פורסם ב"פנאי פלוס", 4.4.2012

זו העונה הצרפתית בבתי הקולנוע בישראל. לפחות שבעה סרטים צרפתיים מוצגים כרגע בבתי הקולנוע, כששלושה מהם הם בוגרי הפסטיבל הצרפתי בסינמטקים שהתקיים באחרונה. שני סרטים נוספים נקנו להפצה אבל כרגע לא ברור אם יופצו או לא. יחד, הם נותנים תמונה מקיפה למדי של המגוון הצרפתי לעונת 2011-2012: מקולנוע קיטשי בורגני עשוי היטב ועד לדרמות הריאליסטיות המחוספסות והנוקבות; קומדיות סקס אידיוטיות מול סרטי מחלה, התמודדות והתגברות. ואפילו סרט ילדים אחד (“מפלצת בפריז", אותו לא ראיתי). ננסה בפסקאות הבאות להתמקד בכמה מהבולטים שבהם.

“חיים של אשה אחרת". במאית: סילבי טסטו

טרנד מפתיע תוצרת צרפת: שחקניות שפונות לבימוי. ארבעה סרטים שהוצגו בפסטיבל הצרפתי היו של שחקניות: "המאומצות" של מלאני לורן, "המלחמה הוכרזה" של ולרי דונטי ו"פוליס" של מייוואן (ראו בהמשך. והנה מגיע לבתי הקולנוע הסרט "חיים של אשה אחרת" שביימה שחקנית מוכרת אחרת: סילבי טסטו. אני חייב להודות שמבין סרטי השחקניות-שהפכו-במאיות, את הסרט הלא-בלתי-קיטשי-אך-חינני הזה חיבבתי הכי הרבה. אולי כי לטסטו היה את השכל, להבדיל מחברותיה, לא לשחק ולביים במקביל. היא עצמה לא מופיעה בסרט (שאר השחקניות מנסות לעשות מולטי-טאסקינג), במקום זאת היא מלהקת את ז'ולייט בינוש לתפקיד הראשי, במה שמתחיל קצת כמו "לקום אתמול בבוקר" צרפתי (אבל הוא לא ממשיך כזה). אני מדמיין בקלות רימייק אמריקאי עם ג'וליה רוברטס.

בתחילת הסרט פוגשת בינוש הענייה את מתייה קאסוביץ העשיר, הם מתאהבים מיד ועושים סקס בלתי נשכח. כשהיא מתעוררת בבוקר למחרת מגלה בינוש ש-15 שנה מחייה נעלמו: היא עכשיו בת 41, נשואה פלוס ילד, אשת עסקים מצליחה, ובעלה שונא אותה. זה המקום שבסרט אמריקאי היינו עוצרים להתלבט מה קרה כאן: האם היא עברה קפיצת זמן על-טבעית (כמו בסרטים כמו "לקום אתמול בבוקר" או "קליק") או שעברה שבץ מוחי קל שמחק את זכרונה אבל לא פגם בתפקודה. אבל הסרט הצרפתי לא מקדיש ל"למה" דקת מחשבה. ככה. זה קרה. אנחנו מניחים שמשהו שבין הפרעה נוירולוגית או התמוטטות נפשית קטנה. איזושהי תגובה למצוקה וסטרס. ובכל מקרה, הסרט רק מתאר את ההתמודדות שלה עם המצב אליו נקלעה בו היא לא זוכרת כלל את חייה מאז הדייט הראשון.

כל תחילת הסרט מבדרת למדי: אשה שמנסה לשמור בכל כוחה על פאסון בורגני-אלגנטי בשעה שהיא מנסה לפצח מה לעזאזל קורה לה ואיך להמשיך לתפקד. אחד הדברים היפים בחלק הזה של הסרט היא אבחנה מוצלחת מאוד מבחינת המשחק של בינוש על האופן שבו אנחנו הולכים ומדברים על פי המעמד והגיל שלנו. כשבינוש מתעוררת מהמעין-תרדמת שלה, במוחה היא עדיין בשנות העשרים לחייה ובמעמד חברתי נמוך, וככזאת היא חסרת בטחון מול העולם. זאת בשעה שהעולם סביבה מכיר אותה כאשת ברזל עסקית חסרת רחמים, ומביט בה בתמהון רק בגלל גובה צליל הדיבור שלה (מתברר שנשים מצליחות ואמידות מאמצות קול דיבור נמוך יותר, אבחנה שלא חשבתי עליה לפני שראיתי את הסרט), ההליכה השמוטה שלה והאדיבות שלה, שלא מתאימים לדמות שהיא הפכה במרוצת השנים. ובמידה רבה, על כך הסרט, על האנשים שאנחנו הופכים להיות עם הזמן, מבלי להרגיש בכך, והפער שלנו מהאנשים שהיינו פעם, או מהאנשים שקיווינו להיות.

לדיוויד בירן וטוקינג הדס היה פעם שיר, “פעם בחיים", על איש שמתעורר בוקר אחד ולא מבין איפה הוא, איך הוא הגיע לאן שהגיע, “זה לא הבית היפה שלי. זו לא האשה היפה שלי". למרות שעל פי כותרות הפתיחה "חיים של אשה אחרת" הוא עיבוד לספר, מבחינתי הוא עיבוד לשיר הזה, ושניהם מתארים משבר גיל 40 מובהק.

אבל עם כל החביבות והאלגנטיות של הסרט, לא יכולתי שלא לתהות לו היה במאי גבר מביים את הסרט אם הוא לא היה מואשם בשוביניזם גמור, אולי אף מיזוגניות. זה סרט שבו כל הדמויות הנשיות יוצאות די מפלצות. והמסר העיקרי שעולה ממנו הוא שאשה המתנתקת מנשיותה (המתבטא בסרט על ידי קיצור השיער), והופכת להיות ברקודה קרה בעולם גברי, ומפקירה את בנה בידי המטפלת ואת בעלה לידי מזכירתו, תיענש כהוגן כשכל זה יילקח ממנה. כדי להיות מאושרת, רומז הסרט, שבי בבית, גדלי את ילדיך ולמדי לבשל. חביב חביב, אבל קצת פרימיטיבי.

