לפני כמה שבועות התקשר אלי יובל ברוסילובסקי מ"וואלה" כדי לראיין אותי לכתבה שלו לפרויקט "משועבדים". השאלה שלו היתה "למה אנחנו משועבדים למבקרים"? עניתי לו שאני חושב שהשאלה שגויה. אני לא מכיר אף אחד בימינו שמשועבד למבקרים. למעשה, אני רואה את ההפך: השטח המוקצה לביקורות רק הולך ומצטמצם. באמריקה מבקר הקולנוע הוותיקים מאבדים את משרותיהם. בקיצור, זה ההפך משיעבוד. זו התפרקות מוחלטת. מצד הביקורת הוא כמו מצב העיתונות. מצד שני, בזכות האינטרנט כל מי שיש לו דעה וכשרון כתיבה יכול להיות מבקר, בלי לעמוד בתור אצל העורך של "הניו יורק טיימס".

נניח לכותרת הגג. הכתבה של ברוסילובסקי עלתה היום ומרואיינים בה רענן שקד, רוגל אלפר, לירון תאני ואני. נגיד שזו כתבה שבודקת מה מצב הביקורת כיום.

אגב, הפניתי את ברוסילובסקי לציטוט מתוך "רטטוי", שאני מאוד אוהב ומזדהה איתו, אבל הוא ציטט רק את חציו הראשון. זה החצי השני שחשוב לי. הנה הוא:

"In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new".
(Anton Ego, Ratatouille)

==============

בטריילר הפארודי המשעשע של Funny Or Die לרגל מכירת אינסטגרם לפייסבוק מסתתרת בדיחת אחת נהדרת בעיניי. ראו אם תמצאו אותה.

==============

"הערת שוליים 2": תככים בעולם האקדמיה? פחחח…. קבלו: תככים בעולם דיבוב סרטי האנימציה. שרית סרי כותבת בבלוגה ב"סלונה" על כך שתפקיד שהיא דיבבה לסרט אנימציה חדש נגנז ואת מקומה תפסה סלבית-לרגע על פי דרישת משרד יחסי הציבור של הסרט. היא לא מזכירה מי ומו, לכן אנחנו כאן. הסרט שהיא מדברת עליו הוא "תפוס ת'פטיש", שאם אני הייתי עובד בדיבוב בפרינציפ לא הייתי מסכים לבוא לסרט שככה קוראים לו מפיציו בארץ. מפיצי הסרט הם חמישה כוכבים. ומי שדיבבה לבסוף את תפקיד המלכה היא ניקול ראידמן (לא יודע מי זאת). אגב, משרד יחסי הציבור של הסרט נקרא "יוספה תקשורת", משרד שאני לא מכיר ואני די בספק אם יש לו את הכוח לדרוש החלפת טאלנט כזה באחר. (עדכון: מספרים לי שמי שדרש את ההחלפה היה ככל הנראה אורן ציבלין, פרסומאי הסרט, ולא יחצנית הסרט).

==================

ולבסוף: הבשורה שגארי רוס החליט לפרוש מבימוי סרט ההמשך של "משחקי רעב" אולי תמוהה ומשונה ומעלה חשד שמא יש סיפור גדול יותר מאחורי כל זה, אבל תכל'ס זו בשורה טובה לסרט ההמשך. הדבר הכי חלש ב"משחקי רעב" היה הבימוי, ובכלל כל הקונספט הוויזואלי של הסרט. עד כמה לא אהבתי את הבימוי של "משחקי רעב"? עד כדי כך שחשבתי שהוא אפילו פחות טוב מהבימוי של קתרין הארדוויק ב"דמדומים" הראשון. פתאום מצאתי את עצמי מתגעגע לסצינה היפה בצמרות העצים ב"דמדומים", סצינה בודדה בסרט, שלא אפילו אחת ב"משחקי רעב" שדומה לה. ואם אני מתגעגע לקתרין הארדוויק זה אומר שרוס ממש פישל. וזה גם אומר – גאלפ! – שעוד יבוא היום ואמצא סיבה להתגעגע לבימוי של רוס ב"משחקי רעב" כשיגיע סרט עוד פחות טוב ממנו? ואגב, מי שהיה אחראי על סדרת "דמדומים" הוא עכשיו הבוס החדש בליונסגייט, שאחראית על סדרת "משחקי רעב". אולי זה בכלל באשמתו.

================

יש לנו עוד פוסט אחד להיום, אל תתרחקו עדיין.

זה חלק ב' בפרויקט האל הרטלי שלי לערב החג השני של פסח. חלק א', שעסק בסרטו החדש "בינתיים", נמצא כאן.

בתחילת 1998 התקשרתי להאל הרטלי. הוא בדיוק גמר לצלם את "הנרי פול" (ששנה אחר כך זיכה אותו בפרס התסריט בפסטיבל קאן) והיה רגע לפני תחילת הצילומים של "ספר החיים", סרט קצר שלו, שהיה מהראשונים שצולמו בווידיאו דיגיטלי (DV).

תמיד חשבתי שהסגנון ושיטות העבודה של הרטלי מאוד רלוונטיים לקולנוע הישראלי. חשבתי ככה בסוף שנות התשעים, כשלקולנוע הישראלי היה מעט מאוד כסף, והרטלי הראה איך אפשר לייצר סרטים חכמים ויפים עם אפילו פחות מזה ("קשר עיר" של יהונתן סגל מ-2000, כך תמיד חשבתי, היה מעין ניסיון לעשות האל הרטלי בארץ). ואני חושב שהרטלי רלוונטי לקולנוע הישראלי כיום אפילו יותר. כי פתאום יש כסף בקולנוע הישראלי, ועושים כאן סרטים בתקציבים שהרטלי כמעט אף פעם לא הגיע אליהם. אבל במקביל צומחים כאן סרטים קטנים ואלטרנטיביים והרטלי חייב להיות מודל החיקוי שלהם – גם באופן שבו הוא מגייס כספים, וגם באופן שהוא משתמש בכספים האלה (וגם באיכות הכתיבה והבימוי שלו).

בשיחה שלנו הוא דיבר על כל זה, בעיקר כי הוא הבין שהקדנציה שלו מגיעה לסיומה. שהקולנוע העצמאי  שהיה אופנתי בשנות התשעים – קולנוע דל תקציב, אחר, זה ששם את הבמאי במרכז ולא את המפיק – הגיע לסופו. והוא כה צדק. נזכרתי בראיון הזה כשראיתי את "בינתיים", כי יש כאן בית ספר אחר לקולנוע. קולנוע כאמנות, אפילו אמנות סיזיפית, שמנותקת מחלומות של התעשרות, אבל מלאה בחלומות על שינוי תרבותי, שינוי בקרב מעטים. מעטים שיהיו סוכני שינוי.

