הסרט "אודם" נמצא בחיינו כבר למעלה משנתיים. בינואר 2010 הסרט יצר כותרות הרסניות כשיאיר לפיד ניסה להשתמש בו כדי להוציא להורג את הקולנוע הישראלי (עקבו אחר התגית "פרשת אודם" כדי לעקוב אחר הסיפור האומלל ההוא). זה קרה בשעה ש"אודם" עוד היה בצילומים. שנה אחר כך הסרט הוצג בבכורה בפסטיבל ברלין. חצי שנה אחר כך הוא הגיע לפסטיבל ירושלים, שם זכו שחקניותיו בפרס המשחק. ועכשיו הוא מגיע לבתי הקולנוע. והאמת – למרות הסתייגויות שיש לי מחלקו הראשון – הוא לא רע בכלל. יש בו הברקת תסריט, בימוי ומשחק אחד גדולה באמצע שעושה את הסרט כולו.

אגב, באחת התגובות שלי להתייחסות המתחסדת של יאיר לפיד לסרט לפני שנתיים כתבתי שבעתיד הוא יהיה יו"ר ועדת החינוך בכנסת. מכיוון שנראה לי שהסרט "אודם" מייצר כותרות מדי ינואר-פברואר, הגיוני להמר עכשיו שבינואר-פברואר הבא לפיד אכן יהיה יו"ר ועדת החינוך בכנסת, לא?

ואגב, "אודם" לא עושה את החיבור בין חיילי צה"ל ובין אונס. את החבור הזה עושה דווקא סרט אחר, שעבר כאן בשקט מופתי (כי יאיר לפיד כנראה לא ראה אותו): "לא רואים עליך" של מיכל אביעד.

הנה מה שכתבתי עליו: ראשית אחרי פסטיבל ירושלים, וכעת לעת צאתו המסחרית.

פורסם ב-8.7.2011 כאן

לא מעט אנשים בשם "יאיר לפיד" ואנשים בשם "טוקבק" יצטרכו לאכול לא מעט כובעים אחרי הצפייה בסרט הזה. מצד שני, יהונתן סגל צריך למצוא את לפיד ולתת לו חיבוק ארוך ונרגש, על כך שבמחי התקף היסטרי אחד אותם "יאיר לפיד"ים שידרגו את הסרט שלו מדרמת טלוויזיה בריטית סבירה ומינורית, לשיחת היום. כל מי שקיווה להשתמש ב"אודם" כדגל אדום של מתיחות בין "קולנוע" ובין "פטריוטיות" עשוי למצוא את עצמו מאוד משתעמם ב"אודם".

זהו סיפורן של שתי נשים לונדוניות. שתיהן פלסטיניות לשעבר. האחת – שיערה אסוף ומהודק – חייה חיים בורגניים של שקר והדחקה. השנייה – שיערה פזור – חיה חיים פרועים נטולי עכבות. הפרועה חוזרת לחייה של המעוכבת, שמנסה לעשות ככל ביכולתה כדי להיפטר ממנה ולהחזיר את חייה לפאסון הבריטי המאופק שקיבלה על עצמה. תוך כדי אירועי אותו יום ייזכרו שתי הדמויות האלה באירוע שצילק אותן. פעמיים נראה את אירועי אותו ערב, פעם אחת מזכרונה של זו, ופעם אחת מזכרונה של זו. וכל אחת מהן זוכרת את מה שקרה אחרת לגמרי. מה משתי הסצינות מייצגות את מה שבאמת קרה?

שני דברים עיקריים עומדים לזכותו של "אודם": הראשון הוא הצילום המטופל היטב – צונן ומטאלי – של צמד הצלמים הסיני-גרמני שעובדים באנגליה. השני הוא משחקן של ארבע השחקניות הראשיות, שפשוט יוצרות חשמל אדיר על המסך. קלרה חורי (מועמדת ודאית לאופיר על שחקנית ראשית, לא?) היא עקרת הבית של ההווה וזיו ויינר מגלמת את גרסתה הצעירה; נטלי עטייה היא נערת הפרא שלוחת הרסן של ההווה ומורן רוזנבלט – תגלית נהדרת – מגלמת את גרסתה הצעירה. לא אתפלא למצוא את ארבעתן מועמדות וזוכות בפרסים בפסטיבל ירושלים או בפרסי אופיר. ההופעה של הארבע הופכת את "אודם" לסרט בשר דם, ולא סתם להגיג קצת מתחכם מדי – וקצת מונוטוני מדי – על זיכרון ודיכוי.

