היום יצאה בארץ ובעולם גרסת התלת מימד של "מלחמת כוכבים, חלק 1: אימת הפנטום". אני במעין דילמה עם עצמי האם לטרוח ללכת לצפות בה. אם זה היה "מלחמת הכוכבים, חלק 4: תקווה חדשה" (קרי, הסרט המקורי מ-1977) לא הייתי מתלבט כלל. הייתי הולך לראות, מהסקרנות: האם להפוך סרט ישן ודו מימדי לתלת מימדי זה כמו לצבוע סרט בשחור-לבן ולהפיצו בצבע? האם זה שדרוג או חילול? אין לי מחשב נחרצת לכאן או לכאן, אבל אני תוהה האם דווקא "אימת הפנטום" הוא הסרט שמתחשק לי לקיים סביבו דיון אתי על הערכים האמנותיים שבהמרה התלת מימדית. אולי אחכה ל"טיטאניק" התלת מימדי באפריל כדי להתחבט.

מה שכן, זו הזדמנות נוספת לחזור אל ארכיון המדור ואל הסאגה הפרטית שלי סביב בכורת "אימת הפנטום" ב-1999. הסיפור, בקצרה, למי שלא קרא אותו בעבר: ב-1999 גרתי בניו יורק, משם כתבתי ל"מעריב" על ענייני תרבות. הבכורה של סרט חדש בסדרת "מלחמת הכוכבים" – הטרילוגיה שכה הערצתי מנעוריי, ושאת סרטיה ראיתי עשרות פעמים (יתה תקופה שבשאלונים, תחת סעיף "דת" הייתי כותב "ג'דיי") – פשוט הכניסה אותי לקדחת הערצה המתאימה יותר לבן 12. ולא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לתת לשום עצם ביקורת בגופי לקלקל את האקסטזה. לכן הסרט הזה הוא סוג של מעמסה רגשית עצומה עליי. אני חייב להתעלם ולהדחיק אלמנטים בו שהם פשוט איומים (עזבו אתכם מג'אר-ג'אר בינקס, יש בו דברים הרבה יותר חמורים שממש ראיתי בהם בגידה איומה במורשת של "מלחמת הכוכבים"). מצד שני היו שם דברים שדיברו ישירות אל בן ה-12 שבי (למרות שבן ה-31 שבי היה מודאג ממלאכת התסריטאות הכה איומה שהיתה בסרט). בקיצור, הייתי מבולבל לחלוטין. רציתי לאהוב את הסרט בלי סייגים. וכך קרה שבמהלך 1999 כתבתי על "מלחמת הכוכבים" אלפי מילים בחלקים השונים של "מעריב" בהם ניסיתי לפרוס את כל מה שהסדרה הזאת היתה עבורי.

ב-2009 העליתי את הטרילוגיה הזאת לבלוג, במשכנו הקודם שנותר כלוא במרתפי תפוז. עתה, עם ההוצאה המחודשת, הגיע הזמן להעביר אותה הנה.

====================

הנה הפתיח מ-2009:

ב-1999 הייתי בטירוף. ג'ורג' לוקאס עמד להוציא סרט המשך לטריולגיית המד"ב האהובה עליי. ההתייחסות שלי ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום" היתה – בכל ימיי ככותב – מהרגעים הכי פחות שקולים ומחושבים שלי. כל מרחק ביקורתי, התבוננות-על, מבט חיצוני, נעלמו ממני. הייתי ילד בן 13 שמביט בעיניים כלות ולשון משורבבת בממתק שעומד להיות מוגש לו. ולא הייתי מוכן שמישהו יקלקל לי את ההנאה.

זה אחד המקרים הבודדים בהם אני קצת נבוך בדיעבד על דברים שכתבתי פעם. אני חייב להודות שיש ב"אימת הפנטום" יותר קטעים סבירים ממה שמבקרים רבים – נרגנים ושקולי דעת יותר ממני – נתנו לו קרדיט. וכמה קטעי פעולה משובחים. אבל כן, לקח לי לא מעט זמן לרדת מהיי הסוכר שלי ולהבין שדווקא אותי, כמעריץ, ג'ורג' לוקאס דפק הכי חזק עם הסרט הזה.

אבל עשו ריוויינד במוח, אל טרום-קיץ 1999, הציפייה ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" בשיאה. אני כמעט מתעלף מחוסר חמצן למוח. ואז מגיעה ההזמנה לפרמיירת הסרט (היו ימים שאני ואולפני פוקס דווקא היינו סחבקים. חלפו להם). אני וג'ורג' לוקאס והריסון פורד וליאם ניסן (ועוד 800 איש) באותו אולם. ככה זה נראה:

==================

פורסם במאי 1999, "זמן תל אביב":

הסאגה התחילה
כן, כן, "סינמסקופ" היה שם! דיווח ישיר, עם לחץ דם גבוה במיוחד, מהקרנת הבכורה העולמית של "מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום", שייצא באמריקה ביום רביעי הקרוב

השבוע נזכרתי למה רציתי להיות מבקר קולנוע. בטח: המשכורת הגבוהה, הבתים המפוארים, המכוניות המהירות, הפרסום העולמי, מכתבי המעריצים וההופעות בטלוויזיה, כל אלה הן טובות הנאה נחמדות מאוד שעושות את העבודה נעימה וקלה יותר, אבל הן לא הסיבה העיקרית (למעשה, הייתי עושה את אותה עבודה גם עם משכורת ארבע-ספרתית, דירת חדר ומחשב עם מעבד פנטיום 200 בלבד). זה הסרטים, אתם מבינים? הסרטים! זו האובססיה הדי מסובכת הזאת שמשלבת בין נטייה מופרזת לאספנות וחוסר סבלנות קליני שגורמת לי לרצות, באופן נואש, לראות את כ-ל הסרטים וכמה שיותר מהר.

יש כל מיני סיבות שגרמו לי להעתיק את מפקדת "סינמסקופ" מתל-אביב לניו יורק, ובכורת הסרט הראשון בטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכוכבים" בהחלט היתה אחת מהם. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאצטרך לחכות עד יולי כדי לראות את הסרט בארץ, שלא אוכל לחוות בזמן אמת את האורגיה התקשורתית שמתנהלת סביב הסרט הזה, שאצטרך להסתפק רק במבחר הצעצועים המצומצם שיגיע ארצה בחסות טויז-אר-אס (בעוד המבחר הגדול והמרהיב באמת של צעצועים הגיע בלעדית לאף.איי.או שווארץ, חנות הצעצועים העצומה בשדרה החמישית). לא ידעתי בדיוק למה אני מצפה מ"מלחמת הכוכבים, פרק 1" אך ידעתי דבר אחד: אני רוצה להיות הראשון שרואה את הסרט.

זה מה שעשיתי כאן, בתפוח הגדול, בחצי השנה האחרונה – עקיבה אובססיבית, כמעט פלילית, אחר כל אינפורמציה שתוכל לקרב אותי אל הצפייה בסרט. היו אחרים שבחרו בדרך אחרת: הם הקימו מאהלים מחוץ לתיאטרון מאן הסיני בהוליווד ולקולנוע זיגפלד בניו יורק והם מצפים להיות הראשונים שייכנסו לאולם לראות את הסרט (מכיוון שרוב בתי הקולנוע באמריקה לא מוכרים כרטיסים מסומנים – "מה זה כאן, האופרה?", הם שואלים – הראשונים שנכנסים לאולם הם גם אלה שתופסים את המקומות הכי טובים). בדיעבד, ייתכן והשיטה שלהם מוצלחת, הם בהחלט הפכו לסלבריטאים והתארחו, בשידור חי מפינת הרחוב שלהם, כהומלסים מתוך בחירה, בלא מעט תוכניות אירוח. אך זו לא שיטה שמתאימה לאופי שלי. כלי הנשק העיקריים שלי הם הפקס או המודם וההדק שמפעיל אותם הוא המקלדת. ואכן, על יחצני ומפיצי פוקס המאה ה-20 בארץ ובלוס אנג'לס נחתו כמויות היסטריות למדי של אי-מיילים עד שהגיעה, סוף סוף, ההזמנה לא רק להיות נוכח בהקרנה אלא גם לפגוש אישית את יוצרי הסרט.

