רוי אנדרסון מצלם בשטוקהולם (ולאסה האלסטרום גם) # "השעון" חוזר למוזיאון ישראל # הבמאי של "האשה ששרה" עובר מלבנון לעזה # ארבעה סרטים ישראליים עצמאיים על קו הגמר # ו"סיפור גדול" נהיה עוד יותר גדול

רוי אנדרסון מצלם בימים אלה בשטוקהולם את סרטו החדש, "יונה ישבה על ענף והרהרה על הקיום", החלק השלישי ב"טרילוגיית החיים" שלו ("שירים מהקומה השניה" מ-2000; "אנחנו, החיים" מ-2007, ועכשיו זה). שני הסרטים הקודמים שלו היו מהנפלאים שנעשו בעשור הקודם – כאילו ז'אק טאטי קם לתחייה ואימץ לעצמו הומור שחור משחור, כך שהשמחה אצלי גדולה מהידיעה שהוא מצלם כעת סרט נוסף.

הידיעה שמבשרת על צילומי הסרט למעשה מדווחת על תמיכתה של קרן הקולנוע השבדית בשני סרטים שנמצאים כעת בצילומים. הם תומכים ב-1.8 מיליון דולר בסרטו החדש של לאסה הלאסטרום (סרטו הראשון בשבדיה מזה 25 שנים) בכיכובה של אשתו, לנה אולין; וב-1.6 מיליון דולר בסרטו של אנדרסון. מעניין מאוד: הסרט של האלסטרום עשוי להיות נציג שבדיה לאוסקרים של 2014 (האלסטרום כבר היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר, פעם אחת על "תקנות בית השיכר" ופעמיים על "חיי ככלב") ואילו סרטו של אנדרסון עשוי להיות מתחרה מרכזי לפרס לבר השופטים בפסטיבל קאן 2013. האחד מביים סרטים רגשניים מאוד, השני מביים סרטים קרים ואפלים ורוויי אירוניה וציניות. אני מניח שיש כאן לקח שאפשר ללמוד.

==============

ובינתיים בפריז החוזים נחתמים להתחיל לעבוד על עיבוד קולנועי לרומן הגרפי של ג'ו סאקו "הערות שוליים בעזה". כזכור, הרומנים הגרפיים של סאקו היוו השראה רבה על "ואלס עם בשיר", ואכן נדמה שיש כאן ניסיון לייצר "ואלס עם בשיר 2". "הערות שוליים בעזה" נע קדימה ואחורה בזמן בין עזה של ההווה ובין הטבח שביצעו חיילי צה"ל ב-1956 ב-111 תושבי רפיח/חאן יונס. הסרט יהיה באנימציה שתשחזר את הקו האמנותי של הספר. מפיק הסרט הוא אדגר טנמבאום, ישראלי לשעבר שחברת ההפקה הפריזאית שלו חתומה על "יומני האופנוע" של וולטר סאלס, ובישראל הוא היה שותף להפקת "חתונה מאוחרת", "אדמה משוגעת" ו"הסודות". טנמבאום ושות' החתימו באחרונה את הבמאי הקנדי דניס וילנב ("האשה ששרה") לביים את הסרט.

=====================

בשורה מעולה: "השעון" של כריסטיאן מרקליי (אחד מסרטי השנה שלי לשנת 2010, למרות שהוא בעצם מיצב אודיו-ויזואלי מוזיאלי שנמשך 24 שעון ומוקרן בלופ) נקנה על ידי מוזיאון ישראל (יחד עם מרכז פומפידו והטייט גלרי). מה שאומר שעותק של היצירה הזאת יהיה עכשיו בדרך קבע במחסני המוזיאון. מה שאומר שהוא בוודאי ישובץ להקרנות חוזרות מרתוניות מדי פעם בפעם (חגים וחופשים מן הסתם). אולי נצליח בקצב הזה להצליח לצפות בכולו, טיפין-טיפין. מעניין האם מוזיאון ישראל יגלה נדיבות ויאפשר גם למוזיאון תל אביב או לסינמטק תל אביב לארגן הקרנות חד פעמיות במשך 24 שעות של הסרט, לטובת הפריפריה התל אביבית, או שהם יתעקשו שנבוא את כל הדרך אליהם בכל פעם.

================

ביום שישי יתקיים בסינמטק חולון אירוע הסיכום הראשון של פרינג'ידר, מיזם הקולנוע העצמאי והאלטרנטיבי של מרט פרחומובסקי ואלעד פלג. מהבוקר יוקרנו שם הסרטים שכבר הוקרנו בפסטיבל חיפה, ובראשם "ריח פועלים", סרט חצי עלילתי-חצי תיעודי-חצי מאולתר, שהופק בהשראת שיריו של מאיר אריאל, המופיעים בסרט בנדיבות (ובאדיבות תרצה אריאל).

בשיא האירוע, החל מ-14:00, יוצגו ארבעה סרטים עצמאיים בשלבי טרום הפקה שהגעו לשלב הגמר וזכו לניקוד הגבוהה ביותר. שניים מהם יזכו בסוף האירוע לתמיכת המיזם. אנשי פרינג'ידר מעדכנים בהפתעה שארבעת הסרטים שקיבלו את הציונים הכי גבוהים מצוות המייעץ למיזם הם ארבע קומדיות. ואלה הן:

א.

"שגרי אותי לחלל, אסתר!" (קומדיית מדע בדיוני)

במאית: קרן אביטן, תסריטאית ומפיקה: גנית אורין

מדען ישראלי-רוסי מייצר תוכנת מחשב, שעומדת לחולל מהפכה בעולם ההכרויות באינטרנט.

ב.

"אהבות בקיצור" (קומדיה שחורה)

תסריטאי ובמאי: ירון ירקוני, מפיק: עוזי קרין

מארג של סיפורים קיצוניים ומשעשעים, העוסקים באפשרות לאהבה בעידן שבו אלימות ופורנוגרפיה שולטות במרחב הציבורי.

ג.

"סרט עם קתרין דנב" (קומדיית מסע)

תסריטאי ובמאי: עמרי יבין, מפיק: איתן אבן

שלושה חברים ילדות מזדקנים יוצאים מסע לחווה דרומית מסתורית, שהולכת ומצטיירת בעיניהם כמעין נעורים, שמי שישתה ממימיו יזכה בחיי נצח.

ד.

"שלושה ימים בלי בני" (קומדיה טראגית)

מפיק, תסריטאי ובמאי: עידן חגואל.

כשבני עוזב את הבית לטובת ספינת הימורים, מירה אישתו מנסה לפתוח דף חדש בחייה.

