בהמשך הפוסט תמצאו את הביקורת ה"רשמית" שלי על "חתולים על סירת פדלים", אבל לפני כן אני רוצה להרחיב נקודה שנכתבת בתמצית בביקורת עצמה. אני מחובבי הסרט הזה מאז שראיתי אותו לראשונה לקראת פסטיבל קולנוע דרום, כש"חתולים" ועוד שלושה סרטים ("2 בלילה", "ג'ו ובל" ו"פלנטה אחרת") נבחרו להשיק מסגרת של הקרנות חצות לסרטים עצמאיים. אני הייתי אז חלק מהצוות שבחר את הסרטים, וחשבתי ש"חתולים" מבדר להפליא, פרץ של אנרגיה ורוח שטות (והמון סינפיליה) שהקולנוע הישראלי כה זקוק לו. בפסקאות הבאות, לפיכך, אני לא רוצה לכתוב על הסרט, אלא על הפצתו. אני חושב שההפצה הרסה את "חתולים על סירת פדלים".
חזרה לפסטיבל דרום בשדרות לפני שנה. הקרנת הבכורה של "חתולים על סירת פדלים" היתה, כך שמעתי אז, נפלאה. הקהל קלט את הסרט והלך איתו והתגלגל מצחוק. למחרת התכנסנו לפאנל על קולנוע ישראלי עצמאי. היו שם גם אנשי קרן הקולנוע ולירון אדרי, בתו של משה אדרי. אני לא יודע אם דבריי שם תועדו או צולמו, אשמח אם כן כדי למצוא את הציטוט המדויק. אבל מה שאמרתי הוא פחות או יותר ברוח הזאת: ברגע שקרנות הקולנוע וסינמה סיטי נכנסות לתמונה, אין יותר קולנוע עצמאי. כל מה שיש ב"חתולים" זה את רוח החופש והאנרכיה, לעבוד בלי לדפוק חשבון, בלי שיהיו לך בוסים על הראש שיידרשו דברים ש"המבוגרים" רוצים. כמו קונטיניואיטי, נגיד. או חתולים שנראים אמיתיים ולא מפלסטיק. "חתולים" הוא בעיטה נפלאה במפשעתו של הממסד הקולנוע הישראלי… ואת זה מקרינים בסינמה סיטי? אני פשוט לא מבין.
אני מדמיין את האיש שבא לסינמה סיטי לראות את… נגיד… "מחוברים לחיים". הכרטיסים אזלו. אז הוא מחליט להיכנס לסרט אחר. הוא רואה שיש סרט עם מיכאל מושונוב ושמוליק וילוז'ני, הם דווקא חמודים, הוא יחשוב לעצמו ויקנה כרטיס לסרט. מרגע ש"חתולים" מוצג במקום כמו סינמה סיטי זו מעין הכרזה של מפיצי הסרט ובעלי המקום שהסרט הזה הוא כמו כל הסרטים האחרים שמציגים שם, שאפשא להיכנס אליו מהרחוב וישר להבין במה מדובר. אני חושש מה יעשה אותו איש שבא לסרט אחר ומצא עצמו ב"חתולים על סירת פדלים". אני חושש שזה יגמר באלימות.
לדעתי ולהבנתי, "חתולים על סירת פדלים" הוא סרט שכדי ליהנות ממנו צריכים להגיע אליו מוכנים. לדעת למה באים. לבחור אותו מראש ולא להיכנס אליו באקראי. לכן זה סרט שחברה כמו יונייטד קינג לא אמורה להפיץ. זה סרט שעצם שלטי החוצות שלו עובדים לרעתו.
האמת, אי אפשר שלא להבין את השלישייה מאחורי הסרט (תלמידים שלי לשעבר במגמת התסריטאות של סם שפיגל, אגב). אם אדרי שולח את בתו ומציע להם דיל להפיץ את סרטם, לפרסם אותו, ליחצן אותו, לתת לו מסכים, מי היה אומר לא? מבחינתם, אני מניח, זה גם שיחוק המאה. הם הלכו לעשות סרט בשני שקל עם החבר'ה והוא מגיע להקרנות מסחריות בסינמה סיטי? הם את שלהם עשו, ואני מניח שהם מבסוטים (לצערי בארץ מעמד "הפצת הסרט" כמעט ולא כולל שום החלפת כספים בין המפיץ והיוצרים, כך שאני לא יכול אפילו להגיד שהם דפקו את הקופה). אבל אם היתה להם אחריות אמיתית לסרטם, הם היו צריכים לסרב בנימוס.
