הפסטיבל הבריטי בסינמטקים # הסינמטק החדש של תל אביב

א.

"אשת הברזל" יוצא בארץ בתזמון מצוין, במקביל לפתיחת פסטיבל הקולנוע הבריטי שמארגנת הקונסוליה הבריטית בסינמטקים בארץ. הפסטיבל הזה, שחוזר השנה אחרי הפסקה בת ארבע שנים, מגיע אף הוא בתזמון מצוין: בשנה בה הקולנוע הבריטי הרים ראש וחזר לחיים כשלחייו סמוקות. זו היתה שנה אדירה לבריטים וכמה מהסרטים הכי מדוברים השנה היו תוצרת אנגליה. למשל: "חייבים לדבר על קווין". או "בושה". כל זה מגיע בתקופה סוערת לקולנוע הבריטי כשממשלת הקואליציה מנסה לקצץ הוצאות וביטלה את מועצת הקולנוע הבריטית והעבירה סמכויותיה למכון הקולנוע. עדיין לא ברור מה יהיו השלכות הצעד הזה, אבל הוא מגיע בתקופה של התעוררות. מצד אחד, זו השנה בה נוצר הסרט הבריטי הקופתי בכל הזמנים בבריטניה ("The In Betweeners"), ובתקופה בה המיזוג בין אנגליה והוליווד נמצא בשיא ("ג'יין אייר", "הארי פוטר", "שרלוק הולמס", "סוס מלחמה", "ג'יימס בונד". ובטלוויזיה: "דאונטון אבי"). ובמקביל, הקולנוע העצמאי מרים שם את ראשו. רשימת הסרטים המרשימה מאוד והעדכנית מאוד שתוצג בסינמטקים מכילה את כל הסרטים הכי מדוברים בשנה האחרונה באנגליה: "טירנוזאור" (השחקן פאדי קונסידיין מביים, פיטר מולאן מ"סוס מלחמה" משחק ולצידו אוליביה קולמן מ"אשת הברזל"), "צוללת" (בהשתתפות אותו פאדי קונסידין), "רשימת חיסול" (אם קן לואץ' היה מביים את "איש הקש"), "סופשבוע", "קוריולאנוס" (רייף פיינס מביים שיקספיר), "חוש מושלם" (יואן מגרגור חוזר לשתף פעולה עם דיוויד מקנזי הסקוטי).

מבין כל אלה אני מזהיר אתכם בינתיים מ"טירונזאור" ואף מ"רשימת חיסול", שני סרטים מפרכים לצפייה (הבריטים טובים בריאליזם מחוספס ובלתי נסבל) וממליץ לכם על "צוללת" המקסים, שהופך את ריצ'רד איודה, הבמאי, לאחד האנשים שיהיה מסקרן לעקוב אחריהם. לכאורה "צוללת" דומה לסרטיו של ווס אנדרסון ("ראשמור" בעיקר). אלא שאנדרסון בעצמו מושפע מהתרבות והמוזיקה הבריטית של שנות ששים, כך שהוא ואיודה בעצם מושפעים מאותם מקורות השראה. זה סיפור מתוק ומוזיקלי ושנון קולנועית על תיכוניסט חנון מאוהב.

(פורסם ב"פנאי פלוס", 1.2.2012)

ב.

ועתה, אחרי שהייתי בערב הפתיחה של הפסטיבל הבריטי אני יכול להוסיף לרשימת האזהרות את "אנקת גבהים" של אנדריאה ארנולד. האם זה מה שיעלה בגורל הפסטיבל הבריטי מבחינתי? רשימה של כעשרה מהסרטים שקראתי עליהם הכי הרבה שבחים השנה אבל בינתיים – אחרי צפייה בארבעה מהם – שלושה לא אהבתי ואחד כן. הבא בתור, "סוף שבוע". נקווה לטוב.

סופית: אני שונא את סרטיה של אנדריאה ארנולד. כל הגישה שלה לקולוע פשוט בלתי נסבלת בעיניי, ואם חשבתי שעיבוד לסרט קלאסי המתרחש במאה ה-19 יביא לעידון בגישתה, התבדיתי. היא במאית חסרת רחמים – אין לה רחמים לדמויותיה, לשחקניה (שעוברים התעללויות קשות בסרט), לבעלי חיים, שנשחטים ומעונים (אני מקווה שבאמצעות אפקטים פירוטכניים מתקדמים, אבל איכשהו מסופקני), ובעיקר לצופיה. מבחינה ויזואלית יש בסרט כמה שוטים נהדרים (יש בו מספיק עצים וסוסים כדי להשתלב בפרויקט הפריימים היפים של סוף השנה שלי), אבל אנדריאה עושה כמיטב יכולתה להפוך את סרטה למכוער ככל האפשר. אני פשוט לא מבין מה עובר לה בראש כשהיא באה לעשות סרטים.

וזה הסרט השני של ארנולד שהיא מחליטה לצלם בפריים 4:3. מה שהוא הומאז' משעשע ותקופתי ב"הארטיסט" הוא סוג של גחמה יומרנית ומעצבנת אצל ארנולד. מה שמביא אותי לעניין הבא.

ג.

יש אולמות חדשים לסינמטק תל אביב. תוכלו למצוא אותם ארוזים באחד הבניינים הכי מכוערים בישראל, כה מכוער שהוא כמעט קומי. קומי, עד כמה שאיש צולע יכול להיות מצחיק. כלומר, עצוב. קומי, כי בכניסה לאולם מזהירים הסדרנים את הנכנסים מהמדרגה בשורה 7. למה? כי כולם מועדים עליה. שלפו את המצלמות הסלולריות שלכם והתחילו לתעד: זה אכן מצחיק כמו סלפסטיק – אכן, כולם מועדים על המדרגה בשורה 7. היסטרי. כלומר, טרגי. וזה באולם 3, הוא האולם גדול במבנה. האולם הגדול המסתתר במרתף, ליד השירותים. הייתם מצפים שהאולם הגדול, המפואר, יהיה זה מיד בכניסה לבניין, במקום הכי נגיש, יוקרתי ואטרקטיבי, ולא הכי נחבא. אבל בלא בסינמטק תל אביב, עולם לואיס קרול-י בו הכל הפוך מההגיון, בו כדי להגיע לאולם גדול והמפואר צריך לרדת בגרם מדרגות צר כמו מאורת ארנב, ונמוך תקרה אילו שתינו בקבלת הפנים בכניסה משקה מגדיל. כל שנות התכנון, כל כספי הבנייה, ואיש לא נתן את דעתו למדרגה בשורה 7.

אבל…

אני מעדיף לשפוט אנשים על פי אופיים ולא על פי בגדיהם, ובניינים על פי הפונקציונליות שלהם, ולא על פי חיצוניותם. לא אתגר פשוט, אגב. אבל אני משתדל. ומכיוון שהדבר הכי חשוב בבית קולנוע זה אולם הקולנוע עצמו, אני חייב להגיד שאולם 3 בסינמטק תל אביב החדש הוא אולם מעולה, לא משנה כמה רעש וקשקושים יש במבנה שעוטף אותו. ראיתי בו כבר את "הוגו" של מרטין סקורסזי – סרט בהקרנה דיגיטלית תלת מימדית שאיכות התמונה שבו מרהיבה לא פחות מאיכות הסאונד, ובשניהם ההקרנה בסינמטק 3 היתה מעולה. מכיוון שזו היתה הצפייה השניה שלי בסרט כבר היה למי למה להשוות אותו ואיכות ההקרנה בסינמטק לא נפלה מזו של רב-חן.

