התמונה הנ"ל מתוך "הערת שוליים" הפכה לפוסטר איתו מקדמת חברת סוני את הסרט באמריקה. ופתאום נזכרתי שזו לא הפעם הראשונה בה צולם שלמה בראבא בלוקיישן הזה של המפעל למיחזור נייר. זה קרה כבר קודם, ב-1998, כאן:

 

 

זה היה בעונה השניה של "ברונו", סדרת מעברונים/סקצ'ים קצרצרים שאני הייתי התסריטאי הראשי שלה, ושאת התסריטים כתבתי עם בראבא ועם במאי הסדרה, אמנון וינר. וזה היה אחד הפרקים הכי מקוללים בעונה הזאת, שהיתה כולה מקוללת. בפרק הזה ברונו הוא למעשה ג'יימס ט' ברונו, הקפטן של האנטרפרייז, שמגיע לביקור בישראל של 1998 (שנת חגיגות היובל למדינה, שלכבודה הוזמנה הסדרה) כדי לראות מה קרה כאן, רגע לפני הקטסטרופה שהשמידה אותה. לאנשי טלעד זה היה עגום וציני ושחור מדי והפרק הזה צונזר ונערך על ידם באופן מסיבי, ולכן בראבא ואני הסרנו את שמנו מהרולר שלה בסוף. זה הפרק שאיש לא כתב.

 

הנה היא כאן:

 

 

 

 

חידת טריוויה למיטיבי לכת: מי מזהה מאיזה סרט ומאיזה וידיאו-קליפ מושאל הקטע עם הביצה?

 

חצי נחמה: במקבץ הזה היו פרקים יותר מוצלחים.

 

==================

 

ומתברר שאליעזר שקולניק כובש גם את האינטרנט. התסריטאי שוקי בן-נעים ("אורים ותומים") השיק את הבלוג של אליעזר שקולניק. עידו קינן מדווח ומקבץ.

אתמול התארח כאן יוסף סידר לאירוע לייב בלוג בו הוא ענה לשאלותיכם. הלילה ננעלה ההצבעה לאוסקרים והחלה עבודת ספירת הקולות שתימשך עד ליום ראשון. אני מקווה שהתפללתם היטב, כי מרגע זה, מה שהוכרע כבר הוכרע. אז מה נשאר לנו לעשות? להמר ולנחש. הנה רשימת המועמדים לאוסקר, עכשיו ננסה לראות מי מהם יזכה.

 

למרות שרבים בבלוגיה האמריקאית טוענים שזה טקס צפוי מאוד, אני דווקא רואה לא מעט מקומות עם מתח פוטנציאלי. אני לא לגמרי סגור, למשל, מי יזכה באוסקר השחקן הראשי. או התסריט המקורי. או העריכה. או… הסרט הזר. אז אני חושב שזה דווקא טקס מסקרן למדי, ובעיקר כי מועמדים בו השנה סוף סוף סרטים שאני ממש מחבב. אז הנה הרגע שבו אני פשוט קופץ פנימה ומהמר. חלק על פי הלכי הרוח שנושבים ממילא בעולם תחזיות האוסקרים, חלק תחושות בטן פרטיות שלי. נראה מה ייצא מזה.

 

(כמה מהקטעים הבאים פורסמו במקביל גם ב"פנאי פלוס" היום ובשבועות האחרונים).

 

הסרט:

מי יזכה? "הארטיסט"

ואולי בכל זאת… "הוגו"

 

 

הבמאי:

מי יזכה? מישל הזנוויציוס, "הארטיסט"

ואולי בכל זאת… מרטין סקורסזי, "הוגו"

אחרי הזכייה של הזנוויציוס בפרס גילדת הבמאים ובבאפט"א הבריטית, נראה שהוא הזוכה הוודאי בקטגוריה הזאת. אבל בגלובוס הזהב פיצלו ונתנו לסקורסזי את פרס הבימוי. יש אצלי בלב מקום שמייחל לכך שזה מה שיקרה גם כאן, בניגוד לכל תחזית וסטטיסטיקה.

 

השחקן:

מי יזכה? ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט"

ואולי בכל זאת… ג'ורג' קלוני, "היורשים"

זו אחת הקטגוריות המפתיעות של השבועיים האחרונים. בתחילת עונת הפרסים זה היה המירוץ בין שני הגברים הכי סקסיים בעולם, לדעת כרומוני אמריקה: ג'ורג' קלוני ובראד פיט. שניהם מועמדים בטקס השנה לא רק כשחקנים אלא גם כתסריטאי (קלוני) וכמפיק (פיט; למעשה, שני סרטים שפיט היה שותף להפקתם מועמדים השנה: "מאניבול" ו"עץ החיים"). זה היה אמור להיות שקלוני יהיה מועמד מוביל ופיט אולי יגנוב לו ברגע האחרון. אלא שאחרי שדוז'רדן הצרפתי – כוכב גדול במולדתו, אלמוני מוחלט באמריקה – זכה בפרס גילדת השחקנים ובבאפט"א הבריטית פתאום התחוור שהוליווד מעדיפה אותו על פני קלוני ופיט. אבל זו קטגוריה לא סגורה, תיתכן כאן הפתעה (אן תומפסון, לדעתי בכירת חזאי האוסקר באמריק, מהמרת כאן על קלוני).

 

השחקנית:

מי תזכה? ויולה דיוויס, "העזרה"

ואולי בכל זאת… מריל סטריפ, "אשת הברזל"

גם הקטגוריה הזאת, לדעתי, לא נעולה סופית. המירוץ בין סטריפ ודיוויס – ששיחקו זו מול זו ב"ספק" – צמוד יותר ממה שנוטים לחשוב. אם הייתי קצת אמיץ יותר הייתי מהמר כאן על סטריפ דווקא. אני עשוי להתחרט על השמרנות שלי ביום שני בבוקר.

 

שחקן משנה:

מי יזכה? כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

ואולי בכל זאת… אף אחד אחר.

שני בני 82 מתחרים כאן: כריסטופר פלאמר ומקס פון סידוב. פלאמר יזכה. ג'ק פאלאנס זכה על פחות מזה, והוא אפילו לא שיחק ב"צלילי המוזיקה".

 

שחקנית משנה:

מי תזכה? אוקטביה ספנסר, "העזרה"

ואולי בכל זאת… אף אחת אחרת.

הרבה סרטים עם מילה אחת השנה, אה? "העזרה", "הארטיסט", "היורשים", "הוגו". ועוד אה, זו הפעם האחרונה שתראו את אוקטביה ספנסר בתפקיד משמעותי. קללת האוסקרים.

