חמישה ימים לאוסקר: לייב בלוג עם יוסף סידר, במאי "הערת שוליים"
יוסף סידר, היום במהלך הלייב בלוג
19:00: הלייב בלוג הגיע לסיומו. תודה לכל מי ששאל שאלות, תודה לכל מי שקרא, ותודה ליוסף סידר שהשכים קום בלוס אנג'לס כדי להקליד במרץ את תשובותיו. אם פספסתם, כל הדיון פרוס כעת מולכם.
אני מזכיר לכם ש:
א. "הערת שוליים" מוצג עכשיו ב-VOD, אם לא ראיתם, כדאי לכם. אם ראיתם, צפייה שניה מומלצת.
ב. בלילה שבין יום ראשון לשני, החל מ-3:00 לפנות בוקר, אקיים כאן בפעם השביעית את לייב הבלוג שילווה את שידור האוסקר. והפעם, עם חידושים והפתעות. אז כוונו שעון מעורר והצטרפו אליי (הכרזת הזוכה בפרס הסרט הזר תהיה ב-4:04 שעון ישראל).
ג. אני חייב ליוסף סידר גם טובה אישית. לא רק שהוא ביים סרט מעולה, אלא שהביקורת שלי על "הערת שוליים" היתה – בזכות הצלחת הסרט – הפוסט הכי נקרא בשנה שעברה בבלוג.
תודה לשניכם על ההזדמנות. היא מבורכת.
הנה כמה שאלות (מקווה שזה בסדר לשאול כמה. גם תשובה רק לאחת כמובן תתקבל בשמחה);
1. יוסף. אשמח לדעת האם, לצד כל ההצלחה – גם נתקלת לעיתים בהלקאות עצמיות, או "אובדן ביטחון" באשר לבחירות שלקחת כיוצר.
המון במאים יושבים בחדר העריכה ושואלים את עצמם על מה לעזאזל הם חשבו בצילומים. האם זה קרה גם לך? יהיה מעורר השראה ללמוד על חרטה או לקח אומנותיים שהתמודדת איתם ב"הערת שוליים" בשלבי הפוסט, או כל סרט אחר שלך בעצם. וכמובן יהיה נחמד לדעת איך התמודדת עם המשברים האלו.
2. מה האתגר הכי משמעותי שנתקלת בו בזמן כתיבת "הערת שוליים"? לקחת רעיון מאד לא "סקסי" והצלחת להוציא ממנו סיפור סוחף. האם היו רגעים שהחלטת לזנוח את התסריט כי חשבת שלא תמצא בו את עמוד השדרה היציב כ"כ שראינו בסוף על המסך, או שמלכתחילה הוא פשוט בער ממך החוצה?
3. אשמח לדעת מה שיטת הכתיבה שלך. האם אתה אוהב למפות את התסריט ולכתוב קודם סינופסיס/טריטמנט ממוקדים, או שאתה יותר אוהב "לחפש" את דרכך לסיפור ככל שאתה מתקדם.
כוחו העלילתי של "הערת שוליים" מבחינתי הוא הסוף. באיזה שלב בכתיבה ידעת שככה תרצה לסיים איתו? האם החלטת עליו מראש וכל הדרכים "הובילו" אליו, או שחשבת עליו רק כשהגעת לשלבי הסיום?
4. כסטודנט לקולנוע שגם עוקב אחרי עבודתך, התרשמתי שאתה במאי מאד פתוח, נעים, רגוע – שמשתדל תמיד לדבר אל צוותו בנועם. ככה זה נראה לפחות מהצד. האם קרה לך פעם ש"איבדת שליטה"?
בצילומים תמיד יוצא קצת רעל החוצה. אולי תוכל לתת לנו טיפים לניהול נכון של צוות צילום בעיניך? או דרך העולם שאתה פועל לפיה בעבודה מול הצוות או השחקנים?
5. המוזיקה ב"הערת שוליים" הייתה מבריקה בעיניי. תוכל לכתוב קצת כמה היית מודע לכיוון המוזיקלי של הסרט בזמן הצילומים (או אפילו הכתיבה)?
או שמא עלית על הכיוון רק בפוסט.
6. הבעיה שהכי מטרידה במאים – צעירים או מנוסים כאחד בעיניי – היא חוסר החלטיות. כולם מגיעים עם שאלות, הערות, רעיונות מנוגדים – והבמאי צריך תמיד לשמור על חזונו האישי שקל לו לאבד בעבודה מאומצת של כמה חודשים.
האם קרה לך פעם שפשוט..לא ידעת? שהרגשת שאין לך תשובות לתת? או שהלכת לכיוון הלא נכון? שלא ידעת מה להגיד לאחד השחקנים למשל? או לצלם? או לעורכת?
במילים אחרות – מה חשיבותה של החלטיות הבמאי בעיניך? ומתי "איבדת" אותה? אם בכלל.
ובכל מקרה, תודה גדולה לך. אתה מהווה השראה לכולנו – ואני מלא בתקווה לשמוע את שמך בטקס. אם יש יוצר ישראלי שזה באמת מגיע לו, זה אתה.
