אמש בהוליווד. לחצו להגדיל מאוד-מאוד

אתמול התקיימה ארוחת הצהריים המסורתית של מועמדי האוסקר. ליאור כהן, מהבלוג דוק-טוק, שלח לי בטוויטר לינק לשידור אינטרנטי חי של האירוע. ישבתי וצפיתי בהם כמה שעות אתמול בלילה והיה מאוד משעמם. הערך היחידי שהיה בזה הוא לשמוע את ריק רוברטסון, מנהל התפעול של האקדמיה, מקריא בשמות כל המועמדים כדי שיבואו לקבל תעודת מועמדות, וכך אפשר היה לשמוע איך מבטאים את השמות של כמה מהמועמדים (לודוביק בורס, למשל). כמו כן, בשלב שבו עלו כל משתתפי הסעודה לטריבונות והתארגנו לצילום הקבוצתי המסורתי (מסורתיים שם באקדמיה), שמתי לב לראשונה בחיי – ואני רואה את התמונות האלה כבר שנים – שהם מסודרים בסדר אלפביתי. סקורסזי ליד ספילברג למעלה, בשורה עם סורקין (שהולך ונהיה דומה לאלטון ג'ון משנה לשנה); קלוני, קלוז ודוז'רדן בשורת העומדים הראשונה (יש גם יוצאים מהסדר: יאנוש קמינסקי למעלה, לא רק מתלמה סקונמאקר, מקס פון סידוב למטה על הכסאות, כמעט ליד ברניס בג'ו (שארך שיערה ושהופרדה מבעלה, מישל הזנוויציוס, בשורה השלישית, שניים מעל קלוני).  ומעניין מה חושבת אמו של הברנש מהשורה השלישית משמאל, שבנה מועמד לאוסקר אבל בתצלום הרשמי הוא עושה פרצוף וחברו מימין עושה לו קרניים?

======================

ואפרופו מסורת, הנה עוד אחת: זו שנה שלישית שהמכללה הישראלית לאנימציה (מעבר לכביש מסינמטק תל אביב, ברחוב הארבעה 4) תקיים מרתון אוסקרים. ביום ראשון, 26.2, החל מ-21:30 יתחיל ערב מלא אירועים ופעילויות כשבשיאו צפייה משותפת בטקס האוסקר שיוקרן גבי מסך גדול. לפני כן יהיו הימורים על הזוכים ושאר פרפראות. ומכיוון שזו מסורת, גם אני אהיה שם. מ-21:30 עם הרצאה על הנציגות הישראלית באוסקר והתהייה: "נו, מתי נזכה?".  אחרי תרצה טל לוטן, על סרטי האנימציה באוסקר השנה. ואחריה, אביעד שמיר – הלא הוא הפינגווין – על פכים אוסקריים. ועוד אירועים ופפרפראות. הנה פירוט מלא של כל מה שיהיה.

==================

פיטר קנגט ב"אינדי-ווייר" ממפה את הקטגוריות באוסקר שעדיין פתוחות. מבחינתו, המירוץ לאוסקר השחקן הראשי עדיין פתוח. וגם הקרב בקטגוריית הסרט הזר. הוא חושב, כמונו, שזה ש"פרידה" הוא הפייבוריט לא אומר שהוא יזכה וש"באפילה" הפולני מאיים עליו. אגב, אני דווקא חושב שקטגוריית העריכה היא הכי צמודה שנה.

אמש התקבצו אלפי מעריצי ספיידרמן בבתי קולנוע באמריקה להיחשף לשבע דקות ראשונות מתוך "ספיידרמן המופלא", הגימיק השיווקי שהמציא ג'יימס קמרון לטובת "אווטאר", שמטרתו יצירת באז לסרט חודשים לפני צאתו. הרעיון כאן, אני מניח, הוא להרגיע את כל הסקפטים שטענו שאין שום טעם והגיון להוציא סרט ספיידרמן נוסף, זמן כה קצר אחרי טרילוגיית הסרטים הקודמת (והמצליחה מאוד) של סם ריימי. המגיב השכונתי הידידותי שלנו, ערן, היה אמש באירוע ההצצה הספיידרמני בניו יורק והוא דיווח משם אמש, בטונים לא נלהבים במיוחד. פיד הטוויטר שלי היה קצת יותר נלהב.

אז אמנם, חלפו רק עשר שנים מאז "ספיידרמן" הראשון ההוא – ההוא שהיו צריכים למחוק ממנו את מגדלי התאומים בפוסט כי הוא יצא פחות משנה אחרי אירועי 9.11. ואם בעבר היינו מחכים לחלוף 30 שנה מלהיט ועד הרימייק, עכשיו הזמנים התקצרו. 10 שנים זה ה-30 שנה החדשים. וממילא ההגיון של האולפנים הוא כזה: קהל היעד של הספיידרמן החדש היה בן שלוש כשהסרט המקורי יצא. ואם הסרט ההוא ניסה להיות חלוצי בשילוב אנימציה ממוחשבת עם אנשים בשר ודם (הסרט ההוא ניסה להגשים את חזונו של ג'יימס קמרון, מי שהיה אמור לביים את הספיידרמן הזה אי שם בשנות התשעים, ולייצר ספיידרמן באנימציית מחשב, ללא כפילים). הסרט הנוכחי, אני מניח, מייבא את ספיידרמן לעולם התלת מימד. ועל פי הטריילר, שהופץ רשמית הבוקר, הוא כנראה מנסה להיות יותר אפל מהסדרה של סם ריימי, כנראה בהתאם לשינויים שעברו על הקומיקס עצמו לאורך השנים. דבר אחד אני אומר לזכות הספיידרמן החדש: אנדרו גרפילד נראה לי ליהוק מצוין לתפקיד פיטר פרקר. הקול הדק והגבוה של טובי מגווייר תמיד הציק לי. את הסרט החדש מביים מארק ווב ("500 ימים עם סאמר") שמיע לפרנצ'ייז הספיידרמני ללא שום מעמד של במאי-על פולחני. היה לנו כבר טריילר ראשון ביולי, שמציג את ראשית הסיפור. והנה טריילר שני, שחותך ישר למרדף:

רגע לפני פתיחת פסטיבל ברלין (ביום חמישי) יש לנו מכירה ראשונה: "אורחים לרגע" של מאיה קניג, שיוקרן במסגרת "דורות" בברלין, נקנה להפצה באמריקה. הוא יופץ בבתי הקולנוע בניו יורק ובווי.או.די בשאר אמריקה בו ביום בהמשך 2012.

