פורסם ב"פנאי פלוס", 8.2.2012

הערה ראשונה: "סערת רוחות" ("Take Shelter") שביים ג'ף ניקולס הוא מאותם סרטים שרק אם אגדיר כאן את הז'אנר שלו זה יהיה בבחינת קלקול חוויית הצפייה. כל מה שאני ידעתי על הסרט לפני הצפייה בו היה: א. זה סיפורו של גבר המתמודד עם קטסטרופה כלשהי שנמצאת באופק. ב. זה אחד הסרטים הכי מדוברים שיצאו מפסטיבל סאנדאנס בשנה שעברה. לכן השאלה שכל הזמן ניקרה בראשי בעת הצפייה היתה "באיזה סוג של סרט אני נמצא?". זה המתח האמיתי בסרט. כי על פי הז'אנר אתם יודעים לצפות פחות או יותר לאן תלך העלילה. אבל בלי לדעת באיזה סרט אתם, אתם אשכרה נמצאים בחרדה. אם זה סרט אימה, אז הלך על כולם. אם זו דרמה, אז רק הלך עליו. אם זו דרמה פסיכולוגית, אולי כולם ייצאו בסדר מהסיפור הזה, פיזית אם לא נפשית. כתוצאה מכך הצפייה ב"סערת חושים" היתה אחת החוויות המטרידות, המותחות והמלחיצות שעברתי בעת האחרונה. וכל זה, רק כי לא ידעתי מראש מה הז'אנר. לא מה העלילה, מה סוג הסרט. לכן ראו הוזהרתם: ז'אנרים הם ספוילרים. ואולי, אם אתם מחבבים את הסרטים שלכם אינטנסיביים, זה כל מה שאתם צריכים לדעת לפני הצפייה בסרט (למעשה, אפילו התרגום המתחכם בעברית "סערת רוחות" הוא סוג של קלקול הסרט כי הוא מכוון למקום מסוים. במקור הוא נקרא "תפוס מחסה" – עצה טוב לא רק לגיבור אלא גם לצופים – ותרגום כמו "סערה מתקרבת" או "סערה באופק" היה משאיר הכל עמום יותר).

הערה שנייה: בוודאי יצא לכם לשים לב שאני לא מרבה לדבר כאן על שחקנים ועל משחק. כן, זה פגם כלשהו אצלי, אני נוטה לקחת את עבודתם כמובנת מאליה. אני מבחין יותר בעבודתם של הבמאים, התסריטאים והצלמים (לעיתים נדירות אדע להגיד לכם מה עשה העורך בסרט). בשבועות האחרונים זה קצת השתנה: הדבר היחידי שבאמת אהבתי ב"אשת הברזל" היה המשחק של מריל סטריפ. ב"פרידה" נגעו לליבי השחקנים שמגלמים את האב, האם והילדה. אבל ב"סערת רוחות" זה פשוט הוריקן של משחק. מה שמייקל שאנון ("אימפריית הפשע") וג'סיקה צ'סטיין ("העזרה", "החוב", "עץ החיים") עושים בסרט חזק יותר מכל שוט של אפקטים מיוחדים שסביבם. שני אנשים הגונים, רגילים, שהולכים ומתפרקים מול המצלמה, חייהם מתפוררים מול עינינו. שאנון הוא כמו ענק שהולך וקמל, וצ'סטיין – בתפקיד היחיד שלה השנה בו היא לא מגלמת דמות משנות השישים – כמי שחווה אימה אמיתית מכך שבעלה מתפרק לה.

ועכשיו עוד על הסרט. אם טרם צפיתם זה עשוי לקלקל (כמו כל ביקורת, אגב), אז קבלו אזהרה.

לקרטיס (מייקל שאנון) יש סיוטים. בלילות הוא חולם שסערה עצומה עומדת להגיע ולהחריב הכל. ובכלל, נראה שהטבע השתגע. אבל רק בחלומותיו. כשהוא מתעורר הכל נראה תקין. עכשיו, אם רק היינו יודעים באיזה סרט אנחנו כדי לפענח את חלומותיו. על סמך חלומותיו מתחיל קרטיס לבנות למשפחתו מקלט נגד הסערה הצפויה. אה, אנחנו בסרט תנ"כי! קרטיס הוא נוח של ימינו והמקלט הוא התיבה שלו. כולם לועגים לו, אבל הוא ממשיך לחפור ולבנות. כולם יטבעו במבול, והוא ומשפחתו ינצלו. אבל רגע, אז אנחנו מגלים שאמו של קרטיס מאושפזת במוסד פסיכיאטרי כי מאובחנת כפרנואידית/סכיזופרנית. אה, אז אנחנו בדרמה פסיכולוגית. הגבר האמריקאי נדבק בווירוס הנפשי של אמו והוא הולך ומשמיד את חייו בשל כמה הזיות, שבוודאי מבטאות משבר עמוק יותר של תפקוד. אבל אז נדמה שאולי חלק מהחלומות מתחילים להתגשם בעולם האמיתי. רגע, אז אנחנו בסרט אפוקליפטי? ואכן, היו כאלה שראו ב"סערת רוחות" מעין יצירה אחות ל"מלנכוליה". אבל אני חשבתי דווקא על סרט אחר: על "דוני דארקו". גם שם כמו פה נמתח קו ברור בין הזיות, חלומות ונבואות. גם, כמו פה, הגיבור נשלח מיד לפסיכיאטר כדי לטפל במצוקתו. גם שם, כמו פה, בסופו של דבר זה משהו אחר לגמרי, מפותל הרבה יותר.

וכשם ש"דוני דארקו" טיפל במצוקת גיל הנעורים ותסביכי התיכון באמצעות סיפור שחציו פסיכולוגי וחציו על טבעי, כך עושה "סערת רוחות" לסיפורו של הפרולטריון האמריקאי. לאורך כל הסרט יש נראטיב נוסף העוסק בביטוח הבריאות של הגיבור, ובקו הכלכלי העדין מאוד עליו צועדת המשפחה: כל עוד האב יוצא כל בוקר לעבודת הכפיים המפרכת שלו כאיש קידוחים, כולם חיים בנוחות וברווחה. ברגע שהוא מתערער, המשפחה קורסת כלכלית (וחברתית) באופן מיידי. כלומר, אליבא דכלכלת אמריקה, האפוקליפסה באופק נמצאת תמיד. מספיק מחלה קטנה של המפרנס העיקרי כדי שיגיע סוף העולם. מצב שבהחלט יכול לעודד אימה קיומית והתקפי חרדה. אבל אולי זה יותר מזה.

לכן, לא רק "דוני דארקו". גם "יהודי טוב": מעין משל מלחיץ על איוב בן ימינו שהכל סביבו קורס וכולם משוכנעים שהוא יצא מדעתו. למעשה, זה סרט שבו אנחנו כה נקשרים לדמויות הראשיות עד שאנחנו מייחלים לכך שכל חלומותיו יתגשמו ותגיע הסופה שתכלה את הכל, רק כדי שנדע שהוא היה בסדר כל הזמן. זה כוחו של הקולנוע: אנחנו מוכנים לוותר על כל העולם, רק כדי להבטיח שהגיבור שלנו, זה שאנחנו מזדהים איתו, ייצא בסדר.

הנה פרק א'. והנה פרק ב'. וזהו פרק ג':

==================

הפתיח מ-2009:

וזהו. סאגת "אימת הפנטום" שהתחילה במאי הגיעה לסיומה באוגוסט, כשהסרט עלה סוף סוף בבתי הקולנוע בארץ, לא לפני שלוקאס דרש מכל אולם שהציג את הסרט לשדרג את מערכת הסאונד לדולבי EX. זו הביקורת שכתבתי על הסרט. וכאמור, כיום יש לא מעט סצינות ב"אימת הפנטום" שמולן אני צריך לעצום עיניים במבוכה. יש בסרט כל הרבה טעויות תסריטאיות. ולא מעט רגעים של שיקול דעת פשוט שגוי. אבל יש כמה סצינות פעולה מצוינות: מירוץ הפודים, הקרב בין דארת-מול וקוויי-גון. אני מאוכזב מהסרט, ירד לי מג'ורג' לוקאס לגמרי, אבל אני מסרב לשנוא אותו. הוא היה חשוב מדי לילדותי.

=================

פורסם באוגוסט 1999, "זמן תל-אביב"

ב-19 במאי פרצה בארצות הברית מלחמת אזרחים ואיש לא הרגיש. אחרי שבוע של הפצצות עומק קטלניות מצד מבקרי הקולנוע המרכזיים באמריקה נפתח "מלחת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" והמוני בני ובנות 13 עד 33 הסתערו על בתי הקולנוע להגן בגופם על הסרט ולכבוש אותו בחזרה מידיה של אימפריית התקשורת המרושעת. ראיתי אותם ביציאה מהסרט, ראיתי אותם בראיונות לרשתות הטלוויזיה שחיכו להם בחוץ, קראתי את דבריהם בכתבות ובמכתבים למערכת. רואים להם בעיניים שהסרט לא היה כל מה שהם קיוו ממנו, שהוא היה מבולגן מדי, צפוי מדי, פשטני מדי, שהוא הוסיף להם מעט מאוד על היקום של "מלחמת הכוכבים", עליו קראו ב-16 השנה האחרונות באלפי המוצרים הנלווים שהנפיקו חברות הבת של ג`ורג` לוקאס. ובכל זאת, הם התייצבו לצד הסרט, הריעו לו ואפילו חזרו לצפות בו שוב, בעיניים רחוצות מציפיות שמוכנות לשנן את הרגעים הטובים – ובאלוהים, יש כמה כאלה – ולמחוק מהזכרון את הרגעים הרעים – למרבה הצער, יש אפילו יותר כאלה.

האמת, למרות שגם לי יש לא מעט הערות בנושא, חלק גדול מאוד מהביקורות נגד "מלחמת הכוכבים, פרק 1" פשוט לא הבנתי. חלק מהם התבסס על דעות קדומות נגד לוקאס, הדור שלו וסוג הקולנוע שהוא עושה, וחלק התבסס פשוט על טענות שגויות (כמו הביקורת שטענה נגד העולם הגברי המיוצג בסרט ושבא לידי ביטוי בעובדה שבמועצת חכמי הג`דיי, בראשה יושב יודה, אין אפילו אשה אחת. ובכן, יש). אבל אם קראתם את רוב הביקורות שהתפרסמו עד היום בעיתונים האמריקאים ובאתרי האינטרנט תדעו לכם שכולם צודקים, גם אלה שקטלו את הסרט בגלל העלילה המרושלת שלו וגם אלה ששיבחו אותו בגלל היותו ספקטקל ויזואלי עשיר. כל פריים בסרט הוא יצירת מופת קטנה – הצפייה בסרט, פריים-פריים, בגרסת הדי.וי.די תהיה חווייה מדהימה. הבעיה היא – והבקרובים לסרט כבר רמזו לכיוון הזה – שלוקאס דוחס פנימה המון פרטים המתלבשים על פחות מדי עלילה.

בארץ טרם התחילה ההפצצה מצד הביקורת, ובהכירי את מנגנוני הביקורת לא צפוי הרבה יותר מאמבוש צלפים קצר ובלתי מורגש. אך מה לגבי המעריצים? האם תקום בישראל תנועת רזיסטנס שתאמץ את "מלחמת הכוכבים, פרק 1" ותהפוך אותו ללהיט למרות מגבלותיו, אולי אפילו בגלל מגבלותיו, מתוך חמלה, מתוך נוסטלגיה? נדמה לי שאני חרד יותר לגלות את התשובה לשאלה הזאת מאשר המפיץ המקומי של הסרט.

זה לא המקום בו הייתי רוצה להיות, מונח על גדר התיל הדוקרנית בין המחנות. אבל אני שם – מבקר קולנוע לפרנסתי, מעריץ עצום של סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" באישיותי – למי אשמור אמונים? לצד מי אתייצב? אכן, לא היה לי קל לכתוב על הסרט עד כה. רציתי לראות איך יגיב הקהל לסרט, רציתי לוודא שמה שקיוויתי שיקרה אכן יקרה – שהמעריצים האדוקים יתמכו בסרט, מבלי לשקר ומבלי להגיד שמדובר ביצירת מופת, אלא מתוך הבנה שקולה שלמרות שזה לא הסרט לו המתינו במשך 16 שנה, הוא עדיין שימושי בתור סם מרגיע, נסיוב משכך ציפיות שיעביר את הקריז עד הסרט הבא בסדרה.