================

ג'ון טרטלטאוב (יונתן צב-טוב) יהיה הבמאי של הרימייק האמריקאי ל"סיפור גדול", הלהיט של שרון מיימון וארז תדמור. טרטלטאוב ביים לאחרונה את "אוצר לאומי" (על פי רעיון של הישראלי אורן אביב) ואת "שוליית הקוסם". את התסריט האמריקאי כותב כעת הווארד פרנקלין (איש מרתק האוורד פרנקלין, ולאו דווקא התסריטאי הכי מסחרי בהוליווד. הוא היה אחד מארבעה תסריטאים שעיבדו את "שם הוורד" והוא שיתף פעולה עם ביל מוריי בשני סרטים. אחד מהם, "Quick Change" הוא גם ביים, וזו קומדיה מאוד משונה, מקורית ויוצאת דופן, אבל לא כזו שבאמת גוררת פרצי צחוק. הוא כתב השנה גם את קומדיית הצפרות "השנה הגדולה" עם סטיב מרטין וג'ק בלאק, שאני תוהה האם מישהו כאן ראה).

אח, הקונפליקט. אני אמור להיגעל מהשימוש הבוטה של חברת הונדה בזכרון הנעורים שלנו מ"שמתי ברז למורה" של ג'ון יוז ("יום החופש של פריס ביולר" במקור). ואני אמור להתרעם מזה שסרטון הפרסומת שלהם הוא פשוט רימייק מועתק לסרט ההוא – עם ההבדל היחיד שהפעם זהו מתיו ברודריק בתפקיד עצמו כשחקן שמבריז ליום צילום, ולא פריס ביולר (שם שבוודאי זכויות היוצרים עליו שייכות לאולפני פרמאונט). ואני אמור לזלזל בכך שזו פניה צינית ובוטה לבני הדור שלי, או לכל מי שהיה בן 14 עד 20 ב-1986 והסרט הזה הילך עליו קסם מאז ועד היום.

אלא שהנבלה המסחרית הזאת עובדת עלי פיקס. התרבות התאגידית שטפה את מוחי. חייכתי בסרטון הזה כמו כלבלב מול עצם לעיסה מפלסטיק. רציתי לכתוב שג'ון יוז בוודאי מתהפך בקברו למראה השימוש הזה בסרט שלו, אבל יודעים מה? אני לא בטוח בזה. יוז ידע למסחר את סרטיו כהוגן. לפחות Yello בטח קיבלו סכום נאה על השימוש בקטע שלהם.

אז הנה פרסומת להונדה. ואני אפילו לא מקבל עמלה על זה שאני שם את זה כאן. פראייר.

תוספת: בזכות תגובותיכם גיליתי שגם סיינפלד גויס לשורות תעשיית הרכב. ויש לו כמה אורחים שם:

עכשיו כשהמירוץ לפרס הסרט טוב ביותר כבר הוכרע וברור ש"הארטיסט" יזכה, מגיע טקס הסא"ג, פרסי גילדת השחקנים, ומכניס קצת מתח ואקשן לקטגוריית המשחק.

אלה הפרסים שחולקו שם הלילה:

פרס האנסמבל – "העזרה"

פרס השחקן – ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט"

פרס השחקנית – ויולה דיוויס, "העזרה"

פרס שחקן המשנה – כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

פרס שחקנית המשנה – אוקטביה ספנסר, "העזרה"

אז האוסקרים לשחקני המשנה חתום ונעול: ספנסר ופלאמר זכו בסא"ג אחרי שכבר זכו גם בגלובוס הזהב ובפרסים נוספים ויזכו ככל הנראה גם באוסקר. אבל מה עם השחקנים הראשיים. הזכייה של דיוויס ושל אנסמבל שחקני "העזרה" הופך את דיוויס למועמדת המובילה לזכייה באוסקר שחקנית הראשית, והמירוץ בינה ובין מריל סטריפ כרגע לא נראה כה צמוד כמו שחשבתי אתמול.

והאם לז'אן דוז'רדן יש סיכוי לנצח את ג'ורג' קלוני גם באוסקרים?

מכיוון שהסא"ג חופף לאוסקרים כמעט תמיד ב-3 מתוך 4 הפרסים, ההימור המושכל לאוסקר יהיה כעת, לדעתי, קלוני, דיוויס, ספנסר, פלאמר (אחרי שאתמול הייתי בטוח שהאוסקר ילך למריל סטריפ).

מרשים למדי: "היורשים" הוא כבר סוף שבוע שני הסרט הכי נצפה בבתי הקולנוע בארץ. אחרי שמכר 25,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון, הוא מוביל את טבלאות המכירות באתרים של סינמה סיטי, יס פלאנט וגלובוס מקס גם בסוף השבוע השני שלו.

"המבריח", שמכר 17,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו, נמצא גם השבוע במקום השני. שני הסרטים החדשים מסוף השבוע האחרון, "אדם על הקצה" ו"הכל בשביל הכסף", הצליחו מעט פחות. "הכל בשביל הכסף" נמצא במקום השני ביס פלאנט ובמקום הרביעי גם בגלובוס מקס וגם בסינמה סיטי. "אדם על הקצה" נמצא במקום השני בסינמה סיטי אבל לא מופיע ברשתות האחרות. "משימה בלתי אפשרית 4" נמצא – בשבוע השביעי שלו – במקום השלישי גם ביס פלאנט גם בגלובוס מקס, ובמקום החמישי בסינמה סיטי מה שאומר שממש היום-מחר הוא יחצה את קו 200,000 הכרטיסים.

==================

לצד הסרטים המסקרנים שהוצגו בבכורה בפסטיבל סאנדאנס ושאני מניח שעוד נשמע עליהם רבות בשנה הקרובה, היתה גם כותרת עגומה למדי במהלך השבוע הזה: המפיץ והמפיק בינגהם ריי לקה בשבץ במהלך הפסטיבל וכעבור יום הלך לעולמו. הוא היה בן 57. בשנות התשעים כתבתי לא פעם בהתלהבות על החברה שריי הקים, אוקטובר פילמס, שאחר כך נקנתה על ידי יוניברסל והפכה ליו.אס.איי פילמס, ואחר כך מוזגה לתוך פוקוס פיצ'רז. אוקטובר פילמז היתה, לצד מיראמקס, בחוד החנית של גל הסרטים העצמאיים והסרטים הזרים של שנות התשעים. אף פעם לא היתה להם הצלחה עצומה כמו של מיראמקס עם "סנמה פרדיסו" או "משחק הדמעות", אבל הם הביאו לאמריקאים בשנות התשעים את מייק לי, לארס פון טרייר ופדרו אלמודובר (ואייבל פררה ודיוויד לינץ') והצליחו לעשות מהם לא רק רווחים אלא אף להביא אותם לאוסקרים. בעשור האחרון האולפנים הגדולים השתלטו על הפצת הקולנוע הזר, ובינגהם ריי עבר בין המון חברות הפצה (בין השאר ביונייטד ארטיסטס, שם הפיץ את "באולינג לקולומביין" של מייקל מור) אבל לא שיחזר את מגע הזהב שלו משנות התשעים.

