לפני כמה הסתובבה בסמיכותי איזו שמועה שאולי "רוק בקסבה" של יריב הורביץ התקבל למסגרת "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן. שאלתי את הורביץ בפייסבוק שלו אם אכן נכון, והוא ענה שהוא לא שמע מזה כלום. אז כנראה רק שמועה. אבל הסרט, שצולם לפני כשנתיים, כנראה כבר מוכן. בראש הפוסט שמתי טיזר לסרט מהאתר של הורביץ, ועכשיו רק נותר לחכות לראות: קאן? ירושלים? איפה ומתי נראה את "רוק בקסבה".
בהמשך הפוסט תמצאו את הביקורת ה"רשמית" שלי על "חתולים על סירת פדלים", אבל לפני כן אני רוצה להרחיב נקודה שנכתבת בתמצית בביקורת עצמה. אני מחובבי הסרט הזה מאז שראיתי אותו לראשונה לקראת פסטיבל קולנוע דרום, כש"חתולים" ועוד שלושה סרטים ("2 בלילה", "ג'ו ובל" ו"פלנטה אחרת") נבחרו להשיק מסגרת של הקרנות חצות לסרטים עצמאיים. אני הייתי אז חלק מהצוות שבחר את הסרטים, וחשבתי ש"חתולים" מבדר להפליא, פרץ של אנרגיה ורוח שטות (והמון סינפיליה) שהקולנוע הישראלי כה זקוק לו. בפסקאות הבאות, לפיכך, אני לא רוצה לכתוב על הסרט, אלא על הפצתו. אני חושב שההפצה הרסה את "חתולים על סירת פדלים".
חזרה לפסטיבל דרום בשדרות לפני שנה. הקרנת הבכורה של "חתולים על סירת פדלים" היתה, כך שמעתי אז, נפלאה. הקהל קלט את הסרט והלך איתו והתגלגל מצחוק. למחרת התכנסנו לפאנל על קולנוע ישראלי עצמאי. היו שם גם אנשי קרן הקולנוע ולירון אדרי, בתו של משה אדרי. אני לא יודע אם דבריי שם תועדו או צולמו, אשמח אם כן כדי למצוא את הציטוט המדויק. אבל מה שאמרתי הוא פחות או יותר ברוח הזאת: ברגע שקרנות הקולנוע וסינמה סיטי נכנסות לתמונה, אין יותר קולנוע עצמאי. כל מה שיש ב"חתולים" זה את רוח החופש והאנרכיה, לעבוד בלי לדפוק חשבון, בלי שיהיו לך בוסים על הראש שיידרשו דברים ש"המבוגרים" רוצים. כמו קונטיניואיטי, נגיד. או חתולים שנראים אמיתיים ולא מפלסטיק. "חתולים" הוא בעיטה נפלאה במפשעתו של הממסד הקולנוע הישראלי… ואת זה מקרינים בסינמה סיטי? אני פשוט לא מבין.
אני מדמיין את האיש שבא לסינמה סיטי לראות את… נגיד… "מחוברים לחיים". הכרטיסים אזלו. אז הוא מחליט להיכנס לסרט אחר. הוא רואה שיש סרט עם מיכאל מושונוב ושמוליק וילוז'ני, הם דווקא חמודים, הוא יחשוב לעצמו ויקנה כרטיס לסרט. מרגע ש"חתולים" מוצג במקום כמו סינמה סיטי זו מעין הכרזה של מפיצי הסרט ובעלי המקום שהסרט הזה הוא כמו כל הסרטים האחרים שמציגים שם, שאפשא להיכנס אליו מהרחוב וישר להבין במה מדובר. אני חושש מה יעשה אותו איש שבא לסרט אחר ומצא עצמו ב"חתולים על סירת פדלים". אני חושש שזה יגמר באלימות.
לדעתי ולהבנתי, "חתולים על סירת פדלים" הוא סרט שכדי ליהנות ממנו צריכים להגיע אליו מוכנים. לדעת למה באים. לבחור אותו מראש ולא להיכנס אליו באקראי. לכן זה סרט שחברה כמו יונייטד קינג לא אמורה להפיץ. זה סרט שעצם שלטי החוצות שלו עובדים לרעתו.
האמת, אי אפשר שלא להבין את השלישייה מאחורי הסרט (תלמידים שלי לשעבר במגמת התסריטאות של סם שפיגל, אגב). אם אדרי שולח את בתו ומציע להם דיל להפיץ את סרטם, לפרסם אותו, ליחצן אותו, לתת לו מסכים, מי היה אומר לא? מבחינתם, אני מניח, זה גם שיחוק המאה. הם הלכו לעשות סרט בשני שקל עם החבר'ה והוא מגיע להקרנות מסחריות בסינמה סיטי? הם את שלהם עשו, ואני מניח שהם מבסוטים (לצערי בארץ מעמד "הפצת הסרט" כמעט ולא כולל שום החלפת כספים בין המפיץ והיוצרים, כך שאני לא יכול אפילו להגיד שהם דפקו את הקופה). אבל אם היתה להם אחריות אמיתית לסרטם, הם היו צריכים לסרב בנימוס.