====================

הקדחת של הטלוויזיה האמריקאית סביב תכנים ישראליים נמשכת. חברת ניו ריג'נסי (שהוקמה על ידי ארנון מילצ'ן) חתמה הסכם בלעדיות עם סוכנות ADD הישראלית של ירון ליכטנשטיין ויוני דותן, המייצגת במאים ועוסקת בפיתוח תכנים ופורמטים. ניו ריג'נסי, שרוצה לחזור לעסקי הטלוויזיה, תקבל זכות סירוב ראשונה לכל התכנים ש-ADD  מפתחת.

לפני כמה שבועות שאל אותי אחד הקוראים כאן למה בעצם אין אתר שמאפשר הורדת תסריטים בעברית. נורה נדלקה מעל ראשי בליווי צליל "פינג!". צודק! מיד פניתי כאן אליכם, תסריטאי ישראל, והצעתי עסקה: אתם תשלחו לי תסריטים שלכם ואני אקים אתר – פשוט, ידידותי, רזה – שיאפשר את קריאתם והורדתם. ההיענות נפלאה: יש לי כבר כ-30 תסריטים שנשלחו אליי, חלקם ממש התרגשתי לקבל, חלקם לכמה מהסרטים שאני הכי אוהב בארץ. אז אני ממשיך הלאה עם המיזם: קניתי את הדומיין tasrit.im (תודה לאיגוד האינטרנט של אייל אוף מאן על הסיומת) ובעזרתכם, קוראיי, אני מקווה שהאתר יקום ממש בזריזות.מה אני צריך מכם? עוד תסריטים.

האג'נדה של האתר הז פשוטה: אי אפשר לכתוב תסריט בלי לקרוא קודם תסריטים של אחרים. ללמוד מההצלחות, ואף מהטעויות, של בכירי יוצרנו (לכן, אגב, אני שמח לקבל גם דראפטים מוקדמים של תסריטים שהופקו, המעקב אחר תהליך השכתוב הוא חלק מהלימוד). כל תסריטאי שאני מכיר – בארץ ובחו"ל – כשהוא מתלבט איך לנסח נקודה כלשהי בעלילה, הולך לחפש איך אחרים התמודדו עם דילמה דומה. עד עכשיו כולם רצו לאתרי התסריטאות האמריקאים לחפש איך וויליאם גולדמן התמודד עם זה. גולדמן תסריטאי ענק, אבל לאו דווקא כל הפתרונות שלו מתאימים לישראל (מה שכן, אני לא מכיר הרבה תסריטים שיותר מענג לקרוא מאשר תסריטיו של גולדמן. אה, ובילי וויילדר).

אז זה יהיה אתר לימודי וחינוכי. לתסריטאים ולתלמידי תסריטאות (ולסטודנטים למשחק שיחפשו סצינות לתרגילים). אז אם כתבתם סרט עלילתי באורך מלא שכבר הופק, אשמח מאוד לקבל עותק של אחת מגרסאות התסריט בקובץ PDF (אפשר גם DOC). שלחו למייל שלי: yair.raveh@gmail.com או דרך פייסבוק (אפשר כעת לצרף קבצים להודעות בפייסבוק).

ואם יש לכם הצעות או רעיונות מה כדאי שיהיה באתר כזה, חוץ מרשימת תסריטים עם לינקים להורדה, ספרו לי. אני מתלבט, למשל, האם לאפשר דיונים וניתוחים של הקוראים לכל תסריט. מצד אחד, זה יעורר דיון והעמקה. מצד שני, תסריטאים הם עם רגיש לביקורת, ואני רוצה שכמה שיותר תסריטאים ישלחו לי תסריטים להעלאה לאתר. אז האם דיון וניתוח אמיתי ומעמיק (שנעשה תחת בקרה, ללא איפשור הכפשות וחיסולי חשבונות) ירתיע תסריטאים או יעודד אותם? מה דעתכם? ומה עוד כדאי שיהיה שם?

בקיצור: תסריטאים – שלחו לי תסריטים. בעדיפות ראשונה: תסריטים לפיצ'רים שהופקו. בעדיפות שניה: תסריטים לפיצ'רים שלא הופקו (או עוד לא הופקו). בעדיפות שלישית (בשלב זה, לפחות): כל השאר. אבל שלחו. תנו לי למיין ולקטלג.

אלה כמה מהטריילרים שהוצגו הלילה בעת שידור הסופרבול. המון מלחמות והרס ובום-טראח. אבל גם גאולה ותקווה בסוף.

הראשון הוא גם היחיד ברשימה שהפתיעה אותי לטובה. כך נראים "הנוקמים" (ולא, "Iron Lady" היא לא אשתו של "איירון מן"):

"ג'ון קרטר" (הבמאי הוא אנדרו סטנטון, הבמאי של "וול-E", אבל זה נראה כמו הסרט הראשון בעלם שבוים על ידי מעריץ של "אימת הפאנטום", לא ככה?).

זה "באטלשיפ". או בעברית: "רובוטריקים 4". סתם סתם. בעברית זה: "גבעת ווטרשיפ: הנקמה". ואם זה יהיה גרוע אז, "באטל-שיט". וכו' וכו' וכו'. פיטר ברג הוא הבמאי.

זה "Act of Valor". ובעברית: "הנחתים באים, הנחתים באים". עוד סתם. אבל כן, זה סרט שמתגאה בכך ששחקניו הם יוצאי מארינס אמיתיים. גונג-הו!

