"הוגו" הוקרן בטרום בכורה בסוף השבוע ותהיה לו הקרנת טרום בכורה טרום אוסקרית נוספת בקולנוע לב דיזנגוף השבוע ובסוף השבוע הוא ייצא להקרנות סדירות בבתי הקולנוע. אם הוא היה יוצא בדצמבר יש סיכוי שהוא היה עוקף את "עץ החיים" והיה הופך לסרט השנה שלי. כבר המון זמן לא התלהבתי ככה מסרט, וכבר ראיתי אותו שלוש פעמים ואני מתרגש ודומע ומתפעל ממנו בכל פעם מחדש. הנה מקבץ מילים ראשון שלי עליו. יהיו עוד. הו, כמה שיהיו עוד.

אגב: באמצע יש פסקה (המתחילה במילים "אחד הדברים") העוסקת בגילוי משמעותי המתרחש באמצע הסרט. אם אתם בוגרי בית ספר לקולנוע ובקיאים בתולדות הקולנוע היטב היא עשויה להיות לכם ספוילר, אז היזהרו. ואולי בכלל ותרו על הטקסט, לכו לראות את הסרט (אממ… הוא אדיר) ואז תחזרו הנה. אם אתם צופים מן המניין, לא film-buffs שבקיאים בכל תולדות ראשית ימי הקולנוע, אני די משוכנע שהפסקה הזאת לא רק שלא תקלקל לכם את הסרט אלא היא שתעזור לכם להתלהב מהסרט כמוני. לשיקולכם.

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-15.2.2011

לפני כעשר שנים, בביקורת שלי על "מולן רוז'" (סרט שמאוד אהבתי) כתבתי ששוט הפתיחה של הסרט מטיס אותנו קדימה מאה שנים, על הרצף שבין ג'ורג' לוקאס וז'ורז' מלייס. כתבתי ולא ידעתי מה אני כותב. מה שהיה מעין מטאפורה לסגנון הסרט שם, הפך לתקציר של ממש כשזה מגיע ל"הוגו", סרטו החדש והנפלא והקסום של מרטין סקורסזי. "הוגו" אכן נע כמטוטלת בין העולמות של ג'ורג' לוקאס, שאנשיו אחראים על האפקטים הדיגיטליים בסרט, ובין ז'ורז' מלייס, שסרטיו האילמים מתחילת המאה ה-20 מהווים נקודה עלילתית מרכזית בסרט ובחידותיו.

לדעתי, בתי הקולנוע צריכים לצאת במבצע יוצא דופן: צפו בחמש הדקות הראשונות של "הוגו" חינם, מי שיוצא אחרי חמש דקות לא צריך לשלם. אהיה בשוק אם מישהו ייצא. סיקוונס הפתיחה של הסרט, בין הלוגו של אולפני פרמאונט ועד כותרת הפתיחה המכריזה על שם הסרט, הוא ככל הנראה פיסת הקולנוע המרהיבה ביותר שראיתי כבר המון זמן. זה הולך ככה: תרועת קטר, תקתוק שעון, גלגלי שיניים של שעון, דיזולב לככר שער הנצחון בפריז, משם טיסה אל תחנת הרכבת מונפראנס, דרך המסילה אל הרציפים בשוט רציף ומהיר בין האנשים והרכבות ומשם אל אולם הכניסה של התחנה ולמעלה אל השעון גדול שבקיר ומשם פנימה אל השעון שם מסתתר הנער, הוגו קברה, מציץ אל העולם ממקום מחבואו. ואז אל צדו השני של השעון להיכרות לא פחות דינמית עם העולם שמאחורי הקלעים של התחנה, עולם נסתר של דירות אנשי התחזוקה בתחנה בה חי הוגו בהחבא. הוגו רץ בין המעברים הצרים, מדלג בין כנפי מאוורר ענק, מחליק במורד מגלשה לוליינית, וכל זה כמעט בנשימה אחת. אה כן, ובתלת מימד. אולי הצילום התלת מימדי היפה ביותר שראיתי מימיי. ובכל הזמן הזה, לא נאמרת מילה. כמו סרט אילם שמציג את העולם בו הוא פועל באמצעות תנועות מצלמה, מוזיקה ומבטים. ויש לכך גם סיבה עלילתית: הוגו חי רחוק מעל האנשים בתחנה והוא עסוק בהתבוננות בהם. עוקב מרחוק אחר האינטראקציות בין הדמויות הקבועות בתחנה, מבלי שהוא יכול לשמוע מה הן אומרות. ובכל זאת, עם המימיקה, הוא מייצר לעצמו פרקים קטנים של אופרות סבון יומיות: בעלת בית הקפה המאוהבת במוכר העיתונים; שומר התחנה שבוחן מרחוק את מוכרת הפרחים; ומי זו הנערה הצעירה שמושכת את תשומת ליבו בדוכן הצעצועים? הסרטים האילמים הקצרים שהוגו בונה לעצמו ממרומי חורי ההצצה שלו יתגלו כמשמעותיים יותר בהמשך, כשיתברר שלהוגו יש חיבה, אותה ירש מאביו, לקולנוע האילם. הקולנוע האילם שיעמוד במרכז התגלית המסעירה שהוא עומד לעשות.