לא מעט הספדים מאת מפיצים עמיתים, קולנוענים ומבקרים נכתבו בימים האחרונים. הנה, למשל, המבקר ג'ים אמרסון, שהיה חבר של ריי. הוא מספר שם על העבודה של ריי בהפצת "דראגסטור קאובוי" של גאס ואן סאנט (כשריי עוד היה שכיר בחברת הפצה אחרות, לפני שהקים חברה משל עצמו), ומאפשר הצצה על הקשר שבין מפיץ למפיק לבמאי בעולם הזה של סרטי האיכות, ועל האופן שבו למפיצים יש אמירה גם על התוכן ועריכה הסופית של הסרט (במקרה הזה, מתברר, השפעה טובה).

אר.ג'יי קאטלר, שהפיק את "חדר מלחמה", הסרט התיעודי על הקמפיין של קלינטון שריי הפיץ (וארז לאופר היה אחד מעורכיו), הפיק ב-1996 אייטם קצר על ריי והקמפיין שלו להביא את "סודות ושקרים" לאוסקרים. לזכרו של ריי הוא העלה את הסרטון הקצר הזה ל"דדליין".

==============

מדהים. אפילו הפספוסים של "הארטיסט" נראים נפלא.

===============

לא הכרתי את דפני ליף לפני שהנהיגה את מחאת יולי 2010, אבל הוקסמתי מהדמות הבימתית שלה ומריתמוס הדיבור שלה על במות העצרות בהן נכחתי – משהו בין אן קלארק לאלן גינזבורג, נואמת עם אינטונציה של משוררת או אמנית Spoken word. אבל מתברר שליף היא גם סוג של פילם-באף. ובפוסט הזה באתר של J14 היא כותבת על כך שכבר חצי שנה היא לא ראתה סרט, ועל כוחם של סרטים ותפקידו של הקולנוע בחייה, ועל השיעור שלמה בחצי השנה האחרונה על הפער שבין הקולנוע ובין המציאות.

קצת מזכיר את הנאום של יצחק רבין בטקס פרסי אופיר בספטמבר 1995, חודש וחצי לפני שנרצח, על כך שעם כל הכבוד לקולנוע, החיים מרתקים יותר.

==================

טרול חדש נכנס לחיי. משה זאבי הוא כנראה הטרול הראשון שביים סרט קולנוע, ואם אני מבין נכון הוא כרגע מתיש בתגובות ובמיילים לא מעט בלוגרים ומבקרי קולנוע. זאבי קיבל ביקורות גרועות על סרטו "העפיפונים של ארמנד" (אני חשבתי שחמש הדקות הראשונות היו דווקא מעניינות לפני שהסרט הפך לסרט פורנו ללא סקס), וגם לא קיבל כסף מקרנות מה שגרם לו להגות את התיאוריה שכנראה המבקרים והקרנות עשו יד אחת כדי לשדוד את הקופה הציבורית ולא לתת לו כסף. אז הוא מפיץ סרטון שכולו רמיזות שקריות עליי. למדתי משש שנותיי בבלוג שהדרך היחידה לטפל בטרולים היא להתעלם מהם לחלוטין כי כל מטרתם הוא להפיץ שנא ואלימות וכל תגובה רק תגרור תגובה עוד יותר אלימה מצידם וזה לעולם לא יגמר. זה כנראה עניין כפייתי. אז אני מעתה מתעלם.

7:30. שני אירועי פרסי קולנוע מתרחשים ברגע.

גילדת הבמאים מחלקת את פרסיה בשעה זו ממש. ג'יימס מארש כבר זכה בפרס על בימוי תיעודי לסרטו "פרויקט נים" (שאפילו לא מועמד לאוסקר). עכשיו מחכים לשם הזוכה בקטגוריה העלילתית. כזכור ברוב מוחץ של הפעמים הזוכה בגילדה יזכה גם באוסקר על הבימוי, והזוכה באוסקר על הבימוי יזכה בפרס הסרט. לכן הפרס הזה חשוב בתחזיות האוסקר. אז מי זה יהיה הבוקר? "הארטיסט" או "הוגו"?

אם אני יוצא מהבית לענייני הבאת-בנות-לבית-הספר ומחמיץ את ההכרזה, הנה עדכון חי של פרסים.

עדכון: מישל הזנוויציוס זכה בפרס גילדת הבמאים על בימוי "הארטיסט". אחרי הזכייה של הסרט בשבוע שעבר נראה שזכייתו באוסקר כעת סופית.

ונקודה ישראלית: נועם מורו, בוגר בית צבי, זכה בפרס גילדת הבמאים כבמאי הפרסומות הטוב של השנה.

חגיגת פרסי הגילדות המקדימות את האוסקר תגיע הלילה לסיומה עם חלוקת פרסי הסא"ג, גילדת השחקנים: הגילדה הכי גדולה בהוליווד והענף הכי גדול מבין מצביעי האוסקר. שם נבחין מה המצב במירוץ בין מריל סטריפ ובין ויולה דיוויס על פרס השחקנית. עדכון מחר בבוקר.

===============

ובמקביל בסאנדאנס מחלקים את פרסי הפסטיבל.

נתחיל עם הכותרות הישראליות: שניים מהסרטים התיעודיים הישראליים שהוצגו בפסטיבל יוצאים משם עם פרסים בכירים:

– "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ זכה בפרס הראשי בקטגוריית הקולנוע התיעודי העולמי.

– "חמש מצלמות שבורות" של גיא דווידי ועימאד בורנט זכה בפרס הבימוי בקטגוריית הסרט התיעודי העולמי.

ובשאר הקטגוריות:

"Beasts of the Southern Wild", הסרט שקראתי עליו הכי הרבה תשבוחות השבוע, זכה בפרס הראשי בקטגוריה העלילתית. ו"The House I Live In" של אנדרו ג'ארקי זכה בפרס התיעודי.

כל הסרטים עליהם קראתי דברי התפעלות – "הסרוגט", "Safety Not Guaranteed" ו"פרנק והרובוט" – יצאו משם עם פרסים.