“העדינות". במאים: דוד וסטפן פונקינוס

ומן העבר השני, סרט שכולו מנסה להיות נחמד ומתוק ויוצא לבסוף סכריני מדי. “העדינות" מבוסס על ספר שעושה חיל בחנויות בישראל בשבועות האחרונים (לא קראתי) ואם הספר יותר טוב מהסרט אין לסופר את מי להאשים: דוד פנקינוס עצמו עיבד את ספרו לתסריט; והוא ואחיו (מלהק בדרך כלל) ביימו את הסרט במשותף. ב"העדינות" מגלמת אודרי טוטו צעירה שמתקבלת לעבודה חדשה, משגשגת בה, מתאהבת, מאבדת את האהבה, ופתאום מוצאת נחמה דווקא בזרועותיו של הגבר הכי פחות צפוי: הוא לא יפה, הוא לא שרמנטי, אבל הוא טוב לב. יש קווי דמיון מסוימים בין "העדינות" ובין "חיים של אשה אחרת", בעיקר בשאיפה שלהם לעורר את הצופה לבוז לגאווה של הדמות בראשית הסרט ולהתחבר לתהליך שלה להתחבר לענווה. אלא ש"העדינות" מנסה להיות רומנטי ודק אבחנה, בשעה שהוא בעיקר נורא מלאכותי. ואני מודה: כשהצרפתים עושים סרט בינוני, אני מטפס על הקירות מרוב ייאוש. עם הבינוניות האמריקאית אני חי יותר בשלום.

“מחוברים לחיים". במאים: אריק טולדנו ואוליבייה נקש.

על הסרט הזה, שתמיד נשצע לי כמו שיר של אברהם טל, כתבנו בהרחבה כבר כאן. והנה, טרנד נוסף: במאים בזוגות. הסרט הזה כבר מציג בארץ כמה שבועות וזוכה להצלחה עצומה. הוא גם הלהיט הכי גדול של צרפת השנה וכפסע מהיותו הסרט הצרפתי הקופתי בכל הזמנים. והאמת, סרט חביב מאוד על שני אנשים שונים בתכלית שלומדים לא רק לחיות יחד, אלא ללמוד איך להעריך את החיים יותר. יש המון רגעים מקסימים ולבביים בסרט הזה, והתחושה החיובית והאופטימית שמתפשטת בגוף למראהו בלתי ניתנת לערעור. אבל חייבים להודות שיש בסרט גם משהו מונוטוני מאוד שלוקח כמה שטיקים וחוזר עליהם שוב ושוב.

“מלחמת החיים"/"המלחמה הוכרזה". במאים: ולרי דונזלי וז'רמי אלקיים

“פוליס". במאית: מייוואן

שני הסרטים האלה נקנו להפצה על ידי קולנוע לב, אבל בעת כתיבת שורות אלה לא ברור האם יופצו בארץ או לא. באופן אישי, אני מבין את ההתלבטות לגבי "פוליס" המחוספס וחסר הרחמים, אבל פחות מבין בקשר ל"מלחמת החיים" (או "המלחמה הוכרזה" או איך שלא יקראו לו בארץ אם בכלל), שנראה לי שירגש בארץ לא מעט. אגב, אם ההצלחה במולדתם רלוונטית לטעם הקהל, הרי ש"פוליס" היה הצלחה הרבה יותר גדולה בצרפת מאשר "מלחמת החיים", לא מעט בזכות העובדה שזכה בפר חבר השופטים בפסטיבל קאן. לסקרנים, הסרטים הוקרנו בפסטיבל הצרתי בסינמטקים וכבר זמינים לצפייה בבלו-ריי מיובא מצרפת. ולמרות שאין שום דמיון בין הסרטים, הם איכשהו קשורים זה לזה, קודם כל כי שניהם עוסקים בילדים במצוקה, ושניהם בוימו על שחקניות, שזה המוטיב החוזר במדורנו השבוע, ובשני המקרים השחקניות גם משחקות בסרטן (דוניזלי בתפקיד הראשי, מייוואן בתפקיד משני). ודוניזלי מביימת בשיתוף עם בן זוגה, בצמד, שזה המוטיב השני שלנו להיום.

לכאורה, קל לי להתייחס בציניות אל "מלחמת החיים", כי כשאני מרגיש שמנסים לסחוט את דמעותיי בכוח, אני מנסה להפעיל תגובה נגדית. דונזלי ואלקיים כתבו, ביימו ושיחקו בסיפור האמיתי שקרה להם מרגע שגילו שלבנם הפעוט יש גידול במוח. הציני שבי אומר: זה לא סרט, זה ריפוי בעיסוק. זו סדנת פסיכודרמה. והם גם החליטו לקרוא לדמויות שלהם בסרט רומיאו וג'ולייט. עד כדי כך הסרט דל בעידון. הם פשוט רוצים להוציא החוצה את מה שאצרו בנפשם בשנים בהן התמודדו עם המחלה. אלא שהציניקן שבי משתתק תוך כמה דקות כי הסרט הזה די גדוש בכשרון וכריזמה. אני לא בטוח שסיפורו של ילד שנאבק בגידול במוחו הוא חומר הצפייה המועדף עליי, אבל הזוג דונזלי ואלקיים עשה עבודה לא רעה. הם מפלרטטים עם נרקיסיזם פה ושם, אבל אם ככה ייראו כל סרטי הפסיכודרמה, ניחא. ועוד נקודה מסקרנת: ל"מלחמת החיים" ול"חיים של אשה אחרת" יש סצינות פתיחה כמעט זהות: בחור פוגש בחורה במסיבה, הם נדלקים מיד, עושים סקס נהדר, ואז קאט כמה שנים קדימה: החיזור היה קסום, עכשיו תתמודדו עם כל החרא של החיים.