שנה אחרי הבכורה של אותם ארבעה סרטים ועלייתו של צירוף המילים "קולנוע ישראלי עצמאי" מתחילה התעשייה להבין שבימינו, להפיץ סרט מתחיל להיות אפילו קשה יותר מלעשות אותו. ארבעת הסרטים שהוצגו אז חשפו דרכי הפצה שונות: "ג'ו ובל" הלך בדרך העצמאית, בסינמטקים, בחצות. "2 בלילה" בינתיים לא הופץ כלל. ו"חתולים" הלך על הפצה "רשמית". בעוד כמה שבועות נוכל לנתח מי הפסיד ומי ניצח, מי צדק ומי טעה. אבל הגישה שלי היא כזאת: אם אתם עושים סרט חוץ-ממסדי, בועט, אחר, עצמאי, חופשי, משוחרר, פרוע – למען השם: הפיצו אותו באותו אופן. הבעיה היחידה היא שלצילומים יוצאים עם המון אנרגיה, לשלב ההפצה, שנתיים אחר כך, מגיעים עם הלשון בחוץ. למי יש כוח להתחיל לעשות בוקינג בסינמטקים ולפמפם הזמנות בפייסבוק.
אבל זה (לדעתי, אך ורק לדעתי) מה שאנשי "חתולים" היו חייבים לעשות. ללכת בדרך שחצב גור בנטביץ' עם "הכוכב הכחול" ושאותה אימצו ושכללו אנשי "המוסד הסגור". את "חתולים" היה צריך להפיץ עם אותה רוח פראית שבה הסרט נעשה. למשל: להקרין אותו בחצות באוהל בפארק הירקון. למכור בירה בחוץ. להוסיף הופעות רוק לפני. צריך להודות, הסרט הזה זקוק לקהל קצת שיכור. הסרט הזה היה מרוויח אם היה חלק מאירוע גדול יותר. בסינמה סיטי הבדיחות שלו, חוששני, לא יעבדו. הבדיחות שעבדו מצוין בסינמטק שדרות מול הסטודנטים של ספיר, ועבדו מצוין בסינמטק תל אביב מול הקהל של פסטיבל אייקון. בסינמה סיטי הסרט הזה יהפוך לוואט-דה-פאק אחד גדול. ובגלל שהוא מופץ כסרט ישראלי של ממש, אם הוא יביא כמה אלפי צופים בודדים תדבק בו תדמית של כשלון. אם הוא היה עף מתחת לרדאר הוא היה חי לתקופה ארוכה, הופך לתופעה, יוצר דיבור מפה לאוזן, הופך למושא חיקוי. נדמה לי שאדרי החליט להפיץ אותו כדי למעוך כל סיכוי שסרט כזה אי פעם ייעשה שוב. נדמה לי שהם, ואנחנו, הפסדנו.
לכן, אם אתם רוצים לעזור ל"חתולים על סירת פדלים", ארגנו קבוצות חברים, ציידו אותם בבירות, ושלחו אותם כקבוצה לצפייה בסרט. או: קנו מראש את כל הכרטיסים, וחלקו אותם רק לאנשים שאתם חושבים שיבינו את הבדיחה. אם כל ההקרנות של הסרט יהיו מלאות, לא ייכנסו אליו צופים רנדומליים שעשויים לשרוף את המועדון מרוב תסכול ומתוך חוסר הבנה למה הגדם של מיכאל מושונוב נראה כמו פיברגלס.
וכל זה, לסרט שבידר אותי כהוגן. הנה הביקורת:
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.3.2012
האם יעלבו יוצרי "חתולים על סירת פדלים" אם אגדיר את סרטם שטותי? אני מקווה שלא, כי כשאני כותב "שטותי" אני מתכוון לכך במלוא מובן המחמאה. אני חושב אפילו שהמילה "שטותי!” (עם סימן הקריאה!) צריכה להופיעה בתור הציטוט מהביקורת הזו על מודעות הסרט. היא תביא לסרט את הקהל שיידע להעריך אותו הכי טוב. יהיה מדכא אם בסוף הסיבוב של "חתולים על סירת פדלים" בארץ יתברר שלא מספיק אנשים ידעו להעריך רוח שטות הגונה.
הסיבה שאני חושב שאין בכך עלבון, היא כי אני ממש מדמיין את השלישייה מאחורי הסרט – נדב הולנדר (בימוי), יובל מנדלסון (תסריט, בימוי ומשחק) ויהונתן בר-אילן (תסריט והפקה), שחברו זה לזה בעת לימודיהם במגמת התסריטאות של סם שפיגל – יוצאים לכל יום צילום עם חיוך של שטות וטירוף על הפנים, יוצאים לעשות בלאגנים.