לעומת זאת, אמש ב"אנקת גבהים", סוג של פדיחה: כנראה שהשגרירות הבריטית חייבה את הסינמטקים להוסיף תרגום בערבית לכל סרטי הפסטיבל, וזה הוקרן בהקרנת וידיאו מתחת לפריים, מה שגזל שטח מסך, ובגלל הפורמט האידיוטי שבו ארנולד צילמה את סרטה היה צריך להקטין את הפריים שלה כדי שיהיה מקום גם לה וגם לערבית. התוצאה היא פריים קטנטן שנראה כמו הקרנת 16 מ"מ, שהיווה ניגוד מוחלט לאולם הגדול והמסך הרחב של הסינמטק. עבור אורחים רבים זה היה ביקור ראשון בסינמטק החדש ובמקום לפציץ עם סרט שיראה את איכות ההקרנה, המסך והסאונד, נבחר סרט שנראה כמו מאוצרות ארכיון הקרן הקיימת.

כלומר, לא רק שלא משנה הבניין, או האולם, מה שהכי חשוב הוא איך הסרט מוקרן. ואם התרגום בערבית מחייב שסרטה של ארנולד יצומק בגובה ויוקרן על חלק מזערי של המסך, משהו כאן פגום בשיקולים ובתכנונים. וזה חבל, כי כאמור – זה אולם אדיר, שמתחבא תחת המון עטיפות וקליפות שינסו לשכנע אתכם שאין שם שום דבר ראוי.

עכשיו רק צריך למצוא משהו טוב לראות שם.

(אגב, ראיתי כבר סרטים באולם 3 ובאולם 5 – אולם קטן וסביר לחלוטין בקומת הכניסה. טרם ראייתי סרט באולם 4).

זה הדבר שלקחתי מהצפייה ב"אשת הברזל": הדבר הכי קשה בעולם הוא חינוך ילדים. יותר קשה מלהגיע לעמוד בראש המפלגה השמרנית באנגליה, יותר קשה מלהיות ראש ממשלה, יותר קשה מלנהל מלחמה נגד הארגנטינאים או נגד כורי הפחם. מתוך ניסיון משונה להיות כמה שפחות קונטרוברסלי (ואולי כי איש מיוצריו לא חשב שמרגרת תאצ'ר היתה דמות קונטרוברסלית…), מחפש "אשת הברזל" נקודות דרמטיות אנושיות שיהיו אוניברסליות. כך, למשל, יש סצינה מימי נעוריה בה היא רואה שלוש חברות לכיתה החולפות על פניה ומלגלגות עליה שהיא מעדיפה להשקיע בלימודים מאשר לבלות עם בני גילה. ובמחי סצינה אחת, ההישג הגדול של תאצ'ר – על כך שאביה החנווני והתמדתה בלימודים איפשרו לה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית שסללה לה את הדרך לקריירה פוליטית לאומית – הופך למעין טראומה של ילדות שהיא איבדה. במקביל למאורע הזה, תאצ'ר נזכרת באמה, עקרת הבית, שוטפת את הכלים. וגם זה נצרב בתודעתה כטראומה: היא לא רוצה לעולם להיות האשה שתשטוף כלים. שנים מאוחר יותר אנחנו רואים את יחסיה של תאצ'ר האם עם בתה, קרול. ומתברר שאי שביעות הרצון של ילדים מהוריהם הוא עניין תורשתי. קרול מוצגת כמי שמנותקת ומרוחקת נפשית מאמה, וגם כמי שהחינוך שלה לא הפך אותה לאדם הכי מבריק או הכי מצליח או הכי הישגי. והבן השני, מרק, בכלל ברח מהם הכי רחוק שאפשר לדרום אפריקה (הוא נעדר לחלוטין מהסרט כך שאין זכר להרפתקאותיו בעולמות הספורט המוטורי או העזרה שהושיט לניסיון ההפיכה בגינאה).

ואכן, חינוך ילדים היא משימה קשה. אולי אף כפוית טובה. אבל איכשהו פרופיל של מרגרט ת'אצר שחוזר שוטב ושוב אל הרגע הזה מנעוריה של חברותיה הלועגות לה על היותה חרשנית בלימודים לא הופך את "אשת הברזל" ל"האזרחית קיין", אלא רק מחליש את הדמות הזאת שדווקא זכורה כדעתנית למדי (אולי אף דעתנית מדי) ומפחית את התחושה שלאשה הזאת היה דרייב בטורף – ולא רק כדי להוכיח לחברותיה מהשכונה, או כסוג של טיפול בתסביך אב כזה או אחר. כל אלה מעמעמים את הדמות והם סימפטומים בתסריט שיש בו רעיונות דרמטיים ותימאטיים מעניינים, אבל יש בו גם גודש, עומס ובלבול רב, ובעיקר רצון לקחת דמות שנויה במחלוקת ולרצות את כולם – אלה שהצביעו בעדה במשך כמעט שלוש קדנציות, ואלה שהפגינו בעוז נגדה.

אבל יש בסרט הזה נקודת אור פלאית אחת. ועל כך בביקורת שלי השבוע מתוך מדורי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.2.2012

"אשת הברזל" הוא בן-דוד קרוב ל"ג'יי אדגר". בשני המקרים מנסים יוצרי הסרט להתמודד עם דמות לא קלה כלל: מישהו או מישהי שההיסטוריה זוכרת לרעה. בשני המקרים הסרט מנסה למצוא בדמות הזאת נקודות זכות, ולא רק למצוא אמפתיה בדמות, אלא גם למצוא סיבות מקילות להתנהלותה השנויה במחלוקת. שניהם מוצאים סיבות מעט נדושות: ההורים. ג'יי אדגר נהג בעוינות בכל הליברלים בגלל אמו השמרנית והקפדנית; מרגרט תאצ'ר עלתה לרסק את מעמד הפועלים בגלל אביה השמרן והקפדן (וחולשתה של אמה). המדהים בדמיון המסוים שבין "אשת הברזל" ו"ג'יי אדגר" הוא שהבמאית של "מאמא מיה" מנצחת את הבמאי של "בלתי נסלח" בקרב הביוגרפיות לדמויות ימין אגרסיביות ושנויות במחלוקת, שדרדרו את מדינתם (הוא בארה"ב, היא באנגליה) לתקופה אלימה של מחלוקת. "אשת הברזל", שביימה פילידה לויד (במאית תיאטרון שחתומה לפני כן על סרט אחד בלבד שהיה איום בעיניי), הוא סרט מוחמץ מאוד ובעייתי מאוד, אבל הוא מצליח להציץ לתוך החידתיות של מרגרט תאצ'ר יותר טוב ממה שקלינט איסטווד הצליח ב"ג'יי אדגר", שנותר כרוניקה רדודה למדי ולא התבוננות עומק.