 

תסריט מקורי:

מי יזכה? מישל הזנוויציוס, "הארטיסט"

ואולי בכל זאת… וודי אלן, "חצות בפריז"

(עדכון: במדור המודפס שלי הימרתי על "חצות בפריז". כעת אני מחליט לשנות את ההימור ל"הארטיסט") בכנות, אני עדיין מתלבט כאן. אם יש קטגוריה שיש סיכוי שאשנה את ההימור שלי בימים שבין כתיבת המדור ופרסומו היא זאת. אני לגמרי נסחף כאן אחרי כולם, ומניח שאם כולם משוכנעים שוודי אלן יזכה כאן הם כנראה יודעים משהו שאני לא. אבל אם "הארטיסט" סוחף, הוא יסחוף גם כאן, לא? ויותר מזה: אם יש קטגוריה אחת שאני ממש רוצה ש"הארטיסט" יזכה בה, זו זו. גם כי התסריט שלו נפלא (בוודאי נפלא יותר מהתסריט של "חצות בפריז"), אבל גם כי זה שיעור מופלא לכל תסריטאי העולם שתסריט מושלם לא זקוק בכלל לדיאלוגים. אם וודי אלן אכן יזכה זה יעביר את המסר, אותו האוסקרים מעביר כבר שנים, שפרס התסריט הולך לדיאלוגים ולא לרעיונות ומבנים. וזה חבל בעיניי.

 

תסריט מעובד:

מי יזכה? אלכסנדר פיין, "היורשים"

ואולי בכל זאת… ארון סורקין וסטיב זייליאן, "מאניבול"

קטגוריה צמודה ולא סגורה. יתכנו כאן הפתעות. כמו למשל שארון סורקין יזכה באוסקר השני שלו ברציפות, אחרי "הרשת החברתית" של שנה שעברה.

 

 

סרט זר:

מי יזכה? "הערת שוליים", ישראל

ואולי בכל זאת… "באפילה", פולין

 

אני מניח שאם אתם לא קוראים קבועים כאן, אני צריך להסביר את הבחירה הזאת. אז הנה:

 

23 שנים עברו מאז 1985 ולישראל לא היתה שום נציגות באוסקרים. משהו בקולנוע המקומי ובייחסו אל הקהל (המקומי, הזר) התקלקל. ואז, ב-2008, הגיע יוסף סידר עם "בופור" והמצב התהפך. בחמש השנים שחלפו מאז, סרט ישראלי היה מועמד ארבע פעמים לאוסקר לסרט בשפה זרה. ועכשיו, בפעם הרביעית, חוזר לשם סידר עם מועמדות שנייה. וזו המועמדות העשירית לסרט ישראלי. אבל זכייה עדיין אין. למעשה, ישראל היא המדינה שברשותה הכי הרבה מועמדויות עם אפס זכיות באוסקר. במקום השני אחריה? פולין. אז עתה נותר לשאול: האם כשם שהוא הסיר את קללת המועמדויות יצליח סדר גם להסיר את קללת הזכיות? האם "הערת שוליים" יהיה הסרט הישראלי הראשון שזוכה באוסקר?

 

התשובה המוסמכת, השקולה והמקצועית צריכה להיות ברורה: לא. אבל הצד הרגשי, הצד שבו מבקר הקולנוע המנוכר הופך לפתע למעריץ כדורגל פנאט שתומך בקבוצתו, אומר משהו אחר: נפרק אותם!

 

קטגוריית הסרט הזר היא אחת הקטגוריות הכי קשות לחיזוי באוסקרים. גם כאן, כמו בכל קטגוריה אחרת, יש סרט מוביל לזכייה. במקרה שלפנינו הסרט הזה הוא "פרידה", הסרט האירני, סרט מצוין ומרגש, אגב. אבל בגלל שקטגוריית הסרט הזר היא הקטגורייה הכי שונה מבחינת תהליך הבחירה (חברי האקדמיה מחויבים להגיע להקרנות מיוחדות לחמשת הסרטים ולהחתים כרטיס נוכחות בכולן כדי שיהיו זכאים להצביע) זה מוביל לשני דברים: כמות המצביעים בקטגוריה הזאת קטן למדי, כמה מאוד בודדות בלבד; וזו הקטגוריה שבה ההייפ למעשה יכול להזיק לסרט, ציפיות יכולות להרוס. זו הסיבה שכבר כמה שנים הסרט הפייבוריטי לזכיה אינו הסרט שזוכה. זה קרה עם "אמלי", וזה קרה עם "ואלס עם בשיר" (אבל לא קרה עם "חיים של אחרים", "הזייפנים" ו"הסוד שבעיניים"). אז אם על פי ההגיון הזה "פרידה" לא יזכה: מי כן? הישראלי? ובכן, התשובה המוסמכת, השקולה והמקצועית צריכה להיות: לא. כי אם לא האירני, ההובלה עוברת לידי הפולנים. יש להם שני אסים בשרוול: האחד, "באפילה", המועמד הפולני, הוא סרט שואה. באוסקרים, לעולם אל תהמרו נגד סרט שואה. יוסף סידר יודע את זה היטב, ב-2008 הוא הפסיד לסרט השואה האוסטרי "הזייפנים". השני, אניישקה הולנד. בשנים האחרונות הולנד עובדת בעיקר בהוליווד בבימוי סרטים וסדרות טלוויזיה. מה שאומר שלהבדיל משאר הבמאים המועמדים בקטגוריה, לה יש חברים בתעשייה שעשויים לרצות להצביע עבורה. זה בדיוק מה שקרה גם עם חואן חוזה קמפנלה, שביים את "הסוד שבעיניים" בארגנטינה אחרי שנים של עבודה בהוליווד, וזכה. ויש מעמיתיי שאומרים לי שאם תהיה זכייה מפתיעה היא תגיע דווקא מכיוון הסרט הקנדי, שכנראה אמור להיות מוצלח למדי (לא ראיתי).

 

כך או כך, נדמה שהסיכויים נגדנו. ואם אתם רוצים להמר עם המוח ולא עם הלב, המרו על האירני או על הפולני. אבל… בגלל שמצביעי הקטגוריה מחויבים לצפות בכל חמשת הסרטים, יש לי תחושה (או תקווה) שהכריזמה השנונה והערמומית של "הערת שוליים" תלכוד את תשומת ליבם. אחרי הכל, מבקרת הקולנוע של "אנטרטיינמנט וויקלי" כתבה שזה הסרט הכי טוב שהיא ראתה בפסטיבל קאן. הסרט הזה עובד. אז אני, בניגוד לכל הגיון, חושב שעשוי להתחולל נס. זה לא הגיוני, זה לא אמור לקרות, אבל אם יש סרט שיכול וצריך לזכות – סרט קטן על אב ובנו, ולא סרט פוליטי, אבל סרט שמבוים בגרנדיוזיות הוליוודית קלאסית ושעושה שימוש אירוני בנפח ההפקה אל מול קטנות העלילה – נדמה לי שזה הסרט. אני תמיד מהמר על אוסקרים לפי המוח, לא לפי הלב. הפעם אלך על הבטן: "הערת שוליים" זוכה.