אז כדאי לכם לקרוא את השיחה ההיא מלפני 14 שנה. היא רלוונטית. לחצו על שני הפריימים כדי להגדיל כל אחד לגודל קריאה:

פורסם ב"תרבות מעריב", 23.1.1998

תראו מה הגיע בדואר: "meanwhile", הסרט החדש של האל הרטלי

זהו חלק א' מפרויקט האל הרטלי שאני מעלה היום לכבוד חג שני של פסח. חלק ב' יעלה מאוחר יותר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.4.2012

לפני כמה חודשים שלח לי האל הרטלי מייל. טוב, הוא לא שלח לי ממש, אלא שלח לרשימת התפוצה שלו מייל שבו הוא פונה לחובבי סרטיו בבקשת עזרה: הוא צילם סרט חדש וזקוק להשלמת מימון כדי לסיים אותו.

אבל רגע, לפני כן. בואו ניזכר לרגע: מי זה בכלל האל הרטלי. פלאשבק, 20 וקצת שנים אחורה. פתאום כולם מדברים על קולנוע עצמאי. סטיבן סודרברג פורץ עם "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", סרטים המופקים במיליון דולר עושים כסף, חברות הפצה קטנות כמו מיראמקס פתאום הופכות לשחקניות בולטות במשחק ומלמדות את הוליווד מה צעיר, עדכני ורווחי. ולתוך הסצינה הזאת נכנס יוצר עצמאי מלונג-איילנד בשם האל הרטלי. בישראל הוא הופך ללהיט מיידי וכל סרטיו הראשונים מגיעים לפסטיבל ירושלים ומשם להקרנות מסחריות במוזיאון תל אביב. סרטו "אמון הדדי" הופך לפריט חובה ולמושא חיקוי לעשרות במאים וסטודנטים לקולנוע. עבור לא מעט חובבי קולנוע צעירים, הרטלי הוא המבוא הראשון שלהם לקולנוע של ז'אן-לוק גודאר, הבמאי שממנו הוא מושפע הכי הרבה.

וגם אני לקיתי בקדחת הארטלי. אהבתי את סרטיו מאוד. הם הראו שבאמצעים מצומצמים אפשר ליצור קולנוע שנון אך עמוק, צעיר ועכשווי, אבל גם ניסיוני ומאתגר. “האמת שלא תיאמן", “אמון הדדי", “פלירט", “חובבים" ו"הנרי פול". כמעט כל הסרטים הארוכים שהוא עשה בשנות התשעים הגיעו הנה (בין לבין הוא עשה לא מעט סרטים קצרים).

ומסביבו, העולם השתנה. כל מי שהתחיל לצידו עבר לשחק במגרש ההוליוודי – סטיבן סודרברג הפך לבמאי שובר קופות; מיראמקס וניו ליין ניקנו על ידי האולפנים; מייקל ספילר, הצלם הקבוע שלו, הפך לבמאי פרקים ב"סקס והעיר הגדולה"; מרטין דונובן, אחד משחקניו הקבועים, הפך לשחקן מבוקש בסדרות (“העשב של השכן", “בוס"); ואדריאן שלי, ששיחקה בסרטיו הראשונה, נרצחה בדירתה. וברגע שעולם הקולנוע העצמאי התפורר עם תחילת שנות האלפיים והתאגידים כבשו גם אותם, הרטלי גילה שאין לו מאיפה להשיג מימון לסרטיו. הוא המשיך לעשות אותם סרטים קטנים ואידיוסינקרטיים שעשה מתחילת דרכו.

אז הוא ארז את המזוודות ועבר לברלין, מתוך אמונה שבאירופה יהיה לו יותר קל למצוא תקציבים לפרויקטים שלו. ואכן, שם הוא מצא ביקוש מסוים לאמנות שלו. במהלך שנות ה-2000 הוא ביים שלושה סרטים ארוכים (אף אחד מהם לא הגיעו לישראל), כמה וכמה סרטים קצרים, וביים הצגות, אופרות, הופעות מחול. הרטלי המשיך לפעול ולעבוד ברצף, אבל כבמאי קולנוע משפיע, וכאחד האנשים הבולטים בעולם הקולנוע של לפני שני עשורים, הוא נעלם לחלוטין.

וכעת הוא שוב בניו יורק. ולמעשה, עשרים ומשהו שנים אחרי סרטו הראשון, הוא מוצא את עצמו ממש בנקודה שבה התחיל: מחפש מימון ליצירת סרט קטן, עצמאי וייחודי בחזון שלו. הרטלי מעולם לא למד איך, אפילו לא ניסה, לשחק את המשחק ההוליוודי. לא ניסה לקחת ג'וב או חלטורה לממן את חייו. במובן הזה, הרטלי חי באמריקה אבל הקריירה שלו נשמעת ישראלית לחלוטין.

ואז הוא שלח לי מייל. טוב, לא ממש לי.

ממש כמו סטודנט בתחילת דרכו, גייס הרטלי מעט מאוד כסף ממשקיעים פרטיים, אסף את חבריו, התרוצץ ברחובות תרם את דירתו ואת דירת אשתו כלוקיישנים לצילום ויצא לצלם את סרטו הראשון מזה שש שנים (האחרון היה "פיי גרים", מעין סרט המשך ל"הנרי פול"). התוצאה היא "בינתיים" (“Meanwhile”), סרט בן 55 דקות (בישראל קוראים לזה "דרמה"), שמחזיר את הרטלי לימיו הראשונים ומזכיר למה כה חיבבנו אותו מלכתחילה. אלא שאז נוצרה בעיה: להרטלי נגמר הכסף. זה היה כבר לקראת סוף העבודה על הסרט. העריכה היתה בסיומה. זה השלב שבו מראים את הסרט למפיצים, ובמידה והם מגלים עניין בסרט הכסף שהם מכניסים לפרויקט עוזר במימון הגימור שלו – מיקס וכו'. אלא שלא נראה מפיץ באופק והרטלי הבין שהוא לבד. זה השלב שבו הוא פנה למעריציו וביקש את עזרתם: עזרו לי לגייס 50,000 דולר כדי לגמור את הסרט. בסכום הזה, אמר הארטלי, הוא יכול לגמור את המיקס לסרט ולהדפיס ממנו עותקי די.וי.די וכך להפיץ אותו, לבד. פונה אליי (טוב, לא אליי) אחד הבמאים שאני הכי אוהב, למרות ששנים לא שמעתי ממנו, ומבקש את עזרתי? אם יש רגע אחד לקום ולעזור למישהו, זה הרגע. שלפתי את כרטיס האשראי ושילמתי לו 50 דולר באמצעות האתר קיקסטארטר, רשת חברתית לגיוס כספים לפרויקטים ומיזמים. בעבור הסכום הזה, הבטיח הרטלי, הוא ישלח לי את הדי.וי.די של הסרט וגם את דיסק הפסקול (הרטלי מלחין בעצמו את כל פסקוליו, בתחילה תחת השם הבדוי נד רייפל, ובהמשך תחת שמו שלו). אפשר למעשה להגיד שמה שהרטלי עושה הוא פשוט Pre-sale, מכירה מוקדמת של מוצר, לפני שהמוצר קיים. הצד הפילנטרופי יותר היה בקרב אלה שהחליטו לתמוך בסכומים נכבדים יותר, של אלף דולר ומעלה. הם אמנם גם יקבלו את הדי.וי.די ואת הדיסק, והזמנה לפרמיירה ושאר מזכרות, אבל הם גם קיבלו תודה בקרדיטים של הסרט עצמו. קיקסטארטר מאפשר צפייה ברשימת התומכים, ואכן כמה וכמה שמות מוכרים מתחום הקולנוע העצמאי – שחקנים ומפיקים – תרמו שם. במקרה הזה, זו תרומה ממש. הקמפיין של הרטלי הצליח יותר משהוא תכנן: הוא הצליח לגייס מעל ל-50,000 הדולר להם נזקק, וביתרת הכסף, הוא עידכן, הוא שדרג את איכות המיקס אותה תכנן ובכך שיפר את סרטו. יותר מזה, במכתב נרגש לתומכיו כתב הארטלי שהחווייה הזאת, של גיוס כספים באמצעות האינטרנט והיכולת לראות באופן מוחשי כמה אנשים רוצים לעזור לו, הדליקה בו מחדש את חדוות העשייה שקצת דעכה בשנים בהם הרגיש שהקולנוע נעשה יקר מדי ותאגידי מדי. הוא מבין שיש קהל לסרטים שלו, והוא עכשיו גם מכיר את הקהל הזה באופן שמי.

