה, אבל "רנגו" לא יזכר כיצירת מופת.

 

4:52: בן סטילר ואמה סטון עם הפרס על אפקטים. אמה סטון גונבת את ההצגה בתור המגישה הצעירה שרוצה לשיר שיר על המועמדים ולהזמין את ג'ונה היל לריקוד.

והזוכה: "הוגו".

הפתעה! "כוכב הקופים, המרד" מפסיד! מדהים. אבל האמת, אני מבין את זה: האקדמיה כרגע מפגינה קראש על "הוגו" ואני שותף לה בזה.

 

4:58: מליסה ליאו, זוכת האוסקר על שחקנית משנה בשנה שעברה על "פייטר", מציגה את הפרס לשחקן משנה.

הזוכה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס".

פלאמר, בן ה-82, הוא השחקן המבוגר ביותר שזוכה באוסקר. פלאמר צעיר מהאוסקר בשנתיים. "יש לי וידוי: כבר כשיצאתי מרחם אמי התחלתי לעשות חזרות על נאום האוסקר שלי".

 

בילי קריסטל מצליח סוף סוף להצחיק אותי (זה תועד לייב בסטרימינג החי שמתנל במקביל), כשהוא דיבב את מחשבתו של ניק נולטי בצליל "אאאאאררררררררר".

 

טום שראק, נשיא האקדמיה, בלה בלה בלה. קריסטל: "תודה טום שהלהבת את הקהל".

 

5:12: אוון ווילסון ופנלופה קרוז עם פרס הפסקול.

הזוכה: לודביק בורס, "הארטיסט".

 

5:16: וויל פארל וזאק גליפינאקיס עם פרס השיר.

הזוכה: ברט מקנזי, "גבר או חבובה" מ"החבובות".

מדהים. חצי מהצמד "טיסת הקונקורדס" זוכה באוסקר.

 

5:24: אנג'לינה ג'ולי עם פרס התסריט המעובד.

הזוכה: "היורשים", אלכסנדר פיין (עם נט פקסון וג'ים בורק, שכתבו את הדראפטים הראשונים). זה האוסקר השני ברציפות של פיין, שזכה גם על סרטו הקודם, "דרכים צדדיות". פיין מקדיש את הפרס לאמו, שנמצאת בקהל, ביוונית. (אמו אמרה לו שאם יזכה שנית שיקדיש לה את הפרס "כמו חאוויר בארדם").

 

תסריט מקורי.

הזוכה: וודי אלן, "חצות בפריז".

 

על פי הליין-אפ שפירסמתי ביום שישי הם עכשיו בפיגור של חמש דקות.

 

5:37: מילה יובוביץ' מסכמת את הטקס לפרסים הטכניים שהיא הנחתה לפני שבועיים בו קיבל איש האפקטים דאגלס טראמבול פרס על מפעל חייו.

 

5:38: בנות "מסיבת רווקים" עם פרסי הסרטים הקצרים (מיה רודולף וקריסן וויג עם בדיחות אורך).

סרט קצר: "החוף" של טרי ג'ורג' ("הוטל רואנדה") ובתו.

דוקומנטרי קצר: "Saving Face". סרט על ניתוחים פלסטיים בפקיסטאן.

אנימציה קצר: "הספרים המעופפים של מוריס לסמור". הבנתם? מור איז לס מור?

אני הייתי בעד הסרט החביב הזה, שמתאים לאווירת הרטרו והקולנוע האילם של הטקס כולו. יש בו רגעים שמזכירים סרטים של באסטר קיטון.

 

5:50: מייקל דאגלס עם פרס הבימוי.

הזוכה: מישל הזנוויציוס, "הארטיסט".

 

קריסטל: "המגישה הבאה היא מריל סטריפ שהיתה מועמדת, כולל הערב, 17 פעם וזכתה פעמיים. מה שאומר ש-14 פעמים היא היתה צריכה לשבת שם ולשחק כאילו היא שמחה בשמחת הזוכות. רק על זה, לדעתי, מגיע לה אוסקר נוסף."

