אנשי "אורחים לרגע" שלחו לנו את הסצינה הקצרצרה והמשעשעת הזאת מתוך הסרט.

וביו-טיוב מצאתי לה מסתובבת עוד סצינה (בשוט אחד) מהסרט.

תגידו, בדף הפייסבוק החדש של "סינמסקופ" כבר הייתם? מחכים לכם שם.

כן, אני יודע, הייתי צריך לעשות את זה מזמן. לא יודע למה לא. או למה כן. אבל הערב עשיתי את זה: הקמתי דף ל"סינמסקופ" בפייסבוק. המשימה שלכם, אם תבחרו לקבל אותה, היא: להיכנס לדף ולעשות שם "לייק" (עכשיו אני יודע מה עצר אותי כל השנים האלה. המילים האלה "לעשות לייק" בלתי נסבלות בעיניי, חייבים למצוא להן חלופה אלגנטית). משימה נוספת: להפיץ את הלינק לחבריכם. כי הרי the more the merrier. וכדי לשכנע אתכם לעשות את זה, הוספתי לדף הפייסבוק החדש מתנה קטנה ומשעשעת בצורת קטע וידיאו קצר, שתוכלו הלילה לראות רק שם.

מתוך "הנוער" של תום שובל. צילום: ירון שרף

תום שובל יסיים מחר (שלישי) את צילומי הסרט הבכורה שלו, "הנוער" (שם זמני, ההפקה מחפשת שם אחר לסרט). הצילומים התחילו בסוף פברואר. זהו סרט הבכורה של שובל, בוגר בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, ומי שסרט הגמר שלו, "פתח תקווה", זכה בפרסים (הוא משך תשומת לב גם בסרט שנה ב' שלו, "הלב הרעב", עם אסי כהן).

"הנוער" הגיע אל צילומיו אחרי שנתיים בהם הסתובב במסע גיוס כספים בעולם ובמהלכו זכה בתמיכות וזכיות באירועי פיצ'ינג, בין השאר בפסטיבלים בברלין, סלוניקי וסופיה.

עלילת הסרט מתרחשת בפתח תקווה ומספרת על שני אחים שמבצעים צעד נואש בניסיון להציל את משפחתם ממצבה הכלכלי הקשה. את שני האחים יגלמו שני האחים במציאות, דוד ואיתן קוניו, שזה תפקידם הראשון ושאינם שחקנים מקצועיים. בתפקידי משנה יופיעו שחקנים מוכרים יותר כמו משה איבגי, שירילי דשא ואורי הוכמן. אורית אזולאי ליהקה והצלם הוא ירון שרף. את הסרט מפיקים גל גרינשפן ורועי קורלנד.

אבל את כל זה יתכן וכבר ידעתם משלל הפרסומים הקודמים שהסרט זכה להם, אבל עכשיו יש לנו אקסטרה. צילומים ראשונים מהסרט ומהסט.

"הנוער", סצינות שצולמו ברמת גן. צילום: ורד אדיר

שובל מציץ בסטדיקאם. צילום: ורד אדיר

משמאל: שובל, שרף, אורי הוכמן, משה איבגי והאחים קוניו בסצינה שצולמה בסינמה סיטי. צילום: ורד אדיר

מה שטוב במצלמת האלקסה הדיגיטלית בה מצטלם הסרט, כך מעדכנים אותי מהסט, היא שאפשר ללכוד ולשמור פריימים ישר מתוך העדשה. פריים אחד כזה, מרשים במיוחד, מופיע בראש הפוסט הזה, הנה עוד שניים. מה שמרתק אותי בפריימים האלה היא העובדה שבשעה שבסרטיו הקודמים חשתי ששובל נמשך לעשייה קולנועית מחוספסת מאוד ולא מסוגננת – "פתח תקווה" הושפע מאוד האחים דארדן – הפריימים האלה מראים ש"הנוער" יהיה סרט מסוגנן בהרבה. אותי הפריימים האלה מסקרנים מאוד. הנה עוד שניים, הישר מהאלקסה של שרף:

(לחצו על התמונות להגדלה).

חיכיתי אתמול כל היום שהטריילר הזה יעלה, ואז בערב פשוט נשפכתי ונרדמתי. ואז הוא עלה. רגע, אולי בעצם אני רק חולם עכשיו שהוא עלה ברגע שנרדמתי, ועכשיו אני בתוך מציאות חלופית שהושתלה לי במוח.