ובכלל, זו מגמה של השנים האחרונות, דומני. הקולנוע מנסה להתמודד עם האנשים מההיסטוריה הקרובה שנחשבו לשטן בהתגלמותו. לכל הסרטים האלה יש תכלית אחת: לנסות לדמיין את אותו שטן מביע חרטה על מעשיו. אוליבר סטון ניסה לעשות את זה עם "ניקסון" (שיש לו מבנה תסריטאימאוד דומה ל"אשת הברזל"); רון הווארד ניסה לעשות את זה עם "פרוסט/ניקסון"; ארול מוריס ניסה לעשות את זה עם רוברט מקנמרה בסרט התיעודי "ערפל מלחמה"; ואפילו בארץ ניסו אמנון דנקנר ואורי ענבר לעשות את סרט במונודרמה "בגין", על מנחם בגין. בכל הסרטים האלה מדמיינים הקולנוענים שהם מצליחים למצוא את הרגע בו השליטים קבורים תחת רגשות אשמה על החיים שאבדו במלחמות חסרות התכלית שהתנהלו בימי שלטונם, ושיצאו משליטה: מלחמת וייטנאם, במקרה של ניקסון ומקנמרה; מלחמת לבנון במקרה של בגין; ומלחמת פוקלנד במקרה של תאצ'ר. אני מניח שכדי להשלים את הפאזל הזה, דיוקן קולנועי של רונלד רייגן הוא רק עניין של זמן.

הבעיה העיקרית היא שאף אחד מהסרטים האלה לא באמת מצליח לפצח את החידה שיושבת מולם. ומצד שני, הם גם נזהרים שלא להציג את הגיבור שלהם באור אוהד מדי – למרות שאני בהחלט יכול לדמיין את איסטווד מזדה עם כמה מרעיונות של ג'יי אדגר הובר, את לויד מצביעה לתאצ'ר ואת הווארד מצביע לניקסון. אחרי הכל מישהו החזיק אותם שם בשלטון כל כך הרבה שנים. כל מה שנותר לנו זו רק הצצה ביוגרפית, בלי שום שורה תחתונה. אם אנחנו רוצים לנסות להבין למה תאצ'ר היתה כל כך קשוחה לעם שלה, אפשר להבין את זה רק ברמיזה.

הנקודה שעולה מהסרט שוב ושוב היא זו: מרגרט תאצר היתה אשה בת מעמד נמוך (הבורגנות הזעירה, לא מעמד הפועלים חלילה), שהצליחה בנחישות לפלס את דרכה לראשות המפלגה השמרנית באנגליה, הנשלטת על ידי גברים בני המעמד הגבוה. מכיוון שאת "אשת הברזל" ביימה אשה וכתבה אשה, זו הזווית שהסרט נוגע בה באופן המובהק ביותר, הזווית הפמיניסטית. הסרט כמו אומר "תגידו מה שתגידו על גב' תאצ'ר, לא תקחו ממנה את העובדה שהיא פרצה נתיבים חדשים למען נשים בעולם". יתכן, ואכן נראה שהסרט מחבב אותה מאוד בשל כך. אבל הוא לא פותר את החידה המרכזית: איך קרה שבתור אשה בעולם גברי, ואשת מעמד נמוך בעולם אריסטורקטי בו כל הגברים הגיעו ממשפחות של עושר ולא היו צריכים אף פעם לעבוד למחייתם וניהלו חיים של פריבילגיה ופינוק, איך קורה שדווקא היא גילתה כל כך מעט אמפתיה לאנשים שמייצגים את עולמות מהם היא באה? איך קרה שדווקא היא, בתו של חנווני (ולא, נגיד, בתו של תעשיין), הפכה למרסקת איגודי העובדים ולמי שהפריטה את בריטניה לעשירים בלבד, תוך שהיא רומסת את מעמד הפועלים? סצינה אחת בלבד מנסה לענות על כך: תאצ'ר אומרת שאם היא הצליחה, נגד כל הסיכויים, לעבור ממעמד נמוך למעמד גבוה, ועוד כאשה בעולם גברי, הרי שכל אחד יכול לעשות את זה. ואם הוא לא עושה את זה סימן שהוא עצלן, שרגיל לקבל נדבות מהמדינה במקום להילחם למען עצמו. ובזאת היא מחקה כל זכר למדיניות הרווחה של אנגליה (הסרט רומז בשברירי שניה על קרבתה של תאצ'ר לרייגן, מי שיישם את מדיניות ההפרטה, שבירת האיגודים וביטול הרגולציה באמריקה ואז גייס את תאצ'ר ליישם את זה גם אצלה, ובהשראת שניהם כיום בנימין נתניהו מיישם את מדיניותם בישראל. מדיניות שמובילה להתעשרות מהירה של חלק מהאזרחים, אבל למשבר כלכלי בלתי נמנע באופק).

"אשת הברזל" עוסק בעיקר בתאצ'ר של ההווה. היא בת 86 כיום (היא עדיין בחיים). סגורה ומנותקת מהעולם בביתה. הסרט רומז לכך שהיא כנראה כבר סנילית וסובלת מהזיות, ומבלה את עיקר זמנה עם בעלה דניס, שהלך לעולמו לפני כשמונה שנים. דניס (בגילומו המשעשע בתחילה אבל המונוטוני והטרחני בהמשך של ג'ים ברודבנט) מתפקד כמעין קול של מצפון שיוצרות הסרט מפנטזות למצוא אצל תאצ'ר. הוא מוביל אותה לפלאשבקים מילדותה ועד סוף הקדנציה שלה כמי שהחזיקה בתואר "ראש ממשלת אנגליה" במשך 11 שנים, מ-1979 עד 1990, יותר מכל ראש ממשלה אחר שם. הסרט מציג את ההשלכות של מעשיה: ההפגנות האלימות, הטרור של האיי.אר.איי, ההרוגים במלחמת פוקלנד. בכל נקודה תאצ'ר מוכיחה שהיא תהיה יותר קשוחה מכל מי שעומד מולה. אפילו יותר קשוחה מהפצצות.

האמת היא, שבתור מי שלא גר בבריטניה ומסתכל על תרבותה מן החוץ, יש לי סימפתיה מסוימת לתאצ'ר. בזכות המדיניות השנויה במחלוקת שלה קיבלנו כמה מתוצרי התרבות הנפלאים של שנות השמונים, שנכתבו במחאה נגדה. בלי תאצ'ר לא היינו מקבלים את "אקדחי בריקסטון" של הקלאש, או את "Money's Too Tight To Mention" של סימפלי רד ואת "אחד מעשרה" של יו.בי 40. או אפילו את "בילי אליוט", שמתרחש בימי שביתת הכורים של ימי תאצ'ר. שלא לדבר על המערכונים הנפלאים נגדה של אנשי "ספיטינג אימג'" (התוכנית הבריטית שהיוותה השראה ל"החרצופים"). כשהממשלה משליטה כאוס, התרבות פורחת.