 

 

5:55: מריל סטריפ מציגה את זוכי פרסי מפעל החיים שחולקו בנובמבר: אופרה ווינפרי, ג'יימס ארל ג'ונס ואיש האיפור דיק סמית, שדחף כדורי צמר גפן לפיו של מרלון ברנדו ב"הסנדק".

 

6:02: בילי קריסטל במחווה מרגשת לגיל קייטס, המפיק שהביא אותו לאוסקרים והפיק ששה טקסים בהשתתפותו. ועכשיו למונטאז' אנשי הקולנוע שהלכו השנה לעולמם.

 

נשארו שלושה פרסים לסוף. זה פרס פרסומת פרס פרסומת פרס קרדיטים.

 

פרס השחקן הוא הבא בתור. האם יזכה בו ז'אן דוז'רדן שמגלם דמות בשם ז'ורז' או ז'ורז' קלוני? (גם גארי אודלמן מגלם דמות בשם ג'ורג'. וחבל שבן קינגסלי לא מועמד כי גם לדמות שלו קוראים ז'ורז').

 

6:12: נטלי פורטמן, זוכת האוסקר משנה שעברה, עם פרס השחקן:

הזוכה: ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט".

מה שנחמד בזכייה של הצוות של "הארטיסט" הוא שממש משמח אותם לזכות, הם מאושרים כמו ילדים קטנים.

 

6:23: קולין פירת זוכה האוסקר בשנה שעברה, עם פרס השחקנית (פירת שיחק עם סטריפ ב"מאמא מיה").

הזוכה: מריל סטריפ, "אשת הברזל". וואו!

זה האוסקר השלישי של סטריפ, ולדעתי נעשה כאן צדק כי היא היתה פשוט פנומנלית ב"אשת הברזל". וצריך לזכור שוויולה דיוויס התגלתה בזכות סטריפ ב"ספק".

 

אני בטוויטר הרגע:

cinemascopian זכייה כזאת, של מריל סטריפ, על פני הפייבוריטית ויולה דיוויס, היא מהרגעים האלה שבשבילם אני נשאר ער כל הלילה בכל שנה באוסקרים. רגע מושלם. 27/02/12 06:32

 

כמו כולם גם אני הימרתי על ויולה דיוויס, אבל מתברר שהשילוב בין הזכייה בבאפט"א וגלובוס הזהב חזק יותר מהזכייה בסא"ג, וזו גם עדות לנוכחות המסיבית של מצביעים בריטיים באקדמיה. ואני באמת חושב שמבין המועמדות היא היתה הזוכה המוצדקת. אז למרות שההימור שלי נפגם, אני ממש מבסוט מהפרס הזה.

 

6:32: טום קרוז עם פרס הסרט.

 

והמנצח הגדול: הארווי וויינסטין שסרטיו "אשת הברזל", "Undefeated" ו"הארטיסט" יצאו עם הפרסים המרכזיים. ששה פרסים סך הכל.

הזוכה: "הארטיסט".

המפיק הוא תומס לנגמן, בנו של קלוד ברי. והוא מקדיש את הפרס לזכרו. וזה נדיר למצוא סרט המועמד לאוסקר ויש לו מפיק אחד. ולמען ספרי ההיסטוריה: סרט אילם בשחור לבן תוצרת צרפת זכה באוסקר. זה די מדהים. מישל הזנוויציוס בנאום הזכיה הסופי: "אני רוצה להודות לבילי ווילדר ואני רוצה להודות לבילי וויילדר ואני רוצה להודות לבילי ווילדר".

 

6:40: עד כאן הלייב בלוג. תודה גם למי שהאזין לערוץ הקומנטרי החי שלי. זה היה ניסוי טכני, הופקו לקחים, ונראה לי שבלייב בלוג הבא הכל יזרום יותר טוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארלנד יוזפסון. 1923-2012

 

 

יום ראשון הגיע, וזה הזמן לראות מה קרה בקופות בארץ בסוף השבוע. ובכן, המייג'ורים (סרטי האולפנים) ממשיכים לעבוד באופן חלש למדי (כולם מחכים לפסח, אני מניח), אבל יש קצת אקשן במקום לא צפוי. על זה במשך. קודם כל, אצל הגדולים.