ג'ורג' לוקאס מבוהל מההייפ שנבנה סביב הסרט שלו. בשלב זה, הוא עובר בין העיתונים ומנסה להנמיך ציפיות. המלחמה העיקרית שלו היא נגד אתרי האינטרנט שאמנם עוזרים לו לשווק את הסרט ועוד עושים זאת בחינם, אך גם יכולים להרוס לו את הסרט (ביקורות מאוכזבות ראשונות מהסרט כבר התפרסמו באתרי אינטרנט בשבוע שעבר. למחרת, אולי מתוך רצון לאזן, התפרסמו גם ביקורות נלהבות). כדי להילחם במעריצים, שכמו וירוס מחשבים שובבי אך אלים מאוד, מנסים להסתנן להקרנות העיתונאים, ההקרנה של "פרק 1" היתה מאובטחת כמעט כמו ביקור ממלכתי של ראש מדינה זר. זה התחיל בדרישה לבוא לאסוף את הכרטיסים, שמחשש לדליפה לא הופצו בדואר, והמשיך בשינוי של הרגע האחרון של מקום ההקרנה.

הכי לא נעים לי מקבוצת המעריצים שעדיין עומדת בתור ליד קולנוע זיגפלד ברחוב 47. בעוד הם מחכים כבר שבועיים בתור, התכנסו להם, בחשאיות מעוררת הערכה, למעלה מ-800 עיתונאים ושחקנים בקולנוע יונייטד ארטיסטס ברחוב 14, ביום חמישי שעבר, כדי לצפות בסרט הכי מצופה בעולם.

זו היתה אמורה להיות הקרנה לעשרות נציגי העיתונות הזרה בניו יורק, חלקם הגיעו במיוחד מארצם (ביחס לגודל האוכלוסיה, יש לציין שהנוכחות של התקשורת הישראלית באולם היתה ממש מרשימה). השורות האחוריות באולם נשמרו לבעלי תגים מיוחדים – מין הסתם עיתונאים חשובים מאיתנו, חשבתי. אך לא, המקומות האלה נשמרו לידידי ההפקה ואם יורשה לי להסית לשנייה את "סינמסקופ" לכיוון "הסיירת" אספק לכם גם רשימת שמות נוצצת: ברנדן פרייזר, סוזן סרנדון, טים רובינס ואוליבר פלאט היו שם, כמו גם אנשי ההפקה עצמם: ליאם ניסן, נטלי פורטמן, יואן מגרגור, אחמד בסט, ריק מקאלום (המפיק) ולבסוף – נמוך ושמנמנן ממה שהייתם מדמיינים – ג'ורג' לוקאס בעצמו ולצידו האן סולו – סליחה, הריסון פורד – ומליסה מתיסון (תסריטאית "אי.טי", ידידה אישית של הדלאי למה ואשתו של פורד).

למעשה, אחרי תרועת החצוצרות של לוגו פוקס ועליית הכותרת "לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה מאוד…", יכולתי לצאת מהאולם. משימתי הוגשמה. ניצחתי. ג'ורג' לוקאס יגיד את זה היטב יום למחרת כשיישאל על הטירוף, ההערצה והציפיה לקראת הסרט שלו: "הציפיה עצמה היא האירוע המלהיב עבור האנשים האלה, הסרט הוא פרט משני בה". זה כה נכון.

אז איך היה, אתם רוצים לדעת? אני עוד לא ממש יודע, או יכול להגיד. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא תחושת מחויבות מסויימת כלפי האנשים שדאגו שאהיה בהקרנה הזאת, אנשי פוקס בארץ ובאמריקה שהיתנו את ההזמנה בעמידה מסוימת של לוח זמנים מבחינת פרסום הביקורת. במקרה הזה, לעומת מקרים אחרים, אין לי בעיה עם מה שעשוי להיראות כניגוד אינטרסים או כמכירת הנשמה לשטן. בכל מה שקשור ל"מלחמת הכוכבים", למרות תעודת הפלסטיק בארנק שלי, אני לא עיתונאי ובוודאי שלא מבקר קולנוע, אני קודם כל מעריץ וכרגע אני מעריץ אסיר תודה.

סיבה שניה: הבעיה עם ההערצה שלי עם "מלחמת כוכבים" היא שההתרגשות יצרה אצלי מין גלאוקומה רגעית. 16 שנה אני מחכה לסרט הזה ואני חייב להגיד שהלב פעם באישונים לכל אורכו וקצת עירפל את הצפייה. אני לא לגמרי בטוח שדיווח כלשהו שהייתי מעביר כרגע על "מלחמת הכוכבים" יכול להיחשב אמין. כפי שעשיתי בשנה שעברה עם "טיטאניק", אני קודם כל אראה את הסרט פעמיים-שלוש לפני שאכתוב עליו ביקורת. נדמה לי שכשקיימת כזו ציפיה סביב סרט הרי שביקורת פשטנית של "טוב" או "רע" היא לחלוטין לא לגיטימית ו"מלחמת הכוכבים, פרק 1", אתן לכם את המעט הזה, מורכב לי מדי מכדי שיהיה אפשר להכתיר אותו תחת שם תואר אחד.

ביום רביעי, סוף סוף, ייצא הסרט באמריקה. הצפייה השניה תהיה קלה יותר, נטולת לחץ – כמו לאכול במסעדה מומלצת אך לא כשמתים מרעב אלא כשבאמת רוצים להרגיש את נימי הטעם – הצפייה השלישית, העיתונאית, כבר תשים לב יותר לתגובות הקהל, בניסיון לבדוק האם ההו-הא סביב הסרט הצדיק את עצמו או שמא מדובר באכזבה ציבורית (במילים אחרות: איך יקבל הציבור האמריקאי את הסרט, כמו "טיטאניק" או כמו "גודזילה", או – כפי שנראה כרגע הגיוני יותר – כמו "העולם האבוד, פארק היורה 2"?). מה שאומר שהחל מהיום ועד ב-8 ביולי, מועד יציאת הסרט בארץ, תמצאו הרבה איזכורים ל"מלחמת הכוכבים, פרק 1" כאן ובשאר מוספי "מעריב".

=========

עברו לקרוא את חלק ב' ובו אני פוגש את ג'ורג' לוקאס במעלית.

פלאשבק עיתונאי א':

לפני חמש שנים (בדיוק, כמעט), מיד אחרי הזכייה שלו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין על "בופור", התראיין יוסף סידר (נדמה לי שלעמיר מנור ב"העיר", אבל אני לא זוכר באמת) וכשהוא נשאל האם בבית הכנסת באותו בוקר (הזכיה היתה במוצאי שבת) הוא התפלל על זכייה, סידר ענה משהו בסגנון של "לא, זה נראה דבר קטן ושולי מדי להתפלל עליו". כלומר, שמול כל הדברים שאדם יכול להתפלל עליהם – בריאות למשפחה, שלום עולמי וכו' – פרס בפסטיבל קולנוע לא נמצא בראש ההייררכיה.

אז, ב-2007, אהבתי את התשובה הזאת. היא ביטאה בעיניי פיכחון. הבנה שלא משנה כמה הפרס הזה יהיה גדול לחייו של יוסף סידר, מנקודת מבט גבוהה יותר, הוא חסר חשיבות. אז, ב-2007, הייתי מי שמתעניין בחיפושים רוחניים ובתהיות תיאולוגיות, והתשובה של סידר, שהיתה בה ענווה, ריגשה אותי. חמש שנים אחר כך, אני נמצא בפאזה רוחנית קצת אחרת. האמונה מפעפעת בי, ותורת החסידות משנה לי את הפרספקטיבות לחיים. ובין השאר אני תוהה כעת: האם זה נכון או פגום מבחינה מוסרית להתפלל על זכייה בפרס? האם עלינו, חובבי "הערת שוליים", לארגן קבוצות תפילה המוניות למען הצלחתו של הסרט באוסקרים?

פלאשבק עיתונאי ב':

לפני כמה שנים, כשאדם ברוך עוד היה בחיים, היה לו מדור ב"מעריב" בשם "שישי" (שנוסד בעיתון שנקרא "שישי" ונדד המעריבה עם סגירתו). במדור הזה היה כותב ברוך פסקאות קצרצרות שתיארו למעשה את סדר היום שלו: משהו מהטלוויזיה, משהו מהאקטואליה והפוליטיקה, ושלל תערוכות או ענייני אמנות. אבל כמעט כל מדור נפתח בשאלה אתית/מוסרית/הלכתית שקוראיו היו שואלים אותו והוא היה עונה עליה מנקודת מבטה של ההלכה, אותה למד מפסקיו של הרב עובדיה יוסף. כשברוך היה בחיים תמיד דילגתי על הפסקה הזאת. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא הבנתי מה כתוב שם וממילא זה לא עניין אותי. כיום אני מתגעגע למדור שכזה.

