18 פברואר 2012 | 22:03 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

האחים טביאני זוכים בפסטיבל ברלין

לא, זו לא כותרת מ-1979. השילוב בין סרטי סמי-תיעודי על אסירים שמעלים הצגה של שייקספיר ובין מייק לי שיושב בראש חבר השופטים הביא לאחים טאביאני את פרס דה הזהב הערב בברלין, במה שנראה כמו סרט הקאמבק שלהם (בו הם, ככל הנראה, הופכים לאחים דארדן).

 

בנדק פליגאוף, במאי הונגרי שמושפע באופן מוצהר מבלה טאר, זכה בפרס הגדול של חבר השופטים. "ברברה" של כריסטיאן פצולד, הסרט שזכה לביקורות הכי מתפעלות במהלך הפסטיבל, זכה בפרס הבימוי.

 

פסטיבל ברלין בדרך כלל לא מניב סרטים שזוכים אחר כך לחיים ארוכים בעולם – לפחות לא בעולם של האוסקרים והתקשורת וההפצה האמריקאים (שמכווננת יותר לפסטיבל קאן) – אלא ש"פרידה" האירני שזכה בשנה שעברה קצת שינה את המצב, לכן בשנים הקרובות כל סרט שיזכה בברלין יישאל לגביו האם הוא ה"פרידה" הבא. מה שכן: אני חובב גדול של האחים טאביאני (אם כי זה אחד התקצירים הכי פחות מגרים שקראתי) ושל בנדק פליגאוף (שסרטיו מגיעים לרוב לפסטיבל חיפה) והזכיות אלה בהחלט מסקרנים אותי.

 

לא מצאתי נוכחות ישראלית ברשימת הפרסים המלאה. הנה היא.

Categories: בשוטף

16 פברואר 2012 | 17:16 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

נערים בהפרעה

הלאה, עוד דברים שהצטברו לי אתמול.

 

1.

עוד כותרת מהשוק בברלין: "פייר פייר", הסרט החדש של ג'ים קארי בבימויו של לארי צ'רלס ("ברונו") נקנה על ידי יונייטד קינג (או "יונייטד קינגדום", כמו שהאייטם הזה ב"סקרין" קורא להם בטעות). הסרט שיצולם בקיץ בגרמניה מספר על ברנש שגונב את המונה ליזה מהלובר כדי שיהיה לו כסף כדי לעזוב את בית ההורים.

 

ועוד אחת: סרטי שובל קנו את "Iron Sky", סרט מד"ב פיני על בסיס נאצים על הירח. הקהל של "הדירה" ילקק את האצבעות.

 

2.

אני שומע ש"The Interrupters", הסרט התיעודי החדש של סטיב ג'יימס ("הופ דרימז"), על אלימות בשיקגו והאנשים שמנסים לעשות משהו בנידון, הוא משהו שחייבים לראות. שלשום הוא שודר ב-PBS באמריקה ואתמול הם העלו אותו לצפייה חופשית באתרם. תכף מתיישב לראות גם.

 

3.

במהלך פברואר אני מציג בסינמטק חולון ארבעה סרטים של טרנס מאליק. "שבילי זעם" ו"העולם החדש" כבר הוקרנו. אם אתם רוצים לראות את "הקו האדום" ואת "עץ החיים", סרטים שיהפכו קצת יותר ארוכים עם כ-15 דקות ההקדמה שלי לפניהם, בואו בשני ימי שלישי הבאים ב-20:30. המדהים הוא שגם סרט שפחות התחברתי אליו כמו "העולם החדש" מקבל משמעות אחרת אחרי שראיתי את "עץ החיים". פתאום הם נראים כמו שני חלקים של אותו סרט. למעשה, כל חמשת סרטיו של מאליק נראים כעת כסרט אחד ארוך.

 

אבל תוך כדי ההכנות שלי לסדרה הזאת גיליתי משהו מעניין. כבר ציינתי בעבר שהשם "ימים ברקיע" (שם יפה לכשעצמו) הוא בעצם תרגום משובש למילים מתוך ספר תהלים. "Days of Heaven" הוא האופן שבו מי שתירגם לאנגלית את תהלים תרגם את המילים "כימי שמים". כלומר, "ימים ברקיע" הוא תרגום שווא.

 

אבל כעת סוף סוף ישבתי לקרוא את הפרק ממנו לקוחות המילים האלה. והנה הפסוקים מהם הוא לקוח:

 

 

(כח) אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ, עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ:

(כט) לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ:

(ל) וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ, וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם:

(לא) אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי, וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן:

(לב) אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ, וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ:

(לג) וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם:

 

 

עכשיו, אם נחשוב טוב-טוב על עלילות "ימים ברקיע", "הקו האדום", "העולם החדש" ו"עץ החיים" נגלה שהפסוקים הנ"ל הם כמו תקציר של כולם.

Categories: בשוטף

16 פברואר 2012 | 12:17 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

אוסקר חי ואורות אדומים

מכירים את זה שאתם מתרוצצים יום שלם מפה לשם בסידורים כאלה ואחרים, אוספים על המחשב התחלות של פוסטים אבל אף פעם לא מצליחים להתיישב לכתוב? אז כזה אתמול. הנה מה שהצטבר לי:

 

1.

סמנו ביומניכם את יום שלישי הקרוב, 21.2, בשעה 17:30: כאן בבלוג יתארח יוסף סידר עד השעה 19:00, ויענה לכם על שאלותיכם, רגע לפני האוסקרים. סידר כבר נמצא בלוס אנג'לס במסע התקשורת לקידום הסרט לפני יציאתו שם בתחילת מרץ, וגם מן הסתם כדי לדרבן את מצביעי האקדמיה לצפות בו ובשאר הסרטים הזרים כדי להשתתף בהצבעה על קטגוריית הסרט הזר, ובתוך כל זה הוא יעשה הפסקה בלעדית ל"סינמסקופ" לענות לשאלותיכם. אורי קליין, אגב, מוזמן להציג את שאלותיו, שנותרו ללא מענה מאז הראיון ההוא.

 

2.

עוד בענייני האוסקר: מתחיל לבעבע אצלי רעיון לעשות השנה לא רק לייב בלוג כתוב בזמן הטקס, אלא גם לייב בלוג מצולם ומשודר. הטכנולוגיה כבר קיימת ואפשרית, אני רק מתלבט האם יהיו פה אנשים בלילה שימצאו בזה עניין. אני מודע היטב לכך שאנשים שהאוסקר מעניין אותם ומסקרן אותם אבל לא מספיק כדי להישאר בשבילו ער כל הלילה, נכנסים לבלוג בבוקר וקוראים את התמצית שאני כותב במשך הלילה -הזוכים, רגעי השיא, הבדיחות – ועל זה אני לא מתכוון לוותר. זה הפוסט הכי נקרא בכל שנה (אם כי, השנה הפוסט הכי נקרא היה הביקורת על "הערת שוליים", שזה גם סוג של חידוש). אני חושב האם להוסיף לזה גם שידור אודיו-ויזואלי. מחשבותיכם יתקבלו בברכה בשעה שאני עורך טסטים טכנולוגיים לראות האם זה מסתדר.

 

ואל תשכחו שיהיה גם אוסקר חי באמת, כולל אני, באותו ערב במכללה הישראלית לאנימציה בתל אביב (מול הסינמטק). לפרטים נוספים ואישור הגעה (הכניסה חינם) – כאן.

 

 

3.

והנה כותרת שמגיעה מברלין: "אורות אדומים", המותחן העל טבעי של רודריגו קורטז (עם רוברט דה נירו וסיגורני וויבר) נקנה בברלין להפצה בארץ על ידי פורום פילם. מרגש? ובכן: להזכירנו שהם גם קנו את סרטו הקודם והמדובר של קורטז, "קבור" (עם ריאן ריינולדס בארון), שמעולם לא הופץ.

Categories: בשוטף

14 פברואר 2012 | 12:58 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

שד השואה, הגלולה המרה, ותולדות חגיגות האוסקרים

הנה כותרת שמגיעה מברלין: איתי טיראן יככב בקו-פרודוקציה פולנית-ישראלית חדשה שתצטלם ביוני בשם "Demon" ("שד"). מרסין ורונה יביים את הסרט תחת הלייבל של חברת ההפקה החדשה שלו שאך הושקה, "מגנט מן" (על שם סרט הסטודנטים שלו). המפיק הישראלי הוא מרק רוזנבאום. הסרט מתואר כדרמה סוריאליסטית העוסקת בשואה ומספר על גנגסטר פולני שעל גופו משלטת רוחה של ילדה יהודיה (שאני מניח שנרצחה בשואה).

 

===================

 

סטיבן סודרברג כבר מתחיל לגייס מימון לסרטו הבא-הבא-הבא. הסרט נקרא "גלולה מרה" ותככב בו רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון") ובפסטיבל ברלין הוא כבר נמכר במכירה מוקדמת להפצה בישראל על ידי קולנוע לב. סרטו של סודרברג, "בגידה כפולה", אמור לצאת בקרוב על ידי פורום פילם. ואז יש את "מג'יק מייק", שגם אותו לב מבטיחים להביא בהמשך השנה. ואז את הסרט שלו על ליברצ'ה, עליו הוא עובד כרגע עם מייקל דאגלס. ואז "גלולה מרה".

 

===============

 

אבנר שביט ראיין את חיים טופול ואת מנחם גולן שכבר היו בנעליהם של יוסף סידר ושלמה בראבא וסרטים שלהם היו מועמדים לאוסקר (טופול כשחקן/מפיק של "סלאח שבתי"; גולן כמפיק של "סלאח שבתי", "אני אוהב אותך רוזה", "הבית ברחוב שלוש" וכמפיק/במאי של "מבצע יונתן"). שניהם מנסים להסביר איך קרה שבשנים האחרונות כל מועמדות של סרט ישראלי לאוסקר היא כותרת ראשית בתקשורת בשעה שאי אז, בשנות הששים והשבעים, המועמדויות זכו להתעלמות תקשורתית. טופול מספק הסבר מרתק, בעיקר למי שפספס כאן את שנות הששים: אוסקר זה אמריקה, והתרבות הישראלית אז היתה מכווננת לצרפת ולא לאמריקה. אומר טופול: "'סאלח שבתי' היה מועמד לאוסקר ב-1965, דהיינו לפני מלחמת ששת הימים והקרע הגדול עם צרפת שהיא הובילה אליה. באותה תקופה, עדיין החשיבו כאן רק את מה שקורה באירופה, והתרבות המקומית נהגה להתייחס לזו האמריקאית כקפיטליסטית, דקדנטית ובעיקר זניחה אמנותית. האליטה פה לא החזיקה מהאמריקאים ובגלל זה גם לא ייחסה חשיבות לפרסים שהם מחלקים".