 

חמשת הסרטים המובילים בסוף השבוע בסינמה סיטי היו: 1. "אדם על הקצה"; 2. "טעון הגנה"; 3. "את, אני והשאר"; 3. "זאת מלחמה"; 4. "לא תשכח".

 

חמשת הסרטים המובילים ברשת גלובוס מקס היו: 1. "את, אני והשאר"; 2. "טעון הגנה"; 3. "זאת מלחמה"; 4. "אדם על הקצה"; 5. "הוגו".

 

הסרטים המובילים ביס פלאנט: 1. "זאת מלחמה"; 2. "היורשים"; 3. "בגידה כפולה"; 4. "לא תשכח"; 5. "הכל בשביל הכסף".

 

אוסף די משמים של סרטים. עד כדי כך, שחלק ניכר מהם אפילו לא ראיתי, וחלק לא פחות ניכר מהם אף לא הוקרן לעתונאים ("את, אני והשאר", "לא תשכח"). "טעון הגנה" פתח בסוף השבוע שעבר עם כ-16,000 צופים.

 

===================

 

אבל ככל הנראה שהאולמות המלאים ביותר בבתי הקולנוע לא שייכים לסרטים האלה, אלא לסרט אחר: "פרידה", הסרט האירני שמועמד מול "הערת שוליים" (ו"באפלה") לאוסקר הזר, מוצג בדי מעט אולמות, אבל אם אתם גרים באיזור מרכז תתקשו להשיג לו כרטיסים. למעלה מ-30,000 איש כבר ראו אותו, ומתברר שהוא הולך חזק מאוד בעיקר ברמת גן וברחובות.

 

===================

 

ותוך כדי כתיבת הפוסט הזה הגיעה הבשורה שארלנד יוזספון, אחד השחקנים הקבועים של אינגמר ברגמן, הלך לעולמו. הוא היה בן 88.

 

בשליפה אני תוהה האם יוזפסון היה האיש שבפילמוגרפיה שלו כשחקן היו הכי הכי הרבה יצירות מופת, והאם הוא השחקן ששפר עליו גורלו לעבד עם הבמאים הכי גדולים של המאה העשרים? יתכן. אצל ברגמן הוא שיחק ב"תמונות מחיי הנישואין", "פאני ואלכסנדר", "זעקות ולחישות", "סונטת סתיו" ועוד רבים. אצל טרקובסקי הוא שיחק ב"נוסטלגיה" וב"הקורבן". אצל אנגלופולוס הוא שיחק ב"המבט של אודיסיאוס". אצל פיטר גרינאוויי הוא שיחק ב"הספרים של פרוספרו". אצל אישטוון סאבו ב"הנוסן" ו"לפגוש את ונוס". אצל דושן מקאבייב הוא שיחק ב"מונטנגרו".

 

"הקורבן" ו"נוסטלגיה" הם שניים מהסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אבל כשיוזפסון ביקר בתל אביב באמצע שנות התשעים במסגרת הפסטיבל לסרטי סטודנטים, הוא סיפר כמה הוא סבל מהעבודה עם טרקובסקי ועם אנגלופולוס. שניהם, הוא סיפר, מציבים את המצלמה מאוד רחוק מהשחקן כך שאי אפשר לראות את פניו, ומכיוון שתנועות המצלמה כה ארוכות ומורכבות השחקן נדרש להתנהג בצורה מתוכננת ומדויקת מאוד. זאת בשעה שהוא היה רגיל לעבודתו עם ברגמן, שהרבה בתקריבים ונתן לשחקניו חופש רב.

 

א.