לא לגמרי הבנתי עד רגע זה האם "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" יצא ככה בגלל שג`ורג` לוקאס טעה בהערכת קהל היעד המרכזי של הסרט או בגלל שהוא העדיף להתעלם ממנו. ב-16 השנים שעברו מאז "שובו של הג`דיי" – וב-22 השנים שחלפו מאז לוקאס כתב וביים בעצמו סרט – פורסמו כל כך הרבה ספרים וחוברות קומיקס העוסקים בהרפתקאות ההמשך של גיבורי הטרילוגיה הראשונה, התפרסמו אנציקלופדיות ולקסיקונים המקבצים את עולם המושגים של היקום הזה ופותחו משחקי מחשב – חלקם מוצלחים הרבה יותר מהסרט הזה – המאפשרים למשתמש לשוטט בגוף ראשון בתוך העולם שכה מוכר לו מהסרטים. מי שצרך את החומר הזה, אפילו לא באדיקות, הצליח להבין ממש לא רע מה קרה ב-30 השנים שקדמו למפגש בין לוק סקייווקר ואובי-וואן קנובי, אירועים בהם תעסוק הטרילוגיה הנוכחית. אך לוקאס התעלם מכך וכתב תסריט בסיסי מאוד, שהקו העלילתי שלו כמעט זהה לזה של "מלחמת הכוכבים" המקורי, אך כזה בו קשה להזדהות עם רוב הדמויות.

יהיה קל, מתסכל וארוך מדי למנות כאן את מגרעות הסרט. החל מההחלטה שלו להציב במרכז עלילת סרט הילדים הזה – שדומה יותר ל"ווילו והנסיכה" ו"הנסיך הקטן" מאשר ל"מלחמת הכוכבים" – סכסוך פוליטי על מיסוי נתיבי סחר אינטרגלקטים (סליחה?). העלילה הפוליטית הזאת גורמת לסרט להיות פטפטני להחריד. אני מניח שדרכה רצה לוקאס להראות איך, כמו היטלר, תפס הסנטור פלפטין את תפקיד הקאנצלר של הסנאט הגלקטי בדרכים דמוקרטיות – אל תתפלאו למצוא סצינה בפרק 2 בה היכל הסנאט עולה באש – בשעה שתושבי נאבו שוחרי השלום סובלים תחת כיבוש ונאספים למחנות ריכוז (לא רואים אותם). הסנטור פלפטין הוא האיום הנסתר אליו רומז שם הסרט ("The Phantom Menace", שהפך בעברית לסרט שנשמע כאילו הוא עוסק בחרדה מפני מטוסי קרב צרפתיים). ביום הוא נציגה החייכן, הפשרן ושומר השלום של המלכה אמידלה בסנאט הגלקטי, בלילה הוא אביר סית` מחרחר מדון המאמן שוליה עם פנים המקועקעים בשחור ובאדום. אבל ראינו את "שובו של הג`דיי", אנחנו מכירים את הקיסר פלפטין, הבוס של דארת ויידר שמוכן להרוג את לוק סקייווקר בברקים הפורצים מכפות ידיו אם לא יסכים לעבור לצד האפל של ה-Force. כך שאין שום דבר נסתר בחיוך הדיפלומטי המעושה של הסנאטור פלפטין. האם לוקאס באמת כתב את הסרט עבור קהל שמעולם לא ראה את הטרילוגיה המקורית שלו? מה, הוא שאף לקהל של ארבעה?

אך אני שוב סוטה, נותן לכעס שלי להוביל אותי אל הצד האפל. אני מתנצל. מאחורי תסריט הדיקט שלו, "מלחמת הכוכבים, פרק 1" חושף עולם דיגיטלי מרהיב למדי. הבימוי של לוקאס, חסר יציבות ומהוסס ככל שיהיה, יודע לחזור שוב ושוב אל המקומות בהם הוא מרגיש הכי נוח.

קחו, לדוגמה, את הסצינה המרכזית של הסרט, מירוץ הפודים (מעין סירת אופנוע קטנה, המכונה תרמיל, Pod, הקשורה לשני מנועי ענק שהוסרו מחלליות ושהופכות את המתקן האימתני הזה לאופנוע עצום ומהיר להחריד). כשצפיתי בסרט לראשונה, בהקרנה בה נכחו יוצרי הסרט וכוכביו, התפלאתי למה לוקאס בחר לשבת כל כך רחוק מהמסך. בסצינה הזאת, בה מתקיים מירוץ תרמילים רב מהירות ועתיר אדרנלין, הבנתי: באחד הרגעים בהם מתפוצץ אחד התרמילים וחלקי המנוע מתעופפים לכיוון המסך, כל יושבי האולם התכופפו בבת אחת, בניסיון להתחמק מפגיעת השבר. זה בוודאי הברומטר של לוקאס להבין האם הסרט שלו הצליח: מהמקום שלו הוא ראה 800 ראשים מתכופפים סימולטנית מול אפקט דיגיטלי דו מימדי. הוא הצליח להביא לצופים חוויית צפייה כה בסיסית, כה ראשונית, שמחזירה את הצופה מאה שנה אחרונה, אל הימים בהם ברח הקהל מאולם ההקרנה כשעל המסך נראתה רכבת מתקרבת. זה לא הישג מבוטל כלל ועיקר וזה אינו הניצחון היחיד של הסרט.

בסיקוונס האחרון של הסרט מנסה לוקאס להיות שאפתני יותר מאי פעם ולחתוך הלוך ושוב בין ארבע סצינות קרב המתרחשות ברחבי הכוכב נאבו וסביבו. הסיקוונס הזה מאחד, לכריך אינטרגלקטי אחד גדול, את כל מה שמשובח ומחורבן בסרט הזה. תמצאו בו סצינות מצוינות צמודות לסצינות עילגות, דמויות נחושות לצד דמויות – כמו אלה של אנאקין סקייווקר וג`אר-ג`אר בינקס – שכל הצלחה שלהם הושגה בטעות, באקראיות וללא צידוק פנימי (המילה "אופס" נאמרת בסיקוונס הזה הרבה יותר מדי פעמים) ובסופו של דבר, למרות שהעריכה הצולבת הזאת יוצרת תחושה אפית גרנדיוזית ומעניקה לסרט ניחוח גריפית`יאני, היא גם פוגעת ביכולת של האירועים להשפיע רגשית על הצופה ולגרום לו להפנים את משמעותן.

וכך, אחרי סיקוונס קרבות מרהיב למדי, קצבי ודחוס – לפחות, יחסית להתנהלות הנינוחה של הסרט עד אז – מגיע מצעד הניצחון בו מתאחדים הגאנגאנים (הגזע שג`אר-ג`אר בינקס הוא נציגו הבולט בסרט), בראשות מנהיגם הירוק והדוחה, בוס נאס, עם שכניהם לכוכב, אנשי נאבו, בראשות המלכה אמידלה. בוס נאס, אחד הטיפוסים הכי פחות נעימים בסרט, הוא הדבר האחרון שהייתם רוצים לראות בסרט, והוא הדבר האחרון שאתם רואים בסרט, כשהוא ניצב במרכז הפריים מניף בידיו כדור אור בוהק (הסרט לא מסביר מהו הכדור הזה, וצריך לפתוח את תסריט הסרט כדי להבין שזהו "כדור השלום"), ועם הווייפ הסופי עולות כותרות הסיום. זהו סיום חפוז, לא מובן, לא סגור רגשית המתמקד בדמות הכי פחות מוצלחת בסרט. זה הסיום הזה שמוציא את הקהל מבולבל בסוף הסרט. בסופו של דבר האכזבה מהסרט לא נובעת מכך שעם עליית כותרות הסיום אתם אומרים לעצמכם "תודה לאל שזה נגמר" אלא "מה? נגמר? זה הכל?". "מלחמת הכוכבים, פרק 1" נגמר בדיוק בנקודה בה הוא התחיל לתפוס תאוצה ולהיות מעניין.

בכלל, המגרעת העיקרית של הסרט היא שהסצינות הטובות קצרות מדי והסצינות המייגעות נמשכות לנצח – כמו זו בה נפרד אנאקין מאמו. כך קורה, למשל, שדארת מול, הדמות המנוולת והכריזמטית ביותר בסרט שאחראית לסצינת הקרב המוצלחת ביותר בסרט והפכה כבר לדמות הכי מזוהה של השנה, למעשה נמצא בסרט, בסיכום מצטבר, לא יותר מחמש דקות. לוקאס, חסר הסבלנות ונעדר הריכוז, מזפזפ מהר מדי בין הדמויות והאירועים, דוחס הרבה יותר מדי איזכורים לסרטים הקודמים (או שמא, הבאים) בסדרה ויוצר, בעצם קטלוג בתנועה של מוצרי המרצ`נדייזינג הניתנים לרכישה ביציאה מהקולנוע. העובדה שאחרי הצפיה בסרט החשק לרכישת הצעצועים מתוכו רק גובר מוכיחה משהו על האפקטיביות שלו, אם לא כאמנות אז לפחות כטיזר מסחרי מגרה חושים.

התחלנו כאן, עם פרק א'. הנה פרק ב':

====================

הפתיח מ-2009:

יום אחרי הצפייה ב"מלחמת הכוכבים, פרק 1": מסיבת עיתונאים עם ג'ורג` לוקאס וג'אנקט עם שאר שחקני הסרט בבית מלון בשדרה החמישית. כל המנהגים שאני הכי שונא אצל עיתונאי בידור, שאני הכי מגנה, שאני הכי מנסה להתרחק מהם, על כולם עברתי ברגע אחד כשיצא במקרה שג'ורג' לוקאס ואני עלינו באותה מעלית לקומת הראיונות. רק הוא ואני. ואני, בחצי הדקה הזאת, לא הייתי עיתונאי אלא מעריץ שוטה. וזאת למרות שבבוקר שאחרי הצפייה התחלתי להתעצבן על מה שהוא עשה לי ב"אימת הפנטום". בחודשיים שחלפו בין המפגש ההוא וכתיבת הכתבה צפיתי בסרט בבתי קולנוע שונים ברחבי ניו יורק כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני מתעצבן עליו ומתפייס איתו. מה שבטוח: למרות שחוויתי סוג של שברון לב מהסרט, לא הייתי מוכן לקחת חלק בהשמצתו הפומבית.

כתיבת הטקסט הזה לא היתה נטולת מתוחים. במערכת "סופשבוע" בתל אביב ישב רון מיברג, שהזמין את הטקסט וחיכה לו. מצד אחד, מיברג הגיע בעצמו לפרמיירה הניו יורקית – מתנת בר מצווה לבנו – מצד שני הוא שנא את הסרט מיד ולחלוטין, כשם ששנא את "מלחמת הכוכבים" המקורי, בהיותו תלמיד לקולנוע בסן פרנסיסקו המשוכנע ש"מלחמת הכוכבים" ולוקאס עצמו הרגו ב-1977 את הקולנוע. ואילו אני מעדיף להיות נטול ציניות, עם ניצוצות וכוכבים בעיניים. זה מה שיצא בסוף (מיברג הוסיף בוקסה משלו, לאזן את הדיווח שלי. את הבוקסה שלו אני מן הסתם לא יכול להביא לכאן – אולי עורכיו באן.אר.ג'י ינצלו את חגיגות העשור ויעלו אותה לאתר למטרות לינקוק הדדי?).

ואל תחמיצו בסוף: ראיון עם ג'אר-ג'אר.

=================

פורסם ביולי 1999, "סופשבוע", "מעריב"

האינסטינקט הראשון שלי היה לברוח משם, ומהר. בכל זאת, אם החיים הם מסיבת קוקטייל אחת גדולה הרי שאני באופן כללי מעדיף להיות בצד של הברמנים ולא בצד של המוני החוגגים החייכניים שמתערבבים ומתיידדים זה עם זה. והנה אני ממתין למעלית בלובי של מלון ריג'נסי בניו יורק, חצי שעה לפני המועד אליו הוזמנתי כדי לראיין את יוצרי "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום", כשלצידי נעמד ג'ורג' לוקאס. גם הוא ממתין למעלית, גם הוא רוצה להגיע לקומה ה-18, שם יתקיימו עימו הראיונות. כאמור, האינסטינקט הראשון היה לברוח. בכל זאת, בסיפור חיי, ג'ורג' לוקאס הוא אחד האנשים שהשפיעו הכי הרבה על הנתיב בו בחרתי ללכת. ב-1977, כשרק התחלתי ללכת לקולנוע בכוחות עצמי ללא ליווי הורים או בני דודים גדולים, גיליתי את הקסם בקולנוע עם "מלחמת הכוכבים" שלו ועם "מפגשים מהסוג השלישי" של ידידו סטיבן ספילברג. 22 שנה אחרי, הנה אנחנו שנינו, ממתינים למעלית.