ואכן, בשבוע שעבר הגיעה לסניף הדואר שלי החבילה ובה הדי.וי.די והדיסק. ועכשיו השאלה הגדולה: איך הסרט?

ובכן, אם מעולם לא ראיתם סרט של האל הרטלי, זהו מבוא מצוין. אם אתם אוהבים את הארטלי משכבר הימים, זה קאמבק משמח לימיו הטובים. סרטיו של הרטלי תמיד היו אירוניים, ציניים ומנוכרים מאוד. גיבוריו תמיד דיברו באינטונציה יבשה, כמו בהצגה של ברכט. והם תמיד נקלעו לסיטואציות אבסורדיות. יש בסרטים של הרטלי מימד ריאליסטי חריף – הם מתרחשים תמיד בכאן ובעכשיו ועוסקים באנשים שהקיום היומיומי קשה להם – אבל בה בעת הם ההפך מכל מציאות: לרגעים הם נראים כמו מיצג בימתי או הופעת תנועה ומחול. הדמויות שלו מעוררות הזדהות כי יש בהם משהו פגיע מאוד, לעיתים נואש, אבל הן מתנהגות כמו מוצגים במוזיאון. וזה מלווה תמיד בצילום מסוגנן, חד וקר, מדויק מאוד, שהופך את סרטיו כמעט תמיד בראש ובראשונה לחוויה אסתטית. ובעיקר, מזה 20 ומשהו שנים, הארטלי מוכיח לכל היוצרים הישראליים (ולאו דווקא הישראליים) איך אפשר ליצור סרטים מצוינים במעט מאוד כסף.

השחקן והמוזיקאי די.ג'יי מנדל מחזיק את הסרט על כתפיו. לא הכרתי את מנדל לפני כן. מרחוק הוא נורא דומה למייקל סטייפ, סולן אר.אי.אם. ואם עוצמים עיניים, הוא נשמע ממש כמו סטיב בושמי. מנדל מגלם את אחת הדמויות המשעשעות שהארטלי כתב: ג'ו פולטון, אדם שפשוט מוצלח בכל, אבל לא מצליח בכלום. הוא מעולה בתיקוני שרברבות; והוא גם יזם עסקי; והוא גם במאי; והוא גם מפיק; והוא גם מתופף. סיפורו נמשך יום אחד. חברתו זורקת אותו מדירתה בברוקלין והוא מתחיל לצעוד לכיוון מנהטן כי אין לו כסף לסאבוויי (צפו בסרטון הקצרצר והמוצלח הזה שעוסק בלוקיישנים שבהם צולם הסרט ובהגדרה של הרטלי את "בינתיים" כ"סרט מסע"). יש לו שלל משימות לבצע, אבל הוא צריך גם למצוא מקום להיות בו, עכשיו כשהוא פרוד והומלס. תוך כדי הצעידה שלו והמפגשים שהוא עובר, אנחנו שומעים איך הסרט מתייחס גם לעצמו. ג'ו בדרכו לפגוש את הבמאי האל הרטלי באפר איסט סייד של מנהטן. ובדרך אליו הוא מתקשר לאשתו של הרטלי, מיהו (אשתו האמיתית של הבמאי), שמציעה לו את הדירה שלה בדאונטאון מנהטן בזמן שהיא בנסיעה עסקית במזרח הרחוק. ולמה הוא צריך להיפגש עם הבמאי האל הרטלי? כדי לדבר על רעיון שלו לסרט המבוסס על התחנות בדרכו של ישו אל הצליבה. 14 תחנות עבר ישו בוויה דלורוזה שלו, ופתאום אנחנו קולטים שגם הסרט עצמו מחולק לפרקים. כמה פרקים? צדקתם: 14. כלומר, ג'ו פולטון הוא סוג של ישו עכשווי, והצעדה שלו מברוקלין עד לצפון מנהטן היא הוויה דלורוזה הפרטית שלו. רגע, האם זה אומר שהסרט ייגמר בצליבתו הסמלית? לא אסגיר. אבל כן אגלה שפולטון אכן נוגע באנשים שהוא פוגש בדרך, ומשפיע עליהם.

מרגע שהמטאפורה הנוצרית מתחוורת – בול בזמן לפסחא – אפשר למצוא קירבה בין "בינתיים" ובין סרט קצר אחר של הארטלי, “ספר החיים", מ-1998, אחד הסרטים הראשונים בעולם שצולמו במצלמות הדיגיטליות הקטנות (אז זה היה ביג דיל). “ספר החיים" עוסק בשובו של ישו למנהטן בת זמננו בערב המילניום, בה הוא מוצא עולם שמייאש אותו לגמרי. בשני המקרים לוקח הרטלי רעיונות מכתבי הדת הנוצריים (בהם הוא לא מאמין) ומלביש אותם על עולם הבוהמה הניו יורקית ומשתמש בטכנולוגיה הכי עדכנית ליצירת סרט באמצעים מועטים. למעשה, “בינתיים" טוב יותר מ"ספר החיים", כי נדמה שבשנים האחרונות הארטלי ניסה למרוד בקולנוע המדוד והמדויק שהוא עשה בתחילת דרכו, וחיפש דרכי הבעה מחוספסות יותר, ועתה הוא שב אל המקום שבו הוא מצטיין: גרסאות אמריקאית לסרטים של גודאר וז'אק טאטי, סרטים מלאים בהומור ואירוניה, אבל שכל הדמויות בהן תמיד רציניות וחתומות מבע, לכן קשה להבחין האם ומתי הן מתבדחות או רציניות. כשאני רואה סרטים של האל הרטלי יש בי תחושה שאם לורי אנדרסון היתה עושה קולנוע, ככה זה היה נראה.

קנו את "בינתיים" ישירות מהבמאי כאן.