 

את הפסקאות הנ"ל כתבתי לפני כמה שבועות במדורי. וכעת אני מקיים. אם הייתי עושה כאן הימורים המבוססים על התבוננות מדעית וסטטיסטיקית קרה בלבד, הייתי בוחר בסרט האירני, "פרידה", כמועמד מוביל לזכייה. רוב הסיכויים שזה מה שיקרה. אבל אני איש מאמין, ואני חושב שסביב יוסף סידר יש השגחה עליונה יוצאת דופן ושיש סיכוי שנראה השנה באוסקר נס גלוי מול העיניים. ממש ככה. או שלא. כך או כך: אני מהמר כאן מתוך פטריוטיות ואמונה, ולא מתוך שיקול דעת. נראה מה ייצא מזה.

 

 

סרט אנימציה:

מי יזכה? "רנגו"

אחת הקטגוריות שאני הכי אוהב בטקס באחת השנים הכי חלשות שלה.

 

סרט תעודה:

מי יזכה? "פינה"

ואולי בכל זאת… "גן עדן אבוד 3".

קטגוריה קשה מאוד לחיזוי.

 

אפקטים:

מי יזכה? "כוכב הקופים: המרד"

ואולי בכל זאת… "הוגו"

זה הפרס שאמור להיות הכי בטוח וידוע כבר מהקיץ. ההישג של "כוכב הקופים: המרד" הוא היסטורי בתולדות הקולנוע. אבל… אולי… בכל זאת… "הוגו"?

 

עיצוב:

מי יזכה? "הוגו"

ואולי בכל זאת… "הארטיסט"

עברנו לקטגוריות שבהן אני חושב שהתחרות בין "הוגו" ל"ארטיסט" אמורה להיות הכי צמודה. ברובן, אגב, ההימורים של אלה שמבינים יותר טוב ממני הוא על "הארטיסט". אבל אני עדיין מאמין שאנשי הוליווד מצביעים עם עיניים פקוחות ושגם הם, כמוני, שמו לב ש"הוגו" הוא אחד הסרטים היפים אי פעם.

 

פסקול:

מי יזכה? "הארטיסט"

ואולי בכל זאת… "הוגו".

 

עריכה:

מי יזכה? "נערה עם קעקוע דרקון"

ואולי בכל זאת… "הוגו"

הסבר קצר לגבי שתי הקטגוריות האלה. לי יש שיטת לחיזוי הקטגוריות הטכניות: להחליף את המילים משם קטגוריה באנגלית מ"Best" ל"Most". מי זוכה בפרס העריכה? לא זה שיש לו את העריכה הכי טובה, אלא זה שיש לו את הכי הרבה עריכה. לכן זו קטגוריה בה כמעט תמיד זוכים סרטי אקשן. רוב עמיתיי מהמרים כאן על "הארטיסט". שוב, אולי הם יודעים משהו שאני לא ואולי הם צודקים. אבל גם בעריכה וגם בפסקול, להערכתי, יזכה זה שיש לו יותר. הפסקול של "הארטיסט" אינו הטוב ביותר של השנה, לצערי. אבל חברי האקדמיה יריעו לסרט שכולו אך ורק מוזיקה מתחילתו ועד סופו. וכנ"ל עריכה: שני הסרטים שבהם העריכה היתה הכי מורגשת ובולטת היו "נערה עם קעקוע דרקון" ו"הוגו", לכן אני מעריך שהפרס יילך לאחד מהם.

 

צילום:

מי יזכה? "עץ החיים"

ואולי בכל זאת… "הוגו"

נו די, לא חשבתם ש"הוגו" הוא פשוט הסרט הכי יפה שראיתם מימיכם? מנקודת המבט של המועמדים בקטגוריה הזאת, 2011 היתה שנה ענקית לצילום (רק תחשבו שהצילום של "סוס מלחמה", אחד היפים שראיתם מזה עידנים, לא נחשב מוביל בקטגוריה הזאת).

 

תלבושות:

מי יזכה? "הארטיסט"

ואולי בכל זאת… "הוגו"

 

איפור:

מי יזכה? "אשת הברזל"

ואולי בכל זאת… "אלברט נובס"

 

עריכת סאונד:

מי יזכה? "הוגו"

 

מיקס סאונד:

מי יזכה? "הוגו"

איז מזל ש"הארטיסט" הוא סרט אילם, אה? שתי קטגוריות בהן הוא לא בתמונה. סליחה, בקול.

 

שיר:

מי יזכה? "גבר או חבובה" מתוך "החבובות"

עם רק שני שירים מועמדים (השני מתוך "ריו") זה מצחיק בכלל להמר כאן.

 

(על שלוש הקטגוריות של הסרטים הקצרים אני לא מהמר כי לא ראיתי שם כלום).

 

 

ומה ההימורים שלכם?

יוסף סידר, היום במהלך הלייב בלוג

 

 

19:00: הלייב בלוג הגיע לסיומו. תודה לכל מי ששאל שאלות, תודה לכל מי שקרא, ותודה ליוסף סידר שהשכים קום בלוס אנג'לס כדי להקליד במרץ את תשובותיו. אם פספסתם, כל הדיון פרוס כעת מולכם.

 

אני מזכיר לכם ש:

א. "הערת שוליים" מוצג עכשיו ב-VOD, אם לא ראיתם, כדאי לכם. אם ראיתם, צפייה שניה מומלצת.

ב. בלילה שבין יום ראשון לשני, החל מ-3:00 לפנות בוקר, אקיים כאן בפעם השביעית את לייב הבלוג שילווה את שידור האוסקר. והפעם, עם חידושים והפתעות. אז כוונו שעון מעורר והצטרפו אליי (הכרזת הזוכה בפרס הסרט הזר תהיה ב-4:04 שעון ישראל).

ג. אני חייב ליוסף סידר גם טובה אישית. לא רק שהוא ביים סרט מעולה, אלא שהביקורת שלי על "הערת שוליים" היתה – בזכות הצלחת הסרט – הפוסט הכי נקרא בשנה שעברה בבלוג.

 

לפני שאני מעדכן אתכם על הפרויקטים החדשים של פיטר גרינאוויי ועוד כמה מכותרות היום, אני כאן כדי להזכיר שתכף ממש, ב-17:30, יגיע הבלוגה יוסף סידר לנהל איתכם שיחה כתובה בשידור חי. הוא בלוס אנג'לס מתכונן לאוסקרים, אתם איפה שאתם. יש כבר שאלות עבורו שמצטברות בפוסט שבו הוא יתארח. אתם מוזמנים להצטרף לדיון שם.