 

אז איפה הגיע השינוי? ב-1985, כש"מאחורי הסורגים" היה מועמד ועיתון "חדשות" הפך את זה לכותרת ראשית. מאיר שניצר הוא זה שמסביר את בכתבתו של שביט. מעניין לעקוב אחר הסתירה הקיומית של שניצר: מצד אחד, כמי שהיה מבקר הקולנוע של "חדשות" הוא מדבר על העיתון בגוף ראשון ("אנחנו"), והעיתון "חולל טלטלה קונספטואלית במערכות המזדקנות של 'מעריב', 'ידיעות' ו'הארץ'" (ואני מניח שגם ב"דבר" ו"על המשמר" שאז היו עדיין קיימים). אלא שכיום חושב שניצר שדווקא בעבר ידעו בתקשורת להתייחס לאוסקרים בפרופורציות הנכונות. כלומר, שהוא כבר לא מנוי על גישת "הטלטלה" של "חדשות", אלא קרוב יותר ל"מערכות המזדקנות" של "מעריב". עצוב. בעיקר כי אני חושב שהוא טועה. האוסקר זה ביג דיל. ומישהו שהוא כל כך חובב ספורט כמו שניצר ובוודאי מבין מה החשיבות של השתתפות של קבוצה ישראלית בטורניר כדורגל יוקרתי עולמי – ולמה יש הצדקה לסקר את זה בהתלהבות (וכן, בפטריוטיות) – אמור לראות גם את הנמשך לעולם הקולנוע ולליגת האלופות שלו.

 

Categories: בשוטף

13 פברואר 2012 | 13:15 ~ 8 Comments | תגובות פייסבוק

עזרה בדרך

סוף שבוע חלשלוש בקופות # ויולה דיוויס מצליפה בלשונה # קרוב להפליא ויפה להפליא גם # והיכונו, היכונו, יש לנו הפתעה בשבילכם

 

 

מה היו הסרטים הנצפים ביותר בישראל בסוף השבוע האחרון?

 

בסינמה סיטי: "אדם על הקצה", "לא תשכח", "אשת הברזל", "היורשים", "הכל בשביל הכסף". בגלובוס מקס: "לא תשכח", "היורשים", "המבריח", "השטן שבפנים", "אשת הברזל". ביס פלאנט: "היורשים", "הכל בשביל הכסף", "לא תשכח", "אשת הברזל", "כרוניקה בזמן אמת". ואם אני מצליח לשקלל אז נראה כאילו "לא תשכח" הוא הסרט הכי נצפה בישראל השבוע, אבל ש"היורשים" כנראה מאוד צמוד אליו במקום השני. "היורשים" היה במקום הראשון שלושה שבועות והוא כבר עבר את 90,000 הצופים.

 

אגב, מעניין לראות ברשימות הנ"ל איך עדיין יש פה ושם הבדלים בין רשתות הקולנוע על פי ההשתייכות שלהן למפיצים. הרי לא הגיוני שברמת גן וברמת השרון יש קהל שונה, נכון? אז איך זה שבסימה סיטי "אדם על הקצה" במקום הראשון אבל הוא לא נמצא בכלל בשתי הרשתות האחרות? פשוט כי בתור סרט של יונייטד קינג, חברה אחות של סינמה סיטי, הוא מקבל עדיפות בשיבוצים והוא מוקרן יותר פעמים ביום מכל סרט אחר באותו קולנוע. וכולם עושים את זה: "כרוניקה בזמן אמת" נמצא רק בדירוג של יס פלאנט, כי הוא מקבל טיפול מועדף שם בהיותו שייך לאותה חברת הםצה הקשורה לבית הקולנוע. ו"המבריח" ו"השטן שבפנים" נמצאים רק בדירוג של גלובוס מקס כי הם שייכים לג.ג. אז הדפוסים הישנים של המפיצים ובעלי בתי הקולנוע עדיין שם, אבל לפחות זה מקל עלינו לזהות מתי סרט באמת מצליח אצל הקהל, בלי קשר למי מפיץ אותו או איפה הוא מוקרן ואיך דוחפים אותו בשיבוצי ההקרנה.  וזה: "לא תשכח", "היורשים" ו"אשת הברזל".

 

=================

 

וואו, ויולה דיוויס הזאת חריפה למדי. בשיחה הזאת, בתוכנית של טאוויס סמיילי, היא עונה לו בנחישות על הטענות שהוא מציג על האופן שבו דמויות שחורות מוצגות בקולנוע האמריקאי. היא מעלה שם טיעונים מרשימים שבהחלט רלוונטיים גם לוויכוחים סביב ייצוג המתנהלים מדי פעם גם בארץ.

 

=============

 

אפרופו ויולה דיוויס: אמש ראיתי את "קרוב להפליא ורועש להחריד"', הסרט הכי יפה שסטיבן דולדרי ביים מימיו, והסרט הזה הוא כמו קופסת הפתעות שמכילה בתוכה את כל סרטי האוסקרים האחרים המתמודדים מולו השנה:

– ג'ון גודמן מופיע בתפקיד משנה, ממש כמו ב"הארטיסט".

– ויולה דיוויס מופיעה גם, ממש כמו ב"העזרה".

– יש דמות שלא מסכימה בשום פנים ואופן לדבר, ממש כמו "הארטיסט".

– הסרט מספר על ילד שאביו מת והוא מחפש רמזים לתעלומה הקשורה למפתח ומנעול שהיו שייכים לאביו, ממש כמו ב"הוגו".

– הילד הזה מצהיר על עצמו שהוא פרנקופיל (יש לו פוסטר של מגדל אייפל בחדר), בשנה בה האוסקר מגלה נטיות פרנקופיליות משונות: סרט אחד צרפתי ("הארטיסט"), ושלושה סרטים שמתרחשים בצרפת ("חצות בפריז", "הוגו" ו"סוס מלחמה"). כלומר, לחמישה מתוך תשעת הסרטים המועמדים יש קשר כלשהו לצרפת.

– ולילד הזה קוראים אוסקר.

 

================

 

שתי כותרות ישראליות מפסטיבל ברלין: "בגרות לוחמים" של סילבינה לנדסמן, סרט תיעודי המוקרן במסגרת הפורום, זוכה לביקורת אוהדת ב"אינדי-ווייר". ו"באטמן במחסום", של רפי בלולו בוגר סם שפיגל, זכה בפרס בטאלנט קמפוס הברלינאי. בלולו הוא אחד המגיבים הקבועים כאן בבלוג, אז ברכות מצוות "סינמסקופ".

 

=================

 

זוכרים שלפני שלוש שנים אירחתי כאן ארי פולמן ללייב בלוג בו הוא ענה לשאלותיכם רגע לפני נסיעתו לאוסקרים שם היה מועמד על "ואלס עם בשיר"? אז… היכונו היכונו. זה עדיין בשלבי תכנון ראשוניים אבל זה עומד לקרות בשבוע הבא: יוסף סידר, שכבר נמצא בלוס אנג'לס, יקפוץ הבלוגה לאירוח חי בו הוא יענה לשאלותיכם תוך כדי שהוא מודד את הטוקסידו שלו, בימים האחרונים שנותרו לו לפני האוסקרים. אז תכינו שאלות, ובהמשך השבוע אעדכן מתי בדיוק זה יקרה.

Categories: בשוטף

13 פברואר 2012 | 07:47 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

חרא בלבן

אם לא ראיתם את "העזרה", שתיים וחצי הדקות הפרודיות הבאות, שהופכות את עלילת הסרט למיוזיקל, יספרו לכם את כל הסיפור ובאופן משעשע וקצבי יותר מהמקור. ואם ראיתם את "העזרה", ובכן – זה טוב יותר מהסרט. לדעתי, כמובן.

 


 

 

(ויה ג'ף וולס).

Categories: בשוטף

13 פברואר 2012 | 00:37 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

הזוכים בבאפט"א

הבאפט"א, פרסי האקדמיה הבריטיים, הוא טקס הפרסים המשמעותי האחרון בדרך אל האוסקר. בעשור האחרון, מאז שפרנסי האקדמיה הבריטית הזיזו את תאריך הטקס כדי שיקדים את האוסקרים, וא גם מהווה אינדיקטור מעניין לכמה מירוצים, בעיקר בקטגוריות המשחק. הסיבה לכך פשוטה: יש כמות גדולה למדי של חברי באפט"א שהם גם חברי אקדמיה, לכן אם יש פתאום סחף מסוים מהצד הבריטי יש לו סיכוי להשפיע על תוצאות האסקרים. וכך, הבאפט"א – למשל – ניבאו את הזכייה של מריון קוטיאר באוסקר על "החיים בוורוד".

 

והפעם? ובכן, ז'אן דוז'רדן. שוב צרפתי. בימים האחרונים החלו המומחים באמריקה להסיט את ההימור שלהם לזכייה באוסקר השחקן הראשי מג'ורג' קלוני על "היורשים" לדוז'רדן על "הארטיסט". אני חשבתי שהם נסחפים אחר מסע תקשורתי מתוזמר לעילא שהביא את דוז'רדן לכל תוכניות האירוח באמריקה בשבוע האחרון, בופעות שסחטו מהצופים והמבקרים תשואות. אבל שהוא יקח לקלוני אוסקר? ובכן, אחרי שהוא זכה הערב בבאפט"א הזכייה שלו באוסקר נראית עכשיו מוחשית יותר.

 

הנה רשימת הזוכים בבאפט"א הערב:

 

הסרט: "הארטיסט"

יזכה גם באוסקר.

 

הבמאי: מישל הזנוויציוס, "הארטיסט".

יזכה גם באוסקר.

 

תסריט מקורי: "הארטיסט".

המממ… יזכה גם באוסקר?

 

תסריט מעובד: "החפרפרת".

אוקיי, הקטגוריה הזאת באוסקר עדיין פתוחה.

 

 

הסרט הבריטי הטוב ביותר: "החפרפרת".

 

סרט הבכורה הבריטי: "טירנוזאור".

 

סרט תיעודי: "סנה".

זו השנה הראשונה שהבאפט"א מחלקים פרס לסרט תיעודי. "סנה", סרטו המצוין של אסיף קפדיה, בכלל לא מועמד לאוסקר, אז הקטגוריה הזאת נשארת פתוחה.

 

שחקן: ז'אן דוז'ארדן, "הארטיסט"

זהו זה, אחרי גילדת השחקנים והבאפט"א יהיה טפשי להמר על מישהו אחר. יזכה באוסקר.

 

שחקנית: מריל סטריפ, "אשת הברזל".

היה ברור שהיא תזכה באנגליה, בגלל הסנטימנט המקומי. לא מחליש את ההובלה של ויולה דיוויס לאוסקר.

 

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

יזכה באוסקר.

 

שחקנית משנה: אוקטביה ספנסר, "העזרה"

תזכה באוסקר.

 

פסקול: "הארטיסט", לודביק בורס.

אוף, כנראה שיזכה גם באוסקר.

 

צילום: "הארטיסט", גיום שיפמן.

די, יש גבול. שלא יזכה גם באוסקר.