גרעיני החרסינה של איי ווייוויי בטייט מודרן בשנה שעברה

הנה מה שאני חושב לגבי פסטיבלי קולנוע: אם אתם הולכים ומקימים פסטיבל יעודי המתמחה בתחום מסוים, כדאי מאוד שתהיו אלופי הארץ בכיסוי התחום הזה שבחרתם לכם. הקמתם פסטיבל המתמחה – נגיד – רק בסרטי תעודה, זו (בעיני) המחויבות שלכם לנצח את כולם בכיסוי תחום התעודה. ואם, נגיד, השקתם לאחרונה פסטיבל העוסק בסרטי תרבות ואמנות (פסטיבל אפוס) זו תהיה פדיחה איומה אם לא יהיו אצלכם מיטב סרטי התרבות והאמנות שנוצרו בשנה החולפת. כן, אני יודע: לוקח לפסטיבל שנים להתגבש ולהשתכלל וליצור קשרים ומצוא את עצמו מול התחרות עם הפסטיבלים המבוססים יותר (קחו לדוגמה את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, פסטיבל ששנים לא הבנתי למה צריך אותו ומה הוא מביא לעולם הפסטיבלים הישראליים עד שבשנתיים האחרונות באופן ניסי הוא פתאום מצא את עצמו, והצליח לחצוב לעצמו נישה קטנה ומדויקת מאוד של איפיון הדבר הזה שנקרא "קולנוע נשי" וזיהוי קולנועיות רלוונטיות מאוד והצגתן בפסטיבל). אבל אני מודה: כשפסטיבל אפוס שיבץ להקרנה סרט על האמן הסיני איי וויי-וויי אבל זה לא היה הסרט החדש והמדובר "לא מצטער", אלא סרט אחר פחות משמעותי, בבת אחת ירד לי כל האוויר מהפסטיבל.

הבעיה היחידה עם התיזה הנ"ל היא ענייני טעם. תמיד יכולים לבוא ולהגיד "הייתי יכול להביא את הסרט ההוא אבל אני חשבתי שהסרט הזה טוב יותר". לפסטיבל יש מנהל אמנותי, אוצר, והפסטיבל בסופו של דבר מייצג את טעמו ואת סדרי העדיפויות שלו. וזו היתה שנים הבעיה שלי עם פסטיבל דוקאביב. אני מודה, אני לא המומחה הכי גדול לקולנוע תיעודי, אבל בכל שנה יש לפחות תריסר סרטי תעודה מהעולם שאני קורא עליהם כשהם מוצגים בפסטיבלים או זוכים בפרסים ושומע זמזומי התלהבות סביבם וכמובן שמתעוררת סקרנותי לראות אותם, ושנה אחר שנה ידעתי שקלושים הסיכויים שאראה אותם בדוקאביב. למרות שזה הפסטיבל לקולנוע תיעודי בארץ, את סרטי התעודה הכי מעניינים ראיתי לבסוף בפסטיבלים של חיפה וירושלים. למה? האם זה רק עניין של ותק וקשרים, של מי משיג ראשון את הסרטים הכי טובים? לפעמים כן. אבל עם השנים הבנתי שהבעיה שלי עם דוקאביב היא בעיקר בעיית טעם: מה שסיקרן אותי ומה שסיקרן את המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אילנה צור, לא היה אותו דבר. מעולם לא התחברתי לפסטיבל הזה כי מעולם לא התחברתי לטעם הקולנועי של מנהלתו. אמש קראתי את רשימת הסרטים הבינלאומיים שיוקרנו בפסטיבל דוקאביב של שנה זו – הפסטיבל השני בניהולו של סיני אבט – וכמות הפעמים שאמרתי לעצמו "פששש…" או "וואו", למקרא הרשימה היתה הגדולה ביותר בתולדות הפסטיבל. למעשה, חלק גדול מרשימת הסרטים התיעודיים שרציתי לראות השנה נמצא שם. עד כדי כך שאני תוהה מה יישאר השנה לירושלים ולחיפה*.

ויותר מזה: סקציית הסרטים שמקדיש דוקאביב לתרבות ויצירה גורמת לי לתהות בשביל מה צריך את אפוס. המקבץ של דוקאביב השנה מביס את המקבץ של אפוס בנוקאאוט אדיר. שוב, אולי זה רק עניין של מעט סבלנות. לדוקאביב לקח 13 שנים, עד הפסטיבל ה-14 שלו, להביא רשימה כה מסקרנת (אני עכשיו רק מקווה שהסרטים טובים ולא רק מסקרנים ומדוברים), אז זה בוודאי לא הגיוני לדרוש מפסטיבל קטן בהרבה כמו אפוס בשנתו השלישית להצליח להתחרות בו. אבל הם צריכים לדעת שככה הם נשפטים. ולא רק הם: יש לכם פסטיבל אנימציה? אם סרטי האנימציה הכי טובים/מדוברים/מסקרנים/זוכי פרסים של השנה הוקרנו בפסטיבלים אחרים, הפסדתם. יש לכם פסטיבל לקולנוע יהודי (ברוך השם, יש לנו בארץ שניים)? אם הסרטים היהודיים (את השאלה "מה זה סרט יהודי" נשאיר לדיון אחר) הכי טובים של השנה הוקרנו במסגרת החוויה היהודית בפסטיבל ירושלים, הפסדתם. יש המון פסטיבלים בארץ. והאמת, אני שמח מזה. כמו שיותר – יותר טוב, אבל רק אם כל פסטיבל ופסטיבל יצליח באמת להביא את המיטב של התחום שלו וכך נזכה לראות את כל הסרטים הכי טובים של השנה על מסכי הקולנוע. המציאות האמיתית היא שכמות הסרטים שנופלת לפסטיבלים בין האצבעות – ומגיעות לבסוף אך ורק לאמצעי ההקרנה הביתיים (ערוצי סרטים, וי.או.די, די.וי.די, מחשב) – עצומה.

===================

ובכל זאת, כל הפוסט הזה התחיל דווקא מהתרגשות. פסטיבל דוקאביב מציג את מה שאני מגדיר כליין-אפ הבינלאומי הטוב ביותר שלו מזה… לא יודע. אולי אי פעם. הנה הסרטים שמסקרנים אותי באופן אישי.

= "איי ווייוויי: לא מצטער". סרט הפתיחה של דוקאביב, שמגיע מסאנדאנס וברלין, על האמן הסיני (שיצר את תערוכת הפיצוחים המדהימה בטייט-מודרן) שהמשטר הסיני מתנכל לו ועולם האמנות משתחווה לו.

= "כוכב השבלול". הסרט היפני/קוריאני על עיוורים/חירשים שזכה באידפ"א וקיבל כמה מהביקורות המדהימות ביותר שקראתי על סרט תיעודי בשנה החולפת. מעניין יהיה להשוות אותו ל"שבלול במדבר" של אדומי, עם השם והנושא הדומים.

= "מרינה אברמוביץ': האמנית נוכחת". עוד דיוקן אמנותי, ועוד סרט מסאנדאנס.

= "ביל קאנינגהם, ניו יורק". פרופיל של צלם ה"ניו יורק טיימס", שהפך לאחד הסרטים התיעודיים האהובים באמריקה בשנה האחרונה ואחד מהסרטים בשורט-ליסט לאוסקר האחרון.

= "עולמו של קורמן". דיוקן של רוג'ר קורמן, שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס של השנה שעברה ומאז בקאן ובפסטיבל ניו יורק.