“פוליס", לעומת זאת, הוא החרא של החיים נטו, בלי שום פילטרים. מייוואן, דוגמנית-שחקנית-במאית, עושה עבודה טכנית מאוד מפתיעה ומרשימה כשהיא מביימת את סיפוריהם של שוטרים במחלק לחקירות פשעים נגד ילדים. כל הסחי של העולם מתנקז לשם. היא עושה את זה בסגנון כמו תיעודי (למרות שאם תראו את הסרט הזה אחרון, תזהו לא מעט מהשחקנים ששיחקו בכל הסרטים הקודמים במדור זה), ויוצרת סרט שיכול להתחרות לא רע באפקטיביות של סרטי המשטרה של ברטרן טברנייה, כמו "הפיתיון" או "סעיף 627”, ואפילו עם סדרות כמו "הסמויה" או "רצח מאדום לשחור". אז מבחינה טכנית הסרט הזה מפתיע (אני מודה כאן בדעות הקדומות שלי: לא ציפיתי שדוגמנית דקה וגבעולית תביים סרט כה קשוח), אבל אני פשוט לא הצלחתי להבין למה לבלות שעתיים בחרת סיפורים אמיתיים על ילדים שנאנסו, הוטרדו, עברו התעללות, הידרדרו לסמים ולזנות. עניין של טעם, חוששני.

נ.ב:

התור בפראנס

ואכן, הסרטים המוזכרים כאן, ושאר הסרטים הצרפתיים המוצגים כעת בארץ, הם מהסרטים הכי פופולריים בשנה החולפת בבתי הקולנוע בצרפת, באחת השנים הגדולות והמצליחות של הקולנוע הצרפתי. הנה סיכום מכירת הכרטיסים של הסרטים האלה במולדתם, כפי שפורסמו באתר "אלוסינה":

"מחוברים לחיים":

20 מיליון כרטיסים

"הארטיסט"

3 מיליון כרטיסים

"פוליס"

2.3 מיליון כרטיסים

"מפלצת בפריז"

1.6 מיליון כרטיסים

"מלחמת החיים"

800,000 כרטיסים

"העדינות"

700,000 כרטיסים

"חיים של אשה אחרת"

300,000 כרטיסים

רון הווארד מצייץ מהסט # אד לחמן, צלם נפלא, בדרך ארצה

היו ימים שהיינו צריכים לחכות לבונוסים בדי.וי.די או לכתבות בטלוויזיה על אחורי הקלעים כדי לדעת איך עשו מה בסרט. עכשיו יש את טוויטר ומצלמות הסמארטפונים והדיווח החי מהסט… של הבמאי עצמו. רון הווארד מביים בימים אלה את סרטו החדש, דרמת מירוצי מכוניות בשם "Rush" עם אוליביה וויילד וכריס המסוורת ("ת'ור"). הלילה הוא סימס מהסט והראה איך הצלם שלו, אנתוני דוד מנטל ("נער החידות ממומבאי") מצלם את הקלוז-אפים של סצינות המירוצים. המכונית נמצאת על מתקן מכאני שמייצר את התנועות שהיה מסוכן מדי לצלם בחי:

==================

צלם הקולנוע האדיר אד לחמן יגיע לישראל בהזמנת בית הספר לקולנוע סם שפיגל שם יקיים סדנת צילום. בהמשך השבוע הוא יגיע לאירוע של איגוד עובדי הקולנוע ויקיים כיתת אמן פתוחה לקהל ביום שישי, 20.4, מ-11:00 בבית ציוני אמריקה. כל הפרטים והזמנת הכרטיסים כאן. לחמן, שנראה לי שהוא מאוד מחבב את הצבע אדום (ואור שמש טבעי), צילם לטוד היינז את "אני לא שם", ת "הרחק מגן עדן" (עליו היה מועמד לאוסקר), ואת "מילדרד פירס". עם סטיבן סודרברג הוא עבד על "ארין ברוקוביץ'" ועל "הקשר האנגלי". לסופיה קופולה הוא צילם את "חמש ילדות יפות". לטוד סולונדז הוא צילם את סרטו האחרון, "חיים בזמן מלחמה" (אכן, הסרט הכי יפה לעין שלו). לרוברט אלטמן הוא צילם את "המדריך לחיים בכפר". הוא צילם גם את "יללה". והכי מפתיע: הוא צילם לבמאי האוסטרי אולריך סיידל גם את "יבוא/יצוא" שלו, וגם את סרטו החדש שעכשיו נמצא בעריכות. הוא עבד לא מעט גם עם פול שריידר. והכי חשוב מבחינתי: הוא צילם את "סיפורים אמיתיים" של דיוויד בירן. בקיצור, הוא טיפוס אלטרנטיבי אמיתי.

אתמול המשיכו להגיע אליי תגובות לגבי הידיעה שלי משלשום על מינויה של אליסיה ווסטון למנהלת סינמטק ופסטיבל ירושלים, אבל הייתי עמוק בקירצופי הפסח וכתותי הקניידלעך כדי לעדכן. אחת הנשים הכי מעודכנות בסצינת הפסטיבלים העולמית כתבה לי: "אם יש מישהו שיכול להקים לתחיה את פסטיבל ירושלים, זו אליסיה", היא כותבת לי. "היא צעירה ואנרגטית ועם זאת מאוד מנוסה, והקשרים שלה אינסופיים".

מישהי אחרת מתעשיית הקולנוע אתמול עדכנה אותי שגילי מנדל, אחת הבכירות בסינמטק ירושלים, ואחד האנשים הכי מזוהים עם המוסד, תעזוב. שוב, לא יכולתי לעבוד על האייטם אתמול ולהשיג לכך אישור או לתפוס את מנדל, אבל הבוקר אני קורא בידיעה של נירית אנדרמן ב"הארץ" שזה כנראה אכן קורה, ושמנדל אכן כנראה תסיים את תפקידה. אנדרמן מביאה את תגובתו של עמוס מר חיים, יו"ר הוועד המנהל של הסינמטק, ומעדכנת שהיו קולות מירמור בקרב אנשי תעשייה (אני מהמר שאנשי תעשייה זוטרים וממורמים ממילא) על כך שלתפקיד הובאה מישהי מחו"ל, ולא מונה מישהו מקומי. אני תמה מקולות צרי-אופק כאלה שמסרבים לראות פוטנציאל אדיר כשהוא נפרש מולם, ובמקום זאת לחפש את החשבונות הקטנוניים. ויותר מזה: הרי כל המוסד הזה שנקרא "מרכז הקולנוע הירושלמי" – על הארכיון, הסינמטק והפסטיבל שבו – הוקם על ידי מהגרים ואנשי חזון מחו"ל: וים וליה ון ליר ומשפחת אוסטרובסקי. כנראה שצריך מישהו בינלאומי כדי לעזור למקום הזה להמריא.