כבר בדקות האלה, שניים מהמוטיבים המרכזיים בסרט יחשפו: רכבות ושעונים. לשניהם יישמר תפקיד משמעותי בהמשך.

בתחילה נדמה שהסרט, המתרחש בשנות השלושים (ונושק לעולם שמוצג ב"חצות בפריז": חפשו את ג'נגו ריינהרדט, סלוואדור דאלי, ג'יימס ג'ויס, מאן ריי, אריק סאטי ופיקאסו מסתתרים בסרט), רק רומז לנו באופן עדין שמה שמניע את הסיפור הוא אהבת קולנוע. זה מתחיל בכך שכבר בפתיחה הסרט נע בין אנימציה דיגיטלית ואנימציה קלאסית, ובכל פעם שהוגו עובר לפלאשבק על אביו, אנחנו שומעים ברקע רעש של מקרנת קולנוע ואת הבהובי האור שלה. בכל פעם שהוגו נזכר, הוא בעצם עובר לסרט שהוא מדמיין לעצמו. הקולנוע בתחילה מסמל זכרונות. בהמשך הוא יסמל חלומות. בחצי השני הקולנוע יהפוך לשחקן המרכזי.

אחד הדברים שכדאי להכיר לפני הצפייה בסרט הוא את סיפורו של הבמאי הצרפתי החלוצי ז'ורז' מלייס, ששמו וסרטיו הופכים מרכזיים בעלילת הסרט. מלייס היה האיש שב-1902 יצר את הסרט האילם הקצר, "מסע אל הירח" (עיבוד חופשי מאוד לז'ול ורן, שגם הוא מוזכר בסרט), ובמידה מסוימת, בהיותו קוסם שהפך לבמאי, הוא האיש שברא את הקולנוע שנותר פופולרי עד היום, קולנוע שהוא קסם, שהוא בריחה מעולם של מציאות אל עולם של בדיה. וכמו קוסם, ברגע מסוים בקריירה שלו הוא פשוט נעלם. שמו של ז'ורז' מלייס מופיע בסרט בדיוק בנקודת האמצע שלו והוא מהווה למעשה תשובה לחיפוש של הגיבור, כך שמבחינות רבות זהו בבחינת ספוילר. אלא שלהפתעתי חלק ניכר מצופי הסרט כלל לא ידעו שהיה במאי בשם ז'ורז' מלייס שביים סרט בשם "מסע אל הירח" כך שההפתעה של אמצע הסרט פשוט לא הזיזה להם ולכן משהו מהותי בסרט ובריגוש והצמרמורת שהוא מייצר כשמתברר שתפקיד הקולנוע בו גדול יותר ממה שנרמז בחצי הראשון הולך לאיבוד. לכן אני ממליץ לכם לצפות רגע ב"מסע אל הירח", ואז אני מבטיח לכם שהחוויה של "הוגו" תהיה מסעירה הרבה יותר. הסרט הזה הוא כמו הסמסטר הראשון של קורס מבוא לתולדות הקולנוע של נחמן אינגבר דחוס לתוך שעתיים.