ובואו נעצור שניה ונחשוב על זה: מתי אי פעם נעשה סרט ישראלי מתוך קלות דעת גמורה? אני לא מדבר על קומדיות. הן נדירות בארץ, אבל יש. אבל קומדיות הן עסק רציני. “זוהי סדום", למשל, היתה קומדיה, אבל אני לא מצליח לדמיין אף אחד בסרט עובד עליו עם רוח שטות. זה הרי בלתי אחראי בסרט בסדר גודל הפקתי כזה. אני מדפדף בראשי בכל הסרטים הישראליים שאני מכיר בחיפוש אחר סרט שכולו רצון מופגן, ומלא אנרגיה נערית לעשות הכל ההפך, ומוצא רק סרט אחד: “שוברים" של אבי נשר (ואולי-אולי גם “גבעת חלפון אינה עונה” של אסי דיין).
בקומדיות עומדים על הסט אנשים רציניים מאוד ומנסים לעשות סרט שיצחיק את הקהל, ולעומת זאת בסרט שטות עומדים על הסט אנשים לא רציניים בכלל ומנסים להדביק את הקהל בקדחת הפרועה שלהם. מכיוון שקולנוע הוא עסק יקר, נדיר למצוא סרטים הנעשים כשרוח שטות נושבת בהם. אלא ש"חתולים על סירת פדלים" הוא סרט כמעט מחתרתי שניזון כולו מהאנרגיה של יוצריו – לפני המצלמה ומאחוריה – ולא מכספם.
במילים אחרות: הסרט הזה הוא משב רוח מרענן של הבל מוחלט ומקסים.
הסרט עוסק בנער ונערה שיוצאים לדייט בפארק הירקון. שם נתקלים באדמירל מטורף ששופך רעלים לנהר, רעלים שגורמים לחתול שלהם להפוך למוטציה טורפת, מוטציה שמתחילה לחסל את כולם אחד אחד, החל מחבורת צופי הים שמגיעה לעזור (ולכולם קוראים דב). ובקיצור: הסרט הוא רצף של גגים מודבקים מסרטי אימה טראשיים. למעשה, בתעשיית קולנוע כה מהוגנת, זה ניסיון נדיר להיאחז במודל הקולנועי של חברת טרומה, חברת הפקות ניו יורקית עצמאית ומחתרתית לסרטי אימה זולים במופגן, שהוקמה על ידי לויד קאופמן, קולנוען יהודי שהתחיל את דרכו בקולנוע הישראלי.
אם מגיעים ל"חתולים" עם רוח השטות – ומבינים שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות ולא מתיימר להיראות לרגע אמיתי או אמין – מקבלים סרט שהוא לרגעים מצחיק ופרוע מאוד. חבורת צופי הים מחזיקה את עיקר הבדיחות בסרט, ושמואל וילוז'ני חוזר ומזכיר למה הוא היה האיש הכי מצחיק בתל אביב בסוף שנות השמונים.
הבעיה העיקרית של "חתולים" (יש לו בעיה אחרת, לא עיקרית, של סיפור מסגרת שהרגשתי שהוא ממש מיותר, ובו סבא מספר את הסיפור לנכדו) היא שהקהל שלו חייב להגיע אליו מכווננן בציפיות, אחרת לא יבין א) למה הכל נראה בצחוק ו-ב) מה זה כל השפריצים של הדם המזויף הזה והאלימות המופרזת. איך גורמים לקהל המזדמן שמגיע ל"חתולים" להבין שהם נכנסים לטייק-אוף על סרטי הגריינדהאוס של שנות השמונים (חשוב לשים לב שנקודת ההתייחסות של הסרט למקורותיו מגיעה משנות השמונים, של סרטי קאנון נגיד, ולא של שנות השבעים; כי כמו סרטי קאנון הסרט פוריטני למדי. בסרטי שנות השבעים כמות הסקס היתה משתווה לכמות האלימות. ב"חתולים" אין סקס). וזה הפרדוקס המסחרי של הסרט: סרט שהופק באופן עצמאי וזול מופץ באופן ממסדי ויקר על תאגיד קולנוע (סינמה סיטי). סתירה. ועוד כזאת שעשויה להביא פנימה קהל עוין שבכלל תכנן לראות סרט אחר בחופשת הפסח. זו עשויה להיות טעות פטאלית לסרט, שיוצריו החליטו להפסיק להיות מקוריים, בועטים ועצמאיים בשלב ההפצה. את הסרט הזה היה צריך להקרין באוהל על גדות הירקון, עם דוכן לממכר בירה במקום פופקורן ולהפוך את הצפייה בסרט לחוויה מגלגלת מצחוק (ומגועל), לסרט פולחן פעיל (להעביר את המעיים של דובי בין הצופים, למשל).
“חתולים" הוא לכאורה סרט האימה הארוך השני של ישראל, והוא מגיע שנה וחצי אחרי “כלבת”. אבל כדי לומר זאת צריך להחמיץ ניואנסים מהותיים בז'אנר. “כלבת" אמנם שיחק עם הז'אנר ובעט בקרקפתו כהוגן, אבל עדיין תפקד בתוך כלליו: הסרט הפחיד והלחיץ מאוד. “חתולים" אמנם משתמש במסגרת של סרטי אימה טראשיים (מוטציות קטלניות במים בסגנון "פיראנה" מחד, פסיכופט מטורף בסגנון "ליל המסיכות" מאידך), אבל הוא עושה זאת למטרות סלאפסטיקיות. ובכל זאת, מפתיע איך שני סרטים שנעשו בנפרד, בסמוך זה לזה, נושאים קווי מתאר כה דומים: שניהם נוצרים על ידי צוותים שנוצרו במפגש בבית ספר לקולנוע; שניהם משתמש בלוקיישן מיוער כדי לייצג בו את האלימות; בשניהם יש ארבע דמויות הלבושות מדים לבנים (נבחרת טניס באחד, צופי ים בשני); ושמו של האחד עוסק בכלב, ועוד השני עוסק בחתול. על טבעי, לא?
