ב-13 במאי יתחילו ההקרנות לשלב הראשון בתחרות פרסי אופיר לשנת 2012. מספר שיא של 31 סרטים עלילתיים נרשמו לתחרות וכבר שובצו להקרנות (שמותיהם בהמשך הפוסט). מתוכם עשרה סרטים נרשמו למסגרת הפרינג'.

 

השלב הראשון של תחרות האקדמיה מכיל השנה שני שינויים ביחס לשנים קודמות. על האחד, כבר כתבנו. זו מסגרת הפרינג', בה סרט עצמאי/דל תקציב אחד יהיה מועמד כסרט שישי לפרס הסרט הטוב, אם יקבל את מירב הקולות במסלול שלו (באם בחר להירשם אליו). עם זאת, האקדמיה לא יוצרת הבדלה בין סרטי פרינג' וסרטים רגילים עבור הצופים, רק עבור סופרי הקולות.

 

השינוי השני קשור לקטגוריית הסרט התיעודי. עד כה, היתה ועדה בת שני לקטורים אנונימיים צופה בעשרות הסרטים התיעודיים המוגשים לתחרות ובוחרת מהם את המועמדים. זה יצר התרעמות מצד חברי האקדמיה שטענו שמטרת האקדמיה היא למנוע "ועדות מסדרות", ולהשאיר את כח הבחירה בידיי בעלי זכות הבחירה ובאופן גלוי ושקוף. לכן השנה כל 38 הסרטים התיעודיים שנרשמו לתחרות יוצגו לבחירת כלל חברי האקדמיה (באתר סטרימינג עם סיסמה), והם שייבחרו מי יעלה לשלב הבא. יהיה מעניין לראות כמה חברי אקדמיה באמת יטרחו לשבת ולצפות בכל הסרטים, והאם בסופו של דבר לא יתברר שמוועדת מיון בת שני חברים זה הפך לוועדת מיון בת 15 חברים.

 

כמו כן, מניסיון השנים הקודמות, קחו בחשבון שיהיו סרטים שברגע האחרון יגלו שהם לא מגיעים לדדליין וינשרו מהתחרות או יידחו לשנה הבאה, אז המספר בוודאי יפחת בכארבעה-חמישה סרטים.

 

ודבר אחרון, לפני שמות הסרטים: הרשימה הזאת גם די מסגירה מה יהיו הסרטים שנראה בבכורה בשני הפסטיבלים הקרובים בארץ: פסטיבל קולנוע דרום ופסטיבל ירושלים.

 

האם תוכלו כבר להמר, על סמך השמות בלבד, מי יהיו הסרטים המועמדים? אני לא אתפלא אם "ד"ר פומרנץ" יזכה לתמיכת הברנז'ה ויהיה מועמד ביותר קטגוריות ממה שמגיע לו. אני גם שומע דברים טובים על "בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי, והחושים שלי מהבהבים "למלא את החלל" של רמה בורשטיין כבר שנה. אז יש סיכוי שאלה הסרטים שלבסוף יפסידו ל"העולם מצחיק" של שמי זרחין, הזוכה הוודאי של פרסי אופיר השנה.

 

הסרטים העלילתיים:

 

– "איגור ומסע העגורים" בבימוי יבגני רומן

– "איש בלי סלולארי" בבימוי סאמח זועבי

– "אף פעם לא מאוחר מדי" בבימוי עדו פלוק*

– "בלדה לאביב הבוכה" בבימוי בני תורתי

– "ג'ו + בל" בבימוי רוני קידר*

– "ד"ר פומרנץ" בבימוי אסי דיין

– "הדילרים" בבימוי עודד דוידוף

– "החיים בינתיים" בבימוי ענר פרמינגר

– "המשגיחים" בבימוי מני יעיש*

– "המשימה X" בבימוי יובל עובדיה, אור ישר ופרוספר מלכה*

– "הסיפור של יוסי" בבימוי איתן פוקס

– "העולם מצחיק" בבימוי שמי זרחין

– "העפיפונים של ארמנד הגרסה הבינלאומית" בבימוי משה זאבי

– "התפוררות" בבימוי תאופיק אבו ואיל

– "זוג או פרד" בבימוי טומי לנג*

– "חדר 514" בבימוי שרון בר-זיו

– "טאקע מאמע" בבימוי אריאל כהן*

– "טייארה" בבימוי טומי לנג*

– "יותר איטי מלב" בבימוי יוני זיכהולץ וינאי גוז*

– "למלא את החלל" בבימוי רמה בורשטיין

– "לרדת מהעץ" בבימוי גור בנטביץ'

– "מנתק המים" בבימוי עידן הובל

– "מעשייה אורבנית" בבימוי אליאב לילטי*

– "חיותה וברל" בבימוי עמיר מנור

– "עד סוף הקיץ" בבימוי נועה אהרוני

– "עולם אחר" בבימוי איתן ראובן

– "עלטה" בבימוי מיכאל מאיר

– "רווקה פלוס" בבימוי דובר קוסאשווילי

– "רוק בקסבה" בבימוי יריב הורוביץ

– "ריח פועלים" בבימוי גודיס שניידר*

– "שבלולים בגשם" בבימוי יריב מוזר.