בוקר טוב, או ערב טוב ותודה על השאלות והעניין. ותודה ליאיר על האירוח. אני כאן לשעה וחצי, אשתדל לענות על השאלות בזמן שיש…
1 הלקאה עצמית זה ביטוי שלא מתאר בדיוק את התחושה, אבל חוסר ביטחון, או חרדה שמה שאני עושה לא יוצא טוב, מלווה אותי כמעט בכל השלבים של העבודה. כמובן שהשלב המבהיל ביותר הוא בחדר העריכה, כשהסרט לא עומד בציפיות. כמו בסרטים קודמים גם הפעם עברתי משבר משמעותי בשלבים הראשונים של העריכה, אבל עינת גלזר זרחין העורכת, והמפיק שלי דוד מנדיל, שמרו על אופטימיות לאורך כל התהליך גם כשאני אבדתי אמון ובדיעבד אני חושב שיש בדימיקה הזו משהו מועיל, כשמצד אחד אני רואה רק שחורות וכל הזמן מנסה לתקן את מה שאפשר ומסביבי יש אנשים טיפה יותר מאוזנים שרואים את הדברים באופן פחות קיצוני.
2 +3 האתגר הוא, כמו בקלישאה, לשבת מול עמוד ריק, או גרוע יותר, עמוד מלא בטקסט אדיוטי, ולא לדעת איך להתקדם. השיטה שבא אני עובד מדלגת על סינופסיסים וטריטמנטים וקופצת ישר לכתיבת סצנות. רוב מוחלט של הסצנות שאני כותב לא שוות כלום אבל אני שומר הכל ובסוף התהליך, כשיש כבר מבנה וסיפור, אני חוזר לטיוטות האלו ומחפש שם רעיונות שבכל זאת אפשר לחלץ. ברגע שיש דראפט ראשון שלם, המוח עובר למוד אחר, יותר ממוקד , שמאפשר לי לבחון מחדש רעינות שנכתבו בתחילת התהליך.
4. אני לא בהכרח חושב שסביבת העבודה על סרט צריכה להיות נעימה או נחמדה. האווירה בסט לא מצטלמת, ושוכחים אותה יום אחרי סוף הצילומים. מהנסיון שלי, הכל נובע מהתסריט. כשהתסריט לא מנומק, או לא הגיוני, או חסר עניין, כולם בסט מרגישים את זה והאווירה הופכת להיות לא נעימה. מצד שני, כשיש לתסריט הגיון פנימי, כל האגואים והמתיחויות האישיות מרכינות ראש אל מול מה שהתסריט דורש.
5 יצא לי כבר לא מעט לדבר על המוסיקה, או לפחות ככה זה מרגיש, אז אסתפק בלומר שאני מאד גאה בפסקול הזה, ואוהב את הוויכוח שנוצר סביבו. אלכס קלוד ועמית פוזננסקי השפיעו על הסרט הזה ועלי, באופן מאד משמעותי. אני ממשיך להתלבט על תפקידה של מוסיקה בסרט. כל סרט. זו סוגייה סגנונית שאני מנסה לפענח ביחס לכל סרט שאני רואה.
6 לדעתי במאי צריך להיות מחובר לעצמו ולתחושות שלו בזמן העבודה וכל הזמן לשאול את עצמו, ואולי את השותפים שלו, אם מה שהוא עושה ממצה את הפוטנציאל של החומר שעליו הוא עובד. אני לא יודע אם אפשר לתרגם את זה להחלטיות או העדר החלטיות. כנות היא אולי מילה יותר טובה.
השאלות שלי לסידר:
1) כבר שמעתי כמה אנשים שמדברים על איך "הערת שוליים" יכול להיות הסרט שסוף סוף יביא את המעבר שלך מבימוי סרטים ישראלים להוליוודים, האמת היא שהציטוט המדויק היה "הסרט הבא שלו יהיה באטמן או אקס מן". וזה גרם לי לתהות מה בדיוק הדעה שלך על סרטי "שוברי קופות" הוליוודים, יכול להיות שאם יציעו לך תהיה מעוניין לביים משהו כזה (לא כולם נחותים הרי ואפשר להגיע להישגים אומנותים גם דרכם, כמו שהוכיח כריסטופר נולן בשנים האחרונות וגם "כוכב הקופים: המרד" השנה) או שאתה מעדיף להתמקד על דרמות? אולי תעדיף לביים עוד סרט מלחמה?
2) שמעתי איך בעבר טענת שקשה מאוד להתפרנס מבימוי סרטים בישראל, אז… איך בדיוק מתפרנסים מבימוי סרטים בישראל?
(אגב, בין אם ישראלי או הוליוודי, כולי תקווה שאת הסרט הבא שלך נראה בפחות מעוד 4 שנים)
הוליווד הממסדית, האולפנית, המסחרית, הפסיקה לעניין אותי לפני כמה שנים. יש יוצאים מן הכלל, ואולי כריסטופר נולן הוא אחד מהם. אבל השיטה בעיני לא טובה ולא מייצרת סרטים שמעניין אותי לראות ובטח לא לעשות. בשולי השיטה יש מפיקים אמריקאים נועזים שמנסים לעשות דברים טובים בתקציבים יחסית נמוכים ואם אעשה סרט מחוץ לישראל זה ככל הנראה יהיה במודל הזה. אני כן נמשך לאפשרות לעשות סרט שיכול להיות מופץ בכל העולם ולא כסרט נישה אבל זה לא בא לי באופן טבעי וזה אחד הדברים שמעסיקים אותי בימים אלו – עד כמה אני יכול להתרחק מכתיבה על הסביבה הקרובה שלי. התשובה שאני נאלץ לתת לעצמי כרגע זה – לא מאד רחוק. אני שקוע מאד בשטעטל.