הוגו, חובב הקולנוע, עורך לנו ולחברתו חובבת הספרים (שמרבה להשתמש במילים מסובכות שהוגו לא מבין – מילים, שלמרבה הצער, התרגום העברי מרבה לפרש אותן במקום לחפש להן מקבילות) מבוא מהיר לתולדות הקולנוע. ומתברר שראשית ימי הקולנוע היו עמוסים ברכבות. "רכבת נכנסת לתחנה" של האחים לומייר, "שוד הרכבות הגדול" של פורטר, "הגנרל" של באסטר קיטון. האגדה מספרת שבהקרנה הקולנוע הראשונה, כשב-28 בדצמבר 1985 הקרינו האחים לומייר בקפה דה-פריז את 50 השניות של "רכבת נכנסת לתחנה", צרחו הצופים בהיסטריה מהחשש שהרכבת (אותה הם זיהו כאמיתית ומאיימת, למרות שהיתה מצולמת בשחור לבן דו מימדי) תפרוץ מהמסך ותדרוס אותם. באחת התחבולות הנפלאות של התלת מימד בסרט הזה, יוצר סקורסזי מעין הומאז'/רימייק לסצינה ההיא, אבל בקנה המידה של הקולנוע של ימינו, כשמטרתו דומה – לגרום לנו לחשוש שמא הרכבת תפרוץ מהמסך אל תוך האולם.

ולא רק רכבות, גם שעונים. כשהוגו מתפלח עם חברתו לקולנוע וצופה בסרט "הבטיחות במקום אחרון" הוא רואה את הרולד לויד נתלה בין שמיים וארץ על מחוגי שעון ענק התלוי במרומי בניין גבוה. כמה דקות אחר כך, הוגו עצמו יצטרך להשתלשל כך כשהוא נאחז במחוגי שעון (כפי שנחשף כבר בכרזת הסרט). ואם נחשוב רגע על המכאניקה של שעונים ורכבות, נגלה דבר מעניין. שעונים מכילים מנגונונים שנעים במעגלים, גלגלי שיניים. רכבות נעות על מסילות במסלול אופקי. אחד בעיגולים, השני במסלול ישר. חברו את שתי המכונות יחד ומה תקבלו? מצלמת קולנוע! בה יש מכאניזם אחד שדואג לתנועה סיבובית של המנוע, אבל סרט הקולנוע עצמו נע על גלגלי השיניים בתנועה אופקית, כמו רכבת על מסילה.

"הוגו", אותו ביים סקורסזי לבקשת בתו בת ה-12 והוא אולי סרטו העדין, האנושי, המרהיב והכי פחות אלים, מפנה את תשומת ליבנו לכך שלמרות שסקורסזי יכול להיות הבמאי הכי אלים באמריקה, יש בו גם רכות גדולה. סקורסזי וסטיבן ספילברג אמורים להיות שני במאים הפוכים, אבל "הוגו" מזכיר לנו שיש ביניהם לא מעט מן המשותף. למשל: הידעתם שסקורסזי היה אמור לביים את "רשימת שינדלר" וספילברג היה אמור לביים את "פסגת הפחד"? רק ברגע האחרון הם החליטו להתחלף ביניהם ולביים איש את הפרויקט של רעהו. או, הידעתם שאת "קונדון" של סקורסזי כתבה התסריטאית של "אי.טי"? וכעת, ג'ון לוגאן, התסריטאי של "הוגו" (ולפני כן, של "הטייס") אחראי לגרסה הראשונה לתסריט של "לינקולן", סרטו הבא של ספילברג. וגם ללוקאס יש לסקורסזי קשר: אשתו של ג'ורג' לוקאס היתה העורכת האחראית של סרטיו של סקורסזי, "נהג מונית" ו"ניו יורק, ניו יורק". כך שסקורסזי תמיד חג – כמו מחוג – סביב הקולנוע האסקפיסטי והמפואר של שני חבריו, אלא שכאן הוא סוף סוף נותן לזה דרור ויוצר רגעי קולנוע כה מרשימים שלרגעים נדמה שסקורזי הפך לרוברט זמקיס החדש. הסרט הזה עושה חשק לתלת מימד.