= "קצב, חרוזים וחיים: מסעותיה של א טרייב קולד קווסט". השחקן מייקל רפפורט מביים סרט תיעודי על להקת ההיפ-הופ המיתולוגית, שזכה בפרס גילדת המפיקים בקטגוריית הסרט התיעודי (ורבים הימרו שיהיה מועמד לאוסקר).

= "יו-2: מהשמיים למטה". דיוויס גוגנהיים ("אמת מטרידה") חוגג 20 שנה ל"אכטונג בייבי".

= "מארלי". קווין מקדונלד הוא בעיני אחד הדוקומנטריסטים הכי טובים שפועלים כעת (למרות שסרטו הקודם, "החיים ביום אחד", שפתח את דוקאביב בשנה שעברה, לא היה מבריק כסרטיו הקודמים ובראשם "לגעת באינסוף") מביים פורטרט של בוב מארלי.

= "פול סיימון: תחת שמי אפריקה". ג'ו ברלינגר ("גן עדן אבוד") חוגג 25 שנה ל"גרייסלנד" של פול סיימון.

= "שירלי האדומה". לו ריד מביים סרט תיעודי על בת הדודה האקטיביסטית בת המאה שלו? מסקרן.

= "גרהרד ריכטר מצייר". לא ממש שמעתי הרבה על הסרט הזה, חוץ מהעובדה שהוא מציג בימים אלה בניו יורק. ובאופן אישי, ריכטר הוא אחד האמנים האהובים עליי.

= "מתערבים" (The Interrupters). את הסרט הזה כבר ראיתי, אחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים של השנה באמריקה מאת סטיב ג'יימס ("Hoop Dreams"). סרט העוסק בשינוי חברתי, בשנה שעמדה בסימן של שינוי חברתי.

= "באק". עוד אחד מסרטי התעודה המדוברים של אמריקה בשנה החולפת, סיפורו של מאלף סוסים.

= "בריונות" (Bully). סרט שיצר המון כותרות בשבועות האחרונים אחרי שנקנה להפצה על ידי הארווי וויינסטין, שאז התחיל להיאבק בוועדת המידרוג של איגוד אולפני הקולנוע של אמריקה שרצו לתת לסרט סיווג R, למרות שהסרט אמור להיות סרט חינוכי לבני נוער העוסק בתופעת הבריונות בבתי ספר. בסופו של דבר וויינסטין החליט להוציא את הסרט לבתי הקולנוע ללא סיווג ואז הוועדה נכנעה ונתנה לו את סיווג PG-13 המתאים לבני נוער, בתנאי שיעלים שלו "פאק" מהפסקול. הסרט יצא לבסוף לבתי הקולנוע בשבוע שעבר ובינתיים זוכה להצלחה נאה שם.

==========

*) טוב, יש לחיפה ולירושלים שפע סרטים תיעודיים מובילים להביא כדי להתחרות בדוקאביב. כל הזוכים התיעודיים מסאנדאנס, למשל, לא נמצאים כאן. וכבר הובטח לנו ליין-אפ עשיר בכותרי סאנדאנס בירושלים (ואפשר להמר שהסרט החדש של קירבי דיק יגיע לחיפה, כמו שני סרטיו הקודמים?). אבל לפחות השנה התחרות תייצר לנו שלושה פסטיבל מרתקים מבחינה תיעודית. התחרות הזאת טובה לנו, הצופים.

ואם יוצרי "5 מצלמות שבורות", זוכי פרס הבימוי בסאנדאנס (לסרט תיעודי בינלאומי), מחליטים לבחור את פסטיבל ירושלים לבכורה הישראלית שלהם ולא את דוקאביב, זה אומר דרשני.

אז מה קורה בחול המועד בעולם?

– בניו אורלינס התחילו (סוף סוף, אחרי שנים על גבי שנים של עיכובים ודחיות) צילומי הסרט "המשחק של אנדר" על פי ספרו של אורסון סקוט קארד. גווין הוד ("וולברין") מביים על פי תסריט שלו בשיתוף עם  רוברטו אורצ'י ("סטאר טרק", "פרינג'"), שגם מתפקד כמפיק הסרט. אורצ'י התחיל לפני כשלושה שבועות לעקוב אחר הפקת הסרט בטאמבלר, בו הוא בינתיים מעלה פוסטון אחד בשבוע. אסא באטרפילד ("הוגו") הוא אנדר, ולצידו הריסון פורד. הסרט, פורסם אתמול, ייצא באוקטובר 2013.

– היום (שלישי) התחילו בצרפת צילומי סרטו החדש של מישל גונדרי, "Mood Indigo", על פי ספרו של בוריס ויאן, "צל הימים". רומן דוריס, אודרי טוטו, גד אלמלך ועומאר סי מככבים בסרט שמבטיח להיות סוריאליסטי למדי, ששמו האנגלי לקוח משם קטע הג'ז של דיוק אלינגטון שמשחק תפקיד חשוב בסרט.

גונדרי צריך במקביל לגמור את עבודת העריכה והמיקס של סרט נוסף שצילם בשנה שעברה, "The We and the I", שנשמע אקספרימנטלי למדי המתרחש כולו באוטובוס בית ספר.

– שווה צפייה: ב"דיילי שואו" של אמש, ג'ון סטיוארט מנסה לעשות סדר בליל הסדר ולמצוא דרך שפסח ינצח את פסחא. אחרי הכל, בבית הלבן הגיעו הפאוור ריינג'רס לחגוג את הפסחא, ואילו לפסח הגיעו רק הקניידעלך.

– שווה קריאה: אסנת עופר, אחת העורכות באתר "סלונה", גילמה בסרט "נועה בת 17" של יצחק (צפל) ישורון את דמותה של איה, חברתה/אויבתה של נועה (דליה שימקו). במלאת 30 שנה לבכורת הסרט (מ-1982) היא כותבת קצת מזכרונותיה מימי האודישנים, הצילומים, הנעליים של צפל והביקורת הנלהבת של אורי קליין ממשחקה.

הקולנוען הפקיסטני הצעיר אומייר נסיר עלי ראה ביו-טיוב את הסרט הקצר "אופסייד", שביימו ב-2005 ארז תדמור וגיא נתיב, ופנה אליהם מביתו בקראצ'י דרך פייסבוק כדי לבקש רשות לעשות לעשות לסרט רימייק פקיסטני. האישור ניתן והסרט נעשה.

במקור של נתיב ותדמור שני חיילים ישראליים (עידו מוסרי ולירון לבו) מפטרלים ליד גדר ומקשיבים לדיווח ממשחק הגמר במונדיאל כשמולם מופיעים שני לוחמים פלסטינים, שמתברר שגם אותם מעניין משחק הכדורגל יותר מהמשימה שאליה נשלחו. בגרסה הפקיסטנית אלה חיילים פקיסטנים מול הודים, והם מאזינים לדיווח של משחק קריקט בין נבחרות הודו ופקיסטן, מדינות שמקיימות יחסי ידידות על מגרש הקריקט אבל יחסי איבה בין צידי הגבול. הנה שני הסרטים לשיפוטכם:

"אופסייד". ישראל 2005

"Over". פקיסטן 2011

פסח ותחילת חול המועד היו נהדרים לקופות בארץ. אני שומע שהאולמות מלאים, אבל יש ארבעה סרטים שעובדים חזק במיוחד: "משחקי רעב" עדיין מוביל, ואחריו די צמודים "הלורקס" (שהתחזק מאוד בסוף השבוע האחרון), "רחוב ג'אמפ 21" ו"אמריקן פאי: האיחוד". הקהל הצעיר שכבש את האולמות דחק החוצה מהרשימה את "מחוברים לחיים", שעבד בצורה מדהימה במשך כמעט שבועיים אבל שהקהל המבוגר שלו היה עסוק בימים האחרונים בהכנות לליל הסדר עד יום שישי ובשטיפת כלים ובסידור הבית אחרי, אז הוא כנראה לא יצא בכלל לסרטים (ואם יצא, אז עם הילדים ל"הלורקס").