המעלית עושה "דינג" ושנינו נכנסים אליה, לא בלי היסוס מצידי. מה עושים בסיטואציה כזאת? להתעלם ממנו? לבקש ממנו חתימה? לנשק את נעליו ולהתחנן שייתן לי עבודה בחווה שלו? לספר לו שיש לי רעיון מצוין לסרט שהוא יוכל להפיק? לבקש את הטלפון של ספילברג? את הכל הוא בוודאי כבר שמע ופיתח קרום קשיח של הגנה שמשיב לאלה המזהים אותו במענה אוטומטי, נימוסי אך נטול אינטימיות. בדיעבד הבחנתי בעובדה שלוקאס נמוך ממני בערך בראש וחצי. אבל באותו רגע, בעוד המעלית מאיצה בזריזות ניו יורקית לכיוון סוויטת העיתונות, הרגשתי שאני לא יותר גבוה מהברכיים שלו, שאני שוב בן תשע, מביט אליו כלפי מעלה ומושך לו במכנס בתקווה שהוא יוריד את מבטו לכיוון השטיח וימצא אותי עומד שם. "מיסטר לוקאס", אני מגמגם. הבריטון שלי הופך לפאלצט צרוד. הרפליקה הבאה עוד לא נוצרה לי בראש. מה להגיד לו? להציג את עצמי כעיתונאי, ובכך ליצור חיץ בינינו שיהפוך אותי, עבור לוקאס הביישן, למישהו שיש לחשוש ממנו ולא לבטוח בו? בכל מקרה, המשפט הבא יהיה חייב להיות קצר, המבטא האמריקאי שאני מנסה לנגן בסיטואציות כאלה התאדה איפשהו בקומה הרביעית כנראה ואני נשמע כאילו כרגע הגעתי מבחריין. הוא פונה אלי ואני מושיט אליו יד. הוא לוחץ את ידי ואני אומר "אהה… רק רציתי להגיד… אההה… שאני… אההה… מעריץ גדול של הסרטים שלך". "תודה רבה", הוא עונה בקול החלש והגבוה שלו. הוא מחייך בנימוס ובמבוכה. ואז נשמע ה"דינג" של המעלית שמחלץ אותנו משם.

מול דלת המעלית ניצב שלט שחור המפנה את אנשי התקשורת שמגיעים אל חדרי הראיונות. מכיוון ששלוש הסוויטות בקומה מאוכלסות כולן על ידי אנשי "מלחמת הכוכבים", השם הזה מופיע לאורך השלט שוב ושוב ושוב. לוקאס מביט בשלט ביציאה מהמעלית והוא מקריא אותו בקול רם (לי?) אך רפה: "Star Wars, Star Wars, Star Wars". כשהוא חוזר על השם ככה, שלוש פעמים, בטון עייף, הוא נשמע לפתע כמו הורה הממלמל את שמו של בנו הסורר, חוזר עליו שלוש פעמים, כאילו אומר "ילד רע, מה אנחנו נעשה איתך?". לשבריר שניה – יום אחרי הבכורה הניו יורקית של הסרט בה הוא הוקרן בפני העיתונות הזרה וכוכבי הסרט – נראה היה שלוקאס עייף מהסרט של עצמו.

אם תרצו, זה החלק השני בטרילוגיה הפרטית שלי על "מלחמת הכוכבים, פרק 1" – הסרט הראשון בסדרת "מלחמת הכוכבים" מזה 16 שנה, מאז "שובו של הג'דיי", איתו פותח לוקאס טרילוגיה חדשה המספרת את האירועים שהתרחשו פעם, מזמן, בגלקסיה רחוקה רחוקה ושהובילו לאירועים שכבר סופרו בטרילוגיה הראשונה (מאז "מלחמת הכוכבים" המקורי ב-1977 לוקאס לא ביים אלא רק שימש מפיק שפיקח מקרוב על עבודתם של במאים אחרים).

אחרי 16 שנה, הציפיה לסרט חדש בסדרת "מלחמת הכוכבים" הפכה להיסטריה. בהבינה שמדובר באחד האירועים הגדולים – אם לא הקולנועיים, אז בוודאי המסחריים – של העשור הזה, התקשורת התנפלה על אנשיו של לוקאס, פרסה את עצמה מולם בתנוחה מפתה וליחששה "עשו בי כרצונכם". אנשי השיווק של לוקאס למעשה לא היו צריכים ליזום שום דבר, רק למיין את ההצעות שהגיעו אליהם ולהציב תנאים מוקדמים שיבטיחו כיסוי נרחב ומחמיא. מאוחר יותר, כשניסו לתאר את לוקאס כמין שטן שיווקי המשתלט על מוח צרכניו רק באמצעות העיתונות ומבצעי שיווק עם חברות צעצועים ורשתות מזון מהיר, מבלי להשקיע הרבה יותר מאגורה כדי לרכוש זמן ושטחי פרסום, העיתונות בסך הכל ניסתה, כנראה, לטשטש את העקבות של עצמה. בסופו של דבר, העיתונים ששמו את "מלחמת הכוכבים" על השער נחטפו בהמוניהם. כך קרה שגם כש"ניוזוויק" ו"הווילג' ווייס" פירסמו כתבות ביקורתיות מאוד על הסרט והתופעה סביבו, הם עדיין לא שכחו לשים תמונה מהסרט על השער. ה"ווייס" עשה את זה כבר פעמיים.

זה תהליך שמלמדים ביום הראשון בבית ספר לעיתונות ולתקשורת: כשאתה יוצר הייפ סביב משהו, במוקדם או במאוחר ההייפ הזה יהפוך ל-Flak, מתקפת הנגד שתנסה להחריב את ההייפ. ואכן, מה שהתחיל בחצי הראשון של שנת 1999 כאורגיה תקשורתית עצומה המציבה את "מלחמת הכוכבים, פרק 1" בתור המשיח החדש, הפך – שבוע לפני בכורת הסרט באמריקה במאי – למלחמת תרבות שניהלו קלגסי הקולנוע נגד לוקאס. כמו בלינץ', הם צפו בסרט, חזרו למערכת, הקלידו את הביקורת והוציאו את לוקאס להורג בככר העיירה.

איפשהו בין ההתלהמות של המבקרים האמריקאים (ועורכי "סופשבוע") וההתלהבות של הכתבים בחודשים שלפני בכורת הסרט (כולל כותב שורות אלה), נמצא הסרט האמיתי. בואו נגיד את זה ככה: כבר היו הרבה סרטים שהיה להם הייפ ואז התברר שהם רעים והם נעלמו מהעולם ולא נשמע מהם שוב מאז. אם "מלחמת הכוכבים, פרק 1" הוא סרט כה רע (שלא לומר מסוכן, לא רק לקיומו של הקולנוע אלא להמשך התנהלותה התקין של הציוויליזציה על פני כדור הארץ) כמו שכמה מבקרים היו רוצים שתחשבו, איך זה שהסרט לא נעלם? שדיונים עליו ממשיכים להתפרסם בתקשורת? שכתבות שער על הפקת הסרט ועל כוכביו ממשיכות להופיע באמריקה גם חודש אחרי הבכורה? שהסרט שועט ברגעים אלה לקראת הכנסות בסך 400 מיליון דולר ולמשבצת הסרט החמישי הקופתי ביותר בכל הזמנים? הסיבה פשוטה: למרות שזה אינו הסרט הטוב ביותר בסדרת "מלחמת הכוכבים", או אפילו לא הסרט הטוב ביותר של השנה, ולמרות שעוצמת הציפיות לא יכולה לקבל כמעט שום תוצאה כמספקת, הסרט – בלא מעט רגעים – עושה את עבודתו. (ואגב, במוסף זה התפרסם דיווחו של מודאג הרואה את פני בנו, בר המצווה, מתכרכמות בצער אל מול הסרט. הייתי רוצה לשמוע דיווח חוזר, אולי אפילו בגוף ראשון, של הנער חוזר וצופה בסרט פעם שניה. נראה לי שאחרי שמקלפים את הציפיות ובאים לסרט מודעים למגבלותיו, החוויה תהיה סמוקה יותר. אני, ללא ספק, אהבתי את הסרט הרבה יותר בצפייה שניה).

נראה היה שבאותו ראיון, שהתקיים ארבעה ימים לפני שהתפרסמו הביקורות הלא מחמיאות, כל מה שלוקאס ניסה לעשות היה לגרום לצופים להנמיך ציפיות. "בכל סרט שאני עושה, יש כאלה שאוהבים את זה ואחרים שסולדים מזה", הוא אמר, כאילו מבין מה עומד לקרות לו.

ובכל זאת, הוא הרי לא יכול להתעלם מהציפיות העצומות שיש למיליוני מעריצים של הסדרה ברחבי העולם? "אני חושב שעבור האנשים שמחכים לסרט בכיליון עיניים, שעומדים שבועות בתור לסרט, האירוע האמיתי, הכיף האמיתי, זו החוויה של העמידה בתור, של הקאמפינג בלב העיר, המפגש עם האנשים וההתנתקות מהיומיום שלהם ושזה חשוב להם הרבה יותר מהסרט עצמו".

ללוקאס, ילד פרחים שכמותו, יש גם תיאוריה למה הסרט שלו יוצר כל כך הרבה ציפיות והתלהבות עוד לפני שנראה פריים מתוכו: "זה ביטוי של המון אנשים שיודעים שעם הסרט הזה הם יוכלו לעשות חיים. אנחנו חיים בעידן אלים וציני מאוד ואין לאנשים הרבה הזדמנויות פשוט ליהנות מעצמם. התוצאה היא שנוצרה מין התלהבות ספונטנית, קצת כמו מה שקרה בוודסטוק, שמצפה לאירוע, כי הם יוכלו לברוח איתו מהעולם שלנו".

גם את הטענות – המבוטאות על ידי מבקרים מבוגרים ממני גם בעיתונות הישראלית ושאיני שותף להן כלל – על כך שלוקאס וספילברג למעשה הרסו את הקולנוע ב-1977, לוקאס מכיר היטב וגם יש לו מה להגיד עליהן: "ב-1977, כשעשיתי את 'מלחמת הכוכבים', 11 אחוז מכל הסרטים שהופקו בהוליווד היו סרטי פופקורן. ב-1999, עדיין, 11 אחוז מהסרטים היו סרטי פופקורן. הנתון לא השתנה. ההבדל היחד הוא שב-1977 לא נעשו סרטים עצמאיים, מחוץ להוליווד. ב-1997 25 אחוז מהסרטים שהופצו בבתי הקולנוע היו סרטים עצמאיים שלא היה להם שום קשר עם הוליווד. אם כבר, אז זה השינוי ש'מלחמת הכוכבים' הביא לקולנוע.

"אני חושב שמה שקרה הוא שהמבקרים שכותבים את הדברים האלה עלי ועל סטיבן הם כאלה שהתבגרו בשנות השבעים, ושזו היתה תקופה נורא חיובית עבורם, בחיים הפרטיים שלהם, והם מסתכלים על התקופה הזאת בנוסטלגיה. אבל הקביעה שבשנות השבעים היו יותר סרטים טובים מאשר בשנות השמונים או התשעים היא קביעה לא נכונה. תיקחו כל שנה בשנות התשעים ותציבו אותה מול כל שנה בשנות השבעים ותגלו שתמיד היו כמה סרטים טובים ושסביבם יש די הרבה סרטים לא טובים. אבל המבקרים האלה רוצים שכל הסרטים יהיו טובים וזה בלתי ניתן להשגה".

אני סקרן אימים לראות איך יצליח "מלחמת הכוכבים, פרק 1" בישראל. כמעריץ של הסדרה, תמיד היתה לי תחושה שאני – ועוד קבוצה לא גדולה של מעריצים – לבד בתמונה. הרי למעט הקרנת הטרילוגיה, שהופצה מחדש לקולנוע ב-1997, הפולחן העצום סביב "מלחמת הכוכבים" מעולם לא תווך כראוי לקהל הישראלי. עשרות הספרים, מאות חוברות הקומיקס, אלפי הצעצועים, כל אלה כמעט ולא הגיעו לישראל. אפילו הז'רגון הבסיסי ביותר של הסדרה, שהסתנן כל כך בטבעיות לשפה האנגלית, מעולם לא תורגם באופן מוצלח לעברית. בעוד שלא תהססו לברך את רעכם בעל פה ב"May The Force Be With You", מן הסתם תצטמררו כשתצטרכו לכתוב את הממרה הזאת בעברית. "יהא הכוח עימך"? זה לא עובד. (זו גם הסיבה שבהמשך כתבה זו בחרתי להשתמש בשם הלועזי The Force, במקום להשתמש בתרגום הקלוש, נטול המיסטיקה, "הכוח"). החשש שלי הוא ש"מלחמת הכוכבים", שביום הבכורה שלו עלה למשק האמריקאי 289 מיליון דולר בגלל כל העובדים שהבריזו ממקומות עבודתם כדי ללכת לראות את הסרט כבר בהצגות היומיות שלו, יהפוך בישראל לסרט פולחן לבני הנעורים במקום ללהיט ההיסטרי לכל המשפחה שהוא אמור להיות. ואולי אני סתם מודאג יותר מדי.