יש ב"אודם" לא מעט מהמעלות, אך גם המגרעות, של "קשר עיר", סרטו הקודם של סגל. מי שמחפש פרובוקציה פוליטית – אגב, יתכן שסגל הוא אחד מהם – יכול להיטפל לעובדה שסרט כזה שם שתי פלסטינאיות שנתקלו בעברן בשני חיילים, בשעה שהעלילה היתה יכולה לעבוד אותו דבר עם שתי נערות לונדוניות שמדחיקות מפגש עם חוליגן כדורגל שיכור בצעירותן; או שתי קיבוצניקיות שעברו לתל אביב ומנסות להדחיק אירוע עם רפתן סורר. העיקר נותר: עיקר הסרט עוסק בהתמודדות של שתי נשים בהווה, ורק המיעוט עוסק בעבר (עבר שאין לנו מושג מה הוא היה באמת).

אבל, רגע. "יאיר לפיד" עדיין יכול לצאת נגד הסרט, אבל מכיוון אחר: לא הפלסטיני אלא הפמיניסטי. כי אם בודקים אותו מקרוב הדבר הכי מקומם בו זה לא האופן שבו הוא מייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא האופן שבו הוא מייצג נשים. בעולם של "אודם" כל הנשים הן קורבן, לא משנה אם הן מחצינות את המיניות שלהן או מדחיקות אותה. ואולי סגל מנסה לחבר בין הפלסטיני לפמיניסטי, ובמקום שבו ג'ון לנון פעם שר שהאשה היא הכושי של העולם, האם יהונתן סגל רוצה להגיד לנו כיום שהאשה היא הפלסטיני של העולם?

================

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-29.2.2012

אם יש כאן עדיין כאלה שאלרגיים לסרטים ישראליים, דעו לכם ש"אודם" הוא סרט שאינו דובר עברית – רובו דובר אנגלית ומיעוטו ערבית – ורובו מצולם ומתרחש בלונדון. הלוקיישן הלונדוני אחראי גם לכל מה שטוב בסרט, אבל גם בעייתי בו: מצד אחד, יש בסרט צילום אפרורי וקודר ומעניין למדי, מצד שני כל הסיטואציה הדרמטית בלונדון מתפתחת לאט מדי ונראית לרגעים כמו דרמת טלוויזיה, אבל שווה לצלוח אותה, כי היא מובילה לכמה מהרגעים הקולנועיים המפתיעים והמרתקים שנראו השנה בקולנוע.

זהו סיפורן של שתי נשים שחיות בלונדון: קלרה חורי מגלמת אשה בורגנית, שיערה אסוף בקפידה, והיא מודל להדחקה והכחשה. פתאום דפיקה בדלת, ואל חייה נכנסת נטלי עטיה, אחרי שנים שהן לא התראו. היא ההפך הגמור: כולה מיניות מתפרצת ושבר כלי נפשי. שתי הנשים חיות בלונדון בגלות, הן עזבו את רמאללה בעקבות טראומה שהן חוו שם, והקימו חיים מודחקים מכל זהות עברית-פלסטינית בניכר. ומה היא הטראומה? או, כאן אנחנו מגיעים לפאזל שבבסיס הסרט. משהו קרה בין שתי הנשים אלה בצעירותן ושני חיילים ישראליים. סיטואציה שיכולה לקרות בכל מקום שבו חיילים מבצעים או ביצעו פעולות שיטור אזרחיות: בלפסט? עיראק? סייגון? קוסובו? אבל מה קרה שם? מי היה הקורבן ומי היה התוקפן? האם היה אונס או האם היה כאן פיתוי? שתי הנשים זוכרות את האירוע אחרת לחלוטין ואנחנו מקבלים שני פלאשבקים, אחד מכל דמות, ובשניהם מתוארת אותה סיטואציה משתי נקודות מבט שונות. כל אחת זוכרת את האירוע אחרת לגמרי. כתוצאה מהזכרון הזה, כל אחת מהן מתמודדת אחרת עם הדבר הזה שנקרא "רגשות אשמה", ובסופו של דבר על זה הסרט – לא על הכיבוש, לא על פשעי מין, לא על חברויות שמתפרקות – אלא על האופן שבו אנשים מתמודדים עם אשמה, והדרכים השונות לבטא הדחקה. שני הפלאשבקים האלה הם הברקה: ראשית מבחינה תסריטאית, אבל אז גם מבחינת הבימוי והמשחק, כי האופן שבו שתי השחקניות הצעירות (מורן רוזבלט וזיו ויינר) מבצעות את אותה סצינה בשתי ואריאציות שונות הוא פשוט הברקה. ואז רק נותר לנו להבין: למי שייך כל פלאשבק, כדי להבין מה בדיוק טיב הטראומה שכל אחת מהגיבורות סוחבת. זה השלב שבו האינטראקציה בין ארבע השחקניות – הגיבורות וצלליותיהן – הופך מרתק למדי. לא הכל עובד ב"אודם", הוא מתחיל לאט, והוא מסתיים באופן מעט מאכזב, אבל יש בו מרכז פועם שהופך את הדינמיקה המרכזית שבו למרתקת למדי.

ציוץ