השאלה המעניינת כעת היא את מי תביא ווסטון שיעבוד לצידה. מנהלים אוהבים להביא אנשים שהם מכירים וסומכים עליהם שיהיו לצידם, אז אני מניח שווסטון תעשה איזשהו מינוי, אם לא יותר מזה. האם היא תביא עוד מישהו מסאנדאנס או תמנה את אחד האנשים שעבדו לצידה בפרויקטים השונים שלה בארץ שיהיה המספר 2 שלה? זו שאלה חשובה, כי איש או אישה כאלה יכולים בבוא היום להיחשב כיורשים שלה (אם, נגיד, בעוד שבע שנים היא מקבלת הצעה לבוא לנהל את פסטיבל סאנדאנס). רוצים שאהמר? זו הסיבה שאני בלוגר: לדעתי פיליפה קוברסקי יכולה להיות מס' 2 של ווסטון. ואם לא היא, אני מניח שהיא תרים טלפונים לאנשים שעבדו איתה בקרן הקולנוע, קרן רבינוביץ' וסם שפיגל בחיפוש אחר אחות לנשק.

אני מנקה את מגירות החמץ של הבלוג ומעלה כאן כמה סרטונים מוצלחים שהצטברו לי פתוחים על הטאבים בדפדפן בימים האחרונים. צפו ותיהנו.

1.

רק עכשיו – בבלו ריי דו מימדי – ראיתי סוף סוף את "בני אלמוות" של טרזים. איזה סרט מרהיב לצפייה. לא מעניין, אבל מרהיב. והאמת, זה בול מה שאני רוצה ומצפה לו מטרזים, במאי שחושב על שוט ורק אומר לעצמו "זהב! המון זהב!". נפלא. ובאופן מפתיע, קיבלנו סרט שני מטרזים תוך חצי שנה עם "מראה מראה", אחרי שנדמה היה שהוא מאותם יוצרים שמגיעים לקולנוע בהפסקות ארוכות. מ"מראה מראה" התאכזבתי (הבנות שלי, ייאמר, נהנו מאוד). בעיקר כי לא היו בו רגעים מרהיבי עין מהסוג שאני מצפה להם מטרזים (הסרט מסוגנן מאוד ומעוצב וכל זה, אבל לא שום דבר עוצר נשימה).

אבל יש בסרט הברקה אחת נהדרת: סצינת הסיום פתאום הופכת למיוזיקל בוליוודי, אולי כדי להזכיר לנו שטרזים הודי. ופתאום קלטתי שזה היה הפספוס של הסרט: אם כולו היה מצולם, מעוצב, מושר, ומורקד כמו מיוזיקחל בוליוודי הייתי חושב שזו הברקה, קודם כל ויזואלית. לדעתי זה הרגע – גם אסתטית – הכי טוב בסרט. והנה הוא עלה האינטרנטה. צפו וזמזמו:

2.

הנה עוד מישהו שמשתעשע עם האפטר-אפקטס. האמן ג'ף דסום לקח את כל השוטים מ"חלון ארוחי" של היצ'קוק בהם רואים מה רואה ג'יימס סטיוארט מהחלון האחורי שלו ומיקם אותם גיאוגרפית וכרונולוגית על שוט רצוף אחד שמציג לנו את כל מה שקורה בסרט מבעד לחלון: איפשהו שם, בין ששל הפעילויות היומיומיות, מתרחש רצח, ומתנהלת חקירה פרטית ללכוד את הרוצח (חפשו את גרייס קלי חומקת לדירתו של החשוד). דסום יצר מזה מיצב וידיאו פנורמי המוקרן על גבי שלושה מסכים ונמשך כעשרים דקות ורץ בלופ. הוא העלה לווימיאו גרסה מקוצרת של הפרויקט המרשים הזה:

3.

חברת הטלפוניה AT&T מצאה בארכיוניה סרטון שיצר ג'ים הנסון – האיש שהמציא את "רחוב סומסום" את "החבובות" – ב-1963, כשהיה בן 27. זה שש שנים לפני "רחוב סומסום", וזו השנה שבה הקים הנסון עם פרנק אוז את חברת "חבובות בע"מ", שאיתה הוא יצר סרטונים קצרים (כמו הלה), ויצר דמויות וסקצ'ים לתוכניות אירוח שונות. הנה, אם כן, אחד מסרטיו הניסיוניים הראשונים, "רובוט":

על האנימטור ואיש האפטר-אפקטס עוזי מור כתבנו כאן בדצמבר כשהוציא את סרטון המחווה שלו למשחק המחשב "באטלפילד". עכשיו, בתזמון מושלם לערב פסח, הוא מוציא יחד עם שותפיו לצוות There is a Canal סרטון המתאים בול ליום ולשעה. אני מעלה את הפוסט הזה בערב החג ב-10:00 בבוקר, השעה ממנה אסור לאכול יותר חמץ, ונותרת לכם שעה לבערו. למשל כך:

בהשראת אושיית היו-טיוב פרדי וונג, איש אנימציה ואפקטים מטורלל למדי וסוג של דמות פולחן באינטרנטספירה, השיק מור ערוץ יו-טיוב משלו בו הוא מעלה יחד עם בוגרים נוספים מהמכללה הישראלית לאנימציה סרטוני אפקטים. למשל זה, מחווה משלו לסרטוניו של אותו פרדי וונג:

ואפרופו אנשי המכללה השראלית לאנימציה: את "פסח של אנימציה 2" שהם מארגנים בעוד יומיים בסינמטק תל אביב אתם זוכרים?

שמתם לב שהקולנוע הישראלי גילה את השיווק הוויראלי? פתאום (נדמה לי שזה התחיל עם הטיזרים הקצרצרים של "הערת שוליים") מגיעים קטעים, טיזרים, טריילרים לסרטים ישראליים לאתרים, לפייסבוק לבלוגים. בינתיים זה לא עושה כלום למכירות הכרטיסים, אבל זה אולי כן מגביר מודעות בקרב קהל שלא רגיל למצוא קולנוע ישראלי באינטרנט שלו. בימים אלה אנחנו נמצאים בעיצומם של שני קמפיינים אינטרנטיים לשני סרטים ישראליים: "אורחים לרגע" ו"ההתחלפות".

