שלשום לפני עשר שנים הלך לעולמו בילי וויילדר, ככל הנראה גדול התסריטאים של הוליווד. לכבוד היאר-צייט החליט קמרון קרואו להעלות לאתר שלו (זה לא ממש בלוג) קטעים מתוך ספר הראיונות הנפלא שהוא ערך איתו. והדבר הראשון שהוא העלה זה את עשרת הטיפים של וויילדר לתסריטאים, כפי שהוא הכתיב לו. יש שם דברים אדירים שאני מרבה לצטט. האהוב עליי הוא טיפ מס' 7. הוא כל כך נכון. זו הזדמנות טובה לנסות לתרגם אותם לעברית. הנה המקור. מי שרוצה להציע תרגומים חלופיים משלו, אהלן וסהלן.

עשרת הטיפים לתסריטאים של בילי וויילדר:

1. הקהל הפכפך.

2. תפסו אותם בגרון ולעולם אל תרפו.

3. בנו רצף פעולות ברור לדמות הראשית שלכם.

4. דעו לאן אתם מתקדמים.

5. ככל שאתם טובים יותר בהסתרה אלגנטית ומעודנת של נקודות המפנה שלכם, כך אתם טובים יותר כתסריטאים.

6. אם יש לכם בעיה במערכה השלישית, הבעיה האמיתית היא במערכה הראשונה.

7. טיפ מלוביטש: תנו לקהל לחבר לבד שתיים ועוד שתיים. הם יאהבו אתכם לעד.

8. כשאתם כותבים וויס-אובר: היזהרו לא לתאר מה שהקהל כבר רואה אלא הוסיפו על מה שהם רואים.

9. האירוע שמתרחש בסוף המערכה השנייה, הוא זה שמניע את סוף הסרט.

10. במערכה השלישית הקצב וההתרחשויות חייבות להתגבר, להתגבר, להתגבר, עד המאורע הסופי. ואז —

11. — זהו. צאו משם.

מה שיפה ברשימה הזאת היא שלא תמיד כולה מתאימה לכולם, ואולי אפשר לאמוד דרכה סוגים שונים של תסריטאים. ג'יימס קמרון, למשל, ממש מצוין בסעיף 2 אבל ממש איום בסעיף 5. סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון, למשל, מצוינים ברוב הסעיפים, חוץ מ-11.

מייקל באקול הוא כנראה האיש הכי מסטול כרגע בהוליווד.

באקול מוכר אולי כשחקן של תפקידי משנה (באחרונה, קוונטין טרנטינו הרבה ללהק אותו לתפקידים קטנים), אבל בזמן האחרון הוא מתבלט בעיקר כתסריטאי: "סקוט פילגרים נגד העולם", למשל. בישראל מוצגים עכשיו שני סרטים פרי עטו של באקול: "פרויקט X" ומהיום גם "רחוב ג'אמפ 21". במרכזם של שני הסרטים האלה ניצבת מסיבה ארוכה ופרועה מאוד. מאוד מאוד. במסיבות שמייקל באקול כותב החנונים והקולים מתאחדים יחד לאורגיה של סמים קלים, אלכוהול נונסטופ וסקס.

מכיוון ששתי הסצינות דומות למדי ומכילות רגעים זהים, ושתי הסצינות מפורטות מאוד, אני לוקח כנקודת הנחה שהן מבוססות על תחקיר עומק של חיי השכרות והסוטול של הנוער האמריקאי. מבחינתי, מה שבאקול עושה לסצינת מסיבות הבית ב"פרויקט X" וב"רחוב ג'אמפ 21" הוא לא פחות חשוב מכל סרט תיעודי שייעשה בנושא. ואולי אף ההפך: סרט תיעודי, לו ייעשה, בוודאי יקלוט התרחשויות מוחלשות או מועצמות לטובת המצלמה. סרט "ריאליסטי", בסגנון לארי קלארק, יחפש את הסנסציוני. ואילו שני הסרטים האלה, דומני, מתעדים את המסיבות כמות שהם: מפגן עצום של פריקת עול וקלות ראש. מהבחינה הזאת זה "תיעודי" בעיניי כי נדמה לי שבקול (והבמאים שביימו את הסרטים האלה) באים אל הסצינות האלה ממש כמו הבליינים: לעשות פאקינג גוד טיים. בלי מסר, בלי תוכחה. הייתי מהמר שהאלכוהול על הסט היה אמיתי ולא מיץ.