ביום שני השגתי באופן בלעדי צילומים ראשונים מסט סרטו החדש של אבי נשר, "פלאות". הייתי מאוד גאה בעצמי על זה. הציניקנים הרגילים התייצבו לצקצק: "יחצנות!". וזאת בשעה שאף יחצן לא נפגע בעת הכנת האייטם הזה. לשמחתי אני מכיר מספיק אנשים על הסט של נשר כדי לעזור לי להרים אותו זו הפעם השלישית. בפעם הראשונה זה היה ממש בשבוע הראשון של הבלוג, בינואר 2006, עם צילומי "הסודות" במקווה ישראל. ובפעם השנייה, באוקטובר 2009 עם צילומי "פעם הייתי" בחיפה. מסורת נוסדה.
לדעתי, כשסרט ישראלי מסקרן (מסקרן אותי, כמובן) יוצא לצילומיו זה ראוי לאייטם פלוס צילום מהסט. המציאות היא שבארץ רוב הבמאים והמפיקים ויחצניהם לא רוצים בכך (האמת, אני מבין אותם. יודעים מתי הצילומים מתחילים, אבל אף לא פעם לא יודעים מתי הסרט גמור, ותיעוד מתוארך של תחילת ההפקה לא תמיד מועיל לתדמית הסרט אם הוא נתקע בשלבי הפוסט-פרודקשן או ההפצה). לכן להצליח להשיג צילומים מסטים בתחילת הצילומים זה מבחינתי הישג. גם כי זה קשה, וגם כי אני חושב שזו ידיעה שחשוב שתהיה ברשומות (מהבחינה הזאת הצילום כאן יותר חשוב לי מהבשורה הלקונית ונטולת המידע הממשי על תחילת הצילומים).
"פלאות" יקבל עוד שפע יחסי ציבור מתוזמנים ומהונדסים היטב, כבר בשבוע הבא. כנהוג, הסט ייפתח ליום-יומיים של ביקור תקשורתי גבה-פרופיל. זה יהיה סיקור יותר מקיף משלי – ראיונות, שהות, הסתובבות לפני המצלמה ומאחוריה, הכל מסקרן וחשוב, אבל הוא כבר יהיה חלק מהמנגנון היחצני. מנגנון שכמובן שגם אני שותף לו, אבל לפחות אני שמח לרגעים שבהם אני יכול להכתיב את התזמון שלי, עדיף לפני כולם.
המצחיק הוא שאחרי כל ההינדוס הזה של לארגן את אנשי הקשר על הסט, שיישלפו מצלמה בזמן ואז ישלחו לי את התמונות בזמן, ובלי שהם יסתבכו ויסתסכו עם אף אחד, יצאתי השבוע מהשיעורים השבועיים שלי בבית ספר "מעלה" בירושלים ברחוב שבטי ישראל, פניתי ימינה ו… הופ: נפלתי לתוך הסט של "פלאות". פלאי-פלאות. הם הסתובבו כל השבוע שעבר באיזור הלני המלכה ורחוב הע"ח והסמטאות הנפלאות שבין לבין. הרחובות בהם אני מסתובב כשאני מגיע לירושלים. קשה שלא לזהות סט צילומים בלילה: יש הרבה אור. והרבה אנשים: המון תלמידי ישיבה עמדו והסתכלו איך נשר ביים את אורי חזקיה נכנס לדירתו ומציץ מחרכי החלון אל הדירה ממול, שם הוא מזהה פעילות חשודה שתהפוך לתעלומה גדולה. השוט שצולם היה מכיוון החוץ, דרך חרכי התריסים. צילומי הפנים של הדירה יתקיימו באולפן.
אלא שהנוכחות של צוות הצילום נמצאת גם על קירות השכונה. כשהגעתי לאיזור הסט ראיתי שעל הקירות והגדרות צצו ציורי קיר שלא היו שם קודם. אחד מהם מופיע בראש הפוסט. הנה עוד כמה שצילמתי מהקירות באייפון:
כל אלה חלק מעיצוב השכונה לטובת הסרט. גיבור הסרט, ארנב, הוא אמן שמשאיר את חותמו על הסביבה על ידי גרפיטי וציורי קיר. בלוקיישנים אחרים בעיר יפרשו על הקירות בדים כחולים ויצירות הגרפיטי של ארנב יושתלו באנימציית מחשב כי מנקודת מבטו של הגיבור, הציורים האלה קמים לתחייה וברקע הפריים הם מגיבים למה שנעשה בו.