עכשיו יהיה מעניין לראות מי מהם יחזיק שנה שלמ ויגיע עד האוסקרים בשנה הבאה.

הנה הרשימה המלאה.

זו העונה האיומה של הקולנוע הישראלי. מבול עכור של סרטים לא טובים (ואף איומים) מציף את המסכים ומוציא את דיבת הקולנוע הישראלי רעה. למראה מטח הסרטים האלה אני לא תוהה איך קרה שהם נוצרו – הרי סרטים רעים נעשים כל הזמן – אלא איך קרה שהם הופצו. מי האיש שצפה בהם אחרי השלמתם ואמר ״סבבה, אני נותן לסרט הזה מסך״?

(אני יודע מי האיש, אני רק תוהה מה עובר לו בראש כשהוא אומר את זה והאם הוא באמת מאמין שמישהו יבוא לראות אותם?).

וכך אתם מוזמנים לסבול כעת מ״נמס בגשם״, מ״רסיסי אהבה״, מ״אמא של ולנטינה״ ומ״סרק סרק״ (סרט שהדחקתי כה חזק שלקח לי שעה להיזכר שכבר ראיתי אותו). כולם סרטים מרושלים בכתיבתם ובבימוים.

מסתורי במיוחד הוא ״אמא של ולנטינה״, על מערכת יחסים (משעממת) בין קשישה ובין הנערה הפולניה שמגיעה לסעוד אותה. זה סרטו השני של אריק לובצקי (כאן בשיתוף עם מתי הררי) המגיע לבתי הקולנוע בתוך חודשיים, אחרי ״הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן״ ("ולנטינה" למעשה צולם שנה לפני "סימיקו"). בהוליווד אומרים למי שרצף כשלונות תלוי על חגורתו שהוא לעולם לא יוזמן אפילו לארוחת צהריים בעיר הזאת, ואילו בתל אביב הוא כבר נחשב לבעל ניסיון ולפיכך מוזמן לקבל תקציב לסרט הבא שאיש לא ירצה לראות. הוכחה מוחצת לכך שבניגוד למה שטוענים, קרנות הקולנוע בארץ לא מאמינות בתיאוריית האוטר. רבע השעה האחרונה של ״ולנטינה״, מרגע שהקשישה נועלת את העובדת הזרה הפולנית בחדר, דווקא מעוררת עניין. בעיקר, כי רק אז מתברר מה הסרט הזה היה צריך להיות מלכתחילה אבל לאף אחד היה את האומץ ללכת לשם: סרט אימה פסיכולוגי. במקום זאת הוא דייסה קולנועית מפוחלצת. ללמדנו שסרטי אימה יותר קשים לבימוי מסתם דרמות. סרטי אימה דורשים דיוק ושליטה, דרמות אפשר לביים מתוך שינה. הבו לי רימייק ל"אמא של ולנטינה" בסגנון "מיזרי" בו הקשישה נועלת את הפולניה כבר ברבע השעה הראשוה של הסרט, וזה סרט שארצה לראות. ואגב, אניחושב שהוא יגיד יותר על טראומת השואה ממה שהסרט אומר כרגע.

גם ב״נמס בגשם״ של דורון ערן (האיש שמעולם לא ביים סרט שאהבתי) מצאתי נקודת זכות: הליהוק של חן יאני לתפקיד נער שמעדיף להתחזות לאשה והופך לדראג קווין ולטרנס ג׳נדר. יש בליהוק הזה הברקה גדולה. אבל יש גם משהו נורא לא פוליטיקלי קורקט לתת לאשה לגלם את התפקיד הזה, למרות שזה אפקטיבי: יאני זוללת את המסך. ויותר מזה: הצופה הסטרייט מרגיש שהוא נמשך לבחור שלבוש כאשה. וזו גם הבעיה: ״נמס בגשם״ הוא תשדיר שירות לסובלנות המיועד לקהל סטרייטי. ממש שיעור בחינוך מעורבב בבי-מובי נלוז.

אני מקווה שפעימת הסרטים הרעים חלפה לה. הסרט הישראלי הבא שייצא הוא "ד"ר פומרנץ", החדש של אסי דיין, טרם ראיתי אבל מקווה שהוא יהיה לפחות חביב. חסר לו שלא. ואחריו "אורחים לרגע" המקסים של מאיה קניג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.1.2012

===============

ובינתיים בסינמטק:

לפני שבועיים יחלתי לכך שמישהו ישלוף את האפטר-אפטקס שלו ויעשה משהו עם כדור הבלהות שבכניסה לסינמטק תל אביב החדש. הערב אני רואה ב"עין הדג" שמישהו אייפון ואפליקציה משעשעת הלך ועשה:

סיפתח נאה. אפשר יותר מזה. נעשה מזה סדרה.

אבל לאן? למה? זה טיזר בן עשר שניות לפרסומת שתשודר בסופרבול ביום ראשון הבא. אבל אין לי מושג מה מקדמים כאן:

ביולר? ביולר…?

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.1.2011

שני במאים ממדינות הקפואות בצפון אירופה הובאו לאמריקה לביים את סרטי הפעולה של חורף 2012. האחד מגיע מאיסלנד, השני מדנמרק. שניהם מוכיחים שהם חיילים צייתנים של הסיסטמה ההוליוודית ומנפקים עבודות שגרתיות למדי.

בלתזאר קורמאקור האיסלנדי ביים את "המבריח", רימייק לסרט איסלנדי בשם "רייקיאוויק-אמסטרדם", בו הוא שיחק ואותו הוא הפיק, אבל לא ביים. את התפקיד שהוא גילם במקור מגלם כעת מארק וולברג, ובמקום נתיב הברחה שבין איסלנד והולנד, בגרסהה אמריקאית העלילה (חסרת ההגיון) נעה בין ארצות הברית לפנמה. קורמאקור מוכר לחובבי פסטיבלי הקולנוע בארץ בזכות סרטיו "101 רייקיאוויק", "ג'אר סיטי" ו"הים". "המבריח" הוא סרטו השני באמריקה, אבל הראשון שמנסה להיות סרט אקשן הוליוודי.