 

(* – בכוכבים סימנתי את הסרטים שאני מעריך שנרשמו למסלול סרטי הפרינג'/גרילה. כאמור, האקדמיה לא מזהה אותם ככאלה לקהל הבוחרים ורק בשלב ספירת הקולות אלה שנרשמו למסלול הפרינג' יקבלו ספירה יעודית לעצמם לבדוק מי מהם קיבל הכי הרבה קולות ושובץ כסרט שישי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אם מישהו יודע על סרטים אחרים שנרשמו לקטגוריית הפרינג', אשמח לעידכון).

 

 

 

38 הסרטים התיעודיים המתמודדים על פרסי האקדמיה השנה הם (לפי סדר א'-ב'):

 

"א' תחסל אותם" בבימוי לוי זיני וגידי וייץ

"אהבותיה של ליא קניג" בבימוי טלי אוחיון

"אני והזילבר" בבימוי רועי זילבר

"באר חלב באמצע עיר" בבימוי אורי ברבש

"בני דודים לנשק" בבימוי נעמי לבארי

"גברים בלתי נראים" בבימוי יריב מוזר

"הגבר הזה הוא אני" בבימוי שירי שחר

"החולמות" בבימוי אפרת שלום-דנון

"הלוואי שתמותי" בבימוי עמליה מרגולין

"הן אפשר (חיים חפר – הסיפור אחרי השירים)" בבימוי איתן אורן

"מבעד לעיניים – יוני המנחם" בבימוי יעל קלופמן

"הצלמניה" בבימוי תמר טל

"השוק הצהוב" בבימוי שני חזיזה

"זכות אבות" בבימוי ישרי הלפרן

"חוני המעגל: אחריי המבול" בבימוי עוזי יהב

"ילדי היטלר" בבימוי חנוך זאבי

"יום אחד אחרי השלום" בבימוי מירי וארז לאופר

"ילדת פלא" בבימוי הראלה הודיה מויסה

"ימי הזהר" בבימוי זהר וגנר

"כפרות סבבה סה-טו" בבימוי אהוד שגב

"לא תרקוד" בבימוי אייל סלע ויוחאי שלום חדד

"לילה לבן" בבימוי עירית גל

"ללא נקודה סופית" בבימוי שלמה סלוצקי

"מותרות" בבימוי דוד אופק

"מי רצח את אבא?" בבימוי ליאורה עמיר ברמץ

"מערבולות" בבימוי רוני ליבנה וקובי דוידיאן

"נובמבר 08' " בבימוי דניאל סיון

"סינמה ג'נין" בבימוי מרכוס וטר

"ספורים" בבימוי דנה דורון ואוריאל סיני

"עדות" בבימוי שלומי אלקבץ

"עיראקנ'רול" בבימוי גילי גאון

"צללי פלסטין" בבימוי דיוויד גולן

"קפה אירופה" בבימוי ציפי טרופה

"רווח" בבימוי סיגלית בנאי

"שישה מיליון ואחד" בבימוי דוד פישר

"שלום בלפסט" בבימוי איתמר הנדלסמן סמית', אימון דבלין, איתי לב

"שלטון החוק" בבימוי רענן אלכסנדרוביץ'

"תלויים באוויר" בבימוי רמי א. כץ.

 

 

היו לנו את שש הווינייטות שלא היו מהסרט. עכשיו סוף סוף יש טריילר רשמי ל"ההתחלפות", סרטו של ערן קולירין שעולה בעוד שבועיים (5.3), עם שוטים מהסרט עצמו. 47 השניות הראשונות של הטריילר הזה מבריקות בעיניי: מונטאז' סאונד, מעין רימיקס קצבי של פעימות הלב של הסרט. 47 השניות האלה מייצגות באופן מושלם את אופי הסרט, שעוסק יותר בהאזנה מאשר בצפייה. יש בסרט הזה משהו מהעולם של אנטוניוני ואלן רנה, וחציו הראשון של הסרט מציג את זה נכון.

 

 

אנשי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב פונים אל סשה ברון-כהן בשפה שהוא מבין כדי לשכנע אותו להגיע לפתיחת הפסטיבל שלהם.

 

 

 

את הסרטון יצרו יואב וזאנה, עמוס גבע, שני פרומקין ורינה הורן.