על "ההתחלפות" של ערן קולירין כתבתי בהתפעלות (ובלבול) אחרי שראיתי אותו בפסטיבל חיפה. הסרט משווק תחת הכותרת "מהבמאי של 'ביקור התזמורת'" אבל אין לכם שני סרטים שונים יותר זה מזה. "ההתחלפות" הוא כתב חידה קולנועי מאתגר של יוצר שבשיא הצלחתו עוצר הכל לבחון את כל הפיקסלים הכי קטנים והכי לכאורה-מובנים-מאליהם בחייו.

וכדי ליידד את הסרט הלא פשוט הזה עם קהל רחב, יצאו לפני כמה חודשים הבמאי, ערן קולירין, עם יונתן גורפינקל כצלם (את הסרט צילם שי גולדמן) ועם שני כוכבי הסרט, דב נבון ורותם קינן, לנתניה לצלם שם שבעה קטעים קצרים ברוח הסרט, אבל שהם לא מתוך הסרט עצמו. הם מוצגים בשבועות האחרונים בסינמה סיטי, ושלושה מהם עלו כבר בוויינט (בחירה משונה שהרי די ברור לי שקוראי וויינט שיגיעו ל"ההתחלפות" יחתכו את המסך מרוב תסכול), ועכשיו אני מציג לכם את כל הששה ברצף. כל אחד כדקה (ולהבדיל מוויינט, בלי פרסומות לפני ואחרי), ללא דיאלוגים. רגע, אבל אמרתי שיש שבעה. אז איפה השישי? על כך בסוף.

ועוד דבר: כשאני שם בפוסט אחד כמה קטעי וידיאו את הראשון רואים הכי הרבה ואת האחרון כמעט אף אחד לא רואה. הסבלנות נגמרת. כדי לאמץ את גישת הסרט לעשות את הדברים הכי שגרתיים באופן אחר אני מציע לכם לצפות בקטעים בסדר הפוך: מהאחרון לראשון. או אולי בסדר רנדומלי. תתחילו מהרביעי. מכיוון שאלה לא ממש טיזרים, כי הם לא לקוחים מתוך הסרט עצמו אלא רק הופקו ברוחו, אני קורא להן "וינייטות".

קטע ראשון:

קטע שני:

קטע שלישי:

קטע רביעי:

קטע חמישי:

קטע שביעי:

אז איפה הקטע השישי? כרגע נגנז. קולירין נמצא עכשיו בפילדלפיה, שם הוא מלמד עד סוף מאי, ואנשי יונייטד קינג, המפיצים את הסרט, החליטו לוותר על הקטע השישי. קולירין מבין למה: "זה הקטע האחרון שצילמנו, תוך שתי דקות בסוף יום הצילום, אז הוא לא יצא מוקפד כמו כל השאר". אני עדיין מקווה שנוכל לראות אותו פה עד מועד עליית "ההתחלפות" ב-3.5.

ובכלל, נראה שדווקא יום הצילום הזה לטיזרים/וינייטות היה חווייה שמחה שעשתה לקולירין תיקון. "זה היה אחד מימי הצילום הכי שמחים שאני זוכר," הוא כותב לי מפילדלפיה, "פשוט נסענו לנתניה והמצאנו שטויות ביחד במקומות שעניינו אותנו. בא לי לעשות סרט שלם ככה עכשיו." היי, ריצ'רד לסטר עשה מזה קריירה.

זו בעיניי אחת הבשורות הכי מדהימות שידע הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. בקנה המידה של עולם הפסטיבלים, זה כמעט שווה ערך לכך שסטנלי פישר מונה לתפקיד נגיד בנק ישראל.

נתחיל מהתחלה: אליסיה ווסטון, אחת הבכירות במכון סאנדאנס, ומי שאחראית שם לזרוע הבינלאומית של מעבדות התסריטאים והבמאים, תהיה מנהלת סינמטק ופסטיבל ירושלים. היא תיכנס לתפקיד ב-15 ביוני, עד אז היא תעבור לגור בישראל ותתחיל חפיפה. למעשה, מאז עזיבתו של אילן דה-פריס לא היה מנהל ראשי למרכז הקולנוע של ירושלים (הגוף הכולל את הסינמטק, ארכיון הסרטים והפסטיבל השנתי), וסמכויות הניהול היו בידיו של יגאל מולד-חיו, המנהל האדמיניסטרטיבי. עריכת התוכניה והרפרטואר של הסינמטק והפסטיבל נשארת בידיו של אבינעם חרפק.

ווסטון, שתסיים קדנציה בת תשע שנים בפסטיבל ובמכון סאנדאנס, אמרה בתגובה למינוי: "אני נלהבת להיות חלק מהצוות הנפלא הזה, ובייחוד מהעבודה לצד ליה ון ליר, ואני מחכה להזדמנות להרחיב את החזון שהיא הנחילה בתקופה כמנהל ראשית".

בתור מנהלת התחום הבינלאומי של מעבדות הפיתוח של סאנדאנס, ווסטון היתה גורם מרכזי בהבאתם של סרטים כמו "אדמה משוגעת" של דרור שאול ו"גן עדן עכשיו" של האני אבו-אסעד לפיתוח שם. "אדמה משוגעת" זכה לבסוף בתחרות הבינלאומית בפסטיבל סאנדאנס, ו"גן עדן עכשיו" זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר. בהמשך היא הביאה לשם בשלב הפיתוח גם את "הדקדוק הפנימי", "עמק תפארת", "הנותנת", "ציון ואחיו", ובאחרונה את הסרט שאני כבר שנה מהמר שיזכה בפרס הקולנוע הישראלי בפסטיבל ירושלים השנה: "למלא את החלל" של רמה בורשטיין. היא גם עזרה בפיתוח של סרטים בינלאומיים נוספים כמו "ילנה" של אנדריי זווייגינצב, "דרך אדומה" של אנדריאה ארנולד ו"טקסידרמיה" של גיורגי פולפי (או ג'רג' פלפי). היא גם עזרה בפיתוח סרט הבכורה של מירנדה ג'וליי, "אני, אתה וכל השאר" וגם בסרטו של בן צייטלין, "מפלצות הערבה הדרומית", שהיה אחד הסרטים הבולטים והמדוברים בפסטיבל סאנדאנס האחרון (כמה מתערבים שתראו אותו בפסטיבל ירושלים הקרוב?).