לפי הערכות מאוד לא רשמיות, "מחוברים לחיים" יגיע כנראה לקראת סוף השבוע למאה אלף צופים, "משחקי רעב" יגיע תכף ל-200,000 צופים. היום "משחקי רעב" יחצה את 300 מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. ו"מחוברים לחיים" עוד רגע הופך לסרט הזר (כלומר, הלא-דובר-אנגלית) הקופתי בכל הזמנים ועוקף את "נער החידות ממומבאי".

==================

ויה הטוויטר של לי אונקריץ', הבמאי של "צעצוע של סיפור 3", הגעתי לטיזר הזה, לגרסת הסופר-דופר-דלוקס של "טיטאניק" המשודרג והמשופר של ג'יימס קמרון וחברים:

אוי ואבוי, בפוסט הזה של ניקי פינק (בפסקה האחרונה) אני רואה שהבדיחה מהסרטון דווקא די מציאותית.

================

שאלתי את רם ברגמן, המפיק הראשל"צי של "Looper", הסרט החדש של ריאן ג'ונסון ("בריק"), האם הפוסטר לסרט שלהם אכן נוצר בהשראת "הערת שוליים" (בהמשך לפוסט מאתמול), וברגמן ענה לי: "'הערת שוליים' היה הסרט שהכי אהבתי בשנה שעברה. אהבתי הכל בו, כולל את העיצוב והופסטרים, אבל אני מבטיח לך שאין קשר בין הפוסטר של 'לופר' לפוסטר של 'הערת שוליים'".

טוב, אז הם העתיקו ממקור ההשראה של "הערת שוליים": הנסיכים והמלכים של קלפי משחק.

אגב, לברגמן אין מושג האם ומתי נראה את "לופר" בישראל.

אנסה לתאר לכם את רצף האסוציאציות שהוליד את הפוסט הזה. היום היום הראשון לספירת העומר, היום שאחרי פסח, יום קציר ראשית העומר. וב"הארץ" התפרסמה ידיעה משעשעת וצבעונית של צ'יקי על מסורת קציר העומר הראשון של ותיקי קיבוץ רמת יוחנן, שם למדתי שמי שהנהיג את המסורת הזאת לפני 67 היה מתתיהו שלם, שמוכר בתור מי שכתב את השיר "שיבולת בשדה", וזה הזכיר לי מיד את "שיבולת בקפה" תרגיל הלוקיישן בשנה ב' שביימה טליה לביא בסם שפיגל. תהיתי האם הסרט הזה קיים בפייסבוק והאם מספיק אנשים ראו את הסרט הקווירקי הזה. חיפוש בגוגל, וכן. הוא נמצא בערוץ הרשמי של סם שפיגל. אז הנה: "שיבולת בקפה", שלא קשור בכלום לכל שדיברנו לעיל.

בעיניי, זה אחד מתרגילי הלוקיישנים המבריקים שנעשו בסם שפיגל, קודם כל כי הסרט מסרב בתוקף לקחת את עצמו ברצינות יתרה, ובעיקר כי השימוש שלו בלוקיישן הכל כך מוכר – מגלשת המפלצת של ניקי דה סן-פאל בירושלים – מאוד יצירתי. וזה כמובן הזכיר לי שלביא אמורה לביים השנה את הפיצ'ר הראשון שלה, ואני כבר מחכה לו מאוד.

=================

אגב: באותו אייטם שלינקקתי אליו בפסקה הקודמת מינואר 2011 בו דווח על הפרס שטליה לביא קיבלה בסאנדאנס מסופר גם על תחילת הצילומים של "Looper" סרט המסע בזמן של ריאן ג'ונסון ("בריק", "האחים בלום"). ובכן, הסרט כבר כמעט מוכן ליציאה (ספטמבר) ובהמשך השבוע יהיה לו טיזר ראשון ועכשיו יש לו כבר פוסטר. וראו זה פלא: הוא דומה מאוד לפוסטר הישראלי של "הערת שוליים", הלא ככה? את "הערת שוליים" ואת "לופר" מפיץ בעולם תאגיד סוני, ואת "לופר" מפיק הישראלי רם ברגמן, אז יתכן והקשר בין הפוסטר מכוון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.4.2012

זו העונה הצרפתית בבתי הקולנוע בישראל. לפחות שבעה סרטים צרפתיים מוצגים כרגע בבתי הקולנוע, כששלושה מהם הם בוגרי הפסטיבל הצרפתי בסינמטקים שהתקיים באחרונה. שני סרטים נוספים נקנו להפצה אבל כרגע לא ברור אם יופצו או לא. יחד, הם נותנים תמונה מקיפה למדי של המגוון הצרפתי לעונת 2011-2012: מקולנוע קיטשי בורגני עשוי היטב ועד לדרמות הריאליסטיות המחוספסות והנוקבות; קומדיות סקס אידיוטיות מול סרטי מחלה, התמודדות והתגברות. ואפילו סרט ילדים אחד (“מפלצת בפריז", אותו לא ראיתי). ננסה בפסקאות הבאות להתמקד בכמה מהבולטים שבהם.

“חיים של אשה אחרת". במאית: סילבי טסטו

טרנד מפתיע תוצרת צרפת: שחקניות שפונות לבימוי. ארבעה סרטים שהוצגו בפסטיבל הצרפתי היו של שחקניות: "המאומצות" של מלאני לורן, "המלחמה הוכרזה" של ולרי דונטי ו"פוליס" של מייוואן (ראו בהמשך. והנה מגיע לבתי הקולנוע הסרט "חיים של אשה אחרת" שביימה שחקנית מוכרת אחרת: סילבי טסטו. אני חייב להודות שמבין סרטי השחקניות-שהפכו-במאיות, את הסרט הלא-בלתי-קיטשי-אך-חינני הזה חיבבתי הכי הרבה. אולי כי לטסטו היה את השכל, להבדיל מחברותיה, לא לשחק ולביים במקביל. היא עצמה לא מופיעה בסרט (שאר השחקניות מנסות לעשות מולטי-טאסקינג), במקום זאת היא מלהקת את ז'ולייט בינוש לתפקיד הראשי, במה שמתחיל קצת כמו "לקום אתמול בבוקר" צרפתי (אבל הוא לא ממשיך כזה). אני מדמיין בקלות רימייק אמריקאי עם ג'וליה רוברטס.