אז הנה. כמחווה לאדם ברוך ז"ל וליוסף סידר שליט"א הקדשתי לזה מעט מחשבה. האם נכון להתפלל לבורא עולם על זכייה באוסקר או שמדובר בתפילה על זוטות שאין בה שום ערך?

המסר שהעביר סידר בתשובתו מ-2007 היה ברור: תפילה היא כלי נשק עצום, נשק בלתי קונוונציונלי, קורע רקיעים, ולכן צריך להשתמש בה במסורה, רק לדברים שבאמת חשובים. אבל באמת באמת חשובים. לפיכך, לפי השיטה הזאת, עלינו להבין שמלאי התפילות שלנו בעולם הזה מוגבל לכן עדיף שנשתמש בהם לבקש בריאות לילדינו ולא לבזבז אותה על פרסים גשמיים, לא משנה כמה הם מחמיאים לנו בפרטיות באותו רגע/חודש/שנה. בכל זאת, קצת פרופורציות.

אלא שתורת החסידות אומרת דבר אחר. מצד אחד, נכון מאוד: תפילה לקב"ה (ולו בלבד) היא בעלת עוצמה אדירה. אלא שהיא מעיין שאינו כלה. היא מתחדשת כל הזמן, אין לנו מחסן תפילות מוגבל. יתרה על זאת: תפילה היא סימן לאמונה. והאמונה אמיתית אינה זו שמסדרת את העולם כך שהקב"ה אחראי על בריאות ושלום ופרנסה, אבל על פרסים ושאר פינוקים הוא לא אחראי, זה נמצא בידי האדם לבדו. האמונה אמורה להיות כזאת שהכל בידי שמים. ולכן רבי נחמן מברסלב אומר שעל הכל צריך להתפלל, שהרי זה ביטויה של אמונה. כך נכתב בספרי ברסלב: "וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאוד (ר' נחמן), שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן".

אז על מה אנחנו צריכים להתפלל בהקשר של "הערת שוליים" והאוסקר? רמז לכך קיבלנו בפרשת השבוע הלפני האחרונה, "בא": "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם". 210 שנים נמצאים בני ישראל במצרים, משועבדים בעבודה קשה ומן הסתם שנואים מאוד, ופתאום בני ישראל מוצאים חן בעיני המצרים, ואפילו משה נראה להם איש גדול. איך זה קרה? זה בדיוק העניין: אם אנחנו מאמינים שהקב"ה מנהיג את העולם, הרי שגם כל רגע שבו אנחנו מוצאים חן בעיני מישהו נמצא תחת השפעתו ושליטתו. כלומר, אנחנו למעשה מתפללים שקהל מצביעי האוסקר יצפה ב"הערת שוליים" והסרט ימצא חן בעיניו, יותר מהסרטים האחרים.

אז אם כך, מתי צריך להתפלל? בשבוע האחרון דיברתי בקול רם על העניין הזה, שצריך לארגן תפילות המוניות לזכייתו של "הערת שוליים" באוסקר ובמקרה (למעשה, בקונטקסט של הפוסט הזה אני צריך לכתוב "בהשגחה פרטית", אבל אני לא רוצה להלחיץ אתכם) הסתובבה אליי אישה דתיה וסיפרה לי שהיא מתפללת בבית הכנסת בו מתפלל גם אביו של יוסף סידר ושב-2008, בשבת שלפני טקס האוסקרים בו היה "בופור" מועמד, עשו לו "מי שברך" להצלחת בנו אחרי הקריאה בתורה. אבל אז זה מאוחר מדי, "והרי זו תפילת שווא ומה שהיה היה", כמאמר הקיצור שולחן ערוך. גם לתפילה יש מועד בה היא מועילה:

המעטפות המכילות את טפסי ההצבעה נשלחו לפני שבוע בדיוק. כלומר שבערך מרגע זה טופס נמצא בידיהם של כל חברי האקדמיה בכל העולם, מישראל ועד ניו זילנד. יש להניח שבשבוע הקרוב יתחילו להתקיים הקרנות האקדמיה למועמדים בקטגוריית הסרט הזר. לכן, הזמן להתפלל הוא מרגע זה ועד ל-21.2, המועד בו כל הטפסים כבר צריכים להגיע לידי סופרי הקולות מטעם האקדמיה. בתקופה הזאת תפילה יכולה להשפיע על חיבת הצופים והחלטתם בבחירותיהם.

זה הרגע שבו הציניקנים יגידו: "אבל אם הכל בידי שמים, מה מונע מאיתנו להתפלל על הזכייה גם ביום הטקס עצמו והקב"ה בהיותו כל יכול, פשוט יעשה נס ויחליף את שם הסרט הזוכה במעטפה". ובכן, באופן תיאורטי זה בוודאי נכון, וחז"ל דנו בכך. אלא שבפשטות לא כך מתקיימת הנהגת העולם. הקב"ה מנהיג את העולם כדרך הטבע ולא בעשיית נסים גלויים ועל טבעיים. חז"ל מראים מקרים שבהם זה היה אחרת, אבל הם יוצאי הדופן.

בקיצור, מי שרוצה לראות את "הערת שוליים" זוכה, שיתפלל על כך. לא צריך ללכת לבית כנסת בשביל זה. אפשר לעשות את זה ברגע זה, כשאתם מול המחשב, לעצור שניה, להרים עיניים השמימה ולהגיד בכוונה לרבונו של עולם שיביא לכך ש"הערת שוליים" יזכה באוסקר. אפשר להוסיף נימוקים. למשל: האוסקר מתקיים אור ל-ד' באדר. ואמרו חז"ל שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, והנה זו דרך נהדרת להכניס שמחה בלב העם. ואף יותר מזה: אדר הוא החודש בו חל פורים, שכן זה החודש שבו גזר המן הרשע כליה על כל היהודים בממלכתו של אחשוורוש, וכמה מתאים הדבר שהסרט הישראלי מתחרה כעת בסרט אירני. כשם שבכל חנוכה עיתונות הספורט מרוכזת במשחק כדורסל של מכבי תל אביב נגד קבוצה יוונית, כך הפורים הזה יש לנו את היהודים נגד הפרסים באוסקר (הבעיה היא שגם זכיית הסרט "באפילה" יכולה להיחשב כניצחון היהודים על הפרסים).

ובוודאי שאם יוסף סידר עצמו ימצא דרך להבטיח בתפילותיו שלמרות שמדובר בזכייה בפסלון מוזהב – לאו דווקא האלמנט הכי יהודי שאפשר לדמיין, אפרופו עשרת הדברות (מפרשת השבוע הקרובה) – עדיין תהיה בזכייה שלו משום קידוש השם ברבים, ולא רק הטבה פרטית שלו (לא שיש פגם בכך שמתפללים כדי שלאדם אחד יקרה נס והוא יצליח וישגשג). סידר בוודאי ירגיש את מסירות הנפש הזאת כשבשבת שלפני אוסקרים הוא יהיה בבית כנסת אי שם בלוס אנג'לס שומע את קריאת פרשת תרומה, או משתתף בקידוש של הקהילה היהודית המקומית, בשעה שהסרט שלו יהיה מועמד לפרס התסריט באינדיפנדט ספיריט, טקס המתקיים בשבת בצהריים ומן הסתם בלעדיו.

(אגב, לפני כשנתיים שאלתי את אבישי סיון איך הוא הצליח להכניס את הסרט שלו, "המשוטט", למסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן, בלי שהיה מאחוריו מפיק בעל שם או חברת הפצה אירופית והוא ענה לי "הרבה פתקים בכותל").