יש משהו לא מספק ב"אשת הברזל". כמו "ג'יי אדגר" (או "ניקסון") יש כאן כרוניקה מעניינת אבל מעט מדי תובנות. ואת מעט העניין שיש בסרט מטשטשת העובדה שהסרט מתחיל לייגע בהתעסקות שלו במרגרט הסנילית של ההווה ולא מציג את עולמה הפנימי של ימי השלטון, רק את נאומיה והשלכות מעשיה ברחוב (בעיקר דם, המון דם. הסרט הזה מציג את הבריטים כאומה אלימה להחריד). אבל יש לסרט הזה קלף מנצח אחד. למעשה, הסיבה שאני מרחיב את הדיבור על הסרט ומוצא בו עניין כלשהו הוא רק בזכות מריל סטריפ. זו כבר קלישאה להתפעל ממנה (אני תמיד נזכר בחיבה שפרופ' יהושע ליבוביץ הקדים את כולנו והכריז שהיא השחקנית המועדפת עליו, וכמה שהוא צדק). אבל האמת, זה לא פחות מפנומנלי. האופן שבו סטריפ נמסה לתוך הדמות של תאצ'ר הוא מפגן מרהיב של משחק, והווירטואוזיות שלה הופכת את הסרט למרהיב לצפייה, גם אם הוא לא מספק מבחינה דרמטית או פוליטית. זה כמו להתבונן בלוליין קרקס בפעולה. פשוט עוצר נשימה. ויותר מזה: סטריפ מעניקה לתאצ'ר רוך, הופכת אותה לאדם אמיתי, עם חן וחוש הומור. הסרט הזה יוצא בזכות סטריפ להגנת שמה הטוב של תאצ'ר. לא יודע אם סרט פרו-תאצ'ר הוא מה שהעולם זקוק לו כיום, סרט שכה דל בתובנות על ההשלכות של מדיניות תאצ'ר על העולם כיום, עולם של משבר כלכלי שנוצר בגלל מדיניות ההפרטה והדה-רגולציה שלה ושל רייגן, אז אולי יש בזה אפילו משהו מקומם. אבל סטריפ אדירה ומוכיחה שכשזה מגיע לקולנוע, השלטון שלה שורד יותר זמן מזה של כל הדמויות שהיא מגלמת.

===============

נ.ב:

זו היתה שנה מצוינת לתסריטאית והמחזאית הבריטית אבי מורגן, בת ה-43. אחרי שנים של כתיבה לתיאטרון ולטלוויזיה, שלושה פרויקטים פרי עטה הפכו בשנה האחרונה לסרטים ולסדרות המדוברים ביותר באנגליה, ואף בעולם. חוץ מ"אשת הברזל", מורגן כתבה גם את "בושה", סרטו הכה מדובר של סטיב מקווין, שיגיע אף הוא בקרוב לישראל. היא גם כתבה את המיני סדרה "השעה", העוסקת בעיתונאים בריטיים בימי מבצע סיני (מבצע סואץ). הסדרה, בכיכובו של דומינק ווסט ("הסמויה") היתה מועמדת לפני שבועיים לשלושה פרסי גלובוס הזהב. "בושה" היה מועמד לגלובוס הזהב על תפקידו הראשי של מייקל פסבנדר. ו"אשת הברזל" היה מועמד לגלובוס אחד, ואף זכה בו: לתפקידה של מריל סטריפ. תסריטאית אחת, שלושה פרויקטים וחמש מועמדויות לגלובוס. זו שנה טובה.

ראשית, אומר תודה לאנשי "עין הדג", שבזכותם ראיתי את הסרט ביום שלישי, בהקרנת הטרום-בכורה הנהדרת שהם אירגנו ביס פלאנט. אירוע מקסים, מאורגן, מסודר, תענוג. וגם הסרט היה חביב למדי.

דרך אחת להסתכל על "כרוניקה בזמן אמת": הבן של ג'ון לנדיס כתב, הבן של רוברט אלטמן עיצב. הדור הבא מרים ראש ובא לבעוט לדור ההורים בברכיים. אבל רגע: הם עושים בדיוק מה שהוריהם לימדו אותם. ג'ון לנדיס התחיל את דרכו כבמאי עם הסרט "שלוק" מ-1973 – שם הסרט הוא שם התואר לאיכות ההפקה – פרודיה על סרטי מפלצות וקינג קונג שמנסה במודע להיראות כמו הבי-מוביז הכי זולים והכי מקושקשים. משם הוא המשיך ל"סרט מטוגן", גם הוא פרודיה על ז'אנרים. בנו, מקס, חתום עכשיו על סרט מדע בדיוני/גיבורי על שמנס להיותאלטרנטיב לגל גיבורי העל התלת מימדיים המופקים ב-200 מיליון דולר. סרט שנראה שלוקי לחלוטין. כאילו מחתרתי. ומכיוון שג'ון לנדיס הוא אחד הבמאים האהובים עליי, סרט הבכורה של בנו כתסריטאי (אחרי שכתב סרטים קצרים, כולל פרקים לסדרות שביים אביו), הוא בהחלט משהו שמסקרן אותי לראות.

לנדיס, בן 27 כיום (הגיל שבו ביים אביו את "סרט מטוגן"), יחד עם ג'וש טראנק (הבמאי והשותף לתסריט) יצרו את סרט גיבורי העל של עידן היו-טיוב. בשנים האחרונות צצו באינטרנט סרטונים של אנשי אפקטים וסטודנטים לאנימציה שמפגינים שליטה מרשימה בתוכנות כמו אפטר-אפקטס, ובהם הם שותלים אפקטים עתידניים בתוך סביבה עכשווית שנראית כאילו צולמה במצלמה ביתית על ידי צלמים חובבניים. למשל זה. הוסיפו לכך את טרנד סרטי ה-found-footage (מ"פרויקט המכשפה מבלייר" ועד "פעילות על טבעית" דרך "קלוברפילד"), טרנד שבאופן אישי הייתי מסתדר היטב גם בלעדיו (בתוך מי שמפש בסרטים צילום מרהיב גל הסרטים הזה הוא סוג של עינוי עיניים בשבילי), ואת גל סרטי ה-origin stories של גיבורי העל מהשנים האחרונות ו"כרוניקה בזמן אמת" הופך למגה-מיקס הגדול של כל סרטי ה-fan boys של הוליווד בעשר השנים אחרונות. סרט זול שהופק על ידי מפיקים בכירים, סרט אולפנים שמעמיד פני עמאי, סרט שמתרחש בסיאטל אבל שצולם ברובו בדרום אפריקה (ועם אנשי אפקטים רוסיים).