דרך בלוג האנימציה של טל לוטן הגעתי לרגע המקסים הזה מ"משפחת סימפסון" של אתמול: ביל פלימפטון, האנימטור הניו יורקי שמצייר עדיין בעיקר בעפרונות כמעט לגמרי לבד (עם קצת עזרה מבתו), ויוצר סרטי אנימציה מטורללים לגמרי, הוזמן לתרום את הסיומת שלו לפתיח הקבוע של "משפחת סימפסון" (לאורך השנים כמה וכמה יוצרים – בנקסי, למשל – הוסיפו את הגגים שלהם לסיומו של סיקוונס כותרות הפתיחה). פלימפטון החליט לספר לנו, סוף סוף, מה הסיפור של הספה עליה יושבת המשפחה, סיפורה של ספה שבורת לב, נטושה, שהידרדרה לחיי זנות ונגאלה ברגע האחרון:

 

 

"טיים אאוט" הלונדוני אירגן פרויקט מרשים לבחירת מאה סרטי האימה הטובים בכל הזמנים. לשם כך הוא פנה למאה יוצרי אימה וגם עיתונאים וביקש מהם את רשימת עשרת סרטי האימה האהובים עליהם. רשימת המשתתפים מרשימה בטירוף: רוג'ר קורמן, ג'ו דנטה, רוב זומבי, סיימון פג, פרנק דרבונט, ניל מרשל, דיוויד סלייד ועוד המון יוצרים ותיקים וצעירים. וביניהם, כמה נעים, גם אהרון קשלס ונבות פפושדו, יוצרי "כלבת".

 

קשלס ופפושדו בחרו עשרה סרטים מועדפים, ובראשם את "מגרש השדים" של וויליאם פרידקין. ואכן, "מגרש השדים" נבחר בתור הראשון ברשימת מאה סרטי האימה הטובים בכל הזמנים. ואנשי "טיים אאוט" גם צירפו שם רימייק טורקי לסרט.

 

ובכלל, זה פרויקט משובח מאוד. הנה הרשימה המלאה. יש שם כמה סרטים שאני לא מכיר שאולי בזכות הרשימה הזאת אשלים פערים, ויש גם כמה הברקות. מעלעול מהיר נראה לי שלג'ורג' רומרו יש הכי הרבה סרטים ברשימה, אבל גם ג'ון קרפנטר, דריו ארג'נטו, מריו באווה, דיוויד קרוננברג, רומן פולנסקי ואלפרד היצ'קוק מופיעים יותר מפעם אחת.

 

==================

 

לפני כשבועיים הזכרתי פה את הקולנוען ההונגרי המקורי והמבריק גיורגי פולפי (שיש לנו כאן מחלוקת איך בעצם מבטאים את שמו) בתור אחד היוצרים שטופחו על ידי אליסיה ווסטון (בקרוב מנהלת סינמטק ירטשלים החדשה) במעבדות סאנדאנס. אז תכף נוכל לברר איתו באופן אישי איך מבטאים את שמו: פולפי, הבמאי של "טקסידרמיה" ושל "שיהוק", יגיע ארצה בתור אורח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים.

 

והוא לא לבד. גם דניס טנוביץ', הבמאי הסרבי ש"שטח הפקר" שלו חטף ב-2001 את האוסקר הזר מ"אמלי", יגיע כאורח הפסטיבל. מאז "שטח הפקר" ביים טנוביץ את "גיהנום", על פי תסריט מאת קז'ישטוף קישלובסקי (שלא היה סרט מוצלח במיוחד) ובאחרונה את "קרקס קולומביה" (שלא ראיתי).

 

שני הבמאים יקיימו במהלך שהותם בארץ סדנאות אמן עם הסטודנטים.

 

===============

 

אמש זכה "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל הדוקומנטרי פול פריים בצפון קרוליינה. התחנה הבאה: הוט דוקס בקנדה והפסטיבל הבינלאומי בסן פרנסיסקו, ותיק הפסטבלים באמריקה, שייפתח בסוף השבוע.

 

==================

 

תראו מי בא להתארח בפרק האחרון בסדרת "חתולי הלייזר" של "סאטרדיי נייט לייב" שלשום? רמז: סטיבן ספילברג. אני קורא לווידיאו הזה: "חתולים על אופני פדלים". נסו לזהות כמה הומאז'ים לסרטיו של ספילברג אתם מזהים. והאמת, מדהים שהוא הגיע. הוא לא אמור להיות עכשיו בצילומי "לינקולן"?

נתחיל את דיווח הקופות השבועי שלנו דווקא מאמריקה, שם התרחבה הפצתו של "הערת שוליים" בסוף השבוע האחרון ל-84 מסכים, מה שהקפיץ את הכנסותיו ביחס לשבוע שעבר בכ-50 אחוז. בסוף השבוע האחרון חצה הסרט את קו מיליון הדולר בהכנסות באמריקה והוא עומד עכשיו על 1,114,817 דולר. הוא עקף בזאת את הכנסותיו של "בעולם טוב יותר", זוכה האוסקר של שנה שעברה (אבל יש לזכור ש"פרידה", הזוכה השנה, הכניס באמריקה כ-6 מיליון דולר).