שלשום לפני עשר שנים הלך לעולמו בילי וויילדר, ככל הנראה גדול התסריטאים של הוליווד. לכבוד היאר-צייט החליט קמרון קרואו להעלות לאתר שלו (זה לא ממש בלוג) קטעים מתוך ספר הראיונות הנפלא שהוא ערך איתו. והדבר הראשון שהוא העלה זה את עשרת הטיפים של וויילדר לתסריטאים, כפי שהוא הכתיב לו. יש שם דברים אדירים שאני מרבה לצטט. האהוב עליי הוא טיפ מס' 7. הוא כל כך נכון. זו הזדמנות טובה לנסות לתרגם אותם לעברית. הנה המקור. מי שרוצה להציע תרגומים חלופיים משלו, אהלן וסהלן.
עשרת הטיפים לתסריטאים של בילי וויילדר:
1. הקהל הפכפך.
2. תפסו אותם בגרון ולעולם אל תרפו.
3. בנו רצף פעולות ברור לדמות הראשית שלכם.
4. דעו לאן אתם מתקדמים.
5. ככל שאתם טובים יותר בהסתרה אלגנטית ומעודנת של נקודות המפנה שלכם, כך אתם טובים יותר כתסריטאים.
6. אם יש לכם בעיה במערכה השלישית, הבעיה האמיתית היא במערכה הראשונה.
7. טיפ מלוביטש: תנו לקהל לחבר לבד שתיים ועוד שתיים. הם יאהבו אתכם לעד.
8. כשאתם כותבים וויס-אובר: היזהרו לא לתאר מה שהקהל כבר רואה אלא הוסיפו על מה שהם רואים.
9. האירוע שמתרחש בסוף המערכה השנייה, הוא זה שמניע את סוף הסרט.
10. במערכה השלישית הקצב וההתרחשויות חייבות להתגבר, להתגבר, להתגבר, עד המאורע הסופי. ואז —
11. — זהו. צאו משם.
מה שיפה ברשימה הזאת היא שלא תמיד כולה מתאימה לכולם, ואולי אפשר לאמוד דרכה סוגים שונים של תסריטאים. ג'יימס קמרון, למשל, ממש מצוין בסעיף 2 אבל ממש איום בסעיף 5. סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון, למשל, מצוינים ברוב הסעיפים, חוץ מ-11.
מייקל באקול הוא כנראה האיש הכי מסטול כרגע בהוליווד.
באקול מוכר אולי כשחקן של תפקידי משנה (באחרונה, קוונטין טרנטינו הרבה ללהק אותו לתפקידים קטנים), אבל בזמן האחרון הוא מתבלט בעיקר כתסריטאי: "סקוט פילגרים נגד העולם", למשל. בישראל מוצגים עכשיו שני סרטים פרי עטו של באקול: "פרויקט X" ומהיום גם "רחוב ג'אמפ 21". במרכזם של שני הסרטים האלה ניצבת מסיבה ארוכה ופרועה מאוד. מאוד מאוד. במסיבות שמייקל באקול כותב החנונים והקולים מתאחדים יחד לאורגיה של סמים קלים, אלכוהול נונסטופ וסקס.
מכיוון ששתי הסצינות דומות למדי ומכילות רגעים זהים, ושתי הסצינות מפורטות מאוד, אני לוקח כנקודת הנחה שהן מבוססות על תחקיר עומק של חיי השכרות והסוטול של הנוער האמריקאי. מבחינתי, מה שבאקול עושה לסצינת מסיבות הבית ב"פרויקט X" וב"רחוב ג'אמפ 21" הוא לא פחות חשוב מכל סרט תיעודי שייעשה בנושא. ואולי אף ההפך: סרט תיעודי, לו ייעשה, בוודאי יקלוט התרחשויות מוחלשות או מועצמות לטובת המצלמה. סרט "ריאליסטי", בסגנון לארי קלארק, יחפש את הסנסציוני. ואילו שני הסרטים האלה, דומני, מתעדים את המסיבות כמות שהם: מפגן עצום של פריקת עול וקלות ראש. מהבחינה הזאת זה "תיעודי" בעיניי כי נדמה לי שבקול (והבמאים שביימו את הסרטים האלה) באים אל הסצינות האלה ממש כמו הבליינים: לעשות פאקינג גוד טיים. בלי מסר, בלי תוכחה. הייתי מהמר שהאלכוהול על הסט היה אמיתי ולא מיץ.