הבעיה העיקרית של "המבריח" היא שזה סרט עם יומרה. יומרה זה דבר מסוכן. סרט אקשן סתמי עם עלילה קלושה זה כמעט חלק מדרישות הז'אנר, או לפחות מהאלמנטים שהז'אנר הזה לא מקפיד עליהם. אלא ש"המבריח" מנסה להיות סרט פעולה ריאליסטי, שאומר משהו על קושי החיים במצב הכלכלי של ימינו שדוחף אנשים למעשים קיצוניים. ואיך יודעים שיש ל"המבריח" יומרות אמנותיות? כי הם בחרו בבארי אקרויד לצלם את סרטם. אקרויד מגיע עם מטען לסט: הוא הצלם הקבוע של קן לואץ', שסרטיו עוסקים בתלאות וקושי היום של בני המעמד הנמוך. אבל בשנים האחרונות אקרויד הבריטי הפך לסוג של מותג בקרב במאי אקשן שיש להם יומרה: יומרה שלסרטיהם לא ייצא שם שהם רק "סרטי אקשן". פול גרינגראס לקח אותו כדי לצלם את "טיסה 93", כדי שנבין שזה סרט רציני ולא נחשוב חלילה שזה סרט שמנצל את אסונות 9/11 לצורך הלהטת יצרי אלימות של הצופה האמריקאי. זה עבד: "טיסה 93" היה מועמד לאוסקר. ואז הוא הובא לצלם את "מטען הכאב" של קתרין ביגלו. גם זה עבד: "מטען הכאב" זכה באוסקר. ועכשיו הוא מצלם את "המבריח", וכדי שנבין שזה סרט ריאליסטי ומחוספס ולא סתם בובת ראווה הוליוודית מפלסטיק, אקרויד וקורמאקור מוותרים על שימוש בפוקוס. פוקוס זה למפונקים. ובנוסף על כך, הם אפילו מעתיקים שוט אחד שלם מתוך "מטען הכאב". ללמדנו שיש סוגים שונים של הברחות בעולם.

האלמנטים הסגנוניים האלה אמורים לגרום לנו לחשוב ש"המבריח" הוא סרט רציני, שמטפל ברצינות בנושאים רציניים כמו סדרי עדיפויות ונאמנות, אבל עלילתו מקושקשת אף יותר מתנועות המצלמה התזזיתיות שלו. מארק וולברג מגלם אדם שנחשב לבכיר המבריחים אבל שיקם את חייו. כשאחיו של אשתו מסתבך עם חבריו לפשע לשעבר של הגיס, הוא נאלץ לחזור להברחה אחת אחרונה כדי להציל את המשפחה, ועל הדרך הוא עובר כמה רגעים כל כך בלתי סבירים בעלילה שרק הופכים את מראית העין ה"ריאליסטית" לעוד יותר מזויפת.

*

אסגר לת, הבמאי של "אדם על הקצה", מגיע להוליווד מדנמרק ובאופן משונה אין מאחוריו קריירה קולנועית ארוכה כלל. למעשה, זהו סרטו העלילתי הראשון. ובכל זאת, יש לו שושלת קולנועית מפוארת: אביו, יורגן לת, הוא אחד הבמאים הדוקומנטריים הוותיקים והמוערכים של דנמרק, וכנראה מורה קולנוע נערץ שם. איך אני יודע? כי לארס פון טרייר, שמעריץ אותו, יצר איתו לפני כמה שנים את הסרט התיעודי הנפלא "חמש מכשלות", בו הוא איתגר את מורו ורבו לצלם חמש גרסאות מחודשות של סרט תיעודי קצר שביים בעברו, כל פעם עם אתגר אחר, כדי לבחון כך האם אפשר לבודד את מהות כשרון הבימוי, האם זה תלוי בדבר מסוים. החל מצדדים טכניים וכלה באלמנטים פנימיים כמו אגו.

אם היו אומרים לי שאת "אדם על הקצה" ביים במאי ותיק ומיומן, נגיד מישהו כמו רוג'ר דונלדסון, רוג'ר ספוטיסווד או פיטר נויס, הייתי מקבל את זה. לאמור שהסרט אינו ייחודי בסגנוני, אבל הוא מאוד יציב, יעיל ויש בו משהו מדוד. מבחיה עלילתית הוא מופרך אפילו יותר מ"המבריח", אבל מכיוון שברור מסגנונו שכל מטרתו היא לבדר והוא חף מכל יומרה אמנותית, קל יותר לבלוע אותו ולחבב אותו. ב"אדם על הקצה" יוצא סם וורתינגטון ("אווטאר") אל המעקה שבמרומי הקומה ה-25 בבית מלון במנהטן, דבר שמיד מזניק אליו את ההמונים שמריעים לו מלמטה ומעודדים אותו לקפוץ (כי תמיד נחמד להמון צמא דם לצפות באיזו הוצאה להורג נחמדה), את התקשורת (שמשגרת את עופות הטרף שלה שמרחפות מעל הגופה-הפוטנציאלית-לעתיד) ואת המשטרה, שמנהלת איתו מו"מ להניא אותו ממעשיו. אלא שבהדרגה מתחוור לנו שיש כאן שואו שלם של חשיפות והסתרות ואחיזות עיניים ופעולות הסחה, כשבבניין ממול קורה בכלל דבר אחר. וממש כמו ב"המבריח", גם כאן יש סיפור שלם של נאמנות בין-משפחתית, בו אחד עוזר לאחיו (או לגיסו) להינצל מידיו של גנגסטר מושחת. אני מניח שגיבור "אדם על הקצה" ניחן בכוחות-על שלא דווח לנו עליהם בסרט, כי אחרת כמה רגעי שיא בסרט לא לחלוטין ברורים.

המכשלה העיקרית של "אדם על הקצה" היא התחושה המשונה שעוברת בסרט ששני מוקדי העלילה – זה על המעקה במלון, וזה בתעלות האוורור בבניין הסמוך – נכתבו על ידי תסריטאים שונים לחלוטין, שגם כנראה קיבלו משימות כתיבה שונות. כתוצאה מכך, כל הסצינות של ג'יימי בל ("בילי אליוט") בתפקיד אחיו של הגיבור, כתובות כסצינות פעולה קומיות, אבל מרושלות להחריד (ולא מצחיקות), שמחלישות את האינטנסיביות של כמה סצינות אחרות, מוצלחות יותר. סצינות שנראות כאילו הן פירורים שנפלו מצלחתם של תסריטאי "מיליארד סיבות לשוד", שהסרט הזה נראה כמעט כמו סרט המשך זול שלו.