לווסטון יש כבר קשרים ענפים בישראל. היא ילידת אנגליה, אבל כבר חיה פעמיים בעבר בירושלים: פעם ראשונה כנערה במשך שש שנים, בין הגילאים תשע עד 15, ובפעם השנייה למשך שנה נוספת   כשהתחילה את לימודי התואר השני שלה באוניברסיטה העברית. כילדה היא למדה בגימנסיה רחביה. היא בקשרי עבודה ותיקים עם כתרי שחורי, מנהל קרן הקולנוע, והאיש ששידך בינה ובין היוצרים שהגיעו בסופו של דבר למעבדות הפיתוח של סאנדאנס. היא עבדה בשיתוף שתי קרנות הקולנוע העלילתיות בארץ ועם פיליפה קוברסקי בהרמת סדנת התסריטאות סאנדאנס-תל אביב, והיא בקשרים עם רנן שור, מסם שפיגל, לו היא מייעצת לגבי סדנת התסריטים שהוא הקים בירושלים, שפועלת במתכונת דומה מאוד לזו של סדנת התסריטאים של סאנדאנס. במילים אחרות, בכירי הקולנוע הישראלי כבר מכירים אותה היטב, כמו גם לא מעט מיוצרי הקולנוע בארץ.

כשאני שואל את אבינעם חרפק האם בעקבות המינוי של ווסטון לתפקיד הבוסית שלו נראה בפסטיבל ירושלים הקרוב (שייפתח ב-5 ביולי) מינון מוגבר של סרטים מסאנדאנס הוא עונה שאכן, צפויים הרבה סרטי סאנדאנס בפסטיבל השנה, אבל זה דווקא בצירוף מקרים וללא קשר להגעתה של ווסטון, שבשלב המו"מ איתה הפרידה לחלוטין בין עבודתה בסאנדאנס ובין קשריה עם הפסטיבל.

ועוד קצת ביוגרפיה: לפני שהגיעה לסאנדאנס היא עבדה בחברת ההפקה של קווין ספייסי, לפני כן במכון הקולנוע האמריקאי ולפני כן עבדה בחברת אימג'ן של רון הווארד ובריאן גרייזר, בסרטים "נפלאות התבונה" ו"הגרינץ'", שם החלה את הקריירה שלה בתחום הקולנוע.

ונעבור לשלב הפרשנויות.

למה אני חושב שזה מינוי כה מדהים? קודם כל, כי אם תעשיית הקולנוע של ישראל בשנים האחרונות הצטיינה ביצוא ובהצלחה בעולם, היא עכשיו הגיעה לשלב שבו היא כה נחשקת שהיא הופכת כבר לאבן שואבת. ושנית, כי מכון סאנדאנס הוא מוסד מעולה למוסד כמו סינמטק ירושלים להיות בקשר איתו. למרות שלכאורה ווסטון עוברת מסאנדאנס לירושלים, בפועל אני מדמיין בקלות איך היא יוצרת שיתופי פעולה בין שני המוסדות האלה, שיש להם פוטנציאל לשדרג את הקולנוע הישראלי גם מצד צופים (הבאת רפרטואר הפסטיבל לישראל) וגם מצד היוצרים (הידוק הקשר בין הקולנוע הישראלי לפסטיבל סאנדאנס). זה גם משתלב היטב באסטרטגיה של פסטיבל סאנדאנס של השנים האחרונות, להקים חממות מקומיות ברחבי העולם, חממות שווסטון היתה מרכזית ביישומן. והכותרת הזאת מגיעה ימים ספורים לפני השקת מיזם "סאנדאנס לונדון", פסטיבל-אח לפסטיבל סאנדאנס שיתקיים בלונדון. האם מופרך להניח שאנו צפויים לראות את השקת "סאנדאנס ירושלים" בעתיד הקרוב? אותי, אישית, הרעיון הזה מלהיב.

אבל מול האופטימיות הזאת, יש מקום גם לשמור על איפוק מודאג. סינמטק ירושלים הוא ככל הנראה מקום מאוד קשה לעבוד בו. מאז שליה ון ליר עזבה את התפקיד המנהלת הראשית, הפסטיבל לא ממש מצא את עצמו או התאושש. כל הקומפלקס הזה, המכונה באנגלית Jerusalem Film Center, מצוי במצב של סכסוך מתמיד בשנים האחרונות, באופן שכמעט שיתק את תפקודו. יש שם ריבים ברמת הדירקטוריון בין נציגי קרן ירושלים וקרן אוסטרובסקי, שני הגופים שלמעשה היו אחראים על מימון עיקר פעילות המקום. ניציגי שתי הקרנות התקשו להחליט ביניהם לגבי חזון, וזה הוביל לשיתוק. בשלהי ימיה של ון-ליר כמנהלת, היו שם כאלה שהיו נאמנים לה, מול אלה שכבר שנים ניסו להחליפה. היה בעבר ניסיון, עליו דיווחנו בהרחבה כאן בבלוג בשעתו, להביא את כתרי שחורי מקרן הקולנוע לעמוד בראש הפסטיבל. שחורי אף הסכים באופן עקרוני לג'וב, אבל לבסוף פרש מהמו"מ כשהוא נמשך לנצח וכשהוא הבין עד כמה המצב הפנימי שם עכור ושלאף מנהל לא יהיה שם גיבוי אמיתי מצד ההנהלה המסוכסכת.

לבסוף הובא לשם אילן דה-פריס כמנהל, אך הוא פרש מתפקידו כעבור שנה, במהלכה פרץ בסינמטק סכסוך עבודה שגם הוביל לשביתה (סכסוך עבודה שאיש לא היה מעז לקיים בימיה של ון-ליר כמנהלת). ניסיתי לכסות את כל הסיפור הזה כבר לפני שלוש שנים כאן.