 

אם ניקח כהנחה שמחיר ממוצע של כרטיס לסרט באמריקה הוא כעשר דולר (למעשה, הוא קצת פחות מזה, אבל אני מניח ש"הערת שוליים" מציג בעיקר במרכזי הערים הגדולות שם המחיר נע באיזור העשרה דולר), זה אומר שאת הסרט ראו עד כה כ-100,000 צופים באמריקה, כשליש ממה שראו אותו בישראל. אבל צריך להבין: בעולם ההפצה של סרטי הארט-האוס, ובעיקר בעולם הפצת הסרטים הזרים וסרטי התעודה בארצות הברית, חציית קו מיליון הדולר בהכנסות היא הגביע הקדוש של המפיצים, היא מסמלת להיט רשמי, שעשה למפיצו רווח. "הערת שוליים" הופך בזאת בסך הכל לסרט הישראלי החמישי שחוצה את רף מיליון הדולר באמריקה. קדמו לו "ביקור התזמורת" (3 מיליון דולר), "ללכת על המים" (2.7 מיליון), "ואלס עם בשיר" (2.2 מיליון), "אושפיזין" (1.4 מיליון). ואם אתם רוצים לספור גם את "גן עדן עכשיו" (1.4 מיליון) כסרט ישראלי או ישראלי למחצה, אז הוא הסרט השישי בסך הכל. בעולם הפצת הארט האוס באמריקה זה הישג כביר.

 

==================

 

ובארץ, "אמריקן פאי: האיחוד" היה הסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע האחרון. הוא מופיע במקום הראשון בטבלאות המכירות של סינמה סיטי ושל רשת גלובוס מקס. הסרטים הכי נצפים ברשת יס פלאנט הם "משחקי רעב", "מחוברים לחיים" ו"אמריקן פאי: האיחוד". כפי שצפיתי כאן בשבוע שעבר, "מחוברים לחיים" אכן חצה לפני סוף השבוע את קו מאה אלף הצופים (כלומר, מיליון דולר בהכנסות) והוא עומד עכשיו על 135,000 כרטיסים.

 

כשניסיתי להשיג ממפיצי הסרט נתונים מדויקים על המכירות הבנתי שבעלי בתי הקולנוע לא מעבירים אליהם נתונים מדויקים ושוטפים (תיקון: כל מפיץ מקבל באופן שוטף מבעל בית הקולנוע את נתוני המכירות של סרטיו, אבל הוא לא מקבל את מה שנקרא ה"בורדרו", אותה טבלה המרכזת את סך המכירות של כל הסרטים באותו בית קולנוע וההתפלגויות השונות ביניהם). הדרך לעקוב אחר מספרי הכרטיסים היא על ידי מערכות ההזמנה האון-לייניות של רשתות הקולנוע. אז התחלתי לעקוב גם אני וגיליתי דבר מדהים. מדהים, אבל כזה שכבר ידענו מזמן: רשתות הקולנוע הגדולות מפלות לרעה סרטים של מפיצים קטנים שאין להם בית קולנוע משל עצמם. פוסט זה נכתב בשעה 20:20. נכנסתי לאתר הזמנת הכרטיסים של סינמה סיטי ובדקתי את מכירות הכרטיסים של "אמריקן פאי: האיחוד" של "מחוברים לחיים" (ביום ראשון, יום שאמור להיות חלש בקופות) להצגות של 20:30. "אמריקן פאי" באולם 11 מכר 50 כרטיסים, ואילו "מחוברים לחיים" באולם 17 מכר 100 כרטיסים. פי שניים! באולם קטן יותר, שעשר דקות לפני תחילת הסרט נמכרו 95 אחוז מכל הכרטיסים לאולם. אם בית הקולנוע היה מנוהל באופן חסר אפליות, ושאין בו העדפה לסרטים על פי המפיצים אלא אך ורק על פי הצלחתם, הייתם מצפים שסרט כמו "מחוברים לחיים" יעבור לאולמות הגדולים יותר ויוגברו מספר הקרנותיו כדי לעמוד בביקוש. אבל לא ככה עובדת השיטה בישראל. אם תגיעו עכשיו ל"מחוברים לחיים" תקבלו הודעה שכל הכרטיסים נמכרו אבל ל"אמריקן פאי" יש עדיין כרטיסים. ל"אמריקן פאי" שובצו היום עשר הקרנות, בשעה של"מחוברים לחיים" נקבעו רק חמש הקרנות. כך שולטות רשתות בתי הקולנוע בהצלחת הסרטים, וקובעות על פי שיבוץ גודל האולם ומספר ההקרנות את זהות הסרט הקופתי של השבוע.

 

"אבל למה?", תשאלו. למה להפחית מהצלחתו של להיט על ידי שיבוץ שפועל לרעת הסרט? תשובה אפשרית אחת היא שאולי אנשי השיבוץ בסינמה סיטי (וגם ביס פלאנט, שם התמונה זהה: ההקרנות ל"מחוברים לחיים" מלאות כמעט עד אפס מקום, ההקרנות ל"להיטים" האחרים ריקות ביותר מחצי) יודעים במומחיותם משהו שאנחנו לא יודעים, שאולי לסרט כזה צריך שיבוץ אקסקלוסיבי יותר שדווקא ייצור ביקוש לסרט – אחרי הכל לא תמצאו ביום יום הרבה סרטים צרפתיים בסינמה סיטי וביס פלאנט. אז הם משבצים אותו שיבוץ בוטיקי. זו תשובה אפשרית אחת.