ואחרי שפריס ביולר וג'רי סיינפלד גויסו למכור מכוניות יפניות, הנה קלינט איסטווד עם סרטון – האמת, מרגש מאוד. "זו הפסקת המחצית, אמריקה", הוא אומר בפרסומת שמבקשת מאיתנו להניח בצד את הציניות שלנו כלפי עולם הפרסום ומצדיעה לאנשי דטרויט שנפגעו מהמצב הכלכלי. האמת, יפה מאוד:

והנה הפרסומת לפולקסווגן. זוכרים, לפני שנה היה להם את הפרסומת המקסימה ההיא שגנבה את ההצגה עם הילד שמחופש לדארת ויידר? אז הנה זו של השנה, בה כלב מנסה לגנוב את ההצגה מהילד:

היו עוד פרסומות יפות/מעניינות/ראויות לתשומת לב הלילה?

מפתיע מאוד, אבל "היורשים" עובד ממש יפה בארץ. הוא כבר סוף שבוע שלישי הסרט הכי נצפה בבתי הקולנוע. בשבוע שעבר הוא חצה את 60,000 הכרטיסים. בסוף השבוע האחרון הוא מן הסתם כבר התקרב ל-70,000. מה מושך את הקל הישראלי לסרט? ג'ורג' קלוני, בוודאי. ואולי גם נופי הוואיי. ואולי, למה להתנשא, כי זה בהחלט אחד הסרטים הכי טובים כרגע בבתי הקולנוע (לצד "הארטיסט", אלא שלב מסרבים לספק מספרים לפרסום כמה ראו את סרטיהם).

שלושת הסרטים הכי נצפים בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון היו (על פי האתרים של סינמה סיטי, גלובוס מקס ויס פלאנט): 1. "היורשים". 2. "הכל בשביל הכסף". 3. "אשת הברזל". שלושתם מופיעים בין חמשת סרטים הנמכרים בכל שלוש הרשתות. אחריהם: "משימה בלתי אפשרית 4", שמופיע ברשימות של יס פלאנט וגלובוס; "המבריח", שמככב ברשימות של גלובוס וסינמה סיטי; "איש על הקצה", שמוביל את המכירות בסינמה סיטי, אבל אין לו זכר ברשתות המתחרות; ו"כרוניקה בזמן אמת", שמופיע במקום החמישי ביס פלאנט, אבל לא אצל האחרים. (אגב, סינמה סיטי הסירו מטבלת המכירות באתרם את האחוזים מכלל המכירה לידשם כל סרט, דבר שמצמצם את היכולת שלנו להעריך עד כמה סרט באמת מצליח).

==============

מעיון ברשימת שוברי הקופות בישראל של השבוע שעבר מתגלה עובדה נעימה שבשקט בשקט "החבובות" מתקרב לקו מאה אלף הכרטיסים. אבל "סוס מלחמה" לא זז: הוא תקע באיזור ה-25,000 כרטיסים.

================

ה"ניו יורק טיימס" מגלה שמתוך 5,800 חברי אקדמיה יש גם רב אחד. קוראים לו מרווין הייר והוא עובד במכון ויזנטל והוא מפיק סרטי תעודה בעניינים יהודיים. על אחד מהם, "ג'נוסייד", הוא זכה באוסקר ומאז הוא חבר באקדמיה. ומתברר שהרב הייר מוצא לא מעט מוסר השכל תנ"כי בתשעת הסרטים המועמדים לאוסקר. "היורשים", לדעתו, זה סיפורו של איוב מודרני. "הארטיסט" הזכיר לו פסוק מתהלים. מ"עץ החיים" הוא התמוגג. ו"העזרה" מלמד אותו שגם באמריקה הגזענות היא עניין חי ועכשווי, לא רק בגרמניה של שנות השלושים. ל"הוגו" יש לו קרבה אישית: בן קינגסלי, שמשחק בסרט, מקריין את הסרט החדש שהוא מפיק, "אין זו אגדה", על תיאודור הרצל. חבל רק שהוא לא נשאל למי הוא מצביע בקטגוריית הסרט הזר, לסרט השואה הפולני או לסרט התלמוד הישראלי?

הפסטיבל הבריטי בסינמטקים # הסינמטק החדש של תל אביב

א.

"אשת הברזל" יוצא בארץ בתזמון מצוין, במקביל לפתיחת פסטיבל הקולנוע הבריטי שמארגנת הקונסוליה הבריטית בסינמטקים בארץ. הפסטיבל הזה, שחוזר השנה אחרי הפסקה בת ארבע שנים, מגיע אף הוא בתזמון מצוין: בשנה בה הקולנוע הבריטי הרים ראש וחזר לחיים כשלחייו סמוקות. זו היתה שנה אדירה לבריטים וכמה מהסרטים הכי מדוברים השנה היו תוצרת אנגליה. למשל: "חייבים לדבר על קווין". או "בושה". כל זה מגיע בתקופה סוערת לקולנוע הבריטי כשממשלת הקואליציה מנסה לקצץ הוצאות וביטלה את מועצת הקולנוע הבריטית והעבירה סמכויותיה למכון הקולנוע. עדיין לא ברור מה יהיו השלכות הצעד הזה, אבל הוא מגיע בתקופה של התעוררות. מצד אחד, זו השנה בה נוצר הסרט הבריטי הקופתי בכל הזמנים בבריטניה ("The In Betweeners"), ובתקופה בה המיזוג בין אנגליה והוליווד נמצא בשיא ("ג'יין אייר", "הארי פוטר", "שרלוק הולמס", "סוס מלחמה", "ג'יימס בונד". ובטלוויזיה: "דאונטון אבי"). ובמקביל, הקולנוע העצמאי מרים שם את ראשו. רשימת הסרטים המרשימה מאוד והעדכנית מאוד שתוצג בסינמטקים מכילה את כל הסרטים הכי מדוברים בשנה האחרונה באנגליה: "טירנוזאור" (השחקן פאדי קונסידיין מביים, פיטר מולאן מ"סוס מלחמה" משחק ולצידו אוליביה קולמן מ"אשת הברזל"), "צוללת" (בהשתתפות אותו פאדי קונסידין), "רשימת חיסול" (אם קן לואץ' היה מביים את "איש הקש"), "סופשבוע", "קוריולאנוס" (רייף פיינס מביים שיקספיר), "חוש מושלם" (יואן מגרגור חוזר לשתף פעולה עם דיוויד מקנזי הסקוטי).