 

 

עריכה: "סנה".

הופה, נתנו את הפרס לסרט תיעודי. אמיצים. ואכן, זו לדעתי הקטגוריה הכי פתוחה גם באוסקרים.

 

סרט זר: "העור שבו אני חי", פדרו אלמודובר.

הופה הופה: "פרידה" הפסיד.

 

עיצוב: "הוגו"

 

סאונד: "הוגו".

 

תלבושות: "הארטיסט".

 

איפור: "אשת הברזל".

יזכה באוסקר.

 

אפקטים: "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'".

הנבחרת הביתית זוכה. באוסקר אני עדיין מעריך שהצוות הניו זילנדי של "כוכב הקופים: המרד" יזכה.

 

סרט אנימציה: "רנגו".

בדרך לאוסקר.

 

 

 

Categories: בשוטף

10 פברואר 2012 | 15:38 ~ 13 Comments | תגובות פייסבוק

"סערת רוחות", ביקורת

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 8.2.2012

 

הערה ראשונה: "סערת רוחות" ("Take Shelter") שביים ג'ף ניקולס הוא מאותם סרטים שרק אם אגדיר כאן את הז'אנר שלו זה יהיה בבחינת קלקול חוויית הצפייה. כל מה שאני ידעתי על הסרט לפני הצפייה בו היה: א. זה סיפורו של גבר המתמודד עם קטסטרופה כלשהי שנמצאת באופק. ב. זה אחד הסרטים הכי מדוברים שיצאו מפסטיבל סאנדאנס בשנה שעברה. לכן השאלה שכל הזמן ניקרה בראשי בעת הצפייה היתה "באיזה סוג של סרט אני נמצא?". זה המתח האמיתי בסרט. כי על פי הז'אנר אתם יודעים לצפות פחות או יותר לאן תלך העלילה. אבל בלי לדעת באיזה סרט אתם, אתם אשכרה נמצאים בחרדה. אם זה סרט אימה, אז הלך על כולם. אם זו דרמה, אז רק הלך עליו. אם זו דרמה פסיכולוגית, אולי כולם ייצאו בסדר מהסיפור הזה, פיזית אם לא נפשית. כתוצאה מכך הצפייה ב"סערת חושים" היתה אחת החוויות המטרידות, המותחות והמלחיצות שעברתי בעת האחרונה. וכל זה, רק כי לא ידעתי מראש מה הז'אנר. לא מה העלילה, מה סוג הסרט. לכן ראו הוזהרתם: ז'אנרים הם ספוילרים. ואולי, אם אתם מחבבים את הסרטים שלכם אינטנסיביים, זה כל מה שאתם צריכים לדעת לפני הצפייה בסרט (למעשה, אפילו התרגום המתחכם בעברית "סערת רוחות" הוא סוג של קלקול הסרט כי הוא מכוון למקום מסוים. במקור הוא נקרא "תפוס מחסה" – עצה טוב לא רק לגיבור אלא גם לצופים – ותרגום כמו "סערה מתקרבת" או "סערה באופק" היה משאיר הכל עמום יותר).

 

הערה שנייה: בוודאי יצא לכם לשים לב שאני לא מרבה לדבר כאן על שחקנים ועל משחק. כן, זה פגם כלשהו אצלי, אני נוטה לקחת את עבודתם כמובנת מאליה. אני מבחין יותר בעבודתם של הבמאים, התסריטאים והצלמים (לעיתים נדירות אדע להגיד לכם מה עשה העורך בסרט). בשבועות האחרונים זה קצת השתנה: הדבר היחידי שבאמת אהבתי ב"אשת הברזל" היה המשחק של מריל סטריפ. ב"פרידה" נגעו לליבי השחקנים שמגלמים את האב, האם והילדה. אבל ב"סערת רוחות" זה פשוט הוריקן של משחק. מה שמייקל שאנון ("אימפריית הפשע") וג'סיקה צ'סטיין ("העזרה", "החוב", "עץ החיים") עושים בסרט חזק יותר מכל שוט של אפקטים מיוחדים שסביבם. שני אנשים הגונים, רגילים, שהולכים ומתפרקים מול המצלמה, חייהם מתפוררים מול עינינו. שאנון הוא כמו ענק שהולך וקמל, וצ'סטיין – בתפקיד היחיד שלה השנה בו היא לא מגלמת דמות משנות השישים – כמי שחווה אימה אמיתית מכך שבעלה מתפרק לה.

 

ועכשיו עוד על הסרט. אם טרם צפיתם זה עשוי לקלקל (כמו כל ביקורת, אגב), אז קבלו אזהרה.

 

לקרטיס (מייקל שאנון) יש סיוטים. בלילות הוא חולם שסערה עצומה עומדת להגיע ולהחריב הכל. ובכלל, נראה שהטבע השתגע. אבל רק בחלומותיו. כשהוא מתעורר הכל נראה תקין. עכשיו, אם רק היינו יודעים באיזה סרט אנחנו כדי לפענח את חלומותיו. על סמך חלומותיו מתחיל קרטיס לבנות למשפחתו מקלט נגד הסערה הצפויה. אה, אנחנו בסרט תנ"כי! קרטיס הוא נוח של ימינו והמקלט הוא התיבה שלו. כולם לועגים לו, אבל הוא ממשיך לחפור ולבנות. כולם יטבעו במבול, והוא ומשפחתו ינצלו. אבל רגע, אז אנחנו מגלים שאמו של קרטיס מאושפזת במוסד פסיכיאטרי כי מאובחנת כפרנואידית/סכיזופרנית. אה, אז אנחנו בדרמה פסיכולוגית. הגבר האמריקאי נדבק בווירוס הנפשי של אמו והוא הולך ומשמיד את חייו בשל כמה הזיות, שבוודאי מבטאות משבר עמוק יותר של תפקוד. אבל אז נדמה שאולי חלק מהחלומות מתחילים להתגשם בעולם האמיתי. רגע, אז אנחנו בסרט אפוקליפטי? ואכן, היו כאלה שראו ב"סערת רוחות" מעין יצירה אחות ל"מלנכוליה". אבל אני חשבתי דווקא על סרט אחר: על "דוני דארקו". גם שם כמו פה נמתח קו ברור בין הזיות, חלומות ונבואות. גם, כמו פה, הגיבור נשלח מיד לפסיכיאטר כדי לטפל במצוקתו. גם שם, כמו פה, בסופו של דבר זה משהו אחר לגמרי, מפותל הרבה יותר.

 

וכשם ש"דוני דארקו" טיפל במצוקת גיל הנעורים ותסביכי התיכון באמצעות סיפור שחציו פסיכולוגי וחציו על טבעי, כך עושה "סערת רוחות" לסיפורו של הפרולטריון האמריקאי. לאורך כל הסרט יש נראטיב נוסף העוסק בביטוח הבריאות של הגיבור, ובקו הכלכלי העדין מאוד עליו צועדת המשפחה: כל עוד האב יוצא כל בוקר לעבודת הכפיים המפרכת שלו כאיש קידוחים, כולם חיים בנוחות וברווחה. ברגע שהוא מתערער, המשפחה קורסת כלכלית (וחברתית) באופן מיידי. כלומר, אליבא דכלכלת אמריקה, האפוקליפסה באופק נמצאת תמיד. מספיק מחלה קטנה של המפרנס העיקרי כדי שיגיע סוף העולם. מצב שבהחלט יכול לעודד אימה קיומית והתקפי חרדה. אבל אולי זה יותר מזה.

 

לכן, לא רק "דוני דארקו". גם "יהודי טוב": מעין משל מלחיץ על איוב בן ימינו שהכל סביבו קורס וכולם משוכנעים שהוא יצא מדעתו. למעשה, זה סרט שבו אנחנו כה נקשרים לדמויות הראשיות עד שאנחנו מייחלים לכך שכל חלומותיו יתגשמו ותגיע הסופה שתכלה את הכל, רק כדי שנדע שהוא היה בסדר כל הזמן. זה כוחו של הקולנוע: אנחנו מוכנים לוותר על כל העולם, רק כדי להבטיח שהגיבור שלנו, זה שאנחנו מזדהים איתו, ייצא בסדר.

Categories: ביקורת

10 פברואר 2012 | 01:19 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: ״מלחמת הכוכבים, חלק 1: אימת הפנטום״. פרק ג'

הנה פרק א'. והנה פרק ב'. וזהו פרק ג':

==================

הפתיח מ-2009:

וזהו. סאגת "אימת הפנטום" שהתחילה במאי הגיעה לסיומה באוגוסט, כשהסרט עלה סוף סוף בבתי הקולנוע בארץ, לא לפני שלוקאס דרש מכל אולם שהציג את הסרט לשדרג את מערכת הסאונד לדולבי EX. זו הביקורת שכתבתי על הסרט. וכאמור, כיום יש לא מעט סצינות ב"אימת הפנטום" שמולן אני צריך לעצום עיניים במבוכה. יש בסרט כל הרבה טעויות תסריטאיות. ולא מעט רגעים של שיקול דעת פשוט שגוי. אבל יש כמה סצינות פעולה מצוינות: מירוץ הפודים, הקרב בין דארת-מול וקוויי-גון. אני מאוכזב מהסרט, ירד לי מג'ורג' לוקאס לגמרי, אבל אני מסרב לשנוא אותו. הוא היה חשוב מדי לילדותי.

=================

פורסם באוגוסט 1999, "זמן תל-אביב"

ב-19 במאי פרצה בארצות הברית מלחמת אזרחים ואיש לא הרגיש. אחרי שבוע של הפצצות עומק קטלניות מצד מבקרי הקולנוע המרכזיים באמריקה נפתח "מלחת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" והמוני בני ובנות 13 עד 33 הסתערו על בתי הקולנוע להגן בגופם על הסרט ולכבוש אותו בחזרה מידיה של אימפריית התקשורת המרושעת. ראיתי אותם ביציאה מהסרט, ראיתי אותם בראיונות לרשתות הטלוויזיה שחיכו להם בחוץ, קראתי את דבריהם בכתבות ובמכתבים למערכת. רואים להם בעיניים שהסרט לא היה כל מה שהם קיוו ממנו, שהוא היה מבולגן מדי, צפוי מדי, פשטני מדי, שהוא הוסיף להם מעט מאוד על היקום של "מלחמת הכוכבים", עליו קראו ב-16 השנה האחרונות באלפי המוצרים הנלווים שהנפיקו חברות הבת של ג`ורג` לוקאס. ובכל זאת, הם התייצבו לצד הסרט, הריעו לו ואפילו חזרו לצפות בו שוב, בעיניים רחוצות מציפיות שמוכנות לשנן את הרגעים הטובים – ובאלוהים, יש כמה כאלה – ולמחוק מהזכרון את הרגעים הרעים – למרבה הצער, יש אפילו יותר כאלה.