"רחוב ג'אמפ 21", שבוים על ידי האנימטורים פיל לורד וכריס מילר ("גשם של פלאפל"), הוא לכאורה-גרסה לסדרת המשטרה משנות השמונים שבה התגלה ג'וני דפ ובה הוא ופיטר דה-לואיז גילמו צמד שוטרים שמסתננים לבתי ספר ומתחזים לתלמידים כדי לפצח פשעים הקשורים בצעירים. הגרסה הקולנועית יוצאת מתוך אותה סיטואציה: צ'נינג טייטום וג'ונה היל הם צמד שוטרים (האחד חכם, השני חזק) שנשלחים להסתנן לתיכון כדי לפצח רשת סוחרי סמים. אבל עד מהרה הסרט מתנתק מהמקור והופך לפרודיה פרועה למדי ושנונה מאוד על סרטי משטרה הוליוודיים. למעשה, נדמה לי שעם כל המודעות העצמית של הסרט והציטוטים הרבים שיש בה מכל סרט משטרה הוליוודי שאינו "רחוב ג'אמפ 21", ושנקודת ההתייחסות העיקרית של יוצרי הסרט לא היתה סדרת המקור אלא דווקא סרט כמו "שוטרים לוהטים" של סיימון פג ואדגר רייט (הבמאי איתו עבד בקול על "סקוט פילגרים").
באמצע הסרט, בעיצומו של מרדף מכוניות משעשע, אומר ג'ונה היל שהוא עכשיו יעשה כך, ועכשיו יעשה אחרת. שותפו, בתגובה ובזעם, עונה לו "אולי תפסיק לקריין את עצמך ותתחיל לעשות!". במידה רבה, זה מפתח להבנת הסרט: הוא כל הזמן מקריין ומסביר את עצמו, מנתח, מפרק, ורוקק לעצמו ולכל הז'אנר שלו בפרצוף.
דוגמה א': אייס קיוב מגלם את הפקד שאחראי על צמד השוטרים. הוא כמובן כעסן ומרבה לצעוק. והרי בכל סדרות וסרטי השוטרים – מ"סטארסקי והאץ'" ואילך – הקפטן הוא שחור, כעסן וצעקן. אייס קיוב, לפיכך, פותח את הסצינה שלו ואומר לשוטריו: כן, אני קפטן, אני שחור ואני עצבני לאללה. זה בטח נראה לכם נורא סטריאוטיפי. ואתם יודעים מה? הסטריאוטיפים נכונים. ואז הוא פונה לג'ונה היל ואומר: אתה שמן, אז אתה בטח חכם. ואז פונה לצ'נינג טייטום: ואתה חתיך, אז אתה בטח טיפש. השניים מביטים זה בזה ועושים פרצוף של "וואלה, הוא צודק". ואז הוא זועק: אמצו את הסטריאוטיפ שלכם! מאותו רגע הסרט עושה פליק-פלאקים מצחיקים למדי עם סטריאוטיפים, ניגוחם ואימוצם.
כששני גיבורינו מגיעים לבית הספר הם יוצאים מנקודת המוצא, אותם הם הכירו מימיהם בתיכון שבע שנים לפני כן, שהספורטאים החתיכים והשריריים הם הקולים והפופולרים ואילו התלמידים החכמים והחרשנים הם מושאי ההקנטות. הם מגיעים לתיכון ומגלים שהכל התהפך. עכשיו החננות חובבי האקולוגיה והרגישות החברתית הם מלכי הכיתה. בשל טעות בטמטום שני השוטרים מתבלבלים בתפקידים וכך יוצא שהשרירן החתיך והטפש מגיעה לכתת הגאונים, ואילו השמן נטול הכריזמה מגיע לכתת הדרמה. מה שמתחיל כטעות הופך לא רק לאבחנה שכל אחד מהם הגיע למעשה למקום המתאים לו, אלא ההזדמנות של שניהם לעשות תיקון לחוויית התיכון שלהם.
דוגמה ב': כדי להדגיש לנו את אחד המוטיבים בסרט לפיו חייו של שוטר סמוי אינם שונים ממש מחייו של שחקן – וזה וזה צריכים לחיות את התפקיד – מגיע אחד מרגעי השיא של הסרט על במת תיאטרון בבית הספר שם מעלים גרסה מוזיקלית של "פיטר פן". שני גיבורינו נכנסים לקונפליקט ולמעשה מפוצצים את ההצגה. ואז עולה המורה לדרמה על הבמה, בניסיון להרגיע את הרוחות, פונה אל הקהל (קהל התיאטרון, אבל למעשה הקהל באולם הקולנוע) ואומר: ובכן, בזאת הסתיימה המערכה השנייה. זה משפט נפלא ואופייני בסרט כי באותו רגע אכן מגיעה לסיומה המערכה השנייה של הסרט. וכך, הסרט – ממש כמו גיבוריו – למעשה מקריין לנו את המבנה שלו וגם את כל מנגנוני העלילה שלו: היפוכי התפקידים, הקלישאות וכן האופן שבו הדמויות בסרט מצפות שהדברים יקרו להם על סמך הסרטים והסדרות שהם כבר ראו.
למרות אוסף מבדר מאוד של בדיחות (ולמרות הפתעה מאוד מוצלחת בשואו-דאון הכמעט סופי בסרט, שעדיין מוקדם מדי לדבר עליה), לא הכל עובד ב"רחוב ג'אמפ 21". יש בו כמה וכמה רגעים מתים וסצינות מרוחות. אבל אלה רגעי הפרודיה שמצילים אותו, והופכים אותו – ברגעים הממש טובים, למין מאש-אפ של "אחרון גיבורי הפעולה" ו"רומן על אמת".