ב"כרוניקה בזמן אמת" מוצאים שלושה חברים מערה שכנראה נשארה מאחור מהסט של "סופר 8" שבתוכה הם מוצאים דבר מיסתורי המעניק להם כוחות על טבעיים טלה-קינטיים (אני מתערב אתכם שאם הסרט יהיה הצלחה קופתית סרט ההמשך יספר לנו מה זה הדבר הכחול הזה ומאיפה הוא הגיע). גיבורינו בקיאים למדי בשירי דיוויד בואי אבל משום מה הם לא ראו את "ספיידרמן" ופספסו את מוסר ההשכל ש"עם כוחות גדולים באה גם אחריות גדולה". אחד מהשלושה מסתובב כל הזמן עם מצלמת וידיאו כדי לתעד את חייו כקורבן תמידי: אביו האלים והשיכור והבריונים שמציקים לו בבית הספר. הזעם והאלימות של אב יהיו מפתח להבנת התפתחות הדמות הזאת שנראית לנו בתחילה כגיבור הסרט, אבל בהמשך לאו דווקא (עוד טרנד אקטואלי: סרטים שבהם מי שחשבנו שהוא גיבור הסרט מתברר שאינו גיבור הסרט).

אני מודה: זה חינני לאללה. גם כי התהליך שלהם מקסים: מהשתובבות קטנה של בני נוער שזכו לכוחות על – בעיקר להציק חזרה לבריונים ולהציץ לבנות מתחת לחצאית – ואז ההבנה שלאט לאט הכוחות האלה מתחזקים ומאפשרים להם לעשות יותר – נזק, בעיקר. אבל אולי גם תועלת. גם השטיק של הצילום הביתי חינני למדי: כמו סרט בריטי מחוספס (של שיין מדואוס, נגיד) על נערים קשי יום, רק עם הקטע שאלה יכולים לעוף. השטיק הזה נראה יותר מאולץ במערכה השלישית מהרגע שבו מי-שהיה-אמור-להיות-הגיבור למעשה מניח את המצלמה ומאותו רגע הסרט – כדי להצדיק את הגימיק שלו – מתחיל לחפש מצלמות אחרות לתעד את אירועיו (אייפונים של עוברים ושבים, מצלמות אבטחה וכו'). אבל ביחס למינוריות השובבית של המערכה הראשונה הגרנדיוזית ההרסנית של הסוף אכן משעשעת למדי. אבל הקטע הזה של מצלמות רנדומליות המצלמות באגביות החלישו לטעמי את השיא הפוטנציאלי שהיה יכול להיות שם.

מאידך גיסא, אני מודה: הסרט מיצה את עצמו די מהר מבחינתי. הדמויות לא היו ממש מרתקות (והייתי רוצה פעם לראות סרט כזה, שמעמיד פנים שהוא צולם במצלמת חובבים על ידי נער שמתעד את עצמו בכפייתיות אבל אשכרה יודע לצלם). עד כדי כך, שלמרות שהסרט היה מהנה, אני מאמין שהוא מסוג הסרטים המתנדפים במהירות – מהזכרון, מהתודעה. לנדיס ג'וניור וטראנק יצרו כאן סרט גמר מרשים, שהישגו האמיתי, אגב, הוא בתסריט שבורא מיתולוגיית גיבורי על חדשה שלא מבוססת על קומיקס קיים. עכשיו שילכו ליצור סרט נורמלי.

אגב מקס לנדיס: אל תבלבלו בינו ובין מקס ספילברג, הבן של סטיבן, או בינו ובין מקס מינגלה, הבן של אנתוני. ואם אני זוכר נכון מביקורו של ג'ון לנדיס בארץ לפני כמה שנים, אז אחותו הבכורה של מקס, רייצ'ל, כנראה גרה בארץ.

"הנותנת", סרטה הפרובוקטיבי של הגר בן-אשר (שגם משחקת בתפקיד הראשי החושפני והתובעני), כבר הוקרן במסגרת השבועיים של הבמאים בקאן, וכבר זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים. ועכשיו יש לו גם טריילר יפה ואפקטיבי מאוד, מה שאומר שהוא גם יגיע בקרוב לבתי הקולנוע (זהירות, מכיל עירום. וגם סוס):

רוי אנדרסון מצלם בשטוקהולם (ולאסה האלסטרום גם) # "השעון" חוזר למוזיאון ישראל # הבמאי של "האשה ששרה" עובר מלבנון לעזה # ארבעה סרטים ישראליים עצמאיים על קו הגמר # ו"סיפור גדול" נהיה עוד יותר גדול

רוי אנדרסון מצלם בימים אלה בשטוקהולם את סרטו החדש, "יונה ישבה על ענף והרהרה על הקיום", החלק השלישי ב"טרילוגיית החיים" שלו ("שירים מהקומה השניה" מ-2000; "אנחנו, החיים" מ-2007, ועכשיו זה). שני הסרטים הקודמים שלו היו מהנפלאים שנעשו בעשור הקודם – כאילו ז'אק טאטי קם לתחייה ואימץ לעצמו הומור שחור משחור, כך שהשמחה אצלי גדולה מהידיעה שהוא מצלם כעת סרט נוסף.

הידיעה שמבשרת על צילומי הסרט למעשה מדווחת על תמיכתה של קרן הקולנוע השבדית בשני סרטים שנמצאים כעת בצילומים. הם תומכים ב-1.8 מיליון דולר בסרטו החדש של לאסה הלאסטרום (סרטו הראשון בשבדיה מזה 25 שנים) בכיכובה של אשתו, לנה אולין; וב-1.6 מיליון דולר בסרטו של אנדרסון. מעניין מאוד: הסרט של האלסטרום עשוי להיות נציג שבדיה לאוסקרים של 2014 (האלסטרום כבר היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר, פעם אחת על "תקנות בית השיכר" ופעמיים על "חיי ככלב") ואילו סרטו של אנדרסון עשוי להיות מתחרה מרכזי לפרס לבר השופטים בפסטיבל קאן 2013. האחד מביים סרטים רגשניים מאוד, השני מביים סרטים קרים ואפלים ורוויי אירוניה וציניות. אני מניח שיש כאן לקח שאפשר ללמוד.

==============

ובינתיים בפריז החוזים נחתמים להתחיל לעבוד על עיבוד קולנועי לרומן הגרפי של ג'ו סאקו "הערות שוליים בעזה". כזכור, הרומנים הגרפיים של סאקו היוו השראה רבה על "ואלס עם בשיר", ואכן נדמה שיש כאן ניסיון לייצר "ואלס עם בשיר 2". "הערות שוליים בעזה" נע קדימה ואחורה בזמן בין עזה של ההווה ובין הטבח שביצעו חיילי צה"ל ב-1956 ב-111 תושבי רפיח/חאן יונס. הסרט יהיה באנימציה שתשחזר את הקו האמנותי של הספר. מפיק הסרט הוא אדגר טנמבאום, ישראלי לשעבר שחברת ההפקה הפריזאית שלו חתומה על "יומני האופנוע" של וולטר סאלס, ובישראל הוא היה שותף להפקת "חתונה מאוחרת", "אדמה משוגעת" ו"הסודות". טנמבאום ושות' החתימו באחרונה את הבמאי הקנדי דניס וילנב ("האשה ששרה") לביים את הסרט.