ובהצלחה באוסקר, כמובן… 🙂
שלום יוסף
איך מצליחים לביים ארבעה פיצרים ב11 שנים (כשאתה בעל משפחה צעירה)? זה עניין של החלטה שרק בזה אתה מתמקד ויהי מה? איזה מחירים שילמת על זה? ומה אפשר את זה . האם נכונה ההנחה שכדי לעשות סרטים צריך לפנות לזה זמן, לקחת סיכון ולהחליט לא לעשות שום דבר אחר?
התשובה הכנה היא שזה לא ממש בשליטתי. ככה זה יצא. אני עושה סרטים ולא טלוויזיה. אני עובד בארץ ולא בחו"ל. ובלי שום קשר לרמת הפרנסה שלי, אני בר מזל ואני מאד מודע לזה. ואישתי שכירה, שזה עוזר מאד. בהקשר הזה צריך גם לומר תודה לתל"י ולאיגודים המקצועיים, ולסוכן שלי, אריק קנלר, שמאפשרים לי להתקיים בלי שאני נדרש לעשות דברים שלא מתאימים לי.
מי הם הבמאים שאתה שואב מהם השראה? איך אתה משלב בין דת, אמונה ויצירת קולנוע?
אני שואב השראה מיוצרים שמצליחים לתפוס מהות של הנושא עליו הם עובדים. לתפוס רעיון שגדול יותר מגבולות העלילה. הטובים מביניהם גם מצליחים לגעת בשלמות. זה מגיע מיוצרים שונים ומגוונים, ובכל מיני סגנונות. קובריק ומייק לי הם לכאורה בשני קצוות הספקטרום הסגנוני, אבל שניהם בעלי יומרה דומה לדעתי ומשניהם אני שואב או השראה, או רגשי נחיתות, תלוי מתי שואלים אותי.
שילוב של דת עם כל דבר… זה ארוך ואולי מסובך מדי לפורום הזה. אבל בכללי, אני בעד הפרדה ולא שילוב. או יותר נכון לומר, אני אוהב את הסתירות ולא מנסה לפתור כל דבר.
השאלה שלי היא לגבי תהליך העריכה:
ב"בופור" ביצעת שינויים משמעותיים בעריכה, ויתרת על ווייס-אובר והורדת כמה סצינות משמעותיות. האם זה היה מקרה חריג עבורך או שעברת חוויה דומה עם כל הסרטים שלך?
האם בתהליך העריכה של "הערת שוליים" החלטת לוותר על סצינות משמעותיות או לשנות באופן מהותי את המבנה או הטון של הסרט?
בעיני שלב העריכה הופך ליצירתי רק אם יש נסיון לספר שוב את הסיפור מחדש. כלומר לא להגיע לחדר עריכה ולהרכיב פאזל שהיה פעם שלם, פורק, ועכשיו נותר רק להחזיר אותו למה שהיה (התסריט). אלא לשחק עם החלקים השונים ולבדוק אם אפשר להרכיב מהם משהו חדש, מעניין יותר מהתמונה שאתה יצאנו לדרך. לפעמים מדובר בשינויים מבניים גדולים, ולפעמים מדובר בטיפול אחר בניואנסים ובשפה קולנועית.
הי יוסף!
מאד מעניינת אותי דרך קבלת ההחלטות על השפה הויזואלית של הסרט…ובכלל האם אתה יכול לפרט על צילום הסרט?
נפגשתי עם ירון שרף בחודשי הקיץ כשהיה לי דראפט מוקדם של התסריט. צילמנו באפריל. בתקופה הזאת גילינו ביחד, בהדרגתיות, את השפה שמשרתת את הסיפור הזה. בעצם אפשר לומר שגילינו ביחד את הסרט. זה כולל הרבה שיחות, והתייחסות לרפרנסים שונים, אבל בעיקר סיורי לוקיישן. במקרה של הסרט הזה מצאנו את עצמינו בלא מעט בתים של חוקרי תלמוד, בחדרי עבודה פרטיים, ומתוך שיחות על עיצוב וויזואליה של הסרט הגענו גם לתובנות על הדמויות ועל התחום שבו הם עוסקים ועל האופן שבו אנחנו נוכל לשקף את השקפות העולם השונות דרך עדשת המצלמה. חלק מזה נשען על האינטואיציה של ירון והעין הצילומית שלו. חלק מזה הצלחנו לנסח לעצמינו כשיטת עבודה שאני מתאר אותה כך: אנחנו לא מנסים לתפוס התרחשות פיסית, אובייקטיבית בעדשת המצלמה, אלא שואפים לתפוס חוויה סובייקטיבית של אחת הדמויות בכל סיטואציה בסרט.
שלום יוסף ובהצלחה ב"אוסקר".
1. האם ראית את הסרטים האחרים שמועמדים לפרס? מה דעתך עליהם ולמי הכי מגיע לקבל את הפרס (חוץ ממך כמובן)?
2. מה הפרוייקט הבא שאתה עובד או תעבוד עליו ומתי הוא מתוכנן לצאת?