האמת, למרות שגם לי יש לא מעט הערות בנושא, חלק גדול מאוד מהביקורות נגד "מלחמת הכוכבים, פרק 1" פשוט לא הבנתי. חלק מהם התבסס על דעות קדומות נגד לוקאס, הדור שלו וסוג הקולנוע שהוא עושה, וחלק התבסס פשוט על טענות שגויות (כמו הביקורת שטענה נגד העולם הגברי המיוצג בסרט ושבא לידי ביטוי בעובדה שבמועצת חכמי הג`דיי, בראשה יושב יודה, אין אפילו אשה אחת. ובכן, יש). אבל אם קראתם את רוב הביקורות שהתפרסמו עד היום בעיתונים האמריקאים ובאתרי האינטרנט תדעו לכם שכולם צודקים, גם אלה שקטלו את הסרט בגלל העלילה המרושלת שלו וגם אלה ששיבחו אותו בגלל היותו ספקטקל ויזואלי עשיר. כל פריים בסרט הוא יצירת מופת קטנה – הצפייה בסרט, פריים-פריים, בגרסת הדי.וי.די תהיה חווייה מדהימה. הבעיה היא – והבקרובים לסרט כבר רמזו לכיוון הזה – שלוקאס דוחס פנימה המון פרטים המתלבשים על פחות מדי עלילה.

בארץ טרם התחילה ההפצצה מצד הביקורת, ובהכירי את מנגנוני הביקורת לא צפוי הרבה יותר מאמבוש צלפים קצר ובלתי מורגש. אך מה לגבי המעריצים? האם תקום בישראל תנועת רזיסטנס שתאמץ את "מלחמת הכוכבים, פרק 1" ותהפוך אותו ללהיט למרות מגבלותיו, אולי אפילו בגלל מגבלותיו, מתוך חמלה, מתוך נוסטלגיה? נדמה לי שאני חרד יותר לגלות את התשובה לשאלה הזאת מאשר המפיץ המקומי של הסרט.

זה לא המקום בו הייתי רוצה להיות, מונח על גדר התיל הדוקרנית בין המחנות. אבל אני שם – מבקר קולנוע לפרנסתי, מעריץ עצום של סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" באישיותי – למי אשמור אמונים? לצד מי אתייצב? אכן, לא היה לי קל לכתוב על הסרט עד כה. רציתי לראות איך יגיב הקהל לסרט, רציתי לוודא שמה שקיוויתי שיקרה אכן יקרה – שהמעריצים האדוקים יתמכו בסרט, מבלי לשקר ומבלי להגיד שמדובר ביצירת מופת, אלא מתוך הבנה שקולה שלמרות שזה לא הסרט לו המתינו במשך 16 שנה, הוא עדיין שימושי בתור סם מרגיע, נסיוב משכך ציפיות שיעביר את הקריז עד הסרט הבא בסדרה.

לא לגמרי הבנתי עד רגע זה האם "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" יצא ככה בגלל שג`ורג` לוקאס טעה בהערכת קהל היעד המרכזי של הסרט או בגלל שהוא העדיף להתעלם ממנו. ב-16 השנים שעברו מאז "שובו של הג`דיי" – וב-22 השנים שחלפו מאז לוקאס כתב וביים בעצמו סרט – פורסמו כל כך הרבה ספרים וחוברות קומיקס העוסקים בהרפתקאות ההמשך של גיבורי הטרילוגיה הראשונה, התפרסמו אנציקלופדיות ולקסיקונים המקבצים את עולם המושגים של היקום הזה ופותחו משחקי מחשב – חלקם מוצלחים הרבה יותר מהסרט הזה – המאפשרים למשתמש לשוטט בגוף ראשון בתוך העולם שכה מוכר לו מהסרטים. מי שצרך את החומר הזה, אפילו לא באדיקות, הצליח להבין ממש לא רע מה קרה ב-30 השנים שקדמו למפגש בין לוק סקייווקר ואובי-וואן קנובי, אירועים בהם תעסוק הטרילוגיה הנוכחית. אך לוקאס התעלם מכך וכתב תסריט בסיסי מאוד, שהקו העלילתי שלו כמעט זהה לזה של "מלחמת הכוכבים" המקורי, אך כזה בו קשה להזדהות עם רוב הדמויות.

יהיה קל, מתסכל וארוך מדי למנות כאן את מגרעות הסרט. החל מההחלטה שלו להציב במרכז עלילת סרט הילדים הזה – שדומה יותר ל"ווילו והנסיכה" ו"הנסיך הקטן" מאשר ל"מלחמת הכוכבים" – סכסוך פוליטי על מיסוי נתיבי סחר אינטרגלקטים (סליחה?). העלילה הפוליטית הזאת גורמת לסרט להיות פטפטני להחריד. אני מניח שדרכה רצה לוקאס להראות איך, כמו היטלר, תפס הסנטור פלפטין את תפקיד הקאנצלר של הסנאט הגלקטי בדרכים דמוקרטיות – אל תתפלאו למצוא סצינה בפרק 2 בה היכל הסנאט עולה באש – בשעה שתושבי נאבו שוחרי השלום סובלים תחת כיבוש ונאספים למחנות ריכוז (לא רואים אותם). הסנטור פלפטין הוא האיום הנסתר אליו רומז שם הסרט ("The Phantom Menace", שהפך בעברית לסרט שנשמע כאילו הוא עוסק בחרדה מפני מטוסי קרב צרפתיים). ביום הוא נציגה החייכן, הפשרן ושומר השלום של המלכה אמידלה בסנאט הגלקטי, בלילה הוא אביר סית` מחרחר מדון המאמן שוליה עם פנים המקועקעים בשחור ובאדום. אבל ראינו את "שובו של הג`דיי", אנחנו מכירים את הקיסר פלפטין, הבוס של דארת ויידר שמוכן להרוג את לוק סקייווקר בברקים הפורצים מכפות ידיו אם לא יסכים לעבור לצד האפל של ה-Force. כך שאין שום דבר נסתר בחיוך הדיפלומטי המעושה של הסנאטור פלפטין. האם לוקאס באמת כתב את הסרט עבור קהל שמעולם לא ראה את הטרילוגיה המקורית שלו? מה, הוא שאף לקהל של ארבעה?

אך אני שוב סוטה, נותן לכעס שלי להוביל אותי אל הצד האפל. אני מתנצל. מאחורי תסריט הדיקט שלו, "מלחמת הכוכבים, פרק 1" חושף עולם דיגיטלי מרהיב למדי. הבימוי של לוקאס, חסר יציבות ומהוסס ככל שיהיה, יודע לחזור שוב ושוב אל המקומות בהם הוא מרגיש הכי נוח.

קחו, לדוגמה, את הסצינה המרכזית של הסרט, מירוץ הפודים (מעין סירת אופנוע קטנה, המכונה תרמיל, Pod, הקשורה לשני מנועי ענק שהוסרו מחלליות ושהופכות את המתקן האימתני הזה לאופנוע עצום ומהיר להחריד). כשצפיתי בסרט לראשונה, בהקרנה בה נכחו יוצרי הסרט וכוכביו, התפלאתי למה לוקאס בחר לשבת כל כך רחוק מהמסך. בסצינה הזאת, בה מתקיים מירוץ תרמילים רב מהירות ועתיר אדרנלין, הבנתי: באחד הרגעים בהם מתפוצץ אחד התרמילים וחלקי המנוע מתעופפים לכיוון המסך, כל יושבי האולם התכופפו בבת אחת, בניסיון להתחמק מפגיעת השבר. זה בוודאי הברומטר של לוקאס להבין האם הסרט שלו הצליח: מהמקום שלו הוא ראה 800 ראשים מתכופפים סימולטנית מול אפקט דיגיטלי דו מימדי. הוא הצליח להביא לצופים חוויית צפייה כה בסיסית, כה ראשונית, שמחזירה את הצופה מאה שנה אחרונה, אל הימים בהם ברח הקהל מאולם ההקרנה כשעל המסך נראתה רכבת מתקרבת. זה לא הישג מבוטל כלל ועיקר וזה אינו הניצחון היחיד של הסרט.

בסיקוונס האחרון של הסרט מנסה לוקאס להיות שאפתני יותר מאי פעם ולחתוך הלוך ושוב בין ארבע סצינות קרב המתרחשות ברחבי הכוכב נאבו וסביבו. הסיקוונס הזה מאחד, לכריך אינטרגלקטי אחד גדול, את כל מה שמשובח ומחורבן בסרט הזה. תמצאו בו סצינות מצוינות צמודות לסצינות עילגות, דמויות נחושות לצד דמויות – כמו אלה של אנאקין סקייווקר וג`אר-ג`אר בינקס – שכל הצלחה שלהם הושגה בטעות, באקראיות וללא צידוק פנימי (המילה "אופס" נאמרת בסיקוונס הזה הרבה יותר מדי פעמים) ובסופו של דבר, למרות שהעריכה הצולבת הזאת יוצרת תחושה אפית גרנדיוזית ומעניקה לסרט ניחוח גריפית`יאני, היא גם פוגעת ביכולת של האירועים להשפיע רגשית על הצופה ולגרום לו להפנים את משמעותן.

וכך, אחרי סיקוונס קרבות מרהיב למדי, קצבי ודחוס – לפחות, יחסית להתנהלות הנינוחה של הסרט עד אז – מגיע מצעד הניצחון בו מתאחדים הגאנגאנים (הגזע שג`אר-ג`אר בינקס הוא נציגו הבולט בסרט), בראשות מנהיגם הירוק והדוחה, בוס נאס, עם שכניהם לכוכב, אנשי נאבו, בראשות המלכה אמידלה. בוס נאס, אחד הטיפוסים הכי פחות נעימים בסרט, הוא הדבר האחרון שהייתם רוצים לראות בסרט, והוא הדבר האחרון שאתם רואים בסרט, כשהוא ניצב במרכז הפריים מניף בידיו כדור אור בוהק (הסרט לא מסביר מהו הכדור הזה, וצריך לפתוח את תסריט הסרט כדי להבין שזהו "כדור השלום"), ועם הווייפ הסופי עולות כותרות הסיום. זהו סיום חפוז, לא מובן, לא סגור רגשית המתמקד בדמות הכי פחות מוצלחת בסרט. זה הסיום הזה שמוציא את הקהל מבולבל בסוף הסרט. בסופו של דבר האכזבה מהסרט לא נובעת מכך שעם עליית כותרות הסיום אתם אומרים לעצמכם "תודה לאל שזה נגמר" אלא "מה? נגמר? זה הכל?". "מלחמת הכוכבים, פרק 1" נגמר בדיוק בנקודה בה הוא התחיל לתפוס תאוצה ולהיות מעניין.