=====================

בשורה מעולה: "השעון" של כריסטיאן מרקליי (אחד מסרטי השנה שלי לשנת 2010, למרות שהוא בעצם מיצב אודיו-ויזואלי מוזיאלי שנמשך 24 שעון ומוקרן בלופ) נקנה על ידי מוזיאון ישראל (יחד עם מרכז פומפידו והטייט גלרי). מה שאומר שעותק של היצירה הזאת יהיה עכשיו בדרך קבע במחסני המוזיאון. מה שאומר שהוא בוודאי ישובץ להקרנות חוזרות מרתוניות מדי פעם בפעם (חגים וחופשים מן הסתם). אולי נצליח בקצב הזה להצליח לצפות בכולו, טיפין-טיפין. מעניין האם מוזיאון ישראל יגלה נדיבות ויאפשר גם למוזיאון תל אביב או לסינמטק תל אביב לארגן הקרנות חד פעמיות במשך 24 שעות של הסרט, לטובת הפריפריה התל אביבית, או שהם יתעקשו שנבוא את כל הדרך אליהם בכל פעם.

================

ביום שישי יתקיים בסינמטק חולון אירוע הסיכום הראשון של פרינג'ידר, מיזם הקולנוע העצמאי והאלטרנטיבי של מרט פרחומובסקי ואלעד פלג. מהבוקר יוקרנו שם הסרטים שכבר הוקרנו בפסטיבל חיפה, ובראשם "ריח פועלים", סרט חצי עלילתי-חצי תיעודי-חצי מאולתר, שהופק בהשראת שיריו של מאיר אריאל, המופיעים בסרט בנדיבות (ובאדיבות תרצה אריאל).

בשיא האירוע, החל מ-14:00, יוצגו ארבעה סרטים עצמאיים בשלבי טרום הפקה שהגעו לשלב הגמר וזכו לניקוד הגבוהה ביותר. שניים מהם יזכו בסוף האירוע לתמיכת המיזם. אנשי פרינג'ידר מעדכנים בהפתעה שארבעת הסרטים שקיבלו את הציונים הכי גבוהים מצוות המייעץ למיזם הם ארבע קומדיות. ואלה הן:

א.

"שגרי אותי לחלל, אסתר!" (קומדיית מדע בדיוני)

במאית: קרן אביטן, תסריטאית ומפיקה: גנית אורין

מדען ישראלי-רוסי מייצר תוכנת מחשב, שעומדת לחולל מהפכה בעולם ההכרויות באינטרנט.

ב.

"אהבות בקיצור" (קומדיה שחורה)

תסריטאי ובמאי: ירון ירקוני, מפיק: עוזי קרין

מארג של סיפורים קיצוניים ומשעשעים, העוסקים באפשרות לאהבה בעידן שבו אלימות ופורנוגרפיה שולטות במרחב הציבורי.

ג.

"סרט עם קתרין דנב" (קומדיית מסע)

תסריטאי ובמאי: עמרי יבין, מפיק: איתן אבן

שלושה חברים ילדות מזדקנים יוצאים מסע לחווה דרומית מסתורית, שהולכת ומצטיירת בעיניהם כמעין נעורים, שמי שישתה ממימיו יזכה בחיי נצח.

ד.

"שלושה ימים בלי בני" (קומדיה טראגית)

מפיק, תסריטאי ובמאי: עידן חגואל.

כשבני עוזב את הבית לטובת ספינת הימורים, מירה אישתו מנסה לפתוח דף חדש בחייה.

================

ג'ון טרטלטאוב (יונתן צב-טוב) יהיה הבמאי של הרימייק האמריקאי ל"סיפור גדול", הלהיט של שרון מיימון וארז תדמור. טרטלטאוב ביים לאחרונה את "אוצר לאומי" (על פי רעיון של הישראלי אורן אביב) ואת "שוליית הקוסם". את התסריט האמריקאי כותב כעת הווארד פרנקלין (איש מרתק האוורד פרנקלין, ולאו דווקא התסריטאי הכי מסחרי בהוליווד. הוא היה אחד מארבעה תסריטאים שעיבדו את "שם הוורד" והוא שיתף פעולה עם ביל מוריי בשני סרטים. אחד מהם, "Quick Change" הוא גם ביים, וזו קומדיה מאוד משונה, מקורית ויוצאת דופן, אבל לא כזו שבאמת גוררת פרצי צחוק. הוא כתב השנה גם את קומדיית הצפרות "השנה הגדולה" עם סטיב מרטין וג'ק בלאק, שאני תוהה האם מישהו כאן ראה).

אח, הקונפליקט. אני אמור להיגעל מהשימוש הבוטה של חברת הונדה בזכרון הנעורים שלנו מ"שמתי ברז למורה" של ג'ון יוז ("יום החופש של פריס ביולר" במקור). ואני אמור להתרעם מזה שסרטון הפרסומת שלהם הוא פשוט רימייק מועתק לסרט ההוא – עם ההבדל היחיד שהפעם זהו מתיו ברודריק בתפקיד עצמו כשחקן שמבריז ליום צילום, ולא פריס ביולר (שם שבוודאי זכויות היוצרים עליו שייכות לאולפני פרמאונט). ואני אמור לזלזל בכך שזו פניה צינית ובוטה לבני הדור שלי, או לכל מי שהיה בן 14 עד 20 ב-1986 והסרט הזה הילך עליו קסם מאז ועד היום.

אלא שהנבלה המסחרית הזאת עובדת עלי פיקס. התרבות התאגידית שטפה את מוחי. חייכתי בסרטון הזה כמו כלבלב מול עצם לעיסה מפלסטיק. רציתי לכתוב שג'ון יוז בוודאי מתהפך בקברו למראה השימוש הזה בסרט שלו, אבל יודעים מה? אני לא בטוח בזה. יוז ידע למסחר את סרטיו כהוגן. לפחות Yello בטח קיבלו סכום נאה על השימוש בקטע שלהם.

אז הנה פרסומת להונדה. ואני אפילו לא מקבל עמלה על זה שאני שם את זה כאן. פראייר.

תוספת: בזכות תגובותיכם גיליתי שגם סיינפלד גויס לשורות תעשיית הרכב. ויש לו כמה אורחים שם:

עכשיו כשהמירוץ לפרס הסרט טוב ביותר כבר הוכרע וברור ש"הארטיסט" יזכה, מגיע טקס הסא"ג, פרסי גילדת השחקנים, ומכניס קצת מתח ואקשן לקטגוריית המשחק.

אלה הפרסים שחולקו שם הלילה:

פרס האנסמבל – "העזרה"

פרס השחקן – ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט"

פרס השחקנית – ויולה דיוויס, "העזרה"

פרס שחקן המשנה – כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

פרס שחקנית המשנה – אוקטביה ספנסר, "העזרה"

אז האוסקרים לשחקני המשנה חתום ונעול: ספנסר ופלאמר זכו בסא"ג אחרי שכבר זכו גם בגלובוס הזהב ובפרסים נוספים ויזכו ככל הנראה גם באוסקר. אבל מה עם השחקנים הראשיים. הזכייה של דיוויס ושל אנסמבל שחקני "העזרה" הופך את דיוויס למועמדת המובילה לזכייה באוסקר שחקנית הראשית, והמירוץ בינה ובין מריל סטריפ כרגע לא נראה כה צמוד כמו שחשבתי אתמול.