הבעיה העיקרית עם כל הנ"ל היא שאם תצאו לדרך ותתחילו לשלוח פתקים לכותל, או לציון הרבי מליובאוויטש, או תארגנו מגביות לצדקה וקריאת תהלים, או סתם תפילה פרטית, חשאית ואינטימית, לשם הצלחת הסרט ואז יקרה והסרט לא יזכה, שהרי אז הציניקנים ירימו ראש ויכריזו "אה-ה! אמרנו לכם שאין אלוהים! ושתפילה לא מועילה! והנה ההוכחה!". ואכן, כשתפילה לא נענית יש בכך משום שברון לב מסוים. ויש בוודאי מקטרגים גדולים שרק מחכים להזדמנות כזאת. כי גם את זה צריך להבין: לא כל התפילות נענות, או לפחות לא כל התפילות נענות כפי שהיינו רוצים שהן ייענו. זה אחד המבחנים הכי גדולים של המאמין (מכל דת, אגב). את זה למד משה רבינו שתפילותיו להיכנס לארץ ישראל לא נענו. ואם הוא, מה נגיד אנחנו? עם זאת, אנחנו גם מאמינים שאף תפילה לא מתבזבזת, אלא שלא תמיד אנחנו רואים את ההשפעה באופן גלוי מולנו, או בדיוק במועד שבו קיווינו לראות את ההשפעה. מה שמחזיר אותנו לכך שתפילה היא קודם כל עדות לאמונה שלנו, בכך שיש מי שמנהיג את העולם, והוא מקשיב לנו, והקשר בינינו הוא דו-סטרי, אלא שלא תמיד אנחנו יודעים לתת קרדיט למי שהקרדיט מגיע לו, או להבין את הלקח או את המשמעות כשדבר שרצינו בו לא קרה כפי שקיווינו. ומי יודע, אולי נתפלל על "הערת שוליים" שיזכה וזה יעבוד דווקא על סרטו הבא של סידר, או נציג ישראל הבא. תפילות זה כמו תוכנית חיסכון שמיימית גדולה. הפקדון עכשיו, התשואה אי שם.

לסיכום: לא רק שאפשר להתפלל על זכייתו של "הערת שוליים" באוסקר, זו אפילו מצווה גדולה לעשות כן. והזמן המועיל לכך הוא מהיום ועד ל-21.2 (כ"ח שבט), ויהיה רצון שמשנכנס אדר נרבה בשמחת זכייתו הראשונה של סרט ישראלי באוסקר.

אמש בהוליווד. לחצו להגדיל מאוד-מאוד

אתמול התקיימה ארוחת הצהריים המסורתית של מועמדי האוסקר. ליאור כהן, מהבלוג דוק-טוק, שלח לי בטוויטר לינק לשידור אינטרנטי חי של האירוע. ישבתי וצפיתי בהם כמה שעות אתמול בלילה והיה מאוד משעמם. הערך היחידי שהיה בזה הוא לשמוע את ריק רוברטסון, מנהל התפעול של האקדמיה, מקריא בשמות כל המועמדים כדי שיבואו לקבל תעודת מועמדות, וכך אפשר היה לשמוע איך מבטאים את השמות של כמה מהמועמדים (לודוביק בורס, למשל). כמו כן, בשלב שבו עלו כל משתתפי הסעודה לטריבונות והתארגנו לצילום הקבוצתי המסורתי (מסורתיים שם באקדמיה), שמתי לב לראשונה בחיי – ואני רואה את התמונות האלה כבר שנים – שהם מסודרים בסדר אלפביתי. סקורסזי ליד ספילברג למעלה, בשורה עם סורקין (שהולך ונהיה דומה לאלטון ג'ון משנה לשנה); קלוני, קלוז ודוז'רדן בשורת העומדים הראשונה (יש גם יוצאים מהסדר: יאנוש קמינסקי למעלה, לא רק מתלמה סקונמאקר, מקס פון סידוב למטה על הכסאות, כמעט ליד ברניס בג'ו (שארך שיערה ושהופרדה מבעלה, מישל הזנוויציוס, בשורה השלישית, שניים מעל קלוני).  ומעניין מה חושבת אמו של הברנש מהשורה השלישית משמאל, שבנה מועמד לאוסקר אבל בתצלום הרשמי הוא עושה פרצוף וחברו מימין עושה לו קרניים?

======================

ואפרופו מסורת, הנה עוד אחת: זו שנה שלישית שהמכללה הישראלית לאנימציה (מעבר לכביש מסינמטק תל אביב, ברחוב הארבעה 4) תקיים מרתון אוסקרים. ביום ראשון, 26.2, החל מ-21:30 יתחיל ערב מלא אירועים ופעילויות כשבשיאו צפייה משותפת בטקס האוסקר שיוקרן גבי מסך גדול. לפני כן יהיו הימורים על הזוכים ושאר פרפראות. ומכיוון שזו מסורת, גם אני אהיה שם. מ-21:30 עם הרצאה על הנציגות הישראלית באוסקר והתהייה: "נו, מתי נזכה?".  אחרי תרצה טל לוטן, על סרטי האנימציה באוסקר השנה. ואחריה, אביעד שמיר – הלא הוא הפינגווין – על פכים אוסקריים. ועוד אירועים ופפרפראות. הנה פירוט מלא של כל מה שיהיה.

==================

פיטר קנגט ב"אינדי-ווייר" ממפה את הקטגוריות באוסקר שעדיין פתוחות. מבחינתו, המירוץ לאוסקר השחקן הראשי עדיין פתוח. וגם הקרב בקטגוריית הסרט הזר. הוא חושב, כמונו, שזה ש"פרידה" הוא הפייבוריט לא אומר שהוא יזכה וש"באפילה" הפולני מאיים עליו. אגב, אני דווקא חושב שקטגוריית העריכה היא הכי צמודה שנה.

אמש התקבצו אלפי מעריצי ספיידרמן בבתי קולנוע באמריקה להיחשף לשבע דקות ראשונות מתוך "ספיידרמן המופלא", הגימיק השיווקי שהמציא ג'יימס קמרון לטובת "אווטאר", שמטרתו יצירת באז לסרט חודשים לפני צאתו. הרעיון כאן, אני מניח, הוא להרגיע את כל הסקפטים שטענו שאין שום טעם והגיון להוציא סרט ספיידרמן נוסף, זמן כה קצר אחרי טרילוגיית הסרטים הקודמת (והמצליחה מאוד) של סם ריימי. המגיב השכונתי הידידותי שלנו, ערן, היה אמש באירוע ההצצה הספיידרמני בניו יורק והוא דיווח משם אמש, בטונים לא נלהבים במיוחד. פיד הטוויטר שלי היה קצת יותר נלהב.

אז אמנם, חלפו רק עשר שנים מאז "ספיידרמן" הראשון ההוא – ההוא שהיו צריכים למחוק ממנו את מגדלי התאומים בפוסט כי הוא יצא פחות משנה אחרי אירועי 9.11. ואם בעבר היינו מחכים לחלוף 30 שנה מלהיט ועד הרימייק, עכשיו הזמנים התקצרו. 10 שנים זה ה-30 שנה החדשים. וממילא ההגיון של האולפנים הוא כזה: קהל היעד של הספיידרמן החדש היה בן שלוש כשהסרט המקורי יצא. ואם הסרט ההוא ניסה להיות חלוצי בשילוב אנימציה ממוחשבת עם אנשים בשר ודם (הסרט ההוא ניסה להגשים את חזונו של ג'יימס קמרון, מי שהיה אמור לביים את הספיידרמן הזה אי שם בשנות התשעים, ולייצר ספיידרמן באנימציית מחשב, ללא כפילים). הסרט הנוכחי, אני מניח, מייבא את ספיידרמן לעולם התלת מימד. ועל פי הטריילר, שהופץ רשמית הבוקר, הוא כנראה מנסה להיות יותר אפל מהסדרה של סם ריימי, כנראה בהתאם לשינויים שעברו על הקומיקס עצמו לאורך השנים. דבר אחד אני אומר לזכות הספיידרמן החדש: אנדרו גרפילד נראה לי ליהוק מצוין לתפקיד פיטר פרקר. הקול הדק והגבוה של טובי מגווייר תמיד הציק לי. את הסרט החדש מביים מארק ווב ("500 ימים עם סאמר") שמיע לפרנצ'ייז הספיידרמני ללא שום מעמד של במאי-על פולחני. היה לנו כבר טריילר ראשון ביולי, שמציג את ראשית הסיפור. והנה טריילר שני, שחותך ישר למרדף:

רגע לפני פתיחת פסטיבל ברלין (ביום חמישי) יש לנו מכירה ראשונה: "אורחים לרגע" של מאיה קניג, שיוקרן במסגרת "דורות" בברלין, נקנה להפצה באמריקה. הוא יופץ בבתי הקולנוע בניו יורק ובווי.או.די בשאר אמריקה בו ביום בהמשך 2012.

====================

הקדחת של הטלוויזיה האמריקאית סביב תכנים ישראליים נמשכת. חברת ניו ריג'נסי (שהוקמה על ידי ארנון מילצ'ן) חתמה הסכם בלעדיות עם סוכנות ADD הישראלית של ירון ליכטנשטיין ויוני דותן, המייצגת במאים ועוסקת בפיתוח תכנים ופורמטים. ניו ריג'נסי, שרוצה לחזור לעסקי הטלוויזיה, תקבל זכות סירוב ראשונה לכל התכנים ש-ADD  מפתחת.

