תל אביבים: אני חושב שאתם צריכים למצוא סיבה להגיע לבית ציוני אמריקה לראות את ההשקה המחודשת של בית הקולנוע שם. זה מבט אל העתיד הקרוב מאוד, וזה מבט שממלא אותי אופטימיות גדולה. האם יתכן שהפתיחה המחודשת של בית ציוני אמריקה מסמלת את שובו של בית הקולנוע השכונתי? זה בהחלט אפשרי. לא רק קולנוע שכונתי, אלא קולנוע שיוצא מידיהם של בעלי הון ותאגידי הקולנוע וחוזר לידיהם של היזמים הקטנים. במקום לפתוח מסעדות, יפתחו חדרי הקרנה לסרטי איכות.
את הקולנוע בבית ציוני אמריקה מנהל עודד הורביץ, מי שהיה אחראי על בית הקולנוע גם בגלגול הקודם שלו, כשהיה שכיר של חברת יונייטד קינג ואחראי הרפרטואר שלה, כשהיתה זכיינית הקולנוע בבצ"א אי שם בשנות התשעים (לפני שליונייטד קינג היה את סינמה סיטי ולפני שהורוביץ פרש והקים את חברת אורלנדו). הקשר שלו עם בית ציוני אמריקה נותר ידידותי מאז, אני מניח, כי הוא כבר קיים שם כמה אירועי הקרנה (האחרון שבהם היה לסרט "האלוהי" של פאולו סורנטינו) בעיקר בסופי שבוע. בתי הקולנוע הישנים בבצ"א המשיכו לארח מדי פעם אירועי קולנוע, כמו פסטיבל דוקאביב. אבל אני מניח שכל אלה היו פיילוטים לקראת השלב הנוכחי, בו הושקעו כספים לשיפוץ האולם הגדול. מה השתנה? ראשית, לא עוד אולם לא נוח עם כסאות שהמשענות שלהם נמוכים מדי, ולא עוד אולם שבו המקומות הטובים ביותר בו שמורים למעבר ולא לצופים. הוחלפו הכסאות ומורכזו השורות. נראה כמו אולם, ולא כמו תספורת שביל באמצע.
שנית, הועפה מקרנת הפילם ואת מקומה תפסה מקרנה דיגיטלית (כריסטי, נדמה לי). זה הלב של המהפכה, כי מרגע שהקולנוע עובר להקרנה דיגיטלית איכותית כל עלויות ההפצה מצטמקות, ובמקביל מתרחבות מאוד האפשרויות הרפרטואריות.
כלומר, מרגע זה אין מניעה שכל מי שיש לו אודיטוריום במצב סביר ישקיע לא-המון-כסף ויהפוך אותו למועדון קולנוע. אני עובר ומסמן לעצמי מקומות פוטנציאליים. למשל, בית עובדי העיריה ברחוב פומפדיתא, משכנו המקורי של סינמטק תל אביב (ולפני כן, מועדון הסרט של דוד גרינברג); או האולם בבית הסתדרות המורים בבן סרוק; או האולם בבית שלום עליכם, מאחורי בית המשפט; או אחד האולמות של צוותא; או הבימרתף; או האולמות שבהם שכן עד לא מזמן קולנוע דיזנגוף. ומרגע שיש אולם במצב טוב להקרנה, היזם האנין יכול להתחיל לייצר מסגרות שבועיות להקרנות סרטים. יותר ויותר סרטים צצים בעותקים דיגיטליים ברזולוציית 2k. רק בודדים מהם מגיעים לסינמטקים או לפסטיבלים. אפשר לייצר סוף סוף מועדון לקולנוע קוריאני ואסיאתי; מועדון למיוזיקלס הוליוודיים קלאסיים; למערבונים; לסרטי שנות השבעים; או סתם ללקט את הסרטים שהמפיצים בארץ חוששים להביא (או מביאים, אבל חוששים להפיץ). זה יכול להיות עידן זהב נוסף של הסינפיליה.
(ואגב, מרגע שמשה אדרי ושאר המפיצים בארץ יתחילו לייצר גרסאות 2k לסרטים ישראליים, אפשר לשוב ולעורר בהם עניין. אני יכול בקלות לראות את "עיניים גדולות" של אורי זוהר הופך ללהיט תל אביב קטן).
עד שיקומו היזמים האלה הפצת הקולנוע העולמית תעלה כבר לשלב הבא – אני עוקב אחרי זה כבר כשלוש שנים, וזה כבר ממש כאן – של הפצה באמצעים דיגיטליים, לא פיזיים. כלומר, שבעל בית קולנוע שרוצה להציג את "הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה במשך שבוע או חודש, ישלם דמי שימוש למאגר זכויות מרכזי ויוריד את הקובץ הדיגיטלי המקודד ישר להארד דיסק שלו באמצעות אינטרנט מהיר. זה יוריד את עלויות ההפצה אפילו יותר, ויהפוך כל אולם הקרנה לסינמטק פוטנציאלי.