 

=================

 

פיטר גרינאוויי חוזר! פיטר גרינאוויי חוזר? ובכן, כן. "סקרין דיילי" מדווח היום שגרינאוויי יצלם באוקטובר גרסה משלו ל"מוות מוונציה", ספרו של תומאס מאן שמוכר גם בזכות בגרסה הקולנועית מ-1971 שביים לוקינו ויסקונטי עם דירק בוגארד בתפקיד הראשי.  מפיק הסרט, קס קסנדר, מוסר ל"סקרין" שהפרויקט יהיה דומה באופיו ל"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" ויצולם רק בחלקו הקטן בוונציה ורובו באולפן.

 

אני חושב שזה רעיון מצוין. צפייה חוזרת ב"מוות בוונציה" של ויסקונטי הראתה לי שהסרט הזה התיישן מאוד, ועיבוד מחודש על ידי מישהו כמו גרינאווי נשמע לי הברקה.

 

גרינאוויי מסיים בימים אלה את עבודת הפוסט על סרטו החדש, "גולציוס וחברת השקנאי" עם פ. מוריי אברהם, שאמור להיות גמור עד פסטיבל קאן. קסנדר מספר עוד שגרינאוויי, כמעט בן 70, רוצה להספיק לביים עוד עשרה סרטים לפחות בימי חייו, ולכן הם עוברים לקצב הפקה של סרט בשנה. הבאים בתור יהיו סרט על חייו של הצייר הירונימוס בוש, ואחר כך סרט על סרגיי אייזנשטיין וימיו במקסיקו.

 

===============

 

אן תומפסון פירסמה עכשיו את הימורי האוסקר הסופיים שלה. היא, למשל, מהמרת על ג'ורג' קלוני כשחקן. ועל "פרידה" בסרט הזר. אן תומפסון היא חזאית אוסקר מעולה, וחלק מההימורים שלה גורמים לי להטיל ספק בחלק מהימוריי. ההימורים שלי יראו אור מחר ב"פנאי פלוס" ואני לוקח לעצמי את הזכות לחכות עד מחר לראות אם אני משנה משהו מהם לפני שאני מעלה אותם לבלוג.

 

==============

 

לפני שנה זכה באוסקר "נאום המלך", ועכשיו רגע לפני בכורתו בערוצי הסרטים של יס, מתראיין תסריטאי הסרט דיוויד סיידלר (שזכה על תסריטו באוסקר) לאבנר שביט ב"וואלה". שיחה מקסימה האמת, בה מספר סיידלר על המעבר של התסריט מתסריט למחזה חזרה לתסריט וכעת חזרה למחזה. ועל כך שטום הופר, הבמאי, הוריד לו את כל הבדיחות וההומור שהיו בתסריט. ועל כך שכל הסרטים שהוא רואה בהוליווד ממש דפוקים בעיניו.

ביום חמישי יעלה בבתי הקולנוע "ד"ר פומרנץ", סרטו החדש והמבאס של אסי דיין. אם אתם זוכרים, הסרט הזה התחיל את דרכו לפני כשנה וחצי כשאסי דיין הגיע לתחרות הפיצ'ינג בפסטיבל ירושלים בניסיון לגייס כסף בינלאומי לסרטו, ושם הוא נתן פיץ' קצר וקולע ומבריק לסרטו שנמשך בדיוק 27 שניות:

 

 

 

הבעיה העיקרית של "ד"ר פומרנץ" היא שהתקציר המצוין שדיין נותן לסרט בפיץ' הנ"ל הוא בעצם מה שקורה בסרט רק כעבור שעה. כלומר שדיין לא נותן בפרזנטציה את נקודת המוצא העלילתית לסרטו, אלא כמעט את נקודת הסיום.

 

"הוגו" הוקרן בטרום בכורה בסוף השבוע ותהיה לו הקרנת טרום בכורה טרום אוסקרית נוספת בקולנוע לב דיזנגוף השבוע ובסוף השבוע הוא ייצא להקרנות סדירות בבתי הקולנוע. אם הוא היה יוצא בדצמבר יש סיכוי שהוא היה עוקף את "עץ החיים" והיה הופך לסרט השנה שלי. כבר המון זמן לא התלהבתי ככה מסרט, וכבר ראיתי אותו שלוש פעמים ואני מתרגש ודומע ומתפעל ממנו בכל פעם מחדש. הנה מקבץ מילים ראשון שלי עליו. יהיו עוד. הו, כמה שיהיו עוד.

אגב: באמצע יש פסקה (המתחילה במילים "אחד הדברים") העוסקת בגילוי משמעותי המתרחש באמצע הסרט. אם אתם בוגרי בית ספר לקולנוע ובקיאים בתולדות הקולנוע היטב היא עשויה להיות לכם ספוילר, אז היזהרו. ואולי בכלל ותרו על הטקסט, לכו לראות את הסרט (אממ… הוא אדיר) ואז תחזרו הנה. אם אתם צופים מן המניין, לא film-buffs שבקיאים בכל תולדות ראשית ימי הקולנוע, אני די משוכנע שהפסקה הזאת לא רק שלא תקלקל לכם את הסרט אלא היא שתעזור לכם להתלהב מהסרט כמוני. לשיקולכם.

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-15.2.2011

 

לפני כעשר שנים, בביקורת שלי על "מולן רוז'" (סרט שמאוד אהבתי) כתבתי ששוט הפתיחה של הסרט מטיס אותנו קדימה מאה שנים, על הרצף שבין ג'ורג' לוקאס וז'ורז' מלייס. כתבתי ולא ידעתי מה אני כותב. מה שהיה מעין מטאפורה לסגנון הסרט שם, הפך לתקציר של ממש כשזה מגיע ל"הוגו", סרטו החדש והנפלא והקסום של מרטין סקורסזי. "הוגו" אכן נע כמטוטלת בין העולמות של ג'ורג' לוקאס, שאנשיו אחראים על האפקטים הדיגיטליים בסרט, ובין ז'ורז' מלייס, שסרטיו האילמים מתחילת המאה ה-20 מהווים נקודה עלילתית מרכזית בסרט ובחידותיו.