שנה אחרי הבכורה של אותם ארבעה סרטים ועלייתו של צירוף המילים "קולנוע ישראלי עצמאי" מתחילה התעשייה להבין שבימינו, להפיץ סרט מתחיל להיות אפילו קשה יותר מלעשות אותו. ארבעת הסרטים שהוצגו אז חשפו דרכי הפצה שונות: "ג'ו ובל" הלך בדרך העצמאית, בסינמטקים, בחצות. "2 בלילה" בינתיים לא הופץ כלל. ו"חתולים" הלך על הפצה "רשמית". בעוד כמה שבועות נוכל לנתח מי הפסיד ומי ניצח, מי צדק ומי טעה. אבל הגישה שלי היא כזאת: אם אתם עושים סרט חוץ-ממסדי, בועט, אחר, עצמאי, חופשי, משוחרר, פרוע – למען השם: הפיצו אותו באותו אופן. הבעיה היחידה היא שלצילומים יוצאים עם המון אנרגיה, לשלב ההפצה, שנתיים אחר כך, מגיעים עם הלשון בחוץ. למי יש כוח להתחיל לעשות בוקינג בסינמטקים ולפמפם הזמנות בפייסבוק.
אבל זה (לדעתי, אך ורק לדעתי) מה שאנשי "חתולים" היו חייבים לעשות. ללכת בדרך שחצב גור בנטביץ' עם "הכוכב הכחול" ושאותה אימצו ושכללו אנשי "המוסד הסגור". את "חתולים" היה צריך להפיץ עם אותה רוח פראית שבה הסרט נעשה. למשל: להקרין אותו בחצות באוהל בפארק הירקון. למכור בירה בחוץ. להוסיף הופעות רוק לפני. צריך להודות, הסרט הזה זקוק לקהל קצת שיכור. הסרט הזה היה מרוויח אם היה חלק מאירוע גדול יותר. בסינמה סיטי הבדיחות שלו, חוששני, לא יעבדו. הבדיחות שעבדו מצוין בסינמטק שדרות מול הסטודנטים של ספיר, ועבדו מצוין בסינמטק תל אביב מול הקהל של פסטיבל אייקון. בסינמה סיטי הסרט הזה יהפוך לוואט-דה-פאק אחד גדול. ובגלל שהוא מופץ כסרט ישראלי של ממש, אם הוא יביא כמה אלפי צופים בודדים תדבק בו תדמית של כשלון. אם הוא היה עף מתחת לרדאר הוא היה חי לתקופה ארוכה, הופך לתופעה, יוצר דיבור מפה לאוזן, הופך למושא חיקוי. נדמה לי שאדרי החליט להפיץ אותו כדי למעוך כל סיכוי שסרט כזה אי פעם ייעשה שוב. נדמה לי שהם, ואנחנו, הפסדנו.
לכן, אם אתם רוצים לעזור ל"חתולים על סירת פדלים", ארגנו קבוצות חברים, ציידו אותם בבירות, ושלחו אותם כקבוצה לצפייה בסרט. או: קנו מראש את כל הכרטיסים, וחלקו אותם רק לאנשים שאתם חושבים שיבינו את הבדיחה. אם כל ההקרנות של הסרט יהיו מלאות, לא ייכנסו אליו צופים רנדומליים שעשויים לשרוף את המועדון מרוב תסכול ומתוך חוסר הבנה למה הגדם של מיכאל מושונוב נראה כמו פיברגלס.
וכל זה, לסרט שבידר אותי כהוגן. הנה הביקורת:
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.3.2012
האם יעלבו יוצרי "חתולים על סירת פדלים" אם אגדיר את סרטם שטותי? אני מקווה שלא, כי כשאני כותב "שטותי" אני מתכוון לכך במלוא מובן המחמאה. אני חושב אפילו שהמילה "שטותי!” (עם סימן הקריאה!) צריכה להופיעה בתור הציטוט מהביקורת הזו על מודעות הסרט. היא תביא לסרט את הקהל שיידע להעריך אותו הכי טוב. יהיה מדכא אם בסוף הסיבוב של "חתולים על סירת פדלים" בארץ יתברר שלא מספיק אנשים ידעו להעריך רוח שטות הגונה.
הסיבה שאני חושב שאין בכך עלבון, היא כי אני ממש מדמיין את השלישייה מאחורי הסרט – נדב הולנדר (בימוי), יובל מנדלסון (תסריט, בימוי ומשחק) ויהונתן בר-אילן (תסריט והפקה), שחברו זה לזה בעת לימודיהם במגמת התסריטאות של סם שפיגל – יוצאים לכל יום צילום עם חיוך של שטות וטירוף על הפנים, יוצאים לעשות בלאגנים.
ובואו נעצור שניה ונחשוב על זה: מתי אי פעם נעשה סרט ישראלי מתוך קלות דעת גמורה? אני לא מדבר על קומדיות. הן נדירות בארץ, אבל יש. אבל קומדיות הן עסק רציני. “זוהי סדום", למשל, היתה קומדיה, אבל אני לא מצליח לדמיין אף אחד בסרט עובד עליו עם רוח שטות. זה הרי בלתי אחראי בסרט בסדר גודל הפקתי כזה. אני מדפדף בראשי בכל הסרטים הישראליים שאני מכיר בחיפוש אחר סרט שכולו רצון מופגן, ומלא אנרגיה נערית לעשות הכל ההפך, ומוצא רק סרט אחד: “שוברים" של אבי נשר (ואולי-אולי גם “גבעת חלפון אינה עונה” של אסי דיין).
