צלילת עומק

ביום שישי יצאו באמריקה הסרטים הבאים: "ג'ון קרטר", "לדוג סלמון בתימן" ו"חברים עם ילדים". אבל מדור התרבות לסוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס" בחר לשים על העמוד הראשון שלו לא את הקוואזי-בלוקבאסטר התלת מימדי חדש של דיסני, לא את הסרט החדש של לאסה האלסטרום עם יואן מגרגור ולא את הקומדיה הרומנטית חדשה של בנות "סאטרדיי נייט לייב", אלא את הביקורת הנשפכת של איי.או (טוני) סקוט על "הערת שוליים", שיצא גם הוא באמריקה בסוף השבוע האחרון (לפני שבוע כתבתי בטעות שהוא יצא שם אז, למעשה הוא יצא רק שלשום).
סקוט משתמש במילות התואר "נפלא" ו"גאוני" שבוודאי יככבו עוד היום במודעות הפרסום של הסרט. אבל לסקוט יש גם אבחנה משעשעת ומעניינת. כי הרי לא יתכן שיגיע סרט ישראלי לאמריקה ושהמבקרים שם לא יחפשו את המשמעות המטאפורית הפוליטית שלו, כי הרי כל סרט ישראלי חייב להיות גם בעל משמעות פוליטית (דיברנו על כך בשנה שעברה אפרופו הביקורות האמריקאיות ל"כלבת", שחיפשו גם שם אמירה על ישראל בעידן של מלחמה/טרור/ביבי). ואני גם לא מזלזל במבקרים האמריקאיים, כי נראה לי שזו נטייה של כל מבקר לחפש בסרט המגיע מעבר לים איזושהי אמירה תרבותית רחבה (ואולי נסתרת ולא מודעת) על החברה שממנה הגיע הסרט. זה קיים גם בישראל. סקוט מציין לשבח את הסצינה במשרד החינוך בה מתקבצים הרבה אנשים בחדרון קטן והטורים עולים עד להתפוצצות געשית ואלימה. הסצינה הזאת – שסקוט מתאר אותה כ"קונקלבה" – הזכירה לסקוט את המילים של וויליאם באטלר ייטס "שנאה גדולה, חדר קטן". אבל אפשר לתרגם את זה גם ל"שנאה גדולה, מעט מקום" (או מקום קטן). וזה, אומר סקוט, נראה לו כמו מטאפורה לא רק לתככים מרובי היצר והאגו של עולם האקדמיה אלא גם לישראל בזעיר אנפין: מדינה קטנה וצפופה וריבים בה הרבה.
=================
ובינתיים מגיעים נתוני הקופות ומתברר ש"הערת שוליים" נמצא במקום הראשון! כלומר, במקום הראשון בממוצע הכנסות פר מסך. הסרט הופץ בסוף השבוע בשני בתי קולנוע בלבד, אבל הניב הכנסה ממוצעת של 24,000 דולר פר מסך. הנה דיווח ב"דדליין" עם כל המספרים.
=================
עוד ב"ניו יורק טיימס": ג'יימס קמרון מלחיץ אותי לאללה. קמרון תמיד היה חובב צלילה, ולא הסתיר את זה בסרטיו: מ"המצולות", דרך "טיטאניק" ועד "אווטאר". וקמרון הוא גם מהנדס חובב (אחיו מהנדס אמיתי) שמייעץ לענייני תכנון של כל מיני גאדג'טים הקשורים לקולנוע ולצלילה: מצלמות מצד אחד, מתקני צלילה מצד שני. ביום רביעי שעבר נכנס קמרון לצוללת קטנטנה שהוא סייע בתכנונה וצלל לאיתה לעומק שמונה קילומטרים מול חופי פפואה ניו גיניאה. קמרון מבטיח שלמסע שלו, בצוללת שמלאה כולה ציוד צילום ותיעוד, יש ערך מדעי חיוני, ואת הממצאים שהוא אוסף הוא מעביר לידי אגודת הנשיונל ג'יאוגרפיק, שעוזרת לו במימון המסע. אבל קשה להתחמק מהתחשובה שיש כאן גם ספורט אקסטרים בשבילו: הצלילה הזאת שברה את השיא העולמי (במייל שלם) לצלילה לעומק בצוללת. וזה עוד כלום: בהמשך חודש קמרון מתכנן לשבור את השיא של עצמו ולצלול למעלה מעשרה קילומטרים, אל אחד הנקיקים הכי עמוקים והכי נגישים על פני כדור הארץ באוקיינוס השקט, ולבלות שם שש שעות בין דגים וצלופחים שאיש כנראה לא ראה מעולם. את המסע הזה, כולל ההכנות, הוא מתעד גם לסרט קולנוע בתלת מימד וגם לספיישל טלוויזיוני לערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק". למעשה, התרסקות המסוק לפי כחודש, בה נהרגו שני צלמים של "נשיונל ג'אוגרפיק", היתה במסגרת הצילומים לסרט התיעודי הזה. ואותי המחשבה על צלילה לעומק עשרה קילומטרים פשוט מצמררת ואני רק מקווה שקמרון יצא משם חי (או שלפחות יפגוש את חללי חזירים שהוא כנראה מחפש מתחת לים מאז "המצולות").






תגובות אחרונות