 

תשובה אפשרית אחרת מטרידה יותר. כבר הצבענו על התופעה הזאת בעבר, בעיקר כשזה נוגע לסרטים ישראליים שלא מופצים על ידי יונייטד קינג שזוכים ליחס מפלה בסינמה סיטי מול סרטים שכן מופצים על ידי החברה: בגלל שבעלי בתי קולנוע הם גם המפיצים הכי גדולים בארץ, זה האינטרס שלהם לקדם באולמותיהם קודם כל את סרטיהם. באולם הגדול של יס פלאנט תמצאו על פי רוב סרט של פורום פילם, ובאולמות הגדולים בסינמה סיטי תמצאו על פי רוב סרט של יונייטד קינג. ואם לא, אז תמצאו שם סרט של מפיץ שיש לו רשת קולנוע משלו. הסיכום נראה שקוף למתבונן מהצד גם אם לא ברור האם הוא נאמר בקול רם או שזו הסכמה שקטה ובקריצה: אני שם את הסרט שלך באולם הגדול ומשבץ אותו לעשר הקרנות, ואני מצפה ממך שכשלי יהיה סרט גדול אתה תנהג בו באותו אופן ברשת שלך – שיבוץ פרימיום. וכשמגיע סרט כמו "מחוברים לחיים" מאת מפיץ כמו סרטי נחשון שאין להם בית קולנוע, אין להם עם מה להתמקח מול הטייקונים. וככה חונקות הרשתות הגדולות את המפיצים הקטנים, באופן עקבי ושיטתי.

 

תיקון: הנתון שפרסמתי אתמול לגבי 110,000 כרטיסים ל"מחוברים לחיים" תוקן הבוקר לנתון המדויק יותר: 135,000 כרטיסים.

אני מנסה להדביק מה שהפסדתי ביומיים האחרונים. הנה כמה כותרות מרוכזות:

 

– הסרט התיעודי של קווין מקדונלד על בוב מארלי, "מארלי", עולה בבתי הקולנוע המסחריים באמריקה ביום שישי הבא, אבל באותו יום הוא יהיה זמין לצפייה גם בפייסבוק במחיר שבעה דולרים. אני די בטוח שזה יהיה זמין לצפייה רק באמריקה, אבל הנה הלינק בכל זאת. הסרט יגיע לישראל חודש אחר כך במסגרת דוקאביב.

 

– הסרט הבא של וודי אלן יצולם בארצות הברית, בעיקר בסן פרנסיסקו וקצת בניו יורק. שבעה מתוך שמונת סרטיו האחרונים צולמו באירופה: ארבעה סרטים בלונדון, אחד בברצלונה, אחד בפריז וכעת אחד ברומא. ואן תומפסון מדווחת שאחותו של אלן ומפיקת סרטיו, לטי ארונסון, מקבלת הצעות מריו דה ז'נירו, סטוקהולם, מינכן וברלין לבוא לצלם את סרטיו הבאים אצלם. בחו"ל, היא מסבירה, מכבדים את אלן יותר מאשר באמריקה, שם הוא מתקשה להשיג מימון לסרטיו (או להתפשר על השליטה המוחלטת שלו בעשייה. אלן, למשל, מגייס כספים מבלי להראות תסריט לאיש). אבל אחרי ש"חצות בפריז" הכניס 155 מיליון דולר בעולם וזיכה את אלן באוסקר על התסריט, חזרו המשקיעים האמריקאים. אז אחרי "לרומא באהבה" שייצא מן הסתם בקיץ בכל העולם, ייצא אלן לצלם את סרטו הבא בארצות הברית, לראשונה מאז "מה שעובד" מ-2009.

 

– זו אחת הכותרות הכי משמחות שקראתי בסוף השבוע: יצא עותק משופץ ומשוחזר של הסרט "שניים לדרך" ("Two For The Road") של סטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם") עם אודרי הפבורן ואלברט פיני מ-1967. אני לא יודע עד כמה הסרט הזה מוכר או זכור כיום, אבל מדובר בסרט מבריק ונהדר שמאוד כדאי לראות, ואני מקווה שהעותק המשופץ הזה ינדוד לאחד הפסטיבלים או הסינמטקים בארץ בהמשך השנה. את התסריט כתב פרדריק רפאל ("עיניים עצומות לרווחה", "דארלינג") והוא חוזר אל אותו זוג באותו לוקיישן (כבישי דרום צרפת) בשלבים השונים של היכרותם לאורך עשר שנים, מהפגישה המקרית, החיזור, ירח הדבש ועד לשלב המריר של סוף הזוגיות. ובכלל, פסטיבל קלאסיקות בישראל כמו זה של TCM באמריקה, יתקבל בברכה.