לדעתי, בתי הקולנוע צריכים לצאת במבצע יוצא דופן: צפו בחמש הדקות הראשונות של "הוגו" חינם, מי שיוצא אחרי חמש דקות לא צריך לשלם. אהיה בשוק אם מישהו ייצא. סיקוונס הפתיחה של הסרט, בין הלוגו של אולפני פרמאונט ועד כותרת הפתיחה המכריזה על שם הסרט, הוא ככל הנראה פיסת הקולנוע המרהיבה ביותר שראיתי כבר המון זמן. זה הולך ככה: תרועת קטר, תקתוק שעון, גלגלי שיניים של שעון, דיזולב לככר שער הנצחון בפריז, משם טיסה אל תחנת הרכבת מונפראנס, דרך המסילה אל הרציפים בשוט רציף ומהיר בין האנשים והרכבות ומשם אל אולם הכניסה של התחנה ולמעלה אל השעון גדול שבקיר ומשם פנימה אל השעון שם מסתתר הנער, הוגו קברה, מציץ אל העולם ממקום מחבואו. ואז אל צדו השני של השעון להיכרות לא פחות דינמית עם העולם שמאחורי הקלעים של התחנה, עולם נסתר של דירות אנשי התחזוקה בתחנה בה חי הוגו בהחבא. הוגו רץ בין המעברים הצרים, מדלג בין כנפי מאוורר ענק, מחליק במורד מגלשה לוליינית, וכל זה כמעט בנשימה אחת. אה כן, ובתלת מימד. אולי הצילום התלת מימדי היפה ביותר שראיתי מימיי. ובכל הזמן הזה, לא נאמרת מילה. כמו סרט אילם שמציג את העולם בו הוא פועל באמצעות תנועות מצלמה, מוזיקה ומבטים. ויש לכך גם סיבה עלילתית: הוגו חי רחוק מעל האנשים בתחנה והוא עסוק בהתבוננות בהם. עוקב מרחוק אחר האינטראקציות בין הדמויות הקבועות בתחנה, מבלי שהוא יכול לשמוע מה הן אומרות. ובכל זאת, עם המימיקה, הוא מייצר לעצמו פרקים קטנים של אופרות סבון יומיות: בעלת בית הקפה המאוהבת במוכר העיתונים; שומר התחנה שבוחן מרחוק את מוכרת הפרחים; ומי זו הנערה הצעירה שמושכת את תשומת ליבו בדוכן הצעצועים? הסרטים האילמים הקצרים שהוגו בונה לעצמו ממרומי חורי ההצצה שלו יתגלו כמשמעותיים יותר בהמשך, כשיתברר שלהוגו יש חיבה, אותה ירש מאביו, לקולנוע האילם. הקולנוע האילם שיעמוד במרכז התגלית המסעירה שהוא עומד לעשות.

כבר בדקות האלה, שניים מהמוטיבים המרכזיים בסרט יחשפו: רכבות ושעונים. לשניהם יישמר תפקיד משמעותי בהמשך.

בתחילה נדמה שהסרט, המתרחש בשנות השלושים (ונושק לעולם שמוצג ב"חצות בפריז": חפשו את ג'נגו ריינהרדט, סלוואדור דאלי, ג'יימס ג'ויס, מאן ריי, אריק סאטי ופיקאסו מסתתרים בסרט), רק רומז לנו באופן עדין שמה שמניע את הסיפור הוא אהבת קולנוע. זה מתחיל בכך שכבר בפתיחה הסרט נע בין אנימציה דיגיטלית ואנימציה קלאסית, ובכל פעם שהוגו עובר לפלאשבק על אביו, אנחנו שומעים ברקע רעש של מקרנת קולנוע ואת הבהובי האור שלה. בכל פעם שהוגו נזכר, הוא בעצם עובר לסרט שהוא מדמיין לעצמו. הקולנוע בתחילה מסמל זכרונות. בהמשך הוא יסמל חלומות. בחצי השני הקולנוע יהפוך לשחקן המרכזי.

אחד הדברים שכדאי להכיר לפני הצפייה בסרט הוא את סיפורו של הבמאי הצרפתי החלוצי ז'ורז' מלייס, ששמו וסרטיו הופכים מרכזיים בעלילת הסרט. מלייס היה האיש שב-1902 יצר את הסרט האילם הקצר, "מסע אל הירח" (עיבוד חופשי מאוד לז'ול ורן, שגם הוא מוזכר בסרט), ובמידה מסוימת, בהיותו קוסם שהפך לבמאי, הוא האיש שברא את הקולנוע שנותר פופולרי עד היום, קולנוע שהוא קסם, שהוא בריחה מעולם של מציאות אל עולם של בדיה. וכמו קוסם, ברגע מסוים בקריירה שלו הוא פשוט נעלם. שמו של ז'ורז' מלייס מופיע בסרט בדיוק בנקודת האמצע שלו והוא מהווה למעשה תשובה לחיפוש של הגיבור, כך שמבחינות רבות זהו בבחינת ספוילר. אלא שלהפתעתי חלק ניכר מצופי הסרט כלל לא ידעו שהיה במאי בשם ז'ורז' מלייס שביים סרט בשם "מסע אל הירח" כך שההפתעה של אמצע הסרט פשוט לא הזיזה להם ולכן משהו מהותי בסרט ובריגוש והצמרמורת שהוא מייצר כשמתברר שתפקיד הקולנוע בו גדול יותר ממה שנרמז בחצי הראשון הולך לאיבוד. לכן אני ממליץ לכם לצפות רגע ב"מסע אל הירח", ואז אני מבטיח לכם שהחוויה של "הוגו" תהיה מסעירה הרבה יותר. הסרט הזה הוא כמו הסמסטר הראשון של קורס מבוא לתולדות הקולנוע של נחמן אינגבר דחוס לתוך שעתיים.

הוגו, חובב הקולנוע, עורך לנו ולחברתו חובבת הספרים (שמרבה להשתמש במילים מסובכות שהוגו לא מבין – מילים, שלמרבה הצער, התרגום העברי מרבה לפרש אותן במקום לחפש להן מקבילות) מבוא מהיר לתולדות הקולנוע. ומתברר שראשית ימי הקולנוע היו עמוסים ברכבות. "רכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר, "שוד הרכבות הגדול" של פורטר, "הגנרל" של באסטר קיטון. האגדה מספרת שבהקרנה הקולנוע הראשונה, כשב-28 בדצמבר 1985 הקרינו האחים לומייר בקפה דה-פריז את 50 השניות של "רכבת נכנסת לתחנה", צרחו הצופים בהיסטריה מהחשש שהרכבת (אותה הם זיהו כאמיתית ומאיימת, למרות שהיתה מצולמת בשחור לבן דו מימדי) תפרוץ מהמסך ותדרוס אותם. באחת התחבולות הנפלאות של התלת מימד בסרט הזה, יוצר סקורסזי מעין הומאז'/רימייק לסצינה ההיא, אבל בקנה המידה של הקולנוע של ימינו, כשמטרתו דומה – לגרום לנו לחשוש שמא הרכבת תפרוץ מהמסך אל תוך האולם.

ולא רק רכבות, גם שעונים. כשהוגו מתפלח עם חברתו לקולנוע וצופה בסרט "הבטיחות במקום אחרון" הוא רואה את הרולד לויד נתלה בין שמיים וארץ על מחוגי שעון ענק התלוי במרומי בניין גבוה. כמה דקות אחר כך, הוגו עצמו יצטרך להשתלשל כך כשהוא נאחז במחוגי שעון (כפי שנחשף כבר בכרזת הסרט). ואם נחשוב רגע על המכאניקה של שעונים ורכבות, נגלה דבר מעניין. שעונים מכילים מנגונונים שנעים במעגלים, גלגלי שיניים. רכבות נעות על מסילות במסלול אופקי. אחד בעיגולים, השני במסלול ישר. חברו את שתי המכונות יחד ומה תקבלו? מצלמת קולנוע! בה יש מכאניזם אחד שדואג לתנועה סיבובית של המנוע, אבל סרט הקולנוע עצמו נע על גלגלי השיניים בתנועה אופקית, כמו רכבת על מסילה.