במרכז הסרט עומד קוויי-גון ג'ין (ליאם ניסן), אביר ג'דיי הנשלח עם השוליה שלו, אובי-וואן קנובי (יואן מקרגור) לפשר בין פדרציית הסחר ובין כוכב הלכת נאבו. מלכת נאבו, אמידלה (נטלי פורטמן), מסרבת לקבל את חוקי המיסוי החדשים של הפדרציה, שמצידה הציבה מצור סביב הכוכב. אך כשקוויי-גון ואובי-וואן מגיעים אל ספינות הפדרציה הם מוצאים אותן בעיצומן של הכנות לפלישה לנאבו. הם מספיקים לחלץ את המלכה מהכוכב לפני הפלישה, כדי לנסות ולהביא אותה אל הסנאט הגלקטי בכוכב קוראסאנט, אך תקלה במנועי ספינת החלל שלהם מאלצת אותם לנחות על כוכב מדברי מרוחק, טאטואין (הזכור גם ככוכב בו גדל לוק סקייווקר ב"מלחמת כוכבים" המקורי, שכיום יש לקרוא לו "מלחמת הכוכבים, פרק 4: תקווה חדשה"). שם הם נתקלים בילד קטן, שהוא ואמו נמכרו כעבדים לסוחר גרוטאות מעופף. קוויי-גון חש שה-Force חזק במיוחד סביב הילד, אנאקין סקייווקר (ג'ייק לויד), שצופי הטרילוגיה הראשונה כבר יודעים שהוא יגדל להיות דארת ויידר, לא לפני שיוולדו לו שני ילדים תאומים, לוק סקייווקר והנסיכה ליאה אורגנה. כדי לאשש את ההשערה שלו קוויי-גון עורך לאנאקין בדיקת דם, אז מתברר לו שכמות המידי-כלוריאן (מיקרו אורגניזם שקיומו מחוץ ליקום הלוקאסיאני טרם הוכח) בדם שלו גבוהה יותר מכל ג'דיי שאי פעם חי, אפילו יותר מזו של מאסטר יודה.
רגע, בדיקת דם? להיות אביר ג'דיי זה עניין גנטי/ביולוגי/גזעי? מאיפה זה בא פתאום? הלכתי לברר.

הערה צידית: בראיון עם לוקאס התגלה לי דבר מעניין. אם תשאלו אותו שאלה כללית – על המשמעות של הסרט, על היחס של המבקרים אליו, וכן האלה שאלות עיתונאיות רגילות ושדופות – לוקאס יענה ביובש תשובות מוכנות שהייתם יכולים לנחש לבד ושאותן הוא נותן במכאניות שוב ושוב בכל ראיון. אבל תשאלו אותו שאלות ספציפיות על הסרט ועל העלילה, בייחוד על עולם המושגים הרחב והבלתי נגמר שהוא ברא ליקום של "מלחמת הכוכבים", ובעיניו מופיע ברק של התלהבות והוא יתחיל לדבר ולבאר באנרגטיות שאתם רואים בדרך כלל אצל מעריצי הסדרה הנלהבים. באותם רגעים הוא הופך לגרסת הג'דיי של הרב אבידור הכהן, כשהוא מתפלפל עד בלי קץ ברבדים הגלויים והסמויים של העולם שהוא אדונו.

מאז שאני בן תשע, כשראיתי את "מלחמת הכוכבים" הראשון, איפשהו רציתי להאמין שגם אני יכול להיות אביר ג'דיי וניסיתי להתאמן ולשלוט בדרכי ה-Force. אבל כעת, ב"מלחמת הכוכבים, פרק 1" הכנסת את הקטע עם בדיקת הדם שהרפה את ידי, כי המשמעות היא שיכולת השליטה ב-Force אינה קשורה באמונה או באימון, אלא בגנטיקה, בגזע. זו גם טענה קצת פשיסטית, לא?
"בשום מקום בסרט לא נאמר שהאורגניזם שנמצא בדם של אנאקין – המידי-כלוריאן – קשור ל-Force. ה-Force נשאר מין ישות עצמאית לחלוטין. הסרט מנסה להציע שהמידי-כלוריאן הוא אורגניזם מיקרוסקופי הנמצא בדם של כל אחד מאיתנו, ושבלעדיו לא ייתכנו החיים שלנו, לא היינו נולדים. המידי-כלוריאן הוא אורגניזם המקיים קשר סימביוטי עם האדם, האחד לא יכול להתקיים עם השני, והוא גם מאפשר תקשורת עם ה-Force. הרעיון היה שהכל סביבנו הוא חלק מאורגניזם חי אחד גדול. הרבה תאים בודדים יוצרים אדם, הרבה אנשים יוצרים כוכב, הרבה כוכבים יוצרים גלקסיה. כולנו חלק מאותו אורגניזם וקיימת סימביוזה בין ישות אחת לשניה".
ובכל זאת. הסרט מתחיל כמסע רוחני בו שליח מוצא באקראי ילד שהוא "הנבחר", מסע שאינו שונה ממש מזה המתואר בסרטים בודהיסטיים שנוצרו לאחרונה, כמו "קונדון" או "בודהה קטן", וקוויי-גון מלמד את הילד שכדי לשלוט ב-Force עליו לכבות את המחשבה ולהאזין לרגש ולאינסטינקטים. למה לשלב לתוך זה בדיקה מדעית וקרה כל כך?
"רציתי להסביר בסרט שכשאנחנו אומרים על מישהו 'ה-Force חזק אצלו' יש לכך סיבה. והסיבה היא אכן גנטית: ספירת המידי-כלוריאן בדם שלו גבוהה יותר מאשר אצל אדם אחר. רציתי להראות שאת השליטה ב-Force אפשר להעביר בתורשה מדור לדור, וכך נוצרת שושלת. ובאמת, הבנאדם היחיד שהעוצמה שלו תהיה שקולה לזו של דארת ויידר יהיה הבן שלו, כי זה עבר בדמו. וזו הסיבה שהקיסר כל כך התעניין בלוק סקייווקר".
באסה. אבא שלי לא היה אביר ג'דיי. הלך עליי.

בכל אופן, קוויי-גון מגלה שאנאקין הוא אכן משהו מיוחד במינו ומצליח להביא לשחרורו מעבדותו אצל סוחר הגרוטאות רודף הבצע, כדי לקחת אותו איתו לקוראסאנט. וכך, בעוד המלכה ניצבת מול הסנאט הגלקטי, מנסה לשכנע אותם להתערב למען עמה, מציג קוויי-גון את אנאקין בפני מועצת גדולי הג'דיי, בראשותם של יודה ומייס ווינדו (סמיואל ל' ג'קסון). " חזק אכן ה-Force עם הילד", מאבחן יודה עם הדקדוק הייחודי שלו, "אבל מעונן עתידו של הילד הינו".

במקביל להתרחשות הפוליטית הזאת, מגלה קוויי-גון שאחריו ואחרי המלכה רודף איש אחד, שעוצמתו אדירה ושליטתו ב-Force אינה פחותה מזו שלו. אך אותה דמות שטנית, קרניים על ראשה ופניה מקועקעים באדום ושחור, היא הפעם הראשונה מזה מילניום בה אביר ג'דיי פוגש אביר סית' (שהם כמו הג`דיי, רק שכוחם מגיע מהצד האפל של ה-Force). דארת-מול (ריי פארק) הוא שמו של לוחם העל הזה עם חרב האור הדו-להבית, ומי שבמהרה הפך לדמות המזוהה – ולצעצוע הנמכר ביותר – מהסרט.

נדמה לי שהדמויות המרושעות שאתה יוצר – דמויות כמו דארת ויידר, הקיסר פלפטין, בובה פט, ועכשיו דארת מול – מלהיבות בהרבה מהדמויות הטובות בסרטים שלך. או שאולי זה רק עניין של "עיני המתבונן"?
"יכול באמת להיות שזה רק בעיניים שלך. אבל זה בהחלט הדבר הראשון שמלמדים בקורסים לכתיבה דרמטית: הערך של הסיפור שלך יהיה שווה לערך של הדמות הרעה בסיפור. זו הסיבה שביצירות הדרמטיות הכי טובות תמצא באד-גאי מצויין. למרבה הצער, בדרמה הדמות הטובה תהיה טיפוס ישר כמו סרגל, זה המנוול שיכול לעשות את כל הדברים הבאמת מגניבים".
כשביימת את "מלחמת הכוכבים" הראשון והיית בתחילת דרכך, בחרת לעבוד עם צוות טכני שהורכב מאנשים שהערצת את עבודתם, והם לא עשו לך חיים קלים. עכשיו, בפרק 1, אתה עובד עם אנשים שמעריצים אותך, שגדלו על הסרטים שלך. עם איזה קבוצה היה קל יותר לעבוד. האם קל לך יותר לעבוד עכשיו כי אתה עובד עם חבורה שיותר צייתנית לדרישות שלך, לעומת ההפקה ב-1977 בה נאלצת להילחם עם הצוות הטכני שוב ושוב על החזון שלך.
"אין ספק שכשאתה במאי אמריקאי צעיר והיפי שמנסה לעשות סרט משוגע שאף אחד עוד לא ראה כמותו קודם יהיה לך קשה יותר מאשר כשיש לך ניסיון והאנשים שעובדים איתך מאמינים בך ויודעים על מה אתה מדבר ושאפשר לבצע את הדברים האלה. האנשים שעבדו על הסרט הראשון פשוט לא הבינו אותו. אף אחד לא הבין מה אנחנו הולכים לעשות".
האם התייעצת עם האנשים שעזרו לך עם הטרילוגיה הראשונה, אנשים כמו ג'ו ג'ונסטון (בתחילת שנות השמונים אחד מאנשי האפקטים הבכירים באיי.אל.אם שהפך מאז לבמאי בזכות עצמו, עם להיטים כמו "מותק, הילדים התכווצו" ו"ג'ומנג'י") או לורנס קאסדאן (אז תסריטאי בתחילת דרכו שהשתתף בכתיבת התסריטים ומאז ביים, בין השאר, את "החברים של אלכס")?
"לא ממש. כשסיימתי את הסרט והיה אפשר לראות כבר עותק גמור למחצה, הזמנתי את ג'ו ואת לארי (קאסדאן) ועוד כמה אנשים שיבואו לראות את הסרט ויגידו לי האם הגזמתי".
ומה הם אמרו? שהגזמת? שהלכת רחוק מדי?
"הם אהבו את הסרט. אבל אני לא יכלתי לדעת מה יש לי, כשאתה גומר לעבוד על סרט אחרי ארבע שנים כבר אין לך מושג איך הוא נראה, אין לך מושג אם הסרט ברור או שהוא הלך לאיבוד. אתה זקוק לאנשים שאתה סומך עליהם שייתנו לך חוות דעת שיגידו, 'הו, זה מופרז' או 'תקצץ קצת שם'".
תן דוגמה להערה כזאת שקיבלת מהם.
"זה קרה לי בגלגל השישי, והאחרון, של הסרט, בו מתרחשים ארבע קרבות בו זמנית ואני עובר בעריכה צולבת בין האחד לשני, שזה דבר שאני מאוד אוהב ועשיתי בכל סרטי. גמרתי לערוך את הסיקוונס הזה ואז פתאום הרגשתי שאני משתעמם ממנו, אז חזרתי אליו וערכתי אותו מחדש, עוד יותר מהר, עברתי בין סצינה לסצינה בתדירות של חצי דקה. במשך כמה חודשים הראתי את הסרט לכתריסר חברים שלי שהם תסריטאים ו/או במאים וקיבלתי הערות, עדינות, שהעריכה בגלגל האחרון נראית שרירותית. אבל ציפיתי לזה והבנתי בדיוק על מה הם מדברים, אז חזרתי לחדר העריכה וערכתי את הסיקוונס הזה מחדש".

לא פשוט לראיין את האנשים מאחורי "מלחמת הכוכבים". השחקנים לא יכלו להוסיף אינפורמציה בגלל אחת משתי סיבות: או שלוקאס באמת לא נתן להם יותר אינפורמציה על העבר והעתיד של הדמויות שלהם מזו המצויה בתסריט, או שהם עדיין מרגישים שהם מחויבים לשמור את כל התנהלות ההפקה בסוד. כך, למשל, התנהלה השיחה שלי עם השחקנית השבדית פרנילה אוגוסט ("כוונות טובות") המגלמת בסרט את שמי סקייווקר, אמו של אנאקין, שכמו מריה, אמו של ישו, הביאה אותו לעולם בלי אב, בהריון טהור:
הדמות שלך מופיעה גם בסרטים הבאים בסדרה?
"אני לא יודעת".
אי אפשר היה להתחמק מהתחושה שבין קוויי-גון ג`ין ושמי סקייווקר קורה משהו, שאולי יש להם איזושהי היסטוריה שלא דובר עליה. יצרתם מין אינטימיות שקשה היה להחמיץ. מה סיפור הרקע של הדמויות?
אוגוסט מחייכת כממתיקת סוד. "אני לא בטוחה מה קורה שם, אבל קורה שם משהו, לא? רואים את זה. זה מין סוד, אני מניחה. סוד של הדמויות".
ג'ורג' דיבר איתכם על סיפור הרקע של הדמויות?
"בכלל לא".
לכן, אחרי הביישנות וההססנות של לוקאס ושמירת הסוד המופרזת של שחקניו, היה מרענן ומלהיב לפגוש את ריק מקאלום, מפיק הסרט. איש פטפטן, בטוח בעצמו, שמח בחלקו, עמוס רעיונות ומחשבות.