 

– גם ללינק הזה הגעתי דרך הבלוג של אן תומפסון, שתהיה בריאה. זה ראיון עם כריסטופר נולן לרבעון של גילדת הבמאים באמריקה. זה ראיון מאוד פנימי ומקצועי, שכולל שאלות על העבודה שלו עם עוזרי הבמאי שלו והאם הוא ממליץ לבמאים צעירים להצטרף לגילדה (שאותה הוא משבח על עבודתה להגנה על זכויות היוצרים של הבמאים), אבל הוא גם מצהיר שהוא לא מוצא שום סיבה לנטוש את העבודה עם פילם, למרות שכולם מנסים לשכנע אותו לעבור כבר לצילום דיגיטלי, ושהוא לא מעוניין לעבוד בתלת מימד. מתברר שנולן וסטיבן ספילברג הם מהאחרונים שעדיין לא מוכנים לצלם בדיגיטלי. ספילברג, כזכור, היה אחד היוצרים האחרונים שעבר לעריכה דיגיטלית, וזה קרה ממש לא מזמן.

 

– ואפרופו הצלם של כריסטופר נולן: וולי פיסטר, שזכה באוסקר על הצילום של "התחלה" (הוא צילם גם אם "מאניבול" וכמובן גם את "עליית האביר האפל" של נולן), גויס על ידי פול מקרטני לבוא לצלם לו קליפ לשיר החדש שלו "My Valentine". למעשה צולמו שלושה קליפים, כולם – איך נגיד – לא מעניינים. באחד, נטלי פורטמן מתרגמת את מילות השיר לשפת סימנים (למה שכבדי שמיעה ירצו לראות שיר בשפת סימנים?). בשני ג'וני דפ, כנראה הישר מהסט של "The Lone Ranger" כי הוא עם מראה אינדיאני לגמרי, מתרגם אף הוא את השיר לשפת סימנים. ובשלישי, שניהם ערוכים לקליפ אחד. אגב: זה אריק קלפטון שמנגן בגיטרה, לא דפ.

 

 

 

– והיה את כל הסיפור שבו ג'ו אסטרהאז, שניסה לכתוב תסריט על החשמונאים ומלחמתם ביוונים, האשים את מל גיבסון באנטישמיות (צפו באסטרהאז מתראיין ל"טודיי"). לחבר את אסטרהאז וגיבסון ביחד זה מראש מתכון לאסון, לשני האנשים האלה יש טמפרמנט שסיבך אותם כהוגן, ושניהם לא מגיעים מרקע חובב יהודי (אסטרהאזף לדבריו, מנסה לכפר על חטאי אבותיו). אני חושב שלמשפחת החשמונאים מגיע יותר טוב משניהם. וזה רעיון אדיר לסרט. ואם גיבסון לא היה כזה טרולולו הוא גם היה יכול להיות במאי מצוין לסרט הזה, כי זה חייב להיות סרט אלים מאוד. האם יש באיזור במאי כמו מל גיבסון, אבל לא אנטישמי? אה, ובעיקר למדתי מכל הסיפור הזה שהסרט האלמוני של גיבסון שפתאום צץ משום מקום בסינמה סיטי תחת השם "חופשה קטלנית", שכנראה אף אחד לא הלך לראות כי הוא נעלם מהר מחיינו, ייצא בקרוב באמריקה היישר ל-VOD תחת השם "תפוס ת'גרינגו", או משהו כזה.

 

– מחר (ראשון) עולה ב-HBO הסדרה החדשה "Girls", עשרה פרקים שכתבה וביימה לינה דאנהם, שגם מככבת, בהפקת ג'אד אפטאו. אני ממעריצי דאנהם מאז שהגיעה לפני שנתיים לפסטיבל ירושלים עם סרטה העצמאי הפצפון ורווי הכשרון, "רהיטים קטנים", והקסימה את הקהל אחרי הסרט לא פחות מאשר במהלך הסרט עצמו.

וואו, זה לא קורה הרבה לבן אדם. נתקלתי בפוסט שכתבתי לפני חמש שנים בדיוק (היה לי בלוג נוסף ב"קפה דה מרקר", שבו כתבתי דברים אישיים יותר, שאינם קשורים לקולנוע). זה היה רגע לפני פסח 2007. כעת, למקרא הטקסט הזה אני שם לב שכיום אני חושב בדיוק ההפך ממה שכתבתי אז. אבל בדיוק ההפך.

 

הנה הטקסט ההוא מאפריל 2007. הפסקה הנכונה עדיין נכונה גם כיום.

 

האם אני שונא חגים כי אני עיתונאי, או האם נהייתי עיתונאי כי אני שונא חגים? לעיתונאים חגים זה סיוט. עורכים צריכים לעבוד בשבתות כי הלו"ז של מכונת הדפוס מכתיב שעות סגירה לא הגיוניות. כותבים צריכים להנפיק שני מדורים ביום שיתפרסמו שבועיים ושלושה אחר כך. שולפים איזה פילר, או כותבים משהו שמקווים שלא יהיה ענתיקה בזמן שיחלוף בין הכתיבה והפרסום. ושלא נתחיל לדבר בכלל על העסק הזה שנקרא חופשות מרוכזות. "חופשה" ו"ריכוז" הן שתי מילים שאני לא רוצה לראות בסמיכות.