מתי היתה הפעם האחרונה שהסרט שהכי אהבתי באותה שנה היה גם הסרט שזכה באוסקר? בשנה שעברה זכה "נאום המלך", סרט שחיבבתי אבל לא חשבתי שמגיע לו האוסקר לסרט הטוב ביותר. שנה לפני כן זכה "מטען הכאב", סרט שהערכתי, אבל לא חשבתי שהוא מצטיין השנה. שנה לפני כן זכה "נער החידות ממומבאי", סרט שנהניתי ממנו, אבל לא הבנתי מה האוסקר עושה אצלו. ושנה לפני זה זכה "ארץ קשוחה" שהייתי אמור להתפעל מזכייתו אלמלא היא באה על חשבון יצירת המופת שהתחרתה מולה, "זה יגמר בדם". בקיצור, צריך לנדוד אחורה עד שנת 2004 כש"שר הטבעות, חלק ג': שיבת המלך" זכה. יותר מזה: לא רק שאין התאמה בין הסרט שאני הכי אוהב לבין זוכי האוסקר, על פי רוב אפילו הסרט שאני אוהב מבין המועמדים עצמם אינו הזוכה. ובכל זאת, אני אוהב את האוסקרים. לא כי הם בוחרים את הסרטים לפי טעמי, הם לא. אבל האוסקרים בכל זאת מספקים – לרוב, לא תמיד – תמונת מצב מעניינת ולא בלתי מדויקת לגבי מה שהתחולל באותה שנה במקום שבו הוליווד הממוסחרת פוגשת את הוליווד הכמהה לאמנות (אבל אמנות רווחית, כמובן. בשביל אמנות איזוטרית יש את פסטיבל קאן). השנה יקרה דבר דומה: הסרט שמיועד לזכייה הוא "הארטיסט", סרט שאני מאוד מאוד אוהב, ומוקסם ממנו. למעשה, זה אחד מזוכי האוסקרים (בהנחה שהוא אכן יזכה) שאני הכי אוהב מהשנים האחרונות. אבל היו השנה כמה וכמה סרטים שאהבתי יותר ממנו, ובאופן מרשים ומדהים, שניהם מעמדים לצידו של "הארטיסט" ובפנטזיה שלי אחד מהם עוד יזנק קדימה בשניה האחרונה ויזכה במקומו. השניים הם "עץ החיים" של טרנס מאליק, שבחרתי בו כסרט השנה של "סינמסקופ" בסוף דצמבר 2011, ו"הוגו" של מרטין סקורסזי, הסרט שהייתי מכתיר כסרט השנה אם היה יוצא בארץ בדצמבר 2011 ולא בפברואר 2012. ובכלל, תשעת הסרטים המועמדים לפרס הסרט מכילים כמה מהסרטים הטובים ביותר של שנה האחרונה (ושני זוכים מפסטיבל קאן, מי היה מאמין).

 

ב.

ב-1973 נפל דבר: שלושה סרטי בכורה שהופקו עצמאית ונקנו להפצה על ידי אולפני וורנר נחשפו ממש בסמוך זה לזה באוקטובר של אותה שנה וגרמו לעיתונות ולמבקרים להרים ראש ולשים לב שגל חדש של קולנוע אמריקאי נולד, דור חדש של קולנוענים פורקי עול צמח לו. השלושה היו "שבילי זעם" של טרנס מאליק, "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי (מפיצים בארץ חגגו על התרגום של שני הסרטים האלה) ו"הקשר הצרפתי" של וויליאם פרידקין. "הקשר הצרפתי" הפך ללהיט ענק, זכה באוסקר, והפך את פרידקין לבמאי הצעיר ביותר שזכה באוסקר מאז ועד היום. "שבילי זעם" ו"רחובות זועמים" התגמדו לצידו, אבל הדור החדש של הוליווד נולד. 39 שנה אחר כך: פרידקין די נעלם, ההצלחה המיידית והמהירה של "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים" שרפה אותו. אבל סקורסזי ומאליק, שנעלמו וחזרו ועלו וירדו, חוזרים להתחרות זה נגד באוסקרים. ולא רק זה: שניהם מביאים כעת לתחרות את הסרטים הכי טובים שלהם. ולא רק זאת: דווקא סרטיהם החדשים חושפים באופן מוחצן וגלוי את ההבדלים העמוקים ביניהם, אבל גם את נקודות הדמיון. "הוגו" כולו שליטה וקפדנות פדנטית, ושימוש בכל חידושי הטכנולוגיה; "עת החיים" משוחרר, מפורק, מאולתר. אבל שניהם יוצרים קולנוע מעורר השראה על גיבורים המחפשים משמעות רוחנית לחייהם ולאובדן שלהם. ושניהם עשו את שני הסרטים האהובים עליי מיבול 2011.