פרנילה לא יודעת מה קורה עם הדמות שלה, האם היא צריכה לצפות לטלפון ממך כדי להופיע בסרטי ההמשך?
"בטח. איזו שאלה. אולי לא בפרק 2, אבל אנאקין צריך לחזור להציל את אמא שלו".

לפני שהתחיל לעבוד עם לוקאס, מקאלום הפיק סרטים אנגליים קטנים. אחד הקרדיטים הגדולים ביותר שלו, לפני עידן לוקאס, הוא הסדרה "הבלש המזמר" שהוא חתום כאחד ממפיקיה. אחרי שעבדו על סדרת הטלוויזיה "הרפתקאות אינדיאנה ג'ונס הצעיר", לוקאס ומקאלום הפיקו את הפיצ'ר המשותף הראשון שלהם, "רצח מעל גלי האתר", סרט משעשע מאוד ויקר מאוד, שביים מל סמית ("ארוך ומשגע") לפי סיפור של לוקאס. הסרט היה כשלון קופתי מביך עבור לוקאס.

אחרי הכשלון של "רצח מעל גלי האתר" האם כבר הצלחתם לפצח איזה סרט יעשה כסף ואיזה לא?
"זאת אחת האירוניות הגדולות של החיים. אף אחד לא יכול לדעת. 'רצח מעל גלי האתר' היה סרט שכל כך אהבנו…"
אני גם. אני חושב שזה סרט מצחיק נורא.
"תודה. אתה האיש הרביעי בעולם שאוהב את הסרט הזה. היו לנו ציפיות עצומות מהסרט הזה. אתה יודע איך זה. הסרט מתחיל להציג ביום שישי ובשעה עשר בערב כבר יש לך על השולחן את נתוני הקופה ואתה יכול לדעת באותו רגע מה יקרה עם הסרט. וכבר בעשר בערב ביום הבכורה של הסרט ראינו שהסרט מת ואין שום דרך להציל אותו".
איזה לקח למדתם מהסרט?
"אין שום לקח ללמוד מזה. כל מה שאפשר לעשות זה להמשיך לחפש תסריט שאתה אוהב שאתה רוצה להשקיע בו שנתיים מחייך – או ארבע וחצי, במקרה של 'מלחמת הכוכבים, פרק 1' – ופשוט לנסות לעשות אותו. וזה נשאר מיסתורי לגמרי, איש לא יודע מה יעלה בגורלו של הסרט. איליה קאזאן פעם נשאל 'עם כל הניסיון שיש לך, איך זה שעשית גם כל כך הרבה סרטים רעים'. והוא ענה 'אתה לעולם לא יכול לדעת. יש דברים שעובדים על קהל, ויש דברים שלא'. אף אחד לא מתכנן את העתיד שלו ואומר 'אני רוצה לעשות סרט רע'".
אתה חושב שהטעם המר של כשלון הסרט הזה הוא זה ששכנע את ג'ורג' לקחת את המושכות לידיים שלו, להפסיק לעמוד כמפיק מאחורי במאים אחרים, לקחת אחריות על הסרטים שלו ולחזור לביים עם "מלחמת הכוכבים, פרק 1".
"אני לא חושב שזה מה שקרה. ג'ורג' תמיד התכוון לביים בעצמו את 'פרק 1' כי הוא ידע שרק הוא יוכל להשתלט על הטכנולוגיה שנדרשת כדי להפיק את הסרט, אבל הטכנולוגיה הזאת פשוט לא היתה קיימת עד עכשיו. אני זוכר שג'ורג' – כשהוא היה אחראי על הפוסט-פרודקשן ב'פארק היורה' בזמן שסטיבן (ספילברג) נסע לפולין לצלם את 'רשימת שינדלר' – ראה שוט אחד בודד מתוך 'פארק היורה', שוט שמצולם במצלמת כתף ורואים בו את ג'ף גולדבלום בורח בג'יפ ואחריו רודף דינוזאור, ולמרות שהדינוזאור הזה נברא כולו במחשב, השוט הרועד הזה, עם המצלמה הלכאורה תיעודית, נראה ריאליסטי לחלוטין, ואז הוא אמר לי, על סמך השוט הקטן הזה, שיש לנו את הטכנלוגיה כדי לבצע את 'פרק 1'".
האפקטים ב"פארק היורה" הם אלה ששיכנעו גם את סטנלי קובריק לצאת מההתנזרות שלו מקולנוע ולהתחיל לעבוד על "AI". סרט שאיי.אל.אם כבר התחילו לעבוד עליו.
"כן, אנחנו היינו אמורים לעשות את האפקטים ל'AI'. הכנו לסטנלי קסטה של הדגמות, עם כמה שוטים מתוך הסרט. אבל אז הוא התחיל לעבוד על 'עיניים עצומות לרווחה' וכל כך שקע לתוך הסרט הזה שהוא לא התעסק בשום דבר אחר. אבל הוא אמר לנו שבקיץ, אחרי ש'עיניים עצומות לרווחה' ייצא, הוא יתחיל לעבוד ברצינות על 'AI'. אבל הוא לא הספיק להגיע לזה".
מישהו אחר כבר לקח את הפרויקט הזה עליו?
"לא! זה יהיה דבר מאוד טפשי לעשות. זה כמו שאם חס וחלילה יקרה משהו לג'ורג' מישהו ינסה לעשות בלעדיו את 'מלחמת הכוכבים'. מה הטעם? אלה סרטים שנובעים מתוך דמיון יחודי של יוצר אחד וכל ניסיון של אולפן לתת את הפרויקט למישהו אחר הוא רק יהיה ניסיון מסחרי שבטח ידולל ולא יעמוד בסטנדרטים של החזון המקורי. אני רק יכול לקוות שאם דבר כזה יקרה יופקד על הסרט במאי ממש מצוין. אבל כרגע, כולם מתרחקים מהסרט הזה".

כשהוא נשאל מה צפוי לקרות בפרקים הבאים ומי יככב בהם לוקאס, כהרגלו, מתחמק, "עוד לא ממש התחלתי לעבוד על התסריט", הוא אומר. "את הליהוק נתחיל רק בערך בעוד שנה". "מלחמת הכוכבים, פרק 2", שצילומיו יתחילו באוסטרליה בסוף השנה הבאה, ייצא למסכים במאי, 2002. וזה טוב, כי נשארו לי עוד כמה שאלות בפנקס שלא הספקנו להגיע אליהם. בפעם הבאה שאני אפגוש את ג'ורג' לוקאס במעלית, הרפליקות שלי יהיו מוכנות מראש.

===================

נ.ב

נא להכיר: ג'אר-ג'אר בינקס

"ג'ורג' אמר לי: אתה יודע, זו הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב במודע דמות קומית", אומר אחמד בסט, הרקדן-שהפך שחקן-שרוצה להיות מוסיקאי המגלם – עד כמה שאפשר להגיד את זה – את דמותו של ג'אר-ג'אר בינקס. ג'אר-ג'אר הפך לאחד ממוקדי הדיון המרכזיים בשיחות המתנהלות אחרי צפייה בסרט. התחושה היא של קונצנזוס: כולם שונאים את ג'אר-ג'אר. הוא לא מצחיק, הוא נדחף לכל סצינה ונראה שלוקאס שם אותו בסרט כדי להקסים את הילדים הקטנים – הממש קטנים. אך השילוב בין המחלוקת סביב תרומתו של ג'אר-ג'אר לסרט – והשאלה אם בגרסת "המהדורה המיוחדת", שלוקאס בוודאי יוציא לסרט הזה בעוד 20 שנה, הוא ימחק את ג'אר-ג'אר מהסרט זה יפגום איכשהו בהתנהלות העלילה – כמו גם העובדה שמדובר בדמות שהיא כולה דיגיטלית וההצלחה שלו בקרב קהל היעד החד ספרתי, הפכה את ג'אר-ג'אר לגיבור לא צפוי. עד כדי כך שגם "רולינג סטון" וגם "הווילג' ווייס" הקדישו לו את שעריהם (במאמר ב"ווייס" טען ריצ`רד גולדסטין שהשנאה הלאומית כלפי ג'אר-ג'אר היא עדות להומופוביה של אמריקה).

אבל בסט – האיש שאחראי לקול של ג'אר-ג'אר ואף ביצע את התפקיד באופן פיזי במהלך הצילומים, לפני שהסרט הגיע למעבדות איי.אל.אם, שם נמחק גופו מהסרט והוחלף בבריאה הדיגיטלית ארוכת הלשון ששמה ג'אר-ג'אר בינקס (בן לגזע הגאנגאן) – נשמע אופטימי לחלוטין. הוא היחיד מבין צוות השחקנים שהוא אלמוני לחלוטין, גם לפני הסרט וגם אחריו. הוא גר בדירה קטנה בקווינס והשקיע את הכסף שקיבל מ"מלחמת הכוכבים, פרק 1" בבניית אולפן הקלטות בדירה שלו, בו הוא מנסה לעבוד על תקליט ראשון. עד לפני כשנה, בסט היה אחד מצוות הרקדנים-מקישנים בהופעה "סטומפ", אותם הוא עזב כדי לצאת לצילומי הסרט.
בטח שמעת הרבה על איש ושמו דיוויד פראוס.
"אה, בנאדם. כל הזמן. כל הזמן סיפרו לי עליו".
פראוס, נבהיר, הוא שרירן בריטי גבוה שגילם בטרילוגיה המקורית את דארת ויידר. הוא אמנם ידע שאת פניו לא יראו, מפאת מסיכת החמצן השחורה בה נתון הראש של הדמות, אך הוא חשב שהעולם לפחות יזכה לשמוע את קולו. הוא נדהם, לדבריו, לגלות שבעריכה זימן לוקאס את ג'יימס ארל ג'ונס לדבב מחדש את כל השורות שלו. העלבון הסופי היה ב"שובו של הג'דיי", בו מסירים סוף סוף את המסיכה מפניו של ויידר: לוקאס השתמש בשחקן אחר, שפניו עגולים יותר, בשביל הסצינה ופראוס מאז מסתובב בכנסים של מעריצי "מלחמת הכוכבים" ומנסה להסביר להמונים, אחד אחד, שהוא דארת ויידר, הוא, ולא ג'יימס ארל ג'ונס.
"מתתי מפחד שלוקאס יעשה לי את מה שהוא עשה לפראוס", אומר לי בסט. "כל הזמן צחקו עלי והזכירו לי את זה וניסו להבהיל אותי שאחרי כל מה שאני עושה בסוף לא רק שלא יראו את הפרצוף שלי, אלא ג'ורג' יביא שחקן אחר שיבצע את הקול מחדש ויעלים אותי לגמרי. זה רק גרם לי לעבוד יותר קשה ולנסות לבצע את הדמות כל כך טוב שלא תהיה לו סיבה להביא מישהו אחר".
ואתה לא חושש שבצילומים של הסרטים הבאים הטכנולוגיה תהיה כזאת שג'ורג' בכלל לא יצטרך אותך על הסט?
"בכלל לא, כי לג'ורג' עוד אין מושג מה אני יכול לבצע. את הטריקים הכי טובים שלי אני שומר אצלי לסרט הבא. הוא לא יוכל לעשות אותו בלעדי. לא יהיה לו ג'אר-ג'אר".

======

סוף דבר 2009:
המחאה הציבורית פחות או יותר העלימה את ג'אר-ג'אר ואת אחמד בסט מחיינו בפרקי ההמשך. את "אימת הפנטום" ראו לבסוף למעלה מ-200 אלף צופים בישראל. ודיוויד פראוס, עד רגע זה, ממשיך להתבאס על ג'ורג' לוקאס. בשבוע שעבר הוא גילה שאחוזים שהובטחו לו מ"שובו של הג'דיי" מעולם לא הגיעו כי הסרט – שהכניס מעל חצי מיליארד דולר בכל העולם – מעולם לא הפך רווחי, על פי רואי החשבון של לוקאספילם.

===============

עברו לחלק ג': "אימת הפנטום" סוף סוף יוצא גם בישראל. האם אצליח להתעשת סוף סוף?

היום יצאה בארץ ובעולם גרסת התלת מימד של "מלחמת כוכבים, חלק 1: אימת הפנטום". אני במעין דילמה עם עצמי האם לטרוח ללכת לצפות בה. אם זה היה "מלחמת הכוכבים, חלק 4: תקווה חדשה" (קרי, הסרט המקורי מ-1977) לא הייתי מתלבט כלל. הייתי הולך לראות, מהסקרנות: האם להפוך סרט ישן ודו מימדי לתלת מימדי זה כמו לצבוע סרט בשחור-לבן ולהפיצו בצבע? האם זה שדרוג או חילול? אין לי מחשב נחרצת לכאן או לכאן, אבל אני תוהה האם דווקא "אימת הפנטום" הוא הסרט שמתחשק לי לקיים סביבו דיון אתי על הערכים האמנותיים שבהמרה התלת מימדית. אולי אחכה ל"טיטאניק" התלת מימדי באפריל כדי להתחבט.