לפני כמה שבועות שאל אותי אחד הקוראים כאן למה בעצם אין אתר שמאפשר הורדת תסריטים בעברית. נורה נדלקה מעל ראשי בליווי צליל "פינג!". צודק! מיד פניתי כאן אליכם, תסריטאי ישראל, והצעתי עסקה: אתם תשלחו לי תסריטים שלכם ואני אקים אתר – פשוט, ידידותי, רזה – שיאפשר את קריאתם והורדתם. ההיענות נפלאה: יש לי כבר כ-30 תסריטים שנשלחו אליי, חלקם ממש התרגשתי לקבל, חלקם לכמה מהסרטים שאני הכי אוהב בארץ. אז אני ממשיך הלאה עם המיזם: קניתי את הדומיין tasrit.im (תודה לאיגוד האינטרנט של אייל אוף מאן על הסיומת) ובעזרתכם, קוראיי, אני מקווה שהאתר יקום ממש בזריזות.מה אני צריך מכם? עוד תסריטים.

האג'נדה של האתר הז פשוטה: אי אפשר לכתוב תסריט בלי לקרוא קודם תסריטים של אחרים. ללמוד מההצלחות, ואף מהטעויות, של בכירי יוצרנו (לכן, אגב, אני שמח לקבל גם דראפטים מוקדמים של תסריטים שהופקו, המעקב אחר תהליך השכתוב הוא חלק מהלימוד). כל תסריטאי שאני מכיר – בארץ ובחו"ל – כשהוא מתלבט איך לנסח נקודה כלשהי בעלילה, הולך לחפש איך אחרים התמודדו עם דילמה דומה. עד עכשיו כולם רצו לאתרי התסריטאות האמריקאים לחפש איך וויליאם גולדמן התמודד עם זה. גולדמן תסריטאי ענק, אבל לאו דווקא כל הפתרונות שלו מתאימים לישראל (מה שכן, אני לא מכיר הרבה תסריטים שיותר מענג לקרוא מאשר תסריטיו של גולדמן. אה, ובילי וויילדר).

אז זה יהיה אתר לימודי וחינוכי. לתסריטאים ולתלמידי תסריטאות (ולסטודנטים למשחק שיחפשו סצינות לתרגילים). אז אם כתבתם סרט עלילתי באורך מלא שכבר הופק, אשמח מאוד לקבל עותק של אחת מגרסאות התסריט בקובץ PDF (אפשר גם DOC). שלחו למייל שלי: yair.raveh@gmail.com או דרך פייסבוק (אפשר כעת לצרף קבצים להודעות בפייסבוק).

ואם יש לכם הצעות או רעיונות מה כדאי שיהיה באתר כזה, חוץ מרשימת תסריטים עם לינקים להורדה, ספרו לי. אני מתלבט, למשל, האם לאפשר דיונים וניתוחים של הקוראים לכל תסריט. מצד אחד, זה יעורר דיון והעמקה. מצד שני, תסריטאים הם עם רגיש לביקורת, ואני רוצה שכמה שיותר תסריטאים ישלחו לי תסריטים להעלאה לאתר. אז האם דיון וניתוח אמיתי ומעמיק (שנעשה תחת בקרה, ללא איפשור הכפשות וחיסולי חשבונות) ירתיע תסריטאים או יעודד אותם? מה דעתכם? ומה עוד כדאי שיהיה שם?

בקיצור: תסריטאים – שלחו לי תסריטים. בעדיפות ראשונה: תסריטים לפיצ'רים שהופקו. בעדיפות שניה: תסריטים לפיצ'רים שלא הופקו (או עוד לא הופקו). בעדיפות שלישית (בשלב זה, לפחות): כל השאר. אבל שלחו. תנו לי למיין ולקטלג.

אלה כמה מהטריילרים שהוצגו הלילה בעת שידור הסופרבול. המון מלחמות והרס ובום-טראח. אבל גם גאולה ותקווה בסוף.

הראשון הוא גם היחיד ברשימה שהפתיעה אותי לטובה. כך נראים "הנוקמים" (ולא, "Iron Lady" היא לא אשתו של "איירון מן"):

"ג'ון קרטר" (הבמאי הוא אנדרו סטנטון, הבמאי של "וול-E", אבל זה נראה כמו הסרט הראשון בעלם שבוים על ידי מעריץ של "אימת הפאנטום", לא ככה?).

זה "באטלשיפ". או בעברית: "רובוטריקים 4". סתם סתם. בעברית זה: "גבעת ווטרשיפ: הנקמה". ואם זה יהיה גרוע אז, "באטל-שיט". וכו' וכו' וכו'. פיטר ברג הוא הבמאי.

זה "Act of Valor". ובעברית: "הנחתים באים, הנחתים באים". עוד סתם. אבל כן, זה סרט שמתגאה בכך ששחקניו הם יוצאי מארינס אמיתיים. גונג-הו!

ואחרי שפריס ביולר וג'רי סיינפלד גויסו למכור מכוניות יפניות, הנה קלינט איסטווד עם סרטון – האמת, מרגש מאוד. "זו הפסקת המחצית, אמריקה", הוא אומר בפרסומת שמבקשת מאיתנו להניח בצד את הציניות שלנו כלפי עולם הפרסום ומצדיעה לאנשי דטרויט שנפגעו מהמצב הכלכלי. האמת, יפה מאוד:

והנה הפרסומת לפולקסווגן. זוכרים, לפני שנה היה להם את הפרסומת המקסימה ההיא שגנבה את ההצגה עם הילד שמחופש לדארת ויידר? אז הנה זו של השנה, בה כלב מנסה לגנוב את ההצגה מהילד:

היו עוד פרסומות יפות/מעניינות/ראויות לתשומת לב הלילה?

מפתיע מאוד, אבל "היורשים" עובד ממש יפה בארץ. הוא כבר סוף שבוע שלישי הסרט הכי נצפה בבתי הקולנוע. בשבוע שעבר הוא חצה את 60,000 הכרטיסים. בסוף השבוע האחרון הוא מן הסתם כבר התקרב ל-70,000. מה מושך את הקל הישראלי לסרט? ג'ורג' קלוני, בוודאי. ואולי גם נופי הוואיי. ואולי, למה להתנשא, כי זה בהחלט אחד הסרטים הכי טובים כרגע בבתי הקולנוע (לצד "הארטיסט", אלא שלב מסרבים לספק מספרים לפרסום כמה ראו את סרטיהם).

שלושת הסרטים הכי נצפים בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון היו (על פי האתרים של סינמה סיטי, גלובוס מקס ויס פלאנט): 1. "היורשים". 2. "הכל בשביל הכסף". 3. "אשת הברזל". שלושתם מופיעים בין חמשת סרטים הנמכרים בכל שלוש הרשתות. אחריהם: "משימה בלתי אפשרית 4", שמופיע ברשימות של יס פלאנט וגלובוס; "המבריח", שמככב ברשימות של גלובוס וסינמה סיטי; "איש על הקצה", שמוביל את המכירות בסינמה סיטי, אבל אין לו זכר ברשתות המתחרות; ו"כרוניקה בזמן אמת", שמופיע במקום החמישי ביס פלאנט, אבל לא אצל האחרים. (אגב, סינמה סיטי הסירו מטבלת המכירות באתרם את האחוזים מכלל המכירה לידשם כל סרט, דבר שמצמצם את היכולת שלנו להעריך עד כמה סרט באמת מצליח).

==============

מעיון ברשימת שוברי הקופות בישראל של השבוע שעבר מתגלה עובדה נעימה שבשקט בשקט "החבובות" מתקרב לקו מאה אלף הכרטיסים. אבל "סוס מלחמה" לא זז: הוא תקע באיזור ה-25,000 כרטיסים.