"רחוב ג'אמפ 21", שבוים על ידי האנימטורים פיל לורד וכריס מילר ("גשם של פלאפל"), הוא לכאורה-גרסה לסדרת המשטרה משנות השמונים שבה התגלה ג'וני דפ ובה הוא ופיטר דה-לואיז גילמו צמד שוטרים שמסתננים לבתי ספר ומתחזים לתלמידים כדי לפצח פשעים הקשורים בצעירים. הגרסה הקולנועית יוצאת מתוך אותה סיטואציה: צ'נינג טייטום וג'ונה היל הם צמד שוטרים (האחד חכם, השני חזק) שנשלחים להסתנן לתיכון כדי לפצח רשת סוחרי סמים. אבל עד מהרה הסרט מתנתק מהמקור והופך לפרודיה פרועה למדי ושנונה מאוד על סרטי משטרה הוליוודיים. למעשה, נדמה לי שעם כל המודעות העצמית של הסרט והציטוטים הרבים שיש בה מכל סרט משטרה הוליוודי שאינו "רחוב ג'אמפ 21", ושנקודת ההתייחסות העיקרית של יוצרי הסרט לא היתה סדרת המקור אלא דווקא סרט כמו "שוטרים לוהטים" של סיימון פג ואדגר רייט (הבמאי איתו עבד בקול על "סקוט פילגרים").

באמצע הסרט, בעיצומו של מרדף מכוניות משעשע, אומר ג'ונה היל שהוא עכשיו יעשה כך, ועכשיו יעשה אחרת. שותפו, בתגובה ובזעם, עונה לו "אולי תפסיק לקריין את עצמך ותתחיל לעשות!". במידה רבה, זה מפתח להבנת הסרט: הוא כל הזמן מקריין ומסביר את עצמו, מנתח, מפרק, ורוקק לעצמו ולכל הז'אנר שלו בפרצוף.

דוגמה א': אייס קיוב מגלם את הפקד שאחראי על צמד השוטרים. הוא כמובן כעסן ומרבה לצעוק. והרי בכל סדרות וסרטי השוטרים – מ"סטארסקי והאץ'" ואילך – הקפטן הוא שחור, כעסן וצעקן. אייס קיוב, לפיכך, פותח את הסצינה שלו ואומר לשוטריו: כן, אני קפטן, אני שחור ואני עצבני לאללה. זה בטח נראה לכם נורא סטריאוטיפי. ואתם יודעים מה? הסטריאוטיפים נכונים. ואז הוא פונה לג'ונה היל ואומר: אתה שמן, אז אתה בטח חכם. ואז פונה לצ'נינג טייטום: ואתה חתיך, אז אתה בטח טיפש. השניים מביטים זה בזה ועושים פרצוף של "וואלה, הוא צודק". ואז הוא זועק: אמצו את הסטריאוטיפ שלכם! מאותו רגע הסרט עושה פליק-פלאקים מצחיקים למדי עם סטריאוטיפים, ניגוחם ואימוצם.