מבין כל אלה אני מזהיר אתכם בינתיים מ"טירונזאור" ואף מ"רשימת חיסול", שני סרטים מפרכים לצפייה (הבריטים טובים בריאליזם מחוספס ובלתי נסבל) וממליץ לכם על "צוללת" המקסים, שהופך את ריצ'רד איודה, הבמאי, לאחד האנשים שיהיה מסקרן לעקוב אחריהם. לכאורה "צוללת" דומה לסרטיו של ווס אנדרסון ("ראשמור" בעיקר). אלא שאנדרסון בעצמו מושפע מהתרבות והמוזיקה הבריטית של שנות ששים, כך שהוא ואיודה בעצם מושפעים מאותם מקורות השראה. זה סיפור מתוק ומוזיקלי ושנון קולנועית על תיכוניסט חנון מאוהב.

(פורסם ב"פנאי פלוס", 1.2.2012)

ב.

ועתה, אחרי שהייתי בערב הפתיחה של הפסטיבל הבריטי אני יכול להוסיף לרשימת האזהרות את "אנקת גבהים" של אנדריאה ארנולד. האם זה מה שיעלה בגורל הפסטיבל הבריטי מבחינתי? רשימה של כעשרה מהסרטים שקראתי עליהם הכי הרבה שבחים השנה אבל בינתיים – אחרי צפייה בארבעה מהם – שלושה לא אהבתי ואחד כן. הבא בתור, "סוף שבוע". נקווה לטוב.

סופית: אני שונא את סרטיה של אנדריאה ארנולד. כל הגישה שלה לקולוע פשוט בלתי נסבלת בעיניי, ואם חשבתי שעיבוד לסרט קלאסי המתרחש במאה ה-19 יביא לעידון בגישתה, התבדיתי. היא במאית חסרת רחמים – אין לה רחמים לדמויותיה, לשחקניה (שעוברים התעללויות קשות בסרט), לבעלי חיים, שנשחטים ומעונים (אני מקווה שבאמצעות אפקטים פירוטכניים מתקדמים, אבל איכשהו מסופקני), ובעיקר לצופיה. מבחינה ויזואלית יש בסרט כמה שוטים נהדרים (יש בו מספיק עצים וסוסים כדי להשתלב בפרויקט הפריימים היפים של סוף השנה שלי), אבל אנדריאה עושה כמיטב יכולתה להפוך את סרטה למכוער ככל האפשר. אני פשוט לא מבין מה עובר לה בראש כשהיא באה לעשות סרטים.

וזה הסרט השני של ארנולד שהיא מחליטה לצלם בפריים 4:3. מה שהוא הומאז' משעשע ותקופתי ב"הארטיסט" הוא סוג של גחמה יומרנית ומעצבנת אצל ארנולד. מה שמביא אותי לעניין הבא.

ג.

יש אולמות חדשים לסינמטק תל אביב. תוכלו למצוא אותם ארוזים באחד הבניינים הכי מכוערים בישראל, כה מכוער שהוא כמעט קומי. קומי, עד כמה שאיש צולע יכול להיות מצחיק. כלומר, עצוב. קומי, כי בכניסה לאולם מזהירים הסדרנים את הנכנסים מהמדרגה בשורה 7. למה? כי כולם מועדים עליה. שלפו את המצלמות הסלולריות שלכם והתחילו לתעד: זה אכן מצחיק כמו סלפסטיק – אכן, כולם מועדים על המדרגה בשורה 7. היסטרי. כלומר, טרגי. וזה באולם 3, הוא האולם גדול במבנה. האולם הגדול המסתתר במרתף, ליד השירותים. הייתם מצפים שהאולם הגדול, המפואר, יהיה זה מיד בכניסה לבניין, במקום הכי נגיש, יוקרתי ואטרקטיבי, ולא הכי נחבא. אבל בלא בסינמטק תל אביב, עולם לואיס קרול-י בו הכל הפוך מההגיון, בו כדי להגיע לאולם גדול והמפואר צריך לרדת בגרם מדרגות צר כמו מאורת ארנב, ונמוך תקרה אילו שתינו בקבלת הפנים בכניסה משקה מגדיל. כל שנות התכנון, כל כספי הבנייה, ואיש לא נתן את דעתו למדרגה בשורה 7.

אבל…

אני מעדיף לשפוט אנשים על פי אופיים ולא על פי בגדיהם, ובניינים על פי הפונקציונליות שלהם, ולא על פי חיצוניותם. לא אתגר פשוט, אגב. אבל אני משתדל. ומכיוון שהדבר הכי חשוב בבית קולנוע זה אולם הקולנוע עצמו, אני חייב להגיד שאולם 3 בסינמטק תל אביב החדש הוא אולם מעולה, לא משנה כמה רעש וקשקושים יש במבנה שעוטף אותו. ראיתי בו כבר את "הוגו" של מרטין סקורסזי – סרט בהקרנה דיגיטלית תלת מימדית שאיכות התמונה שבו מרהיבה לא פחות מאיכות הסאונד, ובשניהם ההקרנה בסינמטק 3 היתה מעולה. מכיוון שזו היתה הצפייה השניה שלי בסרט כבר היה למי למה להשוות אותו ואיכות ההקרנה בסינמטק לא נפלה מזו של רב-חן.