================

ה"ניו יורק טיימס" מגלה שמתוך 5,800 חברי אקדמיה יש גם רב אחד. קוראים לו מרווין הייר והוא עובד במכון ויזנטל והוא מפיק סרטי תעודה בעניינים יהודיים. על אחד מהם, "ג'נוסייד", הוא זכה באוסקר ומאז הוא חבר באקדמיה. ומתברר שהרב הייר מוצא לא מעט מוסר השכל תנ"כי בתשעת הסרטים המועמדים לאוסקר. "היורשים", לדעתו, זה סיפורו של איוב מודרני. "הארטיסט" הזכיר לו פסוק מתהלים. מ"עץ החיים" הוא התמוגג. ו"העזרה" מלמד אותו שגם באמריקה הגזענות היא עניין חי ועכשווי, לא רק בגרמניה של שנות השלושים. ל"הוגו" יש לו קרבה אישית: בן קינגסלי, שמשחק בסרט, מקריין את הסרט החדש שהוא מפיק, "אין זו אגדה", על תיאודור הרצל. חבל רק שהוא לא נשאל למי הוא מצביע בקטגוריית הסרט הזר, לסרט השואה הפולני או לסרט התלמוד הישראלי?

הפסטיבל הבריטי בסינמטקים # הסינמטק החדש של תל אביב

א.

"אשת הברזל" יוצא בארץ בתזמון מצוין, במקביל לפתיחת פסטיבל הקולנוע הבריטי שמארגנת הקונסוליה הבריטית בסינמטקים בארץ. הפסטיבל הזה, שחוזר השנה אחרי הפסקה בת ארבע שנים, מגיע אף הוא בתזמון מצוין: בשנה בה הקולנוע הבריטי הרים ראש וחזר לחיים כשלחייו סמוקות. זו היתה שנה אדירה לבריטים וכמה מהסרטים הכי מדוברים השנה היו תוצרת אנגליה. למשל: "חייבים לדבר על קווין". או "בושה". כל זה מגיע בתקופה סוערת לקולנוע הבריטי כשממשלת הקואליציה מנסה לקצץ הוצאות וביטלה את מועצת הקולנוע הבריטית והעבירה סמכויותיה למכון הקולנוע. עדיין לא ברור מה יהיו השלכות הצעד הזה, אבל הוא מגיע בתקופה של התעוררות. מצד אחד, זו השנה בה נוצר הסרט הבריטי הקופתי בכל הזמנים בבריטניה ("The In Betweeners"), ובתקופה בה המיזוג בין אנגליה והוליווד נמצא בשיא ("ג'יין אייר", "הארי פוטר", "שרלוק הולמס", "סוס מלחמה", "ג'יימס בונד". ובטלוויזיה: "דאונטון אבי"). ובמקביל, הקולנוע העצמאי מרים שם את ראשו. רשימת הסרטים המרשימה מאוד והעדכנית מאוד שתוצג בסינמטקים מכילה את כל הסרטים הכי מדוברים בשנה האחרונה באנגליה: "טירנוזאור" (השחקן פאדי קונסידיין מביים, פיטר מולאן מ"סוס מלחמה" משחק ולצידו אוליביה קולמן מ"אשת הברזל"), "צוללת" (בהשתתפות אותו פאדי קונסידין), "רשימת חיסול" (אם קן לואץ' היה מביים את "איש הקש"), "סופשבוע", "קוריולאנוס" (רייף פיינס מביים שיקספיר), "חוש מושלם" (יואן מגרגור חוזר לשתף פעולה עם דיוויד מקנזי הסקוטי).

מבין כל אלה אני מזהיר אתכם בינתיים מ"טירונזאור" ואף מ"רשימת חיסול", שני סרטים מפרכים לצפייה (הבריטים טובים בריאליזם מחוספס ובלתי נסבל) וממליץ לכם על "צוללת" המקסים, שהופך את ריצ'רד איודה, הבמאי, לאחד האנשים שיהיה מסקרן לעקוב אחריהם. לכאורה "צוללת" דומה לסרטיו של ווס אנדרסון ("ראשמור" בעיקר). אלא שאנדרסון בעצמו מושפע מהתרבות והמוזיקה הבריטית של שנות ששים, כך שהוא ואיודה בעצם מושפעים מאותם מקורות השראה. זה סיפור מתוק ומוזיקלי ושנון קולנועית על תיכוניסט חנון מאוהב.

(פורסם ב"פנאי פלוס", 1.2.2012)

ב.

ועתה, אחרי שהייתי בערב הפתיחה של הפסטיבל הבריטי אני יכול להוסיף לרשימת האזהרות את "אנקת גבהים" של אנדריאה ארנולד. האם זה מה שיעלה בגורל הפסטיבל הבריטי מבחינתי? רשימה של כעשרה מהסרטים שקראתי עליהם הכי הרבה שבחים השנה אבל בינתיים – אחרי צפייה בארבעה מהם – שלושה לא אהבתי ואחד כן. הבא בתור, "סוף שבוע". נקווה לטוב.

סופית: אני שונא את סרטיה של אנדריאה ארנולד. כל הגישה שלה לקולוע פשוט בלתי נסבלת בעיניי, ואם חשבתי שעיבוד לסרט קלאסי המתרחש במאה ה-19 יביא לעידון בגישתה, התבדיתי. היא במאית חסרת רחמים – אין לה רחמים לדמויותיה, לשחקניה (שעוברים התעללויות קשות בסרט), לבעלי חיים, שנשחטים ומעונים (אני מקווה שבאמצעות אפקטים פירוטכניים מתקדמים, אבל איכשהו מסופקני), ובעיקר לצופיה. מבחינה ויזואלית יש בסרט כמה שוטים נהדרים (יש בו מספיק עצים וסוסים כדי להשתלב בפרויקט הפריימים היפים של סוף השנה שלי), אבל אנדריאה עושה כמיטב יכולתה להפוך את סרטה למכוער ככל האפשר. אני פשוט לא מבין מה עובר לה בראש כשהיא באה לעשות סרטים.

וזה הסרט השני של ארנולד שהיא מחליטה לצלם בפריים 4:3. מה שהוא הומאז' משעשע ותקופתי ב"הארטיסט" הוא סוג של גחמה יומרנית ומעצבנת אצל ארנולד. מה שמביא אותי לעניין הבא.

ג.

יש אולמות חדשים לסינמטק תל אביב. תוכלו למצוא אותם ארוזים באחד הבניינים הכי מכוערים בישראל, כה מכוער שהוא כמעט קומי. קומי, עד כמה שאיש צולע יכול להיות מצחיק. כלומר, עצוב. קומי, כי בכניסה לאולם מזהירים הסדרנים את הנכנסים מהמדרגה בשורה 7. למה? כי כולם מועדים עליה. שלפו את המצלמות הסלולריות שלכם והתחילו לתעד: זה אכן מצחיק כמו סלפסטיק – אכן, כולם מועדים על המדרגה בשורה 7. היסטרי. כלומר, טרגי. וזה באולם 3, הוא האולם גדול במבנה. האולם הגדול המסתתר במרתף, ליד השירותים. הייתם מצפים שהאולם הגדול, המפואר, יהיה זה מיד בכניסה לבניין, במקום הכי נגיש, יוקרתי ואטרקטיבי, ולא הכי נחבא. אבל בלא בסינמטק תל אביב, עולם לואיס קרול-י בו הכל הפוך מההגיון, בו כדי להגיע לאולם גדול והמפואר צריך לרדת בגרם מדרגות צר כמו מאורת ארנב, ונמוך תקרה אילו שתינו בקבלת הפנים בכניסה משקה מגדיל. כל שנות התכנון, כל כספי הבנייה, ואיש לא נתן את דעתו למדרגה בשורה 7.

אבל…

אני מעדיף לשפוט אנשים על פי אופיים ולא על פי בגדיהם, ובניינים על פי הפונקציונליות שלהם, ולא על פי חיצוניותם. לא אתגר פשוט, אגב. אבל אני משתדל. ומכיוון שהדבר הכי חשוב בבית קולנוע זה אולם הקולנוע עצמו, אני חייב להגיד שאולם 3 בסינמטק תל אביב החדש הוא אולם מעולה, לא משנה כמה רעש וקשקושים יש במבנה שעוטף אותו. ראיתי בו כבר את "הוגו" של מרטין סקורסזי – סרט בהקרנה דיגיטלית תלת מימדית שאיכות התמונה שבו מרהיבה לא פחות מאיכות הסאונד, ובשניהם ההקרנה בסינמטק 3 היתה מעולה. מכיוון שזו היתה הצפייה השניה שלי בסרט כבר היה למי למה להשוות אותו ואיכות ההקרנה בסינמטק לא נפלה מזו של רב-חן.