ומאז שהתעוררתי אני רק ער לקרבות בריוני האולפנים שהתחוללו כאן בלילה. אנשי קולומביה/סוני העלו, כנהוג, את הטריילר באופן ראשוני ובלעדי לאפל/אייטיונז, ומאז הם מנהלים מלחמה נגד כך היו-טיובים שרוציפ לגנוב להם את הבכורה. סחתיין על הוויראליות, חברים. ובישראל? אותו דבר: מפיצי הסרט שלחו את הטריילר המתורגם לוויינט להעלאה בחצות, ושכל שאר האתרים יחנקו. הנה הוא ביו-טיובית:

מה אני לומד מהטריילר? אני לומד דבר אחד משמעותי: כשפול ורהובן קיבל ב-1990 את הג'וב לביים את הגרסה הקולנועית לסיפורו של פיליפ ק' דיק "זכרון בסיטונאות" הוא עשה הכל דווקא כדי לברוח מהעולם הקולנועי של "בלייד ראנר", שהפך להיות מזוהה עם העתיד הרצוץ של סיפורי פיליפ ק' דיק. נראה שלן ווייסמן, הבמאי של הרימייק, חוזר אל העולם של "בלייד ראנר". אני דווקא בעד הגישה הזאת.

דבר אחר: גם ורהובן וגם ווייסמן הם במאים גרנדיוזיים שבאים ממנטליות של בי-מוביז. ורהובן הוא כמעט במאי טראש בעשרות מיליוני דולרים. זה יוצר סרטים מאוד מצחיקים ומשונים וקינקיים. לווייסמן אין את הקינקיות של ורהובן, לכן נדמה לי שזה יהיה סרט סטרילי יותר. ווייסמן עוד לא עשה שום דבר באמת מרשים עד כה, האם "זכרון גורלי" יוכיח שהוא יותר מסתם במאי אקשן משני וזניח? אגב, זו אשתו קייט בקינסייל שם בתפקיד שרון סטון.

ועוד דבר: איך הזמן רץ. אני זוכר כאילו זה היה אתמול כשהייתי בהקרנת העיתונאים של "זכרון גורלי" בקולנוע דקל. אני הייתי בטירוף סביב הסרט הזה, חיכיתי לו בקוצר רוח – חיבבתי את דיק, חיבבתי את שוורצנגר, חיבבתי את ורהובן – זה היה סרט הקיץ המושלם עבורי. ובמשך כחודשיים ספרתי אליו לאחור במדור שערכתי אז במקומון "ערים". והנה, 22 שנה אחר כך: אין שוורצנגר, אין "ערים", אין קולנוע דקל, ורק היחצנים נותרו אותם יחצנים לאותו סרט, והם לא מזמינים אותי להקרנות יותר.

לורקס בלונדינית

תכל'ס, סרט חמוד. לא יותר מזה. הנה, בקצרצרות:

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.3.2012

מרשים למדי איך בתוך שני סרטים בלבד הצליחו כריס רנו (במאי) וכריס מלדנדרי (מפיק, ובעליו של אולפן האנימציה החדש-יחסית, אילומיניישן) ליצור חותם ויזואלי אישי שלהם, ובראו עולם מונפש עם מאפיינים חזותיים דומים. סרטם הראשון היה "גנוב על הירח" לפני שנתיים, וכעת הם חוזרים עם "הלורקס" (שכמה מדמויות המשנה של "גנוב על הירח" צצות בו), ובשנה הבאה הם ישובו עם "גנוב על הירח 2”. “הלורקס" הוא עיבוד חינני מאוד וחינוכי מאוד (מדי?) לספר של ד"ר סוס, על עיר שכולה מפלסטיק, אין בה שום דבר טבעי ואורגני, הכל מלאכותי, מתנפח, מופעל בסוללות, משומר. עיר שכאילו נשלפה מתוך סרט פרסומת לרשת טלפונים סלולרית. בעיר הזאת נערה אחת חולמת לראות פעם עץ אמיתי, ולכן הנער שמאוהב בה יוצא למחווה רומנטית אל מחוץ לעיר, אל המקום שבו האוויר לא מסונן, כדי למצוא עץ אמיתי, והוא מוצא יצור בשם הלורקס, שמספר לו מה קרה במקום הזה שהעלים את כל העצים. מאוד אקולוגי (ומתאים בול לימי ניסן בהם תיקנו חז"ל לברך את ברכת האילנות. וגם לט"ו בשבט, אגב). הסרט יפה לעין ונעים מאוד, ויש בו חופן בדיחות חביב, אבל אין בו הרבה יותר מזה. מה שמחזק את תחושתי הגוברת מזה שנים שבעוד שאת ספריו המופתיים של ד"ר סוס אני מעריץ כל הסרטים שנעשו על פיו היו נשכרים לו היו נשארים כסרטים קצרים ולא סרטים ארוכים. וכן, זה כולל גם את "הורטון שומע מישהו", הסרט על פי ד"ר סוס שאני הכי אוהב בינתיים (ושגם אותו הפיק מלדרנדי, במקום עבודתו הקודם).