והאם לז'אן דוז'רדן יש סיכוי לנצח את ג'ורג' קלוני גם באוסקרים?

מכיוון שהסא"ג חופף לאוסקרים כמעט תמיד ב-3 מתוך 4 הפרסים, ההימור המושכל לאוסקר יהיה כעת, לדעתי, קלוני, דיוויס, ספנסר, פלאמר (אחרי שאתמול הייתי בטוח שהאוסקר ילך למריל סטריפ).

מרשים למדי: "היורשים" הוא כבר סוף שבוע שני הסרט הכי נצפה בבתי הקולנוע בארץ. אחרי שמכר 25,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון, הוא מוביל את טבלאות המכירות באתרים של סינמה סיטי, יס פלאנט וגלובוס מקס גם בסוף השבוע השני שלו.

"המבריח", שמכר 17,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו, נמצא גם השבוע במקום השני. שני הסרטים החדשים מסוף השבוע האחרון, "אדם על הקצה" ו"הכל בשביל הכסף", הצליחו מעט פחות. "הכל בשביל הכסף" נמצא במקום השני ביס פלאנט ובמקום הרביעי גם בגלובוס מקס וגם בסינמה סיטי. "אדם על הקצה" נמצא במקום השני בסינמה סיטי אבל לא מופיע ברשתות האחרות. "משימה בלתי אפשרית 4" נמצא – בשבוע השביעי שלו – במקום השלישי גם ביס פלאנט גם בגלובוס מקס, ובמקום החמישי בסינמה סיטי מה שאומר שממש היום-מחר הוא יחצה את קו 200,000 הכרטיסים.

==================

לצד הסרטים המסקרנים שהוצגו בבכורה בפסטיבל סאנדאנס ושאני מניח שעוד נשמע עליהם רבות בשנה הקרובה, היתה גם כותרת עגומה למדי במהלך השבוע הזה: המפיץ והמפיק בינגהם ריי לקה בשבץ במהלך הפסטיבל וכעבור יום הלך לעולמו. הוא היה בן 57. בשנות התשעים כתבתי לא פעם בהתלהבות על החברה שריי הקים, אוקטובר פילמס, שאחר כך נקנתה על ידי יוניברסל והפכה ליו.אס.איי פילמס, ואחר כך מוזגה לתוך פוקוס פיצ'רז. אוקטובר פילמז היתה, לצד מיראמקס, בחוד החנית של גל הסרטים העצמאיים והסרטים הזרים של שנות התשעים. אף פעם לא היתה להם הצלחה עצומה כמו של מיראמקס עם "סנמה פרדיסו" או "משחק הדמעות", אבל הם הביאו לאמריקאים בשנות התשעים את מייק לי, לארס פון טרייר ופדרו אלמודובר (ואייבל פררה ודיוויד לינץ') והצליחו לעשות מהם לא רק רווחים אלא אף להביא אותם לאוסקרים. בעשור האחרון האולפנים הגדולים השתלטו על הפצת הקולנוע הזר, ובינגהם ריי עבר בין המון חברות הפצה (בין השאר ביונייטד ארטיסטס, שם הפיץ את "באולינג לקולומביין" של מייקל מור) אבל לא שיחזר את מגע הזהב שלו משנות התשעים.

לא מעט הספדים מאת מפיצים עמיתים, קולנוענים ומבקרים נכתבו בימים האחרונים. הנה, למשל, המבקר ג'ים אמרסון, שהיה חבר של ריי. הוא מספר שם על העבודה של ריי בהפצת "דראגסטור קאובוי" של גאס ואן סאנט (כשריי עוד היה שכיר בחברת הפצה אחרות, לפני שהקים חברה משל עצמו), ומאפשר הצצה על הקשר שבין מפיץ למפיק לבמאי בעולם הזה של סרטי האיכות, ועל האופן שבו למפיצים יש אמירה גם על התוכן ועריכה הסופית של הסרט (במקרה הזה, מתברר, השפעה טובה).

אר.ג'יי קאטלר, שהפיק את "חדר מלחמה", הסרט התיעודי על הקמפיין של קלינטון שריי הפיץ (וארז לאופר היה אחד מעורכיו), הפיק ב-1996 אייטם קצר על ריי והקמפיין שלו להביא את "סודות ושקרים" לאוסקרים. לזכרו של ריי הוא העלה את הסרטון הקצר הזה ל"דדליין".

==============

מדהים. אפילו הפספוסים של "הארטיסט" נראים נפלא.

===============

לא הכרתי את דפני ליף לפני שהנהיגה את מחאת יולי 2010, אבל הוקסמתי מהדמות הבימתית שלה ומריתמוס הדיבור שלה על במות העצרות בהן נכחתי – משהו בין אן קלארק לאלן גינזבורג, נואמת עם אינטונציה של משוררת או אמנית Spoken word. אבל מתברר שליף היא גם סוג של פילם-באף. ובפוסט הזה באתר של J14 היא כותבת על כך שכבר חצי שנה היא לא ראתה סרט, ועל כוחם של סרטים ותפקידו של הקולנוע בחייה, ועל השיעור שלמה בחצי השנה האחרונה על הפער שבין הקולנוע ובין המציאות.

קצת מזכיר את הנאום של יצחק רבין בטקס פרסי אופיר בספטמבר 1995, חודש וחצי לפני שנרצח, על כך שעם כל הכבוד לקולנוע, החיים מרתקים יותר.

==================

טרול חדש נכנס לחיי. משה זאבי הוא כנראה הטרול הראשון שביים סרט קולנוע, ואם אני מבין נכון הוא כרגע מתיש בתגובות ובמיילים לא מעט בלוגרים ומבקרי קולנוע. זאבי קיבל ביקורות גרועות על סרטו "העפיפונים של ארמנד" (אני חשבתי שחמש הדקות הראשונות היו דווקא מעניינות לפני שהסרט הפך לסרט פורנו ללא סקס), וגם לא קיבל כסף מקרנות מה שגרם לו להגות את התיאוריה שכנראה המבקרים והקרנות עשו יד אחת כדי לשדוד את הקופה הציבורית ולא לתת לו כסף. אז הוא מפיץ סרטון שכולו רמיזות שקריות עליי. למדתי משש שנותיי בבלוג שהדרך היחידה לטפל בטרולים היא להתעלם מהם לחלוטין כי כל מטרתם הוא להפיץ שנא ואלימות וכל תגובה רק תגרור תגובה עוד יותר אלימה מצידם וזה לעולם לא יגמר. זה כנראה עניין כפייתי. אז אני מעתה מתעלם.

7:30. שני אירועי פרסי קולנוע מתרחשים ברגע.