מה שכן, זו הזדמנות נוספת לחזור אל ארכיון המדור ואל הסאגה הפרטית שלי סביב בכורת "אימת הפנטום" ב-1999. הסיפור, בקצרה, למי שלא קרא אותו בעבר: ב-1999 גרתי בניו יורק, משם כתבתי ל"מעריב" על ענייני תרבות. הבכורה של סרט חדש בסדרת "מלחמת הכוכבים" – הטרילוגיה שכה הערצתי מנעוריי, ושאת סרטיה ראיתי עשרות פעמים (יתה תקופה שבשאלונים, תחת סעיף "דת" הייתי כותב "ג'דיי") – פשוט הכניסה אותי לקדחת הערצה המתאימה יותר לבן 12. ולא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לתת לשום עצם ביקורת בגופי לקלקל את האקסטזה. לכן הסרט הזה הוא סוג של מעמסה רגשית עצומה עליי. אני חייב להתעלם ולהדחיק אלמנטים בו שהם פשוט איומים (עזבו אתכם מג'אר-ג'אר בינקס, יש בו דברים הרבה יותר חמורים שממש ראיתי בהם בגידה איומה במורשת של "מלחמת הכוכבים"). מצד שני היו שם דברים שדיברו ישירות אל בן ה-12 שבי (למרות שבן ה-31 שבי היה מודאג ממלאכת התסריטאות הכה איומה שהיתה בסרט). בקיצור, הייתי מבולבל לחלוטין. רציתי לאהוב את הסרט בלי סייגים. וכך קרה שבמהלך 1999 כתבתי על "מלחמת הכוכבים" אלפי מילים בחלקים השונים של "מעריב" בהם ניסיתי לפרוס את כל מה שהסדרה הזאת היתה עבורי.

ב-2009 העליתי את הטרילוגיה הזאת לבלוג, במשכנו הקודם שנותר כלוא במרתפי תפוז. עתה, עם ההוצאה המחודשת, הגיע הזמן להעביר אותה הנה.

====================

הנה הפתיח מ-2009:

ב-1999 הייתי בטירוף. ג'ורג' לוקאס עמד להוציא סרט המשך לטריולגיית המד"ב האהובה עליי. ההתייחסות שלי ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" היתה – בכל ימיי ככותב – מהרגעים הכי פחות שקולים ומחושבים שלי. כל מרחק ביקורתי, התבוננות-על, מבט חיצוני, נעלמו ממני. הייתי ילד בן 13 שמביט בעיניים כלות ולשון משורבבת בממתק שעומד להיות מוגש לו. ולא הייתי מוכן שמישהו יקלקל לי את ההנאה.

זה אחד המקרים הבודדים בהם אני קצת נבוך בדיעבד על דברים שכתבתי פעם. אני חייב להודות שיש ב"אימת הפנטום" יותר קטעים סבירים ממה שמבקרים רבים – נרגנים ושקולי דעת יותר ממני – נתנו לו קרדיט. וכמה קטעי פעולה משובחים. אבל כן, לקח לי לא מעט זמן לרדת מהיי הסוכר שלי ולהבין שדווקא אותי, כמעריץ, ג'ורג' לוקאס דפק הכי חזק עם הסרט הזה.

אבל עשו ריוויינד במוח, אל טרום-קיץ 1999, הציפייה ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" בשיאה. אני כמעט מתעלף מחוסר חמצן למוח. ואז מגיעה ההזמנה לפרמיירת הסרט (היו ימים שאני ואולפני פוקס דווקא היינו סחבקים. חלפו להם). אני וג'ורג' לוקאס והריסון פורד וליאם ניסן (ועוד 800 איש) באותו אולם. ככה זה נראה:

==================

פורסם במאי 1999, "זמן תל אביב":

הסאגה התחילה
כן, כן, "סינמסקופ" היה שם! דיווח ישיר, עם לחץ דם גבוה במיוחד, מהקרנת הבכורה העולמית של "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום", שייצא באמריקה ביום רביעי הקרוב

השבוע נזכרתי למה רציתי להיות מבקר קולנוע. בטח: המשכורת הגבוהה, הבתים המפוארים, המכוניות המהירות, הפרסום העולמי, מכתבי המעריצים וההופעות בטלוויזיה, כל אלה הן טובות הנאה נחמדות מאוד שעושות את העבודה נעימה וקלה יותר, אבל הן לא הסיבה העיקרית (למעשה, הייתי עושה את אותה עבודה גם עם משכורת ארבע-ספרתית, דירת חדר ומחשב עם מעבד פנטיום 200 בלבד). זה הסרטים, אתם מבינים? הסרטים! זו האובססיה הדי מסובכת הזאת שמשלבת בין נטייה מופרזת לאספנות וחוסר סבלנות קליני שגורמת לי לרצות, באופן נואש, לראות את כ-ל הסרטים וכמה שיותר מהר.

יש כל מיני סיבות שגרמו לי להעתיק את מפקדת "סינמסקופ" מתל-אביב לניו יורק, ובכורת הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים" בהחלט היתה אחת מהם. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאצטרך לחכות עד יולי כדי לראות את הסרט בארץ, שלא אוכל לחוות בזמן אמת את האורגיה התקשורתית שמתנהלת סביב הסרט הזה, שאצטרך להסתפק רק במבחר הצעצועים המצומצם שיגיע ארצה בחסות טויז-אר-אס (בעוד המבחר הגדול והמרהיב באמת של צעצועים הגיע בלעדית לאף.איי.או שווארץ, חנות הצעצועים העצומה בשדרה החמישית). לא ידעתי בדיוק למה אני מצפה מ"מלחמת הכוכבים, פרק 1" אך ידעתי דבר אחד: אני רוצה להיות הראשון שרואה את הסרט.

זה מה שעשיתי כאן, בתפוח הגדול, בחצי השנה האחרונה – עקיבה אובססיבית, כמעט פלילית, אחר כל אינפורמציה שתוכל לקרב אותי אל הצפייה בסרט. היו אחרים שבחרו בדרך אחרת: הם הקימו מאהלים מחוץ לתיאטרון מאן הסיני בהוליווד ולקולנוע זיגפלד בניו יורק והם מצפים להיות הראשונים שייכנסו לאולם לראות את הסרט (מכיוון שרוב בתי הקולנוע באמריקה לא מוכרים כרטיסים מסומנים – "מה זה כאן, האופרה?", הם שואלים – הראשונים שנכנסים לאולם הם גם אלה שתופסים את המקומות הכי טובים). בדיעבד, ייתכן והשיטה שלהם מוצלחת, הם בהחלט הפכו לסלבריטאים והתארחו, בשידור חי מפינת הרחוב שלהם, כהומלסים מתוך בחירה, בלא מעט תוכניות אירוח. אך זו לא שיטה שמתאימה לאופי שלי. כלי הנשק העיקריים שלי הם הפקס או המודם וההדק שמפעיל אותם הוא המקלדת. ואכן, על יחצני ומפיצי פוקס המאה ה-20 בארץ ובלוס אנג'לס נחתו כמויות היסטריות למדי של אי-מיילים עד שהגיעה, סוף סוף, ההזמנה לא רק להיות נוכח בהקרנה אלא גם לפגוש אישית את יוצרי הסרט.

ג'ורג' לוקאס מבוהל מההייפ שנבנה סביב הסרט שלו. בשלב זה, הוא עובר בין העיתונים ומנסה להנמיך ציפיות. המלחמה העיקרית שלו היא נגד אתרי האינטרנט שאמנם עוזרים לו לשווק את הסרט ועוד עושים זאת בחינם, אך גם יכולים להרוס לו את הסרט (ביקורות מאוכזבות ראשונות מהסרט כבר התפרסמו באתרי אינטרנט בשבוע שעבר. למחרת, אולי מתוך רצון לאזן, התפרסמו גם ביקורות נלהבות). כדי להילחם במעריצים, שכמו וירוס מחשבים שובבי אך אלים מאוד, מנסים להסתנן להקרנות העיתונאים, ההקרנה של "פרק 1" היתה מאובטחת כמעט כמו ביקור ממלכתי של ראש מדינה זר. זה התחיל בדרישה לבוא לאסוף את הכרטיסים, שמחשש לדליפה לא הופצו בדואר, והמשיך בשינוי של הרגע האחרון של מקום ההקרנה.

הכי לא נעים לי מקבוצת המעריצים שעדיין עומדת בתור ליד קולנוע זיגפלד ברחוב 47. בעוד הם מחכים כבר שבועיים בתור, התכנסו להם, בחשאיות מעוררת הערכה, למעלה מ-800 עיתונאים ושחקנים בקולנוע יונייטד ארטיסטס ברחוב 14, ביום חמישי שעבר, כדי לצפות בסרט הכי מצופה בעולם.

זו היתה אמורה להיות הקרנה לעשרות נציגי העיתונות הזרה בניו יורק, חלקם הגיעו במיוחד מארצם (ביחס לגודל האוכלוסיה, יש לציין שהנוכחות של התקשורת הישראלית באולם היתה ממש מרשימה). השורות האחוריות באולם נשמרו לבעלי תגים מיוחדים – מין הסתם עיתונאים חשובים מאיתנו, חשבתי. אך לא, המקומות האלה נשמרו לידידי ההפקה ואם יורשה לי להסית לשנייה את "סינמסקופ" לכיוון "הסיירת" אספק לכם גם רשימת שמות נוצצת: ברנדן פרייזר, סוזן סרנדון, טים רובינס ואוליבר פלאט היו שם, כמו גם אנשי ההפקה עצמם: ליאם ניסן, נטלי פורטמן, יואן מגרגור, אחמד בסט, ריק מקאלום (המפיק) ולבסוף – נמוך ושמנמנן ממה שהייתם מדמיינים – ג'ורג' לוקאס בעצמו ולצידו האן סולו – סליחה, הריסון פורד – ומליסה מתיסון (תסריטאית "אי.טי", ידידה אישית של הדלאי למה ואשתו של פורד).

למעשה, אחרי תרועת החצוצרות של לוגו פוקס ועליית הכותרת "לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה מאוד…", יכולתי לצאת מהאולם. משימתי הוגשמה. ניצחתי. ג'ורג' לוקאס יגיד את זה היטב יום למחרת כשיישאל על הטירוף, ההערצה והציפיה לקראת הסרט שלו: "הציפיה עצמה היא האירוע המלהיב עבור האנשים האלה, הסרט הוא פרט משני בה". זה כה נכון.

אז איך היה, אתם רוצים לדעת? אני עוד לא ממש יודע, או יכול להגיד. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא תחושת מחויבות מסויימת כלפי האנשים שדאגו שאהיה בהקרנה הזאת, אנשי פוקס בארץ ובאמריקה שהיתנו את ההזמנה בעמידה מסוימת של לוח זמנים מבחינת פרסום הביקורת. במקרה הזה, לעומת מקרים אחרים, אין לי בעיה עם מה שעשוי להיראות כניגוד אינטרסים או כמכירת הנשמה לשטן. בכל מה שקשור ל"מלחמת הכוכבים", למרות תעודת הפלסטיק בארנק שלי, אני לא עיתונאי ובוודאי שלא מבקר קולנוע, אני קודם כל מעריץ וכרגע אני מעריץ אסיר תודה.

סיבה שניה: הבעיה עם ההערצה שלי עם "מלחמת כוכבים" היא שההתרגשות יצרה אצלי מין גלאוקומה רגעית. 16 שנה אני מחכה לסרט הזה ואני חייב להגיד שהלב פעם באישונים לכל אורכו וקצת עירפל את הצפייה. אני לא לגמרי בטוח שדיווח כלשהו שהייתי מעביר כרגע על "מלחמת הכוכבים" יכול להיחשב אמין. כפי שעשיתי בשנה שעברה עם "טיטאניק", אני קודם כל אראה את הסרט פעמיים-שלוש לפני שאכתוב עליו ביקורת. נדמה לי שכשקיימת כזו ציפיה סביב סרט הרי שביקורת פשטנית של "טוב" או "רע" היא לחלוטין לא לגיטימית ו"מלחמת הכוכבים, פרק 1", אתן לכם את המעט הזה, מורכב לי מדי מכדי שיהיה אפשר להכתיר אותו תחת שם תואר אחד.

