זהות מינית. זה יהיה טעם החודש בתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב שייפתח ב-3 במאי. חמישה מתוך 12 הסרטים בתחרות עוסקים בכך. שאר הנושאים השגרתיים – כיבוש, עובדים זרים וקשיי קליטה – יזכו לייצוכ אף הם.
אני קורא את תריסר התקצירים ואני צריך להזכיר לעצמי שיש סיכוי סביר שלפחות כמה מהם יהיו מסרטי התעוד היפים, המרגשים והמשמעותיים של השנה הקרובה. "הצלמניה", אני מזכיר לעצמי, אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לא משנה באיזו שפה, הוא בוגר דוקאביב של שנה שעברה. אבל למקרא התקצירים, אני מאבחן כמה בעיות שיש לי עם המבחר שמוצע לנו:
1. זהות מינית, כיבוש, עובדים זרים וקשיי קליטה? זהו? זה טווח הנושאים שיש לקולוע הישראלי התיעודי להציע. חסרים ברשימה שני נושאים פופולריים נוספים: זיקנה ושואה. שוב, זו לא ביקורת על הסרטים עצמם. כאמור: גם "הדירה" וגם "הצלמניה" נכנסים לקטגוריות האלה והם נהדרים. או "מלון תשעה כוכבים" או"מועדון בית הקברות". אבל אם תקצירי תריסר סרטי התחרות הם חלון ראווה, אני תוהה האם אכנס לעשות שופינג (אכנס, אכנס, ברור. ובכל זאת).
2. סרטים בגוף ראשון. ששה מתוך ה-12 הם סרטים שהיוצרים עשו על עצמם. שוב, אני יכול לתת כאן רשימה ארוכה מאוד של סרטים נהדרים שבמאים עשו על עצמם ועל משפחתם. אבל כשאני קורא תקציר לסרט תיעודי של במאי שמעולם לא שמעתי עליו שרוצה לספר לי על חייו אני ישר חושב לעצמי בראש "ריפוי בעיסוק!". כן, אולי זו גזענות אמנותית ואני מקווה שאוכל להגיד בהתלהבות שאותו סרט של במאי שלא שמעתי עליו שהלך ועשה סרט על עצמו הוא פשוט יציר קולנועית אדירה, ובכל זאת אני מציע חוק: סרט על המשפחה? רק מהסרט השלישי של הבמאי.
ואם עשיתם סרט בגוף ראשון, הצעה שלי: תסתירו את זה בתקציר. כשזה מגיע ברצף עם חצי תריסר סרטים נוספים זה פשוט נראה כמו מגיפה והסרט שלכם הולך לאיבוד בין כולם. ובכלל, לי נדמה שקולנוע תיעודי מעניין הוא זה שמספר על האחר ולא על האני. אבל כמובן שאני בוודאי טועה.
ואכן, כל סרט שהתקציר קצת יוצא מהמסגרת הנ"ל מיד קופץ לעין. ולכן סרטו של דן גבע, "רעש" ("סיפור אהבה-שנאה תל אביבי, על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו"), מיד מסקרן אותי. כמו גם "סינמה ג'נין" (ניסיונות להקים מחדש את בית הקולנוע של ג'נין"). אבל התקציר הכי מעניין בתחרות הישראלית? הוא בכלל נמצא בתחרות סרטי הסטודנטים וזה התקציר לסרטה של יעל מיכאלסון (אל תבלבלו עם מיכל אהרונסון המתחרה בה באותה תחרות) מאוניברסיטת תל אביב. הסרט נקרא "תזכיר לי מי אני" והתקציר הולך ככה: "ניסים אהרון לא זוכר מי זה ניסים אהרון. לפני ארבע שנים פוטר מעבודתו וכשהתעורר לא זכר דבר. מבחינה אורגנית מוחו תקין, אבל ניסים לא זוכר את ילדיו או את אשתו." זה סיפור שאני רוצה לראות! עכשיו רק צריך לקוות שזה גם סרט טוב.
הנה 12 סרטי התחרות הישראלית בדוקאביב:
– "גברים בלתי נראים". בימוי: יריב מוזר. הומוסקסואלים פלסטיניים, הסובלים מרדיפה ואיומים על חייהם בשטחים, נאלצים להתחבא בתל אביב, שגם בה הם בורחים מפני החוק.
– "הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר". בימוי: נועם פנחס. הבמאי חוזר אל הקיבוץ בו גדל כדי להציל את צח, חבר ילדותו שהפך לנכה מתבודד המסרב להשתקם.
– "יום אחד אחרי השלום". בימוי: מירי לאופר, ארז לאופר. רובי דמלין, שאיבדה את בנה דיוויד במהלך שירותו בשטחים, ביקשה לפתוח בדיאלוג עם הצלף הפלסטיני שירה בו למוות. בעקבות סירובו יוצאת רובי לדרום-אפריקה, ארץ מולדתה, בחיפוש אחר אפשרות של סליחה ופיוס.