 

ולא רק הם: וודי אלן וסטיבן ספילברג, גם הם מבכירי הבמאים האמריקאים של שנות השבעים, גם הם בתחרות השנה. כלומר, ארבעה מתוך תשעת הסרטים המועמדים לפרס הסרט באוסקר שייכים לארבעה מבכירי הבמאים של שנות השבעים, כל אחד ייצג אז סוג אחר של קולנוע (הקומדיה, הבלוקבאסטר, הסרט האמנותי, דרמת הפשע הריאליסטית), אבל כעת כולם התכנסו לאיזור דומה של נושאים, כולם פרנקופילים למדי, אבל כל אחד נשאר נאמן למה שייחד אותו כבר אז. וכולם עושים עדיין סרטים של אנשים שאהבת הקולנוע מפעמת בהם. זה בדיוק הדור שהסרט שהם הכי יתלהבו ממנו הוא סרט צרפתי המשחזר את הקולנוע הוליוודי האילם של שנות העשרים. למה? כי הפעם האחרונה שהיה הגיוני שדבר כזה יקרה הוא בשנת 1973. והנה הוא קורה כעת.

 

כלומר: מבחינת יבול, ואם אני מתעלם מ"העזרה", שלא אהבתי, האוסקר לשנת 2012 מציג את נבחרת הסרטים המוצלחת ביותר שהיתה בו כבר שנים.

 

 

ג.

תשעה סרטים מועמדים? איזה מין מספר מטופש הוא תשע? זהו מספר של אקדמיה שמרגישה בשנים האחרונות צורך להתחדש, להתעדכן, להשתפץ, ובדרך מחוקקת חוקים מעט משונים. וכך, לפני שלוש שנים עלה מספר המועמדים לפרס הסרט מחמישה לעשרה. אבל אז הם הבינו שאולי עשרה זה יותר מדי. אז השנה הומצאה שיטת הצבעה חדשה המדרגת רק את הסרטים שהמצביעים הכי אהבו, והכלל הוא שיכולים להיות בניקוד הזה בין חמישה לעשרה סרטים. וכך יצא תשעה. שינויים הוכנסו גם לקטגוריית הסרט התיעודי, דבר שגרם לכך שכמעט אף אחד מהסרטים התיעודיים הבולטים והמדוברים של השנה לא מועמד שם, מה שהופך את הקטגוריה הזאת לאיזוטרית במיוחד השנה, וגם לדי קשה לחיזוי. וגם קטגוריית השיר עוברת שינויי תקנון תכופים ושיטת הניקוד המשונה שם, וכנראה טעמם הסנובי של חברי הוועדה הממיינת, גרמו לכך שהשנה רק שני שירים מועמדים בקטגוריה שתמיד חיבבתי אבל שהפכה בבת אחת לזניחה לחלוטין. רוחות ההתחדשות ניסו לפעפע גם אל קדמת המסך כשלפני כמה חודשים הוכרז שהאקדמיה בוחרת בבמאי ברט ראטנר ("מיליארד סיבות לשוד") כמפיק הטקס. ראטנר מצידו מיד גייס את אדי מרפי כמנחה. הכיוון היה ברור: האקדמיה רוצה טקס חצוף, וראטנר את מרפי, שניהם עם פוזה ערסית למדי, הם בהחלט האנשים שיילכו לכיוונים חצופים. אלא שהאקדמיה שכחה שהם גוף נורא שמרני, וכך תוך שבועות ספורים רטנר נתפס מדבר בכמה הזדמנויות שונות בלשון נטולת פילטרים ותקינות פוליטית שהקפיצו את הדם השמרני של התקשורת והאקדמיה. הוא זכה לגערות, פוטר או התפטר, אדי מרפי הלך איתו ולטקס הובא כמפיק בריאן גרייזר, מבכירי מפיקי הוליווד (וזוכה האוסקר על "נפלאות התבונה"), שהצליח לעשות מה שאף אחד אחר לא הצליח לעשות בשמונה השנים האחרונות: להחזיר את בילי קריסטל לעמדת המנחה, בפעם השמינית. כך שבמקום "חצוף", נקבל "קלאסי". וכך האוסקר צריך להיות: קלאסי, לא מתחנף לבני הנוער, אלא מרים אותם אליו.