ביום רביעי, סוף סוף, ייצא הסרט באמריקה. הצפייה השניה תהיה קלה יותר, נטולת לחץ – כמו לאכול במסעדה מומלצת אך לא כשמתים מרעב אלא כשבאמת רוצים להרגיש את נימי הטעם – הצפייה השלישית, העיתונאית, כבר תשים לב יותר לתגובות הקהל, בניסיון לבדוק האם ההו-הא סביב הסרט הצדיק את עצמו או שמא מדובר באכזבה ציבורית (במילים אחרות: איך יקבל הציבור האמריקאי את הסרט, כמו "טיטאניק" או כמו "גודזילה", או – כפי שנראה כרגע הגיוני יותר – כמו "העולם האבוד, פארק היורה 2"?). מה שאומר שהחל מהיום ועד ב-8 ביולי, מועד יציאת הסרט בארץ, תמצאו הרבה איזכורים ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" כאן ובשאר מוספי "מעריב".

=========

עברו לקרוא את חלק ב' ובו אני פוגש את ג'ורג' לוקאס במעלית.

פלאשבק עיתונאי א':

לפני חמש שנים (בדיוק, כמעט), מיד אחרי הזכייה שלו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין על "בופור", התראיין יוסף סידר (נדמה לי שלעמיר מנור ב"העיר", אבל אני לא זוכר באמת) וכשהוא נשאל האם בבית הכנסת באותו בוקר (הזכיה היתה במוצאי שבת) הוא התפלל על זכייה, סידר ענה משהו בסגנון של "לא, זה נראה דבר קטן ושולי מדי להתפלל עליו". כלומר, שמול כל הדברים שאדם יכול להתפלל עליהם – בריאות למשפחה, שלום עולמי וכו' – פרס בפסטיבל קולנוע לא נמצא בראש ההייררכיה.

אז, ב-2007, אהבתי את התשובה הזאת. היא ביטאה בעיניי פיכחון. הבנה שלא משנה כמה הפרס הזה יהיה גדול לחייו של יוסף סידר, מנקודת מבט גבוהה יותר, הוא חסר חשיבות. אז, ב-2007, הייתי מי שמתעניין בחיפושים רוחניים ובתהיות תיאולוגיות, והתשובה של סידר, שהיתה בה ענווה, ריגשה אותי. חמש שנים אחר כך, אני נמצא בפאזה רוחנית קצת אחרת. האמונה מפעפעת בי, ותורת החסידות משנה לי את הפרספקטיבות לחיים. ובין השאר אני תוהה כעת: האם זה נכון או פגום מבחינה מוסרית להתפלל על זכייה בפרס? האם עלינו, חובבי "הערת שוליים", לארגן קבוצות תפילה המוניות למען הצלחתו של הסרט באוסקרים?

פלאשבק עיתונאי ב':

לפני כמה שנים, כשאדם ברוך עוד היה בחיים, היה לו מדור ב"מעריב" בשם "שישי" (שנוסד בעיתון שנקרא "שישי" ונדד המעריבה עם סגירתו). במדור הזה היה כותב ברוך פסקאות קצרצרות שתיארו למעשה את סדר היום שלו: משהו מהטלוויזיה, משהו מהאקטואליה והפוליטיקה, ושלל תערוכות או ענייני אמנות. אבל כמעט כל מדור נפתח בשאלה אתית/מוסרית/הלכתית שקוראיו היו שואלים אותו והוא היה עונה עליה מנקודת מבטה של ההלכה, אותה למד מפסקיו של הרב עובדיה יוסף. כשברוך היה בחיים תמיד דילגתי על הפסקה הזאת. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא הבנתי מה כתוב שם וממילא זה לא עניין אותי. כיום אני מתגעגע למדור שכזה.

אז הנה. כמחווה לאדם ברוך ז"ל וליוסף סידר שליט"א הקדשתי לזה מעט מחשבה. האם נכון להתפלל לבורא עולם על זכייה באוסקר או שמדובר בתפילה על זוטות שאין בה שום ערך?

המסר שהעביר סידר בתשובתו מ-2007 היה ברור: תפילה היא כלי נשק עצום, נשק בלתי קונוונציונלי, קורע רקיעים, ולכן צריך להשתמש בה במסורה, רק לדברים שבאמת חשובים. אבל באמת באמת חשובים. לפיכך, לפי השיטה הזאת, עלינו להבין שמלאי התפילות שלנו בעולם הזה מוגבל לכן עדיף שנשתמש בהם לבקש בריאות לילדינו ולא לבזבז אותה על פרסים גשמיים, לא משנה כמה הם מחמיאים לנו בפרטיות באותו רגע/חודש/שנה. בכל זאת, קצת פרופורציות.

אלא שתורת החסידות אומרת דבר אחר. מצד אחד, נכון מאוד: תפילה לקב"ה (ולו בלבד) היא בעלת עוצמה אדירה. אלא שהיא מעיין שאינו כלה. היא מתחדשת כל הזמן, אין לנו מחסן תפילות מוגבל. יתרה על זאת: תפילה היא סימן לאמונה. והאמונה אמיתית אינה זו שמסדרת את העולם כך שהקב"ה אחראי על בריאות ושלום ופרנסה, אבל על פרסים ושאר פינוקים הוא לא אחראי, זה נמצא בידי האדם לבדו. האמונה אמורה להיות כזאת שהכל בידי שמים. ולכן רבי נחמן מברסלב אומר שעל הכל צריך להתפלל, שהרי זה ביטויה של אמונה. כך נכתב בספרי ברסלב: "וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאוד (ר' נחמן), שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן".

אז על מה אנחנו צריכים להתפלל בהקשר של "הערת שוליים" והאוסקר? רמז לכך קיבלנו בפרשת השבוע הלפני האחרונה, "בא": "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם". 210 שנים נמצאים בני ישראל במצרים, משועבדים בעבודה קשה ומן הסתם שנואים מאוד, ופתאום בני ישראל מוצאים חן בעיני המצרים, ואפילו משה נראה להם איש גדול. איך זה קרה? זה בדיוק העניין: אם אנחנו מאמינים שהקב"ה מנהיג את העולם, הרי שגם כל רגע שבו אנחנו מוצאים חן בעיני מישהו נמצא תחת השפעתו ושליטתו. כלומר, אנחנו למעשה מתפללים שקהל מצביעי האוסקר יצפה ב"הערת שוליים" והסרט ימצא חן בעיניו, יותר מהסרטים האחרים.

אז אם כך, מתי צריך להתפלל? בשבוע האחרון דיברתי בקול רם על העניין הזה, שצריך לארגן תפילות המוניות לזכייתו של "הערת שוליים" באוסקר ובמקרה (למעשה, בקונטקסט של הפוסט הזה אני צריך לכתוב "בהשגחה פרטית", אבל אני לא רוצה להלחיץ אתכם) הסתובבה אליי אישה דתיה וסיפרה לי שהיא מתפללת בבית הכנסת בו מתפלל גם אביו של יוסף סידר ושב-2008, בשבת שלפני טקס האוסקרים בו היה "בופור" מועמד, עשו לו "מי שברך" להצלחת בנו אחרי הקריאה בתורה. אבל אז זה מאוחר מדי, "והרי זו תפילת שווא ומה שהיה היה", כמאמר הקיצור שולחן ערוך. גם לתפילה יש מועד בה היא מועילה:

המעטפות המכילות את טפסי ההצבעה נשלחו לפני שבוע בדיוק. כלומר שבערך מרגע זה טופס נמצא בידיהם של כל חברי האקדמיה בכל העולם, מישראל ועד ניו זילנד. יש להניח שבשבוע הקרוב יתחילו להתקיים הקרנות האקדמיה למועמדים בקטגוריית הסרט הזר. לכן, הזמן להתפלל הוא מרגע זה ועד ל-21.2, המועד בו כל הטפסים כבר צריכים להגיע לידי סופרי הקולות מטעם האקדמיה. בתקופה הזאת תפילה יכולה להשפיע על חיבת הצופים והחלטתם בבחירותיהם.

זה הרגע שבו הציניקנים יגידו: "אבל אם הכל בידי שמים, מה מונע מאיתנו להתפלל על הזכייה גם ביום הטקס עצמו והקב"ה בהיותו כל יכול, פשוט יעשה נס ויחליף את שם הסרט הזוכה במעטפה". ובכן, באופן תיאורטי זה בוודאי נכון, וחז"ל דנו בכך. אלא שבפשטות לא כך מתקיימת הנהגת העולם. הקב"ה מנהיג את העולם כדרך הטבע ולא בעשיית נסים גלויים ועל טבעיים. חז"ל מראים מקרים שבהם זה היה אחרת, אבל הם יוצאי הדופן.

בקיצור, מי שרוצה לראות את "הערת שוליים" זוכה, שיתפלל על כך. לא צריך ללכת לבית כנסת בשביל זה. אפשר לעשות את זה ברגע זה, כשאתם מול המחשב, לעצור שניה, להרים עיניים השמימה ולהגיד בכוונה לרבונו של עולם שיביא לכך ש"הערת שוליים" יזכה באוסקר. אפשר להוסיף נימוקים. למשל: האוסקר מתקיים אור ל-ד' באדר. ואמרו חז"ל שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, והנה זו דרך נהדרת להכניס שמחה בלב העם. ואף יותר מזה: אדר הוא החודש בו חל פורים, שכן זה החודש שבו גזר המן הרשע כליה על כל היהודים בממלכתו של אחשוורוש, וכמה מתאים הדבר שהסרט הישראלי מתחרה כעת בסרט אירני. כשם שבכל חנוכה עיתונות הספורט מרוכזת במשחק כדורסל של מכבי תל אביב נגד קבוצה יוונית, כך הפורים הזה יש לנו את היהודים נגד הפרסים באוסקר (הבעיה היא שגם זכיית הסרט "באפילה" יכולה להיחשב כניצחון היהודים על הפרסים).

ובוודאי שאם יוסף סידר עצמו ימצא דרך להבטיח בתפילותיו שלמרות שמדובר בזכייה בפסלון מוזהב – לאו דווקא האלמנט הכי יהודי שאפשר לדמיין, אפרופו עשרת הדברות (מפרשת השבוע הקרובה) – עדיין תהיה בזכייה שלו משום קידוש השם ברבים, ולא רק הטבה פרטית שלו (לא שיש פגם בכך שמתפללים כדי שלאדם אחד יקרה נס והוא יצליח וישגשג). סידר בוודאי ירגיש את מסירות הנפש הזאת כשבשבת שלפני אוסקרים הוא יהיה בבית כנסת אי שם בלוס אנג'לס שומע את קריאת פרשת תרומה, או משתתף בקידוש של הקהילה היהודית המקומית, בשעה שהסרט שלו יהיה מועמד לפרס התסריט באינדיפנדט ספיריט, טקס המתקיים בשבת בצהריים ומן הסתם בלעדיו.

(אגב, לפני כשנתיים שאלתי את אבישי סיון איך הוא הצליח להכניס את הסרט שלו, "המשוטט", למסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן, בלי שהיה מאחוריו מפיק בעל שם או חברת הפצה אירופית והוא ענה לי "הרבה פתקים בכותל").

הבעיה העיקרית עם כל הנ"ל היא שאם תצאו לדרך ותתחילו לשלוח פתקים לכותל, או לציון הרבי מליובאוויטש, או תארגנו מגביות לצדקה וקריאת תהלים, או סתם תפילה פרטית, חשאית ואינטימית, לשם הצלחת הסרט ואז יקרה והסרט לא יזכה, שהרי אז הציניקנים ירימו ראש ויכריזו "אה-ה! אמרנו לכם שאין אלוהים! ושתפילה לא מועילה! והנה ההוכחה!". ואכן, כשתפילה לא נענית יש בכך משום שברון לב מסוים. ויש בוודאי מקטרגים גדולים שרק מחכים להזדמנות כזאת. כי גם את זה צריך להבין: לא כל התפילות נענות, או לפחות לא כל התפילות נענות כפי שהיינו רוצים שהן ייענו. זה אחד המבחנים הכי גדולים של המאמין (מכל דת, אגב). את זה למד משה רבינו שתפילותיו להיכנס לארץ ישראל לא נענו. ואם הוא, מה נגיד אנחנו? עם זאת, אנחנו גם מאמינים שאף תפילה לא מתבזבזת, אלא שלא תמיד אנחנו רואים את ההשפעה באופן גלוי מולנו, או בדיוק במועד שבו קיווינו לראות את ההשפעה. מה שמחזיר אותנו לכך שתפילה היא קודם כל עדות לאמונה שלנו, בכך שיש מי שמנהיג את העולם, והוא מקשיב לנו, והקשר בינינו הוא דו-סטרי, אלא שלא תמיד אנחנו יודעים לתת קרדיט למי שהקרדיט מגיע לו, או להבין את הלקח או את המשמעות כשדבר שרצינו בו לא קרה כפי שקיווינו. ומי יודע, אולי נתפלל על "הערת שוליים" שיזכה וזה יעבוד דווקא על סרטו הבא של סידר, או נציג ישראל הבא. תפילות זה כמו תוכנית חיסכון שמיימית גדולה. הפקדון עכשיו, התשואה אי שם.