דיווח הקופות השבועי # אוטובוס הסטודנטים זקוק לעזרתכם # וסרטים אירניים בפסטיבל הסטודנטים

חופשת הפסח שהתחילה ביום רביעי הריצה את הילדים ואת הוריהם לבתי הקולנוע (אני מדבר מניסיון) אבל באופן משונה היצע הסרטים שם דל למדי. אמנם נשלפו כמה וכמה סרטים מדובבים לילדים בתלת מימד, אבל ריח עז של חלטורה וניקוי מחסנים דבק בהם: "מפצח האגוזים"? "חתול בצמרת"? "מפלצת בפריז"? הסרט החדש היחיד ברשימה הוא "הלורקס", אבל משום מה הוא לא ממש מצליח בקופות. הגדילו לעשות ברשת גלובוס מקס, שם בהיעדר מספיק סרטי ילדים חדשים כדי למלא את אולמות ההצגות היומיות החליטו לשלוף מהמחסנים את "מדגסקר 2" בן הארבע ואת "מפלצות נגד חיזרים" בן השלוש. זה המסר: אם זה מדובב, זה מתאים לחופשה. על איכות לא מדברים.

הסרטים שהצליחו הכי הרבה בסוף השבוע הם אלה שהיו שם כבר קודם, ודווקא לא סרטי ילדים דווקא: "משחקי הערב", "מחוברים לחיים" ו"רחוב ג'אמפ 21" – סרטים המיועדים לבני ובנות 14 ו-41 – הם כוכבי הקופות השבוע באופן חד משמעי.

אלה נתוני מכירות הכרטיסים של סוף השבוע כפי שפורסמו באתרים ובאפליקציות של רשתות הקולנוע בארץ:

יס פלאנט: "משחקי הרעב", "מחוברים לחיים", "רחוב ג'אמפ 21".

סינמה סיטי: "משחקי הרעב", "מחוברים לחיים", "רחוב ג'אמפ 21", "חברים עם ילדים", "זעם הטיטאנים".

גלובוס מקס: "משחקי הרעב", "זעם הטיטאנים", "הלורקס", רחוב ג'אמפ 21", "טעון הגנה".

=========================

לקראת פסטיבל הסטודנטים (עוד חודשיים ממחר) מתוכנן מיזם מעניין למדי: אוטובוס הקולנוע שינדוד במשך שבוע במהלך חודש מאי, מצפון הארץ לדרומה, ויהפוך לאולם הקרנות נייד של סרטים קצרים במקומות בהם אין בית קולנוע.

קבוצה של סטודנטים לקולנוע מישראל ומהעולם יציגו ברחבי הארץ את סרטיהם, ויביאו את המבחר מהפסטיבל שיתקיים חודש אחר כך בהקרנות מוקדמות לקהל שלא במהרה מגיע לסינמטק תל אביב או לאולם פסטליכט באוניברסיטה, ובמקביל הם יתעדו את המסע שלהם.

עכשיו פונים מארגני המבצע הזה אליכם כדי שתעזרו להם במימונו. הם זקוקים ל-21,500 דולר כדי לממן את השכרת האוטובוס, השכרת ציוד ההקרנה, תרגום הסרטים הזרים לעברית ומימון האש"ל של הנודדים.

הנה דף הקמפיין שלהם.

=================

ועוד מפסטיבל הסטודנטים: כזכור, לפני כמה שבועות פרסמתי כאן את עניין התחרות שלהם "מתחת לרדאר". הרעיון הוא לתת לסטודנטים שסרטיהם לא הוגשו לפסטיבל על ידי בתי הספר שלהם לנסות את מזלם בתחרות עוקפת, ולהעלות את סרטם לדף הפייסבוק של הפסטיבל. שם ייבחר סרט אחד שישובץ בתחרות הבינלאומית ושיוצריו יזכו למימון הגעתם לתל אביב לפסטיבל. התחרות ננעלה הבוקר, ובאופן מפתיע, לקריאה נענו גם יוצרים לא צפויים. שני סרטים קצרים של במאים אירניים (הלומדים מחוץ לאירן) הוגשו שם. אחד מהם, של תלמיד אירני שלא מוכן להסגיר את שמו, הלומד באנגליה ועשה סרט על ניצול שואה (הסרט כרגע לא ניתן לצפייה בדף). הסרט השני הוא של יוצרת אירנית הלומדת בניו זילנד, שעשתה סרט תיעודי על אנשים שגלו ממולדתם. הנה הוא:

אמת, אני לא מדווח כאן על כל פרס בכל פסטיבל של כל סרט, אבל הפעם אני עושה זאת בגאווה גדולה: "אף פעם לא מאוחר מדי", סרטו של עדו פלוק ש"סינמסקופ" וקוראיו מלווים אותו ממש משלב גיוס הכספים לפני שנתיים וחצי ועד הבכורה בפסטיבל חיפה האחרון, זכה לפני שעה קלה בפרס הראשון (!) בפסטיבל פרייבורג בשוויצריה.

הפרס – פסלון + 30,000 פרנקים שוויצרים – ניתן לפלוק מטעם חבר השופטים הבינלאומי שכלל שני במאים אירניים, במאי מבנגלדש ומוזיקאי מפרייבורג עצמה – פרנץ טרייכלר, מנהיג ההרכב יאנג גודז, שהיה פופולרי ורגע וחצי בסצינה הגל החדש והאינדסטריאל של תל אביב בשנות השמונים ותחילת התשעים (הם גם הופיעו פה בעבר).

השופטים כתבו בנימוקם שהסרט זכה "על הצלחתו של הבמאי לבטא באופן קולנועי את הדילמה האנושית העכשווית, של אדם הנציב מול האתגרים של חיפוש אחר קונטקסט גיאוגרפי ותרבותי". או משהו כזה.

"אף פעם לא מאוחר מדי" תכף ממשיך את סיבוב הפסטיבלים שלו באירופה, עליו אעדכן כשאוכל.

ואם לא עקבתם אחר כל סיפור הסרט (כולל כל הדיסקליימרים הידועים על כך הקשר המשפחתי שלי לסרט), זו ההזדמנות שלכם לקרוא איך עושים סרט לגמרי לבד, בעזרת המון אנשים טובים בדרך וכמה יוצרים מטורפים לדבר, שבסוף מגלים שדווקא בשווייץ מבינים אותם היטב.

לפני כמה הסתובבה בסמיכותי איזו שמועה שאולי "רוק בקסבה" של יריב הורביץ התקבל למסגרת "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן. שאלתי את הורביץ בפייסבוק שלו אם אכן נכון, והוא ענה שהוא לא שמע מזה כלום. אז כנראה רק שמועה. אבל הסרט, שצולם לפני כשנתיים, כנראה כבר מוכן. בראש הפוסט שמתי טיזר לסרט מהאתר של הורביץ, ועכשיו רק נותר לחכות לראות: קאן? ירושלים? איפה ומתי נראה את "רוק בקסבה".

בהמשך הפוסט תמצאו את הביקורת ה"רשמית" שלי על "חתולים על סירת פדלים", אבל לפני כן אני רוצה להרחיב נקודה שנכתבת בתמצית בביקורת עצמה. אני מחובבי הסרט הזה מאז שראיתי אותו לראשונה לקראת פסטיבל קולנוע דרום, כש"חתולים" ועוד שלושה סרטים ("2 בלילה", "ג'ו ובל" ו"פלנטה אחרת") נבחרו להשיק מסגרת של הקרנות חצות לסרטים עצמאיים. אני הייתי אז חלק מהצוות שבחר את הסרטים, וחשבתי ש"חתולים" מבדר להפליא, פרץ של אנרגיה ורוח שטות (והמון סינפיליה) שהקולנוע הישראלי כה זקוק לו. בפסקאות הבאות, לפיכך, אני לא רוצה לכתוב על הסרט, אלא על הפצתו. אני חושב שההפצה הרסה את "חתולים על סירת פדלים".