3. כשאתה מגיע לפרוייקט חדש, האם אתה מראש יודע איזה שחקנים אתה רוצה לתפקידים הראשיים או שאתה בא עם ראש פתוח מהבחינה הזו?
חוץ מהקנדי ראיתי את יתר הסרטים. אני לא יודע לומר מי ראוי יותר לפרס או מי יזכה. יש לי סרט מועדף מבין הסרטים האלה ונראה לי לא נכון להגיד מהו בהתחשב בזה שאני הולך לבלות עם היוצרים האלה בשבוע הקרוב ותמיד יש את הסיכוי שיאיר יחליט להפוך הצהרה כזאת לכותרת שמתורגמת לאנגלית.
שלום יוסף,
1) הקולנוע העצמאי בישראל מתחיל לפרוח בשנים האחרונות. בישראל כ-20 בתי ספר להשכלה גבוהה לקולנוע. בכל שנה אלפים מסיימים את לימודיהם- ואין איפה לקלוט את כולם. מה דעתך על התופעה הזו וכיצד היא תשפיע על הקולנוע הישראלי בשנים הקרובות?
2) האם אתה היית נרתם ועושה סרט עצמאי דרך מסגרת אלטרנטיבית לקרנות, לו ניתנה לך ההזדמנות?
כמעט כל סרט ראשון של במאי הוא עצמאי, במובן הזה שכמעט בלתי אפשרי לעשות אותו וזה דורש מכל מי שמעורב לקחת סיכון אדיר, במיוחד הבמאי שלרוב נדרש לתלות את כל מסלול חייו בהצלחת הסרט. אחרי סרט ראשון יש יוצרים שנקלטים בתוך השיטה אבל זה לא אומר שזה נהיה קל משם ואילך. ויש יוצרים שלא ממש נקלטים ובכל זאת מתעקשים בכל דרך אפשרית להמשיך ליצור והם אולי יכולים להחשב לעצמאיים, לא מתוך הנסיבות אלא מתוך החלטה סגנונית ולפעמים אפילו בדרך החיים שלהם. תעשיית הקולנוע לעולם תישאר תחרותית ומאד סלקטיבית. זהו טבע התחום, ובעיני זה גם חיוני. אני לא חושב שפרנסי תעשיית הקולנוע בישראל צריכים לדאוג למקומות עבודה לאלפי הסטודנטים לקולנוע, אלא לדאוג לזה שנעשים סרטים טובים ושיש ניצול מירבי של התקציבים הקיימים.
שלום יוסף
נהניתי מאד מהסרט חושב שהוא באמת מבריק אבל חייב לומר שהסוף מאד ביאס אותי.
(וגם רבים מחבריי)
היתה לי תחושה שהסיפור נקטע
מדוע בחרת לסיים כך ?
כמה התלבטת על הסיום באופן הזה ?
האם זאת היתה ההחלטה כבר משלב התסריט הראשוני ?
הסרט מסתיים במקום שבו אין לי כבר מה לספר. אפילו לא פריים אחד. בעיני כל דבר שהייתי מכניס לסיפור מהרגע הזה והלאה היה מפשט את הסרט. אבל אני שומע את ההערה שלך גם מאחרים ומבין שיש שם אולי משהו צורם לחלק מהצופים. מצטער שזה ביאס אותך…
אני רק אוסיף ל"צופה תם" שכך בדיוק הסרט הסתיים גם בתסריט.
הסוף, בעיני, היה מושלם. הבעת הפנים של שקולניק האב אומרת כ"כ הרבה…
שלום, מר סידר,
אחד הדברים שהכי אהבתי ב"הערת שוליים" הוא העובדה שעל-אף שבמשך רובו אנחנו רק רואים אנשים מדברים ודנים על התלמוד, אתה עדיין מצליח לגרום לכל שורת דיאלוג ולכל פעולה קטנה (סצינת סגירת הדלת) להיות מעניינת ומרתקת יותר מסצינות אקשן מסויימות בסרטים אחרים. שאלתי היא, למה אתה מייחס את התוצאה הזאת – למלאכת הבימוי, או דווקא למלאכת הכתיבה? האם האלמנט הזה נוצר כבר בתסריט, או שהוא התגבש דרך עבודת הבימוי והעריכה שבוצעו אחר כך?
אשמח לתשובה.
היי, ובהצלחה באוסקר!
אקשן הוא יחסי. אם בתחילת הסרט מייצרים רמת ניואנסים מאד מדוייקת ומפורטת אני חושב שהצופה יודע לכוון את ההתבוננות שלו כך שגם דברים מאד קטנים מקבלים משמעות דרמטית גדולה.
שלום יוסף.
בעיני סיום הסרט נפלא. שאלתי היא זו: סצנת הסיום שלך הזכירה לי את סצנת הסיום בתינוקה של רוזמרי. בעיני זו אותה משמעות ממש – הרגע שבו שולח שקולניק את ידיו קדימה, ל'אזיקי' ההשתתפות זהה במשמעותו לרגע שבו בוחרת רוזמרי לגשת לתינוקה, ובכך – להכנע. אתה מסכים עם פרשנותי?