 

ד.

 

וקלאסי זה מה שנקבל, באחד הטקסים עם הכי הרבה סרטים שחוגגים את אהבת הקולנוע. אם אתם עוקבים אחרי בלוגי הקולנוע ודיווחי האוסקר של החודשיים האחרונים אתם כבר מבינים לאן הרוח נושבת: "הארטיסט" הוא הסרט המסומן לזכייה. עכשיו רק נותר להבין בכמה פרסים. בתרחיש אחד, הוא זוכה רק בשלושה-ארבעה פרסים. בתרחיש אחר הוא זוכה בתשעה וסוחף כמעט את כל עשרת הפרסים להם הוא מועמד (חוץ משחקנית משנה, שם אין לו סיכוי).

 

אבל אני שואל את עצמי: מה, לחברי האקדמיה אין עיניים? אין להם אזניים? עם כל אהבתי ל"הארטיסט" – סרט נפלא, בחיי – האם האקדמיה כה מוכי אהבה שהם לא מבחינים ש"הוגו" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שנראו אי פעם על מסך הקולנוע? האם לא מגיעות לו לפחות זכיות בקטגוריות הצילום? העיצוב? העריכה? בכמה מהקטגוריות הטכניות, כפי שתראו בהמשך, אני הולך להמר בניגוד לדעה הרווחת מבין עמיתיי חזאי האוסקר ולהמר על "הוגו" במקום על מתחריו, מתוך תחושה שכשחברי האקדמיה רואים משהו יוצא דופן, הם יידעו לזהות אותו ולהריע לו. ואולי זה אני זה שמוכה אהבה כאן. ולמרות שנראה שהכל צפוי, יש עדיין כמה קטגוריות עם מירוצים צמודים ומותחים למדי, כולל אצל השחקנים הראשיים. בדרך כלל אני קולע ל-16 מתוך 20. נראה איך ילך השנה.

 

(פורסם ב"פנאי פלוס", 22.2.2012)

לא תכננתי לעשות לזה לייב בלוג, אבל זה קורה ממש עכשיו בסנטה מוניקה (שם עכשיו 13:30), ואני ער, וסת רוגן מנחה ויש לו שם כמה בדיחות מצוינות, ו"הערת שוליים" מועמד על תסריט, אז אעשה מעין לייב בלוג לא מחייב (אני מדווח על פי העדכונים בטוויטר), עד שאלך לישון. משם, תמשיכו אתם. בינתיים, הנה מה שקורה שם.

 

סת רוגן, מונולוג פתיחה:

– "בזכות עונת האוסקרים גילינו שברט רטנר הוא גזען נוראי".

 

– "אהבתי את 'דרייב', ובייחוד את זה שכל הנבלים שם היו יהודים. הסרט גם ליהודים להיראות כל כך מפחידים שהייתי בטוח שמל גיבסון ביים אותו".

 

– על "היורשים": "אתם יודעים שסרט הוא טוב כשהוא גורם לך לרחם על ג'ורג' קלוני".