חזרה לפסטיבל דרום בשדרות לפני שנה. הקרנת הבכורה של "חתולים על סירת פדלים" היתה, כך שמעתי אז, נפלאה. הקהל קלט את הסרט והלך איתו והתגלגל מצחוק. למחרת התכנסנו לפאנל על קולנוע ישראלי עצמאי. היו שם גם אנשי קרן הקולנוע ולירון אדרי, בתו של משה אדרי. אני לא יודע אם דבריי שם תועדו או צולמו, אשמח אם כן כדי למצוא את הציטוט המדויק. אבל מה שאמרתי הוא פחות או יותר ברוח הזאת: ברגע שקרנות הקולנוע וסינמה סיטי נכנסות לתמונה, אין יותר קולנוע עצמאי. כל מה שיש ב"חתולים" זה את רוח החופש והאנרכיה, לעבוד בלי לדפוק חשבון, בלי שיהיו לך בוסים על הראש שיידרשו דברים ש"המבוגרים" רוצים. כמו קונטיניואיטי, נגיד. או חתולים שנראים אמיתיים ולא מפלסטיק. "חתולים" הוא בעיטה נפלאה במפשעתו של הממסד הקולנוע הישראלי… ואת זה מקרינים בסינמה סיטי? אני פשוט לא מבין.

אני מדמיין את האיש שבא לסינמה סיטי לראות את… נגיד… "מחוברים לחיים". הכרטיסים אזלו. אז הוא מחליט להיכנס לסרט אחר. הוא רואה שיש סרט עם מיכאל מושונוב ושמוליק וילוז'ני, הם דווקא חמודים, הוא יחשוב לעצמו ויקנה כרטיס לסרט. מרגע ש"חתולים" מוצג במקום כמו סינמה סיטי זו מעין הכרזה של מפיצי הסרט ובעלי המקום שהסרט הזה הוא כמו כל הסרטים האחרים שמציגים שם, שאפשא להיכנס אליו מהרחוב וישר להבין במה מדובר. אני חושש מה יעשה אותו איש שבא לסרט אחר ומצא עצמו ב"חתולים על סירת פדלים". אני חושש שזה יגמר באלימות.

לדעתי ולהבנתי, "חתולים על סירת פדלים" הוא סרט שכדי ליהנות ממנו צריכים להגיע אליו מוכנים. לדעת למה באים. לבחור אותו מראש ולא להיכנס אליו באקראי. לכן זה סרט שחברה כמו יונייטד קינג לא אמורה להפיץ. זה סרט שעצם שלטי החוצות שלו עובדים לרעתו.

האמת, אי אפשר שלא להבין את השלישייה מאחורי הסרט (תלמידים שלי לשעבר במגמת התסריטאות של סם שפיגל, אגב). אם אדרי שולח את בתו ומציע להם דיל להפיץ את סרטם, לפרסם אותו, ליחצן אותו, לתת לו מסכים, מי היה אומר לא? מבחינתם, אני מניח, זה גם שיחוק המאה. הם הלכו לעשות סרט בשני שקל עם החבר'ה והוא מגיע להקרנות מסחריות בסינמה סיטי? הם את שלהם עשו, ואני מניח שהם מבסוטים (לצערי בארץ מעמד "הפצת הסרט" כמעט ולא כולל שום החלפת כספים בין המפיץ והיוצרים, כך שאני לא יכול אפילו להגיד שהם דפקו את הקופה). אבל אם היתה להם אחריות אמיתית לסרטם, הם היו צריכים לסרב בנימוס.

שנה אחרי הבכורה של אותם ארבעה סרטים ועלייתו של צירוף המילים "קולנוע ישראלי עצמאי" מתחילה התעשייה להבין שבימינו, להפיץ סרט מתחיל להיות אפילו קשה יותר מלעשות אותו. ארבעת הסרטים שהוצגו אז חשפו דרכי הפצה שונות: "ג'ו ובל" הלך בדרך העצמאית, בסינמטקים, בחצות. "2 בלילה" בינתיים לא הופץ כלל. ו"חתולים" הלך על הפצה "רשמית". בעוד כמה שבועות נוכל לנתח מי הפסיד ומי ניצח, מי צדק ומי טעה. אבל הגישה שלי היא כזאת: אם אתם עושים סרט חוץ-ממסדי, בועט, אחר, עצמאי, חופשי, משוחרר, פרוע – למען השם: הפיצו אותו באותו אופן. הבעיה היחידה היא שלצילומים יוצאים עם המון אנרגיה, לשלב ההפצה, שנתיים אחר כך, מגיעים עם הלשון בחוץ. למי יש כוח להתחיל לעשות בוקינג בסינמטקים ולפמפם הזמנות בפייסבוק.