כבר מהפריים הראשון של הסרט אנחנו רואים את העולם מנקודת מבטו של הוגו שרואה את הכל כחלק ממכונה אחת גדולה. לשעונים בסרט יש שני תפקידים מטאפוריים. האחד הוא לגרום לנו לזכור כל זמן שהצד של המנגנון בשעון מוסתר מאיתנו, ממש כמו שהצד של המצלמה מוסתר מאיתנו בסרט. הסרט הזה חושף לנו את שני הצדדים: את החוץ ואת הפנים, גם של השעונים וגם של הקולנוע (וכדי לחזק את הדימוי זה: הבחינו בסקורסזי עצמו בתפקיד צלם לשוט אחד קצר בחצי השי של הסרט). אבל סקורסזי מרשה לעצמו להיות רוחני ובעל מוסר השכל בסרט ולהשתמש בשעון למטרה גבוה יותר. זהו סיפורו של ילד יתום, שמסתובב לבד בעולם, מרגיש נטוש ומיותר, אבל יש לו תחושה פנימית שיש לו משמעות ותכלית בעולם הזה, תפקיד שעתה נעלם מעיניו בהיעדר אביו מחייו. אך הוא מאמין שיש לו תפקיד ייחודי השמור רק לו. הוא מגיע לתובנה הזאת בגלל השעונים שהוא מתקן. בשעונים ובמכונות, הוא מסביר, אין חלק אחד שהוא מיותר. חסר חלק, והשעון נעצר. לכל דבר יש תכלית. ואם העולם והחיים והיקום מבעד לעיניו של הוגו הם כמו מכונה אחת גדולה, הרי שגם הוא – הבורג הכי קטן – בעל תפקיד וחשיבות, אלא שעליו לברר לעצמו מה הוא התפקיד שלו בעולם. ואשרי הסרט שמצליח לקחת אותנו למסע כזה, אל תוך תולדות הקולנוע מראשיתם ועד היום, ובדרך להזכיר שהקולנוע עצמו תפקידו למעשה לספר לנו סיפור רגשי שהקתרזיס שבו מוציא אותנו נרגשים ומזוככים, אבל גם עם תובנה חדשה על חיינו. מוציא אותנו אל הרחוב בחיפוש אחר התפקיד שלנו בסרט של חיינו.

==================

נ.ב: זה מרתק בעיניי האופן שבו "הוגו" ו"הארטיסט" מטפלים שניהם באותו נושא: אהבתו של הבמאי לקולנוע האילם ולראשית ימיי הקולנוע. "הארטיסט" עושה זאת על ידי חזרה למקורות, "הוגו" עושה זאת דווקא על ידי שימוש בכל מה שחדש בטכנולוגיה של הקולנוע העכשווי. ואפשר למצוא כמה וכמה נקודות השקה משעשעות בין הסרטים – למשל, ההבנה שכדי לעשות סרט אילם מחמם לב חייבים כלב בסיפור. הכלבים גונבים את ההצגה גם כאן וגם כאן. אבל אותי מרתקת דווקא נקודה אחרת שמפליאה אותי המחברת בין שני הסרטים: שניהם מצטטים מ"ורטיגו". כאילו שניהם אומרים, "עם כל הכבוד לקולנוע האילם וגדולתו, שיאו של הקולנוע הגיע למעשה ב-1958 עם 'ורטיגו' של היצ'קוק". "הארטיסט", כזכור, משתמש בנעימה מתוך "ורטיגו" בסצינת השיא של המערכה השלישית, ואילו "הוגו" מצטט מ"ורטיגו" בכל פעם שהוא מצלם את גרם המדרגות העולה אל קיטונו הנסתר במרומי התחנה של הוגו (וכן בשימוש המבריק שלו בדולי אין-זום אאוט בסוף הסרט, תחבולה שהמציא היצ'קוק באותו סרט ושהתפרסמה שנית ב"מלתעות" של ספילברג, ועושה כאן – לדעתי – את הופעת הבכורה שלה בסרט תלת מימדי).

נ.ב2: היה נבון מצידי להזכיר בביקורת את הצילום הנפלא של רוברט ריצ'רדסון, אולי צילום הכי יפה שראיתי השנה בקולנוע (בשנה בה, עם "עץ החיים" ו"סוס מלחמה", ראינו כמה וכמה שיאים של צילום נפלא), וכן את הפסקול הנהדר של הווארד שור. אבל לא מצאתי איך לשבץ אותם פנימה. אז הנה. על הצילום של ריצ'רדסון עוד ארחיב בקרוב.

ציוץ