בכלל, המגרעת העיקרית של הסרט היא שהסצינות הטובות קצרות מדי והסצינות המייגעות נמשכות לנצח – כמו זו בה נפרד אנאקין מאמו. כך קורה, למשל, שדארת מול, הדמות המנוולת והכריזמטית ביותר בסרט שאחראית לסצינת הקרב המוצלחת ביותר בסרט והפכה כבר לדמות הכי מזוהה של השנה, למעשה נמצא בסרט, בסיכום מצטבר, לא יותר מחמש דקות. לוקאס, חסר הסבלנות ונעדר הריכוז, מזפזפ מהר מדי בין הדמויות והאירועים, דוחס הרבה יותר מדי איזכורים לסרטים הקודמים (או שמא, הבאים) בסדרה ויוצר, בעצם קטלוג בתנועה של מוצרי המרצ`נדייזינג הניתנים לרכישה ביציאה מהקולנוע. העובדה שאחרי הצפיה בסרט החשק לרכישת הצעצועים מתוכו רק גובר מוכיחה משהו על האפקטיביות שלו, אם לא כאמנות אז לפחות כטיזר מסחרי מגרה חושים.

Categories: בשוטף

10 פברואר 2012 | 01:10 ~ 2 Comments | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: ״מלחמת הכוכבים, חלק 1: אימת הפנטום״. פרק ב'

התחלנו כאן, עם פרק א'. הנה פרק ב':

====================

הפתיח מ-2009:

יום אחרי הצפייה ב"מלחמת הכוכבים, פרק 1": מסיבת עיתונאים עם ג'ורג` לוקאס וג'אנקט עם שאר שחקני הסרט בבית מלון בשדרה החמישית. כל המנהגים שאני הכי שונא אצל עיתונאי בידור, שאני הכי מגנה, שאני הכי מנסה להתרחק מהם, על כולם עברתי ברגע אחד כשיצא במקרה שג'ורג' לוקאס ואני עלינו באותה מעלית לקומת הראיונות. רק הוא ואני. ואני, בחצי הדקה הזאת, לא הייתי עיתונאי אלא מעריץ שוטה. וזאת למרות שבבוקר שאחרי הצפייה התחלתי להתעצבן על מה שהוא עשה לי ב"אימת הפנטום". בחודשיים שחלפו בין המפגש ההוא וכתיבת הכתבה צפיתי בסרט בבתי קולנוע שונים ברחבי ניו יורק כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני מתעצבן עליו ומתפייס איתו. מה שבטוח: למרות שחוויתי סוג של שברון לב מהסרט, לא הייתי מוכן לקחת חלק בהשמצתו הפומבית.

כתיבת הטקסט הזה לא היתה נטולת מתוחים. במערכת "סופשבוע" בתל אביב ישב רון מיברג, שהזמין את הטקסט וחיכה לו. מצד אחד, מיברג הגיע בעצמו לפרמיירה הניו יורקית – מתנת בר מצווה לבנו – מצד שני הוא שנא את הסרט מיד ולחלוטין, כשם ששנא את "מלחמת הכוכבים" המקורי, בהיותו תלמיד לקולנוע בסן פרנסיסקו המשוכנע ש"מלחמת הכוכבים" ולוקאס עצמו הרגו ב-1977 את הקולנוע. ואילו אני מעדיף להיות נטול ציניות, עם ניצוצות וכוכבים בעיניים. זה מה שיצא בסוף (מיברג הוסיף בוקסה משלו, לאזן את הדיווח שלי. את הבוקסה שלו אני מן הסתם לא יכול להביא לכאן – אולי עורכיו באן.אר.ג'י ינצלו את חגיגות העשור ויעלו אותה לאתר למטרות לינקוק הדדי?).

ואל תחמיצו בסוף: ראיון עם ג'אר-ג'אר.

=================

פורסם ביולי 1999, "סופשבוע", "מעריב"

האינסטינקט הראשון שלי היה לברוח משם, ומהר. בכל זאת, אם החיים הם מסיבת קוקטייל אחת גדולה הרי שאני באופן כללי מעדיף להיות בצד של הברמנים ולא בצד של המוני החוגגים החייכניים שמתערבבים ומתיידדים זה עם זה. והנה אני ממתין למעלית בלובי של מלון ריג'נסי בניו יורק, חצי שעה לפני המועד אליו הוזמנתי כדי לראיין את יוצרי "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום", כשלצידי נעמד ג'ורג' לוקאס. גם הוא ממתין למעלית, גם הוא רוצה להגיע לקומה ה-18, שם יתקיימו עימו הראיונות. כאמור, האינסטינקט הראשון היה לברוח. בכל זאת, בסיפור חיי, ג'ורג' לוקאס הוא אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על הנתיב בו בחרתי ללכת. ב-1977, כשרק התחלתי ללכת לקולנוע בכוחות עצמי ללא ליווי הורים או בני דודים גדולים, גיליתי את הקסם בקולנוע עם "מלחמת הכוכבים" שלו ועם "מפגשים מהסוג השלישי" של ידידו סטיבן ספילברג. 22 שנה אחרי, הנה אנחנו שנינו, ממתינים למעלית.

המעלית עושה "דינג" ושנינו נכנסים אליה, לא בלי היסוס מצידי. מה עושים בסיטואציה כזאת? להתעלם ממנו? לבקש ממנו חתימה? לנשק את נעליו ולהתחנן שייתן לי עבודה בחווה שלו? לספר לו שיש לי רעיון מצוין לסרט שהוא יוכל להפיק? לבקש את הטלפון של ספילברג? את הכל הוא בוודאי כבר שמע ופיתח קרום קשיח של הגנה שמשיב לאלה המזהים אותו במענה אוטומטי, נימוסי אך נטול אינטימיות. בדיעבד הבחנתי בעובדה שלוקאס נמוך ממני בערך בראש וחצי. אבל באותו רגע, בעוד המעלית מאיצה בזריזות ניו יורקית לכיוון סוויטת העיתונות, הרגשתי שאני לא יותר גבוה מהברכיים שלו, שאני שוב בן תשע, מביט אליו כלפי מעלה ומושך לו במכנס בתקווה שהוא יוריד את מבטו לכיוון השטיח וימצא אותי עומד שם. "מיסטר לוקאס", אני מגמגם. הבריטון שלי הופך לפאלצט צרוד. הרפליקה הבאה עוד לא נוצרה לי בראש. מה להגיד לו? להציג את עצמי כעיתונאי, ובכך ליצור חיץ בינינו שיהפוך אותי, עבור לוקאס הביישן, למישהו שיש לחשוש ממנו ולא לבטוח בו? בכל מקרה, המשפט הבא יהיה חייב להיות קצר, המבטא האמריקאי שאני מנסה לנגן בסיטואציות כאלה התאדה איפשהו בקומה הרביעית כנראה ואני נשמע כאילו כרגע הגעתי מבחריין. הוא פונה אלי ואני מושיט אליו יד. הוא לוחץ את ידי ואני אומר "אהה… רק רציתי להגיד… אההה… שאני… אההה… מעריץ גדול של הסרטים שלך". "תודה רבה", הוא עונה בקול החלש והגבוה שלו. הוא מחייך בנימוס ובמבוכה. ואז נשמע ה"דינג" של המעלית שמחלץ אותנו משם.

מול דלת המעלית ניצב שלט שחור המפנה את אנשי התקשורת שמגיעים אל חדרי הראיונות. מכיוון ששלוש הסוויטות בקומה מאוכלסות כולן על ידי אנשי "מלחמת הכוכבים", השם הזה מופיע לאורך השלט שוב ושוב ושוב. לוקאס מביט בשלט ביציאה מהמעלית והוא מקריא אותו בקול רם (לי?) אך רפה: "Star Wars, Star Wars, Star Wars". כשהוא חוזר על השם ככה, שלוש פעמים, בטון עייף, הוא נשמע לפתע כמו הורה הממלמל את שמו של בנו הסורר, חוזר עליו שלוש פעמים, כאילו אומר "ילד רע, מה אנחנו נעשה איתך?". לשבריר שניה – יום אחרי הבכורה הניו יורקית של הסרט בה הוא הוקרן בפני העיתונות הזרה וכוכבי הסרט – נראה היה שלוקאס עייף מהסרט של עצמו.

אם תרצו, זה החלק השני בטרילוגיה הפרטית שלי על "מלחמת הכוכבים, פרק 1" – הסרט הראשון בסדרת "מלחמת הכוכבים" מזה 16 שנה, מאז "שובו של הג'דיי", איתו פותח לוקאס טרילוגיה חדשה המספרת את האירועים שהתרחשו פעם, מזמן, בגלקסיה רחוקה רחוקה ושהובילו לאירועים שכבר סופרו בטרילוגיה הראשונה (מאז "מלחמת הכוכבים" המקורי ב-1977 לוקאס לא ביים אלא רק שימש מפיק שפיקח מקרוב על עבודתם של במאים אחרים).

אחרי 16 שנה, הציפיה לסרט חדש בסדרת "מלחמת הכוכבים" הפכה להיסטריה. בהבינה שמדובר באחד האירועים הגדולים – אם לא הקולנועיים, אז בוודאי המסחריים – של העשור הזה, התקשורת התנפלה על אנשיו של לוקאס, פרסה את עצמה מולם בתנוחה מפתה וליחששה "עשו בי כרצונכם". אנשי השיווק של לוקאס למעשה לא היו צריכים ליזום שום דבר, רק למיין את ההצעות שהגיעו אליהם ולהציב תנאים מוקדמים שיבטיחו כיסוי נרחב ומחמיא. מאוחר יותר, כשניסו לתאר את לוקאס כמין שטן שיווקי המשתלט על מוח צרכניו רק באמצעות העיתונות ומבצעי שיווק עם חברות צעצועים ורשתות מזון מהיר, מבלי להשקיע הרבה יותר מאגורה כדי לרכוש זמן ושטחי פרסום, העיתונות בסך הכל ניסתה, כנראה, לטשטש את העקבות של עצמה. בסופו של דבר, העיתונים ששמו את "מלחמת הכוכבים" על השער נחטפו בהמוניהם. כך קרה שגם כש"ניוזוויק" ו"הווילג' ווייס" פירסמו כתבות ביקורתיות מאוד על הסרט והתופעה סביבו, הם עדיין לא שכחו לשים תמונה מהסרט על השער. ה"ווייס" עשה את זה כבר פעמיים.

זה תהליך שמלמדים ביום הראשון בבית ספר לעיתונות ולתקשורת: כשאתה יוצר הייפ סביב משהו, במוקדם או במאוחר ההייפ הזה יהפוך ל-Flak, מתקפת הנגד שתנסה להחריב את ההייפ. ואכן, מה שהתחיל בחצי הראשון של שנת 1999 כאורגיה תקשורתית עצומה המציבה את "מלחמת הכוכבים, פרק 1" בתור המשיח החדש, הפך – שבוע לפני בכורת הסרט באמריקה במאי – למלחמת תרבות שניהלו קלגסי הקולנוע נגד לוקאס. כמו בלינץ', הם צפו בסרט, חזרו למערכת, הקלידו את הביקורת והוציאו את לוקאס להורג בככר העיירה.