 

– על "הארטיסט", המועמד המוביל לזכייה: "חשבתי שייסדנו את הקטגוריה לסרט הזר כדי למנוע מדבר כזה לקרות".

 

– "לארס פון טרייר לא הגיע הערב. על פי השמועה הוא ברח לארגנטינה".

 

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס".

 

תסריט בכורה: "50/50", וויל רייזר. הסרט שרוגן, המנחה, היה שותף ליצירתו והפקתו.

 

צילום: "הארטיסט", גיום שיפמן. אמש הוא זכה גם בסזאר, ולכן הוא לא הספיק להגיע לטקס בסנטה מוניקה.

 

שחקנית משנה: שיילין וודלי, "היורשים".

 

הפרס על שם ג'ון קסווטס (לסרט באמת דל תקציב): "פאריה".

 

שחקן ראשי: ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט"

 

סרט תיעודי: "The Interrupters" של סטיב ג'יימס. סרט שבכלל לא טרחו לתת לו מועמדות לאוסקר. על פי הדיווחים הוועדה הממיינת חשבה שהוא פשוט ארוך מדי.

 

תסריט: "היורשים". מביס גם את "הארטיסט" וגם את "הערת שוליים". ליאור אשכנזי יכול ללכת עכשיו חזרה למלון.

 

סרט זר: "פרידה".

 

סרט בכורה: "התמוטטות" ("Margin Call").

 

במאי: מישל הזנוויציוס, "הארטיסט".

 

שחקנית: מישל וויליאמס, "השבוע שלי עם מרילין".

 

סרט: "הארטיסט".

 

(בתגובות מזכירים לי שהיה תקדים לסרט שזכה גם בספיריט וגם באוסקר: "פלאטון" של אוליבר סטון. אז זה כנראה יקרה שוב הלילה).

זוכרים, נכון? מחר אתם תופסים שלאף-שטודנה הגון בצהריים/ערב ומגיעים רעננים לשלל אירועי האוסקר שלנו: ב-21:30 מרתון האוסקרים במכללה הישראלית לאנימציה שיימשך עד הבוקר, ומ-3:00 הלייב-בלוג השביעי שלי מהאוסקר, ממש כאן, שיכלול תוספות חדשות (ותקדימיות).

 

===============

 

"הארטיסט" עשוי לקבוע כמה וכמה תקדימים, אם אכן יזכה. למשל: הוא המועמד המוביל לזכייה הערב בפרסי האינדיפנדנט ספיריט והוא המועמד המוביל לזכייה המחר באוסקר. אם זה יקרה הוא יהיה, אם הזכרון שלי עובד, הסרט הראשון שזוכה גם כאן וגם כאן. למעשה, זכייה באינדיפנדנט ספיריט די מבטיחה הפסד באוסקרים. אם הסטטיסיטיקה הזאת תקפה, זה אומר שבאחד הטקסים הוא יפסיד. ואם לא, הוא יקבע תקדים. תקדים אחד הוא כבר קבע: הוא הסרט הראשון שזוכה גם בסזאר וגם באוסקר.

 

"הארטיסט" זכה אתמול בששה פרסי סזאר. אבל ז'אן דוז'רדן הפסיד את פרס השחקן לעומר סיי, השחקן מ"מחוברים לחיים", שובר הקופות הצרפתי (שיגיע בקרוב לישראל). סיי הוא השחקן השחור הראשון שזוכה בסזאר. "פרידה", אגב, זכה בפרס הסרט הזר.

 

================

 

מילאתי פעמיים את טופס ההימורים של "עין הדג", פעם אחת עם ההימורים שלי ופעם שניה עם ההימורים של אן תומפסון, חזאית האוסקר שאני הכי מחזיק ממנה, שבשלוש קטגוריות (מתוך ה-11 עליהן מהמרים ב"עין הדג"), מהמרת אחרת ממני. נראה מי ינצח.

 

===============

 

ב"סלונה", אגב, מחכים לכם שלושה מתוך חמשת סרטי האנימציה הקצרעם המועמדים.