לעומת זאת, אמש ב"אנקת גבהים", סוג של פדיחה: כנראה שהשגרירות הבריטית חייבה את הסינמטקים להוסיף תרגום בערבית לכל סרטי הפסטיבל, וזה הוקרן בהקרנת וידיאו מתחת לפריים, מה שגזל שטח מסך, ובגלל הפורמט האידיוטי שבו ארנולד צילמה את סרטה היה צריך להקטין את הפריים שלה כדי שיהיה מקום גם לה וגם לערבית. התוצאה היא פריים קטנטן שנראה כמו הקרנת 16 מ"מ, שהיווה ניגוד מוחלט לאולם הגדול והמסך הרחב של הסינמטק. עבור אורחים רבים זה היה ביקור ראשון בסינמטק החדש ובמקום לפציץ עם סרט שיראה את איכות ההקרנה, המסך והסאונד, נבחר סרט שנראה כמו מאוצרות ארכיון הקרן הקיימת.

כלומר, לא רק שלא משנה הבניין, או האולם, מה שהכי חשוב הוא איך הסרט מוקרן. ואם התרגום בערבית מחייב שסרטה של ארנולד יצומק בגובה ויוקרן על חלק מזערי של המסך, משהו כאן פגום בשיקולים ובתכנונים. וזה חבל, כי כאמור – זה אולם אדיר, שמתחבא תחת המון עטיפות וקליפות שינסו לשכנע אתכם שאין שם שום דבר ראוי.

עכשיו רק צריך למצוא משהו טוב לראות שם.

(אגב, ראיתי כבר סרטים באולם 3 ובאולם 5 – אולם קטן וסביר לחלוטין בקומת הכניסה. טרם ראייתי סרט באולם 4).

זה הדבר שלקחתי מהצפייה ב"אשת הברזל": הדבר הכי קשה בעולם הוא חינוך ילדים. יותר קשה מלהגיע לעמוד בראש המפלגה השמרנית באנגליה, יותר קשה מלהיות ראש ממשלה, יותר קשה מלנהל מלחמה נגד הארגנטינאים או נגד כורי הפחם. מתוך ניסיון משונה להיות כמה שפחות קונטרוברסלי (ואולי כי איש מיוצריו לא חשב שמרגרת תאצ'ר היתה דמות קונטרוברסלית…), מחפש "אשת הברזל" נקודות דרמטיות אנושיות שיהיו אוניברסליות. כך, למשל, יש סצינה מימי נעוריה בה היא רואה שלוש חברות לכיתה החולפות על פניה ומלגלגות עליה שהיא מעדיפה להשקיע בלימודים מאשר לבלות עם בני גילה. ובמחי סצינה אחת, ההישג הגדול של תאצ'ר – על כך שאביה החנווני והתמדתה בלימודים איפשרו לה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית שסללה לה את הדרך לקריירה פוליטית לאומית – הופך למעין טראומה של ילדות שהיא איבדה. במקביל למאורע הזה, תאצ'ר נזכרת באמה, עקרת הבית, שוטפת את הכלים. וגם זה נצרב בתודעתה כטראומה: היא לא רוצה לעולם להיות האשה שתשטוף כלים. שנים מאוחר יותר אנחנו רואים את יחסיה של תאצ'ר האם עם בתה, קרול. ומתברר שאי שביעות הרצון של ילדים מהוריהם הוא עניין תורשתי. קרול מוצגת כמי שמנותקת ומרוחקת נפשית מאמה, וגם כמי שהחינוך שלה לא הפך אותה לאדם הכי מבריק או הכי מצליח או הכי הישגי. והבן השני, מרק, בכלל ברח מהם הכי רחוק שאפשר לדרום אפריקה (הוא נעדר לחלוטין מהסרט כך שאין זכר להרפתקאותיו בעולמות הספורט המוטורי או העזרה שהושיט לניסיון ההפיכה בגינאה).

ואכן, חינוך ילדים היא משימה קשה. אולי אף כפוית טובה. אבל איכשהו פרופיל של מרגרט ת'אצר שחוזר שוטב ושוב אל הרגע הזה מנעוריה של חברותיה הלועגות לה על היותה חרשנית בלימודים לא הופך את "אשת הברזל" ל"האזרחית קיין", אלא רק מחליש את הדמות הזאת שדווקא זכורה כדעתנית למדי (אולי אף דעתנית מדי) ומפחית את התחושה שלאשה הזאת היה דרייב בטורף – ולא רק כדי להוכיח לחברותיה מהשכונה, או כסוג של טיפול בתסביך אב כזה או אחר. כל אלה מעמעמים את הדמות והם סימפטומים בתסריט שיש בו רעיונות דרמטיים ותימאטיים מעניינים, אבל יש בו גם גודש, עומס ובלבול רב, ובעיקר רצון לקחת דמות שנויה במחלוקת ולרצות את כולם – אלה שהצביעו בעדה במשך כמעט שלוש קדנציות, ואלה שהפגינו בעוז נגדה.

אבל יש בסרט הזה נקודת אור פלאית אחת. ועל כך בביקורת שלי השבוע מתוך מדורי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.2.2012

"אשת הברזל" הוא בן-דוד קרוב ל"ג'יי אדגר". בשני המקרים מנסים יוצרי הסרט להתמודד עם דמות לא קלה כלל: מישהו או מישהי שההיסטוריה זוכרת לרעה. בשני המקרים הסרט מנסה למצוא בדמות הזאת נקודות זכות, ולא רק למצוא אמפתיה בדמות, אלא גם למצוא סיבות מקילות להתנהלותה השנויה במחלוקת. שניהם מוצאים סיבות מעט נדושות: ההורים. ג'יי אדגר נהג בעוינות בכל הליברלים בגלל אמו השמרנית והקפדנית; מרגרט תאצ'ר עלתה לרסק את מעמד הפועלים בגלל אביה השמרן והקפדן (וחולשתה של אמה). המדהים בדמיון המסוים שבין "אשת הברזל" ו"ג'יי אדגר" הוא שהבמאית של "מאמא מיה" מנצחת את הבמאי של "בלתי נסלח" בקרב הביוגרפיות לדמויות ימין אגרסיביות ושנויות במחלוקת, שדרדרו את מדינתם (הוא בארה"ב, היא באנגליה) לתקופה אלימה של מחלוקת. "אשת הברזל", שביימה פילידה לויד (במאית תיאטרון שחתומה לפני כן על סרט אחד בלבד שהיה איום בעיניי), הוא סרט מוחמץ מאוד ובעייתי מאוד, אבל הוא מצליח להציץ לתוך החידתיות של מרגרט תאצ'ר יותר טוב ממה שקלינט איסטווד הצליח ב"ג'יי אדגר", שנותר כרוניקה רדודה למדי ולא התבוננות עומק.