איפשהו בין ההתלהמות של המבקרים האמריקאים (ועורכי "סופשבוע") וההתלהבות של הכתבים בחודשים שלפני בכורת הסרט (כולל כותב שורות אלה), נמצא הסרט האמיתי. בואו נגיד את זה ככה: כבר היו הרבה סרטים שהיה להם הייפ ואז התברר שהם רעים והם נעלמו מהעולם ולא נשמע מהם שוב מאז. אם "מלחמת הכוכבים, פרק 1" הוא סרט כה רע (שלא לומר מסוכן, לא רק לקיומו של הקולנוע אלא להמשך התנהלותה התקין של הציוויליזציה על פני כדור הארץ) כמו שכמה מבקרים היו רוצים שתחשבו, איך זה שהסרט לא נעלם? שדיונים עליו ממשיכים להתפרסם בתקשורת? שכתבות שער על הפקת הסרט ועל כוכביו ממשיכות להופיע באמריקה גם חודש אחרי הבכורה? שהסרט שועט ברגעים אלה לקראת הכנסות בסך 400 מיליון דולר ולמשבצת הסרט החמישי הקופתי ביותר בכל הזמנים? הסיבה פשוטה: למרות שזה אינו הסרט הטוב ביותר בסדרת "מלחמת הכוכבים", או אפילו לא הסרט הטוב ביותר של השנה, ולמרות שעוצמת הציפיות לא יכולה לקבל כמעט שום תוצאה כמספקת, הסרט – בלא מעט רגעים – עושה את עבודתו. (ואגב, במוסף זה התפרסם דיווחו של מודאג הרואה את פני בנו, בר המצווה, מתכרכמות בצער אל מול הסרט. הייתי רוצה לשמוע דיווח חוזר, אולי אפילו בגוף ראשון, של הנער חוזר וצופה בסרט פעם שניה. נראה לי שאחרי שמקלפים את הציפיות ובאים לסרט מודעים למגבלותיו, החוויה תהיה סמוקה יותר. אני, ללא ספק, אהבתי את הסרט הרבה יותר בצפייה שניה).

נראה היה שבאותו ראיון, שהתקיים ארבעה ימים לפני שהתפרסמו הביקורות הלא מחמיאות, כל מה שלוקאס ניסה לעשות היה לגרום לצופים להנמיך ציפיות. "בכל סרט שאני עושה, יש כאלה שאוהבים את זה ואחרים שסולדים מזה", הוא אמר, כאילו מבין מה עומד לקרות לו.

ובכל זאת, הוא הרי לא יכול להתעלם מהציפיות העצומות שיש למיליוני מעריצים של הסדרה ברחבי העולם? "אני חושב שעבור האנשים שמחכים לסרט בכיליון עיניים, שעומדים שבועות בתור לסרט, האירוע האמיתי, הכיף האמיתי, זו החוויה של העמידה בתור, של הקאמפינג בלב העיר, המפגש עם האנשים וההתנתקות מהיומיום שלהם ושזה חשוב להם הרבה יותר מהסרט עצמו".

ללוקאס, ילד פרחים שכמותו, יש גם תיאוריה למה הסרט שלו יוצר כל כך הרבה ציפיות והתלהבות עוד לפני שנראה פריים מתוכו: "זה ביטוי של המון אנשים שיודעים שעם הסרט הזה הם יוכלו לעשות חיים. אנחנו חיים בעידן אלים וציני מאוד ואין לאנשים הרבה הזדמנויות פשוט ליהנות מעצמם. התוצאה היא שנוצרה מין התלהבות ספונטנית, קצת כמו מה שקרה בוודסטוק, שמצפה לאירוע, כי הם יוכלו לברוח איתו מהעולם שלנו".

גם את הטענות – המבוטאות על ידי מבקרים מבוגרים ממני גם בעיתונות הישראלית ושאיני שותף להן כלל – על כך שלוקאס וספילברג למעשה הרסו את הקולנוע ב-1977, לוקאס מכיר היטב וגם יש לו מה להגיד עליהן: "ב-1977, כשעשיתי את 'מלחמת הכוכבים', 11 אחוז מכל הסרטים שהופקו בהוליווד היו סרטי פופקורן. ב-1999, עדיין, 11 אחוז מהסרטים היו סרטי פופקורן. הנתון לא השתנה. ההבדל היחד הוא שב-1977 לא נעשו סרטים עצמאיים, מחוץ להוליווד. ב-1997 25 אחוז מהסרטים שהופצו בבתי הקולנוע היו סרטים עצמאיים שלא היה להם שום קשר עם הוליווד. אם כבר, אז זה השינוי ש'מלחמת הכוכבים' הביא לקולנוע.

"אני חושב שמה שקרה הוא שהמבקרים שכותבים את הדברים האלה עלי ועל סטיבן הם כאלה שהתבגרו בשנות השבעים, ושזו היתה תקופה נורא חיובית עבורם, בחיים הפרטיים שלהם, והם מסתכלים על התקופה הזאת בנוסטלגיה. אבל הקביעה שבשנות השבעים היו יותר סרטים טובים מאשר בשנות השמונים או התשעים היא קביעה לא נכונה. תיקחו כל שנה בשנות התשעים ותציבו אותה מול כל שנה בשנות השבעים ותגלו שתמיד היו כמה סרטים טובים ושסביבם יש די הרבה סרטים לא טובים. אבל המבקרים האלה רוצים שכל הסרטים יהיו טובים וזה בלתי ניתן להשגה".

אני סקרן אימים לראות איך יצליח "מלחמת הכוכבים, פרק 1" בישראל. כמעריץ של הסדרה, תמיד היתה לי תחושה שאני – ועוד קבוצה לא גדולה של מעריצים – לבד בתמונה. הרי למעט הקרנת הטרילוגיה, שהופצה מחדש לקולנוע ב-1997, הפולחן העצום סביב "מלחמת הכוכבים" מעולם לא תווך כראוי לקהל הישראלי. עשרות הספרים, מאות חוברות הקומיקס, אלפי הצעצועים, כל אלה כמעט ולא הגיעו לישראל. אפילו הז'רגון הבסיסי ביותר של הסדרה, שהסתנן כל כך בטבעיות לשפה האנגלית, מעולם לא תורגם באופן מוצלח לעברית. בעוד שלא תהססו לברך את רעכם בעל פה ב"May The Force Be With You", מן הסתם תצטמררו כשתצטרכו לכתוב את הממרה הזאת בעברית. "יהא הכוח עימך"? זה לא עובד. (זו גם הסיבה שבהמשך כתבה זו בחרתי להשתמש בשם הלועזי The Force, במקום להשתמש בתרגום הקלוש, נטול המיסטיקה, "הכוח"). החשש שלי הוא ש"מלחמת הכוכבים", שביום הבכורה שלו עלה למשק האמריקאי 289 מיליון דולר בגלל כל העובדים שהבריזו ממקומות עבודתם כדי ללכת לראות את הסרט כבר בהצגות היומיות שלו, יהפוך בישראל לסרט פולחן לבני הנעורים במקום ללהיט ההיסטרי לכל המשפחה שהוא אמור להיות. ואולי אני סתם מודאג יותר מדי.

במרכז הסרט עומד קוויי-גון ג'ין (ליאם ניסן), אביר ג'דיי הנשלח עם השוליה שלו, אובי-וואן קנובי (יואן מקרגור) לפשר בין פדרציית הסחר ובין כוכב הלכת נאבו. מלכת נאבו, אמידלה (נטלי פורטמן), מסרבת לקבל את חוקי המיסוי החדשים של הפדרציה, שמצידה הציבה מצור סביב הכוכב. אך כשקוויי-גון ואובי-וואן מגיעים אל ספינות הפדרציה הם מוצאים אותן בעיצומן של הכנות לפלישה לנאבו. הם מספיקים לחלץ את המלכה מהכוכב לפני הפלישה, כדי לנסות ולהביא אותה אל הסנאט הגלקטי בכוכב קוראסאנט, אך תקלה במנועי ספינת החלל שלהם מאלצת אותם לנחות על כוכב מדברי מרוחק, טאטואין (הזכור גם ככוכב בו גדל לוק סקייווקר ב"מלחמת כוכבים" המקורי, שכיום יש לקרוא לו "מלחמת הכוכבים, פרק 4: תקווה חדשה"). שם הם נתקלים בילד קטן, שהוא ואמו נמכרו כעבדים לסוחר גרוטאות מעופף. קוויי-גון חש שה-Force חזק במיוחד סביב הילד, אנאקין סקייווקר (ג'ייק לויד), שצופי הטרילוגיה הראשונה כבר יודעים שהוא יגדל להיות דארת ויידר, לא לפני שיוולדו לו שני ילדים תאומים, לוק סקייווקר והנסיכה ליאה אורגנה. כדי לאשש את ההשערה שלו קוויי-גון עורך לאנאקין בדיקת דם, אז מתברר לו שכמות המידי-כלוריאן (מיקרו אורגניזם שקיומו מחוץ ליקום הלוקאסיאני טרם הוכח) בדם שלו גבוהה יותר מכל ג'דיי שאי פעם חי, אפילו יותר מזו של מאסטר יודה.
רגע, בדיקת דם? להיות אביר ג'דיי זה עניין גנטי/ביולוגי/גזעי? מאיפה זה בא פתאום? הלכתי לברר.

הערה צידית: בראיון עם לוקאס התגלה לי דבר מעניין. אם תשאלו אותו שאלה כללית – על המשמעות של הסרט, על היחס של המבקרים אליו, וכן האלה שאלות עיתונאיות רגילות ושדופות – לוקאס יענה ביובש תשובות מוכנות שהייתם יכולים לנחש לבד ושאותן הוא נותן במכאניות שוב ושוב בכל ראיון. אבל תשאלו אותו שאלות ספציפיות על הסרט ועל העלילה, בייחוד על עולם המושגים הרחב והבלתי נגמר שהוא ברא ליקום של "מלחמת הכוכבים", ובעיניו מופיע ברק של התלהבות והוא יתחיל לדבר ולבאר באנרגטיות שאתם רואים בדרך כלל אצל מעריצי הסדרה הנלהבים. באותם רגעים הוא הופך לגרסת הג'דיי של הרב אבידור הכהן, כשהוא מתפלפל עד בלי קץ ברבדים הגלויים והסמויים של העולם שהוא אדונו.