שני הסרטים האלה הם סרטי פעולה ומתח משניים בחשיבותם, סרטים מארגזי המציאות באחורי החנות של הוליווד, מהסוג שיספק רק מי שמגיע עם סטנדרטים נמוכים במיוחד או עם צמא עצום לבום-טראח. אלה גם סרטים שמלמדים שמשהו בכלכלה של הקולנוע לא הגיוני: למה שמישהו ילך ל"אדם על הקצה" אם "משימה בלתי אפשרית 4" – סרט עם אופי דומה אבל השקעה פי מיליון יותר גבוהה – מוקרן באולם הסמוך… ובאותו מחיר! "אדם על הקצה" ו"המבריח" הם הוכחה לכך שצריך מחיר דיפרנציאליים לסרטים על פי איכותם וההשקעה שהושקעה בהם. אחרת הם הופכים לבשר תותחים לבכורות בערוצי הסרטים בלבד. ככאלה הם דווקא בסדר.

* תיקון טעות: הפוסט עלה כשלסרט "אדם על הקצה" קראתי בטעות "איש על הקצה". הטעות הזו תוקנה כעת.

רשימת הקניות של האולפנים בסאנדאנס חושפת את הסרטים שאמורים להגיע עד לאוסקר 2013 # חדשות אוסקר דיגיטליות # הוברמן, סקוט ודרגיס # והסרטים הישראליים בסאנדאנס מקבלים זרקורים

פסטיבל סאנדאנס ינעל מחרתיים ושניים מהסרטים התיעודיים הישראליים המוקרנים בו זוכים לחשיפה נאה ב"ניו יורק טיימס".

רענן אלכסנדרוביץ הוזמן ליצור סרטון Op-Ed לאתר העיתון – אותה משבצת בה התארח בה בעבר גם ארול מוריס – בו הוא מצמצם את עיקרי סרטו, "שלטון החוק", לעשר דקות. עשר דקות שמציגות את כל הקונפליקטים המשפטיים והמוסריים של ישראל מאז 1967, ומציגים את ישראל בכל נאורותה הליברלית בכפיפה אחת עם כל האגרסיביות המיליטינטית המבוהלת שלה. מדינה שדואגת לזכויות הפרט ביד אחת ורומסת אותן ביד השנייה.

וסרטם של עימד בורנאט וגיא דווידי, "חמש מצלמות שבורות", זוכה גם הוא לפרופיל ב"ניו יורק טיימס".

==============

ועוד בסאנדאנס: מתחילים לצוץ שמות הסרטים שינסו להפוך בשנה הקרובה לסרטי האינדי המצליחים והראויים לאוסקר לשנת 2012. את הרשימה מוביל כרגע "סרוגט", דרמה עם הלן האנט וג'ון הוקס, המבוססת על סיפור אמיתי על סרוגט שעוזרת לנכה המחובר לריאת ברזל. מועמדות לאוסקר לג'ון הוקס בשנה הבאה? פוקס סרצ'לייט מאוד מאמינים בסרט ושילמו עליו 6 מיליון דולר.

"Liberal Arts" זכה לתשואות בבכורתו. זה סרטו השני של ג'וש רדנור ("שמח-תודה-עוד-בבקשה"). סוני קנו את "פרנק והרובוט" להפצה ברוב העולם (עם פרנק לנג'לה, סוזן סרנדון ורובוט). ליונסגייט קנו את הדרמה הכלכלית "Arbitage" עם ריצ'רד גיר ו(שוב) סוזן סרנדון, בתקווה שזה יהיה ה"התמוטטות" של השנה (אני מניח שזה אומר שיונייטד קינג יפיצו בארץ). מילניום קנו את "אורות אדומים", מותחן חדש של רודריגו קורטז ("קבור"). אני מניח שזה אומר שגם זה שייך ליונייטד קינג.

===============

שתי בשורות אוסקר דיגיטליות:

א.

היכונו היכונו, טקס האוסקר הקרוב (ב-27 בינואר לפנות בוקר) יועבר בארץ בפעם הראשונה בשידור חי בהיי-דפינשן. בשורות נפלאות.

ב.

מהשנה הבאה האקדמיה האמריקאית תעבור להצבעה אלקטרונית. רוב הגילדות, אגודות העיתונאים ואפילו הבאפט"א כבר משתמשים בהצבעה דיגיטלית. ומהשנה הבאה גם האוסקרים. ומתי פרסי אופיר?

=================

חזרה ל"ניו יורק טיימס": מבקרי הקולנוע של העיתון – איי.או (טוני) סקוט ומנולה דרגיס מראיינים (ויה אימייל) את ג'יי הוברמן, מבקר הקולנוע המפוטר של ה"ווילג' וויס", האיש שירש את כסאו של אנדרו סאריס. אחת השאלות שהם מתלבטים לגביה, וגם שעלתה בעבר כאן, היא עד כמה יכול מבקר קולנוע של ימינו לכתוב על סרטי איכות גבוהים ומאתגרים, בעידן בו הקהל והמדיה מצפים לסרטים בעלי פרופיל גבוה ורב אדרנלין.

זה בלתי נתפס. תיאו אנגלופולוס היה איש חולה מאוד בשנים האחרונות, דבר שהקשה עליו להמשיך בקריירת הקולנוע המפוארת שלו, ולבסוף הוא מת כשמכונית דרסה אותו ברחובות אתונה? סוף משונה. אנגלופולוס היה בן 76 במותו אמש, ובמשך שני עשורים – בין מותו של אנדריי טרקובסקי ועלייתו של בלה טאר – הוא נשאר נציג אחרון של קולנוע אירופי שאני כה אוהב, זה שלוקח את הזמן שלו עם שוטים ארוכים-ארוכים, מפותלים בתנועות המצלמה שלהם, מהונדסים לעילא, מרוחקים קמעא, אבל גדושים תובנות פילוסופיות. סרטים שהם הרהור. מבט.

אז בלה טאר מודיע על פרישה ואנגלופולוס הולך לעולמו באותה שנה? מה נשאר לנו? מי נשאר לנו? בכל שנה כשאני נזכר בטרקובסקי ביאר-צייט שלו (אנגלופולוס, אגב, היה צעיר מטרקובסקי בשלש שנים) אני מציין אותם כמעין ממשיכי דרך, האם כעת השושלת נקטעה?

פגשתי את אנגלופולוס כמה פעמים. אני זוכר שהוא היה בארץ לפחות פעם אחת. אולי אפילו פעמיים. ופגשתי אותו גם בפסטיבל ברלין ב-2004 שם ראיינתי אותו על סרטו "האחו הבוכה", סרט נפלא שהיה אמור להיות ראשון בטרילוגיה, והיה סרטו הראשון אחרי שתיקה בת שש שנים (בעיקר בגלל בעיות בריאות). כמה שנים אחר כך הגיע "אבק הזמן", סרט שלטעמי מכתים את הפילמוגרפיה שלו והראתה שהוא דועך לנו. ב-1998 הוא זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו "נצח ויום".