אבל זה (לדעתי, אך ורק לדעתי) מה שאנשי "חתולים" היו חייבים לעשות. ללכת בדרך שחצב גור בנטביץ' עם "הכוכב הכחול" ושאותה אימצו ושכללו אנשי "המוסד הסגור". את "חתולים" היה צריך להפיץ עם אותה רוח פראית שבה הסרט נעשה. למשל: להקרין אותו בחצות באוהל בפארק הירקון. למכור בירה בחוץ. להוסיף הופעות רוק לפני. צריך להודות, הסרט הזה זקוק לקהל קצת שיכור. הסרט הזה היה מרוויח אם היה חלק מאירוע גדול יותר. בסינמה סיטי הבדיחות שלו, חוששני, לא יעבדו. הבדיחות שעבדו מצוין בסינמטק שדרות מול הסטודנטים של ספיר, ועבדו מצוין בסינמטק תל אביב מול הקהל של פסטיבל אייקון. בסינמה סיטי הסרט הזה יהפוך לוואט-דה-פאק אחד גדול. ובגלל שהוא מופץ כסרט ישראלי של ממש, אם הוא יביא כמה אלפי צופים בודדים תדבק בו תדמית של כשלון. אם הוא היה עף מתחת לרדאר הוא היה חי לתקופה ארוכה, הופך לתופעה, יוצר דיבור מפה לאוזן, הופך למושא חיקוי. נדמה לי שאדרי החליט להפיץ אותו כדי למעוך כל סיכוי שסרט כזה אי פעם ייעשה שוב. נדמה לי שהם, ואנחנו, הפסדנו.

לכן, אם אתם רוצים לעזור ל"חתולים על סירת פדלים", ארגנו קבוצות חברים, ציידו אותם בבירות, ושלחו אותם כקבוצה לצפייה בסרט. או: קנו מראש את כל הכרטיסים, וחלקו אותם רק לאנשים שאתם חושבים שיבינו את הבדיחה. אם כל ההקרנות של הסרט יהיו מלאות, לא ייכנסו אליו צופים רנדומליים שעשויים לשרוף את המועדון מרוב תסכול ומתוך חוסר הבנה למה הגדם של מיכאל מושונוב נראה כמו פיברגלס.

וכל זה, לסרט שבידר אותי כהוגן. הנה הביקורת:

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.3.2012

האם יעלבו יוצרי "חתולים על סירת פדלים" אם אגדיר את סרטם שטותי? אני מקווה שלא, כי כשאני כותב "שטותי" אני מתכוון לכך במלוא מובן המחמאה. אני חושב אפילו שהמילה "שטותי!” (עם סימן הקריאה!) צריכה להופיעה בתור הציטוט מהביקורת הזו על מודעות הסרט. היא תביא לסרט את הקהל שיידע להעריך אותו הכי טוב. יהיה מדכא אם בסוף הסיבוב של "חתולים על סירת פדלים" בארץ יתברר שלא מספיק אנשים ידעו להעריך רוח שטות הגונה.

הסיבה שאני חושב שאין בכך עלבון, היא כי אני ממש מדמיין את השלישייה מאחורי הסרט – נדב הולנדר (בימוי), יובל מנדלסון (תסריט, בימוי ומשחק) ויהונתן בר-אילן (תסריט והפקה), שחברו זה לזה בעת לימודיהם במגמת התסריטאות של סם שפיגל – יוצאים לכל יום צילום עם חיוך של שטות וטירוף על הפנים, יוצאים לעשות בלאגנים.

ובואו נעצור שניה ונחשוב על זה: מתי אי פעם נעשה סרט ישראלי מתוך קלות דעת גמורה? אני לא מדבר על קומדיות. הן נדירות בארץ, אבל יש. אבל קומדיות הן עסק רציני. “זוהי סדום", למשל, היתה קומדיה, אבל אני לא מצליח לדמיין אף אחד בסרט עובד עליו עם רוח שטות. זה הרי בלתי אחראי בסרט בסדר גודל הפקתי כזה. אני מדפדף בראשי בכל הסרטים הישראליים שאני מכיר בחיפוש אחר סרט שכולו רצון מופגן, ומלא אנרגיה נערית לעשות הכל ההפך, ומוצא רק סרט אחד: “שוברים" של אבי נשר (ואולי-אולי גם “גבעת חלפון אינה עונה” של אסי דיין).

בקומדיות עומדים על הסט אנשים רציניים מאוד ומנסים לעשות סרט שיצחיק את הקהל, ולעומת זאת בסרט שטות עומדים על הסט אנשים לא רציניים בכלל ומנסים להדביק את הקהל בקדחת הפרועה שלהם. מכיוון שקולנוע הוא עסק יקר, נדיר למצוא סרטים הנעשים כשרוח שטות נושבת בהם. אלא ש"חתולים על סירת פדלים" הוא סרט כמעט מחתרתי שניזון כולו מהאנרגיה של יוצריו – לפני המצלמה ומאחוריה – ולא מכספם.