ובכלל, זו מגמה של השנים האחרונות, דומני. הקולנוע מנסה להתמודד עם האנשים מההיסטוריה הקרובה שנחשבו לשטן בהתגלמותו. לכל הסרטים האלה יש תכלית אחת: לנסות לדמיין את אותו שטן מביע חרטה על מעשיו. אוליבר סטון ניסה לעשות את זה עם "ניקסון" (שיש לו מבנה תסריטאימאוד דומה ל"אשת הברזל"); רון הווארד ניסה לעשות את זה עם "פרוסט/ניקסון"; ארול מוריס ניסה לעשות את זה עם רוברט מקנמרה בסרט התיעודי "ערפל מלחמה"; ואפילו בארץ ניסו אמנון דנקנר ואורי ענבר לעשות את סרט במונודרמה "בגין", על מנחם בגין. בכל הסרטים האלה מדמיינים הקולנוענים שהם מצליחים למצוא את הרגע בו השליטים קבורים תחת רגשות אשמה על החיים שאבדו במלחמות חסרות התכלית שהתנהלו בימי שלטונם, ושיצאו משליטה: מלחמת וייטנאם, במקרה של ניקסון ומקנמרה; מלחמת לבנון במקרה של בגין; ומלחמת פוקלנד במקרה של תאצ'ר. אני מניח שכדי להשלים את הפאזל הזה, דיוקן קולנועי של רונלד רייגן הוא רק עניין של זמן.

הבעיה העיקרית היא שאף אחד מהסרטים האלה לא באמת מצליח לפצח את החידה שיושבת מולם. ומצד שני, הם גם נזהרים שלא להציג את הגיבור שלהם באור אוהד מדי – למרות שאני בהחלט יכול לדמיין את איסטווד מזדה עם כמה מרעיונות של ג'יי אדגר הובר, את לויד מצביעה לתאצ'ר ואת הווארד מצביע לניקסון. אחרי הכל מישהו החזיק אותם שם בשלטון כל כך הרבה שנים. כל מה שנותר לנו זו רק הצצה ביוגרפית, בלי שום שורה תחתונה. אם אנחנו רוצים לנסות להבין למה תאצ'ר היתה כל כך קשוחה לעם שלה, אפשר להבין את זה רק ברמיזה.

הנקודה שעולה מהסרט שוב ושוב היא זו: מרגרט תאצר היתה אשה בת מעמד נמוך (הבורגנות הזעירה, לא מעמד הפועלים חלילה), שהצליחה בנחישות לפלס את דרכה לראשות המפלגה השמרנית באנגליה, הנשלטת על ידי גברים בני המעמד הגבוה. מכיוון שאת "אשת הברזל" ביימה אשה וכתבה אשה, זו הזווית שהסרט נוגע בה באופן המובהק ביותר, הזווית הפמיניסטית. הסרט כמו אומר "תגידו מה שתגידו על גב' תאצ'ר, לא תקחו ממנה את העובדה שהיא פרצה נתיבים חדשים למען נשים בעולם". יתכן, ואכן נראה שהסרט מחבב אותה מאוד בשל כך. אבל הוא לא פותר את החידה המרכזית: איך קרה שבתור אשה בעולם גברי, ואשת מעמד נמוך בעולם אריסטורקטי בו כל הגברים הגיעו ממשפחות של עושר ולא היו צריכים אף פעם לעבוד למחייתם וניהלו חיים של פריבילגיה ופינוק, איך קורה שדווקא היא גילתה כל כך מעט אמפתיה לאנשים שמייצגים את עולמות מהם היא באה? איך קרה שדווקא היא, בתו של חנווני (ולא, נגיד, בתו של תעשיין), הפכה למרסקת איגודי העובדים ולמי שהפריטה את בריטניה לעשירים בלבד, תוך שהיא רומסת את מעמד הפועלים? סצינה אחת בלבד מנסה לענות על כך: תאצ'ר אומרת שאם היא הצליחה, נגד כל הסיכויים, לעבור ממעמד נמוך למעמד גבוה, ועוד כאשה בעולם גברי, הרי שכל אחד יכול לעשות את זה. ואם הוא לא עושה את זה סימן שהוא עצלן, שרגיל לקבל נדבות מהמדינה במקום להילחם למען עצמו. ובזאת היא מחקה כל זכר למדיניות הרווחה של אנגליה (הסרט רומז בשברירי שניה על קרבתה של תאצ'ר לרייגן, מי שיישם את מדיניות ההפרטה, שבירת האיגודים וביטול הרגולציה באמריקה ואז גייס את תאצ'ר ליישם את זה גם אצלה, ובהשראת שניהם כיום בנימין נתניהו מיישם את מדיניותם בישראל. מדיניות שמובילה להתעשרות מהירה של חלק מהאזרחים, אבל למשבר כלכלי בלתי נמנע באופק).

"אשת הברזל" עוסק בעיקר בתאצ'ר של ההווה. היא בת 86 כיום (היא עדיין בחיים). סגורה ומנותקת מהעולם בביתה. הסרט רומז לכך שהיא כנראה כבר סנילית וסובלת מהזיות, ומבלה את עיקר זמנה עם בעלה דניס, שהלך לעולמו לפני כשמונה שנים. דניס (בגילומו המשעשע בתחילה אבל המונוטוני והטרחני בהמשך של ג'ים ברודבנט) מתפקד כמעין קול של מצפון שיוצרות הסרט מפנטזות למצוא אצל תאצ'ר. הוא מוביל אותה לפלאשבקים מילדותה ועד סוף הקדנציה שלה כמי שהחזיקה בתואר "ראש ממשלת אנגליה" במשך 11 שנים, מ-1979 עד 1990, יותר מכל ראש ממשלה אחר שם. הסרט מציג את ההשלכות של מעשיה: ההפגנות האלימות, הטרור של האיי.אר.איי, ההרוגים במלחמת פוקלנד. בכל נקודה תאצ'ר מוכיחה שהיא תהיה יותר קשוחה מכל מי שעומד מולה. אפילו יותר קשוחה מהפצצות.