כששני גיבורינו מגיעים לבית הספר הם יוצאים מנקודת המוצא, אותם הם הכירו מימיהם בתיכון שבע שנים לפני כן, שהספורטאים החתיכים והשריריים הם הקולים והפופולרים ואילו התלמידים החכמים והחרשנים הם מושאי ההקנטות. הם מגיעים לתיכון ומגלים שהכל התהפך. עכשיו החננות חובבי האקולוגיה והרגישות החברתית הם מלכי הכיתה. בשל טעות בטמטום שני השוטרים מתבלבלים בתפקידים וכך יוצא שהשרירן החתיך והטפש מגיעה לכתת הגאונים, ואילו השמן נטול הכריזמה מגיע לכתת הדרמה. מה שמתחיל כטעות הופך לא רק לאבחנה שכל אחד מהם הגיע למעשה למקום המתאים לו, אלא ההזדמנות של שניהם לעשות תיקון לחוויית התיכון שלהם.

דוגמה ב': כדי להדגיש לנו את אחד המוטיבים בסרט לפיו חייו של שוטר סמוי אינם שונים ממש מחייו של שחקן – וזה וזה צריכים לחיות את התפקיד – מגיע אחד מרגעי השיא של הסרט על במת תיאטרון בבית הספר שם מעלים גרסה מוזיקלית של "פיטר פן". שני גיבורינו נכנסים לקונפליקט ולמעשה מפוצצים את ההצגה. ואז עולה המורה לדרמה על הבמה, בניסיון להרגיע את הרוחות, פונה אל הקהל (קהל התיאטרון, אבל למעשה הקהל באולם הקולנוע) ואומר: ובכן, בזאת הסתיימה המערכה השנייה. זה משפט נפלא ואופייני בסרט כי באותו רגע אכן מגיעה לסיומה המערכה השנייה של הסרט. וכך, הסרט – ממש כמו גיבוריו – למעשה מקריין לנו את המבנה שלו וגם את כל מנגנוני העלילה שלו: היפוכי התפקידים, הקלישאות וכן האופן שבו הדמויות בסרט מצפות שהדברים יקרו להם על סמך הסרטים והסדרות שהם כבר ראו.

למרות אוסף מבדר מאוד של בדיחות (ולמרות הפתעה מאוד מוצלחת בשואו-דאון הכמעט סופי בסרט, שעדיין מוקדם מדי לדבר עליה), לא הכל עובד ב"רחוב ג'אמפ 21". יש בו כמה וכמה רגעים מתים וסצינות מרוחות. אבל אלה רגעי הפרודיה שמצילים אותו, והופכים אותו – ברגעים הממש טובים, למין מאש-אפ של "אחרון גיבורי הפעולה" ו"רומן על אמת".

רון בורגנדי (הוא וויל פארל) הגיע הלילה לקונן אובריאן ובפיו בשורה:

"והרי החדשות" ("Anchorman"), אחד הסרטים הכי מצחיקים של וויל פארל ושות', מעולם לא הגיע להקרנות מסחריות בישראל. מה שאומר שאין סיבה שסרט ההמשך יגיע לישראל, נכון? לפעמים עצוב להיות חובב קולנוע בישראל.

כבר כמה שבועות שמסתובבת השמועה ש"הדיקטטור", הסרט החדש של סשה ברון-כהן (בבימויו של לארי צ'רלס) יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי ה-14 לסרטי סטודנטים ב-2 ביוני. אתמול הייתה אמורה להתקיים מסיבת העיתונאים של הפסטיבל עם פרטים על התוכנייה וקיוויתי ששם נדע רשמית האם כן או לא (והאם ברון-כהן יגיע לבכורת הסרט). מסיבת העיתונאים נדחתה (כי באותה שעה התקיימה בדיוק מסיבת עיתונאים עם שרלוט רמפלינג ואין מספיק כתבי קולנוע בארץ כדי למלא שתי מסיבות עיתונאים בו בזמן) אבל הבוקר אני מקבל אישור רשמי מג.ג, מפיצי "הדיקטטור" בישראל, שאכן הוא יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל. שיחוק ענק! בראבו. הסרט ייצא לבתי הקולנוע בארץ ב-7 ביוני.