אני מאד מאד אוהב את תינוקה של רוזמרי, ואוהב את פולנסקי, אבל אני לא מודע לקשר ישיר בין הסוף שם לסוף בהערת שוליים. אבל מקבל את הפרשנות שלך. אני יכול לומר בהמשך לשאלה ממי אני שואב השראה – פולנסקי הוא מיוצרי הקולנוע שמצליחים להכניס את הצופים שלהם לתוך מוד נפשי של דמות. לפעמים זה נובע מהסיפור עצמו כמו בתינוקה של רוזמרי, לפעמים זה רק בשפה הקולנועית, כמו נניח בדייר. לקח לי 4 סרטים להבין שזה מה שאני רוצה לעשות גם.
שלום יוסף
1. מעניין אותי לדעת לגבי תחילת הדרך שלך עם התסריט/סינופסיס של 'ההסדר' האם הלך לך חלק, או שנדחית ע"י קרנות ומפיקים פעם אחר פעם? ואם כן דחו אותך מה גרם לך לא להתייאש?
2. האם אחרי עשיית הסרט הראשון הרגשת שיותר קל לך להגיע עם תסריט ולקבל תקציב?
3. האם היית צריך באחד מסרטיך להשקיע מהונך הפרטי?
יצא לי בעבר לתאר את המסלול שבו עשיתי את הסרט הראשון, אז לא אחזור על זה. אבל למי שמכיר את השיר הברסלבי "אסור להתייאש" אני אומר רק שאני לא מסכים עם השיר הזה באופן נחרץ. לפעמים צריך להתייאש. 99 אחוז מהתסריטים שאני קורא לא צריכים להפוך לסרטים, לא משנה מה רמת הנחישות של היוצרים. (אני יודע שכל סטודנט לקולנוע שקורא את זה בטוח שהוא האחוז האחד הזה שצריך להמשיך להילחם על החזון שלו גם כשזה נהיה ממש חסר אחריות, וזו הסיבה שהתעשייה ממשיכה להתקיים. לא נחישות, לא הון עצמי ולא קרנות דרושים לעשיית סרט – אלא חוסר מודעות עצמית ותפיסת מציאות מעוותת. בהצלחה!)
מישהו אמר "ברסלב"? אני יכול שניה להתערב ולשכתב את תשובתך, יוסף? על פי גישתי: אסור להתייאש! כי הרי אין שום יאוש בעולם כלל. זה לא אומר שלא צריך לוותר על תסריט שלא מתרומם או אפילו על קריירת בימוי כשהיא לא מצליחה, אלא שגם אז: אסור להתייאש. אלא להמשיך הלאה (בשמחה תמיד), להאמין שהכל לטובה ולמצוא את הדבר שבו זה כן יצליח.
שלום יוסף,
היום צפיתי לראשונה ב"הערת שוליים" ואני פה כדי לומר תודה על שיצרת סרט מוּשלם (בהעדר מוּנח חלופי בוטה פחות) שלא ייצא לי מהראש בימים הקרובים.
השאלה (דבוקה של שאלות קטנות) שלי:
מראיונות קודמים עמך, הבנתי שיצרת את "הערת שוליים" מתוך אוריינטציית אינדי ובהעדר ציפיה להצלחה; אם אני מבינה נכון, ההצלחה לה זכה הסרט תפסה אותך ואת שותפיך לעשייה בהפתעה. איזו מערכת-ציפיות נוצרת לקראת העבודה על סרטיך הבאים לאור הצלחתו של סרט שנוצר אלטרנטיבי? איך בכוונתך להמנע מהשפעת ההצלחה הנוכחית על שיטת העבודה שלך – או, אילו השפעות אתה מעריך שעומדות להיות להצלחה זו (לרבות מימד ההפתעה שלה) על סרטיך הבאים?
שאלה מצוינת. כרגע זה יוצר בעיקר שיתוק. כל הפרויקטים שאני מתחיל לפתח מתבררים כלא מספיק טובים אחרי כמה חודשי עבודה. אני מודע לזה שככל הנראה אצטרך להשתחרר לחלוטין מכל הציפיות ולצלול לתוך משבר קטן, כדי לשוב ולמצוא את החופש להפתיע או לעשות משהו מקורי.
יוסף יקר, תודה על התשובה. אני מאמינה בך ומאחלת לך שחדוות היצירה תניס את השיתוק ושתחזור ליצור כמו שאתה אוהב – ויודע. תומכת בך לאורך כל הדרך.
הי יוסף,
שאלה אחת:
כיצד אתה מלהק שחקן לתפקיד ראשי?
האם מכוון לשחקן שמרגש אותך? האם בחירת הליהוק מושפעת מהבטן? (ההזדהות האישית שלך עם השחקן) או יותר שכלתנית כך שקווי דמות שהגדרת ניכרים בשחקן?
שחקן ראשי הוא הסרט. זה לא שהוא צריך להתאים את עצמו למה שכבר קיים בתסריט. התסריט הופך להיות מה שהשחקן יכול לתת. מהבחינה הזו החלטות ליהוק הן הגורליות ביותר ולכן אני מתייעץ ובודק ומנסה כל מיני כיוונים לפני שאני בוחר שחקן. עד היום דוד מנדיל היה מאד מעורב בהחלטות ליהוק שקיבלתי, ולמדתי לסמוך על האינטואציה שלו, ביחד עם אלה של יתר האנשים במעגל הקרוב. המלהקהת במקרה הזה הילה יובל, הצלם, העורכת, ואישתי .