בקומדיות עומדים על הסט אנשים רציניים מאוד ומנסים לעשות סרט שיצחיק את הקהל, ולעומת זאת בסרט שטות עומדים על הסט אנשים לא רציניים בכלל ומנסים להדביק את הקהל בקדחת הפרועה שלהם. מכיוון שקולנוע הוא עסק יקר, נדיר למצוא סרטים הנעשים כשרוח שטות נושבת בהם. אלא ש"חתולים על סירת פדלים" הוא סרט כמעט מחתרתי שניזון כולו מהאנרגיה של יוצריו – לפני המצלמה ומאחוריה – ולא מכספם.
במילים אחרות: הסרט הזה הוא משב רוח מרענן של הבל מוחלט ומקסים.
הסרט עוסק בנער ונערה שיוצאים לדייט בפארק הירקון. שם נתקלים באדמירל מטורף ששופך רעלים לנהר, רעלים שגורמים לחתול שלהם להפוך למוטציה טורפת, מוטציה שמתחילה לחסל את כולם אחד אחד, החל מחבורת צופי הים שמגיעה לעזור (ולכולם קוראים דב). ובקיצור: הסרט הוא רצף של גגים מודבקים מסרטי אימה טראשיים. למעשה, בתעשיית קולנוע כה מהוגנת, זה ניסיון נדיר להיאחז במודל הקולנועי של חברת טרומה, חברת הפקות ניו יורקית עצמאית ומחתרתית לסרטי אימה זולים במופגן, שהוקמה על ידי לויד קאופמן, קולנוען יהודי שהתחיל את דרכו בקולנוע הישראלי.
אם מגיעים ל"חתולים" עם רוח השטות – ומבינים שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות ולא מתיימר להיראות לרגע אמיתי או אמין – מקבלים סרט שהוא לרגעים מצחיק ופרוע מאוד. חבורת צופי הים מחזיקה את עיקר הבדיחות בסרט, ושמואל וילוז'ני חוזר ומזכיר למה הוא היה האיש הכי מצחיק בתל אביב בסוף שנות השמונים.
הבעיה העיקרית של "חתולים" (יש לו בעיה אחרת, לא עיקרית, של סיפור מסגרת שהרגשתי שהוא ממש מיותר, ובו סבא מספר את הסיפור לנכדו) היא שהקהל שלו חייב להגיע אליו מכווננן בציפיות, אחרת לא יבין א) למה הכל נראה בצחוק ו-ב) מה זה כל השפריצים של הדם המזויף הזה והאלימות המופרזת. איך גורמים לקהל המזדמן שמגיע ל"חתולים" להבין שהם נכנסים לטייק-אוף על סרטי הגריינדהאוס של שנות השמונים (חשוב לשים לב שנקודת ההתייחסות של הסרט למקורותיו מגיעה משנות השמונים, של סרטי קאנון נגיד, ולא של שנות השבעים; כי כמו סרטי קאנון הסרט פוריטני למדי. בסרטי שנות השבעים כמות הסקס היתה משתווה לכמות האלימות. ב"חתולים" אין סקס). וזה הפרדוקס המסחרי של הסרט: סרט שהופק באופן עצמאי וזול מופץ באופן ממסדי ויקר על תאגיד קולנוע (סינמה סיטי). סתירה. ועוד כזאת שעשויה להביא פנימה קהל עוין שבכלל תכנן לראות סרט אחר בחופשת הפסח. זו עשויה להיות טעות פטאלית לסרט, שיוצריו החליטו להפסיק להיות מקוריים, בועטים ועצמאיים בשלב ההפצה. את הסרט הזה היה צריך להקרין באוהל על גדות הירקון, עם דוכן לממכר בירה במקום פופקורן ולהפוך את הצפייה בסרט לחוויה מגלגלת מצחוק (ומגועל), לסרט פולחן פעיל (להעביר את המעיים של דובי בין הצופים, למשל).
“חתולים" הוא לכאורה סרט האימה הארוך השני של ישראל, והוא מגיע שנה וחצי אחרי “כלבת”. אבל כדי לומר זאת צריך להחמיץ ניואנסים מהותיים בז'אנר. “כלבת" אמנם שיחק עם הז'אנר ובעט בקרקפתו כהוגן, אבל עדיין תפקד בתוך כלליו: הסרט הפחיד והלחיץ מאוד. “חתולים" אמנם משתמש במסגרת של סרטי אימה טראשיים (מוטציות קטלניות במים בסגנון "פיראנה" מחד, פסיכופט מטורף בסגנון "ליל המסיכות" מאידך), אבל הוא עושה זאת למטרות סלאפסטיקיות. ובכל זאת, מפתיע איך שני סרטים שנעשו בנפרד, בסמוך זה לזה, נושאים קווי מתאר כה דומים: שניהם נוצרים על ידי צוותים שנוצרו במפגש בבית ספר לקולנוע; שניהם משתמש בלוקיישן מיוער כדי לייצג בו את האלימות; בשניהם יש ארבע דמויות הלבושות מדים לבנים (נבחרת טניס באחד, צופי ים בשני); ושמו של האחד עוסק בכלב, ועוד השני עוסק בחתול. על טבעי, לא?
תגובות אחרונות