במילים אחרות: הסרט הזה הוא משב רוח מרענן של הבל מוחלט ומקסים.

הסרט עוסק בנער ונערה שיוצאים לדייט בפארק הירקון. שם נתקלים באדמירל מטורף ששופך רעלים לנהר, רעלים שגורמים לחתול שלהם להפוך למוטציה טורפת, מוטציה שמתחילה לחסל את כולם אחד אחד, החל מחבורת צופי הים שמגיעה לעזור (ולכולם קוראים דב). ובקיצור: הסרט הוא רצף של גגים מודבקים מסרטי אימה טראשיים. למעשה, בתעשיית קולנוע כה מהוגנת, זה ניסיון נדיר להיאחז במודל הקולנועי של חברת טרומה, חברת הפקות ניו יורקית עצמאית ומחתרתית לסרטי אימה זולים במופגן, שהוקמה על ידי לויד קאופמן, קולנוען יהודי שהתחיל את דרכו בקולנוע הישראלי.

אם מגיעים ל"חתולים" עם רוח השטות – ומבינים שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות ולא מתיימר להיראות לרגע אמיתי או אמין – מקבלים סרט שהוא לרגעים מצחיק ופרוע מאוד. חבורת צופי הים מחזיקה את עיקר הבדיחות בסרט, ושמואל וילוז'ני חוזר ומזכיר למה הוא היה האיש הכי מצחיק בתל אביב בסוף שנות השמונים.

הבעיה העיקרית של "חתולים" (יש לו בעיה אחרת, לא עיקרית, של סיפור מסגרת שהרגשתי שהוא ממש מיותר, ובו סבא מספר את הסיפור לנכדו) היא שהקהל שלו חייב להגיע אליו מכווננן בציפיות, אחרת לא יבין א) למה הכל נראה בצחוק ו-ב) מה זה כל השפריצים של הדם המזויף הזה והאלימות המופרזת. איך גורמים לקהל המזדמן שמגיע ל"חתולים" להבין שהם נכנסים לטייק-אוף על סרטי הגריינדהאוס של שנות השמונים (חשוב לשים לב שנקודת ההתייחסות של הסרט למקורותיו מגיעה משנות השמונים, של סרטי קאנון נגיד, ולא של שנות השבעים; כי כמו סרטי קאנון הסרט פוריטני למדי. בסרטי שנות השבעים כמות הסקס היתה משתווה לכמות האלימות. ב"חתולים" אין סקס). וזה הפרדוקס המסחרי של הסרט: סרט שהופק באופן עצמאי וזול מופץ באופן ממסדי ויקר על תאגיד קולנוע (סינמה סיטי). סתירה. ועוד כזאת שעשויה להביא פנימה קהל עוין שבכלל תכנן לראות סרט אחר בחופשת הפסח. זו עשויה להיות טעות פטאלית לסרט, שיוצריו החליטו להפסיק להיות מקוריים, בועטים ועצמאיים בשלב ההפצה. את הסרט הזה היה צריך להקרין באוהל על גדות הירקון, עם דוכן לממכר בירה במקום פופקורן ולהפוך את הצפייה בסרט לחוויה מגלגלת מצחוק (ומגועל), לסרט פולחן פעיל (להעביר את המעיים של דובי בין הצופים, למשל).

“חתולים" הוא לכאורה סרט האימה הארוך השני של ישראל, והוא מגיע שנה וחצי אחרי “כלבת”. אבל כדי לומר זאת צריך להחמיץ ניואנסים מהותיים בז'אנר. “כלבת" אמנם שיחק עם הז'אנר ובעט בקרקפתו כהוגן, אבל עדיין תפקד בתוך כלליו: הסרט הפחיד והלחיץ מאוד. “חתולים" אמנם משתמש במסגרת של סרטי אימה טראשיים (מוטציות קטלניות במים בסגנון "פיראנה" מחד, פסיכופט מטורף בסגנון "ליל המסיכות" מאידך), אבל הוא עושה זאת למטרות סלאפסטיקיות. ובכל זאת, מפתיע איך שני סרטים שנעשו בנפרד, בסמוך זה לזה, נושאים קווי מתאר כה דומים: שניהם נוצרים על ידי צוותים שנוצרו במפגש בבית ספר לקולנוע; שניהם משתמש בלוקיישן מיוער כדי לייצג בו את האלימות; בשניהם יש ארבע דמויות הלבושות מדים לבנים (נבחרת טניס באחד, צופי ים בשני); ושמו של האחד עוסק בכלב, ועוד השני עוסק בחתול. על טבעי, לא?