בתחילת הסרט פוגשת בינוש הענייה את מתייה קאסוביץ העשיר, הם מתאהבים מיד ועושים סקס בלתי נשכח. כשהיא מתעוררת בבוקר למחרת מגלה בינוש ש-15 שנה מחייה נעלמו: היא עכשיו בת 41, נשואה פלוס ילד, אשת עסקים מצליחה, ובעלה שונא אותה. זה המקום שבסרט אמריקאי היינו עוצרים להתלבט מה קרה כאן: האם היא עברה קפיצת זמן על-טבעית (כמו בסרטים כמו "לקום אתמול בבוקר" או "קליק") או שעברה שבץ מוחי קל שמחק את זכרונה אבל לא פגם בתפקודה. אבל הסרט הצרפתי לא מקדיש ל"למה" דקת מחשבה. ככה. זה קרה. אנחנו מניחים שמשהו שבין הפרעה נוירולוגית או התמוטטות נפשית קטנה. איזושהי תגובה למצוקה וסטרס. ובכל מקרה, הסרט רק מתאר את ההתמודדות שלה עם המצב אליו נקלעה בו היא לא זוכרת כלל את חייה מאז הדייט הראשון.

כל תחילת הסרט מבדרת למדי: אשה שמנסה לשמור בכל כוחה על פאסון בורגני-אלגנטי בשעה שהיא מנסה לפצח מה לעזאזל קורה לה ואיך להמשיך לתפקד. אחד הדברים היפים בחלק הזה של הסרט היא אבחנה מוצלחת מאוד מבחינת המשחק של בינוש על האופן שבו אנחנו הולכים ומדברים על פי המעמד והגיל שלנו. כשבינוש מתעוררת מהמעין-תרדמת שלה, במוחה היא עדיין בשנות העשרים לחייה ובמעמד חברתי נמוך, וככזאת היא חסרת בטחון מול העולם. זאת בשעה שהעולם סביבה מכיר אותה כאשת ברזל עסקית חסרת רחמים, ומביט בה בתמהון רק בגלל גובה צליל הדיבור שלה (מתברר שנשים מצליחות ואמידות מאמצות קול דיבור נמוך יותר, אבחנה שלא חשבתי עליה לפני שראיתי את הסרט), ההליכה השמוטה שלה והאדיבות שלה, שלא מתאימים לדמות שהיא הפכה במרוצת השנים. ובמידה רבה, על כך הסרט, על האנשים שאנחנו הופכים להיות עם הזמן, מבלי להרגיש בכך, והפער שלנו מהאנשים שהיינו פעם, או מהאנשים שקיווינו להיות.

לדיוויד בירן וטוקינג הדס היה פעם שיר, “פעם בחיים", על איש שמתעורר בוקר אחד ולא מבין איפה הוא, איך הוא הגיע לאן שהגיע, “זה לא הבית היפה שלי. זו לא האשה היפה שלי". למרות שעל פי כותרות הפתיחה "חיים של אשה אחרת" הוא עיבוד לספר, מבחינתי הוא עיבוד לשיר הזה, ושניהם מתארים משבר גיל 40 מובהק.

אבל עם כל החביבות והאלגנטיות של הסרט, לא יכולתי שלא לתהות לו היה במאי גבר מביים את הסרט אם הוא לא היה מואשם בשוביניזם גמור, אולי אף מיזוגניות. זה סרט שבו כל הדמויות הנשיות יוצאות די מפלצות. והמסר העיקרי שעולה ממנו הוא שאשה המתנתקת מנשיותה (המתבטא בסרט על ידי קיצור השיער), והופכת להיות ברקודה קרה בעולם גברי, ומפקירה את בנה בידי המטפלת ואת בעלה לידי מזכירתו, תיענש כהוגן כשכל זה יילקח ממנה. כדי להיות מאושרת, רומז הסרט, שבי בבית, גדלי את ילדיך ולמדי לבשל. חביב חביב, אבל קצת פרימיטיבי.

“העדינות". במאים: דוד וסטפן פונקינוס

ומן העבר השני, סרט שכולו מנסה להיות נחמד ומתוק ויוצא לבסוף סכריני מדי. “העדינות" מבוסס על ספר שעושה חיל בחנויות בישראל בשבועות האחרונים (לא קראתי) ואם הספר יותר טוב מהסרט אין לסופר את מי להאשים: דוד פנקינוס עצמו עיבד את ספרו לתסריט; והוא ואחיו (מלהק בדרך כלל) ביימו את הסרט במשותף. ב"העדינות" מגלמת אודרי טוטו צעירה שמתקבלת לעבודה חדשה, משגשגת בה, מתאהבת, מאבדת את האהבה, ופתאום מוצאת נחמה דווקא בזרועותיו של הגבר הכי פחות צפוי: הוא לא יפה, הוא לא שרמנטי, אבל הוא טוב לב. יש קווי דמיון מסוימים בין "העדינות" ובין "חיים של אשה אחרת", בעיקר בשאיפה שלהם לעורר את הצופה לבוז לגאווה של הדמות בראשית הסרט ולהתחבר לתהליך שלה להתחבר לענווה. אלא ש"העדינות" מנסה להיות רומנטי ודק אבחנה, בשעה שהוא בעיקר נורא מלאכותי. ואני מודה: כשהצרפתים עושים סרט בינוני, אני מטפס על הקירות מרוב ייאוש. עם הבינוניות האמריקאית אני חי יותר בשלום.

“מחוברים לחיים". במאים: אריק טולדנו ואוליבייה נקש.

על הסרט הזה, שתמיד נשצע לי כמו שיר של אברהם טל, כתבנו בהרחבה כבר כאן. והנה, טרנד נוסף: במאים בזוגות. הסרט הזה כבר מציג בארץ כמה שבועות וזוכה להצלחה עצומה. הוא גם הלהיט הכי גדול של צרפת השנה וכפסע מהיותו הסרט הצרפתי הקופתי בכל הזמנים. והאמת, סרט חביב מאוד על שני אנשים שונים בתכלית שלומדים לא רק לחיות יחד, אלא ללמוד איך להעריך את החיים יותר. יש המון רגעים מקסימים ולבביים בסרט הזה, והתחושה החיובית והאופטימית שמתפשטת בגוף למראהו בלתי ניתנת לערעור. אבל חייבים להודות שיש בסרט גם משהו מונוטוני מאוד שלוקח כמה שטיקים וחוזר עליהם שוב ושוב.