ושאלה נוספת:
מה קורה כשאתה מתלבט בין שני שחקנים לתפקיד הראשי: עם האחד אתה מזדהה יותר אבל המנעד הרגשי שלו מוגבל (לפחות חיצונית) ומתריך עבודה רבה יותר. עם השני אתה מזדהה פחות (ומתרגש פחות) אבל כשחקן הופעתו מורכבת יותר והוא נוגע בדקויות. במי תבחר?
כל התהליך הוא בחירות בין דברים שלכאורה נראים דומים אבל בעצם שונים מאד אחד מהשני. היכולת להבחין בהבדלים היא היכולת לביים.
אני כאן רק כדי לעדכן שניסיתי הרגע לשכנע את בראבא להצטרף ללייב בלוג שלנו אבל הוא עסוק בצילומי פרסומת לבזק, אז הוא מוסר לכם ד"ש. מחר הוא על המטוס ללוס אנג'לס.
בראבא דופק קופה. כל הכבוד לו!
האם חויית הוליווד לקראת האוסקר שונה בפעם השניה ?
היום אם אני לא טועה זה המועד האחרון לשליחת טפסי ההצבעה.בעצם עבודתך הסתיימה ?
מה עשית עד כה במובן של קמפיין האוסקר- נפגשים עם חברי אקדמיה, הרצאות ? מה בעצם עושים ?
אני לא עסוק בקמפיין ממש, או לפחות לא בקמפיין ישיר מול חברי אקדמיה. זו תקופה שבה נדחסים מפגשים רבים עם אנשים בתעשייה. חלק מזה עקר ולא מוביל לשום דבר. חלק מהמפגשים האלה יוצר חברויות ושיתופי פעולה לכל החיים. הבעיה שאני לא יודע מראש מי זה מה. זו תקופה אינטנסיבית מאד, אבל גם מפרה כי מהבוקר ועד הלילה אני מוצא את עצמי מדבר על רעיונות לסרטים ועל התייחסויות לסרטים אחרים.
אז כמה שאלות ממני גם:
א. רוצה לדבר קצת על מבקרי קולנוע? יש לך איזשהו עניין שם. משהו שאני אולי יכול לעזור לך איתו?
ב. יש לך כבר סוכן אמריקאי? אתה מקבל הצעות? מניחים לפתחך תסריטים לבימוי? מציעים לך ג'ובים לכתוב תסריטים אמריקאים? יש משהו שאתה יכול לספר עליו? האם יש סיכוי שסרטיך הבאים יהיו סרט אינדי אמריקאים?
ג. בהנחה שעוד לא הציעו, ואולי הציעו, אבל אם יציעו לך לביים פרקים של, נגיד, "מד מן", או "שובר שורות" או "הומלנד" או אחת הסדרות האלה, האם תסכים?
יש סוכנים. מנהלים. עורכי דין. אני מיוצג מעל ומעבר. אבל אני כל הזמן בחרדה שהם ינטשו אותי ברגע שיבינו שאני לא באמת יכול לביים את האנגאובר 3 (או פרק 3 של כל דבר). שולחים לי תסריטים, אבל רובם לא רלוונטים באופן ברור. אני ממשיך לקרוא מתוך תקווה שאולי יום אחד יונח על מפתן דלתי תסריט כמו רשת חברתית.
בימוי טלוויזיה פה, אלא אם כן אתה גם היוצר, או לכל הפחות במאי הפיילוט, זו עבודה שדורשת ביעקר יעילות כי המכונה כל כך משומנת ולמרות שיצא לי לחשוב על אופציה כזאת, כרגע אני לא נמשך לזה.
מבקרי קולנוע… זה דיון שדורש מדיום אחר מזה (וכנראה גם מכשיר הקלטה). יש נושאים שאני מעדיף לדבר עליהם בעל פה ולא בכתב וזה אחד מהם. פחות מחייב. יותר גמיש. בכללי, יש מבקרים שאני מעריץ ויש כאלה שיוצרים אצלי תחושת בוז מעיקה. מה שמבדיל ביניהם זה לפעמים רק טון הכתיבה שלהם והאישיות שנשקפת בין השורות.
יוסף שלום
מכלל סרטיך "מדורת השבט" ליווה אותי הכי הרבה זמן לאחר שצפיתי בו.
אני לא בא מעולם דתי, אפילו לא מסורתי, אבל הייתה לי תחושת קרע "אמונתית" חזקה ביותר לאחר הצפייה בו.
יש לי הרגשה שהדמויות בסרט הזה שילמו את המחיר "הכבד" ביותר מכל הדמויות בסרטיך – אפילו סוג של ענישה שאני תוהה האם הגיעה להן אותן – אני מתכוון למה שדמותה של חני פירסטנברג עוברת בסוף הסרט ודרך ההתמודדות של מיכאלה עשת (השיא הרגשי מבחינתי היה הצפייה במופע של יהורם גאון)
נראה לי שלמרות שדמויות רבות עוברות עלילות לא פשוטות ליוצרים יש חמלה אליהן – האם כיום, במרחק הזמן, היית בוחר לטפל אחרת בדמויות הללו?