מישהי מאתר אינטרנט מוביל סיפרה לי שגם באינטרט יש קדחת חגים עם ספיישלים ודד-ליינים מוקדמים. לא בדקתי האם זה נכון אצל כולם אבל די נדהמתי: עד מתי האינטרנט בישראל יתפקד כמו עיתונות דפוס?

אני שונא חגים גם בלי קשר לעבודתי בעיתונות. אני שונא חגים כי הם לכאורה מחייבים את האדם להתנתק. ואני לא אוהב להתנתק, זה מלחיץ אותי. רוצה להיות מחובר: למחשב, אינטרנט, מייל, לדי.וי.די, טלוויזיה. אבל יש עוד אנשים בבית והם רוצים כן להתנתק, להתנקות, להתאוורר. וכך החגים, שנועדו למנוחה, הם הימים הכי מוטרפים שלי, משרתם של אלפיים אדונים. ביום עוזר לבני המשפחה להתאוורר, בלילה מסתגר מול המחשב והדי.וי.די כדי לראות מה החמצתי ביממה בה התאווררתי. אני מחכה כבר ליום שאחרי המימונה כדי שאוכל סוף סוף להשלים שעות שינה. חופשה… פחחחח.

אם אתם כמוני, אתם יכולים להיות בטוחים שהבלוג הזה כאן ימשיך להתעדכן גם בחג. אבל אני גם יודע שרוב הקוראים עושים זאת מהעבודה, כך שבטח בחג יהיו צניחות איומות במספר הקוראים. אבל אדע: המעטים שכן יקראו הם המובחרים והמשובחים ביותר, העתיד של המין האנושי, האנשים שיודעים שהדבר הכי מהנה לעשות ביום חופשי זה לקרוא בלוגים של אחרים.

ובכן, ידידיי. קבלו תיקון. אני אוהב חגים. ושבתות. אני מחכה בקוצר רוח לימים האלה, שבהם אפשר סוף סוף להתנתק. מהמחשב, האינטרנט, מהמייל, מהדי.וי.די, מהטלוויזיה. מהריצה להתעדכן. ולעדכן אחרים. ולכן הטקסט הנ"ל כה משעשע אותי, כי לא לעיתים קרובות יוצא לאדם לפגוש את עברו (ולא עברו הרחוק כל כך) ולראות עד כמה הבבואה שלו השתנתה.

 

מבחינת הבלוג, היומיים הקרובים הם אתגר. יש לנו חג ולמחרת שבת. זה אומר שאנחנו נפרדים עכשיו ל-49 שעות. לא פשוט. אבל הכנתי לכם לא מעט חומרים לקרוא, ואם אתם עדיין כמו שאני הייתי לפני חמש שנים ויש בכם ניתוקופוביה, יש לכם מה לקרוא כאן, ואתם מוזמנים לנצל את התגובות כאן כדי לדווח מה קורה בעולם. אה, והיום שאחרי המימונה, שהזכרתי בטקסט ההוא? זה היום הולדת שלי.

 

חג שמח.

לפני כמה שבועות התקשר אלי יובל ברוסילובסקי מ"וואלה" כדי לראיין אותי לכתבה שלו לפרויקט "משועבדים". השאלה שלו היתה "למה אנחנו משועבדים למבקרים"? עניתי לו שאני חושב שהשאלה שגויה. אני לא מכיר אף אחד בימינו שמשועבד למבקרים. למעשה, אני רואה את ההפך: השטח המוקצה לביקורות רק הולך ומצטמצם. באמריקה מבקר הקולנוע הוותיקים מאבדים את משרותיהם. בקיצור, זה ההפך משיעבוד. זו התפרקות מוחלטת. מצד הביקורת הוא כמו מצב העיתונות. מצד שני, בזכות האינטרנט כל מי שיש לו דעה וכשרון כתיבה יכול להיות מבקר, בלי לעמוד בתור אצל העורך של "הניו יורק טיימס".

 

נניח לכותרת הגג. הכתבה של ברוסילובסקי עלתה היום ומרואיינים בה רענן שקד, רוגל אלפר, לירון תאני ואני. נגיד שזו כתבה שבודקת מה מצב הביקורת כיום.

 

אגב, הפניתי את ברוסילובסקי לציטוט מתוך "רטטוי", שאני מאוד אוהב ומזדהה איתו, אבל הוא ציטט רק את חציו הראשון. זה החצי השני שחשוב לי. הנה הוא:

 

 

"In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new".
(Anton Ego, Ratatouille)

 

==============

 

בטריילר הפארודי המשעשע של Funny Or Die לרגל מכירת אינסטגרם לפייסבוק מסתתרת בדיחת אחת נהדרת בעיניי. ראו אם תמצאו אותה.