מאז שאני בן תשע, כשראיתי את "מלחמת הכוכבים" הראשון, איפשהו רציתי להאמין שגם אני יכול להיות אביר ג'דיי וניסיתי להתאמן ולשלוט בדרכי ה-Force. אבל כעת, ב"מלחמת הכוכבים, פרק 1" הכנסת את הקטע עם בדיקת הדם שהרפה את ידי, כי המשמעות היא שיכולת השליטה ב-Force אינה קשורה באמונה או באימון, אלא בגנטיקה, בגזע. זו גם טענה קצת פשיסטית, לא?
"בשום מקום בסרט לא נאמר שהאורגניזם שנמצא בדם של אנאקין – המידי-כלוריאן – קשור ל-Force. ה-Force נשאר מין ישות עצמאית לחלוטין. הסרט מנסה להציע שהמידי-כלוריאן הוא אורגניזם מיקרוסקופי הנמצא בדם של כל אחד מאיתנו, ושבלעדיו לא ייתכנו החיים שלנו, לא היינו נולדים. המידי-כלוריאן הוא אורגניזם המקיים קשר סימביוטי עם האדם, האחד לא יכול להתקיים עם השני, והוא גם מאפשר תקשורת עם ה-Force. הרעיון היה שהכל סביבנו הוא חלק מאורגניזם חי אחד גדול. הרבה תאים בודדים יוצרים אדם, הרבה אנשים יוצרים כוכב, הרבה כוכבים יוצרים גלקסיה. כולנו חלק מאותו אורגניזם וקיימת סימביוזה בין ישות אחת לשניה".
ובכל זאת. הסרט מתחיל כמסע רוחני בו שליח מוצא באקראי ילד שהוא "הנבחר", מסע שאינו שונה ממש מזה המתואר בסרטים בודהיסטיים שנוצרו לאחרונה, כמו "קונדון" או "בודהה קטן", וקוויי-גון מלמד את הילד שכדי לשלוט ב-Force עליו לכבות את המחשבה ולהאזין לרגש ולאינסטינקטים. למה לשלב לתוך זה בדיקה מדעית וקרה כל כך?
"רציתי להסביר בסרט שכשאנחנו אומרים על מישהו 'ה-Force חזק אצלו' יש לכך סיבה. והסיבה היא אכן גנטית: ספירת המידי-כלוריאן בדם שלו גבוהה יותר מאשר אצל אדם אחר. רציתי להראות שאת השליטה ב-Force אפשר להעביר בתורשה מדור לדור, וכך נוצרת שושלת. ובאמת, הבנאדם היחיד שהעוצמה שלו תהיה שקולה לזו של דארת ויידר יהיה הבן שלו, כי זה עבר בדמו. וזו הסיבה שהקיסר כל כך התעניין בלוק סקייווקר".
באסה. אבא שלי לא היה אביר ג'דיי. הלך עליי.

בכל אופן, קוויי-גון מגלה שאנאקין הוא אכן משהו מיוחד במינו ומצליח להביא לשחרורו מעבדותו אצל סוחר הגרוטאות רודף הבצע, כדי לקחת אותו איתו לקוראסאנט. וכך, בעוד המלכה ניצבת מול הסנאט הגלקטי, מנסה לשכנע אותם להתערב למען עמה, מציג קוויי-גון את אנאקין בפני מועצת גדולי הג'דיי, בראשותם של יודה ומייס ווינדו (סמיואל ל' ג'קסון). " חזק אכן ה-Force עם הילד", מאבחן יודה עם הדקדוק הייחודי שלו, "אבל מעונן עתידו של הילד הינו".

במקביל להתרחשות הפוליטית הזאת, מגלה קוויי-גון שאחריו ואחרי המלכה רודף איש אחד, שעוצמתו אדירה ושליטתו ב-Force אינה פחותה מזו שלו. אך אותה דמות שטנית, קרניים על ראשה ופניה מקועקעים באדום ושחור, היא הפעם הראשונה מזה מילניום בה אביר ג'דיי פוגש אביר סית' (שהם כמו הג`דיי, רק שכוחם מגיע מהצד האפל של ה-Force). דארת-מול (ריי פארק) הוא שמו של לוחם העל הזה עם חרב האור הדו-להבית, ומי שבמהרה הפך לדמות המזוהה – ולצעצוע הנמכר ביותר – מהסרט.

נדמה לי שהדמויות המרושעות שאתה יוצר – דמויות כמו דארת ויידר, הקיסר פלפטין, בובה פט, ועכשיו דארת מול – מלהיבות בהרבה מהדמויות הטובות בסרטים שלך. או שאולי זה רק עניין של "עיני המתבונן"?
"יכול באמת להיות שזה רק בעיניים שלך. אבל זה בהחלט הדבר הראשון שמלמדים בקורסים לכתיבה דרמטית: הערך של הסיפור שלך יהיה שווה לערך של הדמות הרעה בסיפור. זו הסיבה שביצירות הדרמטיות הכי טובות תמצא באד-גאי מצויין. למרבה הצער, בדרמה הדמות הטובה תהיה טיפוס ישר כמו סרגל, זה המנוול שיכול לעשות את כל הדברים הבאמת מגניבים".
כשביימת את "מלחמת הכוכבים" הראשון והיית בתחילת דרכך, בחרת לעבוד עם צוות טכני שהורכב מאנשים שהערצת את עבודתם, והם לא עשו לך חיים קלים. עכשיו, בפרק 1, אתה עובד עם אנשים שמעריצים אותך, שגדלו על הסרטים שלך. עם איזה קבוצה היה קל יותר לעבוד. האם קל לך יותר לעבוד עכשיו כי אתה עובד עם חבורה שיותר צייתנית לדרישות שלך, לעומת ההפקה ב-1977 בה נאלצת להילחם עם הצוות הטכני שוב ושוב על החזון שלך.
"אין ספק שכשאתה במאי אמריקאי צעיר והיפי שמנסה לעשות סרט משוגע שאף אחד עוד לא ראה כמותו קודם יהיה לך קשה יותר מאשר כשיש לך ניסיון והאנשים שעובדים איתך מאמינים בך ויודעים על מה אתה מדבר ושאפשר לבצע את הדברים האלה. האנשים שעבדו על הסרט הראשון פשוט לא הבינו אותו. אף אחד לא הבין מה אנחנו הולכים לעשות".
האם התייעצת עם האנשים שעזרו לך עם הטרילוגיה הראשונה, אנשים כמו ג'ו ג'ונסטון (בתחילת שנות השמונים אחד מאנשי האפקטים הבכירים באיי.אל.אם שהפך מאז לבמאי בזכות עצמו, עם להיטים כמו "מותק, הילדים התכווצו" ו"ג'ומנג'י") או לורנס קאסדאן (אז תסריטאי בתחילת דרכו שהשתתף בכתיבת התסריטים ומאז ביים, בין השאר, את "החברים של אלכס")?
"לא ממש. כשסיימתי את הסרט והיה אפשר לראות כבר עותק גמור למחצה, הזמנתי את ג'ו ואת לארי (קאסדאן) ועוד כמה אנשים שיבואו לראות את הסרט ויגידו לי האם הגזמתי".
ומה הם אמרו? שהגזמת? שהלכת רחוק מדי?
"הם אהבו את הסרט. אבל אני לא יכלתי לדעת מה יש לי, כשאתה גומר לעבוד על סרט אחרי ארבע שנים כבר אין לך מושג איך הוא נראה, אין לך מושג אם הסרט ברור או שהוא הלך לאיבוד. אתה זקוק לאנשים שאתה סומך עליהם שייתנו לך חוות דעת שיגידו, 'הו, זה מופרז' או 'תקצץ קצת שם'".
תן דוגמה להערה כזאת שקיבלת מהם.
"זה קרה לי בגלגל השישי, והאחרון, של הסרט, בו מתרחשים ארבע קרבות בו זמנית ואני עובר בעריכה צולבת בין האחד לשני, שזה דבר שאני מאוד אוהב ועשיתי בכל סרטי. גמרתי לערוך את הסיקוונס הזה ואז פתאום הרגשתי שאני משתעמם ממנו, אז חזרתי אליו וערכתי אותו מחדש, עוד יותר מהר, עברתי בין סצינה לסצינה בתדירות של חצי דקה. במשך כמה חודשים הראתי את הסרט לכתריסר חברים שלי שהם תסריטאים ו/או במאים וקיבלתי הערות, עדינות, שהעריכה בגלגל האחרון נראית שרירותית. אבל ציפיתי לזה והבנתי בדיוק על מה הם מדברים, אז חזרתי לחדר העריכה וערכתי את הסיקוונס הזה מחדש".

לא פשוט לראיין את האנשים מאחורי "מלחמת הכוכבים". השחקנים לא יכלו להוסיף אינפורמציה בגלל אחת משתי סיבות: או שלוקאס באמת לא נתן להם יותר אינפורמציה על העבר והעתיד של הדמויות שלהם מזו המצויה בתסריט, או שהם עדיין מרגישים שהם מחויבים לשמור את כל התנהלות ההפקה בסוד. כך, למשל, התנהלה השיחה שלי עם השחקנית השבדית פרנילה אוגוסט ("כוונות טובות") המגלמת בסרט את שמי סקייווקר, אמו של אנאקין, שכמו מריה, אמו של ישו, הביאה אותו לעולם בלי אב, בהריון טהור:
הדמות שלך מופיעה גם בסרטים הבאים בסדרה?
"אני לא יודעת".
אי אפשר היה להתחמק מהתחושה שבין קוויי-גון ג`ין ושמי סקייווקר קורה משהו, שאולי יש להם איזושהי היסטוריה שלא דובר עליה. יצרתם מין אינטימיות שקשה היה להחמיץ. מה סיפור הרקע של הדמויות?
אוגוסט מחייכת כממתיקת סוד. "אני לא בטוחה מה קורה שם, אבל קורה שם משהו, לא? רואים את זה. זה מין סוד, אני מניחה. סוד של הדמויות".
ג'ורג' דיבר איתכם על סיפור הרקע של הדמויות?
"בכלל לא".
לכן, אחרי הביישנות וההססנות של לוקאס ושמירת הסוד המופרזת של שחקניו, היה מרענן ומלהיב לפגוש את ריק מקאלום, מפיק הסרט. איש פטפטן, בטוח בעצמו, שמח בחלקו, עמוס רעיונות ומחשבות.

פרנילה לא יודעת מה קורה עם הדמות שלה, האם היא צריכה לצפות לטלפון ממך כדי להופיע בסרטי ההמשך?
"בטח. איזו שאלה. אולי לא בפרק 2, אבל אנאקין צריך לחזור להציל את אמא שלו".

 

לפני שהתחיל לעבוד עם לוקאס, מקאלום הפיק סרטים אנגליים קטנים. אחד הקרדיטים הגדולים ביותר שלו, לפני עידן לוקאס, הוא הסדרה "הבלש המזמר" שהוא חתום כאחד ממפיקיה. אחרי שעבדו על סדרת הטלוויזיה "הרפתקאות אינדיאנה ג'ונס הצעיר", לוקאס ומקאלום הפיקו את הפיצ'ר המשותף הראשון שלהם, "רצח מעל גלי האתר", סרט משעשע מאוד ויקר מאוד, שביים מל סמית ("ארוך ומשגע") לפי סיפור של לוקאס. הסרט היה כשלון קופתי מביך עבור לוקאס.