בשלוש השנים האחרונות מי שמנהל את הסינמטק הוא המנהל האדמניסטרטיבי של המוסד, יגאל מולד-חיו. אם מישהו חשב שהמצב הזה יוכל להימשך ולהפוך לנתון קבוע, הרי שהגיע הפסטיבל של השנה שעברה עם שלל הברדקים והסקנדלים שהתלוו לו – אלה שפורסמו (עניין ההשפלה הפומבית של מישל ריאק, שנבעה כנראה מחוסר ההבנה במעמדו ובערכו לפסטיבל, כמו גם בחוסר הבנה של תפקיד השופטים בתחרות בפסטיבל) ואלה שלא פורסמו (שופטים שיצאו ממורמרים מיחס הפסטיבל אליהם ורמת הארגון). זה השלב שבו הובן כנראה שהם חייבים תגבורת בינלאומית.

עכשיו נשאלת השאלה איך תתמודד ווסטון עם קן הצרעות הזה.

האייטם הזה למעשה נמצא בכתובים כמעט חצי שנה, שזה בערך הזמן שנמשך המו״מ בין אנשי דירקטוריון הסינמטק ובין ווסטון. לפני כחצי שנה, ב-27 באוקטובר של שנה שעברה, נודע לי (ולא רק לי, מן הסתם) שהיתה פניה אל ווסטון עם ההצעה לעמוד בראש הסינמטק והפסטיבל. שלחתי מייל ווסטון לקבלת תגובה, והיא במקום זאת הרימה טלפון מיד לספר לי בטון מודאג שהמו"מ במצב מאוד ראשוני, היא מאוד מתלבטת לגביו וממילא כל פרסום כזה יעשה נזק גם למו"מ וגם לעבודתה בסאנדאנס. העובדה שעצם קיום המו"מ הודלפה לי, היא אמרה, היא ניסיון של גורמי אופוזיציה לטרפד אותו ולהשאיר את המצב על כנו. זו דילמה לא פשוטה לעיתונאי, אבל לבסוף החלטתי לדחות את הפרסום, עד שייסגר משהו סופי ולא רק ספקולטיבי. כמה חודשים אחר כך, בתחילת ינואר, הגיעו השמועות לנירית אנדרמן ב"הארץ", שפרסמה את האייטם בעיתונה. ווסטון לא ידעה על הפרסום ולא הגיבה לו, וכשפניתי אליה לתגובה שניה, טענה שבשלב הזה המו"מ תקוע ונראה שזה לבסוף לא ייצא אל הפועל. והנה, כעת, מגיעה הבשורה הרשמית שזה אכן קורה. אז אם ווסטון הצליחה לצלוח מו"מ של חצי שנה ולחתום לבסוף, אולי אומר משהו על כישוריה ועל עמידותה מול לחצים.

והעובדה שבתגובתה למינוי היא ממהרת להזכיר את העובדה שהסינמטק הנוכחי קיים בדרך חברון בזכות חזונו של גיאורג אוסטרובסקי, היא מבחינתי איתות מובהק לכיוונה של ויוויאן אוסטרובסקי, שהקרן המשפחתית שהיא עומדת בראשה היתה במשך שנים אחת התומכות המרכזיות של הסינמטק, אבל בשנים האחרונות, בעקבות ההשתלטות הגוברת של אנשי קרן ירושלים על ניהול המקום, היא הלכה וצימצמה את תמיכתה בו, צמצום שפגע קשות בתקציב הסינמטק והפסטיבל. לווסטון, אם כן, יש את הפוטנציאל להיות גורם מלכד. מצד אחד, היא אשת סוד של רנן שור וכתרי שחורי, האנשים המקורבים לרות חשין (העומדת בראש קרן ירושלים), שללא ספק המליצו עליה בחום לתפקיד. ומצד שני, היא אאוטסיידרית בישראל, והיא באה עם אג'נדה אמנותית וחברתית-פוליטית, ממש כמו ויוויאן אוסטרובסקי. עכשיו רק צריך לראות מי יהיה יותר חזק: ווסטון או הדירקטוריון שלה. כרגע, זה נראה לי כמו מינוי אידיאלי, מוסכם על הכל, מאוד ידידותי לתעשיית הקולנוע המקומי, וכזה ששם את ישראל על המפה הבינלאומית. בקיצור, נשמע מבטיח.

ואם זה לא ילך, אז סנדרה הברון (חברון) עזבה את ניהול פסטיבל לונדון והיא פנויה. השם שלה כבר מתאים לכתובת הסינמטק.

עדכון: האייטם תוקן בשני מקומות. ההבהרה שווסטון היא בכירה במכון סאנדאנס, ולא בפסטיבל סאנדאנס ("למרות שאני מדברים אחד עם השני ועובדים בשיתוף פעולה, כל גוף הוא עצמאי"). וכן פירוט עברה בישראל כנערה.

גיא לואל ורוני הדר ב"יותר איטי מלב" של ינאי גוז ויוני זיכהולץ

"יותר איטי מלב" הוא אחד הסרטים היותר מסקרנים שמסתובבים בחדרי העריכה בשנה וקצת האחרונה. זהו סרטם החדש של ינאי גוז ויוני זיכהולץ, שביימו את "אלנבי רומאנס" המקסים. ואתמול התפרסם שהסרט יוקרן בטרום-בכורה בפסטיבל הקולנוע הגאה שייפתח ב-9 ביוני. על הסרטים הישראליים שיוקרנו בו תוכלו לקרוא באייטם הזה. הקרנת הבכורה הרשמית של הסרט תתקיים כמה ימים אחר כך.

בינתיים, השגנו קצת פריימים מהסרט עד שהטריילר יהיה מוכן. רוני הדר וגיא לואל משחקים. הצלם הוא שי פלג.