 

==============

 

"הערת שוליים 2": תככים בעולם האקדמיה? פחחח…. קבלו: תככים בעולם דיבוב סרטי האנימציה. שרית סרי כותבת בבלוגה ב"סלונה" על כך שתפקיד שהיא דיבבה לסרט אנימציה חדש נגנז ואת מקומה תפסה סלבית-לרגע על פי דרישת משרד יחסי הציבור של הסרט. היא לא מזכירה מי ומו, לכן אנחנו כאן. הסרט שהיא מדברת עליו הוא "תפוס ת'פטיש", שאם אני הייתי עובד בדיבוב בפרינציפ לא הייתי מסכים לבוא לסרט שככה קוראים לו מפיציו בארץ. מפיצי הסרט הם חמישה כוכבים. ומי שדיבבה לבסוף את תפקיד המלכה היא ניקול ראידמן (לא יודע מי זאת). אגב, משרד יחסי הציבור של הסרט נקרא "יוספה תקשורת", משרד שאני לא מכיר ואני די בספק אם יש לו את הכוח לדרוש החלפת טאלנט כזה באחר. (עדכון: מספרים לי שמי שדרש את ההחלפה היה ככל הנראה אורן ציבלין, פרסומאי הסרט, ולא יחצנית הסרט).

 

==================

 

ולבסוף: הבשורה שגארי רוס החליט לפרוש מבימוי סרט ההמשך של "משחקי רעב" אולי תמוהה ומשונה ומעלה חשד שמא יש סיפור גדול יותר מאחורי כל זה, אבל תכל'ס זו בשורה טובה לסרט ההמשך. הדבר הכי חלש ב"משחקי רעב" היה הבימוי, ובכלל כל הקונספט הוויזואלי של הסרט. עד כמה לא אהבתי את הבימוי של "משחקי רעב"? עד כדי כך שחשבתי שהוא אפילו פחות טוב מהבימוי של קתרין הארדוויק ב"דמדומים" הראשון. פתאום מצאתי את עצמי מתגעגע לסצינה היפה בצמרות העצים ב"דמדומים", סצינה בודדה בסרט, שלא אפילו אחת ב"משחקי רעב" שדומה לה. ואם אני מתגעגע לקתרין הארדוויק זה אומר שרוס ממש פישל. וזה גם אומר – גאלפ! – שעוד יבוא היום ואמצא סיבה להתגעגע לבימוי של רוס ב"משחקי רעב" כשיגיע סרט עוד פחות טוב ממנו? ואגב, מי שהיה אחראי על סדרת "דמדומים" הוא עכשיו הבוס החדש בליונסגייט, שאחראית על סדרת "משחקי רעב". אולי זה בכלל באשמתו.

 

================

 

יש לנו עוד פוסט אחד להיום, אל תתרחקו עדיין.

זה חלק ב' בפרויקט האל הרטלי שלי לערב החג השני של פסח. חלק א', שעסק בסרטו החדש "בינתיים", נמצא כאן.

בתחילת 1998 התקשרתי להאל הרטלי. הוא בדיוק גמר לצלם את "הנרי פול" (ששנה אחר כך זיכה אותו בפרס התסריט בפסטיבל קאן) והיה רגע לפני תחילת הצילומים של "ספר החיים", סרט קצר שלו, שהיה מהראשונים שצולמו בווידיאו דיגיטלי (DV).

תמיד חשבתי שהסגנון ושיטות העבודה של הרטלי מאוד רלוונטיים לקולנוע הישראלי. חשבתי ככה בסוף שנות התשעים, כשלקולנוע הישראלי היה מעט מאוד כסף, והרטלי הראה איך אפשר לייצר סרטים חכמים ויפים עם אפילו פחות מזה ("קשר עיר" של יהונתן סגל מ-2000, כך תמיד חשבתי, היה מעין ניסיון לעשות האל הרטלי בארץ). ואני חושב שהרטלי רלוונטי לקולנוע הישראלי כיום אפילו יותר. כי פתאום יש כסף בקולנוע הישראלי, ועושים כאן סרטים בתקציבים שהרטלי כמעט אף פעם לא הגיע אליהם. אבל במקביל צומחים כאן סרטים קטנים ואלטרנטיביים והרטלי חייב להיות מודל החיקוי שלהם – גם באופן שבו הוא מגייס כספים, וגם באופן שהוא משתמש בכספים האלה (וגם באיכות הכתיבה והבימוי שלו).

בשיחה שלנו הוא דיבר על כל זה, בעיקר כי הוא הבין שהקדנציה שלו מגיעה לסיומה. שהקולנוע העצמאי  שהיה אופנתי בשנות התשעים – קולנוע דל תקציב, אחר, זה ששם את הבמאי במרכז ולא את המפיק – הגיע לסופו. והוא כה צדק. נזכרתי בראיון הזה כשראיתי את "בינתיים", כי יש כאן בית ספר אחר לקולנוע. קולנוע כאמנות, אפילו אמנות סיזיפית, שמנותקת מחלומות של התעשרות, אבל מלאה בחלומות על שינוי תרבותי, שינוי בקרב מעטים. מעטים שיהיו סוכני שינוי.

אז כדאי לכם לקרוא את השיחה ההיא מלפני 14 שנה. היא רלוונטית. לחצו על שני הפריימים כדי להגדיל כל אחד לגודל קריאה:

 

פורסם ב"תרבות מעריב", 23.1.1998