לעומת זאת, אמש ב"אנקת גבהים", סוג של פדיחה: כנראה שהשגרירות הבריטית חייבה את הסינמטקים להוסיף תרגום בערבית לכל סרטי הפסטיבל, וזה הוקרן בהקרנת וידיאו מתחת לפריים, מה שגזל שטח מסך, ובגלל הפורמט האידיוטי שבו ארנולד צילמה את סרטה היה צריך להקטין את הפריים שלה כדי שיהיה מקום גם לה וגם לערבית. התוצאה היא פריים קטנטן שנראה כמו הקרנת 16 מ"מ, שהיווה ניגוד מוחלט לאולם הגדול והמסך הרחב של הסינמטק. עבור אורחים רבים זה היה ביקור ראשון בסינמטק החדש ובמקום לפציץ עם סרט שיראה את איכות ההקרנה, המסך והסאונד, נבחר סרט שנראה כמו מאוצרות ארכיון הקרן הקיימת.

כלומר, לא רק שלא משנה הבניין, או האולם, מה שהכי חשוב הוא איך הסרט מוקרן. ואם התרגום בערבית מחייב שסרטה של ארנולד יצומק בגובה ויוקרן על חלק מזערי של המסך, משהו כאן פגום בשיקולים ובתכנונים. וזה חבל, כי כאמור – זה אולם אדיר, שמתחבא תחת המון עטיפות וקליפות שינסו לשכנע אתכם שאין שם שום דבר ראוי.

עכשיו רק צריך למצוא משהו טוב לראות שם.

(אגב, ראיתי כבר סרטים באולם 3 ובאולם 5 – אולם קטן וסביר לחלוטין בקומת הכניסה. טרם ראייתי סרט באולם 4).

זה הדבר שלקחתי מהצפייה ב"אשת הברזל": הדבר הכי קשה בעולם הוא חינוך ילדים. יותר קשה מלהגיע לעמוד בראש המפלגה השמרנית באנגליה, יותר קשה מלהיות ראש ממשלה, יותר קשה מלנהל מלחמה נגד הארגנטינאים או נגד כורי הפחם. מתוך ניסיון משונה להיות כמה שפחות קונטרוברסלי (ואולי כי איש מיוצריו לא חשב שמרגרת תאצ'ר היתה דמות קונטרוברסלית…), מחפש "אשת הברזל" נקודות דרמטיות אנושיות שיהיו אוניברסליות. כך, למשל, יש סצינה מימי נעוריה בה היא רואה שלוש חברות לכיתה החולפות על פניה ומלגלגות עליה שהיא מעדיפה להשקיע בלימודים מאשר לבלות עם בני גילה. ובמחי סצינה אחת, ההישג הגדול של תאצ'ר – על כך שאביה החנווני והתמדתה בלימודים איפשרו לה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית שסללה לה את הדרך לקריירה פוליטית לאומית – הופך למעין טראומה של ילדות שהיא איבדה. במקביל למאורע הזה, תאצ'ר נזכרת באמה, עקרת הבית, שוטפת את הכלים. וגם זה נצרב בתודעתה כטראומה: היא לא רוצה לעולם להיות האשה שתשטוף כלים. שנים מאוחר יותר אנחנו רואים את יחסיה של תאצ'ר האם עם בתה, קרול. ומתברר שאי שביעות הרצון של ילדים מהוריהם הוא עניין תורשתי. קרול מוצגת כמי שמנותקת ומרוחקת נפשית מאמה, וגם כמי שהחינוך שלה לא הפך אותה לאדם הכי מבריק או הכי מצליח או הכי הישגי. והבן השני, מרק, בכלל ברח מהם הכי רחוק שאפשר לדרום אפריקה (הוא נעדר לחלוטין מהסרט כך שאין זכר להרפתקאותיו בעולמות הספורט המוטורי או העזרה שהושיט לניסיון ההפיכה בגינאה).

ואכן, חינוך ילדים היא משימה קשה. אולי אף כפוית טובה. אבל איכשהו פרופיל של מרגרט ת'אצר שחוזר שוטב ושוב אל הרגע הזה מנעוריה של חברותיה הלועגות לה על היותה חרשנית בלימודים לא הופך את "אשת הברזל" ל"האזרחית קיין", אלא רק מחליש את הדמות הזאת שדווקא זכורה כדעתנית למדי (אולי אף דעתנית מדי) ומפחית את התחושה שלאשה הזאת היה דרייב בטורף – ולא רק כדי להוכיח לחברותיה מהשכונה, או כסוג של טיפול בתסביך אב כזה או אחר. כל אלה מעמעמים את הדמות והם סימפטומים בתסריט שיש בו רעיונות דרמטיים ותימאטיים מעניינים, אבל יש בו גם גודש, עומס ובלבול רב, ובעיקר רצון לקחת דמות שנויה במחלוקת ולרצות את כולם – אלה שהצביעו בעדה במשך כמעט שלוש קדנציות, ואלה שהפגינו בעוז נגדה.

אבל יש בסרט הזה נקודת אור פלאית אחת. ועל כך בביקורת שלי השבוע מתוך מדורי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.2.2012

"אשת הברזל" הוא בן-דוד קרוב ל"ג'יי אדגר". בשני המקרים מנסים יוצרי הסרט להתמודד עם דמות לא קלה כלל: מישהו או מישהי שההיסטוריה זוכרת לרעה. בשני המקרים הסרט מנסה למצוא בדמות הזאת נקודות זכות, ולא רק למצוא אמפתיה בדמות, אלא גם למצוא סיבות מקילות להתנהלותה השנויה במחלוקת. שניהם מוצאים סיבות מעט נדושות: ההורים. ג'יי אדגר נהג בעוינות בכל הליברלים בגלל אמו השמרנית והקפדנית; מרגרט תאצ'ר עלתה לרסק את מעמד הפועלים בגלל אביה השמרן והקפדן (וחולשתה של אמה). המדהים בדמיון המסוים שבין "אשת הברזל" ו"ג'יי אדגר" הוא שהבמאית של "מאמא מיה" מנצחת את הבמאי של "בלתי נסלח" בקרב הביוגרפיות לדמויות ימין אגרסיביות ושנויות במחלוקת, שדרדרו את מדינתם (הוא בארה"ב, היא באנגליה) לתקופה אלימה של מחלוקת. "אשת הברזל", שביימה פילידה לויד (במאית תיאטרון שחתומה לפני כן על סרט אחד בלבד שהיה איום בעיניי), הוא סרט מוחמץ מאוד ובעייתי מאוד, אבל הוא מצליח להציץ לתוך החידתיות של מרגרט תאצ'ר יותר טוב ממה שקלינט איסטווד הצליח ב"ג'יי אדגר", שנותר כרוניקה רדודה למדי ולא התבוננות עומק.

ובכלל, זו מגמה של השנים האחרונות, דומני. הקולנוע מנסה להתמודד עם האנשים מההיסטוריה הקרובה שנחשבו לשטן בהתגלמותו. לכל הסרטים האלה יש תכלית אחת: לנסות לדמיין את אותו שטן מביע חרטה על מעשיו. אוליבר סטון ניסה לעשות את זה עם "ניקסון" (שיש לו מבנה תסריטאימאוד דומה ל"אשת הברזל"); רון הווארד ניסה לעשות את זה עם "פרוסט/ניקסון"; ארול מוריס ניסה לעשות את זה עם רוברט מקנמרה בסרט התיעודי "ערפל מלחמה"; ואפילו בארץ ניסו אמנון דנקנר ואורי ענבר לעשות את סרט במונודרמה "בגין", על מנחם בגין. בכל הסרטים האלה מדמיינים הקולנוענים שהם מצליחים למצוא את הרגע בו השליטים קבורים תחת רגשות אשמה על החיים שאבדו במלחמות חסרות התכלית שהתנהלו בימי שלטונם, ושיצאו משליטה: מלחמת וייטנאם, במקרה של ניקסון ומקנמרה; מלחמת לבנון במקרה של בגין; ומלחמת פוקלנד במקרה של תאצ'ר. אני מניח שכדי להשלים את הפאזל הזה, דיוקן קולנועי של רונלד רייגן הוא רק עניין של זמן.

הבעיה העיקרית היא שאף אחד מהסרטים האלה לא באמת מצליח לפצח את החידה שיושבת מולם. ומצד שני, הם גם נזהרים שלא להציג את הגיבור שלהם באור אוהד מדי – למרות שאני בהחלט יכול לדמיין את איסטווד מזדה עם כמה מרעיונות של ג'יי אדגר הובר, את לויד מצביעה לתאצ'ר ואת הווארד מצביע לניקסון. אחרי הכל מישהו החזיק אותם שם בשלטון כל כך הרבה שנים. כל מה שנותר לנו זו רק הצצה ביוגרפית, בלי שום שורה תחתונה. אם אנחנו רוצים לנסות להבין למה תאצ'ר היתה כל כך קשוחה לעם שלה, אפשר להבין את זה רק ברמיזה.