אחרי הכשלון של "רצח מעל גלי האתר" האם כבר הצלחתם לפצח איזה סרט יעשה כסף ואיזה לא?
"זאת אחת האירוניות הגדולות של החיים. אף אחד לא יכול לדעת. 'רצח מעל גלי האתר' היה סרט שכל כך אהבנו…"
אני גם. אני חושב שזה סרט מצחיק נורא.
"תודה. אתה האיש הרביעי בעולם שאוהב את הסרט הזה. היו לנו ציפיות עצומות מהסרט הזה. אתה יודע איך זה. הסרט מתחיל להציג ביום שישי ובשעה עשר בערב כבר יש לך על השולחן את נתוני הקופה ואתה יכול לדעת באותו רגע מה יקרה עם הסרט. וכבר בעשר בערב ביום הבכורה של הסרט ראינו שהסרט מת ואין שום דרך להציל אותו".
איזה לקח למדתם מהסרט?
"אין שום לקח ללמוד מזה. כל מה שאפשר לעשות זה להמשיך לחפש תסריט שאתה אוהב שאתה רוצה להשקיע בו שנתיים מחייך – או ארבע וחצי, במקרה של 'מלחמת הכוכבים, פרק 1' – ופשוט לנסות לעשות אותו. וזה נשאר מיסתורי לגמרי, איש לא יודע מה יעלה בגורלו של הסרט. איליה קאזאן פעם נשאל 'עם כל הניסיון שיש לך, איך זה שעשית גם כל כך הרבה סרטים רעים'. והוא ענה 'אתה לעולם לא יכול לדעת. יש דברים שעובדים על קהל, ויש דברים שלא'. אף אחד לא מתכנן את העתיד שלו ואומר 'אני רוצה לעשות סרט רע'".
אתה חושב שהטעם המר של כשלון הסרט הזה הוא זה ששכנע את ג'ורג' לקחת את המושכות לידיים שלו, להפסיק לעמוד כמפיק מאחורי במאים אחרים, לקחת אחריות על הסרטים שלו ולחזור לביים עם "מלחמת הכוכבים, פרק 1".
"אני לא חושב שזה מה שקרה. ג'ורג' תמיד התכוון לביים בעצמו את 'פרק 1' כי הוא ידע שרק הוא יוכל להשתלט על הטכנולוגיה שנדרשת כדי להפיק את הסרט, אבל הטכנולוגיה הזאת פשוט לא היתה קיימת עד עכשיו. אני זוכר שג'ורג' – כשהוא היה אחראי על הפוסט-פרודקשן ב'פארק היורה' בזמן שסטיבן (ספילברג) נסע לפולין לצלם את 'רשימת שינדלר' – ראה שוט אחד בודד מתוך 'פארק היורה', שוט שמצולם במצלמת כתף ורואים בו את ג'ף גולדבלום בורח בג'יפ ואחריו רודף דינוזאור, ולמרות שהדינוזאור הזה נברא כולו במחשב, השוט הרועד הזה, עם המצלמה הלכאורה תיעודית, נראה ריאליסטי לחלוטין, ואז הוא אמר לי, על סמך השוט הקטן הזה, שיש לנו את הטכנלוגיה כדי לבצע את 'פרק 1'".
האפקטים ב"פארק היורה" הם אלה ששיכנעו גם את סטנלי קובריק לצאת מההתנזרות שלו מקולנוע ולהתחיל לעבוד על "AI". סרט שאיי.אל.אם כבר התחילו לעבוד עליו.
"כן, אנחנו היינו אמורים לעשות את האפקטים ל'AI'. הכנו לסטנלי קסטה של הדגמות, עם כמה שוטים מתוך הסרט. אבל אז הוא התחיל לעבוד על 'עיניים עצומות לרווחה' וכל כך שקע לתוך הסרט הזה שהוא לא התעסק בשום דבר אחר. אבל הוא אמר לנו שבקיץ, אחרי ש'עיניים עצומות לרווחה' ייצא, הוא יתחיל לעבוד ברצינות על 'AI'. אבל הוא לא הספיק להגיע לזה".
מישהו אחר כבר לקח את הפרויקט הזה עליו?
"לא! זה יהיה דבר מאוד טפשי לעשות. זה כמו שאם חס וחלילה יקרה משהו לג'ורג' מישהו ינסה לעשות בלעדיו את 'מלחמת הכוכבים'. מה הטעם? אלה סרטים שנובעים מתוך דמיון יחודי של יוצר אחד וכל ניסיון של אולפן לתת את הפרויקט למישהו אחר הוא רק יהיה ניסיון מסחרי שבטח ידולל ולא יעמוד בסטנדרטים של החזון המקורי. אני רק יכול לקוות שאם דבר כזה יקרה יופקד על הסרט במאי ממש מצוין. אבל כרגע, כולם מתרחקים מהסרט הזה".

כשהוא נשאל מה צפוי לקרות בפרקים הבאים ומי יככב בהם לוקאס, כהרגלו, מתחמק, "עוד לא ממש התחלתי לעבוד על התסריט", הוא אומר. "את הליהוק נתחיל רק בערך בעוד שנה". "מלחמת הכוכבים, פרק 2", שצילומיו יתחילו באוסטרליה בסוף השנה הבאה, ייצא למסכים במאי, 2002. וזה טוב, כי נשארו לי עוד כמה שאלות בפנקס שלא הספקנו להגיע אליהם. בפעם הבאה שאני אפגוש את ג'ורג' לוקאס במעלית, הרפליקות שלי יהיו מוכנות מראש.

===================

 

נ.ב

נא להכיר: ג'אר-ג'אר בינקס

"ג'ורג' אמר לי: אתה יודע, זו הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב במודע דמות קומית", אומר אחמד בסט, הרקדן-שהפך שחקן-שרוצה להיות מוסיקאי המגלם – עד כמה שאפשר להגיד את זה – את דמותו של ג'אר-ג'אר בינקס. ג'אר-ג'אר הפך לאחד ממוקדי הדיון המרכזיים בשיחות המתנהלות אחרי צפייה בסרט. התחושה היא של קונצנזוס: כולם שונאים את ג'אר-ג'אר. הוא לא מצחיק, הוא נדחף לכל סצינה ונראה שלוקאס שם אותו בסרט כדי להקסים את הילדים הקטנים – הממש קטנים. אך השילוב בין המחלוקת סביב תרומתו של ג'אר-ג'אר לסרט – והשאלה אם בגרסת "המהדורה המיוחדת", שלוקאס בוודאי יוציא לסרט הזה בעוד 20 שנה, הוא ימחק את ג'אר-ג'אר מהסרט זה יפגום איכשהו בהתנהלות העלילה – כמו גם העובדה שמדובר בדמות שהיא כולה דיגיטלית וההצלחה שלו בקרב קהל היעד החד ספרתי, הפכה את ג'אר-ג'אר לגיבור לא צפוי. עד כדי כך שגם "רולינג סטון" וגם "הווילג' ווייס" הקדישו לו את שעריהם (במאמר ב"ווייס" טען ריצ`רד גולדסטין שהשנאה הלאומית כלפי ג'אר-ג'אר היא עדות להומופוביה של אמריקה).

אבל בסט – האיש שאחראי לקול של ג'אר-ג'אר ואף ביצע את התפקיד באופן פיזי במהלך הצילומים, לפני שהסרט הגיע למעבדות איי.אל.אם, שם נמחק גופו מהסרט והוחלף בבריאה הדיגיטלית ארוכת הלשון ששמה ג'אר-ג'אר בינקס (בן לגזע הגאנגאן) – נשמע אופטימי לחלוטין. הוא היחיד מבין צוות השחקנים שהוא אלמוני לחלוטין, גם לפני הסרט וגם אחריו. הוא גר בדירה קטנה בקווינס והשקיע את הכסף שקיבל מ"מלחמת הכוכבים, פרק 1" בבניית אולפן הקלטות בדירה שלו, בו הוא מנסה לעבוד על תקליט ראשון. עד לפני כשנה, בסט היה אחד מצוות הרקדנים-מקישנים בהופעה "סטומפ", אותם הוא עזב כדי לצאת לצילומי הסרט.
בטח שמעת הרבה על איש ושמו דיוויד פראוס.
"אה, בנאדם. כל הזמן. כל הזמן סיפרו לי עליו".
פראוס, נבהיר, הוא שרירן בריטי גבוה שגילם בטרילוגיה המקורית את דארת ויידר. הוא אמנם ידע שאת פניו לא יראו, מפאת מסיכת החמצן השחורה בה נתון הראש של הדמות, אך הוא חשב שהעולם לפחות יזכה לשמוע את קולו. הוא נדהם, לדבריו, לגלות שבעריכה זימן לוקאס את ג'יימס ארל ג'ונס לדבב מחדש את כל השורות שלו. העלבון הסופי היה ב"שובו של הג'דיי", בו מסירים סוף סוף את המסיכה מפניו של ויידר: לוקאס השתמש בשחקן אחר, שפניו עגולים יותר, בשביל הסצינה ופראוס מאז מסתובב בכנסים של מעריצי "מלחמת הכוכבים" ומנסה להסביר להמונים, אחד אחד, שהוא דארת ויידר, הוא, ולא ג'יימס ארל ג'ונס.
"מתתי מפחד שלוקאס יעשה לי את מה שהוא עשה לפראוס", אומר לי בסט. "כל הזמן צחקו עלי והזכירו לי את זה וניסו להבהיל אותי שאחרי כל מה שאני עושה בסוף לא רק שלא יראו את הפרצוף שלי, אלא ג'ורג' יביא שחקן אחר שיבצע את הקול מחדש ויעלים אותי לגמרי. זה רק גרם לי לעבוד יותר קשה ולנסות לבצע את הדמות כל כך טוב שלא תהיה לו סיבה להביא מישהו אחר".
ואתה לא חושש שבצילומים של הסרטים הבאים הטכנולוגיה תהיה כזאת שג'ורג' בכלל לא יצטרך אותך על הסט?
"בכלל לא, כי לג'ורג' עוד אין מושג מה אני יכול לבצע. את הטריקים הכי טובים שלי אני שומר אצלי לסרט הבא. הוא לא יוכל לעשות אותו בלעדי. לא יהיה לו ג'אר-ג'אר".

======

סוף דבר 2009:
המחאה הציבורית פחות או יותר העלימה את ג'אר-ג'אר ואת אחמד בסט מחיינו בפרקי ההמשך. את "אימת הפנטום" ראו לבסוף למעלה מ-200 אלף צופים בישראל. ודיוויד פראוס, עד רגע זה, ממשיך להתבאס על ג'ורג' לוקאס. בשבוע שעבר הוא גילה שאחוזים שהובטחו לו מ"שובו של הג'דיי" מעולם לא הגיעו כי הסרט – שהכניס מעל חצי מיליארד דולר בכל העולם – מעולם לא הפך רווחי, על פי רואי החשבון של לוקאספילם.

===============

עברו לחלק ג': "אימת הפנטום" סוף סוף יוצא גם בישראל. האם אצליח להתעשת סוף סוף?

Categories: בשוטף