האמת היא, שבתור מי שלא גר בבריטניה ומסתכל על תרבותה מן החוץ, יש לי סימפתיה מסוימת לתאצ'ר. בזכות המדיניות השנויה במחלוקת שלה קיבלנו כמה מתוצרי התרבות הנפלאים של שנות השמונים, שנכתבו במחאה נגדה. בלי תאצ'ר לא היינו מקבלים את "אקדחי בריקסטון" של הקלאש, או את "Money's Too Tight To Mention" של סימפלי רד ואת "אחד מעשרה" של יו.בי 40. או אפילו את "בילי אליוט", שמתרחש בימי שביתת הכורים של ימי תאצ'ר. שלא לדבר על המערכונים הנפלאים נגדה של אנשי "ספיטינג אימג'" (התוכנית הבריטית שהיוותה השראה ל"החרצופים"). כשהממשלה משליטה כאוס, התרבות פורחת.

יש משהו לא מספק ב"אשת הברזל". כמו "ג'יי אדגר" (או "ניקסון") יש כאן כרוניקה מעניינת אבל מעט מדי תובנות. ואת מעט העניין שיש בסרט מטשטשת העובדה שהסרט מתחיל לייגע בהתעסקות שלו במרגרט הסנילית של ההווה ולא מציג את עולמה הפנימי של ימי השלטון, רק את נאומיה והשלכות מעשיה ברחוב (בעיקר דם, המון דם. הסרט הזה מציג את הבריטים כאומה אלימה להחריד). אבל יש לסרט הזה קלף מנצח אחד. למעשה, הסיבה שאני מרחיב את הדיבור על הסרט ומוצא בו עניין כלשהו הוא רק בזכות מריל סטריפ. זו כבר קלישאה להתפעל ממנה (אני תמיד נזכר בחיבה שפרופ' יהושע ליבוביץ הקדים את כולנו והכריז שהיא השחקנית המועדפת עליו, וכמה שהוא צדק). אבל האמת, זה לא פחות מפנומנלי. האופן שבו סטריפ נמסה לתוך הדמות של תאצ'ר הוא מפגן מרהיב של משחק, והווירטואוזיות שלה הופכת את הסרט למרהיב לצפייה, גם אם הוא לא מספק מבחינה דרמטית או פוליטית. זה כמו להתבונן בלוליין קרקס בפעולה. פשוט עוצר נשימה. ויותר מזה: סטריפ מעניקה לתאצ'ר רוך, הופכת אותה לאדם אמיתי, עם חן וחוש הומור. הסרט הזה יוצא בזכות סטריפ להגנת שמה הטוב של תאצ'ר. לא יודע אם סרט פרו-תאצ'ר הוא מה שהעולם זקוק לו כיום, סרט שכה דל בתובנות על ההשלכות של מדיניות תאצ'ר על העולם כיום, עולם של משבר כלכלי שנוצר בגלל מדיניות ההפרטה והדה-רגולציה שלה ושל רייגן, אז אולי יש בזה אפילו משהו מקומם. אבל סטריפ אדירה ומוכיחה שכשזה מגיע לקולנוע, השלטון שלה שורד יותר זמן מזה של כל הדמויות שהיא מגלמת.

===============

נ.ב:

זו היתה שנה מצוינת לתסריטאית והמחזאית הבריטית אבי מורגן, בת ה-43. אחרי שנים של כתיבה לתיאטרון ולטלוויזיה, שלושה פרויקטים פרי עטה הפכו בשנה האחרונה לסרטים ולסדרות המדוברים ביותר באנגליה, ואף בעולם. חוץ מ"אשת הברזל", מורגן כתבה גם את "בושה", סרטו הכה מדובר של סטיב מקווין, שיגיע אף הוא בקרוב לישראל. היא גם כתבה את המיני סדרה "השעה", העוסקת בעיתונאים בריטיים בימי מבצע סיני (מבצע סואץ). הסדרה, בכיכובו של דומינק ווסט ("הסמויה") היתה מועמדת לפני שבועיים לשלושה פרסי גלובוס הזהב. "בושה" היה מועמד לגלובוס הזהב על תפקידו הראשי של מייקל פסבנדר. ו"אשת הברזל" היה מועמד לגלובוס אחד, ואף זכה בו: לתפקידה של מריל סטריפ. תסריטאית אחת, שלושה פרויקטים וחמש מועמדויות לגלובוס. זו שנה טובה.

ראשית, אומר תודה לאנשי "עין הדג", שבזכותם ראיתי את הסרט ביום שלישי, בהקרנת הטרום-בכורה הנהדרת שהם אירגנו ביס פלאנט. אירוע מקסים, מאורגן, מסודר, תענוג. וגם הסרט היה חביב למדי.

דרך אחת להסתכל על "כרוניקה בזמן אמת": הבן של ג'ון לנדיס כתב, הבן של רוברט אלטמן עיצב. הדור הבא מרים ראש ובא לבעוט לדור ההורים בברכיים. אבל רגע: הם עושים בדיוק מה שהוריהם לימדו אותם. ג'ון לנדיס התחיל את דרכו כבמאי עם הסרט "שלוק" מ-1973 – שם הסרט הוא שם התואר לאיכות ההפקה – פרודיה על סרטי מפלצות וקינג קונג שמנסה במודע להיראות כמו הבי-מוביז הכי זולים והכי מקושקשים. משם הוא המשיך ל"סרט מטוגן", גם הוא פרודיה על ז'אנרים. בנו, מקס, חתום עכשיו על סרט מדע בדיוני/גיבורי על שמנס להיותאלטרנטיב לגל גיבורי העל התלת מימדיים המופקים ב-200 מיליון דולר. סרט שנראה שלוקי לחלוטין. כאילו מחתרתי. ומכיוון שג'ון לנדיס הוא אחד הבמאים האהובים עליי, סרט הבכורה של בנו כתסריטאי (אחרי שכתב סרטים קצרים, כולל פרקים לסדרות שביים אביו), הוא בהחלט משהו שמסקרן אותי לראות.