עדיין לא ברור אם יצליחו אנשי ג.ג והפסטיבל לארגן שברון-כהן יגיע לישראל לפסטיבל. לא אתפלא, אגב, אם תמצאו אותו במהלך חג הפסח אצלח אחד מקרובי משפחתו בארץ. אם הוא לא יבוא, אולי הוא ישלח לפחות קטע וידיאו מצולם לכבוד אירוע הבכורה.

וכל זה קורה לרגל חשיפת הטריילר הסופי של "הדיקטטור", בו אנחנו מבינים סוף סוף מה עלילת הסרט. זה מעין "אל תתעסקו עם הזוהן", אבל עם דיקטטור. זה נראה קצת כמו גרסה ל"בן המלך והעני" של מארק טוויין, אבל אני עמוק בפנים יודע (אני מרגיש את זה ב-force) שברון-כהן, יהודי שומר שבת, מציע כאן את הגרסה שלו לסיפור "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו" של רבי נחמן מברסלב. הנה הטריילר:

עד לפני כמה שנים הייתי מנוי על המגזין "American Cinematographer", שעוסק בצדדים הטכניים של צילום הקולנוע (האמריקאי, בעיקר) ויוצא לאור על ידי אגודת הצלמים האמריקאית (ASC). כן, יש לי קטע עם צילום בסרטים ועם צלמים, ואף איזו מחשבה שליוותה אותי בימי הלימודים אולי להיות צלם (מחשבה שהחזיקה מעמד בפועל למשך תקופה קצרה בתחילת שנות התשעים בה בעיקר ניסיתי נורא לחקות את אנטון קורבין. ולראייה: מוצג א' ומוצג ב' [מהדקה ה-17:44]). לכן זה מרגש אותי במיוחד למצוא סקירה של סרט ישראלי במגזין הזה, דבר שקורה לעתים נדירות מאוד. לפני שנתיים כתבו של על הצילום של גיורא ביח ב"לבנון", והשבוע מופיעה כתבה מרשימה וגדושת פרטים על הצילום של ירון שרף ב"הערת שוליים". זה קורה בגיליון אפריל של המגזין (עם ג'רמי איירונס מ"בורג'יה" על השער). (לחצו על ארבע התמונות הקטנות לקריאת הכתבה).

מה למדתי מהכתבה? שהסרט צולם על מצלמות ארי 535 ו-235, על חומר גלם של קודאק (ויזן 2 ו-3), סופר 35 מ"מ, 4 פרפורציות, סינמסקופ ביחס פריים של 1:2.40. ושאחת הסיבות לצילום הסינמסקופי היה השוט הארוך של בראבא וליאור אשכנזי בפתיחת הסרט, שוט שצולם בעדשת 32 מ"מ. שהסצינות של בראבא הוארו באור טונגסטן חם, והסצינות של אשכנזי הוארו בפנסי קינו ונורות פלורסנטיות קרות.

למדתי שהסצינה בחדר במשרד החינוך היא היחידה שצולמו בתוך אולפן, וצולמה בעדשות רחובות מאוד: 16, 20 ו-24 מ"מ. והתקריבים העצומים על האותיות והמילים צולמו עם עדשת 10 מ"מ.

ולמדתי שהשוט שבו בראבא ועליזה רוזן נכנסים לבנייני האומה דרך מבואה שנראית כמו מנהרה לבנה נעשתה על ידי בדי משי שמאחוריהם מוקמו כ-50 פנסי 800 וואט כדי להציף אותם באור.

בפעם הבאה שנפגוש את שרף (שזכה בפרס אופיר פעמיים: על "שבעה" ועל "הערת שוליים"), זה יהיה כצלם ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין. בימים אלה הוא מצלם את סרט הבכורה של תום שובל.