ועתה כבר ברור שהטרילוגיה שהוא תכנן לעולם לא תקרה. אנו, אלה שאהבו את סרטיו, בכל פעם שאנו רואים ערפל, זה כמו לצעוד לתוך סצינה בסרט שלו. לאחד מסרטיו קראו "נוף בערפל", אבל למעשה זו הכותרת לכל סרטיו. תמיד היה שם נוף, וערפל, וצילום כמעט מונוכרומטי, ואנשים צועדים. אולי מיכל רובנר היא סוג של ממשיכת דרך (ובכלל נדמה שעולם האמנות העכשווית מתכתב עם סרטיו, כפי שאבחנתי בעת ביקורי האחרון במוזיאון ישראל).

ב-2005 הגיע אנגלופולוס לביקור נוסף בישראל, לכבוד מחווה לסרטיו בפסטיבל חיפה. זה היה ממש כשרק התחלתי לכתוב ב"פנאי פלוס" וכמה חודשים לפני שהבלוג הזה הושק. נראה לי תזמון טוב לשלוף את הטקסט ההוא ולשים אותו כאן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2005

1. עד לפני כמה חודשים כתבתי וערכתי במקומון תל אביבי אליטיסטי ומכתיב טעם. בעיתון ההוא השם תיאו אנגלופולוס הוא בגדר מותג איכות. אין לי מושג כמה מקוראי המקומון באמת ראו סרטים של הבמאי היווני אנגלופולוס, אבל כדרכם של קוראי מקומון תל אביבים, הייתי יכול להיות בטוח שהם לפחות שמעו את השם ויודעים לזהות אותו עם קולנוע אירופי כבד, מסוגנן, סינמטקי. כבר שלושה חודשים אני כאן ב"פנאי פלוס" – נהנה מכל רגע, אגב – ולא רק שעוד אין לי מושג אילו במאים וסרטים אוהבים הקוראים שלי, אין לי בכלל מושג מי הם הקוראים האלה. כלומר, אתם. האם אתם שוכני סינמטקים או דרי קניונים? האם אתם רואים רק קולנוע הוליוודי עממי, או שאתם מאזנים את התפריט שלכם גם עם סרטי איכות? האם אתם בכלל רואים סרטים, או רק מעדיפים לקרוא עליהם? ולמה אני שואל? כי במדור הפעם אני לא סתם מסנן עבורכם אילו מהסרטים המוצגים בקניון הסמוך משעשעים יותר או פחות, אלא רוצה לנסות לשנע אתכם ממקומכם, ואולי אף לשנות את חייכם. בסוף קריאת המדור הזה אני מקווה שלפחות חופן מכם יעלה על רכבת לחיפה, שם ייפתח ב-18 באוקטובר פסטיבל הקולנוע הבינלאומי, וילך לצפות במחוות שמקיים הפסטיבל הזה לבמאים תיאו אנגלופולוס וסטנלי קובריק. אני מעריך שאם מאה מכם, אלה שמעולם לא ראו סרט של אחד משניהם, יעשו את זה, 95 מכם ישנאו אותי עד סוף חייכם ויחרימו לנצח את כל כתביי. אבל חמישה מכם יצפו בסרטים האלה ויחושו שהם נמצאים בקרבתו של חיזיון דתי. אני יודע שזה נשמע נפוח, אבל אני יכול להציע כאן רק מניסיוני. אם אתם קוראים את המדור הזה, בין אם במשך שנים או רק כמה שבועות, ודאי הבחנתם שאני מתמוגג מקולנוע הוליוודי עשוי היטב. אבל רק לעיתים נדירות בחיים מזדמן לצפות ביצירת מופת אמיתית, נצחית, כזו שלא רק משנה את פני הקולנוע, אלא גם מסוגלת לשנות את החיים. סטנלי קובריק ז"ל ותיאו אנגלופולוס יבדל"א הם יוצרים כאלה (שאין ביניהם שום קשר פרט לעובדה ששניהם זוכים למחווה בחיפה), שעשו סרטים שיגרמו לכמה מכם להפוך את הקולנוע מתחביב לאובססיה, מבילוי לשעות הפנאי לעיסוק מרכזי. מבידור לאמנות.

2. למעשה, אני כל כך מאמין בעוצמת הסרטים האלה, שהייתי מציע לפסטיבל חיפה לעשות תרגיל שיווקי בו יציעו לקהל שמגיע לצפות בסרטי המחוות לשלם על הכרטיס ביציאה מהסרט, ולא בכניסה. נשברתם ויצאתם הסרט? תשלמו רק חצי מחיר. כמו חניון, לפי שעות. זה אולי לא ישתלם כלכלית – אני מניח שסף הסבלנות הרינגטוני של צופה הקולנוע העכשווי הממוצע לא יתמודד היטב עם האתגרים שמציבים בפניהם היוצרים האלה. אבל מנקודת מבט חינוכית, לקברניטי הפסטיבל יהיה אומדן ביד: מספר הכרטיסים שיימכרו עם תום הסרט, במחיר מלא, יהיה שקול למספר הצופים שעברו חוויה קולנועית בלתי נשכחת באותו יום (או שהם ממילא ממעריצי הבמאים האלה). אבל הפסטיבל לא עושה תרגילי שיווק, ולכן את הכרטיסים קונים לפני תחילת הסרט. במחיר הכרטיס אתם מוזמנים להמר. במקרה הרע, תשתעממו למוות. במקרה הטוב, תגלו עולם חדש. אני מקווה שלא תשתעממו לרגע. הסרטים איטיים ודורשים ריכוז, אבל אינם משעממים לשנייה. הם, בדרכם החילזונית, עוצרי נשימה.

3. והנה הפרטים הפרקטיים. פסטיבל הקולנוע ה-21 בחיפה ייפתח ביום ג', 18 באוקטובר, בהקרנת הסרט "הגנן המסור" עם רייף פיינס, ויינעל שבוע אחר כך, ב-25 באוקטובר, בהקרנת הסרט "בנעליה", עם קמרון דיאז.

4. תיאו אנגלופולוס, בן 70, הוא נצר אחרון לזן נכחד של במאים, לדור שלם של קולנוענים שפרחו באירופה של שנות ה-50 וה-60. חלקם עדיין בחיים, אבל מתפקדים בקושי – ברגמן, אנטוניוני; חלקם בחיים אבל פנו לעשייה הוליוודית, גם אם איכותית למדי – רומן פולנסקי ומילוש פורמן; רובם כבר מתו – פליני, טרקובסקי, ויסקונטי. אבל אנגלופולוס, כמו נזיר נצחי, ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. סרטים אופראיים, איטיים, פוליטיים, מורכבים מאוד מבחינה קולנועית, המספרים סיפורים שהם לכאורה פשוטים ואנושיים, כאילו נגזרו מטרגדיות יווניות מוכרות, אבל כמעט תמיד עוסקים בנושאים אוניברסליים של הגירה, גלות וניצול.