==================

עוד סרט שאמור להגיע לבכורה עולמית בפסטיבל הגאה של יאיר הוכנר ביוני הוא "באני לאב" סרטה הקצר החדש של רוני קידר, והפרויקט הראשון שלה מאז "ג'ו ובל" (אחת התגליות הגדולות של מסגרת הקולנוע העצמאי בפסטיבל דרום בשנה שעברה; מסגרת שאני כבר שומע על כמה סרטים מסקרנים מאוד שיוצגו בה השנה). על צילומיו דיווחנו כאן בינואר. אלא ש… לקראת סוף עבודת הפוסט על הסרט בן ה-15 דקות נגמר לקידר הכסף. ועכשיו, כנהוג בעת האחרונה, הכדור עובר אליכם: עזרו לה לממן את סוף ההפקה. היא זקוקה ל-27,000 שקל כדי לגמור. רגע, כדי שתדעו במה מדובר הכינה קידר, אשפית הטריילרים, טריילר:

תחשבו על זה: כל מה שצריך כדי שרוני קידר תגיע לסוף ההפקה הוא ש-540 מכם יתרמו לה 50 שקלים וכדי ששמכם יופיע ברולר של הסרט (תיקון: הסרט כבר לא יהיה בן 15 דקות עם 540 אנשים ברולר). זו לא משימה בלתי אפשרית. אני מקווה שתושיטו יד. אני נתתי במשרד.

אגב, "באני לאב" (או "אהבתה של באני" בעברית) יהיה אחד מ-35 סרטים קצרים שיוקרנו בפסטיבל הגאה ויתחרו על פרס בסך 8,000 שקל. יבול מדהים למדי.

פתאום וודי אלן הוא במאי שמחכים לו ומצפים ממנו. כלומר, שוב. אחרי ש"חצות בפריז" הפך לסרט הכי קופתי שלו וזיכה אותו באוסקר על התסריט, הציפיות גבוהות מ"לרומא באהבה", סרטו החדש.

נכון, אחרי "פריז" באה "רומא"? נשמע כמעט כמו מיסחור. אבל זה וודי אלן, והוא גם משחק הפעם – לצד, אלק בולדווין, ג'ודי דיוויס, רוברטו בניני, פנלופה קרוז, ג'סי אייזנברג, אלן פייג. וזו גרטה גרוויג בתפקיד סקרלט ג'והנסון. הסרט עולה כבר החודש באיטליה, ובהמשך השנה בשאר העולם. ואני חייב להיעלב קצת בשם האיטלקים: כשהוא צילם את "חצות בפריז" הוא השתמש בצלם הצרפתי (הנפלא) דריוש חונדג'י, לא היה מתבקש שברומא הוא יעבוד עם צלם איטלקי (דמיינו לכם: ויטוריו סטוררו מצלם לוודי אלן). אבל לא. הוא שוב עם חונדג'י.

הו הו, יש מבול – מבול! – של קטעי וידיאו מעניינים שצפים ברשת ואני מנסה לצפות בכל ולסנן אליכם את המעניינים או הראויים לדיון שבהם, אז הנה מטח ראשון של כמה מהם:

===============

מיילס פישר אינו טום קרוז. אבל הוא מאוד דומה לטום קרוז, שמתי לב לזה כשהוא שיחק ב"יעד סופי 5". כנראה שלא רק אני שמתי לב לזה. לפני כמה חודשים גייסו אותו אנשי סוכנות וויליאם מוריס לגלם מעין סוכן-על, משהו שמזכיר בקצב הדיבור את בעל הבית שלהם, ארי עמנואל (האיש שהיווה השראה לדמותו של ארי גולד ב"הפמליה" ואחיו של רם עמנואל, ראש עיריית שיקגו כרגע). הסרטון שהופק איתו – בו הוא מחפש את ה-דבר הבא בתחום הקולנוע ומגיע למסקנה שמה שהוליווד מחכה לו זה סרט תלת מימדי על רשת מסעדות הפרוזן-יוגורט, פינקברי. הסרטון הוקרן בקיץ שעבר באירוע פנימי של סוכנות וויליאם מוריס (שם הם כנראה מבינים את הז'רגון ואת קצב הדיבור המסחרר, אני הייתי צריך שלוש צפיות כדי לפענח) ובמהרה הגיע לערוץ היו-טיוב של פישר עצמו. הנה הוא, כי תכף מגיע המשך הסיפור:

חלפה חצי שנה וכנראה שהגיעה העת לעוד אירוע פנימי של החברה, ואיתו סרטון חדש העוסק בהווי החברה. הפעם סוכן-העל כבר משועמם מכל סרטי ההמשך על הפרוזן-יוגורט, הוא מחפש את הדבר החם הבא. והדבר החם הבא הוא… סרטונים פנימיים לאירועי סוכנויות הוליוודיות. אבל זה צריך להיות סרטון יותר גדול וענק וכביר מהסרטון שהפיקו המתחרים (CAA, פראדיים, איי.סי.אם, Verve, כל אחת מקבלת עקיצה שמן הסתם מפילה את סוכני וטאלנטי הוליווד מצחוק). ולשם כך הם מגייסים לסרטון גם את שרליז תרון גם את מקס לנדיס (התסריטאי של "כרוניקה בזמן אמת") וגם את שון לוי (הבמאי של "לילה במוזיאון" ו"פלדה אמיתית") וגם כמה מהסוכנים הבכירים האמיתיים בחברה, כדי לעשות את הסרטון הפנימי לאירוע החברה הכי גדול, הכי מטא-, הכי מודע לעצמו עד כדי אוננות (הכל מתוך הסרט עצמו) גם כאן הייתי צריך 2-3 צפיות כדי להספיק לקלוט כל מה שנאמר:

======================

ואם זה לא היה מספיק מטא- עד כדי אוננות בשבילכם, תראו מה הכין לכם דיוויד לינץ'. בחיי, אני הפסקתי לתקשר איתו כבר מזמן, אבל אני מודה: אין עוד מישהו שיודע לביים התמוטטות עצבים יותר טוב ממנו. לינץ' הוציא באחרונה דיסק בו הוא שר (בפלצט!). לאחד השירים שלו, "Crazy Clown Time", הוא גם ביים קליפ, שהוא פשוט אי שפיות אחת גדולה. חובבי לינץ' הנאמנים לו יתמוגגו. כל השאר יסבלו כהוגן, אבל: יש ציצים!

=================

אה כן, שימו לב משמאל. התווספה לה תיבה המפנה לדף הפייסבוק החדש של "סינמסקופ". עשו בה לייק והמשיכו בדרככם.