בעוד כחודש יוקרן סרטו החדש של איתן פוקס, "הסיפור של יוסי", בפסטיבל טרייבקה. מדובר בסרט המשך ל"יוסי וג'אגר", בו מנסה ד"ר יוסי (אוהד קנולר) להמשיך את חייו בלי ג'אגר. אתמול שחררה הפקת הסרט סצינה מתוך הסרט למטרת גריינות. חוו דעתכם:

אבי נשר והצלם מישל אברמוביץ ביום הצילומים הראשון על הסט של "פלאות", אתמול במוסררה, ירושלים

כאמור, אתמול התחילו צילומי הסרט "פלאות", הסרט העלילתי התשיעי שאבי נשר מביים בישראל. אחרי שהיה בתל אביב ב"דיזנגוף 99", בירוחם ב"סוף העולם שמאלה", בצפת ב"הסודות" ובחיפה ב"פעם הייתי", עכשיו הוא מגיע לראשונה לירושלים (אופס, טעות. שכחתי שהוא כבר צילם בירושלים את "זעם ותהילה", הסרט שלו שאני הכי אוהב). שכונת מוסררה הפכה בימים האחרונים לסט צילומים בו מסתובבים בלשים פרטיים ורבנים בעלי כוחות.

לפני כמה שבועות קראתי את התסריט לסרט, אותו כתב נשר במשותף עם שאנן סטריט, סולן הדג נחש וירושלמי מקצועי. החיבור בין נשר וסטריט הוליד תסריט שכולו גדוש שנינויות נהדרות שהופכות את "פלאות" לסרט של נשר שהכי קרוב לקומדיה, מאז "הלהקה". אבל זו לא ממש קומדיה, אלא מעין פילם-נואר שעוסק בפשעים, עבירות קלות, אמונה ואמנות, ושמערבב באופן מקסים וקולנועי מאוד בין "אליס בארץ הפלאות" ובין "צ'יינטאון". הפלאות משם הסרט קשורות גם לעובדה שחובבי לואיס קרול ימצאו הרבה רמזים לכך שירושלים של נשר היא-היא ארץ הפלאות של אליס, אבל גם מתייחסת לכך שגיבורי הסרט זוכים לראות פלאות ממש, נסים גלויים, מהסוג שאפשר לראות רק בהזייה, או רק בסרטים, או רק בירושלים.

התסריטאים נשר ושאנן סטריט באיזור ההלבשה. לסטריט יש גם תפקיד קטן בתור בעל קיוסק בעל תשובה

עלילת הסרט מספרת על ברנש בשם ארנב (קיצור לארנבון, קציור לאריאל נבון), אמן גרפיטי ירושלמי שמתפרנס כברמן, שמגלה שבדירה שממולו כלוא רב שמפורסם בזכות ברכותיו וסגולותיו, ושנחטף על ידי כמה אברכים מפוקפקים (באופן מדהים, כמה ימים אחרי שקראתי את התסריט דווח בתקשורת על מקרה דומה למדי, של רב שנכלא בביתו על ידי בנו). לתמונה נכנס בלש פרטי בשם יעקב גיטיס ופאם-פטאל בשם אלה (שהיא אליס ואלווין מולריי והמלכה האדומה, כולן מעורבבות לאחת) שמנסים לאתר את הרב ומגלים שארנב יכול להיות מאוד שימושי לחקירתם. אלא שארנב הזה, גם בגלל קצת יותר מדי סמים, וגם כי באופן כללי אחיזת המציאות שלו מעט עקומה, מתקשה להפריד מתי הדמיונות שלו שולטים, ומתי זו האמת. ומשום כך, הסרט אמור להיות גדוש בלא מעט אפקטים וקטעי אנימציה שהעבודה עליהם כבר התחילה לפני מספר חודשים, בהם רואים את ציורי הגרפיטי של ארנב קמים לחיים ומתחילים להסתובב בתוך העלילה.