"הוגו", אותו ביים סקורסזי לבקשת בתו בת ה-12 והוא אולי סרטו העדין, האנושי, המרהיב והכי פחות אלים, מפנה את תשומת ליבנו לכך שלמרות שסקורסזי יכול להיות הבמאי הכי אלים באמריקה, יש בו גם רכות גדולה. סקורסזי וסטיבן ספילברג אמורים להיות שני במאים הפוכים, אבל "הוגו" מזכיר לנו שיש ביניהם לא מעט מן המשותף. למשל: הידעתם שסקורסזי היה אמור לביים את "רשימת שינדלר" וספילברג היה אמור לביים את "פסגת הפחד"? רק ברגע האחרון הם החליטו להתחלף ביניהם ולביים איש את הפרויקט של רעהו. או, הידעתם שאת "קונדון" של סקורסזי כתבה התסריטאית של "אי.טי"? וכעת, ג'ון לוגאן, התסריטאי של "הוגו" (ולפני כן, של "הטייס") אחראי לגרסה הראשונה לתסריט של "לינקולן", סרטו הבא של ספילברג. וגם ללוקאס יש לסקורסזי קשר: אשתו של ג'ורג' לוקאס היתה העורכת האחראית של סרטיו של סקורסזי, "נהג מונית" ו"ניו יורק, ניו יורק". כך שסקורסזי תמיד חג – כמו מחוג – סביב הקולנוע האסקפיסטי והמפואר של שני חבריו, אלא שכאן הוא סוף סוף נותן לזה דרור ויוצר רגעי קולנוע כה מרשימים שלרגעים נדמה שסקורזי הפך לרוברט זמקיס החדש. הסרט הזה עושה חשק לתלת מימד.

כבר מהפריים הראשון של הסרט אנחנו רואים את העולם מנקודת מבטו של הוגו שרואה את הכל כחלק ממכונה אחת גדולה. לשעונים בסרט יש שני תפקידים מטאפוריים. האחד הוא לגרום לנו לזכור כל זמן שהצד של המנגנון בשעון מוסתר מאיתנו, ממש כמו שהצד של המצלמה מוסתר מאיתנו בסרט. הסרט הזה חושף לנו את שני הצדדים: את החוץ ואת הפנים, גם של השעונים וגם של הקולנוע (וכדי לחזק את הדימוי זה: הבחינו בסקורסזי עצמו בתפקיד צלם לשוט אחד קצר בחצי השי של הסרט). אבל סקורסזי מרשה לעצמו להיות רוחני ובעל מוסר השכל בסרט ולהשתמש בשעון למטרה גבוה יותר. זהו סיפורו של ילד יתום, שמסתובב לבד בעולם, מרגיש נטוש ומיותר, אבל יש לו תחושה פנימית שיש לו משמעות ותכלית בעולם הזה, תפקיד שעתה נעלם מעיניו בהיעדר אביו מחייו. אך הוא מאמין שיש לו תפקיד ייחודי השמור רק לו. הוא מגיע לתובנה הזאת בגלל השעונים שהוא מתקן. בשעונים ובמכונות, הוא מסביר, אין חלק אחד שהוא מיותר. חסר חלק, והשעון נעצר. לכל דבר יש תכלית. ואם העולם והחיים והיקום מבעד לעיניו של הוגו הם כמו מכונה אחת גדולה, הרי שגם הוא – הבורג הכי קטן – בעל תפקיד וחשיבות, אלא שעליו לברר לעצמו מה הוא התפקיד שלו בעולם. ואשרי הסרט שמצליח לקחת אותנו למסע כזה, אל תוך תולדות הקולנוע מראשיתם ועד היום, ובדרך להזכיר שהקולנוע עצמו תפקידו למעשה לספר לנו סיפור רגשי שהקתרזיס שבו מוציא אותנו נרגשים ומזוככים, אבל גם עם תובנה חדשה על חיינו. מוציא אותנו אל הרחוב בחיפוש אחר התפקיד שלנו בסרט של חיינו.

==================

נ.ב: זה מרתק בעיניי האופן שבו "הוגו" ו"הארטיסט" מטפלים שניהם באותו נושא: אהבתו של הבמאי לקולנוע האילם ולראשית ימיי הקולנוע. "הארטיסט" עושה זאת על ידי חזרה למקורות, "הוגו" עושה זאת דווקא על ידי שימוש בכל מה שחדש בטכנולוגיה של הקולנוע העכשווי. ואפשר למצוא כמה וכמה נקודות השקה משעשעות בין הסרטים – למשל, ההבנה שכדי לעשות סרט אילם מחמם לב חייבים כלב בסיפור. הכלבים גונבים את ההצגה גם כאן וגם כאן. אבל אותי מרתקת דווקא נקודה אחרת שמפליאה אותי המחברת בין שני הסרטים: שניהם מצטטים מ"ורטיגו". כאילו שניהם אומרים, "עם כל הכבוד לקולנוע האילם וגדולתו, שיאו של הקולנוע הגיע למעשה ב-1958 עם 'ורטיגו' של היצ'קוק". "הארטיסט", כזכור, משתמש בנעימה מתוך "ורטיגו" בסצינת השיא של המערכה השלישית, ואילו "הוגו" מצטט מ"ורטיגו" בכל פעם שהוא מצלם את גרם המדרגות העולה אל קיטונו הנסתר במרומי התחנה של הוגו (וכן בשימוש המבריק שלו בדולי אין-זום אאוט בסוף הסרט, תחבולה שהמציא היצ'קוק באותו סרט ושהתפרסמה שנית ב"מלתעות" של ספילברג, ועושה כאן – לדעתי – את הופעת הבכורה שלה בסרט תלת מימדי).

נ.ב2: היה נבון מצידי להזכיר בביקורת את הצילום הנפלא של רוברט ריצ'רדסון, אולי צילום הכי יפה שראיתי השנה בקולנוע (בשנה בה, עם "עץ החיים" ו"סוס מלחמה", ראינו כמה וכמה שיאים של צילום נפלא), וכן את הפסקול הנהדר של הווארד שור. אבל לא מצאתי איך לשבץ אותם פנימה. אז הנה. על הצילום של ריצ'רדסון עוד ארחיב בקרוב.

זהו, פרס הגילדות האחרון חולק (בהנחה שאין עוד משהו שאני שוכח). הפרסים הבאים הם הסזאר הצרפתי ופרסי האידיפנדנט ספיריט, שקשורים באופן עקיף בלבד לאוסקרים אבל לא מתפקדים כמנבאים. ברגעים אלה ממש – 7:00 בבוקר – בעוד שבוע יגיע טקס האוסקר לסיומו, ואיתו עונת האוסקר כולה.