רון בורגנדי (הוא וויל פארל) הגיע הלילה לקונן אובריאן ובפיו בשורה:
"והרי החדשות" ("Anchorman"), אחד הסרטים הכי מצחיקים של וויל פארל ושות', מעולם לא הגיע להקרנות מסחריות בישראל. מה שאומר שאין סיבה שסרט ההמשך יגיע לישראל, נכון? לפעמים עצוב להיות חובב קולנוע בישראל.
כבר כמה שבועות שמסתובבת השמועה ש"הדיקטטור", הסרט החדש של סשה ברון-כהן (בבימויו של לארי צ'רלס) יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי ה-14 לסרטי סטודנטים ב-2 ביוני. אתמול הייתה אמורה להתקיים מסיבת העיתונאים של הפסטיבל עם פרטים על התוכנייה וקיוויתי ששם נדע רשמית האם כן או לא (והאם ברון-כהן יגיע לבכורת הסרט). מסיבת העיתונאים נדחתה (כי באותה שעה התקיימה בדיוק מסיבת עיתונאים עם שרלוט רמפלינג ואין מספיק כתבי קולנוע בארץ כדי למלא שתי מסיבות עיתונאים בו בזמן) אבל הבוקר אני מקבל אישור רשמי מג.ג, מפיצי "הדיקטטור" בישראל, שאכן הוא יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל. שיחוק ענק! בראבו. הסרט ייצא לבתי הקולנוע בארץ ב-7 ביוני.
עדיין לא ברור אם יצליחו אנשי ג.ג והפסטיבל לארגן שברון-כהן יגיע לישראל לפסטיבל. לא אתפלא, אגב, אם תמצאו אותו במהלך חג הפסח אצלח אחד מקרובי משפחתו בארץ. אם הוא לא יבוא, אולי הוא ישלח לפחות קטע וידיאו מצולם לכבוד אירוע הבכורה.
וכל זה קורה לרגל חשיפת הטריילר הסופי של "הדיקטטור", בו אנחנו מבינים סוף סוף מה עלילת הסרט. זה מעין "אל תתעסקו עם הזוהן", אבל עם דיקטטור. זה נראה קצת כמו גרסה ל"בן המלך והעני" של מארק טוויין, אבל אני עמוק בפנים יודע (אני מרגיש את זה ב-force) שברון-כהן, יהודי שומר שבת, מציע כאן את הגרסה שלו לסיפור "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו" של רבי נחמן מברסלב. הנה הטריילר:
עד לפני כמה שנים הייתי מנוי על המגזין "American Cinematographer", שעוסק בצדדים הטכניים של צילום הקולנוע (האמריקאי, בעיקר) ויוצא לאור על ידי אגודת הצלמים האמריקאית (ASC). כן, יש לי קטע עם צילום בסרטים ועם צלמים, ואף איזו מחשבה שליוותה אותי בימי הלימודים אולי להיות צלם (מחשבה שהחזיקה מעמד בפועל למשך תקופה קצרה בתחילת שנות התשעים בה בעיקר ניסיתי נורא לחקות את אנטון קורבין. ולראייה: מוצג א' ומוצג ב' [מהדקה ה-17:44]). לכן זה מרגש אותי במיוחד למצוא סקירה של סרט ישראלי במגזין הזה, דבר שקורה לעתים נדירות מאוד. לפני שנתיים כתבו של על הצילום של גיורא ביח ב"לבנון", והשבוע מופיעה כתבה מרשימה וגדושת פרטים על הצילום של ירון שרף ב"הערת שוליים". זה קורה בגיליון אפריל של המגזין (עם ג'רמי איירונס מ"בורג'יה" על השער). (לחצו על ארבע התמונות הקטנות לקריאת הכתבה).
מה למדתי מהכתבה? שהסרט צולם על מצלמות ארי 535 ו-235, על חומר גלם של קודאק (ויזן 2 ו-3), סופר 35 מ"מ, 4 פרפורציות, סינמסקופ ביחס פריים של 1:2.40. ושאחת הסיבות לצילום הסינמסקופי היה השוט הארוך של בראבא וליאור אשכנזי בפתיחת הסרט, שוט שצולם בעדשת 32 מ"מ. שהסצינות של בראבא הוארו באור טונגסטן חם, והסצינות של אשכנזי הוארו בפנסי קינו ונורות פלורסנטיות קרות.
למדתי שהסצינה בחדר במשרד החינוך היא היחידה שצולמו בתוך אולפן, וצולמה בעדשות רחובות מאוד: 16, 20 ו-24 מ"מ. והתקריבים העצומים על האותיות והמילים צולמו עם עדשת 10 מ"מ.
ולמדתי שהשוט שבו בראבא ועליזה רוזן נכנסים לבנייני האומה דרך מבואה שנראית כמו מנהרה לבנה נעשתה על ידי בדי משי שמאחוריהם מוקמו כ-50 פנסי 800 וואט כדי להציף אותם באור.
בפעם הבאה שנפגוש את שרף (שזכה בפרס אופיר פעמיים: על "שבעה" ועל "הערת שוליים"), זה יהיה כצלם ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין. בימים אלה הוא מצלם את סרט הבכורה של תום שובל.