המחווה שתיערך לכבודו בחיפה (במחווה הכוונה היא להקרנה חוזרת של כמה מסרטיו, אך לא רטרוספקטיבה מלאה ומקיפה) מתקיימת לרגל הקרנת סרטו החדש, והראשון מזה שש שנים, "טרילוגיה: האחו הבוכה" – הראשון בשלושה סרטים שאנגלופולוס מתכנן, המספר את סיפורה של אשה, החופף לסיפורה של יוון במאה ה-20. את הסרט ראיתי לראשונה כבר לפני שנה וחצי, כשהוקרן בתחרות בפסטיבל ברלין. נדהמתי מיופיו ומעוצמתו, מהכוח – הקולנועי וההפקתי – שאנגלופולוס עדיין מצליח לייצר, לא רק בגילו ובמצבו הבריאותי, אלא גם באקלים הקולנועי העולמי, בו סרטים כמו שהוא עושה נחשבים מיושנים, בעולם בו גם סרטי האיכות אמורים להיות היפראקטיביים (ע"ע סרט הפתיחה של הפסטיבל). הייתי משוכנע שהסרט יזכה בפרס כלשהו בפסטיבל ויהפוך לשיחת היום בעולם הקולנוע. לא הייתי אפילו קרוב. הוא יצא בידיים ריקות מהתחרות ונעלם מעל פני האדמה. להפצה בארץ הוא לא נקנה (כמובן, אחרי שסרטו הקודם, "נצח ויום", נקנה להפצה אך מעולם לא הופץ) ובאמריקה הוא יצא בהפצה מצומצמת רק לפני חודש, וכבר ירד ממסכי הקולנוע. אחרי כל זה, כשיגיע אנגלופולוס עם סרטו, יתבקש לשאול אותו האם בכלל יהיו חלקים 2 ו-3 לטרילוגיה.

אבל בפברואר 2004, כשישבתי מולו בלובי של מלון מאריוט בברלין, שם הוא נפגש עם חבורת עיתונאים אחרי הקרנת הבכורה של סרטו, הוא בהחלט תכנן להמשיך את הטרילוגיה. לחלק השני, הוא סיפר, הוא מתכנן לקרוא "הכנף השלישית". לחלק השלישי, "השיבה". "הטרילוגיה מתחילה באודסה ב-1919 ונגמרת בניו יורק של ימינו", הוא עידכן. במרכזה עומדת דמותה של אלני (או הלנה, בעברית), ילדה המתייתמת מהוריה ומגורשת מרוסיה ליוון בתחילת המאה. ביוון היא מאומצת על ידי ראש הכפר אליו היא מגיעה, ומתיידדת עם בנו. האח ואחותו המאומצת מתאהבים, אך האב המאמץ רוצה להינשא לה. האח והאחות בורחים מהכפר, וחייה של אלני, מהפריים הראשון ועד האחרון, מלאים סבל, עוני, השפלה ומוות. אך היא, כמו רוב הדמויות בסרטיו של אנגלופולוס, מצולמת מרחוק, היא רק סטטיסטית קטנה על רקע תפאורה היסטורית ענקית. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, עוני, שיטפון, בצורת, מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים ביוון. 30 שנה מלווה הסרט את אלני, 30 שנה בהן היא פליטה נצחית, עוברת מבית זמני לבית ארעי ושוכלת את כל מי שקרוב אליה. ובכל זאת, אנגלופולוס טוען שהוא אינו פסימיסט. ממש. ושסרטיו גם קצביים ומלאי הומור (הם לא). אבל הסיבה שאתם חייבים לצפות בסרט הזה – בין אם אתם מגלים את אנגלופולוס לראשונה או מתוודעים אליו מחדש – היא פשוט כי אין עוד במאי כיום שמביים כמוהו. אנגלופולוס, כמו טרקובסקי, בורא עולם קולנועי מובהק בו תנועת המצלמה, ולא הטקסט המילולי, היא זו שמספרת את הסיפור האמיתי. זו עבודת הבמאי בנוסח האירופי של ימי הגל החדש ואילך: לאו דווקא הדרכת שחקנים, אלא העברת סיפור באמצעים ויזואליים מופשטים. והאמצעים הוויזואליים שעמדו לרשותו של אנגלופולוס בסרט הזה הם לא פחות ממרהיבים. "זו ההפקה היוונית הגדולה ביותר אי פעם", אמר אנגלופולוס לעיתונאים. הכפר על מאה בתיו נבנה כולו לצורך הסרט, בקרקעית אגם שמתייבש מדי חורף. כל החורף הם צילמו שם, ואז חזרו לסט בקיץ, כשהאגם מלא, כדי לצלם את סצינת השיטפון. אנגלופולוס הוא אשף ביצירת דימויים בלתי נשכחים, גם אם יש לעיתים משהו מנוכר בגרנדיוזיות שלו. כל שוט שלו נמשך עשר דקות ומכיל עולם ומלואו. כל שוט מספר סיפור שלם. כל פריים מכיל עשרות סמלים, חזיונות ורגעים תיאטרליים עוצרי נשימה. מהעץ עליו תלויות כבשים שחוטות, דרך סצינת הקרב ועד ההלוויה בלב האגם. מהסיקוונס הבלתי נשכח בבית האופרה שהופך למחנה פליטים מאולתר, ועד לסצינה בה כפר שלם עולה באש. אנגלופולוס לא עובד על מינימליזם, העולם שלו מונומנטלי, עצום מידות ועשוי ביד אמן, מהסוג שכבר לא רואים יותר. אם יהיה המשך ל"טרילוגיה" או לא, אין ספק שמדובר בסרט שהוא כמעט אחרון מסוגו (במחווה יוקרנו שלושה סרטים נוספים של הבמאי: "נצח ויום", "נוף בערפל" ו"מסע השחקנים". כדאי מאוד לראות את כולם. החוויה תהיה בלתי נשכחת).

===================

תוספת: מהידיעה ב"הארץ" אני לומד שמותו של אנגלופולוס הגיע בזמן שהיה בצילומי סרטו החדש, "הים האחר", החלק השלישי בטרילוגיה שהוא תכנן. יהיה מעניין לעקוב מה יעלה בגורל הסרט הזה כעת.