אורי חזקיה, בנו של קרין הרדיו מלאכי חזקיה (וסטנדאפיסט בזכות עצמו), מגלם את ארנב (נאמן למסורת הוותיקה של נשר ללהק לתפקידים מרכזיים זמרים ו/או קומיקאים). אדיר מילר הוא יעקב גיטיס הבלש הפרטי. יובל שרף היא אלה, הפאם-פטאל. יהודה לוי הוא הרב החטוף. ואפרת גוש מגלמת דמות בשם וקס, מלצרית בפאב בו עובד ארנב, והאקסית שלו, שרואה את האמת בעיניים פקוחות, במקומות בהם ארנב שוקע להזיות ולפראנויות.

כדי ליצור את האפקטים של נקודת המבט של ארנב משתמשים נשר ואברמוביץ במצלמה הדיגיטילית של פנוויז'ן, שנתרמה לסרט על ידי החברה, כפרס על הצילום של "פעם הייתי". כתוצאה מכך, ההפקה מכנה את האפקטים בסרט בשם החיבה "ארנב-ויז'ן".

יש להניח שאם הצילומים התחילו אתמול, שעד יוני-יולי של השנה הבאה הסרט יהיה כבר מוכן ליציאה ו-200,000 צופים לפחות יבואו לצפות בו.

מימין: אפרת גוש, אדיר מילר, אורי חזקיה ויובל שרף. אתמול בהפסקת הצהריים בצילומי "פלאות"

צילומי לילה של "פלאות". אמש. משמאל: אבי נשר ומישל אברמוביץ

לחצו על כל התמונות הנ"ל להגדלה.

בשנה שעברה אירחו חבריי מהמכללה הישראלית לאנימציה אנימטורים מפיקסאר לכתת אמן. השנה הם מארגנים כתת אמן נוספת, בה הם מקבצים כמה וכמה אנימטורים ישראליים שעבדו בעבר ובהווה בסרטי אנימציה ובהפקות מרובות אפקטים אמריקאיות. כמה מהם אף מנפישים מישראל הפקות אמריקאיות. למשל, קבוצת האנימטורים הישראלית ששותפה לתהליך האנימציה של סדרת ה"רוד ראנר" החדשה בקרטון נטוורק. הנה סרטון פרי עכברם:

הקבוצה, בשם "צוות 972", הוקמה על ידי אלכס אוראל, לשעבר אנימטור בפיקסאר, שכיום פועל מתל אביב בהפקות לסרטים וערוצים אמריקאים. בין השאר השתתפו אנשי הצוות ביצירת חלק מהאפקטים ל"ג'ון קרטר". הנה דוגמה לסרטון הדגמה שהם יצרו בתל אביב.

בקיצור, אלה האנשים שיעשו כתת אמן מקיפה בת שלושה ימים בסינמטק תל אביב ב-9-11 באפריל, על כל מה שקשור ל-CG (אנימציה ממוחשבת). וכל כתת האמן הזאת תהיה חלק מאירוע גדול עוד יותר שיתקיים בסינמטק תל אביב ובמכללה הישראלית לאנימציה (הנמצאת מעבר לרחוב מהסינמטק) שיכלול סדנאות אנימציה לילדים והקרנות סרטי אנימציה בחינם.

ומה יוצא לכם מזה? אם תזמינו מקום לכתת האמן עד 1 באפריל (יום ראשון) ותגידו ששלחו אתכם מסינמסקופ, זה יעלה לכם 430 שקל לשלושת הימים, במקום 650. 220 שקל מתנה רק כי נכנסתם לפוסט הזה.

אתמול התחילו בירושלים צילומי הסרט החדש של אבי נשר, "פלאות". שריינו כרטיסים לקיץ 2013, אני מניח. כמו שעון, כל שלוש שנים סרט. ארחיב את הדיבור על "פלאות" היום-מחר.

ביום ראשון הקרוב, 1.4, יתחילו צילומי סרטו החדש של ערן ריקליס, "זייתון". סרט שזוכה למעמד ההיסטורי בתור הקו-פרודוקציה הרשמית הראשונה בין ישראל לבריטניה.