תודה על ההתייחסות למדורת השבט. מבין הסרטים שעשיתי זה הסרט שאני הכי פחות סובל ממנו במרחק זמן. אני אוהב את תמי. אוהב את רחל ואסתי ואת מיני יוסי, ובעיקר ממשיך להיתקל במוטקה בגרסאות שונות. אבל היום אני כבר קורא להם גרוסמן.
סידר, אתה מודע לזה שבקטגורית הסרט הזר, הפייבוריט כמעט ואף פעם לא זוכה.
לרוב, זהו הסרט הזר שמרגיש ונראה הכי הוליוודי ומרגש מבין המועמדים שזוכה, או סרט שואה. לכן, אני חושב שיותר כדאי להיזהר מהסרט הפולני (שואה) וקנדי (קטן ומרגש) מבין שאר המועמדים. דווקא אני מאמין שלסרט שלך יש יותר סיכוי לזכות מלסרט האיראני.
גם הקנדי בעל סיכויים. ממה שהצלחתי להבין הוא הכי נגיש רגשית ובדרך כלל זה מה שעובד בקטגוריה הזאת.
אתה עובד כבר על פרוייקט חדש או יודע מה הכיוון הכללי שלו?
עובד. עובד. אם לא היו משגעים אותי בלייב בלוגינג כבר היה לי תסריט גמור. קשה הלייב בלוג הזה…
גם אני חושב שהפולני יזכה. המבקרים אף פעם לא לומדים ותמיד מהמרים על המובן מאליו (איראן) ושוכחים שהקטגוריה הזאת "מוזרה" מאוד בבחירות שלה לאורך השנים.
גם אמלי והמבוך של פאן היו מועמדים על תסריט ולא זכו בסרט הזר.
הסרט האירני באמת נמצא בקונצנזוס. לא זוכר עוד דוגמא כזאת לסרט שכולם, ממש כולם, אוהבים ומעריכים. אולי רק חיים של אחרים (חוץ מבמזרח גרמניה. מי יודע אולי הקהיליה המשפטית באירן לא אוהבת את פרידה…)
עד כמה שזכור לי יש אירוע הקשור לאוסקר- בשבת. מה אתה מתכוון לעשות ? ללכת אליו ברגל כמו בקאן ?
אני מוצא דרך להשתתף ברוב האירועים בלי שזה כרוך בחילול שבת (לפחות לא לשיטתי – בטח יהיו רבנים שיעקמו את האף ולא ישתמשו בי כתקדים למהדורה החדשה של שמירת שבת כהלכתה) אבל את הספיריט אוורדס אני נאלץ לפספס כי זה בסנטה מוניקה ולזה כבר יותר קשה ללכת ברגל, אלא אם כן אתה אליעזר שקולניק.
אוי, זה מזכיר לי שאלה שצצה לי במהלך הצפייה ב"הערת שוליים" ושכחתי ממנה עד עכשיו: אליעזר שקולניק שומר שבת?
יוסף, נסה להשיג את המהדורה הראשונה של שמירת שבת כהלכתה, זו שצונזרה מחמת "קולות יתר". אני מחפשת אותה בנרות…
מכיוון שהזכירו כבר גם סרטיך הקודמים, כמה שאלות לגביהם: האם אתה עדיין מתבונן בהם מדי פעם והאם היית עושה אותם היום אחרת?
אני מרגיש שיש קו מחבר המשכי בין כל סרטיך (כמו אצל הרבה במאים) למשל בעיסוק במתיחות בין הדורות, אפילו ב"בופור" המראה כמעט רק צעירים, עניין ההורים מול ילדים נכנס יותר מפעם. אני מרגיש כי ב"הערת שוליים" אתה יותר ביקורתי כלפי הדור הצעיר ביחס לסרטים קודמים. האם אתה חושב על סרטיך הקודמים שכאתה מתחיל לעבוד על סרט חדש?
דבר נוסף, התחושה שלי היא שב"הערת שוליים" בעצם היחס לכל הדמויות הוא יותר ביקורתי, למרות שזה לא בא על חשבון יציאת הזדהות.
אני לא צופה בסרטים הקודמים, וחייב לומר שההסדר ממש מביך אותי לפעמים מלבד כמה סצנות, אבל אני מכיר בזה שיש פה התפתחות ויש תמות משותפות בין הסרטים רק שאני לא רוצה לבחוש בזה יותר מדי.
האם תוכל לדבר על עבודת המעצב האומנותי ערד שאואט בסרט (לשאר הקוראים – אחלה כתבה בניק לינק)? עד כמה לעיצוב אומנותי יש משקל בתהליך העבודה שלך עם הצלם? כתבת שהלוקיישנים עזרו לכם להבין את השפה של הסרט. מה היה המקום של צילום באולפן בתוך המארג הזה? מדוע בחרת, לדוגמא, לבנות במיוחד מסדרון מעבר (מדהים) לאזור הטקס? כיצד אתה בוחר לצלם סצינות מסוימות באולפן ולא בלוקיישן?
אני שונא להשתמש במילה הזאת, אבל ערד גאון. כל דבר שדיברנו עליו יצא טוב יותר אחרי שהוא טיפל בו. אפשר לדבר עוד על תהליך העבודה של ערד והצוות שלו אבל אני מתחיל להתעייף. מתנצל…
כמי שלמד בחוג המודבר המון שנים. נדהמתי מרמת הדיוק של הפרטים שהבאת בסרט. יש שם עשרות פרטים שרק כמה מאות אנשים בעולם יכולים להבין ולדעת שהם נכונים ואמיתיים. והשאלה – האם להבנתך הסרט חייב את זה? ולמה השמות כ"כ דומים לשמות האמתיים (כמו זה של סבי)? והספר שבו ההערה הוא ממש הספר האמיתי?