הנקודה שעולה מהסרט שוב ושוב היא זו: מרגרט תאצר היתה אשה בת מעמד נמוך (הבורגנות הזעירה, לא מעמד הפועלים חלילה), שהצליחה בנחישות לפלס את דרכה לראשות המפלגה השמרנית באנגליה, הנשלטת על ידי גברים בני המעמד הגבוה. מכיוון שאת "אשת הברזל" ביימה אשה וכתבה אשה, זו הזווית שהסרט נוגע בה באופן המובהק ביותר, הזווית הפמיניסטית. הסרט כמו אומר "תגידו מה שתגידו על גב' תאצ'ר, לא תקחו ממנה את העובדה שהיא פרצה נתיבים חדשים למען נשים בעולם". יתכן, ואכן נראה שהסרט מחבב אותה מאוד בשל כך. אבל הוא לא פותר את החידה המרכזית: איך קרה שבתור אשה בעולם גברי, ואשת מעמד נמוך בעולם אריסטורקטי בו כל הגברים הגיעו ממשפחות של עושר ולא היו צריכים אף פעם לעבוד למחייתם וניהלו חיים של פריבילגיה ופינוק, איך קורה שדווקא היא גילתה כל כך מעט אמפתיה לאנשים שמייצגים את עולמות מהם היא באה? איך קרה שדווקא היא, בתו של חנווני (ולא, נגיד, בתו של תעשיין), הפכה למרסקת איגודי העובדים ולמי שהפריטה את בריטניה לעשירים בלבד, תוך שהיא רומסת את מעמד הפועלים? סצינה אחת בלבד מנסה לענות על כך: תאצ'ר אומרת שאם היא הצליחה, נגד כל הסיכויים, לעבור ממעמד נמוך למעמד גבוה, ועוד כאשה בעולם גברי, הרי שכל אחד יכול לעשות את זה. ואם הוא לא עושה את זה סימן שהוא עצלן, שרגיל לקבל נדבות מהמדינה במקום להילחם למען עצמו. ובזאת היא מחקה כל זכר למדיניות הרווחה של אנגליה (הסרט רומז בשברירי שניה על קרבתה של תאצ'ר לרייגן, מי שיישם את מדיניות ההפרטה, שבירת האיגודים וביטול הרגולציה באמריקה ואז גייס את תאצ'ר ליישם את זה גם אצלה, ובהשראת שניהם כיום בנימין נתניהו מיישם את מדיניותם בישראל. מדיניות שמובילה להתעשרות מהירה של חלק מהאזרחים, אבל למשבר כלכלי בלתי נמנע באופק).

"אשת הברזל" עוסק בעיקר בתאצ'ר של ההווה. היא בת 86 כיום (היא עדיין בחיים). סגורה ומנותקת מהעולם בביתה. הסרט רומז לכך שהיא כנראה כבר סנילית וסובלת מהזיות, ומבלה את עיקר זמנה עם בעלה דניס, שהלך לעולמו לפני כשמונה שנים. דניס (בגילומו המשעשע בתחילה אבל המונוטוני והטרחני בהמשך של ג'ים ברודבנט) מתפקד כמעין קול של מצפון שיוצרות הסרט מפנטזות למצוא אצל תאצ'ר. הוא מוביל אותה לפלאשבקים מילדותה ועד סוף הקדנציה שלה כמי שהחזיקה בתואר "ראש ממשלת אנגליה" במשך 11 שנים, מ-1979 עד 1990, יותר מכל ראש ממשלה אחר שם. הסרט מציג את ההשלכות של מעשיה: ההפגנות האלימות, הטרור של האיי.אר.איי, ההרוגים במלחמת פוקלנד. בכל נקודה תאצ'ר מוכיחה שהיא תהיה יותר קשוחה מכל מי שעומד מולה. אפילו יותר קשוחה מהפצצות.

האמת היא, שבתור מי שלא גר בבריטניה ומסתכל על תרבותה מן החוץ, יש לי סימפתיה מסוימת לתאצ'ר. בזכות המדיניות השנויה במחלוקת שלה קיבלנו כמה מתוצרי התרבות הנפלאים של שנות השמונים, שנכתבו במחאה נגדה. בלי תאצ'ר לא היינו מקבלים את "אקדחי בריקסטון" של הקלאש, או את "Money's Too Tight To Mention" של סימפלי רד ואת "אחד מעשרה" של יו.בי 40. או אפילו את "בילי אליוט", שמתרחש בימי שביתת הכורים של ימי תאצ'ר. שלא לדבר על המערכונים הנפלאים נגדה של אנשי "ספיטינג אימג'" (התוכנית הבריטית שהיוותה השראה ל"החרצופים"). כשהממשלה משליטה כאוס, התרבות פורחת.

יש משהו לא מספק ב"אשת הברזל". כמו "ג'יי אדגר" (או "ניקסון") יש כאן כרוניקה מעניינת אבל מעט מדי תובנות. ואת מעט העניין שיש בסרט מטשטשת העובדה שהסרט מתחיל לייגע בהתעסקות שלו במרגרט הסנילית של ההווה ולא מציג את עולמה הפנימי של ימי השלטון, רק את נאומיה והשלכות מעשיה ברחוב (בעיקר דם, המון דם. הסרט הזה מציג את הבריטים כאומה אלימה להחריד). אבל יש לסרט הזה קלף מנצח אחד. למעשה, הסיבה שאני מרחיב את הדיבור על הסרט ומוצא בו עניין כלשהו הוא רק בזכות מריל סטריפ. זו כבר קלישאה להתפעל ממנה (אני תמיד נזכר בחיבה שפרופ' יהושע ליבוביץ הקדים את כולנו והכריז שהיא השחקנית המועדפת עליו, וכמה שהוא צדק). אבל האמת, זה לא פחות מפנומנלי. האופן שבו סטריפ נמסה לתוך הדמות של תאצ'ר הוא מפגן מרהיב של משחק, והווירטואוזיות שלה הופכת את הסרט למרהיב לצפייה, גם אם הוא לא מספק מבחינה דרמטית או פוליטית. זה כמו להתבונן בלוליין קרקס בפעולה. פשוט עוצר נשימה. ויותר מזה: סטריפ מעניקה לתאצ'ר רוך, הופכת אותה לאדם אמיתי, עם חן וחוש הומור. הסרט הזה יוצא בזכות סטריפ להגנת שמה הטוב של תאצ'ר. לא יודע אם סרט פרו-תאצ'ר הוא מה שהעולם זקוק לו כיום, סרט שכה דל בתובנות על ההשלכות של מדיניות תאצ'ר על העולם כיום, עולם של משבר כלכלי שנוצר בגלל מדיניות ההפרטה והדה-רגולציה שלה ושל רייגן, אז אולי יש בזה אפילו משהו מקומם. אבל סטריפ אדירה ומוכיחה שכשזה מגיע לקולנוע, השלטון שלה שורד יותר זמן מזה של כל הדמויות שהיא מגלמת.

===============

נ.ב:

זו היתה שנה מצוינת לתסריטאית והמחזאית הבריטית אבי מורגן, בת ה-43. אחרי שנים של כתיבה לתיאטרון ולטלוויזיה, שלושה פרויקטים פרי עטה הפכו בשנה האחרונה לסרטים ולסדרות המדוברים ביותר באנגליה, ואף בעולם. חוץ מ"אשת הברזל", מורגן כתבה גם את "בושה", סרטו הכה מדובר של סטיב מקווין, שיגיע אף הוא בקרוב לישראל. היא גם כתבה את המיני סדרה "השעה", העוסקת בעיתונאים בריטיים בימי מבצע סיני (מבצע סואץ). הסדרה, בכיכובו של דומינק ווסט ("הסמויה") היתה מועמדת לפני שבועיים לשלושה פרסי גלובוס הזהב. "בושה" היה מועמד לגלובוס הזהב על תפקידו הראשי של מייקל פסבנדר. ו"אשת הברזל" היה מועמד לגלובוס אחד, ואף זכה בו: לתפקידה של מריל סטריפ. תסריטאית אחת, שלושה פרויקטים וחמש מועמדויות לגלובוס. זו שנה טובה.