לסיכום: לא רק שאפשר להתפלל על זכייתו של "הערת שוליים" באוסקר, זו אפילו מצווה גדולה לעשות כן. והזמן המועיל לכך הוא מהיום ועד ל-21.2 (כ"ח שבט), ויהיה רצון שמשנכנס אדר נרבה בשמחת זכייתו הראשונה של סרט ישראלי באוסקר.

אמש בהוליווד. לחצו להגדיל מאוד-מאוד

אתמול התקיימה ארוחת הצהריים המסורתית של מועמדי האוסקר. ליאור כהן, מהבלוג דוק-טוק, שלח לי בטוויטר לינק לשידור אינטרנטי חי של האירוע. ישבתי וצפיתי בהם כמה שעות אתמול בלילה והיה מאוד משעמם. הערך היחידי שהיה בזה הוא לשמוע את ריק רוברטסון, מנהל התפעול של האקדמיה, מקריא בשמות כל המועמדים כדי שיבואו לקבל תעודת מועמדות, וכך אפשר היה לשמוע איך מבטאים את השמות של כמה מהמועמדים (לודוביק בורס, למשל). כמו כן, בשלב שבו עלו כל משתתפי הסעודה לטריבונות והתארגנו לצילום הקבוצתי המסורתי (מסורתיים שם באקדמיה), שמתי לב לראשונה בחיי – ואני רואה את התמונות האלה כבר שנים – שהם מסודרים בסדר אלפביתי. סקורסזי ליד ספילברג למעלה, בשורה עם סורקין (שהולך ונהיה דומה לאלטון ג'ון משנה לשנה); קלוני, קלוז ודוז'רדן בשורת העומדים הראשונה (יש גם יוצאים מהסדר: יאנוש קמינסקי למעלה, לא רק מתלמה סקונמאקר, מקס פון סידוב למטה על הכסאות, כמעט ליד ברניס בג'ו (שארך שיערה ושהופרדה מבעלה, מישל הזנוויציוס, בשורה השלישית, שניים מעל קלוני).  ומעניין מה חושבת אמו של הברנש מהשורה השלישית משמאל, שבנה מועמד לאוסקר אבל בתצלום הרשמי הוא עושה פרצוף וחברו מימין עושה לו קרניים?

======================

ואפרופו מסורת, הנה עוד אחת: זו שנה שלישית שהמכללה הישראלית לאנימציה (מעבר לכביש מסינמטק תל אביב, ברחוב הארבעה 4) תקיים מרתון אוסקרים. ביום ראשון, 26.2, החל מ-21:30 יתחיל ערב מלא אירועים ופעילויות כשבשיאו צפייה משותפת בטקס האוסקר שיוקרן גבי מסך גדול. לפני כן יהיו הימורים על הזוכים ושאר פרפראות. ומכיוון שזו מסורת, גם אני אהיה שם. מ-21:30 עם הרצאה על הנציגות הישראלית באוסקר והתהייה: "נו, מתי נזכה?".  אחרי תרצה טל לוטן, על סרטי האנימציה באוסקר השנה. ואחריה, אביעד שמיר – הלא הוא הפינגווין – על פכים אוסקריים. ועוד אירועים ופפרפראות. הנה פירוט מלא של כל מה שיהיה.

==================

פיטר קנגט ב"אינדי-ווייר" ממפה את הקטגוריות באוסקר שעדיין פתוחות. מבחינתו, המירוץ לאוסקר השחקן הראשי עדיין פתוח. וגם הקרב בקטגוריית הסרט הזר. הוא חושב, כמונו, שזה ש"פרידה" הוא הפייבוריט לא אומר שהוא יזכה וש"באפילה" הפולני מאיים עליו. אגב, אני דווקא חושב שקטגוריית העריכה היא הכי צמודה שנה.

אמש התקבצו אלפי מעריצי ספיידרמן בבתי קולנוע באמריקה להיחשף לשבע דקות ראשונות מתוך "ספיידרמן המופלא", הגימיק השיווקי שהמציא ג'יימס קמרון לטובת "אווטאר", שמטרתו יצירת באז לסרט חודשים לפני צאתו. הרעיון כאן, אני מניח, הוא להרגיע את כל הסקפטים שטענו שאין שום טעם והגיון להוציא סרט ספיידרמן נוסף, זמן כה קצר אחרי טרילוגיית הסרטים הקודמת (והמצליחה מאוד) של סם ריימי. המגיב השכונתי הידידותי שלנו, ערן, היה אמש באירוע ההצצה הספיידרמני בניו יורק והוא דיווח משם אמש, בטונים לא נלהבים במיוחד. פיד הטוויטר שלי היה קצת יותר נלהב.

אז אמנם, חלפו רק עשר שנים מאז "ספיידרמן" הראשון ההוא – ההוא שהיו צריכים למחוק ממנו את מגדלי התאומים בפוסט כי הוא יצא פחות משנה אחרי אירועי 9.11. ואם בעבר היינו מחכים לחלוף 30 שנה מלהיט ועד הרימייק, עכשיו הזמנים התקצרו. 10 שנים זה ה-30 שנה החדשים. וממילא ההגיון של האולפנים הוא כזה: קהל היעד של הספיידרמן החדש היה בן שלוש כשהסרט המקורי יצא. ואם הסרט ההוא ניסה להיות חלוצי בשילוב אנימציה ממוחשבת עם אנשים בשר ודם (הסרט ההוא ניסה להגשים את חזונו של ג'יימס קמרון, מי שהיה אמור לביים את הספיידרמן הזה אי שם בשנות התשעים, ולייצר ספיידרמן באנימציית מחשב, ללא כפילים). הסרט הנוכחי, אני מניח, מייבא את ספיידרמן לעולם התלת מימד. ועל פי הטריילר, שהופץ רשמית הבוקר, הוא כנראה מנסה להיות יותר אפל מהסדרה של סם ריימי, כנראה בהתאם לשינויים שעברו על הקומיקס עצמו לאורך השנים. דבר אחד אני אומר לזכות הספיידרמן החדש: אנדרו גרפילד נראה לי ליהוק מצוין לתפקיד פיטר פרקר. הקול הדק והגבוה של טובי מגווייר תמיד הציק לי. את הסרט החדש מביים מארק ווב ("500 ימים עם סאמר") שמיע לפרנצ'ייז הספיידרמני ללא שום מעמד של במאי-על פולחני. היה לנו כבר טריילר ראשון ביולי, שמציג את ראשית הסיפור. והנה טריילר שני, שחותך ישר למרדף:

רגע לפני פתיחת פסטיבל ברלין (ביום חמישי) יש לנו מכירה ראשונה: "אורחים לרגע" של מאיה קניג, שיוקרן במסגרת "דורות" בברלין, נקנה להפצה באמריקה. הוא יופץ בבתי הקולנוע בניו יורק ובווי.או.די בשאר אמריקה בו ביום בהמשך 2012.

====================

הקדחת של הטלוויזיה האמריקאית סביב תכנים ישראליים נמשכת. חברת ניו ריג'נסי (שהוקמה על ידי ארנון מילצ'ן) חתמה הסכם בלעדיות עם סוכנות ADD הישראלית של ירון ליכטנשטיין ויוני דותן, המייצגת במאים ועוסקת בפיתוח תכנים ופורמטים. ניו ריג'נסי, שרוצה לחזור לעסקי הטלוויזיה, תקבל זכות סירוב ראשונה לכל התכנים ש-ADD  מפתחת.

לפני כמה שבועות שאל אותי אחד הקוראים כאן למה בעצם אין אתר שמאפשר הורדת תסריטים בעברית. נורה נדלקה מעל ראשי בליווי צליל "פינג!". צודק! מיד פניתי כאן אליכם, תסריטאי ישראל, והצעתי עסקה: אתם תשלחו לי תסריטים שלכם ואני אקים אתר – פשוט, ידידותי, רזה – שיאפשר את קריאתם והורדתם. ההיענות נפלאה: יש לי כבר כ-30 תסריטים שנשלחו אליי, חלקם ממש התרגשתי לקבל, חלקם לכמה מהסרטים שאני הכי אוהב בארץ. אז אני ממשיך הלאה עם המיזם: קניתי את הדומיין tasrit.im (תודה לאיגוד האינטרנט של אייל אוף מאן על הסיומת) ובעזרתכם, קוראיי, אני מקווה שהאתר יקום ממש בזריזות.מה אני צריך מכם? עוד תסריטים.

האג'נדה של האתר הז פשוטה: אי אפשר לכתוב תסריט בלי לקרוא קודם תסריטים של אחרים. ללמוד מההצלחות, ואף מהטעויות, של בכירי יוצרנו (לכן, אגב, אני שמח לקבל גם דראפטים מוקדמים של תסריטים שהופקו, המעקב אחר תהליך השכתוב הוא חלק מהלימוד). כל תסריטאי שאני מכיר – בארץ ובחו"ל – כשהוא מתלבט איך לנסח נקודה כלשהי בעלילה, הולך לחפש איך אחרים התמודדו עם דילמה דומה. עד עכשיו כולם רצו לאתרי התסריטאות האמריקאים לחפש איך וויליאם גולדמן התמודד עם זה. גולדמן תסריטאי ענק, אבל לאו דווקא כל הפתרונות שלו מתאימים לישראל (מה שכן, אני לא מכיר הרבה תסריטים שיותר מענג לקרוא מאשר תסריטיו של גולדמן. אה, ובילי וויילדר).

אז זה יהיה אתר לימודי וחינוכי. לתסריטאים ולתלמידי תסריטאות (ולסטודנטים למשחק שיחפשו סצינות לתרגילים). אז אם כתבתם סרט עלילתי באורך מלא שכבר הופק, אשמח מאוד לקבל עותק של אחת מגרסאות התסריט בקובץ PDF (אפשר גם DOC). שלחו למייל שלי: yair.raveh@gmail.com או דרך פייסבוק (אפשר כעת לצרף קבצים להודעות בפייסבוק).

ואם יש לכם הצעות או רעיונות מה כדאי שיהיה באתר כזה, חוץ מרשימת תסריטים עם לינקים להורדה, ספרו לי. אני מתלבט, למשל, האם לאפשר דיונים וניתוחים של הקוראים לכל תסריט. מצד אחד, זה יעורר דיון והעמקה. מצד שני, תסריטאים הם עם רגיש לביקורת, ואני רוצה שכמה שיותר תסריטאים ישלחו לי תסריטים להעלאה לאתר. אז האם דיון וניתוח אמיתי ומעמיק (שנעשה תחת בקרה, ללא איפשור הכפשות וחיסולי חשבונות) ירתיע תסריטאים או יעודד אותם? מה דעתכם? ומה עוד כדאי שיהיה שם?

בקיצור: תסריטאים – שלחו לי תסריטים. בעדיפות ראשונה: תסריטים לפיצ'רים שהופקו. בעדיפות שניה: תסריטים לפיצ'רים שלא הופקו (או עוד לא הופקו). בעדיפות שלישית (בשלב זה, לפחות): כל השאר. אבל שלחו. תנו לי למיין ולקטלג.

אלה כמה מהטריילרים שהוצגו הלילה בעת שידור הסופרבול. המון מלחמות והרס ובום-טראח. אבל גם גאולה ותקווה בסוף.

הראשון הוא גם היחיד ברשימה שהפתיעה אותי לטובה. כך נראים "הנוקמים" (ולא, "Iron Lady" היא לא אשתו של "איירון מן"):

"ג'ון קרטר" (הבמאי הוא אנדרו סטנטון, הבמאי של "וול-E", אבל זה נראה כמו הסרט הראשון בעלם שבוים על ידי מעריץ של "אימת הפאנטום", לא ככה?).

זה "באטלשיפ". או בעברית: "רובוטריקים 4". סתם סתם. בעברית זה: "גבעת ווטרשיפ: הנקמה". ואם זה יהיה גרוע אז, "באטל-שיט". וכו' וכו' וכו'. פיטר ברג הוא הבמאי.

זה "Act of Valor". ובעברית: "הנחתים באים, הנחתים באים". עוד סתם. אבל כן, זה סרט שמתגאה בכך ששחקניו הם יוצאי מארינס אמיתיים. גונג-הו!

ואחרי שפריס ביולר וג'רי סיינפלד גויסו למכור מכוניות יפניות, הנה קלינט איסטווד עם סרטון – האמת, מרגש מאוד. "זו הפסקת המחצית, אמריקה", הוא אומר בפרסומת שמבקשת מאיתנו להניח בצד את הציניות שלנו כלפי עולם הפרסום ומצדיעה לאנשי דטרויט שנפגעו מהמצב הכלכלי. האמת, יפה מאוד:

והנה הפרסומת לפולקסווגן. זוכרים, לפני שנה היה להם את הפרסומת המקסימה ההיא שגנבה את ההצגה עם הילד שמחופש לדארת ויידר? אז הנה זו של השנה, בה כלב מנסה לגנוב את ההצגה מהילד:

היו עוד פרסומות יפות/מעניינות/ראויות לתשומת לב הלילה?