 

=================

 

 

לא יעזור, סשה ברון כהן פשוט מצחיק אותי. נו, כן, ברור שכל הסיפור הזה כנראה אורגן מראש – תחילה אסרו עליו להגיע לאוסקרים לבוש בתור הדמות שהוא מגלם בסרטו החדש "הדיקטטור", ואז בתגובה הוא משחרר וידיאו נאצה ואז מתירים לו – הכל מהונדס. אבל למי אכפת, כי כשברון כהן קורא לאקדמיה The Academy of Motion Pictures Arts and Zionists אני פשוט מתפקע מצחוק.

 

 

ואתמול עלה ברון כהן בתור הדיקטטור לשידור ב"טודיי" פתח בברכת "ג'חנון!" ושאל אותם "מה שלום הסריס שלכם, אל רוקר?". וכשהוא נשאל מה הוא חושב על "הוגו" הוא ענה "לא שמעתי על הסרט אבל אני מניח שהוא על צ'אבז".

 

 

Scroll down for the English version.

 

אתם רוצים לראות את הטקס ביום ראשון בלילה אבל מעניין אתכם רק הפרס על עריכת סאונד? ובכן, הנה – בלעדי ל"סינמסקופ" – לו"ז הטקס כדי שתוכלו לכוון שעון מעורר. זה הליין-אפ לטקס, כפי שסידרו אותו מפיקי אירוע, בריאן גרייזר ודון מישר, והם עשו כאן מישמש רציני: הם פותחים עם פרס הצילום, ולא עם הפרסים לשחקני המשנה כפי שהיה נהוג בדרך כלל. אלה מגישי הפרסים, האם תצליחו לנחש מי יגיש מה? השעות הן לפי שעון ישראל (ואל תשכחו שביום ראשון בלילה נהיה כאן עם לייב בלוג לאורך כל הטקס, שמן הסתם יתארך בלפחות רבע שעה מעבר לשלוש השעות שהם מתכננים אותו).

 

 

3:30 – השידור מתחיל ומונולוג הפתיחה של בילי קריסטל

3:40 – פרס הצילום

3:43 – עיצוב אמנותי

3:52 – עיצוב תלבושות

3:54 – איפור

4:03 – סרט זר

4:07 – שחקנית משנה

4:20 – עריכה

4:23 – עריכת סאונד

4:26 – מיקס סאונד

4:33 – סירק דה סוליי

4:37 – דוקומנטרי

4:41 – אנימציה

4:49 – אפקטים

4:53 – שחקן משנה

5:04 – פסקול

5:08 – שיר (תיתכן כאן הפתעה עם החבובות, אבל כרגע הדיווח הרשמי הוא שלא יהיו ביצועים חיים של השירים).

5:17 – תסריט מעובד

5:20 – תסריט מקורי

5:31 – קצר לייב אקשן

5:34 – קצר דוקומנטרי

5:37 – קצר אנימציה

5:44 – בימוי

5:58 – "לזכרם"

6:07 – שחקן

6:15 – שחקנית

6:27 – סרט

 

Here is the the 84th Oscar telecast line-up. All times are PST:

 

5:30pm: Show starts, Billy Crystal's opening number.

5:40: 1st award – Cinematography.

5:43: Art Direction.

5:52: Costume Design.

5:54: Makeup.

6:03: Foreign Language Film.

6:07: Supporting Actress.

6:20: Editing.

6:23: Sound Editing

6:26: Sound Mixing.

6:33: Cirque du Soleil

6:37: Documentary Feature.

6:41: Animated Feature.

6:49: Visual Effects.

6:53: Supporting Actor.

7:04: Score.

7:08: Song (expect a possible Muppet surprise here).

7:17: Adapted Screenplay.

7:20: Original Screenplay.

7:31: Live Action Short.

7:34: Documentary Short.

7:37: Animated Short.

7:44: Direction.

7:58: In Memoriam.

8:07: Best Actor.

8:15: Best Actress.

8:27: Best Picture.