“מלחמת החיים"/"המלחמה הוכרזה". במאים: ולרי דונזלי וז'רמי אלקיים

“פוליס". במאית: מייוואן

שני הסרטים האלה נקנו להפצה על ידי קולנוע לב, אבל בעת כתיבת שורות אלה לא ברור האם יופצו בארץ או לא. באופן אישי, אני מבין את ההתלבטות לגבי "פוליס" המחוספס וחסר הרחמים, אבל פחות מבין בקשר ל"מלחמת החיים" (או "המלחמה הוכרזה" או איך שלא יקראו לו בארץ אם בכלל), שנראה לי שירגש בארץ לא מעט. אגב, אם ההצלחה במולדתם רלוונטית לטעם הקהל, הרי ש"פוליס" היה הצלחה הרבה יותר גדולה בצרפת מאשר "מלחמת החיים", לא מעט בזכות העובדה שזכה בפר חבר השופטים בפסטיבל קאן. לסקרנים, הסרטים הוקרנו בפסטיבל הצרתי בסינמטקים וכבר זמינים לצפייה בבלו-ריי מיובא מצרפת. ולמרות שאין שום דמיון בין הסרטים, הם איכשהו קשורים זה לזה, קודם כל כי שניהם עוסקים בילדים במצוקה, ושניהם בוימו על שחקניות, שזה המוטיב החוזר במדורנו השבוע, ובשני המקרים השחקניות גם משחקות בסרטן (דוניזלי בתפקיד הראשי, מייוואן בתפקיד משני). ודוניזלי מביימת בשיתוף עם בן זוגה, בצמד, שזה המוטיב השני שלנו להיום.

לכאורה, קל לי להתייחס בציניות אל "מלחמת החיים", כי כשאני מרגיש שמנסים לסחוט את דמעותיי בכוח, אני מנסה להפעיל תגובה נגדית. דונזלי ואלקיים כתבו, ביימו ושיחקו בסיפור האמיתי שקרה להם מרגע שגילו שלבנם הפעוט יש גידול במוח. הציני שבי אומר: זה לא סרט, זה ריפוי בעיסוק. זו סדנת פסיכודרמה. והם גם החליטו לקרוא לדמויות שלהם בסרט רומיאו וג'ולייט. עד כדי כך הסרט דל בעידון. הם פשוט רוצים להוציא החוצה את מה שאצרו בנפשם בשנים בהן התמודדו עם המחלה. אלא שהציניקן שבי משתתק תוך כמה דקות כי הסרט הזה די גדוש בכשרון וכריזמה. אני לא בטוח שסיפורו של ילד שנאבק בגידול במוחו הוא חומר הצפייה המועדף עליי, אבל הזוג דונזלי ואלקיים עשה עבודה לא רעה. הם מפלרטטים עם נרקיסיזם פה ושם, אבל אם ככה ייראו כל סרטי הפסיכודרמה, ניחא. ועוד נקודה מסקרנת: ל"מלחמת החיים" ול"חיים של אשה אחרת" יש סצינות פתיחה כמעט זהות: בחור פוגש בחורה במסיבה, הם נדלקים מיד, עושים סקס נהדר, ואז קאט כמה שנים קדימה: החיזור היה קסום, עכשיו תתמודדו עם כל החרא של החיים.

“פוליס", לעומת זאת, הוא החרא של החיים נטו, בלי שום פילטרים. מייוואן, דוגמנית-שחקנית-במאית, עושה עבודה טכנית מאוד מפתיעה ומרשימה כשהיא מביימת את סיפוריהם של שוטרים במחלק לחקירות פשעים נגד ילדים. כל הסחי של העולם מתנקז לשם. היא עושה את זה בסגנון כמו תיעודי (למרות שאם תראו את הסרט הזה אחרון, תזהו לא מעט מהשחקנים ששיחקו בכל הסרטים הקודמים במדור זה), ויוצרת סרט שיכול להתחרות לא רע באפקטיביות של סרטי המשטרה של ברטרן טברנייה, כמו "הפיתיון" או "סעיף 627”, ואפילו עם סדרות כמו "הסמויה" או "רצח מאדום לשחור". אז מבחינה טכנית הסרט הזה מפתיע (אני מודה כאן בדעות הקדומות שלי: לא ציפיתי שדוגמנית דקה וגבעולית תביים סרט כה קשוח), אבל אני פשוט לא הצלחתי להבין למה לבלות שעתיים בחרת סיפורים אמיתיים על ילדים שנאנסו, הוטרדו, עברו התעללות, הידרדרו לסמים ולזנות. עניין של טעם, חוששני.

נ.ב:

התור בפראנס

ואכן, הסרטים המוזכרים כאן, ושאר הסרטים הצרפתיים המוצגים כעת בארץ, הם מהסרטים הכי פופולריים בשנה החולפת בבתי הקולנוע בצרפת, באחת השנים הגדולות והמצליחות של הקולנוע הצרפתי. הנה סיכום מכירת הכרטיסים של הסרטים האלה במולדתם, כפי שפורסמו באתר "אלוסינה":

"מחוברים לחיים":

20 מיליון כרטיסים

"הארטיסט"

3 מיליון כרטיסים

"פוליס"

2.3 מיליון כרטיסים

"מפלצת בפריז"

1.6 מיליון כרטיסים

"מלחמת החיים"

800,000 כרטיסים

"העדינות"

700,000 כרטיסים

"חיים של אשה אחרת"

300,000 כרטיסים

רון הווארד מצייץ מהסט # אד לחמן, צלם נפלא, בדרך ארצה

היו ימים שהיינו צריכים לחכות לבונוסים בדי.וי.די או לכתבות בטלוויזיה על אחורי הקלעים כדי לדעת איך עשו מה בסרט. עכשיו יש את טוויטר ומצלמות הסמארטפונים והדיווח החי מהסט… של הבמאי עצמו. רון הווארד מביים בימים אלה את סרטו החדש, דרמת מירוצי מכוניות בשם "Rush" עם אוליביה וויילד וכריס המסוורת ("ת'ור"). הלילה הוא סימס מהסט והראה איך הצלם שלו, אנתוני דוד מנטל ("נער החידות ממומבאי") מצלם את הקלוז-אפים של סצינות המירוצים. המכונית נמצאת על מתקן מכאני שמייצר את התנועות שהיה מסוכן מדי לצלם בחי:

==================

צלם הקולנוע האדיר אד לחמן יגיע לישראל בהזמנת בית הספר לקולנוע סם שפיגל שם יקיים סדנת צילום. בהמשך השבוע הוא יגיע לאירוע של איגוד עובדי הקולנוע ויקיים כיתת אמן פתוחה לקהל ביום שישי, 20.4, מ-11:00 בבית ציוני אמריקה. כל הפרטים והזמנת הכרטיסים כאן. לחמן, שנראה לי שהוא מאוד מחבב את הצבע אדום (ואור שמש טבעי), צילם לטוד היינז את "אני לא שם", ת "הרחק מגן עדן" (עליו היה מועמד לאוסקר), ואת "מילדרד פירס". עם סטיבן סודרברג הוא עבד על "ארין ברוקוביץ'" ועל "הקשר האנגלי". לסופיה קופולה הוא צילם את "חמש ילדות יפות". לטוד סולונדז הוא צילם את סרטו האחרון, "חיים בזמן מלחמה" (אכן, הסרט הכי יפה לעין שלו). לרוברט אלטמן הוא צילם את "המדריך לחיים בכפר". הוא צילם גם את "יללה". והכי מפתיע: הוא צילם לבמאי האוסטרי אולריך סיידל גם את "יבוא/יצוא" שלו, וגם את סרטו החדש שעכשיו נמצא בעריכות. הוא עבד לא מעט גם עם פול שריידר. והכי חשוב מבחינתי: הוא צילם את "סיפורים אמיתיים" של דיוויד בירן. בקיצור, הוא טיפוס אלטרנטיבי אמיתי.