מה שאומר שלמשך חודש אפריל שניים בכירי צלמי אירופה ישהו בישראל. את "פלאות" מצלם הצרפתי (דובר העברית) מישל אברמוביץ (שכבר צילם לנשר את "הסודות" ואת "פעם הייתי"). אברמוביץ הפך בשנים האחרונות לצלם הבית של סרטי האקשן הכמו-הוליוודיים שלוק בסון מפיק ברחובות פריז: "חטופה" עם ליאם ניסן ו"מפריז באהבה" עם ג'ון טרבולטה. הוא צילם גם את הרימייק ל"הדבר".

את "זייתון" של ריקליס מצלם הדני דן לאוסטסן, שהירבה לשתף פעולה עם במאי האימה הדני אולה בורנדל ועם במאי האקשן הצרפתי כריסטוף גאנס (הצילום שלו ב"סיילנט היל" היה אדיר). הוא צילם גם את "מימיק" של גיירמו דל טורו.

מי מארגן לנו מפגש פסגה עם שני צלמי האקשן המסוגננים האלה שבאים לכאן לצלם דרמות קטנות יותר?

=================

ובינתיים ביפו: יוסי מדמוני מצלם את סרטו החדש, "מקום בגן עדן", עם אלון אבוטבול ("עליית האביר האפל") בתפקיד הראשי. כבר כתבתי בעבר שלסרט הזה יש את אחד התקצירים הכי מסקרנים ומעניינים שנתקלתי בהם כבר הרבה זמן, ואתמול המשיכה נירית אנדרמן מ"הארץ" במעקבה אחר הסרט עם דיווח מהסט שרק עורר את סקרנותי עוד יותר.

וגם ל"מקום בגן עדן" יש צלם מצוין, את בועז יהונתן יעקב, שצילם למדמוני את "בוקר טוב מר פידלמן", וצילם את "עג'מי" המועמד לאוסקר. איך אני יודע? כי אני רואה אותו מהגב בתמונה הזאת מהסט שפורסמה באתר "הארץ":

צילום: דניאל צ'צ'יק, "הארץ"

====================

ובינתיים באמריקה: הפצתו של "הערת שוליים" התרחבה ל-23 מסכים בסוף השבוע השלישי והסרט עדיין מתקדם יפה והוא כבר ניצב ב-300,000 דולר. טום ברויגמן מ"אינדי-ווייר" עדיין מאמין שהסרט, בקצב הנוכחי שלו (ועם הפצה שתגיע לבסוף ללמעלה ממאה אולמות) יתקרב מאוד להישגים של הסרטים הישראליים הקופתיים ביותר באמריקה מהעשור האחרון: "ללכת על המים", "ואלס עם בשיר" ואולי אפילו "ביקור התזמורת", שיאן הקופות הישראלי באמריקה. בשבוע שעבר הוא הסביר לי בתגובות לפוסט שלו איך הוא מגיע למסקנה הזאת, אחרי שתהיתי האם יש ל"הערת שוליים" באמת סיכוי להגיע ל-2.5-3 מיליון דולר בהכנסות. הוא טוען שכן.

נהניתי מבליץ המילים המוטרף וההיפר-אקטיבי של ג'ניפר לורנס ב-11 הדקות האלה, מתוך התוכנית של דיוויד לטרמן, יותר מכל 140 הדקות שלה ב"משחקי רעב". אני מניח שעד הסרט הבא כבר יאלפו אותה סוכניה ומפיקיה להיות פחות חושפנית ודברנית בראיונותיה. אני מקווה שלא. היא נהדרת כאן.

(ויה ג'ף וולס).

==================

תוספת: כנראה שהצילומים של "משחקי רעב" שרטו כהוגן את הצוות. בראיון הזה עם אבנר שביט דונלד סאתרלנד מתגלה כמרואיין לא פחות מטורלל ובעל בולמוס מילים מלורנס. הראיון הזה הצחיק אותי נורא.