יכין, חוץ מהשם של סבא שלך, והספר שלו, הפרטים והאישים האחרים פחות ברורים וחד משמעיים בסרט. הרשתי לעצמי ליהנות מההילה של סבך, בלי לערפל את זה יותר מדי (למרות שכותרת הספר מכילה יותר מספר אחד של סבא שלך), מכיוון שהוא כל כך מרכזי לעולם שבו הסרט מתרחש ואין שום דרך להסוות אותו. סרט שמתרחש בחוג לתלמוד חייב להיות מדוייק, זו היתה הנחת העבודה מראשיתה.
ודרך אגב, נעים להכיר…
לקחתי את אבי במיוחד לסרט והוא מאוד נהנה ממנו. הוא לא למד בחוג אבל תמיד היה בצילו וזכיתי שאני למדתי בחוג. גם אני נהנתי והבנתי ממנו הרבה מאוד דברים על עולמו של החוג. דברים שרואים מכאן …
בנוגע לשמות נכון – אבל הפרטים כמו מושא המחקר של האבא ודברים דומים בנויים על דברים מאוד מאוד אמיתיים
יוסף, מילות סיכום? אני, מצידי, אסיר תודה. ישבתי בצד וקראתי הכל ונהניתי מכל רגע. בהצלחה ביום ראשון, ובכלל. ונתראה בסרט הבא.
יאיר ויתר הקוראים. שוב תודה על העניין והפלטפורמה. אני נאלץ לפרוש עכשיו. מזמן לא התחלתי באינטנסיביות כזו יום עבודה… נתתם לי תחושת הספק שכבר מזמן לא הרגשתי, ועוד לפני ארוחת בוקר.
שאלה אחרונה:
איך בחרת את הצלם שלך?
שלום יוסף,
אשמח לדעת מה לדעתך המקום של האמונה בסרטים שלך. לי נדמה שהוא הולך ומצטמצם במשך השנים, מיחס ביקורתי למדי ב״ההסדר״, ברוב הסיפור (אולי לא בסצנת האימון ״לשמה״), ועד ל״בופור״ שם כמעט אין מקום לאמונה. גם ב״הערת שוליים״ נראה שהיהדות אינה במרכז אלא חקר היהדות.
כיצד אתה רואה את זה? מה פיספסתי? האם כשם שהפגנת אומץ מעורר הערכה ב״הערת שוליים״, כשהעזת לגעת בנושא אישי מאד, תתן מקום גם לאמונה בסרטך הבא?
שלום ותודה יוסף על תשובותיך העניניות והפירוט, מחכה כבר להפצה בארה"ב [יושבת התפוח אנוכי] כמה מחברי הביקורתיים ביותר[ סטודנטים לקולנוע הם האכזריים שבמבקרים], שלחו אותי לראות.
כמי שלומדת לתאר שני דווקא בארה"ב [ אחרי שבגרתי מבית ספר בארץ], נעים לשמוע את סוג השפה בה אתה משתמש ולהזכר איך מדברים על קולנוע בארץ, כי סוג הדיאלוג שנוצר כאן לא דומה אפילו. [כאן הפשע הכי גדול שאתה יכול לעשות זה לא להחזיר הכסף למשקיעיך, אז אתה ממש צריך להתנצל אם אתה לא עושה סרט לחתך הקהל של הטינאייג'ר הממוצע כי זה הקהל שבאמת צופה בקולנוע. אז השפה שנוצרת סביב זה היא מי הקהל שלך ואיך רק לפתור את הסיפור על הדף – ומאידך שהבימוי לא יפריע לסיפור לעבור.] התרשמתי ממחויבותך להבין את מה שהתסריט דורש, ולהיות כלי שרת של העולם שבראת על הדף.
סתם חשתי שיש לחתום את המחווה הזו שלך כאן בתודה ובהערכה שהשקעת את הזמן הזה לאנשים שחולמים על הרגע שאתה נמצא בו, וכן על הפכחון של מה זה אומר תאכלס להיות בו- כמה חשובה ההכרה של האקדמיה בעבודה שלך אם מה שאתה רוצה לעשות לאו דווקא עולה באותו קנה עם מה שהם רוצים לראות, חוץ מאשר הדחיפה המטורפת שזה מקנה לקריירה שלך .[ האמריקאים הרסו לי את החינוך- ובלי שאומרים תודה בסוף זה לא עובד]
לא סתם יוסף סידר ילד הפלא של הקולנוע הישראלי.
מקריאה של הטקסט שלך פה אני מוקסם מבין השורות שלך ומעומק אינטיליגנציית הבחנותיך
מאחל לך זכייה באוסקר ושתזכה לביים לפחות יצירת מופת 1 לפנתיאון של הקולנוע. בהצלחה ותודה על שבילית כאן את הבוקר בהוליווד.
האם אפשר לעשות אדפטציה קולנועית של ספר קודש או חלקים מהתנ"ך, לדעתך?
תודה על הפירגון (מן הסתם…)