 

שני התסריטאים המובילים ברוב התחזיות לזכות באוסקר זכו לפנות בוקר בפרס גילדת התסריטאים: וודי אלן זכה בפרס הגילדה החמישי שלו על התסריט המקורי של "חצות בפריז" ואילו אלכסנדר פיין זכה בפרס השלישי שלו על התסריט המעובד של "היורשים".

 

לכאורה בזאת אמורות להסתיים הדילמות: הם זכו כאן, הם יזכו גם באוסקר. נכון? ובכן, אני לא יודע. "היורשים" אני מאמין שאכן יזכה באוסקר על התסריט המעובד (יש לו עדיין תחרות מצד "מאניבול" אבל דומני שוא מוביל). אבל הבעיה שלי עם "חצות בפריז" שהיא שנראה לי שאם יווצר איזשהו מומנטום לכיוונו של "הארטיסט" שהוא יזכה גם כאן. אלא ש"הארטיסט", בגלל ענייני תקנון, כלל לא היה מועמד לפרס גילדת התסריטאים, כך שהתחרות ביניהם לא באה לידי ביטוי בגילדה. כך שמבחינתי זו עדיין קטגוריה פתוחה וצמודה לחיזוי.

 

לא מעט סדרות טלוויזיה – "הומלנד", "שובר שורות", "משפחה מודרנית" ו"קולבר ריפור" –  זכו גם הם בפרס הגילדה (תמיד נעים להיזכר שלפני שלוש שנים זכה ארי פולמן בפרס הזה בקטגוריית הסרט התיעודי על "ואלס עם בשיר"). הנה רשימת הזוכים המלאה.

בתור מי שמגלה לרוב יחס צונן למפעלי השגרירויות והקונסוליות בסינמטקים, אני חייב להודות שככל שזה מגיע לקולנוע בריטי וצרפתי השנה, השגרירויות בארץ שיחקו אותה. רק הסתיים לו הפסטיבל הבריטי, שהציג כמה מהסרטים הכי מדוברים בשנה שהיתה די מוצלחת ונפלאה לקולנוע הבריטי, והנה מגיעה הבשורה שבעוד חודש, ב-17 במרץ, יגיע הפסטיבל הצרפתי, ואיתו כמה מהסרטים הכי מדוברים מצרפת, בשנה שהיתה די אמוצלחת ומדהימה גם לקולנוע הצרפתי. הבשורה הזאת מגיעה בול בזמן, ארבעה ימים לפני שיחולקו פרסי הסזאר, שכמה מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל הצרפתי מועמדים בו, ושבוע לפני שצרפת עומדת לכבוש את האוסקרים.

 

אז מה קרה השנה בצרפת. ובכן, סרט צרפתי הולך לזכות באוסקר. זה די ביג דיל. ולא רק הסרט, גם הבמאי/תסריטאי, והשחקן, והמלחין, ואולי אפילו העורך והצלם ומעצב התלבושות. כולם צרפתים. וזאת בשנה שבה מכירות הכרטיסים בצרפת עלו, בשעה שבשאר העולם כמות הכרטיסים הנמכרת דווקא נמצאת בירידה. כל זאת, לא מעט בזכות סרט אחד בשם "מחוברים לחיים" (כך ייקרא בארץ "Intouchables") ה-להיט הצרפתי הגדול של השנה שמכר תשעה מיליון כרטיסים (והוא הסרט הצרפתי השלישי הכי קופתי בכל הזמנים). במאיי הסרט, אוליביה נקאש ואריק טולדנו, צמד יוצרים שמרבים להגיע לישראל, יבואו לפסטיבל עם סרטם (שיופץ מסחרית מיד אחר כך).

 

שני הסרטים הצרפתיים הבולטים האחרים של השנה יוצגו גם הם: "פוליס" של מייוואן, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן; ו"המלחמה הוכרזה", שהיה נציג צרפת לאוסקרים (ומספרים לי שזה סרט נהדר), של ולרי דוניזלי.

 

אני מגלה מההודעה לעיתונות שלפיליפ ליורה, במאי צרפתי סימפטי מאוד ("אל תדאגו, אני בסדר", "Welcome") יש סרט חדש בשם "כל הרצונות שלנו", שכנראה נבלע בין כל הסרטים בעלי הפרופיל הגבוה יותר שהופקו השנה בצרפת. הוא יוקרן בפסטיבל.

 

אני מזהה טרנד צרפתי: שחקנים (ובייחוד שחקניות) שפונים לבימוי. מייוואן ודוניזלי הן שתיים כאלה, וכך גם מלאני לורן (שגילמה את שושנה ב"ממזרים חסרי כבוד" והתגלתה, לפחות מבחינתי, ב"אל תדאגו, אני בסדר" של פיליפ ליורה), שביימה השנה סרט בכורה בשם "המאומצים", שיוצג אף הוא בסינמטקים בפסטיבל הצרפתי. וגם סרטו החדש של השחקן שהפך במאי מתייה קסוביץ, "הסדר והמורל", יוצג.

 

שרלוט רמפלינג תהיה אורחת הפסטיבל, וסרט הנעילה יהיה "העדינות" על פי ספרו של דוד פונקינוס, בעיבוד שבוים על ידי אחיו.

 

כל זה מתחיל ב-17 במרץ בכל הסינמטקים בארץ.

מחר יחגגו באמריקה את יום הולדתו של מרטין לותר קינג ג'ורג' וושינגטון, מה שאומר שהבנקים וסניפי הדואר יהיו סגורים. מה שאומר שאם אתם חברי אקדמיה ואתם לא גרים ממש בתוך הוליווד עצמה, אתם חייבים לשגר את הטפסים הממולאים שלכם היום כדי שיגיעו מחרתיים למשרדי האקדמיה בזמן לדדליין. מי שגר קרוב להוליווד יכול להגיע באופן אישי גם ביום שלישי ולמסור את טפסיו (אני מניח שיהיו כמה וכמה אסיסטנטים שיסונג'רו למשרדי האקדמיה עם המעטפות המרוכזות של עובדי המשרד, או אולפן או הסוכנות בו הם עובדים).

 

וזה, למעשה, גם סוף השבוע האחרון של פרסי הגילדות השונות. אמש חולקו הפרסים של עורכים ואנשי הסאונד, והלילה יחולקו פרסי איגוד התסריטאים (הפרס הזה לא מאוד רלוונטי לתחזיות האוסקר בגלל ענייני תקנון שונים ומשונים שמונעים מחלק ניכר מהמועמדים בכלל להתחרות שם).

 

אז מי זכה הלילה?