עכשיו צריך אנשי חזון וממון ליישם את זה. ואת כל הפוטנציאל העצום הזה אני רואה כשאני מסתכל על קולנוע אורלנדו החדש. אני גם רואה רמז ראשון לזה בעובדה ש"פרל ג'אם 20" (הסרט היחידי של קמרון קרואו שכדאי לכם לראות כעת בארץ) מוצג אצלם.
אלא שהבעיה העיקרית מבחינתי בקולנוע אורלנדו היא הרפרטואר. כן, אני מבין, כדי לקיים בית קולנוע צריך קהל. ואני חושב שהורביץ איתר את הקהל הכי נאמן שיש כרגע לבתי הקולנוע בתל אביב: הפנסיונריות*. יש כרגע שלושה מפיצים שמתחרים על ליבה של הפנסיונרית התל אביבית: סרטי נחשון, סרטי אורלנדו וקולנוע חדש. סרטי נחשון כרגע מנצחים: "המפתח של שרה" ו"הנשים בקומה הששית" הפכו ללהיטים רציניים בקרב בני ה-60 פלוס. סרטי אורלנדו זנחו את הקולנוע האדג'י שאיפיין אותם בעבר (אותו הם משגרים ישר לוי.או.די) ומוצאים את הסרטים האלה. מה שמציג עכשו בקולנוע אורלנדו זה בדיוק הסרטים האלה: "האפי האפי", למשל. ברררר.
לי באופן אישי הסרטים האלה עושים רע – גם כי הם פשוט בלתי נסבלים בעיניי, וגם כי אני מפחד פחד מוות שיבוא יום ופתאום אגלה שאלה הסרטים המועדפים עליי. אלה סרטים לקהל שלא מוכן לקחת שום סיכון כלשהו ורוצה את הקולנוע שלו במרקם של דייסה אפורה ונטולת טעמים, תפריט קולנועי דיאטטי: בלי מלח (לא טוב ללחץ הדם), בלי סוכר (לא טוב ללב), בלי תבלינים חריפים (לא טוב לאני-לא-יודע-מה), בלי חתיכות קשות מדי (קשה ללעוס). קולנוע תפל. לפחות לטעמי, כן? אבל אם זה מה שמפרנס עכשיו את מפיצים הקטנים, ויוצר להם לקוחות קבועים ונאמנים, אז מצוין. אני רוצה שירוויחו וישגשגו, ואז יזכרו מה הביא אותם לקולנוע. סרטי נחשון הם אלה שהביאו את לארס פון טרייר לישראל. הורביץ (עודד, לא עמוס) הביא את אמיר קוסטוריצה ודיוויד לינץ'. יוצרים שיעשו לקהל הנוכחי שלהם התקף לב.
לכן אני רוצה ומקווה ומייחל לכך שמקום כמו קולנוע אורלנדו יקדיש משבצת יומית (17:00? 23:00?) לקולנוע אלטרנטיבי. בתחילת אולי זה יראה כמו מיזם פילנתרופי, אבל אני די משוכנע שאחרי זמן מה, ובהימצא הסרט הנכון שיעשה את הקליק הנכון, פתאום יגיע לשם קהל אחר. קהל שמחפש את הפלפל בקולנוע – ולא בפאייה של פבריס לוקיני.
לפני הקרנת הסרט בקולנוע אורלנדו מוצג קליפ המציג את מיטב הרפרטואר של אורלנדו. אחד הסרטים המוצגים שם הוא "רעב" של סטיב מקווין, סרט שאורלנדו לא העזו להוציא לבתי הקולנוע (חפשו אותו בערוצי הסרטים שלכם). אם הקולנוע בבית ציוני אמריקה היה קיים לפני שלוש שנים אני ממש מקווה שסרט כמו "רעב" היה מוקרן, נגיד, כל יום חמישי בחצות. ואחרי חודש וחצי היה עובר שמעו מפה לאוזן והוא היה הופך לשיחת היום ולתופעה תרבותית. או שלא, כמובן. אבל אני סומך על הורביץ שהוא יימצא את הסרט הזה, שפונה לבני ה-18-20-30 ושיהפוך לתופעה תרבותית. "היו זמנים באנטוליה", למשל, היה יכול להיות אירוע כזה. בדיוק סרט שמקומו באולם אחד בלבד, לא בהפצה כלל ארצית, עם השקעה מינימלית בפרסום, והפיכתו לעניין ויראלי. בגלל ש"פרל ג'אם" שם, אני מקווה שזו אולי הכוונה אחרי שהמקום יתבסס. ואם לא, יאללה – שמישהו מצוותא ירים את הכפפה ויקים מועדון קולנוע כזה. קונים מקרנת 2k של כריסטי, מערכת DCP, מסך, ויוצאים לדרך.
*) כדי שלא אואשם בגילנות, אבהיר: "הפנסיונרית" מבחינתי אינה אבחנה של גיל או של טעם. יכול להיות גבר בן 35 שיש לו טעם של "פנסיונרית" (והפוך). אלה האנשים שהולכים לסרטים כדי לראות תרבויות זרום ו"צילומים יפים". ורצוי עם קצת סקס. נופים וניאופים הולכים חזק בסרטים האלה. אה, כן: ואוכל. הפנסיונריות משתגעות על סרטים עם אוכל.
תגובות אחרונות