גילדת הבמאים מחלקת את פרסיה בשעה זו ממש. ג'יימס מארש כבר זכה בפרס על בימוי תיעודי לסרטו "פרויקט נים" (שאפילו לא מועמד לאוסקר). עכשיו מחכים לשם הזוכה בקטגוריה העלילתית. כזכור ברוב מוחץ של הפעמים הזוכה בגילדה יזכה גם באוסקר על הבימוי, והזוכה באוסקר על הבימוי יזכה בפרס הסרט. לכן הפרס הזה חשוב בתחזיות האוסקר. אז מי זה יהיה הבוקר? "הארטיסט" או "הוגו"?

אם אני יוצא מהבית לענייני הבאת-בנות-לבית-הספר ומחמיץ את ההכרזה, הנה עדכון חי של פרסים.

עדכון: מישל הזנוויציוס זכה בפרס גילדת הבמאים על בימוי "הארטיסט". אחרי הזכייה של הסרט בשבוע שעבר נראה שזכייתו באוסקר כעת סופית.

ונקודה ישראלית: נועם מורו, בוגר בית צבי, זכה בפרס גילדת הבמאים כבמאי הפרסומות הטוב של השנה.

חגיגת פרסי הגילדות המקדימות את האוסקר תגיע הלילה לסיומה עם חלוקת פרסי הסא"ג, גילדת השחקנים: הגילדה הכי גדולה בהוליווד והענף הכי גדול מבין מצביעי האוסקר. שם נבחין מה המצב במירוץ בין מריל סטריפ ובין ויולה דיוויס על פרס השחקנית. עדכון מחר בבוקר.

===============

ובמקביל בסאנדאנס מחלקים את פרסי הפסטיבל.

נתחיל עם הכותרות הישראליות: שניים מהסרטים התיעודיים הישראליים שהוצגו בפסטיבל יוצאים משם עם פרסים בכירים:

– "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ זכה בפרס הראשי בקטגוריית הקולנוע התיעודי העולמי.

– "חמש מצלמות שבורות" של גיא דווידי ועימאד בורנט זכה בפרס הבימוי בקטגוריית הסרט התיעודי העולמי.

ובשאר הקטגוריות:

"Beasts of the Southern Wild", הסרט שקראתי עליו הכי הרבה תשבוחות השבוע, זכה בפרס הראשי בקטגוריה העלילתית. ו"The House I Live In" של אנדרו ג'ארקי זכה בפרס התיעודי.

כל הסרטים עליהם קראתי דברי התפעלות – "הסרוגט", "Safety Not Guaranteed" ו"פרנק והרובוט" – יצאו משם עם פרסים.

עכשיו יהיה מעניין לראות מי מהם יחזיק שנה שלמ ויגיע עד האוסקרים בשנה הבאה.

הנה הרשימה המלאה.

זו העונה האיומה של הקולנוע הישראלי. מבול עכור של סרטים לא טובים (ואף איומים) מציף את המסכים ומוציא את דיבת הקולנוע הישראלי רעה. למראה מטח הסרטים האלה אני לא תוהה איך קרה שהם נוצרו – הרי סרטים רעים נעשים כל הזמן – אלא איך קרה שהם הופצו. מי האיש שצפה בהם אחרי השלמתם ואמר ״סבבה, אני נותן לסרט הזה מסך״?

(אני יודע מי האיש, אני רק תוהה מה עובר לו בראש כשהוא אומר את זה והאם הוא באמת מאמין שמישהו יבוא לראות אותם?).

וכך אתם מוזמנים לסבול כעת מ״נמס בגשם״, מ״רסיסי אהבה״, מ״אמא של ולנטינה״ ומ״סרק סרק״ (סרט שהדחקתי כה חזק שלקח לי שעה להיזכר שכבר ראיתי אותו). כולם סרטים מרושלים בכתיבתם ובבימוים.

מסתורי במיוחד הוא ״אמא של ולנטינה״, על מערכת יחסים (משעממת) בין קשישה ובין הנערה הפולניה שמגיעה לסעוד אותה. זה סרטו השני של אריק לובצקי (כאן בשיתוף עם מתי הררי) המגיע לבתי הקולנוע בתוך חודשיים, אחרי ״הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן״ ("ולנטינה" למעשה צולם שנה לפני "סימיקו"). בהוליווד אומרים למי שרצף כשלונות תלוי על חגורתו שהוא לעולם לא יוזמן אפילו לארוחת צהריים בעיר הזאת, ואילו בתל אביב הוא כבר נחשב לבעל ניסיון ולפיכך מוזמן לקבל תקציב לסרט הבא שאיש לא ירצה לראות. הוכחה מוחצת לכך שבניגוד למה שטוענים, קרנות הקולנוע בארץ לא מאמינות בתיאוריית האוטר. רבע השעה האחרונה של ״ולנטינה״, מרגע שהקשישה נועלת את העובדת הזרה הפולנית בחדר, דווקא מעוררת עניין. בעיקר, כי רק אז מתברר מה הסרט הזה היה צריך להיות מלכתחילה אבל לאף אחד היה את האומץ ללכת לשם: סרט אימה פסיכולוגי. במקום זאת הוא דייסה קולנועית מפוחלצת. ללמדנו שסרטי אימה יותר קשים לבימוי מסתם דרמות. סרטי אימה דורשים דיוק ושליטה, דרמות אפשר לביים מתוך שינה. הבו לי רימייק ל"אמא של ולנטינה" בסגנון "מיזרי" בו הקשישה נועלת את הפולניה כבר ברבע השעה הראשוה של הסרט, וזה סרט שארצה לראות. ואגב, אניחושב שהוא יגיד יותר על טראומת השואה ממה שהסרט אומר כרגע.

גם ב״נמס בגשם״ של דורון ערן (האיש שמעולם לא ביים סרט שאהבתי) מצאתי נקודת זכות: הליהוק של חן יאני לתפקיד נער שמעדיף להתחזות לאשה והופך לדראג קווין ולטרנס ג׳נדר. יש בליהוק הזה הברקה גדולה. אבל יש גם משהו נורא לא פוליטיקלי קורקט לתת לאשה לגלם את התפקיד הזה, למרות שזה אפקטיבי: יאני זוללת את המסך. ויותר מזה: הצופה הסטרייט מרגיש שהוא נמשך לבחור שלבוש כאשה. וזו גם הבעיה: ״נמס בגשם״ הוא תשדיר שירות לסובלנות המיועד לקהל סטרייטי. ממש שיעור בחינוך מעורבב בבי-מובי נלוז.

אני מקווה שפעימת הסרטים הרעים חלפה לה. הסרט הישראלי הבא שייצא הוא "ד"ר פומרנץ", החדש של אסי דיין, טרם ראיתי אבל מקווה שהוא יהיה לפחות חביב. חסר לו שלא. ואחריו "אורחים לרגע" המקסים של מאיה קניג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.1.2012

===============

ובינתיים בסינמטק:

לפני שבועיים יחלתי לכך שמישהו ישלוף את האפטר-אפטקס שלו ויעשה משהו עם כדור הבלהות שבכניסה לסינמטק תל אביב החדש. הערב אני רואה ב"עין הדג" שמישהו אייפון ואפליקציה משעשעת הלך ועשה:

סיפתח נאה. אפשר יותר מזה. נעשה מזה סדרה.