בעוד כחודש יוקרן סרטו החדש של איתן פוקס, "הסיפור של יוסי", בפסטיבל טרייבקה. מדובר בסרט המשך ל"יוסי וג'אגר", בו מנסה ד"ר יוסי (אוהד קנולר) להמשיך את חייו בלי ג'אגר. אתמול שחררה הפקת הסרט סצינה מתוך הסרט למטרת גריינות. חוו דעתכם:
כאמור, אתמול התחילו צילומי הסרט "פלאות", הסרט העלילתי התשיעי שאבי נשר מביים בישראל. אחרי שהיה בתל אביב ב"דיזנגוף 99", בירוחם ב"סוף העולם שמאלה", בצפת ב"הסודות" ובחיפה ב"פעם הייתי", עכשיו הוא מגיע לראשונה לירושלים (אופס, טעות. שכחתי שהוא כבר צילם בירושלים את "זעם ותהילה", הסרט שלו שאני הכי אוהב). שכונת מוסררה הפכה בימים האחרונים לסט צילומים בו מסתובבים בלשים פרטיים ורבנים בעלי כוחות.
לפני כמה שבועות קראתי את התסריט לסרט, אותו כתב נשר במשותף עם שאנן סטריט, סולן הדג נחש וירושלמי מקצועי. החיבור בין נשר וסטריט הוליד תסריט שכולו גדוש שנינויות נהדרות שהופכות את "פלאות" לסרט של נשר שהכי קרוב לקומדיה, מאז "הלהקה". אבל זו לא ממש קומדיה, אלא מעין פילם-נואר שעוסק בפשעים, עבירות קלות, אמונה ואמנות, ושמערבב באופן מקסים וקולנועי מאוד בין "אליס בארץ הפלאות" ובין "צ'יינטאון". הפלאות משם הסרט קשורות גם לעובדה שחובבי לואיס קרול ימצאו הרבה רמזים לכך שירושלים של נשר היא-היא ארץ הפלאות של אליס, אבל גם מתייחסת לכך שגיבורי הסרט זוכים לראות פלאות ממש, נסים גלויים, מהסוג שאפשר לראות רק בהזייה, או רק בסרטים, או רק בירושלים.
עלילת הסרט מספרת על ברנש בשם ארנב (קיצור לארנבון, קציור לאריאל נבון), אמן גרפיטי ירושלמי שמתפרנס כברמן, שמגלה שבדירה שממולו כלוא רב שמפורסם בזכות ברכותיו וסגולותיו, ושנחטף על ידי כמה אברכים מפוקפקים (באופן מדהים, כמה ימים אחרי שקראתי את התסריט דווח בתקשורת על מקרה דומה למדי, של רב שנכלא בביתו על ידי בנו). לתמונה נכנס בלש פרטי בשם יעקב גיטיס ופאם-פטאל בשם אלה (שהיא אליס ואלווין מולריי והמלכה האדומה, כולן מעורבבות לאחת) שמנסים לאתר את הרב ומגלים שארנב יכול להיות מאוד שימושי לחקירתם. אלא שארנב הזה, גם בגלל קצת יותר מדי סמים, וגם כי באופן כללי אחיזת המציאות שלו מעט עקומה, מתקשה להפריד מתי הדמיונות שלו שולטים, ומתי זו האמת. ומשום כך, הסרט אמור להיות גדוש בלא מעט אפקטים וקטעי אנימציה שהעבודה עליהם כבר התחילה לפני מספר חודשים, בהם רואים את ציורי הגרפיטי של ארנב קמים לחיים ומתחילים להסתובב בתוך העלילה.
אורי חזקיה, בנו של קרין הרדיו מלאכי חזקיה (וסטנדאפיסט בזכות עצמו), מגלם את ארנב (נאמן למסורת הוותיקה של נשר ללהק לתפקידים מרכזיים זמרים ו/או קומיקאים). אדיר מילר הוא יעקב גיטיס הבלש הפרטי. יובל שרף היא אלה, הפאם-פטאל. יהודה לוי הוא הרב החטוף. ואפרת גוש מגלמת דמות בשם וקס, מלצרית בפאב בו עובד ארנב, והאקסית שלו, שרואה את האמת בעיניים פקוחות, במקומות בהם ארנב שוקע להזיות ולפראנויות.
כדי ליצור את האפקטים של נקודת המבט של ארנב משתמשים נשר ואברמוביץ במצלמה הדיגיטילית של פנוויז'ן, שנתרמה לסרט על ידי החברה, כפרס על הצילום של "פעם הייתי". כתוצאה מכך, ההפקה מכנה את האפקטים בסרט בשם החיבה "ארנב-ויז'ן".
יש להניח שאם הצילומים התחילו אתמול, שעד יוני-יולי של השנה הבאה הסרט יהיה כבר מוכן ליציאה ו-200,000 צופים לפחות יבואו לצפות בו.
לחצו על כל התמונות הנ"ל להגדלה.
תגובות אחרונות