לנדיס, בן 27 כיום (הגיל שבו ביים אביו את "סרט מטוגן"), יחד עם ג'וש טראנק (הבמאי והשותף לתסריט) יצרו את סרט גיבורי העל של עידן היו-טיוב. בשנים האחרונות צצו באינטרנט סרטונים של אנשי אפקטים וסטודנטים לאנימציה שמפגינים שליטה מרשימה בתוכנות כמו אפטר-אפקטס, ובהם הם שותלים אפקטים עתידניים בתוך סביבה עכשווית שנראית כאילו צולמה במצלמה ביתית על ידי צלמים חובבניים. למשל זה. הוסיפו לכך את טרנד סרטי ה-found-footage (מ"פרויקט המכשפה מבלייר" ועד "פעילות על טבעית" דרך "קלוברפילד"), טרנד שבאופן אישי הייתי מסתדר היטב גם בלעדיו (בתוך מי שמפש בסרטים צילום מרהיב גל הסרטים הזה הוא סוג של עינוי עיניים בשבילי), ואת גל סרטי ה-origin stories של גיבורי העל מהשנים האחרונות ו"כרוניקה בזמן אמת" הופך למגה-מיקס הגדול של כל סרטי ה-fan boys של הוליווד בעשר השנים אחרונות. סרט זול שהופק על ידי מפיקים בכירים, סרט אולפנים שמעמיד פני עמאי, סרט שמתרחש בסיאטל אבל שצולם ברובו בדרום אפריקה (ועם אנשי אפקטים רוסיים).

ב"כרוניקה בזמן אמת" מוצאים שלושה חברים מערה שכנראה נשארה מאחור מהסט של "סופר 8" שבתוכה הם מוצאים דבר מיסתורי המעניק להם כוחות על טבעיים טלה-קינטיים (אני מתערב אתכם שאם הסרט יהיה הצלחה קופתית סרט ההמשך יספר לנו מה זה הדבר הכחול הזה ומאיפה הוא הגיע). גיבורינו בקיאים למדי בשירי דיוויד בואי אבל משום מה הם לא ראו את "ספיידרמן" ופספסו את מוסר ההשכל ש"עם כוחות גדולים באה גם אחריות גדולה". אחד מהשלושה מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו כדי לתעד את חייו כקורבן תמידי: אביו האלים והשיכור והבריונים שמציקים לו בבית הספר. הזעם והאלימות של אב יהיו מפתח להבנת התפתחות הדמות הזאת שנראית לנו בתחילה כגיבור הסרט, אבל בהמשך לאו דווקא (עוד טרנד אקטואלי: סרטים שבהם מי שחשבנו שהוא גיבור הסרט מתברר שאינו גיבור הסרט).

אני מודה: זה חינני לאללה. גם כי התהליך שלהם מקסים: מהשתובבות קטנה של בני נוער שזכו לכוחות על – בעיקר להציק חזרה לבריונים ולהציץ לבנות מתחת לחצאית – ואז ההבנה שלאט לאט הכוחות האלה מתחזקים ומאפשרים להם לעשות יותר – נזק, בעיקר. אבל אולי גם תועלת. גם השטיק של הצילום הביתי חינני למדי: כמו סרט בריטי מחוספס (של שיין מדואוס, נגיד) על נערים קשי יום, רק עם הקטע שאלה יכולים לעוף. השטיק הזה נראה יותר מאולץ במערכה השלישית מהרגע שבו מי-שהיה-אמור-להיות-הגיבור למעשה מניח את המצלמה ומאותו רגע הסרט – כדי להצדיק את הגימיק שלו – מתחיל לחפש מצלמות אחרות לתעד את אירועיו (אייפונים של עוברים ושבים, מצלמות אבטחה וכו'). אבל ביחס למינוריות השובבית של המערכה הראשונה הגרנדיוזית ההרסנית של הסוף אכן משעשעת למדי. אבל הקטע הזה של מצלמות רנדומליות המצלמות באגביות החלישו לטעמי את השיא הפוטנציאלי שהיה יכול להיות שם.

מאידך גיסא, אני מודה: הסרט מיצה את עצמו די מהר מבחינתי. הדמויות לא היו ממש מרתקות (והייתי רוצה פעם לראות סרט כזה, שמעמיד פנים שהוא צולם במצלמת חובבים על ידי נער שמתעד את עצמו בכפייתיות אבל אשכרה יודע לצלם). עד כדי כך, שלמרות שהסרט היה מהנה, אני מאמין שהוא מסוג הסרטים המתנדפים במהירות – מהזכרון, מהתודעה. לנדיס ג'וניור וטראנק יצרו כאן סרט גמר מרשים, שהישגו האמיתי, אגב, הוא בתסריט שבורא מיתולוגיית גיבורי על חדשה שלא מבוססת על קומיקס קיים. עכשיו שילכו ליצור סרט נורמלי.

אגב מקס לנדיס: אל תבלבלו בינו ובין מקס ספילברג, הבן של סטיבן, או בינו ובין מקס מינגלה, הבן של אנתוני. ואם אני זוכר נכון מביקורו של ג'ון לנדיס בארץ לפני כמה שנים, אז אחותו הבכורה של מקס, רייצ'ל, כנראה גרה בארץ.

"הנותנת", סרטה הפרובוקטיבי של הגר בן-אשר (שגם משחקת בתפקיד הראשי החושפני והתובעני), כבר הוקרן במסגרת השבועיים של הבמאים בקאן, וכבר זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים. ועכשיו יש לו גם טריילר יפה ואפקטיבי מאוד, מה שאומר שהוא גם יגיע בקרוב לבתי הקולנוע (זהירות, מכיל עירום. וגם סוס):