– "ילדים מסוכנים". במאי ומפיק: עמית גורן. ב"בית נועם", וילת מגורים בפינה מרוחקת של כפר מל"ל, מתגוררים 13 גברים, עברייני אלימות במשפחה, המטופלים בשיטת טיפול מאתגרת ומורכבת שאין דומה לה בארץ או בעולם.
– "ימי הזהר". במאית ומפיקה: זהר וגנר. קלטות וידיאו שצולמו לפני שנים בניו יורק ומתגלות יום אחד מערערות את הזגיות של הבמאית ובן זוגה.
– "כביסה מלוכלכת". במאית: יעל שרר. לאחר שאביה הורשע ונכלא על התעללות מינית, מחליטה הבמאית להגיש תביעה אזרחית תקדימית כנגד אביה. במקביל היא מחליטה לתעד את חייה.
– "כל הבקרים השמחים". במאי: עומר יפמן. סרט מסע אישי אל תוך ההוויה הביסקסואלית, אשר חושף טפח מהעולם היצרי המטלטל בו נתון הבמאי.
– "לילה לבן". במאית: עירית גל. המרחק בין מחנה הפליטים דהיישה לירושלים הוא כעשר דקות נסיעה. מדי לילה צועדת בין ההרים קבוצה של כעשרים נשים פלסטיניות שאין להן רישיון מעבר לישראל, מסע הסתננות הנמשך מספר שעות.
– "פודרה". במאי: איל גולדברג. פורטרט מטריד של במאי הסרט, בן לשושלת גולדברג, ממייסדות המושבה מטולה. באמצעות חומרים ארכיוניים והתרחשויות שצולמו במשך עשר שנים, נפרש בגוף ראשון המפגש בין מאצ'ואיזם צבאי להומוסקסואליות, בין אחוות לוחמים לאינטימיות של בית.
– "רעש". בימוי והפקה: דן ונואית גבע. סיפור אהבה-שנאה תל אביבי, על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו.
– "סינמה ג'נין". במאי: מרכוס ותר. פלסטינים וגרמנים מנסים לבנות מחדש של בית הקולנוע הנטוש בג'נין.
– "Home Movie". בימוי והפקה: ראובן ברודסקי. תיעוד השלב האחרון בהתפרקות משפחתו של הבמאי, אחת מני רבות שלא שרדו את מבחן ההגירה.
====================
ובשעה שאנשי דוקאביב עובדים על הפסטיבל שלהם, במכללת ספיר מתחיל להתגבש פסטיבל קולנוע דרום לשנה זו. והם הולכים שם על הקצה, בייבי. קודם כל: אבנר פיינגלרנט, ראש מחלקת הקולנוע בספיר ויוזם הפסטיבל ומנהלו, יצא לשנת שבתון בארצות הברית. כן, זה מה שקורה כששמים אנשי אקדמיה בראש פסטיבל, הם יוצאים לשנות שבתון פתאום. ליה ון ליר, פנינה בלייר, ז'יל ז'קוב, תיירי פרמו או דיטר קוסליק מעולם לא יצאו לשנות שבתון, אבל באקדמיה זה מקובל. וכך, את הפסטיבל השנה ינהל באופן חד פעמי מחליפו של פיינגלרנט, ענר פרמינגר (בשבילנו הוא במאי הקולנוע ענר פרמינגר, זוכה פרס אופיר על "גולם במעגל"; בשבילם הוא פרופ' ענר פרמינגר, חוקר הקולנוע הירושלמי). והמפיקה היא יעל נחליאלי ("ואלס עם בשיר"). בשנה שעברה השיק פיינגלרנט מסגרת נפלאה להקרנת חצות של סרטים ישראליים עתמאיים ושם על המפה את "2 בלילה", "ג'ו ובל", "חתולים על סירת פדלים" ו"פלנטה אחרת". האם המיזם הזה ימשך גם השנה?
ובינתיים, הנה מה שאני כבר שומע ממסדרונות ספיר: שהפסטיבל השנה יערוך מחווה לסרטי נינג'ות בכלל ולסרטי הנינג'ות של גולן-גלובוס בפרט, וכן וליצירתו של הבמאי הישראלי-אמריקאי, סם (שמואל) פירסטנברג ("אמריקן נינג'ה"). באמת?! פסטיבל גריינדהאוס! וזה עוד לא הכל: המחווה הישראלית תוקדש השנה לסרטיו של ימין מסיקה. זה יהיה פסטיבל של הפוך-על-הפוך. אני לא בטוח שאני בתוך הגרוב הזה של "רע-זה-טוב, נמוך-זה-גבוה", אבל נראה איך הם יטפלו בזה.
תגובות אחרונות