 

בפרס גילדת העורכים (פרסי האדי) זכה "הארטיסט" בקטגוריית הקומדיה ו"היורשים" זכה בקטגוריית הדרמה, ממש כמו בגלובוס הזהב. "רנגו" זכה בקטגוריית האנימציה. זה אומר שהימור מושכל לאוסקרים צריך ללכת על "הארטיסט" או ל"היורשים", אלא שאני דווקא חושב שהקרב בקטגוריה הזאת יהיה בין "הוגו" ו"נערה עם קעקוע דרקון". אני מתכנן לפרסם את הימורי האוסקר הסופיים שלי ביום שלישי כנראה ועד אז אשתדל להינעל על הימור משלי.

 

אנשי גילדת הסאונד העניקו את כל פרסיהם ל"הוגו", שהוא גם ההימור שלי לזכייה בשתי הקטגוריות האלה באוסקר.

 

==================

 

ג'יי הוברמן בטקסט העיתונאי הראשון שלו אחרי שפוטר מה"ווילג' וויס" כותב ללוס אנג'לס טיימס על ההיסטוריה של סרטי השואה באוסקר, אפרופו המועמדות של "באפלה", סרטה של אניישקה הולנד, בקטגוריית הסרט הזר. 20 סרטים – אמריקאים, זרים ודוקומנטריים – העוסקים בשואה או בנאצים זכו בפרסי אוסקר. על פניו משתמע מדבריו של הוברמן שעצם המועמדות של סרט שואה בקטגוריה הזאת מבטיחה את זכייתו. אבל הוא מפנה את תשומת הלב שבשעה שסרטי שואה מצליחים היטב באוסקרים, סרטי השואה של הגב' הולנד דווקא לא. את סרט השואה הקודם שלה, "אירופה אירופה" העדיפה ממשלת גרמניה בכלל לא להגיש לאוסקרים. וסרט שואה אחר שלה, "קציר מר", היה מועמד לאוסקר ב-1986 והפסיד. היא הפסידה שם ל"הסיפור האמיתי" הארגנטינאי.

 

מה שהזכיר לי את "הסיפור האמיתי" ואת העובדה שהסרט הארגנטינאי מזכיר במשהו את "פרידה" האירני. אמנם "פרידה" אינו סרט כה פוליטי כמו "הסיפור האמיתי", אבל כמו "פרידה" גם "הסיפור האמיתי" היה מועמד גם לסרט הזר וגם לתסריט המקורי. וצריך לזכור שב-1986, ארגנטינה היתה דמוקרטיה רק מזה שלוש שנים, כך שבשני המקרים יש עניין מסוים בהתבוננות של האמריקאים על סיפור אנושי – אמא ובת – ומה שקורה בתוך מדינה הנשלטת על ידי דיקטטור. כך שמה שמתחיל ככתבה של הוברמן על סרטי שואה באוסקר נגמר, למעשה מבחינתי כעוד הוכחה לכך ש"פרידה" הולך לזכות. מכיוון שאני הולך להמר בקטגוריה הזאת על "הערת שוליים" ("אם אתה מהמר על 'הערת שוליים' אתה חולם", כותב הוברמן ומתאר אותי היטב) אני כבר מבין שטופס ההימורים שלי יתחיל עם טעות אחת לפחות.

 

=================

 

ובינתיים בוואלה, אבנר שביט מפרסם את הימורי האוסקר שלו. תכל'ס, חוץ משלוש קטגוריות הן זהות להימור שלי שירד לדפוס ביום חמישי. זה הכיוון אליו נושבת הרוח.

מי שכח את "לא תשכח"? בטבלת שוברי הקופות של "בוקס אופיס מוג'ו" של השבוע שעבר מצוין ש"היורשים" היה הסרט הנצפה ביותר בישראל, בפעם הרביעית. הוא מכר, על פי הטבלה, כ-11,000 כרטיסים בסוף השבוע שעבר. אבל מה שחסר בטבלה זה את "לא תשכח", שכפי שדיווחנו כאן בשבוע שעבר היה מאוד צמוד אל "היורשים" בסוף השבוע הראשון שלו, גם הוא עם כ-10,000 כרטיסים. אלא שמפיציו לא דיווחו עליו, וכך "היורשים" ברשומות הפומביות שמר על מקומו הראשון.

 

לכן טבלאות מכירת הכרטיסים של הרשתות בארץ הפכו למדד אמין יותר לבדיקת הצלחת סרטים בקרב הקהל המקומי אף יותר מהטבלה הלכאורה-רשמית יותר של "בוקס אופיס מוג'ו".

 

אז מה קרה בסוף השבוע הזה בבתי הקולנוע בארץ? לא הרבה, עדיין איטי. בסינמה סיטי, שם נמכרים רוב כרטיסי הקולנוע של ישראל, הסרטים הכי נצפים היו 1. "איש על הקצה", סרט בהפצת יונייטד קינג (ראו הסבר למה בשבוע שעבר). 2. "לא תשכח". 3. "טעון הגנה" (הסרט עם דנזל וושינגטון). 4. "היורשים". 5. "אשת הברזל".

 

בגלובוס מקס צפו בסוף השבוע ב- 1. "טעון הגנה", סרט בהפצת ג.ג. 2. "לא תשכח". 3. "המבריח". 4. "היורשים". 5. "השטן שבפנים".

 

על פי אפליקציית יס פלאנט הסרטים הכי נצפים שם בסוף השבוע היו: 1. "לא תשכח" (סרט בפצת פורום פילם). 2. "היורשים". 3. "בגידה כפולה" (החדש של סטיבן סודרברג). 4. "הכל בשביל הכסף". 5. "אשת הברזל".

 

זו עדות לשבוע חלש, מבחינתי, בו אין סרט אחד שסוחף את הכלל, ולכן כל רשת מצליחה לדחוף קדימה את הסרטים שבעלי הבית שלהם מפיצים בעצמם. שלושת הסרטים הכי נצפים ברשצתות הם סרטים שהרשת עצמה מפיצה.

 

את "איש על הקצה" ראו כבר 74,328 איש ואת "אשת הברזל" (על הקצה) ראו כבר 52,533 איש, כך על פי יונייטד קינג. "היורשים" חצה את המאה אלף צופים. את "השטן שבפנים" ראו בסוף השבוע הראשון שלו כ-5,000 איש. ואת "מלחמת הכוכבים, אימת הפנטום" בתלת מימד ראו בערך חצי מזה (ב-21 אולמות!). אאוץ'.

 

=================

 

אינדי-ווייר שואלים את המועמדים לאוסקר חמש שאלות. הנה תורו של יוסף סידר, בו הוא משבח את סרטי השנה החולפת שראה: "מאניבול", "הארטיסט", "פרידה" ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ'.

 

ואני מזכיר לכם שמחרתיים, יום ג', ישכים סידר קום בלוס אנג'לס כדי להיות אתכם כאן בבלוג ב-17:30 שעון ישראל ולענות לשאלותיכם. ממחר יהיה אפשר להשאיר כאן שאלות בשבילו.