ביום שני השגתי באופן בלעדי צילומים ראשונים מסט סרטו החדש של אבי נשר, "פלאות". הייתי מאוד גאה בעצמי על זה. הציניקנים הרגילים התייצבו לצקצק: "יחצנות!". וזאת בשעה שאף יחצן לא נפגע בעת הכנת האייטם הזה. לשמחתי אני מכיר מספיק אנשים על הסט של נשר כדי לעזור לי להרים אותו זו הפעם השלישית. בפעם הראשונה זה היה ממש בשבוע הראשון של הבלוג, בינואר 2006, עם צילומי "הסודות" במקווה ישראל. ובפעם השנייה, באוקטובר 2009 עם צילומי "פעם הייתי" בחיפה. מסורת נוסדה.

לדעתי, כשסרט ישראלי מסקרן (מסקרן אותי, כמובן) יוצא לצילומיו זה ראוי לאייטם פלוס צילום מהסט. המציאות היא שבארץ רוב הבמאים והמפיקים ויחצניהם לא רוצים בכך (האמת, אני מבין אותם. יודעים מתי הצילומים מתחילים, אבל אף לא פעם לא יודעים מתי הסרט גמור, ותיעוד מתוארך של תחילת ההפקה לא תמיד מועיל לתדמית הסרט אם הוא נתקע בשלבי הפוסט-פרודקשן או ההפצה). לכן להצליח להשיג צילומים מסטים בתחילת הצילומים זה מבחינתי הישג. גם כי זה קשה, וגם כי אני חושב שזו ידיעה שחשוב שתהיה ברשומות (מהבחינה הזאת הצילום כאן יותר חשוב לי מהבשורה הלקונית ונטולת המידע הממשי על תחילת הצילומים).

"פלאות" יקבל עוד שפע יחסי ציבור מתוזמנים ומהונדסים היטב, כבר בשבוע הבא. כנהוג, הסט ייפתח ליום-יומיים של ביקור תקשורתי גבה-פרופיל. זה יהיה סיקור יותר מקיף משלי – ראיונות, שהות, הסתובבות לפני המצלמה ומאחוריה, הכל מסקרן וחשוב, אבל הוא כבר יהיה חלק מהמנגנון היחצני. מנגנון שכמובן שגם אני שותף לו, אבל לפחות אני שמח לרגעים שבהם אני יכול להכתיב את התזמון שלי, עדיף לפני כולם.

המצחיק הוא שאחרי כל ההינדוס הזה של לארגן את אנשי הקשר על הסט, שיישלפו מצלמה בזמן ואז ישלחו לי את התמונות בזמן, ובלי שהם יסתבכו ויסתסכו עם אף אחד, יצאתי השבוע מהשיעורים השבועיים שלי בבית ספר "מעלה" בירושלים ברחוב שבטי ישראל, פניתי ימינה ו… הופ: נפלתי לתוך הסט של "פלאות". פלאי-פלאות. הם הסתובבו כל השבוע שעבר באיזור הלני המלכה ורחוב הע"ח והסמטאות הנפלאות שבין לבין. הרחובות בהם אני מסתובב כשאני מגיע לירושלים. קשה שלא לזהות סט צילומים בלילה: יש הרבה אור. והרבה אנשים: המון תלמידי ישיבה עמדו והסתכלו איך נשר ביים את אורי חזקיה נכנס לדירתו ומציץ מחרכי החלון אל הדירה ממול, שם הוא מזהה פעילות חשודה שתהפוך לתעלומה גדולה. השוט שצולם היה מכיוון החוץ, דרך חרכי התריסים. צילומי הפנים של הדירה יתקיימו באולפן.

אלא שהנוכחות של צוות הצילום נמצאת גם על קירות השכונה. כשהגעתי לאיזור הסט ראיתי שעל הקירות והגדרות צצו ציורי קיר שלא היו שם קודם. אחד מהם מופיע בראש הפוסט. הנה עוד כמה שצילמתי מהקירות באייפון:

כל אלה חלק מעיצוב השכונה לטובת הסרט. גיבור הסרט, ארנב, הוא אמן שמשאיר את חותמו על הסביבה על ידי גרפיטי וציורי קיר. בלוקיישנים אחרים בעיר יפרשו על הקירות בדים כחולים ויצירות הגרפיטי של ארנב יושתלו באנימציית מחשב כי מנקודת מבטו של הגיבור, הציורים האלה קמים לתחייה וברקע הפריים הם מגיבים למה שנעשה בו.